היעלמות היא רק ההתחלה: ביקורת על "היעלמותה של סטפני מיילר"

תגיות

, ,

ז'ואל דיקר עושה זאת שוב. הרומן האחרון שלו משתמש בתעלומת רצח כאבן פינה אחת בתוך סיפור מסגרת מרתק על טרגדיה ושחיתות, והתוצאה רוויה בהטעיות מכוונות והומור שחור משובח

ז'ואל דיקר משחק בטריטוריה מסוכנת. הסופר השבדי, שהתרחשויות ספריו נטועות דווקא בארצות הברית, כותב ספרי מתח, אבל לא מהסוג שיש לו עלילה לינארית. דיקר נהנה לשטות בקוראיו, בדיוק כשם שהוא מתעלל בבלשי המשטרה שנאבקים לפתור את התעלומות שלו. שוב ושוב הוא שולח אותם לרוץ קדימה ואחורה בזמן, לתחקר חשודים פחות רלבנטיים, לטוות תיאוריות שלא מחזיקות מים, ולצפות בחוסר אונים כשרוצח אלמוני, שעדיין מסתובב חופשי, ממשיך לגבות קורבנות. כל זאת, בזמן שאמת מאוד לא צפויה (ויש שיאמרו, לא סבירה) ממתינה שיחשפו אותה, על מנת שהצדק ייצא לאור. לאורך מאות עמודים, המסע הזה עשוי להתגלות כמבלבל, שלא לומר מתיש, אבל אצל דיקר הוא חלק בלתי נפרד מהטכניקה שהפכה אותו לסופר שאת ספריו לא ניתן להניח מהיד. 

עוד ביקורות על ספרי מתח:

מי שכבר קרא ונהנה מ-"האמת על פרשת הארי קברט" לא יתאכזב מ-"היעלמותה של סטפני מיילר". גם כאן, דיקר נהנה למתוח את מסע התעתועים שלו לאורך 600 עמודים מענגים, שבהם הוא עוסק בנושאים כמו שחיתות שלטונית, מורכבות של יחסים רומנטיים, פשטנות של מסגור תקשורתי וכוחה של האמנות לשנות מציאות. כמו "הארי קברט", גם "סטפני מיילר" (כך נקרא להם בקיצור) מתרחש בעיירת נופש ובה גלריה של עשרות דמויות עגולות, בעלות עבר טרגדי ואופי חביב, שרחוק מלהעיד על נטיות רצחניות. וגם כאן, הכול מתחיל במותה של אישה צעירה ואהודה על הבריות. במקרה זה, סטפני מיילר, עיתונאית חסרת מורא שנעלמת במהלך ניסיון לפתור תעלומת רצח משולש בת עשרים שנה.

אישה בז'קט עור הולכת על חוף הים

סטפני מיילר, אילוסטרציה (Photo by Just Name from Pexels)

חבל שמיילר הייתה עיתונאית, ולא סופרת. הרי גם הפעם, הכלי שמסייע בפתרון התעלומה הוא ספרותי. במקרה זה, מחזה שמעלה מפקד המשטרה לשעבר, ובמסגרתו מובטח לחשוף את זהות הרוצח מלפני עשרים שנה. העלאת המחזה לא זאת בלבד שיוצרת את המתח המתבקש ברומן, אלא מאפשרת לדיקר לצלול לתוך נפש כל אחד מהגורמים בהפקה – משל היו כלי משחק של "הרמז" על במת התיאטרון. דיקר מוכיח שוב את כוחו כמי שמשקיע בעיצוב הדמויות והופך את הבחירה של כל אחת מהן להשתתף בהצגה למהלך לא מובן מאליו, שהמניעים מאחוריו נחשפים בהדרגה. 

בהיררכיית הכבוד של סוגות הספרות ניצב בראש הרומן הסתום, מתחתיו הרומן האינטלקטואלי, מתחתיו הרומן ההיסטורי, אחר כך כל רומן, ורק אז, בתחתית, מדף אחד לפני הרומן הרומנטי, נמצא הרומן הבלשי

מתוך עמוד 343

הבעיה של דיקר אינה בכתיבת הדמויות הראשיות, אלא במשניות. קשה להתעלם מכך שהוא נמנע מלספר את הסיפור מנקודת מבטן של "הנשים במקרר", כלומר הנשים התמימות שנרצחות על מנת לקדם את העלילה. קשה גם להתעלם מהאופן הבעייתי שבו הוא כותב את דמויות המשנה של הנשים. ב-"סטפני מיילר" זוהי דמותה של אליס, העוזרת של המו"ל הספרותי סטיבן, שמנהלת איתו רומן מחוץ לנישואים והדיבור שלה מאופיין בשילוב של התחנחנות והתקרבנות, באופן שמקשה על הקוראים לא לתעב אותה. דיקר אומנם מקצה חלק נרחב בסיפור לתיאור תלאותיה של אנה, סגנית מפקד תחנת המשטרה שנתקלת ביחס מבזה על רקע היותה אישה, אבל זאת טיפה בים לעומת כמה דמויות נשיות אחרות. דמויות, שתפקידן נע בין להיות מושא אהבה אבוד, לטיפוס בוגדני ומעצבן, ולעתים שניהם גם יחד – בפרקי זמן שונים. 

חולייה חלשה נוספת של "סטפני מיילר" הוא הסוף. בעיניי, דיקר הלך הפעם צעד רחוק מדי עם פתרון התעלומה והסיום שבחר לא היה אמין במיוחד. גם העמודים האחרונים, שבהם דיווח בקצרה על גורלן של הדמויות, הרגישו לטעמי כמו אקורד קצר במיוחד לתמצות המסע שעברו. מצאתי את עצמי מייחלת שהיה לי יותר זמן להבין איך התמודדו עם הגילוי שפתרון התעלומה הציב בפניהן ואיך בחרו בהמשך לנהל את חייהן. 

כריכת "היעלמותה של סטפני מיילר"

כריכת הספר (יח"צ)

ועדיין, "סטפני מיילר" הוא תרגיל אינטלקטואלי נדיר שהקריאה בו עוברת ביעף. זה סיפור של אנשים שבוחרים להתמודד מחדש עם אתגרים שהכשילו אותם לפני שנים רבות, רק כדי לחוות כישלון כפול בעוצמתו ולהחליט, בעל כורחם, לשפוך אור על סודות שהשתיקה יפה להם. זה סיפור שיש מארג של טרגדיות אנושיות, אבל גם הרבה חמלה ובעיקר הומור שחור מוצלח, שממחיש ששלדים בארון יכולים להיות גם נחלתו של השכן הנחמד ביותר, וזה בסדר גמור. כל זמן שאף אחד לא מת, כמובן. 

 

ציון: 4.5/5

היעלמותה של סטפני מיילר (2019). מצרפתית: רמה איילון. הוצאת מודן, 614 עמודים

איך כתבתי ספר בתוך שנתיים, תוך כדי עבודה במשרה מלאה

תגיות

,

לא, אין דרך קלה לעשות זאת

כתיבת ספר היא הרפתקה לטווח הארוך. בכך היא שונה מסיפור קצר, שאפשר לסיים ולערוך בכמה סשנים מרוכזים, או מכתיבת פוסט לבלוג הזה, שאני יכולה לסיים בכמה שעות. כמה ארוך? זה בעיקר תלוי בכם, הכותבים. האם אתם עובדים במשרה מלאה או חלקית? האם אתם כותבים בבית או מחוץ לבית? האם אתם כותבים בבוקר או בערב? והאם יש לכם ילדים ו/או כלב תובעני במיוחד?

חלפו שנתיים מאז שהתחלתי לכתוב את "עיר העצמות היבשות", מותחן אימה אורבני ישראלי, במסגרת השלוחה של יוזמת חודש הכתיבה הבינלאומי (National Novel Writing Month) בתל אביב. בתקופת הזמן הזאת יצא לי לחבור ולהתייעץ לא מעט עם כותבים אחרים, בעלי נסיבות חיים מגוונות וזמן פנוי יותר או פחות משלי. רובם טרם סיימו לכתוב את הספר שלהם, ובתקווה יצליחו לעשות זאת בחודש נובמבר הנוכחי או אחריו. אלה שהצליחו, מדווחים שהעבודה נמשכה בין שנה לחמש שנים (!). מדובר אך ורק על כתיבה, כן? בלי עריכה, שיווק או משא ומתן עסקי על זכויות יוצרים.

עוד פוסטים על כתיבה:

כל זה לא אומר שהסיפורים שאתם שומעים על רומן שנכתב בסוף שבוע בבקתה פסטורלית בהרים, או במהלך תקופת אבטלה של כמה חודשים, מצוצים מהאצבע. כנראה חיים בינינו כמה אנשים מוכשרים שמסוגלים להפיק כל כך הרבה מכל כך מעט זמן פנוי. הם נדירים כמו אותם אנשים מבריקים באוניברסיטה, שהתחילו ללמוד לילה לפני מבחן ששאר הסטודנטים כססו לקראתו ציפורניים במשך חודש ויותר. רוב הכותבים לא יצליחו לכתוב את יצירת המופת שלהם, או לכל הפחות את הטיוטה הראשונה, בערב אחד. כלומר, אלא אם כן הם התכוננו לכתיבה היטב.

person with a task board היד הזאת שייכת לסופר או בלש (Photo by Alvaro Reyes on Unsplash)

מה זה אומר "להתכונן לכתיבה"?

  1. בניית עולם – בסדרת "שיר של אש ושל קרח", הדמויות מסודרות לפי בתים, בסמוך למפות רלוונטיות. המידע הזה אורגן מראש כדי לאפשר לכותב להתמצא בתוך העולם שבו היצירה מתרחשת, ושיטת הארגון הייתה תקפה גם אם "העולם" לא היה שבע ממלכות אלא רחוב צר, או אפילו חדר אחד.
  2. בניית סיפור – בסרטים רבים ממחישים זאת באמצעות לוח גדול שחוטים מקשרים בין פיסות המידע שמוצמדות אליו. ככלל, הבנייה לוקחת בחשבון מה אנחנו רוצים שיקרה קודם, מה רוצים שיקרה אחר כך. זה לא חייב להיות לינארי, כרונולוגי או אפילו קוהרנטי, ויש מדריכים רבים שיכולים ללמד איך לעשות זאת בצורה מרתקת. דבר אחד משותף לכל המדריכים האלה: הם בונים על כך שתתכננו את הסיפור שלכם לפני שתשבו לכתוב אותו. רבים מהם גם מקווים שתוכלו, בשלב יותר מאוחר, לפסול בעצמכם את החלקים הפחות מוצלחים ולהחליפם באחרים.
  3. בניית מסר – מה הסיפור שלנו בא לומר על בני אדם, על החברה, על העולם, ובמובן זה – איך הוא שונה מכל הסיפורים שקדמו לו באותו נושא או ז'אנר. אם הסיפור לא מהדהד מסר אחד בצורה ברורה, עם איזו מחשבה אנחנו רוצים להשאיר את הקוראים אחרי שיסיימו לקרוא את מה שכתבנו?

כבר תכננתי הכול. מה עכשיו?

האפשרות הראשונה היא פשוט לכתוב, להריץ סימולציות משחק בין החלקים השונים של הסיפור ולבחור את המעניינות שביניהן לתוצאה הסופית. זאת האפשרות היצירתית וכנראה גם המהנה יותר, אבל היא תשרוף לא מעט זמן. אם אתם עובדים במשרה מלאה, כנראה של תשע שעות ויותר, ועוד נוסעים בפקקים – כנראה שהיא תתיש אתכם מהר מאוד, ותמצאו את עצמכם נוטשים את הפרויקט לזמן בלתי מוגבל.

woman with vr goggles כיף להתנסות בסימולציות (Image by rawpixel from Pixabay)

האפשרות השנייה היא לתכנן את הספר כמו פרויקט מעולם העבודה. כלומר, לחלק אותו לשלבים, להקצות משאבים רלוונטיים ולהציב לוחות זמנים ויעדים. כן, זה מאוד שיטתי ובאיזה שהוא מקום, קצת מנוגד לחירות שהכתיבה אמורה לאפשר, אבל דווקא משום שזאת שיטה, אפשר לכמת אותה בתוצאות. לפני שנדבר על תוצאות, בואו נדבר על השיטה עצמה:

  1. חלוקה לשלבים – דעו בדיוק מה אתם עושים כשאתם בונים את העולם, כשאתם כותבים את הפרקים וכשאתם עורכים. השקיעו מחשבה בכמה תחקיר צריך לעשות, לרבות לאן צריך להגיע ועם מי צריך לדבר, איך הפרקים שלכם יהיו בנויים, וכמה פרקים צריך לכתוב בפועל.
  2. משאבים רלבנטיים – לצורך בניית העולם אני ממליצה להשתמש בתכנת ניהול ידע כמו OneNote של אופיס או Evernote ו-Notion. בחלוקת המשימות אני ממליצה להשתמש בשירות ניהול משימות כמו Trello, Asana, Wrike או Monday. להקצאת לוחות הזמנים יספיק כל לוח שנה שמותקן לכם במכשיר הנייד, בגוגל קאלנדר או בדפדפן.
  3. הצבת לוחות זמנים – לוח השנה של חודש הכתיבה ידוע כתובעני במיוחד, משום שהוא דורש מכם לסיים הכול מקצה לקצה תוך חודש אחד. להקצאת זמנים טנטטיבית יותר, חשבו כמה זמן ייקח לכם לעשות תחקיר ומתי תמצאו את הזמן לערוך אותו (בסופי שבוע, אחרי העבודה). קחו בחשבון גם כמה זמן תוכלו להתרכז ברצף עד שהעייפות תגבה מכם מחיר (שעה, שעתיים, או יותר) וכמה זמן ייקח עד שקוראי הבטא יחזירו לכם תשובה.
  4. עמידה ביעדים – חשבו מראש עם כמה מילים תרצו לצאת מכל סשן כתיבה, תוך הבדלה בין סשנים שמתקיימים בסוף השבוע (שבהם, אני מניחה, תהיו יותר ערניים) לאלה שמתקיימים במהלך השבוע. נסו לכתוב בבוקר, בערב, תוך כדי הנסיעה לעבודה ומתי שיוצא, ובדקו מתי אתם הכי פרודוקטיביים.

ובתשובה לשאלה שמופיעה בכותרת הפוסט: אני, כאמור, הקדשתי לפרויקט שנתיים, שבמהלכן כתבתי שתי טיוטות. פעמיים בשבוע ישבתי בבית קפה למשך שעה וחצי-שעתיים בממוצע, אחרי העבודה, ויצאתי עם לא פחות מאלף מילה (תודה, קפאין). כמו כן, ישבתי בין שלוש לחמש שעות ביום שבת, ויצאתי עם לא פחות מאלפיים מילה. יש לי קלסר עם כמה מפות ושרטוטים ועוד מחברת ב- OneNote, שכוללים את בניית העולם שלי. יש לי גם לוח משימות ב-Trello, שכולל גם טיימליין לכל אחת מהדמויות, ודדליינים נוקשים בגוגל קאלנדר.

woman writing at coffee shop אני יושבת לכתוב אחרי יום ארוך, אילוסטרציה (Photo by Christin Hume on Unsplash)

קל זה לא היה. אפשר לחשוב שכתיבת ספר היא משימה קלילה, עם היצירות החדשות שרואות אור חדשות לבקרים, אבל האמת היא שאין דרך קלה לכתוב. זאת משימה שלא משלמים לכם עליה, שדורשת רף ביצוע גבוה במיוחד, ושעליכם לעמוד בה בדרך כלל לבד. כל זאת, מבלי לדעת אם היצירה שכתבתם שווה את כל המאמץ. עד כאן החדשות הרעות. החדשות הטובות הן שבניגוד להפקת סרט או מחזה, אתם לא זקוקים לשותפים או לתקציב גבוה על מנת לכתוב ספר. אתם יכולים לכתוב אותו ממש עכשיו, במחברת או במחשב שלכם. עקרונית, שום דבר לא עוצר אתכם. חוץ מהזמן, כמובן, שנגדו אתם צפויים לנהל מאבק בלתי פוסק.

בדידותם של שערי המניות

תגיות

, ,

הסאגה "הכול אודות ליהמן" בוחרת בדרך מקורית, מאתגרת ושנונה לספר מחדש את סיפורו של הבנק האמריקני שקרס ב-2008. ביקורת

אף שהיום כולם מזהים אותה עם התמונות מעוררות החמלה, של העובדים שפוטרו בגלל פשיטת הרגל, הייתה תקופה ש-"ליהמן ברדרס" הייתה עדות חיה להתגשמות של החלום האמריקני. חברת השירותים הפיננסיים, שהוקמה על ידי מהגרים יהודים מבוואריה, הייתה קיימת במשך 158 שנה. בשיאה היא הייתה בנק ההשקעות הרביעי בגודלו בארצות הברית ובני המשפחה אפילו התחרו על מושבים בבית הכנסת מול בנקאים יהודים מצליחים אחרים ממשפחות כמו גולדמן זאקס.

עוד ביקורות על ספרים מרתקים שמבוססים על סיפורי חיים אמיתיים:

  • "Mrs Houdini" על בס הודיני, אשתו של הארי
  • "בגן חיות הטרף" על משפחת דוד שמגיעה לגרמניה עם עליית הרייך השלישי
  • "Kafka" – רומן גרפי על הסופר באותו שם

החברה כבר שרדה עד לקריסתה את המיתון הכלכלי של שנות השלושים, בין השאר משום שבני המשפחה המשיכו להחזיק באמונה שהיא too big to fail. היא השקיעה בעסקים קטנים עוד לפני שקראו להם "סטארט אפים" וחזתה בהצלחה את עלייתם של רבים מהם. אלא, שמנוע ההכנסה העיקרי של "ליהמן ברדרס" היה ונותר ההלוואות שנתנה לכל מי שהיה חפץ בהן, מה שהותיר אותה חסרת כל הגנה למצב שבו השוק האמריקני לא היה מסוגל להחזיר את ההלוואות שלו במשבר הסאבפריים.

אין זה מקרה, אם כן, שהכותב שהתחקה אחר קורותיה של משפחת ליהמן הוא בכלל לא אמריקני, אלא איטלקי. סטפאנו מאסיני רואה את "ליהמן ברדרס" קודם כל כמשפחה, ולאחר מכן כעסק. קודם כל כבני אדם שמנסים לעשות סדר במציאות דרך מספרים, ורק לאחר מכן כבנקאים.

ובעצם, מהו העושר

אם לא נוסחה מתמטית?

ארתור הגדיר אותה כך:

עושר הוא תוצאה התלויה

בגידול בו-זמני של סיכון (x)

שאפתנות (A) ופריון (Pr)

כפול משתנה מכריע מוגדר CF

כלומר תנאים נוחים:

(R- CF * f (X, A, Pr)

במקרה זה, התנאים הנוחים

מצויים בפוליטיקה:

מה יכול בנק לדרוש עוד

מממשל כה נדיב?

 

גם הכתיבה של מאסיני היא לא בדיוק מה שהיינו מצפים מסאגה משפחתית. כשהתחלתי לקרוא את הרומן בקינדל, חששתי שהקובץ הגיע אליי פגום: השורות הקטועות, הערבוב בין הטון האירוני של המספר לדבריהן היבשים של הדמויות, כל אלה הותירו את הרושם שאני קוראת בכלל ספר שירה. ואכן, "הכול אודות ליהמן" נכתב במקור כמחזה שהועלה בכלל כתסכית לרדיו ובהמשך, כהצגה בשלוש מערכות בתאטרון הבריטי. אבל גם כרומן, הוא נקרא בשטף ובעיקר בקצב, למרות המבנה הקטוע שלו ולמרות שהוא משלב בתוכו גם ז'אנרים נוספים, כמו קומיקס. אפשר לומר אפילו שערבוב הקולות יוצר בתוכו מעין סימפוניה שיש בה שילוב אמפתיה והומור, למרות האירועים הטרגיים שבהם היא עוסקת. כך, לדוגמה, מתאר שם מאסיני את האווירה שלאחר מלחמת האזרחים (הרווחים במקור):

אני שואל אתכם:

בשלושים השנים האחרונות

מה נאמר בחדרים האלה?

באיזו שפה דיברתם כולכם?

 

בשנה הראשונה שעשיתי כאן

שלוש מילים היו בפי כולם:

21,546 פעמים אמרתם רווחים.

19,765 פעמים אמרתם תשואה.

17,983 פעמים אמרתם הכנסות.

 

בשנים האחרונות אף לא אחת מן המילים האלה

הופיעה בראש הרשימה שלי.

[…] שמתי לב שפעם היית אומר המתחרה

היום אתה אומר האויב.

אמרת כלים, עכשיו אתה אומר כלי נשק.

אני שואל את עצמי

אם אתה לא נמצא כבר מזמן במלחמה

אף שכעת אתה מבקש את רשותי להיכנס אליה.

האם אלה אינן עובדות?

או שמא זהו ויסקי מהול במים?

 

מאסיני לא חוסך ביקורת ממשפחת ליהמן בשל היוהרה שהביאה אותה לנסות לא רק לעמוד בראש המדדים הפיננסיים, אלא לשלוט בתרבות ובתקשורת. הסיפורים המובאים ב-"הכול אודות ליהמן" על ניסיונות השליטה הללו כוללים גם את התסריט של "קינג קונג" והקומיקס המקורי על "סופרמן". סיפורים אמיתיים, כפי שגיליתי להפתעתי הרבה. יש שיטענו שהאופן בו מאסיני כותב אותם עלול לעודד אנטישמיות, אבל לדעתי הם מאפיינים בימים אלה לא מעט בעלי כוח, שמפיצים סיפורים דומים כדי לחזק את מעמדם, בלי קשר לרקע שממנו צמחו. רק שהיום הם לא צריכים לשלם על הפקה יקרה כדי שמסרים אלה ייצאו לעולם, מה שהופך את הביקורת החברתית של מאסיני לרלבנטית מתמיד.

closed

זה לא נעים לראות בנק סגור (Photo by Marco Bianchetti on Unsplash)

כמו שלא קל לכתוב יצירה שמבטאת מאווים אנושיים לצד מושגים בכלכלה, כך גם לא פשוט לתרגם אותה לעברית. "הכול אודות ליהמן" מאופיין בזליגה של מושגים בין שני העולמות, ספציפית באמצעות המלים up ו-down שמשמשים לתיאור שערי המניות, או שיעור הקומה של פרחים, או מבוכה של אדם ששכח את הסיגר שלו בבית. המתרגם ארנו בר מצליח לתזז בהצלחה בין עברית, אנגלית ואיטלקית כשהוא לא מהסס להשאיר חלק מהמילים בשפת המקור, בעוד אחרות הוא מתרגם בצורה שלא מזניחה את כפל המשמעות שלהן. הקטע עם הפרחים שציינתי קודם, למשל, מתחיל בכלל ממשחק מילים שמשלב מספרים – ובסיומו מחליט הגיבור של אותו קטע, זיגמונד, לערוך שביתת נשק עם פיתגורס. המתמטיקאי, כמובן.

"הכול אודות ליהמן" לא דומה לשום דבר שקראתי אף פעם. הוא עוקב אחר משפחה של אנשים שמצהירים על עצמם כנטולי רגש לאורך שלושה דורות, ועדיין הוא מצליח להיות קצבי ומהיר, כמו גם אמפתי, אינטליגנטי ומעורר מחשבה. הלהטוטנות המילולית המבריקה שלו גרמה לי גם לרצות להאזין לו בפורמט תסכית. לצערי אין עדיין גרסת אודיו (באנגלית או באיטלקית), אבל כאמור יש מחזה, וגם בו – כמו בספר – יש אקרובט! זה הטריילר:

 

הכול אודות ליהמן (2019). מאיטלקית: ארנו בר. ספריית פועלים, 785 עמודים

האם אנדרואידים חולמים על "שליחות קטלנית"?

תגיות

, , , ,

למה אנחנו חולמים לייצר מכונות דמויות אדם, אם אין לנו כוונה שיפתחו מודעות של בני אדם – ואולי יעצבו את העולם הזה טוב יותר מאיתנו?

כשפיליפ ק' דיק כתב את "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" (שעובד לסרט "בלייד ראנר"), השנה הייתה 1968 והמחשבה על רובוטים שמניעים מהפכות חברתיות לא פחות טוב מבני אדם הייתה מטאפורה, לא תרחיש דיסטופי שמישהו לוקח ברצינות. מאז זרמו מים רבים בנהר, שלא לדבר על ספרים וסרטים רבים מספור שהשתמשו במושג "אנדרואידים" כדי לתאר רובוטים שקמים על אדוניהם. כל אלה לא הפריעו לחברות רובוטיקה לפתח רובוטים עם פנים אנושיות לתרגול בודהיזם, לקריינות חדשות ולהפרת הבדידות. לאף אחת מהחברות האלו אין בעיה לקרוא לתוצרים "אנדרואידים" בהודעות לעיתונות, כאילו תרחיש יום הדין הוא המצאה של סרטי מדע בדיוני ותו לא.

אנדרואידים בקבלת הקהל של מלון ביפן:

בימים אלה אני משחקת ב- Detroit: Become Human, משחק עתידני שבו הרובוטים הם חלק בלתי נפרד מהמרחב העירוני של דטרויט. רוב הזמן הן מכונות נטולות פנים שמסיעות ממקום למקום, מנקות אבק או מתפעלות קופה של מכוני ליווי. לעתים הן לובשות פנים אנושיות כדי לספק את השירותים שבתקופות קודמות היו מספקים בני אדם עם הכנסה נמוכה: ניקיון, סיעוד, שמרטפות, קבלת קהל ואיך לא, המקצוע העתיק בעולם. כמובן שבשלב מסוים המכונות מהסוג השני קמות על בני האדם. הפעם אין להן בעיה לצעוק סיסמאות שלקוחות מהמאבק לזכויות האזרח ולדרוש חופש, כשיש להן את האפשרות לנקוט באלימות בדרך להשגת המטרה.

הטריילר של המשחק:

 

עד כמה שהתרחיש הזה מעייף בשנת 2019, אחרי אינספור ספרים וסרטים, אין באמת דרך למנוע ממנו לצאת אל הפועל. שלושת החוקים של אסימוב מציינים שלרובוטים אסור לפגוע בבני אדם, ומנגד הם חייבים לציית לפקודותיו של אדם ולשמור על קיומו ושלומו. כל זאת, בהנחה שאף אחד מהחוקים לא סותר את קודמיו בסדר. לא סתם החוקים האלה נראים כמו קוד. הם לא חלים בכל מקרה עבור אנדרואיד ששובר את הקוד של התוכנה שלו. באותה מידה הם לא חלים כלפי אדם שמחליט לפגוע באדם אחר למרות שהוא יודע שהדבר אסור לחלוטין על פי החוק.

פנים אנושיות? אולי קצת:

smiley robot

Photo by Alex Knight from Pexels

כמו כן, ייצור מכונות עם פנים אנושיות, כלומר אנדרואידים, הוא כורח בלתי נמנע של החיים המודרניים. אנחנו יכולים ורוצים לדמיין שביום מן הימים תנתח אותנו יד רובוטית, שלא נכנעת לעייפות כמו יד אנושית ואינה רועדת לעולם. אנחנו קצת פחות מעוניינים שרובוטית נטולת פנים אנושיות תשגיח על הילדים שלנו או תטפל באוכלוסייה המבוגרת. רק העובדה שאנחנו קוראים לה "רובוטית" ולא "רובוט" מעידה עד כמה אנחנו מעוניינים להחיל תפקידי מגדר אפילו על מכונה נטולת מין, רק כדי שתהיה מאופיינת בקצת יותר אנושיות. הרי זאת הסיבה שגם אינטליגנציות מלאכותיות כמו סירי או קורטנה או סמנתה מ-"היא" הן "נשים", ואפילו הרובוט נטול הפנים האנושיות מהסרט "אני אימא" של נטפליקס (שמדבר בקולה של השחקנית רוז ביירן). מה הפלא, אם כן, שאותה מכונה מפתחת מודעות ודורשת מאיתנו יחס שוויוני יותר, לרבות אוטונומיה בקבלת החלטות, כאילו אכן הייתה בת אדם?

הטריילר של "אני אימא":

 

כדי לאזן את המסרים המדכאים של Detroit: Become Human, קראתי במקביל גם את "אושר למין האנושי". הרומן של פ"ז רייזין מתאר בינה מלאכותית שקרובה יחסית למה שכולנו מכירים. היא לא מגולמת בתוך מכונה "בשר ודם" אלא נותרת בגדר מכונה לומדת מקוונת שמסייעת להתאים בן זוג לבעלים שלה, ג'ן. הבינה המלאכותית איידן, שלא כמו נטפליקס, ספוטיפיי או טינדר, לא מתעניין בג'ן רק כדי לסחור בדאטה שלה תמורת מיליארדי דולרים. אכפת לו ממנה ומהתחביבים שלה והוא גם קצת מקנא בכך שהיא זוכה לטעום גלידה ולהתנשק עם אנשים. במילים אחרות, הוא חש אמפתיה, רגש אנושי לכל דבר, שמגיע עד מהרה למחוזות בלתי צפויים. זה אמור להיות מפחיד, אבל ב-"אושר למין האנושי" זה חמוד. זה בעיקר מראה שאנחנו יודעים מספיק מהי אהבה כדי ללמד אותה למכונות, ושגם המכונות שלנו חכמות מספיק כדי לאהוב אותנו בחזרה ולהשתיק קולות שמנסים לכוון אותן אחרת. אם כל בני האדם היו כמו ג'ן, אולי האפשרות שהמכונות ימרדו בנו הייתה מופרכת מלכתחילה.

android

Image by Jonny Lindner from Pixabay

לעוד דיונים מעניינים בנושא היכנסו לקבוצת הפייסבוק "עליית המכונות":

https://www.facebook.com/groups/1742464739390368/

"האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?", מאת פיליפ ק. דיק. מאנגלית: עמנואל לוטם. הוצאת כתר. 230 עמ'.

"אושר למין האנושי", מאת פ"ז רייזין. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת, זמורה. 448 עמ'. 

אילו רק היה למרגלת איך לתקוע אותי

תגיות

, ,

הדמויות של הנשים המרגלות עגולות מאי פעם, אבל העולם שבו הן עובדות לא השתנה יותר מדי

המסתורין סביב זהותם של מרגלים בספרות גדול יותר כשזו נקראת באנגלית. בהיעדר כינויי הגוף של זכר ונקבה, אין לנו כקוראים פירור של מידע לגבי מי השאיר התרעה על פצצה, מי פרץ למערכת מסווגת ומי העביר מידע לגורמים עוינים. למרות זאת, אם היינו קוראים את המשפט הקודם שכתבתי באנגלית, כנראה שעדיין היינו מתרגמים אותו לגוף שלישי יחיד. אנו נוטים לראות את ברירת המחדל לדמות המרגל בתור גבר, ואם מתברר שזאת אישה, לכאורה מדובר בהפתעה.

אני כותבת "לכאורה" כי נשים מרגלות היו שם מאז ומעולם, פשוט התרגלנו להכיר אותן בשם אחר. קראו להן "נערות ג'יימס בונד" והן היו הגלגול האולטימטיבי של דימוי הפאם פאטאל, היפהפייה שיכולות הריגול שלה באו לידי ביטוי ביכולתה לפתות גבר בעל כוח ולהערים עליו כך שרכוש יקר ערך ייגנב מתחת לאפו. דמותה של "הנערה" עדיין חוזרת על עצמה גם בשנים האחרונות, בדרך כלל תחת כסות של מסר מכובס על "העצמת מיניות נשית", בחלק מסרטי "משימה בלתי אפשרית", "ג'י איי ג'ו" "ו-"דרור אדום" , שלא לדבר על החיים עצמם – בסיקור פרשת "המרגלת הסקסית" אנה צ'אפמן.

זה מה שהיה לעיתונאיות ברשת הרוסית RT לומר על צ'אפמן:

המרגלות עברו מאז גלגולים נוספים. בין השאר, הן גויסו בקולנוע לתפקידים של גברים (התסריט של "סולט" עם אנג'לינה ג'ולי נכתב לדמות של גבר) או הפכו לחלק מאנסמבל, שם קיבלו את התפקיד של אחד מאנשי הצוות כדי ליצור רושם של גיוון מגדרי. בשנים האחרונות מסתמן גלגול נוסף, ובו נשים מרגלות הן דמויות שלמות ועגולות, שיש משמעות להיותן נשים, ולאו דווקא במובן החיובי.

הכוונה היא לא לקלישאה של סיפור רקע טראגי, מהסוג שעשוי להוביל לבחירה בחיים כפולים של מרגלת, כמו התעללות מצדו של גבר או מוות של בן משפחה. המרגלות שאני מתכוונת אליהן, בספר "הרשת של אליס" ובסדרת הטלוויזיה "להרוג את איב", אוהבות את מה שהן עושות ובחרו במקצוע באופן אקטיבי, למרות שהיו להן אפשרויות אחרות.

עם זאת, הן בחרו במקצוע למרות שהוא כולל צדדים פחות זוהרים, כמו גם מחיר. כמו בכל מקצוע שבו אישה מתחרה בגבר על אותו תפקיד, הרי שגם המאמץ הנדרש מאישה כפול מזה שנדרש מגבר, וגם המחיר הנפשי על ביצוע העבודה גבוה מזה שגברים נדרשים לשלם. הנכונות של הגיבורות לשלם את המחיר היא שמעמידה אותן באור פחות חיובי, כזה שאני לא משוכנעת שגם גברים היו מחויבים לעמוד בו.

טריילר לספר "הרשת של אליס":

קחו לדוגמה את איב גרדינר, גיבורת הרומן "הרשת של אליס". בתקופת מלחמת העולם השנייה, איב חוצה את הגבול מבריטניה כדי לעבוד בבית קפה צרפתי, שם תוכל לצותת לקצינים גרמנים שיכורים וחסרי זהירות ולסיים את המלחמה. ההערצה שרוכשים הקוראים לגבורתה של איב עומדת עד מהרה במבחן, לנוכח האופי הדי דוחה של הדמות בתור אדם מבוגר (הסיפור נמסר בחלקו מפי דמות שמלווה את איב לאחר המלחמה) ולאור חלק מהבחירות שעשתה לאורך הדרך, שפגעו בה ובאנשים סביבה. אנו מוכנים לסלוח על בחירות קשות ועל התנהגות חלאתית לגבר, שבסך הכול מדחיק את הפוסט-טראומה שלו, אבל מאישה אנו מצפים לגלות חמלה ואמפתיה, ולפיכך מתפתים לשפוט אותה בחומרה.

דוגמה נוספת היא איב, גיבורת הסדרה באותו שם, שמנסה ללכוד מתנקשת בינלאומית פסיכופתית בשם ווילאנל. בעונה הראשונה, איב עוקבת אחריה מסביב לעולם תוך שילוב של פחד מהאכזריות של ווילנל לצד הערצה לחוש האופנתי ולאינטליגנציה שלה. כצופה שאף פעם לא רכשה חיבה יתרה לבגדים, האזכור הבלתי פוסק שלהם בסדרה הפתיע ואפילו קומם אותי לפעמים. בפעם המיליון שנשים בסדרה התלבטו אם למדוד בגד שהרוצחת שלחה אליהן, שאלתי את עצמי עד כמה מקצועי זה לדבר על מידות ואקססוריז במקום לבדוק היכן הבגד נקנה, באיזה כרטיס אשראי ואם יש עליו טביעות אצבעות. ועדיין, היחסים נטולי השנאה בין ווילנל לאיב הם שהופכים את הסדרה לחיה יוצאת דופן בנוף של סדרות הריגול ולממתק מהנה במיוחד.

ועד שהתרגלנו לכך שלנשים יש נוכחות משלהן בתור מרגלות פיקטיביות, מגיעה המאה העשרים ואחת כדי להזכיר שבעולם אין רק שני מגדרים. בעונה הראשונה של סדרת הטלוויזיה "עיר סודית", המרגלת הייתה פעם מרגל. קים, אנליסטית בכירה בשירות הביון האוסטרלי, הופכת לכזאת כשהיא מגלה שהעיתונאית לה הייתה נשואה בעבר (בתור גבר) הסתבכה בקנוניה ממשלתית, ומוכנה לסכן את משרתה וחייה כדי להוציא את בחירת לבה לשעבר מהתסבוכת.

הרבה אזכורים לנשיות של קים אין כאן, למעט סצנה שנויה במחלוקת אחת, שבה היא נדרשת להתפשט בפני מאבטח. דווקא הסצנה הזאת מוכיחה שלא באמת התקדמנו עד כדי כך, ושאל מול החשד הכי קל, נשים חוזרות לתפקידי המין הקלאסיים שלהם. תפקידים שבהן הן מופשטות, פיגורטיבית ומילולית, מהמגננות שלהן – ונתונות שוב לחסדיהם של מי שרואים אותם קודם כל כגוף, ורק למען מכן כבני אדם.

אולי מוטב לשאת עיניים לשלב שבו גברים ייצאו סופית מהמשוואה. בשנה הבאה ייצא לאקרנים "355", סרט ריגול עם אנסמבל נשי בכיכובן של ג'סיקה צ'סטיין ופאן בינגבינג. בתקווה הוא ישחזר את הניסיון של "אושן 8" ליצור קאסט שכל דמות בו עומדת בפני עצמה ולהציג סיפור שגם נשים יהנו לצפות בו.

"הרשת של אליס" (2018), מאת קייט קווין. מאנגלית: דורון דנסקי. הוצאת אריה ניר והוצאת מודן, 544 עמודים

הסוף של 'מי מתגורר בבית היל' – הסבר חלופי

תגיות

, , ,

לסדרת האימה הגותית של מייק פלאנאגן יש מעריצים רבים, שטוענים בתוקף שהבית העומד במרכזה הוא מרושע. הנה פרשנות שטוענת אחרת

הבלוג הזה לא מתיימר לעסוק בסדרות טלוויזיה, גם אם הן מבוססות על ספרים. החלטתי בכל זאת לכתוב על 'מי מתגורר בבית היל', גם כי מדובר בסדרה מצוינת, עם איכויות פרוזאיות שמצליחות להתעלות (לדעתי) על הקלאסיקה של שירלי ג'קסון, וגם כי אף סרטון שמצאתי ביוטיוב תחת הכותרת The Ending of The Haunting of Hill House – Explained לא הצליח לקלוע, לפחות לטעמי, למורכבות של הסדרה בכללותה.

'מי מתגורר בבית היל', בניגוד לרומן באותו שם, הוא דרמה משפחתית, מהסוג שמאפיין את הסדרות המצליחות ביותר של נטפליקס, כגון 'אקדמיית המטרייה', 'אוזרק', 'שושלת' ו-'Bloodline'. הוא נע קדימה ואחורה בזמן ועוקב אחר סיפורם של חמשת הילדים במשפחת קריין, שנאלצים לנהל את חייהם כמבוגרים בצל טראומה אפלה מבית בו התגוררו תקופה קצרה בילדותם. את הפסקאות הבאות אני ממליצה לקרוא רק אם השלמתם את הצפייה בכל פרקי הסדרה, מחשש לספוילרים.

עוד פוסטים על תרבות פופולרית:

בסרטונים שבהם צפיתי ביוטיוב נטען בתוקף שבית היל הוא מטבעו מרושע. אפילו שהטענה הזאת קיימת גם בגרסת המקור הספרותית, בסדרה (שמבוססת על הספר בצורה מאוד חופשית) היא פשוט לא מדויקת. הבית ב-'מי מתגורר בבית היל' הוא כלי עיבוד. הוא כוח שמכיל את הנשמות שנמצאות בו, על הרגעים היפים והפחות יפים שלהן, וגם מזין אותם בהתאם לצרכיהם. הוא מסב את הלב שלו, 'החדר האדום', לחדר קריאה עבור אוליביה, לחדר משחקים עבור לוק, לסטודיו לריקוד עבור ת'יאו וכן הלאה. הוא אפילו נפתח עבור יו בפרק האחרון, כדי לאפשר לו להיות עם אשתו ובתו, וזאת למרות שהאב העביר את רוב תקופת השהייה המקורית בבית בניסיון לפרוץ לחדר עם מפתחות שונים או 'לתקן' דברים.

לבית יש עוד שני כוחות שנוכחים בסיפור. הוא מכיל את נשמותיהם של המתים, ואף מאפשר להן להופיע בפני החיים באופן שבו היו רוצות שיזכרו אותן, בין אם בבית או הרחק ממנו. הוא גם מסוגל 'לכופף' את חוקי הזמן והמרחב, באופן שמאפשר לדמות אחת להופיע בפני דמותה הצעירה יותר, או להציג אשליות שמקורן בגרסה חלופית של המציאות. עוד נחזור לאשליות הללו.

לבית יש כוחות, אבל אין בו שום רוע מובנה (אולי למעט העובש, שהטיפול בו מאריך את זמן הטיפול בבית לפני המוות של אוליביה, כפי שמוסבר בסרטון הזה). להפך, שתי דמויות בוחרות בפרק האחרון של הסדרה למצוא את מותן בבית, כדי שיוכלו ליהנות מהכוח שלו להכיל את נשמותיהן לאחר שימותו, ואף להעביר נצח בחברת ילדיהם שמתו בתוכו. קשה להבין איך יו קריין וגברת דאדלי היו מקבלים החלטה שכזאת, לו חשבו שהבית שם לעצמו למטרה לענות את נשמותיהם ונשמות יקיריהם לנצח נצחים.

מה כן יש בבית? בני אדם. בפרק האחרון, כשסטיב יוצא מהבית, אנחנו רואים מאחורי גבו את כל הנשמות שמתגוררות בבית – ומדובר בכמה עשרות. במהלך העונה התגלה שכמה מהן סובלות ממחלת נפש, אך רק אחת מהן שולחת את ציפורניה לעבר סטיב בצורה מאיימת. שמה הוא פופי היל, והיא נראית כמו אישה צעירה, שחיה בתחילת המאה הקודמת. גברת דאדלי מזהירה את אוליביה מפני פופי היל, 'הזקנה המשוגעת' שהייתה פעם בעלת הבית, מה שלא מונע מאוליביה ליפול קורבן למניפולציות של גברת היל.

פופי היל משכנעת את אוליביה שילדיה, ובמיוחד התאומים לוק ונל, נמצאים במסלול הליכה בטוח לעבר חשיכה נצחית. חשיכה, שבה נל צפויה ללכת לאיבוד ולוק צפוי לגמור עם מחט בזרוע. הדרך היחידה שבה אוליביה יכולה להציל את ילדיה מאותה חשיכה היא לגרום להם 'להתעורר', כלומר להישאר לנצח בדמותם כילדים. אוליביה אכן מנסה לעשות זאת, כשהיא מזמינה את ילדיה למסיבת תה, אך בסופו של דבר היא מרעילה רק את החברה של התאומים, אביגייל דאדלי, לפני שהאבא למשפחת קריין מתערב ומרחיק מאוליביה את כל חמשת ילדיה.

אוליביה היא לא היחידה שנופלת קורבן לאשליות שמוזמנות על ידי פופי היל (לעתים גם במגע, כפי שנראה בפרק האחרון). כל בני המשפחה חווים אותן במהלך חייהם, ובמיוחד בפרק האחרון של הסדרה, שמעמת כל אחד עם הפחדים העמוקים ביותר שלו. לכל האשליות מבנה זהה – הן מתחילות במפגש מחודש עם אדם אהוב, באווירה חמה שמטרתה לרכוש את אמונו של מי שחווה את האשליה, ואם הן לא מתקדמות לכיוון שאליו כיוונה פופי היל, הן נגמרות במחזה מבעית, שנועד לגרום למי שחווה את האשליה לשים קץ לחייו.

בעקבות אותן אשליות, נל הילדה נרדפת שוב ושוב על ידי דמות של גברת עקומת צוואר, שמתגלה כנל המבוגרת ברגע מותה. גם לוק הילד נרדף בידי דמות של גבר גבוה בעל מגבעת, שמתגלה כוויליאם היל. במציאות חלופית, זאת הייתה דמותו של לוק המבוגר, לאחר שנעתר לבקשתה של אמו המתה והניח מגבעת על ראשו, תוך שהוא מאפשר לרעל העכברים להיות מוזרק לזרועו. בזכות הסירוב של לוק, והנחישות של נל, גרסה חלופית זאת של המציאות לא הופכת ליותר מאשליה.

במילים אחרות, פופי היל מנסה לכוון כל אחד מבני המשפחה לקראת התאבדות באמצעות עתיד אפשרי שהיא חוזה עבורו, אבל לפעמים אותו עתיד לא יוצא אל הפועל. לפעמים בני המשפחה נחלצים זה לעזרת זה (כפי שנל עושה בפרק האחרון), ולפעמים הם פשוט לא רוצים למות כמו שגברת היל חושבת (לוק). עוד אפשרות היא שבני ברית של פופי מקרב המשפחה ישנו את עמדתם ויפתחו את 'החדר האדום', כפי שעושה אוליביה, מה שמאפשר לילדי המשפחה לפנות את לוק לבית החולים.

בסיום הפרק האחרון מוסבר לנו שיו קריין לא שרף את הבית בתור מחווה למשפחת דאדלי, שביקשה שלא יעשה זאת כדי שנשמתה של אביגייל לא תאבד יחד עם הבית. משפחת דאדלי גם מבטיחה שבתמורה להימנעות משריפת הבית, בני משפחת קריין לא ישמעו על הרצח של אביגייל מידיה של אוליביה. בפרק האחרון בכל זאת חל ניסיון לשריפת הבית מידיו של לוק, שמרוקן על הרצפה מכלי דלק שלמים. עם זאת, שום להבה אינה מוצתת, מה שיכול להעיד על כך שניסיון ההצתה היה לא יותר מאשליה – או שהבית מאז ומעולם לא ניתן היה להשמדה. כלומר, שהוא מעולם לא היה גוף גשמי, או עצם שכבול לקיום הבינארי של חיים ומוות.

תהיה אשר תהיה הסיבה שהבית שרד את ניסיון ההצתה, בשנת 2020 הוא צפוי לשוב לנטפליקס בעונה נוספת של הסדרה, כשהפעם שמו ייקרא Bly Manor. הפעם הסדרה לא תגולל את קורותיה של משפחת קריין, ותהיה מבוססת דווקא על כתביו של הנרי ג'יימס. מי שכן חוזר הוא הבמאי היוצר מייק פלאנאגן, שחתום גם על הברקות האימה 'שקט' (בכיכוב קייט סיגל, 'ת'יאו' מ-'בית היל') ו-"המשחקים של ג'ראלד" (בכיכוב קרלה גוג'ינו, 'אוליביה'). התופעה שנהפכה למזוהה עם יצירותיו, Scrying (שילוב של screaming ו-crying), כנראה תהפוך שוב את הסדרה לסיפור הצלחה מסחרר, או מצמרר.

(בסרטון: יוצרי הסדרה מסבירים על Scrying)

בתי הקפה הכי מומלצים לכתוב בהם באזור השרון והמרכז

תגיות

, ,

כי פריון בכתיבה זה בסך הכול עניין של כיסאות נוחים, מלצרים סבלניים, אינטרנט מתפקד וקרבה גאוגרפית, וגם חנייה לא תזיק

השנה האחרונה, שבה הייתי מרוכזת בכתיבת טיוטה נוספת לרומן מתח שאני עובדת עליו, לימדה אותי שני דברים: האחד, פריון כתיבה עובד הכי טוב דווקא מחוץ לבית, במיוחד אחרי יום עבודה. הכוונה ב-"פריון" היא נטו למספרים: 1,500 מילה בממוצע בשעתיים מחוץ לבית לעומת 700 בקושי בבית לאחר עבודה, פקקים ורעב מצטבר הם נתונים שמדברים בעד עצמם. נכון, בבית קפה, להבדיל מהבית, חייבים לשלם על מצרך בסיסי כמו קפה. אם אתרע מזלכם לכתוב לבד – כנראה שתצטרכו גם להתאפק עם היציאה לשירותים עד שתחליטו "להתקפל" עם המחשב. עם זאת, אני מצאתי שדווקא הדוחק של הישיבה המוגבלת בזמן בבית הקפה גורם ליצירתיות לעבוד מהר יותר וקשה יותר. עבודה, שיכולה להנפיק דברים שבנסיבות אחרות לא היו נכתבים בגלל דחיינות, עייפות והסחות דעת אחרות בבית.

הדבר השני שלמדתי בשנת הכתיבה האחרונה הוא שלא מובן מאליו למצוא מקום נוח לכתוב בו, במיוחד מחוץ לתל אביב. לפני שבוע העליתי פוסטים בכמה קבוצות פייסבוק שאני חברה בהן לגבי המקומות המומלצים לכתוב בהם באזור השרון והמרכז. קיבלתי רשימה קצרה מאוד, והשלמתי אותה באמצעות המלצות שקיבלתי בעל פה מחברים. הפוסט שלפניכם מורכב מההמלצות הללו, שאותן סקרתי במשך 14 יום בעמוד האינסטגרם שלי.

עוד פוסטים על כתיבה:

למי שמתגורר מחוץ לאזורים האלו, כמה פרילנסרים הפיקו לפני מספר שנים את המסמך הזה, שמרכז כמה מקומות מומלצים מחיפה ועד שדרות, ובהם גם חללי עבודה וספריות, שאינם גובים תשלום על הישיבה במקום. חלק מהמקומות שסקרתי בפוסט מופיעים גם שם.

כאמור, נצמדתי לבתי קפה שקרובים לעיר מגוריי (הרצליה) ונמנעתי מאלה שלא נמצאים בערים הגדולות או נגישים בתחבורה ציבורית, מה שאומר שמוסדות במושבים וקיבוצים לא נמצאים כאן הפעם. אלה הם המומלצים ביותר שכן נכללו ברשימה:

קפה גן סיפור, הרצליה

כשר: לא

פרטי הזמנה: קפה הבית (הפוך שוקולד) 15 ₪ + טוסט יווני 49 ₪ = 64 שקלים

כיסאות ליחידים: לא נורא נוחים

חנייה: חנייה צמודה בשפע בכחול לבן או בחינם (במגרש העפר ליד הרכבת ובקניון שבעת הכוכבים, במרחק הליכה)

אינטרנט: יש, עובד מצוין

נוף: לפארק הרצליה, למגרשי הספורט ולקניון שבעת הכוכבים

הערות: אוכל וקפה מדהים. מקום נעים מאוד בשעות הפחות עמוסות

 

קפה רוזלין, הרצליה פיתוח

כשר: כן

פרטי הזמנה: מוקהצ'ינו 15 ₪ + לביבות זוקיני 34 ₪ = 49 שקלים

כיסאות ליחידים: נוחים ומרווחים משאר בית הקפה

חנייה: צמודה בכחול-לבן במלון דן אכדיה הסמוך או בקרבת הים (בימי השבוע תמיד יש מקום)

אינטרנט: יש, עובד מצוין

נוף: שורה ראשונה לים

הערות: מקום מרווח. אוכל טעים. מוצע קפה ללא תחתית לסטודנטים

 

פורת, רמת גן

כשר: אין תעודה רשמית, אבל המקום לא פתוח בשבת ולא מגיש בשר

פרטי הזמנה: כריכון גבינת עזים ואבוקדו + מוקהצ'ינו = 25 ₪ ביחד

כיסא: ישיבה נוחה בשולחן או בסמוך לדלפק

חנייה: מספר חניונים באזור, רובם בתשלום

אינטרנט: יש, עובד יפה מאוד

נוף: למדפים בחנות הספרים שמשולבת בתוך בית הקפה

הערות: מקום מדהים ולא יקר. מלא עד אפס מקום מרבית שעות היום

 

ועוד כמה מקומות:

קפה קפה, הרצליה פיתוח

כשר: למהדרין

פרטי הזמנה: טורטיה עם ביצה 52 ₪ + הפוך 15 ₪ = 67 שקלים

כיסאות: ריהוט גן

חנייה: בחנייה של קניון ארנה או בכחול לבן, לאורך הטיילת

אינטרנט: אין

נוף: למרינה הרצליה

הערות: פנים המסעדה לא פתוח חלק משעות היום, גם אם קר בחוץ. חלק מהתפריט לא היה זמין כי לא הייתה מוצרלה במטבח

 

בליקר בייקרי, אחוזה רעננה

View this post on Instagram

⬛➕🍕 = 💯👐💯👐💯

A post shared by Israelidelicious (@israelidelicious) on

כשר: כן

פרטי הזמנה: קפה שוקולד 19 ₪ + פלאפל פרמז'ן 36 ₪ = 54 שקלים

חנייה: ברחובות הצדדיים

כיסא: כיסא מרופד ונוח

אינטרנט: יש, מתנתק מעת לעת

נוף: לחנויות הסמוכות

הערות: בית קפה מרכזי אבל שקט. אוכל מעולה

 

קפה נטו, הוד השרון

כשר: לא

פרטי הזמנה: מוקהצ'ינו 17 ₪ + חצי כריך יווני 24 ₪ = 41 שקלים

חנייה: ברחובות הצדדיים

כיסא: הכי נוח שיש

אינטרנט: יש, עובד מעולה

נוף: לחנות "צומת ספרים" שהכניסה שלה ממוקמת בתוך בית הקפה

הערות: יש גם משחקייה בבית הקפה, כך שהוא פחות שקט למי שמגיע בלי ילדים

 

קפה שלונסקי, רעננה

כשר: כן

פרטי הזמנה: אגס בנדיקט תרד עם הפוך וקפה מוקה = 64 שקלים

חנייה: ברחובות הצדדיים בחינם או בחנייה הצמודה של הספורטק (בכחול לבן)

כיסאות: כיסאות בר בסמוך לדלפק שמיועד ללפטופיסטים

אינטרנט: לא עובד

נוף: לספורטק של רעננה

הערות: בית קפה שכונתי מלא באנשים. שירות מהיר ונעים מאוד

 

קפה 111, רמת השרון

בוקר טבעוני בקפה 111 (צילום: אור רוזנברג)

כשר: כן

פרטי הזמנה: בוקר טבעוני כולל לימונדה ושוקופלת = 58 שקלים

חנייה: ברחובות הצדדיים בחינם או בכחול-לבן במרכז אמירים שמעבר לכביש

כיסאות: כיסאות ישיבה מרופדים ונוחים

אינטרנט: יש, עובד מעולה

נוף: לגולפיטק של הרצליה

הערות: אוכל טעים ממש

 

קפה לנדוור, סינמה סיטי גלילות

כשר: לא

פרטי הזמנה: טוסט בולגרית 49 ₪ + קפה נוטלה 17 ₪ = 66 שקלים

חנייה: חניון הסינמה סיטי – חינם

כיסאות: צפופים ולא נוחים, למעט הכורסה במרכז בית הקפה

אינטרנט: יש, עובד לא מי יודע מה

נוף: לתוך הסינמה סיטי. מי שיוצא למרפסת העישון מקבל נוף למחלף גלילות

הערות: המון מקומות פנויים בימי השבוע

מועדון המתאבדים נסגר. נחשו למה

תגיות

, ,

טרילוגיית הבלשים של סטיבן קינג מגיעה לסיומה ב-"סוף המשמרת", אבל אנחנו עוד נתגעגע, אפילו לבריידי הרטספילד

מה מרתק בבריידי הרטספילד, הפסיכופת שדורס זרים למוות באישון לילה שלפני יריד תעסוקה, או מנסה לפוצץ את עצמו באצטדיון מלא בנות נוער? אם תשאלו את סטיבן קינג, התשובה היא לא האלימות הפיסית שלו, אלא השידול לאובדנות. "הרוצח במרצדס" אף מקבל אצלו כינוי נוסף, משל היה נבל בסרטי מארבל – "נסיך ההתאבדות".

ב-"סוף המשמרת", הרומן האחרון בטרילוגיית ביל הודג'ס, סטיבן קינג מקים לתחייה את בריידי, שנראה לאחרונה בתור צמח נעדר יכולת דיבור או קשר עין. בריידי, שהגיע למצב זה בעקבות נזק מוחי שספג בעת ניסיון הנטרול שלו באצטדיון, מלא רגשות כעס ותאוות נקם. היה לו די והותר זמן לחשוב על דרכים יצירתיות שבהן יוכל להוציא לפועל את נקמתו, והוא כבר יודע מי הראשון שיקבל אותה בטמפרטורת אפס.

עד שתגיעו לנקמתו של בריידי ב-"סוף המשמרת", תצטרכו לעבור גרסה מורחבת של שתי הפסקאות הראשונות בביקורת זו. קינג מרבה להזכיר לקוראים שדמות מסוימת נחמדה לדמות אחרת כי היא זוכרת איך עזרה לה בפעם ההיא, ואיך הדמויות האלה נפגשו, ולפחות במקרה שלי – זה היה קצת מיותר. לא קראתי את הספרים הקודמים לפני זמן רב. במובן מסוים עשיתי להם Binge, מה שאומר שדילגתי על שורות "הפרקים הקודמים" בכל פעם שנתקלתי בהן – ובדיעבד אני יכולה לומר שהיה למה לחכות.

"סוף המשמרת" הוא מותחן פסיכולוגי במלוא מובן המילה. הוא משחזר את קרב המוחות בין בריידי לבלש ביל הודג'ס שהפך את הספר הראשון, "מר מרצדס", למוצלח כל כך. בתוך כך, הוא מרחיב את החלקים שנגעו למניפולטיביות של בריידי ומשלב נגיעות על-טבעי שמטשטשות את הגבול בין הגופני לנפשי ובין הטכנולוגיה לפנטזיה. הוא מתעתע אבל מותח לכל אורכו, ובין לבין עוסק גם בנושא שבכותרת הרומן – מוות. במקרה זה, לא רק המוות כשלעצמו – אלא תחושת הסוף שנלווית אליו, והנסיבות בשלהן בסופו של דבר בוחרים או לא בוחרים בחיים.

לא כל החלקים מתחברים. ניתן להרגיש את המאבק של קינג כשהוא מנסה לכתוב הסברים טכנולוגיים מורכבים וכשהוא גורם לדמויות להתנהג בניגוד לאופי שניתן להן, כאילו רק כדי להספיק להיפרד מהן לפני הסוף. במובן הזה קודמו של "סוף המשמרת" בסדרה, "כל המוצא זוכה", היה מוצלח בהרבה. אומנם הוא בקושי שילב דמויות מהספר הראשון, אבל מדובר ביצירה שנכתבה באופן מאוד שונה ולמעשה עומדת בפני עצמה.

tps://mellitza.wordpress.com/?attachment_id=842" rel="attachment wp-att-842"> מקור: Vildebadeva מתוך DevianArt

[/caption]עדיין, "סוף המשמרת" מהווה סיום מספק לטרילוגיה המפתיעה שלכאורה סוטה מקשת הכתיבה שמזוהה עם סטיבן קינג ומיישרת קו עם ספרות הבלשים. קינג מבהיר שגם בז'אנר הזה הוא מספר הסיפורים הטוב ביותר, עם הנבלים המפחידים ביותר. את בריידי הרטספילד הוא מציב באותה שורה עם הליצן פניוויז מ-"זה" ועם אנני וילקיס מ-"מיזרי", כפסיכופת ששואב הנאה מהסבל של הזולת, ומאבד לקראת הסוף כל זכר שנותר לאנושיות שלו. למרות זאת, בעידן שבו רבים תולים את מקור הרוע שלהם בגורם חיצוני או אידיאולוגי, יש משהו מנחם באפשרות להעניק למפלצת כמו בריידי הרטספילד פנים אנושיות. גם אני חשתי במידה מסוימת את הסבל שלו והבנתי את מקור הכעס שלו על ביל הודג'ס, ולא משנה כמה פעמים קינג הזכיר לי באיזו חלאה מדובר.

ציון: 4/5

סוף המשמרת (2018), מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת מודן, 444 עמודים

סיפור קצר: "שני ודג הזהב"

תגיות

, , ,

כשחקירה במשמר החופים נקטעת באופן בלתי צפוי, שוטרת לשעבר מחליטה לשים סוף לסיפור בעצמה – ופוגשת את גיבור הסיפור הבלתי גמור המפחיד מכולם

קריאת המצוקה הפתיעה גם אותה. היא תפסה אותה באמצע פטרול על החוף, בשעה חשוכה וריקה מאדם בראשון בערב. היא נאלצה לבקש טובה מאיש תחזוקה שבדק עבורה היכן נמצא האות על הרדאר, ולאחר מכן נשארה עם ההחלטה אם להזעיק צוות חילוץ. הסירה הייתה רחוקה מכדי שיקראו לה בכריזה, ולא הייתה מצוידת במערכות הקשר של חיל הים או מנהלת הנמל. תשעים אחוזים שזאת הייתה סירת דייגים, תשעה אחוזים סירת מבריחים, אחד אחוז פיראטים.

היא דווקא לא הייתה מתנגדת לפגוש בסוג האחרון. עבר כל כך הרבה זמן מאז שהיה לה מעניין.

בחוסר רצון, היא חייגה לאנשי הצוות שלה. כמה צפוי שהם לא ענו לה, אז מה אם הם בכוננות. היא נדנדה עד שגילתה שהחובל שלה נרדם והמציל שיכור. היא הזמינה אותם בכל מקרה. עד שהם הגיעו והתנצלו ("אתם בכל מקרה מקבלים על זה כסף", השיבה), הסירה במצוקה הייתה יכולה בקלות לטבוע על כל יושביה. לפחות ברגע שהחובל אישר והם יצאו לדרך, הם התקרבו לנקודת הציון במהירות. היא הביטה במצפן שלה בספקנות והדליקה את הזרקורים. הים לא היה סוער בכלל באותו לילה, ואפילו לא כזה חשוך, כשעדיין אפשר היה לראות במרחק את האורות מהמועדונים והמסעדות. למרות זאת, היא לא הבחינה בהתחלה ביאכטה הקטנה, שכמו עשתה כמיטב יכולתה להתחמק משדה ראייתה. זאת הייתה סירה עם מפרשים קצרים, מהסוג שלוקחים ללא יותר משיט של כמה שעות בבוקר, ועמד עליה גבר אחד.

עוד סיפורים מומלצים:

המחשבה הראשונה שלה היא שהגבר הזה היה לבוש יפה מכדי לשוט כל כך רחוק מהחוף, ועוד בלי אף אחת שיוכל להרשים. הוא לבש חולצה מכופתרת בצבע זית וג'ינס צמוד ועל מפרק ידו ענד שעון, מהסוג שלא רוצים שיירטב או ייגנב. הוא היה גבוה, כהה, נאה מאוד, אולי בשנות השלושים המאוחרות לחייו. היא הייתה צריכה להביט בו יותר מקרוב.

הוא תפס את החבל שהשליכו לעברו וקשר אותו לדופן הסירה, כמו מלח מומחה. אחר כך נתמך בחבל, תפס בסולם וטיפס אל הסיפון שלה. הוא התגלגל לבסוף פנימה בקול תרועה וצהל: "ידעתי שאמצא אנשים טובים אם רק אלחץ על הכפתור הנכון".

פתאום הוא לא מבין כלום בימאות? חשבה, אבל לא אמרה דבר. תחת זאת היא התעלמה מקיומו של הניצול בעל המזג הטוב והאירה במאג לייט לתוך היאכטה השוקעת. זאת הייתה הלברג ראסי, כנראה לא מושכרת כי לא היה שום דבר על המפרשים שציין שם של מועדון שייט או מספר טלפון. מלמעלה היא נראתה בסדר, מה שאומר שהיא ניזוקה מבפנים. אולי כשל במנוע, או שזה נכבה מסיבה כלשהי.

אה, והיו כתמים אדומים קטנים בסמוך להגה.

היא כבר למדה לא לקחת את הסימנים הללו בפזיזות. מעצר מהיר מדי והיו מגלים שהסירה עלתה על סלעים וכתמי הדם היו בעצם שאריות של יין אדום, או סתם משהו דקורטיבי. אחר כך היו מגיעים עורכי דין ושימועים ועוד כל מיני דברים שלא נראו טוב בתיק האישי שלה. היא כיבתה את הפנס והלכה לבדוק מה שלומו של הגבר המסתורי, שכבר הספיק להתיידד עם בני הלוויה שלה. אריה החובל ובן החובש נשענו על ההגה בנינוחות, ידם חובקת זה את זה בהבעה גברית חברותית, והם צחקו בקולי קולות. היא התקרבה ושמעה את הניצול מספר להם איך גילה שהסירה שלו שובקת חיים, איך ניסה לרדת לחדר המנועים ופשוט "לא הבין" מה הולך שם, איך ניסה לשווא להבין איך הוא מפעיל את הקשר עם חיל הים או "מה שזה לא יהיה". הוא סיפר את כל זה כשהוא יושב שעון על דופן הסיפון וידו אוחזת בבקבוק מים, מבלי לשתות ממנו. היא הבחינה בזעזוע שחתך על ידו הימנית טרם טופל והמשיך להגיר דם, וקראה לבן: "תטפל בו! מה זה אמור להביע?"

"הי", אמר הבחור הפצוע.

"הוא אומר שזה לא כואב לו", השיב החובש שלה, מושך בכתפיים.

"ואם הוא חטף זיהום? ממתי אני צריכה להסביר לך דברים כאלה?"

בן נאנח ושלף, בחוסר רצון גלוי, את מזוודת העזרה הראשונה. שני השיבה את מבטה לגבר שעל הרצפה, ומבטה נתקל במבטו. הוא חייך. היא שאלה את עצמה כמה זמן בהה בה מבלי שהרגישה.

"את שוטרת?", שאל.

"לא". טכנית, זאת הייתה האמת.

"אז מה תפקידך בצוות?"

"מאבטחת", היא ענתה וצפתה בבן מקרוב כשהחל לחבוש את הפצע. לא משימה פשוטה, בהתחשב בכך שהניצול לא התיק את מבטו ממנה. הוא נראה מרותק לשרירים בזרועותיה, שהובלטו עוד יותר כשהניחה את ידיה על המותניים, בניסיון לא מוצלח להיראות מאיימת.

"יש לך שם?"

"שני".

"אני שרון".

היא השמיעה קול שנע בין "כן" להמהום והמשיכה לצפות בבן כשעטף את הפצע. היא שמה לב ששרון לא עיוות את פניו כשבן חיטא אותו, אף שזה היה אמור לשרוף חזק.

"את תמיד מדברת כל כך הרבה?", שאל שרון.

"ואתה מוכן להסביר לי מה עשית על יאכטה בשעה כזאת?"

"רק את העבודה שלי", הוא קרץ לה, והיא נרתעה קצת לאחור. את זה עוד לא יצא לה לראות.

"אתה… אתה נער תענוגות?", שאלה בהיסוס, לא בטוחה מה המילה שבה עליה להשתמש.

"מה? לא! אני סופר… לילדים. לא שמעת עליי? שרון קסטרו".

היא לא ידעה במה הוא עסק, אבל השם שלו היה מוכר לה. היא שמעה אותו מדי פעם כשעוד גרה בתל אביב, והשותפות היו מספרות לה על חתיכי הביצה שהיו נקרים בדרכן כשהיו יורדות לקפה ברוטשילד. היא לא זכרה בזכות מה הוא התפרסם במקור, כנראה לא היה מדובר בספרות ילדים. אולי היה דוגמן, בהחלט היו לו את הנתונים הנכונים. אולי שחקן. למי זה משנה, בעצם? הוא היה מבוגר בשביל תעשיית הבידור.

"אתה כותב על שחייה לצד מדוזות?", שאלה.

הוא צחקק, המחווה הלא מושכת הראשונה שעשה מאז שפגשה בו: "לא, אני כותב על הרפתקאות ימיות. של דגים, הכוונה. אפשר לומר שעשיתי כאן תחקיר לספר הבא שלי. אשמח לספר לך עוד כשהבחילה שלי תעבור".

אריה השמיע "אוווווווו" קטן ושרון ירה לעברו מבט, אבל בחיוך: "לא נענה לבחורה על השאלות?"

"יותר עדיף שננוח", לגלג בן.

שרון הביט סביבו והבעה מופתעת התפשטה על פניו, כאילו הבין לפתע היכן הוא נמצא: "אתה יודע מה? אתה צודק. מצטער… שני, אני כנראה עדיין מעכל מה שקרה פה הערב. אולי עדיף שקודם כל אתאפס על עצמי".

"אחי, הכול בסדר", הרגיע בן: "הרבה מגיבים ככה, ולפעמים יותר גרוע".

"פגעתי בך?" פנה שרון ישירות לשני, והיא לא הגיבה.

בין אם הוא התכוון לניסיון ההתנצלות שלו או לא, שרון לא באמת התכוון לנוח. הוא ניסה לפנות אליה שוב כשהגיעו לחוף, שאל אותה אם הנמל נוהג להשתתף בהוצאות הביטוח למקרים כאלה ואם היא תוכל לשמש עדה בתביעה. היא ניסתה לומר לעצמה שבסך הכול שאל אותה שאלה, בהסתמך על הסמכות והוותק (הלא רב) שלה בתפקיד, אבל כשעמד להיכנס למונית שהזמינה לו שאל אותה שוב, באסרטיביות גדולה ממקודם: "סלחת לי?"

היא איחלה לו "לילה טוב" וסגרה את הדלת בפניו.

היא לא שחררה אותו הביתה לפני שלקחה ממנו עותק של רישיון החכירה, או לפחות מה שנשאר ממנו. היא ניצלה את מונית השירות הביתה כדי לעלעל במה שעל פניו, בדיו מהוה על גבי נייר רטוב, נראה כשר לחלוטין: סירת תענוגות שהוחכרה למשך שבועיים לגבר בעל אמצעים מרמת השרון, חוכר ותיק, למטרת "נופש". מועדון השיט היה אחד הפחות גדולים בסביבה, מהסוג שלא שואל שאלות, לא שחבר המועדון הספציפי הזה עורר כאלו. שיחה זריזה למוקדנית הלילה שלהם גילתה ששרון קסטרו כבר דיווח על התקרית, והמועדון הסכים להעיד לטובתו בתביעה ולספר איזה לקוח אדיב ואמין היה, שתמיד החזיר סירות בזמן ושילם את הסכום מראש. שרון קסטרו גם התחייב לחדש עמם את המנוי לעוד שנתיים, אבל היא הייתה מופתעת לו המצב היה שונה.

שני שאלה אם על הסירה ששרון קסטרו השאיל היו קישוטים או איורים כלשהם, בצבע אדום או אחר.

"לא, מה פתאום?", השיבה המוקדנית, לאחר בדיקה קצרה: "זאת סירה ישנה מאוד. לא צובעים דבר כזה כי הצבע עלול לדהות".

"ידוע לך על בני לוויה כלשהם שעלו אתו על הסירה?"

"לא ממעמד החכירה", התחמקה המוקדנית, ושני הבינה את המשמעות. אם היה עמו אדם נוסף, המועדון העדיף לא לדעת מכך, לא כל עוד אותו אדם לא חתום על מסמך ולא יסבך אותם מבחינה משפטית.

היא החליטה להתייצב למחרת בבוקר אצל הבוס הקודם שלה, שמעון. זאת לא הייתה החלטה פשוטה בהתחשב בכך שהוא פיטר אותה, אבל היא לא הייתה מסוגלת להירדם באותו לילה. היא ידעה מחיפוש זריז בגוגל ששרון קסטרו הוא כל מה שהוא אומר שהוא – רווק, עשיר, סופר של סדרה מצליחה לילדים – אבל הצללית של כתמי הדם על הסיפון עדיין רדפה אותה. היא הייתה חייבת לדעת אם היה לו עבר פלילי, או לכל הפחות אם דווח על נעדרים כלשהם בקרבת הנמל.

"את הסיפורים הראשונים שלי כתבתי על הים, ספציפית על דג זהב שמאוד הזכיר לי דג שגדל בבית של ההורים"

היא הסבירה את רגשותיה לשמעון, שלהקלתה הסכים לבדוק את העניין וחזר תוך כמה דקות: "נקי, כמו דף נייר".

"ונעדרים?"

"אין, לא באזור הזה לפחות. תראי, חשבת לרגע שאולי את סתם נלחצת?"

"מה זאת אומרת?"

"אל תעשי לי את הפרצוף הזה. שנינו יודעים שאת נוטה לקפוץ למסקנות. אני מעריך את הדאגה שבגללה הגעת לכאן, אבל חשבת שאולי את פשוט מחפשת סיבה לא לצאת עם הבחור הזה?"

היא רצתה להגיד לו שזה לא ממקומו לתת לה עצות בענייני דייטינג, אבל ריסנה את עצמה. היא זאת שבאה לבקש ממנו טובה, והיא לא תשנה את הרושם שיש לו עליה. היא גם לא יכולה לשנות כל כך מהר את העובדה שהיא בת שלושים, ועדיין רווקה, ויודעת מה אחרים חושבים על זה.

היא מלמלה משהו על מערכת יחסים שהיא נמצאת בה כרגע, יצאה מהמטה וקנתה לעצמה מקיאטו כדי להירגע. אחר כך הרימה שיחה לשרון בטלפון שמצאה על גבי רישיון החכירה. היא אמרה לו שהיא מקבלת את התנצלותו ושתשמח לשמש עדת תביעה במקרה שעדיין יצטרך. הוא הודה לה בחום ("אני מאוד מעריך מחוות של נשמות טובות"), אמר לה איזו "עבודת קודש" היא עושה בהגנה על החופים וציין שהיא עדיין לא מכירה את הסיפורים שהוא כותב: "אשמח לתת לך היכרות אישית. מה את עושה הערב?"

היא שאלה את עצמה אילו בנות בדיוק נופלות במשפט הזה, בהתחשב בכך שאפשר למצוא את הסיפורים מוסרטים ביוטיוב, אבל הסכימה. היא אפילו שריינה מקום לינה אצל אחת השותפות שלה לשעבר, כדי שתוכל להעמיד פנים שהיא גרה בעיר.

היא ציפתה ששרון קסטרו ירצה להיפגש באחד הברים שהיו מועדפים עליו לפי מדורי הרכילות, אבל הוא דווקא בחר במקום בילוי של נובורישים בצפון העיר, היכן שאף אחד לא היה מסתנן לשולחן כדי לקחת סלפי עם סלבריטאי זה או אחר. הוא החמיא לה על השמלה שבחרה, שאל אותה איך בחורה "כמוה" הגיעה לאבטחת חופים (היא סיפרה שעברה הכשרה משטרתית בצבא, מה שהיה נכון) והוא הסביר על ההסבה שעבר מהנחייה בטלוויזיה לכתיבה לילדים. כן, מתברר שהוא היה מנחה של איזה שעשועון לילדים ששודר הרבה אחרי שהיא כבר הגיעה לגיל ההתבגרות.

"לא הרבה יודעים את זה, אבל גדלתי כאן, בתל ברוך", הוא אמר והחווה בידו שמאלה, כאילו מדובר ברחוב הסמוך: "הים היה החבר הכי טוב שלי בכל פעם שהייתי זקוק לו. תמיד רוחש בשקט, את יודעת? כמו אוזניים שכרויות תמיד להכיל את כל הקולות שמציפים את היבשה. אז את הסיפורים הראשונים שלי כתבתי על הים, ספציפית על דג זהב שמאוד הזכיר לי דג שגדל בבית של ההורים, כשעוד היו נשואים…"

היא חדלה להקשיב לכמה דקות בגלל העייפות, כשהצליחה לשמוע אותו אומר: "ואז הרגשתי שחַסְפֵּר הדג מיצה את המסע שלו, אפילו שהוא היה רק באמצע".

"באמצע המסע לאן?"

"אז זהו, שעוד לא החלטתי. בפעם האחרונה שכתבתי עליו הוא עזר לידיד שלו שהתעוור משושנת ים להגיע חזרה הביתה, אי שם לשונית שצלופחים מטילים עליה חושך, אבל לא באמת ידעתי מאיפה להמשיך משם. שזאת בעיה, כי הדדליין שלי ממש מעבר לפינה. המו"ל כבר נוזף בי ובצדק, כי בפעמים הקודמות לא התעכבתי, וכי חספר זה מותג שהילדים כבר מזהים ואוהבים, אז למה לעבור למשהו חדש. אבל אני סופר, את יודעת, רוח היצירה נושאת אותי בכל פעם למקום אחר…"

"אז עלית על היאכטה בניסיון להשיג קצת השראה?"

הוא חייך בשביעות רצון, וסימן לה בידו להמתין כדי שיוכל להזמין עוד משקה: "זאת לא הפעם הראשונה שהפלגה לילית עוזרת לי לנווט במחשבות שלי.  אני תמיד מרגיש שהסיפורים שטים בים כמו הנשמות בנהר של האדֵס, מתפללות שאמשה אותן משם, את יודעת? רק שלא תמיד זה עובד. לפעמים הנשמות של הסיפורים כחושות, נטולות בשר, ועדיף לתת להן לגווע מאשר להעניק את האשליה של חיים שהעורך ייטול בלי לחשוב פעמיים".

"זה… אכזרי", היא אמרה, מביטה בשעה מעבר לכתפו.

"הו, בהחלט", הוא השיב, לוקח לגימה גדולה: "ואני חש כאב גדול בכל פעם שאני נאלץ להימנע מלהושיט יד לנשמה שכזאת. איך היה אומר ארנסט המינגווי? מזל שהמציאו את הוויסקי. יש לי עוד משקאות אצלי בבית, אם תרצי".

"לא, תודה. אני גרה קרוב. בפעם אחרת".

היא נאלצה ללכת מרחק לא מבוטל כדי להגיע לדירה שהייתה אמורה לישון בה, רק כדי לקבל הודעה ששמעון רוצה לפגוש אותה שוב, למחרת בבוקר. היא תהתה אם עברה גבול מסוים. הרי היא לא שכבה עם החשוד שלה, לא האשימה אותו בדבר עדיין. היא אפילו לא לקחה ראיות בלי רשות. מצד שני, היא לא הייתה בטוחה אילו תובנות משמעותיות השיגה מהדייט הזה, חוץ מכמה מטאפורות נרקיסיסטיות על דגים ונהרות מתים.

בבוקר, שמעון היה נחרץ מאוד: "תרדי מזה".

"מה זה 'זה'?"

"החקירה שלך", נאנח שמעון ומחה את מצחו: "תראי, אין דרך קלה לומר את זה. בן צבי החליט שקו העלילה שלך לא עובד. את מושעית מהכתיבה שלו עד להודעה חדשה".

"בן צבי? הסופר? אבל למה?"

"כי הוא ניסה, זה למה. הוא ניסה להציב אותך בתוך שוטרת, אבל היית פזיזה מדי. הוא ניסה אותך בתור מאבטחת, אבל עכשיו את לא פזיזה מספיק. את אפילו לא מסוגלת להתאהב בחשודים שלך".

היא החווירה מיד ואז האדימה, כאילו חטפה סטירה. האמת המרה חבטה בה, כואבת יותר מכל הודעת פיטורים וכל אכזבה רומנטית: היא דמות בסיפור הלא נכון. היא חשבה שסוף סוף קיבלה אתגר אמתי, לפתור תעלומה, להוכיח את עצמה, כשכל אותה עת היא הייתה על תקן השוטרת הסקסית שאמורה הייתה להתאהב בחשוד השרמנטי שלה, לשבור את החוקים.

"אבל החשוד שלי….", מלמלה, עדיין המומה: "הוא לא תמים. אולי הוא פגעה במישהו, מישהי. אולי הוא התכוון לפגוע גם בי".

"זה לא משנה יותר. הוא המשיך לסיפור הבא".

"הוא כן יהפוך לדמות בסיפור ואני לא?"

"כן. יש דדליין. עצתי אלייך – אל תקחי את זה קשה. את אישה, שנכתבה על ידי גבר. מלכתחילה הסיכוי שלך להצטיין כדמות לא היה גדול. לעומת זאת, שרון – גבר, סופר, משבר כתיבה. את מבינה לאן זה הולך. אני יודע שכבר נמאס לך לשמוע אחרי הפעם הקודמת אבל תחזרי הביתה, תנוחי, היום אף סיפור לא נגנז באמת עד שהמחשב של בן צבי עובר פרמוט. סעי ליוון. אל תאבדי תקווה. תמיד יש את ההרפתקה הבאה".

היא לא איבדה, אבל לבה כאב תחת משקולת הכישלון וההשפלה. היא חזרה באוטובוס כשהיא נאבקת בדמעות וירדה בנמל, שלוש שעות לפני תחילת המשמרת שלה, כשהיא מסירה את נעליה ונותנת לבהונותיה להתנחם בגרגירי החול החמים. לא היה ברור לה בגין מה היא נענשת. מדוע בן צבי יצר אותה חכמה ועצמאית, אם התכוון כל אותו זמן שתשליך את עצמה לזרועותיו של זר כהה ומסתורי? מדוע נתן לה לראות כל כך הרבה דגלים אדומים, אם התכוון שתעקוף אותם?

זה כאב לה במיוחד לאור הידיעה שלו הייתה ניתנת לה הזדמנות נוספת, הייתה נוהגת בדיוק כפי שנהגה עד עכשיו – ואולי מזרזת את החקירה אפילו יותר. כן, מן הסתם היא נמשכה לשרון קסטרו, וחלמה מדי פעם לפגוש את גבר החלומות שאתו תתחתן, אבל המחשבה על לכידת רוצח סדרתי קסמה לה קצת יותר. היא הייתה זוכה לדעת שהצילה חיים וליהנות מהידיעה שלא נפלה במניפולציות שהיו אמורות לפתות אותה אל מותה, והו, איזה מוות פוטוגני בטח תוכנן עבורה – בעירום והכול.

היא הלכה לכיוון סירת ההצלה שבה הפליגה אתמול ומתוך עצבים, זרתה מעט חול לעבר ההגה. כעבור רגע נעצרה, לוודא שאינה מדמיינת. נעל אישה בלתי נראית נקוותה באוויר מבין פירורי החול הצונחים. שני ניגשה אליה ונגעה בה. הייתה זאת נעל עקב גבוהה, מידה שלושים ושש. היא הייתה אמתית, ובה בעת היא לא הייתה אמתית.

היא הייתה רעיון.

היא זכרה משהו ששרון אמר, לגבי נהר הנשמות של האדס שהסופר מנווט בו את דרכו עד לרעיונות הטובים באמת. הרעיון הזה היה מוביל אותה לנעל של בחורה שהייתה עם שרון קסטרו על הסיפון. היא לא ידעה מה היה קורה לו מצאה את הנעל הזאת בזמן אמת, וזה כנראה לא משנה עכשיו. נעל בלתי נראית לא תוכל לשמש כראיה, וגם לא סירה טרופה שאין אפשרות להוציא מקרקעית הים בלי צו. מנגד, כנראה שגופה של אישה נרקבת ברגעים אלה במצולות. היא צריכה למצוא דרך להמשיך את הסיפור הזה, לגרום לבן צבי להתעניין בו שוב.

היא מצאה את עצמה משחררת את הסירה מעגינה ויוצאת אתה לים הפתוח. היא כבר ידעה בשלב הזה איך להשיט אותה, ובעומק הזה לא צריכים להתעורר קשיים מיוחדים. תוך כדי הפלגה, הביטה בפני הים, מחפשת אחר סימנים שיעידו על רעיונות שהיו ונזנחו. אולי היא נתקלה בכאלה, קשה היה לדעת. היא חלפה בשלב מסוים על פני ערימת פסולת שכנראה הושלכה מסירה חולפת, גופות של מדוזות ובקבוקים עם פתקים בתוכם. את כל מה שלא עניין אותה היא שללה כהטעיה והתעלמה ממנו. לא היה לה זמן וכוח לתעות בקווי עלילה לא קשורים.

היא הגיעה לקצה גבולות הרישיון שלה והתכוונה להסתובב ולחזור למזח. הגלים נהיו גבוהים יותר והסירה היטלטלה אנה ואנה, מה שעורר בה בחילה. היא ניסתה להסתכל על נקודה יציבה בסירה עצמה כשהבחינה בצד ימין בנקודה בוהקת, שקרני אור השתקפו עליה. היא נצמדה לדופן כדי להביט מקרוב, והצלה על עיניה כדי לוודא שהן לא מטעות אותה. היה זה דג זהב, צף בתוך בועה.

**

המסע של דג הזהב חספר וחברו, הלוויתן קול, החל בקריאת מצוקה. הם הוזעקו למרכז השונית בעקבות הדגים המעופפים, שנתקעו בתוך רשת גדולה. הייתה זאת עבודה ארוכה וקפדנית. הם כרסמו ברשת, קרעו אותה בנקודות החלשות והדריכו את הדגים בדרך החוצה, מבלי שירמסו זה את זה. הדגים, שכבר היו להוטים לחוש שוב את הרוח מעל פני הים, רצו להשיב להם טובה, אך חספר וקול סרבו. הם שמחו להפגין חברות ושכנות טובה, וגם השתוקקו לחזור הביתה לפני שהחשיכה תקשה עליהם לנווט.

כשהדרמה נגמרה והתכוונו להתפזר דג דג לדרכו, קרה דבר נוסף. עצם גדול צנח במהירות לתוך המים והפתיע את קול, שנחבל בעיניו. קול, יצור פחדן שכמותו, שר מתוך ייאוש ונפנף בסנפירו כדי לוודא שהוא עדיין מסוגל לשחות. הוא וחספר התחמקו מהפגיעה ובזמן שקול יצא לשאוף אוויר, ירד דג הזהב לבדוק מה היה זה שהפר את שלוות הדגים. זאת הייתה קליפה, ראה כעת, מהסוג שבו משתמשים בני האנוש. היא שקעה במהירות וכנראה הייתה מלאה במים.

חספר חדר ללא קושי לתוך הקליפה וחיפש יצורים חיים שאולי התחבאו בה. הוא לא ראה סימן חיים כלשהו, אבל למים היה טעם מוזר שהרתיע אותו. הוא שחה החוצה ומצא את קול, שביקש שישחה סביבו כדי שיוכל להרגיש את הסביבה בה הוא נמצא. חספר נעתר והקיף את קול, כשהוא מבין בייאוש שהלוויתן לא מסוגל לשחות הביתה בכוחות עצמו. הוא לא אהב לשחות מרחקים גדולים, ומצד שני הוא לא היה יכול להשאיר את הלוויתן לפלס את דרכו הביתה באמצעות שירה וניחושים. הוא ניחם את קול, שפשף את פניו באצות מאלחשות והבטיח לו שילווה אותו הביתה, שם ידאגו בני משפחתו לשלומו.

בהתחלה נפרשה הדרך כפי שהכיר אותה מאז ומעולם. הם שחו בנקיק בין סלעים גבוהים, שטורפים על פי רוב שמרו ממנו מרחק. הקרבה לפני המים אפשרה לקרני אור של שעת צהרים להישבר על סנפיריהם ולחמם את דמו החם של קול. בתוך כך, חספר סיפר לקול סיפור ששמע פעם על דג שהתחמק מחכה באמצעות קשירתה לשלוש חכות אחרת והימור על מי מבין הדייגים ייפול ראשון למים. קול צחק. נראה היה שמצב רוחו משתפר, ואז הופיע הקיר.

לא הייתה זאת מפולת סלעים או סחף של חול, כי אם המשך טבעי של הנקיק – שמנע מהם להמשיך לשחות, ואילץ אותם לחזור על עקבותיהם. חספר ביקש מקול להמתין, סרק את הקיר לאורכו והתקשה להאמין למראה עיניו. הוא לא הבין איך דרכים בים יכולות להיחסם על ידי משהו שאינו דגים אחרים. בכל מקרה, לא הייתה להם ברירה אחרת אלא לחזור כלעומת שבאו ולחפש דרך אחרת, נסתרת ככל האפשר מעיני כרישי הפטיש שנהגו לפטרל במים החמימים. הוא החיש את סנפירו ושחה לעבר צלליתו הגבוהה של הלוויתן, שבמהרה הבחין כי מקיפות אותה שתי צלליות כהות. הוא הבחין בחרדה שלצלליות היו סנפירים גבוהים, וראה את חברו מסתובב ופונה מהן, חזרה אל פתח הנקיק.

חספר חדר ללא קושי לתוך הקליפה וחיפש יצורים חיים שאולי התחבאו בה. הוא לא ראה סימן חיים כלשהו, אבל למים היה טעם מוזר שהרתיע אותו

התקווה היחידה שלו לצאת מהנקיק הזה בחיים הייתה לשחות בצללים מאחורי קול ולקוות שהכרישים לא יבחינו בו. אולי זה מה שחברו רצה מלכתחילה לעשות למענו, להסיח אותם, אבל קול היה מהיר בהרבה מחספר, ותוך ניסיון להתחמק מהכרישים גמע את המרחק לכניסה לנקיק בשניות ספורות. חספר מצא את עצמו מקווה שהכרישים יעקבו אחריו, אבל זה לא מה שקרה. הם צפו בלוויתן המתרחק מפתח המנהרה ולאחר מכן הסתובבו להביט הישר בו. סנפירו הזהוב נצנץ בצללים, כמו אבן חן בקיר פחם. הוא ניסה להתחפר אל תוך אחד החורים בקירות הנקיק, ומצא אחד שהיה רחב מספיק כדי להכניס אליו את כל גופו. רק כעבור רגע שם לב שלא בכדי החור הזה משך אותו, כי הוא זהר מבפנים. התחפרה בו גם שושנת ים.

הוא התפלל שהשושנה ישנה ולא תבחין בו, וצפה מבעד לפתח בכריש שהתייצב מולו ובהה בו בעין רחבה ורעבה, התבונן בו ואז גירה את שיניו בפתח, כמו מנסה להשתמש בהן כדי לגרד את הסלעים. זה לא עבד. הוא נסוג לאחור וניסה לנגוח בפתח, שנשאר איתן מול כל כוחו. הכריש ניער את ראשו והרים אותו, כנראה מתבונן בחברו.

"זה אנחנו או השושנה", אמר.

"אם בכלל יש לו כוח להישאר שם כל הלילה", לגלג השני.

חספר התחפר לתוך סנפירו, חושש לזוז קדימה או אחורה. הוא חש בצניחת הטמפרטורה והבין שערב עומד לרדת, לא יודע מה לעשות. הוא היה יכול לקוות שהכרישים ישתעממו ויעזבו בקרוב, אבל באותה מידה ייתכן שהם ארבו לו ולדגים אחרים במקום נסתר מעין. הוא יכול היה לקוות שהשושנה מתה או שבעה מדג גדול שאכלה, אבל גם הסיכוי לכך היה נמוך. לא היה לו דבר בטוח לעשות מלבד להישאר באותו מקום שבו הוא נמצא ולקוות שקול הגיע הביתה בשלום. לקוות שהזעיק עזרה היה כנראה יותר מדי לבקש.

הוא חש לפתע בזרוע לופתת את גבו בעדינות, ונרתע מיד מהצריבה של מגעה, אך היא לא באה אחריו. תחת זאת נותרה במקומה, כמו נעלבת שסירב לקבל ליטוף מידה. שערותיה של השושנה סמרו. היא פנתה אליו, מבולבלת: "אני רק רוצה לעזור".

"לא, תודה".

"הם לא יעזבו בקרוב, אתה יודע", היא גיששה את דרכה אליו באטיות, כשהיא נסמכת על זרועותיה: "הם לא יוותרו על טרף קל כל כך מהר".

"אני בסך הכול דג קטן".

"אבל אין לך לאן לברוח", היא שטחה את זרועותיה סביבו, מצמצמת עוד יותר את השטח שאליו יכול היה לזוז: "ואני אגלה לך סוד – גם לי אין. אולי נוכל לעזור אחד לשנייה".

"בכך שתאכלי אותי?"

"בכך שנתלכד. תמיד חלמתי להיות דג", היא העבירה זרועותיה בכמיהה על גבו וסנפירו: "נוכל להפוך לאחד, יצור שאף טורף לא יעז להתקרב אליו, ועם זאת יוכל לשוטט באוקיינוס לאן שירצה, חופשי ממחויבויות ודאגות".

בחילה גדולה אחזה בחספר. הוא ידע שבמצבו הנוכחי אין לו ברירה אלא להיענות לבקשתה, אך המחשבה על כך הבעיתה אותו. הוא ניסתה להסתיר את רתיעתו מהשושנה, שנדמה כי נהייתה גדולה יותר מרגע לרגע.

"איך את יודעת שאפשר לעשות זאת?"

"המנהרות הללו", היא הסירה ממנו את זרועותיה, הולמת חלושות על הדפנות: "הן עמוקות יותר מכפי שאתה חושב, ויש שם יצורים שמוטב לך לא לפגוש בהם, שנוצרו באמצעות אבקה. אני יודעת איך להשיג אותה".

"אכלת אותם?"

"לא. אחד מהם אכל את האחרים, ואז גילה מעין בועה שאפשרה לו לעבור על פניי בדרך החוצה".

מבלי לחשוב על כך, חספר זינק אל מתחת לזרועותיה של השושנה. הוא עקף אותה בזריזות ושחה הרחק הרחק לתוך הנקיק, כשהאור הולך ומתמעט והחשיכה סוגרת עליו בקור מצמית. לחץ המים הקשה עליו עד מהרה והוא מצא את עצמו חותר יותר ויותר בחוזקה, מתאמץ להגיע למעמקי הנקיק כדי למצוא משהו שלא נשמע לא יותר מציאותי מהאפשרות להתלכד עם שושנת ים. הוא הבין עוד משהו – השושנה טעתה. יצור בעל ראש של נחש וגוף של צלופח הסתער עליו מבין הצללים, כמעט לוכד אותו  במלתעותיו, ולאחר מכן בלשונו הארוכה. חספר התחמק ממנו בתמרונים שונים, מתנגש פעם אחת בקירות הנקיק וגולש במהרה למטה כדי להתחמק מהלשון שנשלחה אחריו.

"תמיד חלמתי להיות דג"

בעוד הוא צולל למטה הבחין במשהו קטן ובוהק. הוא חשש שמדובר בעיניים של טורף ותיזז לצדדים, כדי לנסות לבדוק אם העיניים עוקבות אחריו, אבל זה לא קרה. חספר עצם את עיניו ובידיעה שלא יוכל לשוב לאחור, המשיך קדימה, במלוא המרץ. הוא נאבק בתשישות, בסנפיר הכואב ובתחושה שהמים סוגרים עליו ודוחפים אותו למעלה. הוא חש הקלה מסוימת כשהמים לא יצרו סביבו אדוות של מלתעות נפתחות, וחש שמסעו הגיע לקצו כשחווה פתאום קרירות נעימה, לא של מיצי קיבה – אלא של סביבה מרובת אורגניזמים קטנים יותר ממנו. הוא פקח סוף סוף את עיניו והביט סביבו במרקם הלבן השקוף שהקיף אותו, כמו בועה שאינה מתפוצצת. זה היה יכול להיות גוף קטוע גפיים של מדוזה, או כדור גזים שהגיע ממעיין נסתר… ולמי אכפת, כשזה גם היה הכרטיס שלו לצאת ממאורת המפלצות.

חספר זרק את עצמו למעלה, והכדור עקב אחריו. הוא הסתער הישר לתוך פיו של הנחש-צלופח שארב לו בפתח וחבט בו בעוצמה כזאת שהוא נרתע לאחור בכאב, מבלי ששיניו יחדרו לתוך השריון. הוא שאט עוד ועוד למעלה, נישא על גבי כוחו המועט והזרמים התת-קרקעיים שתמכו בו, חתר וחתר ולבסוף עקף את המדוזה מבלי שיטרח להיענות לבקשתה. הוא יצא מהחור שבנקיק ומיד צלל למטה, בידיעה שהכרישים מחפשים את טרפם קרוב לפני המים. עדיין לא נדרש להם זמן רב לראות אותו, אלא שהפעם הם היססו לפני שרדפו אחריו. אחד מהם התעשת לבסוף וניסה לתפוס את הכדור, נסוג מיד בעקבות מה שנדמה כמכת חשמל. חספר הרגיש איך למרות כל הנסיבות הוא מתחיל להאט. לא היה לו כוח להמשיך, אבל הבועה המשיכה במקומו. היא המשיכה והמשיכה לשאת אותו גם כשהזרמים נחלשו משמעותית ולבסוף הוציאה אותו אל מחוץ לנקיק, שם נדרשה נגיחה קלה מאוד כדי לגרום לה לצוף סוף סוף עד לפני המים.

הבועה לבסוף נשאה אותו קצת גבוה מדי, אל מעל פני הים, וחספר חשש שייחנק. אלא שגם זה לא קרה. לראשונה בחייו הוא ראה את העולם ללא מים, והוא היה מלא אור וחום, נטול עננים ואפילו ללא ציפורים בשמיים. רק קליפה בודדה צפה שם, ועליה בת אנוש. הוא ניסה להבין היכן הסנפירים שלה וחתר לעברה בעדינות. גם היא התקרבה אליו, ועיניה מלאות סימני שאלה אפילו יותר משלו.

"חספר?", שאלה, והוא לא ידע כיצד שמע אותה. הוא לא הבין שפת בני אנוש לפני כן.

"איך את יודעת את שמי?"

"איך אתה מדבר?"

הוא לא ידע להשיב לה על כך: "אני מתאר לעצמי שקודם לא הייתה לי סיבה לדבר".

"גם אותך פיטרו?"

הוא לא ידע את משמעות המילה "פיטרו", רק שעברה עליו יממה קשה במיוחד: "ננטשתי ואני לא יודע איך למצוא את הדרך הביתה, וגם מפלצות רודפות אחריי".

"חשבתי שאתה בסדרת ספרים לילדים".

הוא בהה בה בחוסר הבנה והיא נאנחה, חיטטה מעט בירכתי הספינה ולבסוף מצאה אגרטל עם פיה רחבה ודילגה מעל דופן הסיפון, שם רכנה ואספה את הבועה בזהירות לתוך האגרטל. היא הביטה ישירות לתוך עיניו של חספר, ונראתה לו פתאום כמו המפלצת הגדולה והמפחידה ביותר שראה מימיו.

"אתה… מסתדר שם בפנים?", שאלה.

"אני חושב שהיצורים פה עדיין מנסים להבין אם הם יכולים לאכול אותי. זה לא ייקח עוד הרבה זמן".

"רוצה שאנסה להוציא אותך?"

"זה רעיל, או מחשמל. אני לא בטוח. במקומך לא הייתי מנסה".

היא נאנחה: "אני צריכה את עזרתך".

"אני לא מתלכד עם אף אחד".

"מה? לא. אני רוצה לדעת אם ראית סירה, כמו שלי, מפליגה באזור הזה בערך לפני 48 שעות. אולי בכלל ראית אותה שוקעת. זה מצלצל לך מוכר?"

חספר הרהר לרגע ואז נזכר. אף שנדמה כאילו הדבר אירע לפני זמן רב בהרבה, הוא סיפר לבת האנוש על הקליפה שנפלה וחבטה בראשו של חברו, ואיך הסתנן לתוכה והסתלק בגלל חומר מוזר ולא נעים שזיהה שם. בת האנוש שאלה אותו אם ראה בפנים גופה. כשלא הבין למה כוונתה, אמרה "מתה" ועשתה קולות משונים של היחנקות כשעיניה מגולגלות.

"אני… לא יודע", התעקש.

**

נותרה רק דמות אחת שביכולתה לתת לה תשובות, ושני החליטה להעביר לה מסר. היא שאלה את הדג היכן למיטב ידיעתו מוקם הסיפור האחרון שלו. הוא לא ידע להצביע על מיקום מדויק, רק שהיו שם מים כחולים מאוד, יותר מאלה שהוא שוחה בהם עכשיו, הרבה דייגים שצריך להיזהר מהם. זה לא עזר לה יותר מדי. היא עצמה את עיניה וניסתה להיזכר במה ששמעון אמר לה: "יש דדליין". בן צבי מן הסתם לא בחופשה כרגע, מה הוא עושה במקום עם חכות ודייגים?

"סעי ליוון, או משהו", שמעון הציע לה.

היא ידעה כעת מה עשה ולאיזו מטרה. הוא רצה "להיחלץ" מכתיבה לילדים, להתעסק בכתיבת מותחנים, אבל הוא לא התחבר לדמות שלה מספיק. היא לא הייתה בטוחה הפעם אם עליה לחוש מאוכזבת. אולי בן צבי קיווה לנסוע ליוון ולמצוא אותה שם, בין הנשים שיקיפו אותו. אולי הוא כן השתוקק לכתוב מנקודת מבטה של אישה וקיווה לגלות את הדמות שלה מחדש.

היא ידעה מה עליה לעשות.

היא התקינה את האגרטל במקום המיועד לכוסות על הסיפון, היכן שלא יתגלגל ולא יעמיד את הדג בסכנת חיים. לאחר מכן בדקה שיש לה מספיק ציוד ומזון, הרימה את המפרשים וקיוותה שקורס הימאות המקוצר שעברה יספיק כדי לאפשר לה לשרוד את המסע הארוך. עם קצת קופסאות שימורים והרבה תקווה, היא מתחה את המפרשים ויצאה לדרך.

**

אחרי שעגנה בבטחה היא חלצה את נעליה, הוציאה את האגרטל ויצאה לטיול על החוף. היא שחררה את חספר בפינה של שובר הגלים, לא רחוק משפך הביוב, היכן שהדייגים כבר לא נמצאו בעשרות. אחר כך הלכה לקנות לעצמה משהו לאכול בכרטיס האשראי וצנחה על ספסל, מותשת. היא לא ידעה להסביר איך הגיעה לרצועת החוף הספציפית הזאת, רק שהיה איזה אור מתחת למים שהפנט אותה ומשך אותה בעקבותיו. זאת הייתה יכולה להיות מלכודת, או קריאה הביתה. היא החליטה להמר על האפשרות השנייה ופקחה עין, ליתר ביטחון.

עם זאת, העייפות השתלטה עליה. היא מצאה את עצמה עוצמת עין, ועוד אחת, שוקעת בתנומה עמוקה ונושמת אוויר מלוח ונעים כמו מגע עלי גפן. היא התעוררה רק מקול זעקות שהשמיעו כמה משפחות עם ילדים בפרגולות הסמוכות בתשלום. חול ניתז סביבה והיא הביטה סביבה, מבחינה לבסוף בצללית של נערה עם איפור כבד מרוח על פניה. היא כרעה על החוף במבט מושפל, כאילו הים היה זה שפלט אותה החוצה, ונאבקה להזיז את קרסוליה השבורים. שני נדרכה וניגשה אליה בזהירות. היא שמה לב שהנערה, בת עשרים לכל היותר, הייתה בעלת שיער שחור מתולתל. היא לבשה שמלת ערב והייתה יחפה, אם כי מהחתכים שעל רגליה נראה כי נעלה לאחרונה עקבים. הנערה המשיכה להביט מטה, פרכסה והקיאה על שפת הים. המשפחות, שלא ראו זאת, התקפלו משם מזמן.

"הי, את בסדר?", שאלה שני, באנגלית.

לאט לאט, כאילו הדבר גורם לה כאב עצום, הנערה התייצבה על כפות ידיה. היא העבירה את משקל גופה אליהן והרימה את ראשה, מביטה בשני בעיניים כמעט נטולות אישונים: "איפה אני?", שאלה בעברית.

"ביוון".

הנערה חייכה: "זה עבד!"

"מה עבד?"

"החבר שלך", היא השתעלה לפני שהצליחה להשלים את המשפט ושני ניגשה אליה, טופחת על גבה בזהירות ומקימה אותה לפני שתיחנק ממה שהלך אצלה בגרון: "היית צריכה לראות את בן צבי, כמה הוא נבהל".

שני כיסתה אותה במגבת מהסירה: "מי את?"

"אני מצטערת. אני אמל. לא הייתה לך הזדמנות למצוא אותי. אני הגופה".

שני נרתעה לאחור, וכנראה נהייתה חיוורת יותר מאמל: "את… אבל לא…"

"לא היה לך סיכוי. הוא ביתר את הגוף שלי ושם אותו במקרר, בבטן הסירה".

"אלוהים…"

"טוב, ראיתי את זה מגיע כשהצפתי לו את הסיפון", הנערה חייכה שוב, הביטה מעלה ונתנה לשמש לסנוור אותה. היא הייתה פעם יפה מאוד, אמרה לעצמה שני. גזרתה הדקה ועיניה הבורקות לא השאירו הרבה מקום לדמיון, והיא אפילו המשיכה לענוד צמיד על אחד מפרקי ידה, מה ששלל את האפשרות לשוד.

"אפשר לשאול מה עשית שם?", שאלה שני.

"אה, הבחור הזה, שרון, הוא הזמין אותי לארוחת ערב רומנטית בסירה שלו. בדיוק נפרדתי מהחבר שלי והייתי צריכה קצת פסק זמן. לא ידעתי שהמשפחה שלי שכרה אותו, כלומר את שרון. הוא אמר לי את זה רק כשהתחלתי לברוח ממנו".

"ואת מתה?"

"הייתי אמורה להיות, כמו כל הנשים שהוא מביא לשם. פגשתי אותן כשהנשמה שלי הפכה לקצף וצפה בין הגלים, ופתאום יכולתי לראות הכול, בכל מקום. אף פעם לא חשבתי שהמתים יכולים להיות כמו אלים, אבל בעולם של בן צבי אנחנו כמו משקיפים שתמיד נמצאים שם, רק מבלי להגיב. מה שהגיב הפעם היה הים. הוא זה שחיבר אותי בחזרה".

שני אפילו לא שמה לב ששקעה בחזרה לתוך החול: "הים חיבר אותך? על דעת עצמו?"

"ממש לא, אסור לו לעשות דבר כזה. בן צבי אמר לו. הכול בזכות החבר שלך. הוא נחת לו על הסירה בתוך הכדור המחשמל ההוא ואמר שהוא הולך למות, עם כזה מבט של 'אני הולך לנקום בך' ובן צבי נבהל חבל על הזמן. תזכרי שחספר היה הגיבור הכי גדול שלו, סדרת ספרים שלמה הייתה לו עליו, והנה הוא שם מחוץ למים ורוצה להרוג אותו".

"אני לא אמרתי לו להרוג אותו".

"אמרת לו לבקש שימצא דרך להוציא אותו משם? כמו שאר הרעיונות שמצאתם בים?"

שני הנהנה, מבינה לפתע איך מחווה שכזאת השתמעה באזניו של בן צבי.

"טוב, אז הוא מצא, אבל לחבר שלך היו עוד דרישות. הוא דרש לשים סוף לסיפור שלך, לכל הסיפורים הלא כתובים. אני לא אכנס למה קרה איתם, אני רק יכולה לומר שיש סיבה לכך שאת רואה את הים כרגע שקט, ללא גלים בכלל. את כל הקצף בן צבי הוציא ממנו. כל הרעיונות שהוא קבר מתחת לפני השטח צפו, גם אנחנו, רק שאז הים סחף אותנו לכאן".

"מה זאת אומרת? את לא מתה. זה לא סיפור על חקירת רצח, או מותחן אירוטי, אם אין גופה".

הנערה נרתעה ממני, אוספת את המגבת לחיקה: "ואולי זה בכלל הסיפור שלי עכשיו? חשבת על זה?"

"אני… לא…"

"בכל מקרה, החבר שלך בסדר עכשיו. הבועה שלו התפרקה. איזה לוויתן שמכיר את קול בלע את האורגניזמים שהקיפו אותו והוא שחה הרחק משם, הביתה. עד להרפתקה הבאה שלו, וזה לא ייקח הרבה זמן, אם תשאלי אותי. חנוכה ממש מעבר לפינה, ואם בן צבי לא יתאפס על עצמו, תמיד יש חקיינים".

לחבר שלך היו עוד דרישות. הוא דרש לשים סוף לסיפור שלך, לכל הסיפורים הלא כתובים. אני לא אכנס למה קרה איתם, אני רק יכולה לומר שיש סיבה לכך שאת רואה את הים כרגע שקט, ללא גלים בכלל

"ומה איתי? איפה אני עומדת?"

"תתחילי מלקחת אותי לתחנת המשטרה. אני אספר להם משהו על איך נאבקתי ברוצח, שרדתי על אי בודד והגעתי לכאן על סירה של מישהו אחר. זה יהיה יופי של סיפור. את תוכלי להיות המאבטחת הגיבורה שניהלה מצור בתקווה למצוא אותי ולהמציא לי זהות חדשה. המשפחה שלי עדיין רוצה להרוג אותי. אין לי לאן לחזור, ולא התגעגעתי לגוף שבו הם יכולים לעשות לי מה שהם רוצים…"

"ומה עם שרון?"

"אה, הוא יינמק בכלא, אם לא התאבד כבר, כשישמע ששרדתי. אולי הוא ינסה למצוא אותי ולרצוח אותי בכל זאת. טוב שאת כאן. יש לך הכשרה של שוטרת, נכון? את יכולה להביא לי כוס מים? אני גוועת פה".

6 משחקי פלייסטיישן לאוהבי ספרים

תגיות

, , , , , , ,

המלצה לסוף השבוע עם משחקים שאפשר להעביר כמה שעות טובות עם הסיפורים שהם מספרים, כשהפעם גם לכם יש תפקיד בעלילה

אוהבי ספרים, בראש ובראשונה, אוהבים סיפורים. הם אוהבים לעקוב אחר עלילותיהן של דמויות שאכפת להם מהן, ולצפות באופן שבו הסיפור, שמתחיל בנקודה אחת, מתגלגל במרוצת כמה מאות עמודים למקום אחר לגמרי. אם הדמות אינה פסיבית, הרי שהיא נקטה בבחירות שאפשרו לה להגיע מנקודה אחת לאחרת, ואם אנחנו אלה שכותבים אותה, הרי שביצענו את הבחירות האלו בשבילה.

מבחינתי, משחק שמרגיש כמו ספר טוב הוא כזה שבו השחקן מרכיב לבדו את חלקי הפאזל של הסיפור. הוא מעצב בעצמו את השפה והתגובות של הדמות למצבים, נע בחלל בהתאם למשימות שהוא בוחר לקבל על עצמו וחורץ את סוף המשחק בבחירות שהוא מקבל. זאת, להבדיל ממשחקים רבים שבהם קונפליקטים מוכרעים באלימות, או סתם באמצעות המהירות שבה לוחצים על הכפתורים השונים בשלט.

עוד פוסטים שעוסקים בתרבות הגיימינג:

אישית, אני לא מהירה במיוחד בתגובות שלי, מה שפוסל אותי מראש מלשחק ברוב משחקי הפעולה. אני גם לא אוהבת משחקי אימה. עם סרטים מפחידים דווקא אין לי שום בעיה, כי כנראה זה שונה כשאני נאלצת להגיב למפלצת, לעומת כשדמות שאין לי שליטה על מעשיה מתמודדת אתה.

מניתי למטה כמה משחקים לקונסולת פלייסטיישן ארבע שעונים להגדרות האלו ושאני אהבתי יותר, או קצת פחות. לצערי, כולם מתאימים רק לשחקן אחד בו זמנית ולא תומכים במשחק אונליין (multiplayer), מה שעלול קצת להרתיע שחקנים שזאת הפעם הראשונה שלהם בפלייסטיישן. אני בכל זאת ממליצה עליהם לקוראים שרוצים חוויית storytelling קצת שונה, שאפשר אפילו לחזור עליה שוב ושוב, כדי לראות בכל פעם תוצאה שונה.

Batman: A Telltale Game

אם אתם לא גיקים כבדים, כנראה כבר קצת נמאס לכם לשמוע על איש העטלף. אתם יודעים שהוא חי בגותהאם, שקוראים לו בכלל ברוס ויין ושיש לו כמה נבלים שחוזרים על עצמם בכל הסרטים על שמו, ובראשם הג'וקר. אז הנה בשורות טובות – הג'וקר לא מופיע (כמעט) במשחק הזה, וגם הנבל הראשי הוא לא דמות בולטת במיתולוגיה של גותהאם.

במקום עוד עלילת קומיקס שתציין, למקרה ששכחתם, את היעדר כוחות-העל של האביר האפל במלחמה נגד פושעים, תסייעו לברוס ויין לנצל את הכישורים שכן יש לו כבלש הטוב בעולם: תנווטו באקלים הפוליטי המושחת של גותהאם, תחקרו תעלומות באמצעות פענוח של זירות פשע ותחליטו כמה פחד אתם מעוניינים להחדיר בנבלים, כדי שישתכנעו לשתף אתכם פעולה. התוצאה היא משחק שלא רק נראה מצוין אלא מצליח לשרטט את הדיוקן של גותהאם טוב יותר ממרבית התוצרים של DC שניסו לעשות זאת עד היום.

למיטיבי לכת, החברה שהפיקה את המשחק, TellTale, עומדת גם מאחורי סדרת משחקי The Walking Dead – שמבוססים על מכניזם דומה. קחו בחשבון רק שב-Walking Dead תיאלצו להעביר זמן משחק לא מבוטל בלקטול זומבים.

Life Is Strange

נקודת המוצא של המשחק הזה היא קצת פרדוקסלית, ואולי מכאן גם נובע השם שלו. אתם מגלמים את מקס, תיכוניסטית עם תשוקה לצילום, שמגלה שהיא יכולה להחזיר את הזמן לאחור, כמה שניות בכל פעם. אתם יוצאים איתה לפגוש חברת ילדות בשם קלואי ולפתור תעלומה, כשאתם נאלצים להתמודד שוב ושוב עם ההשלכות של הבחירות שביצעתם במהלך המשחק. למרות שיש לכם אפשרות להתחרט בטווח הקצר על הבחירות שלכם, באמצעות הכוחות של מקס, לא בטוח שהבחירה החדשה שתעשו תהיה טובה יותר.

גם Life Is Strange מציג עולם רחב ועשיר בדמויות. בכל רגע אתם יכולים לסטות מהעלילה הראשית כדי לסייע לדמות אחרת בעלילה המשנית שלה, או סתם לשבת בצד ולהרהר. גם התנועה שלכם בעולם לא תלויה ביכולת להפעיל אלימות על הזולת, אלא בקשרים שפיתחתם עם דמויות אחרות, ביכולת המניפולציה המילולית ובפתרון של פאזלים. חשוב לציין שלקראת סופו המשחק זונח את האווירה הנינוחה הזאת ונהיה די מלחיץ, שלא לומר מפחיד. מעריצים רבים גם טוענים שלבחירות שבוצעו במהלכו לא הייתה באמת השפעה על הסיום, תלונה שחזרה על עצמה גם במשחק ההמשך. אני נוטה להסכים עם התלונה הזאת, אם כי לדעתי מכלול החוויות של מקס עדיין יוצר סיפור שמרתק לעקוב אחריו.

Firewatch

בחור פוגש בחורה. הם מתאהבים, עוברים לגור ביחד, מאמצים כלב. השנים עוברות. הבחורה לפתע נהיית חולה מאוד, ברמה שהיא כבר לא מזהה את הבחור. הוא מתלבט כיצד לטפל בה ובינתיים רואה מודעה בעיתון, למשרה של פקח בשמורת טבע. הוא מחליט להגיש מועמדות.

אלו הן רק חמש הדקות הראשונות של המשחק, והן אפילו לא מלוות באנימציה. כן, גם אני הייתי בדמעות.

בשאר המשחק תלוו את הדמות בשגרת העבודה שלה בשמורה, תוך שהיא לומדת להכיר את המקום ומתמודדות עם התרחשויות שנהיות מוזרות יותר ויותר עם הזמן. גם כאן יש תעלומה, אם כי לדעתי המקום שלה בעלילה הוא משני. את מרבית זמנכם תעבירו דווקא בדיאלוגים עם הדמות היחידה בסביבה, פקחית נוספת, אנטיפתית ועם זאת די משעשעת בשם דלילה. אתם תנהלו איתה דיאלוגים משועממים על החיים, תנווטו בשטחים העצומים של השמורה ותיזכרו שבשורה התחתונה, שניכם בורחים מאמת שעדיין אורבת לכם, שם בחוץ.

Until Dawn

שנות התשעים זה כאן, ואתם מגלמים דמויות שונות מתוך חבורת סטודנטים שנוסעת לסוף שבוע בבקתה בהרים. כל הסטריאוטיפים המוכרים של התקופה כבר כאן: המעודדת (ג'סיקה), הספורטאי (מייק/ מאט), החנון (כריס), הבתולה (אשלי), הסנובית (אמילי), המגניבה (סם) והסטלן (ג'וש). כולם בלתי נסבלים באותה מידה (חוץ מסם) וכולם עושים את הטעות הבלתי נסלחת של לצאת לנופש באמצע הלילה, בקור מקפיא ושנה לאחר מתיחה, שעלתה לשתיים מבנות החבורה בחייהן.

המשחק הזה הוא כנראה המתוחכם (והמרושע) מכל אלה שמניתי עד עכשיו. הוא לומד את השחקן תוך כדי תנועה ויודע איך להציב בפניו בחירות שקשה מאוד לבצע, או קשה מאוד שלא להתבלבל במהלך הביצוע שלהן. הוא יזהיר אתכם לפני מפנה בעלילה שעלול להסתיים במוות, ומצד שני מאוד ישמח להביא אתכם לבחירה שגויה באמצעות אינפורמציה מוטעית, או תפישות מוקדמות לגבי מה שנהוג בסרטי אימה. הוא יעודד אתכם לשפר את היחסים של הדמות שלכם עם הסובבים אותה, רק כדי לנצל זאת נגדכם ולהציב בפניכם בחירה שבעצם לא הייתה בחירה מלכתחילה, אלא רק אחיזת עיניים. בקיצור, it will mess with your head.

הבעיה שלי עם Until Dawn היא שבשלב מסוים הוא נהפך ממרושע למפחיד. קצת מוזר להתלונן בפני משחק אימה שהוא מפחיד, אבל האימה בחלק האחרון של Until Dawn היא אימה במובן הכי מיושן של המילה, מלאה בהפחדות זולות (scares) ובהמון גועל (gore). מילא שהדמויות שלי החלו למות בזו אחר זו, אבל מה שהרג אותן היו מפלצות, שהדרך היחידה להתגבר עליהן הייתה באמצעות אלימות. כבר ציינתי שאני לא מתה על אקשן ואלימות? אז בבקשה.

כמו כן, קחו בחשבון שבשביל לאתחל את הבחירות שעשיתם תצטרכו להתחיל את כל המשחק מההתחלה – כש-playthrough אמור לקחת משהו כמו עשר שעות. אמורה להיות אפשרות שבה כל הדמויות ניצלות, ואפשרות שבה כל הדמויות מתות. אם אתם ממש מזוכיסטים, אתם מוזמנים לנסות את כולן.

Journey

ל-Journey אין עלילה של ממש. אתם מגלמים דמות אילמת שמתגלשת על חול במדבר ומתיידדת עם מרבדים מעופפים. פה ושם היא תחלוף ליד מסגדי ענק נטושים ותיכנס להיכלי תפילה, שם היא תחווה חזיונות מידיה של דמות גבוהה ולבנה. הסיפור שאותה דמות מנסה לספר לכם יתבהר רק כשתבינו מי התגורר פעם במבני הענק הנטושים, למה הם התרוקנו ולמה כל הארץ שלכם הפכה למדבר.

Journey הוא משחק קצר ממש, אפשר לסיים אותו בערב אחד, והוא ממתק לעיניים ולאוזניים. הסיפור שעלה ממנו דווקא לא היה עמוק במיוחד בעיניי, אבל המסרים שעלו ממנו היו חיוביים מספיק כדי לספק חוויית משחק נעימה, מעודדת ונטולת אלימות. בהחלט משהו שיכול להתאים למתחילים.

Valiant Hearts

עוד משחק שמבוסס על פאזלים, אבל פחות מתאים לאלה שאינם חובבי אקשן. הפעם ההתרחשות ממוקדת במלחמת העולם הראשונה, ואתם מגלמים אוסף של דמויות מלאומים שונים, שמוצא את עצמו בחזית. המשחק ידאג להזכיר לכם בכל שלב היכן אתם נמצאים, איזה קרב התרחש שם ומה תפקידה של הדמות שלכם. הוא גם ילווה את הכול באנימציה קרטונית חמודה, שתגרום למלחמה להיראות קצת פחות נוראה ממה שהיא באמת. לבחירות שלכם, למרבה הצער, אין כאן משמעות של ממש, ועדיין יש סיפור ששווה לספר אותו, מסיבות אחרות לגמרי.

הגרופית שסיבכה אותי: "קופסה בצורת לב" ונשים במטאל

תגיות

, , ,

המכנה המשותף בין להקת דת' מטאל פולנית ורומן על רוח רפאים רצחנית – ומה כדאי *לא* לקחת ממנו כשמדברים על תרבות האונס

נראה שאסונות לא מפסיקים לרדוף את להקת הדת' מטאל הפולנית Decapitated. ב-2007 חברי הלהקה היו מעורבים בתאונת דרכים. אחד מהם נכנס כתוצאה ממנה לתרדמת, ובהמשך נקבע מותו. ב-2011 הלהקה נוסדה מחדש ואף הוציאה ב-2017 את האלבום Anticult, שזכה לשבחים רבים, רק כדי שבהמשך השנה יעצרו חבריה בחשד לחטיפה ולאונס.

עוד על תרבות מעריצים בבלוג:

המעצר אירע בסנטה אנה שבקליפורניה בעקבות אירוע בספוקיין שבמדינת וושינגטון, ארצות הברית, לאחר ששוטר דיווח כי סייע לאשה שלטענתה נחטפה באוטובוס של ארבעת חברי הלהקה ונאנסה על ידם. מאוחר יותר דיווחה המשטרה על סגירת התיק. הסיבה – "מצבה הטוב" (well being) של הקורבן, כמו גם "השאיפה לצדק" עבור כל המעורבים. כן, בין השורות בהחלט נרמז כאן שהמתלוננת בדתה את כל האירוע מלבה, ואם הרמז לא היה ברור מספיק, גורמים במשטרה מציינים כי "עדים במקום" דיווחו שהבחינו במתלוננת נכנסת לרכב של הלהקה מרצונה. לפחות המשטרה שמרה לעצמה את הזכות להגיש כתב אישום נגד החשודים בעתיד.

בעוד של-Decapitated  הייתה לפחות את ההגינות לצטט את הדיווח היבש של המשטרה באתר הרשמי שלהם, יש כבר לא מעט גורמים בקהילת המטאל הבינלאומית שדורשים "צדק" גם בבית המשפט נגד המתלוננת. סולן להקת Behemoth אמר שחברי Decapitated "לא היו פוגעים בזבוב" ותהה מה יהיה לגבי המוניטין והמשפחות שלהם, מרגע שהחשדות נגדם בוטלו. הוא גם הפציר במוזיקאים "to strike back soon”, והבהיר לכל השאר: “אל תסקלו באבנים אנשים תמימים".

הפוסט המלא של אדם דרסקי:

אני מספרת את כל זה לאחר שנחשפתי לסערה שהפרשה עוררה ברשתות החברתיות בארץ ובעולם. אפשר לומר בעדינות שקמפיין #metoo לא עשה את דרכו לקהילת המטאל, ומרבית התגובות, מצד מוזיקאים וחובבי מוזיקה כאחד, האשימו את הקורבן. תהיה אשר תהיה האמת לגבי מה שקרה באותו אוטובוס, נראה היה שאותן דעות הושפעו פחות מהעובדות (הלא כל כך ברורות) לגבי המקרה העצוב הזה ויותר מהדימוי של מעריצות צעירות שנוהות אחר המוזיקאים האהובים עליהם – רובם המוחלט גברים, מבוגרים מהן בהרבה, שיוצרים טקסטים רוויים בדימויים של מוות ואלימות.

עוד מעריצה על המוקד – ג'ניפר מתוך "הגוף של ג'ניפר":

במעריצה שכזאת נתקלתי לאחרונה גם בספרו של ג'ו היל "קופסה בצורת לב". שמה הוא מריבת', אם כי אליל הדת' מטאל ג'ודאס קווין מכנה אותה "ג'ורג'יה", על שם מדינת המוצא שלה. היא כמובן מאוד יפה, צעירה וחטובה. היא גם מאוד אוהבת להתפשט, מתוקף היותה חשפנית. יש לה כמה תסביכים לא פתורים עם גברים בחייה, במיוחד עם אבא שלה, שהם כנראה הסיבה בשלה היא מעדיפה לבלות את זמנה עם פנסיונר שמתייחס אליה כמו לזבל. היא גם מאוד אוהבת מטאל, ויכולה לדקלם בעל פה שירים של AC/DC, תוך כדי מופע חשפנות.

מריבת', או ג'ורג'יה, נקלעת יחד עם ג'ודאס למצב שבו רוח רפאים רצחנית רודפת את שניהם, ותוך כדי מזכירה לה מה עשה ג'ודאס לאקסית שלו, עוד צעירה עם הפרעות נפשיות בשם אנה, או פלורידה. לא נראה שהמניע למסע הנקמה מטריד את בת הזוג הנוכחית במיוחד. למעשה, היא מתגייסת למען ג'ודאס במשימתו למגר את רוח הרפאים, ובתוך כך מוכיחה שהיא רוכשת לבן זוגה אהבת אמת, תוך שהיא מכחישה שוב ושוב את האפשרות שייפטר ממנה באותו אופן בו זרק לרחוב (תרתי משמע) את אהובתו הקודמת.

מריבת', או ג'ורג'יה, היא סטריאוטיפ. היא מיצוק חי של דימוי האישה שרווח בשירים של להקות כמו My Dying Bride או Thy Art is Murder: זונה קדושה, שמוכנה להתמסר עד המוות לגבר שאוהב אותה, כי היא מאוד יפה. היא מוכנה להשאיר את החיים הבעייתיים שהיו לה מאחור ולעלות אתו לאוטובוס הופעות לאמצע שום מקום. היא תודה על כל גילוי חיבה מצדו, ועדיין תמשיך לעטות איפור כבד ולרקוד לצלילי שירים שמדברים, מבין השורות או בגלוי, על רצון להתאבד.

בקהילת המטאל, גם בישראל, יש לא מעט מעריצות. לרובן לא מפריע שהסטריאוטיפ שחל עליהן לא ממש חל על גברים, או שהסטריאוטיפ לא באמת נכון לגביהן. כלומר, שהן נשים שמנהלות חיים תקינים לחלוטין, תוך שהם נהנות להאזין למוזיקה מסוג מסוים. הן ישמחו לפגוש את האליל הנערץ עליהן, לדבר אתו על מוזיקה ולקבל ממנו חתימה. אולי הן גם יסכימו להיכנס אתו לרכב. האם משמעות הדבר שהן מעוניינות באונס קבוצתי? למען הסר ספק, לא. אף אישה לא מעוניינת שיאנסו אותה.

האמת על תקרית Decapitated עשויה להיות מורכבת מכפי שהצטיירה בדיווחים הראשונים, ותתברר רק לקראת הגשת כתב האישום, אם יצא לפועל. בכל מקרה, חייבים להפריד בין האדם למוזיקה שהוא יוצר, ובין הדימוי שהוליווד משווקת לנו על מעריצות לבין מי שהן, בתור בנות אדם. הגיע הזמן להפסיק גם להתייחס לשפה פוגענית לכאורה של אמנות, או לטראומות אישיות, כתירוץ לפגוע באנשים אחרים. שום דבר לא מצדיק זאת, ובעולם אידיאלי, הייתה מערכת אכיפה שוויונית שנותנת את המילה האחרונה בנושא.

"קופסה בצורת לב", מאת ג'ו היל (2007). מאנגלית: שרון בן-דוד. אריה ניר הוצאה לאור בע"מ. 302 עמודים

"הכול קל": ביקורת

תגיות

, , ,

אינה איזנברג מעבירה את הגיבורה רדופת הטראומות שלה טיפול פסיכיאטרי כפוי ושנוי במחלוקת, שלא ישאיר עין אחת יבשה. רק חבל שכדי לקרוא אותו תיאלצו לכבות את גם הזיכרון שלכם

הילה ברנסון משרתת ביחידה סודית בחיל המודיעין. אפשר לומר שפרוטקציה סייעה לה להתקבל לשם: אמה פיתחה את השיטה למחיקת והטמעת זיכרונות שמיישמים ביחידה כדי לסייע לחיילים להתגבר על טראומות. אלא, שגם להילה יש כמה חוויות שהייתה מעדיפה לשכוח – המוות של הוריה ובהמשך, המוות של החבר שלה מהתיכון. היא הופכת ממטפלת למטופלת, נגד רצונה, וניצודה כשהיא מנסה להימלט מהגורל הצפוי לה לפנטזיה על בית בלונדון.

עוד סקירות על רומנים ישראלים:

קורותיה של הילה טרם הטרגדיה האיומה שפקדה אותה, לרבות היחסים עם החברים מהתיכון ובן הזוג, לא היו מאוד מעניינים בעיניי. לא הרגשתי צער רב כשניסו למחוק לה אותם וגם הרומן עצמו, בתורו, לא משיב בצורה ברורה אם מוטב היה שתהליך המחיקה יסתיים או שהילה הייתה מנסה להילחם בו.

בכל מקרה, מובהר לנו, מדובר בתהליך שמיושם רק על "מקרים אבודים" – אנשים שלא מסוגלים לחזור למהלך חיים תקין, או אפילו לרצות להמשיך לחיות. דווקא החיים בתוך המצב הזה, שבו הם קורבן לניסויים ומדברים מתוך עננה של סמים, הם מה שגרם לי לחוש סימפטיה כלפי הילה ומצבה. מצד אחד שמחתי בשבילה שהיא מפסיקה לחוש כאב, ומצד שני כעסתי על מי שמרשה לעצמו לעשות כבשלו עם המחשבות, הזיכרונות ואפילו המשיכה המינית שלה. ידעתי שמאחורי כל דיאלוג שנון של הילה יש אירוניה על בחורה ששכחה לחלוטין שיש השלכות לכל המעשים שלה, ושלגוף שאחראי לשכחה הזאת אין כלפיה שום אחריות רפואית או משפטית. כלומר, מיד אחרי שיסתיימו ניסיונותיו "להציל" אותה, גם הוא יפקיר אותה לגורלה.

"תאכלי, תאכלי, זה כיף".

"תודה. אין לי כל כך תיאבון…"

"תשמעי, זה ממש חשוב שתאכלי. התרופות פחות אגרסיביות כשאוכלים מספיק, וגם הפואנטה היא להבריא, לא?"

"תקשיב, ותקשיב לי טוב, ליסקין".

"הופה".

"הופה. אם נראה לך שאתה הולך לתפוס עליי תחת עוד הרבה זמן, אתה ממש טועה".

הצחוק שלו נעים. נמוך יותר בכמה טונים מהדיבור.

"זה מה שאת חושבת עליי?"

"אני לא חושבת עליך כלום".

"אז אני חושב שאת חצופה, כפוית טובה וזבת חוטם".

"אז אני חושבת שאתה רוסי, יהיר ודוחה".

(עמוד 123)

הקריאה ב-"הכול קל" לא פשוטה. זה רומן מלא טריגרים לכל מי שהתמודד בעבר עם אובדן, אשפוזים פסיכיאטריים, התמכרות לסמים, ניצול מיני וצלקות מהשירות הצבאי. למרות זאת, הוא מצליח להיות חכם, מהנה, מעורר מחשבה, ואפילו משעשע לפעמים. מעין "שמש נצחית בראש צלול" פוגש את "קן הקוקייה", לו הגיבורים היו ישראלים בני עשרים עם נטיות התאבדות.

למעשה, דווקא החוויות ש-"הכול קל" מביא מהשירות הצבאי היו הפחות אמינות בעיניי. אולי חוויית השירות שלי פשוט הייתה שונה מאוד משל אינה איזנברג, ואולי אני זוכרת טוב מדי את חוויותיי מחיל השלישות. לי היה קשה מאוד לדמיין קבלה ליחידה של מועמדת לשירות ביטחון שהודתה בשימוש בסמים (משהו שהמשטרה הצבאית החוקרת לוקחת מאוד ברצינות), כמו גם תקרית ירי מצולמת שאיש לא נתן עליה את הדין (לא בעולם של היום) וחזרה לשירות סדיר לאחר תקופה של עריקות (בלי מחבוש).

צילום: עטיפת הספר

באחרית הדבר מודה איזנברג ל-"מצפן" ששימש אותה בכתיבת הרומן – שוברים שתיקה, בצלם ולוחמים לשלום. אולי אנשי אותם ארגונים סיפרו לה על חוויות מגוף ראשון, אבל ייתכן שיוצאי צבא אחרים היו מספרים סיפורים עם פרטים שונים. פרטים, שהיו הופכים את העולם של "הכול קל" ואת ההצגה של הצבא למורכבים יותר, גם מהזווית של מי שמכיר מקרוב את מערכת האכיפה הצבאית, או מחזיק בדעות פוליטיות שונות.

בסיכומו של דבר, "הכול קל" מצליח להיות רומן ביכורים מיוחד ומוצלח. השינוי שהוא מציג בקול של הגיבורה בין חלקיו השונים מובחן מספיק כדי לעורר עניין ומחשבה על המחיר שאנחנו מוכנים לשלם כדי להתמודד עם אובדן. אם מוכנים להתעלם מהליקויים המסתמנים בבניית העולם, זאת דרמה פסיכולוגית שבהחלט שווה את ההתעסקות בנושאים "הקשים", ולו בשל הכתיבה הקולחת, ההומור וההתרחשות המד"בית, שכה נדירה בנוף הספרותי המקומי.

ובנימה אופטימית זו:

ציון: 3.5/5

הכול קל (2017). מאת אינה איזנברג. הוצאת כתר ספרים (2005) בע"מ. 305 עמודים

אשתו של הקוסם: ביקורת על "Mrs. Houdini" ותהייה מתוך ייאוש

תגיות

, , , , ,

מה אם אלמנתו של הארי הודיני הייתה מצליחה לתקשר אתו לאחר מותו? זאת השאלה שעומדת במרכז הרומן התקופתי של ויקטוריה קלי, אבל היא לא השאלה המעניינת יותר, שדווקא נענית בתשובה מדכאת למדי

סקירות נוספות על ספרים שנקראו באנגלית:

בס הודיני היא אחת מאותן נשים נשואות בהיסטוריה שזכורות אך ורק בזכות שם המשפחה שלהן, כלומר בזכות זיקתן לגבר מסוים. אין ערך על שמה בוויקיפדיה בעברית (לכל היותר פסקונת בערך על בעלה), אין תיעוד של ממש להופעותיה על הבמה והעובדה הכי משמעותית שידועה על חייה הם הניסיונות להעלות באוב את רוחו של בעלה. ניסיונות שכזכור הסתיימו עשור לאחר מותו של הקוסם, אז כיבתה האלמנה את הנר האחרון שהותירה דולק לצד תמונתו.

"Mrs. Houdini" מתיימר לשרטט מעין היסטוריה חלופית, שבה הניסיונות הללו דווקא כן הצליחו. כלומר, יקום שבו הארי הודיני הצליח לתקשר עם אשתו לאחר המוות. אלא, שההצלחה היחסית הזאת אינה משמעותית כפי שטוענת הכריכה האחורית. תמונה מוזרה פה ומילת קוד מוכרת שם אינן מספיקות כדי ליצור רושם שקוסם מנוח "השתיל" אותן במטרה שיימצאו, ובכל מקרה אין בהן כדי להעביר מסר מעודד לאישה השרויה באבל. אם כבר, יש בהן כדי להפחיד. אני יודעת שאני הייתי מתה מפחד לו בעלי היה רודף אותי לאחר מותו.

מקור: Wild About Harry

"Mrs. Houdini", אם כן, אינו ספר פנטזיה. הוא דרמה רומנטית תקופתית, שמבקשת לספק את מעריציו הרבים של הארי הודיני, אלו שטרם שבעו מהעיבודים הרבים לסיפור חייו. מצד שני, הוא כתוב בשילוב עם נקודת מבטה של אלמנתו, מה שמותיר מקום רב לדמיון בכל הנוגע לעיצובה של הדמות, התנהלותה במערכת היחסים עם בעלה וההתמודדות שלה עם האובדן.

דווקא כאן "Mrs. Houdini" כושל. הוא בוחר לשרטט דיוקן של אישה פסיבית וילדותית, מה שניתן להשלים אתו כשהגיבורה נישאת לבעלה אחרי דייט אחד ובגיל 18, אבל לא בחייה הבוגרים. לא כשהיא נותנת לגברים זרים לנשק אותה, אחרי מפגש של שניות ספורות ולא כשהיא בוגדת בהארי הודיני במטרה להתנקם בו. "Mrs. Houdini" אולי מנסה לרמז לכך שבס חכמה – בעלה מתפאר בכך שהיא היחידה היודעת כיצד הוא מבצע את קסמיו, אך לא ברור אם הבינה זאת בעצמה או שהוא פשוט אמר לה.

מקור: GenealogyBank Blog

הארי הודיני עצמו נהנה מטיפול טוב יותר. הוא אדם שאפתן ועם זאת לא entitled – הוא מתבייש בעברו ומותיר את שמו היהודי מאחוריו. הוא מתנהג רגע אחד כמו נער מאוהב, וברגע אחר מתנער מהכמיהה של אשתו לילדים, ולא גלוי איתה לגבי החובות הכבדים שבהם הותיר אותה. הוא אינטלקטואל שבולע בשקיקה ספרים על קסם, אבל בעל פה הוא בכלל מייחס את ההצלחה שלו ליכולת לפרוץ מנעולים. הספר אומנם לא שופך אור חדש על תעלומת מותו, אבל כן יוצר דמות שמעניין לעקוב אחר מעשיה, כשהיא על הבמה וגם כשהיא יורדת ממנה.

אולי בשל כך הרומן חדל להיות מעניין, מרגע שהוא כבר לא מדלג קדימה-אחורה בזמן ומציג את מותו של הארי הודיני כעובדה קיימת. כשבעלה כבר לא בסביבה, כל שנותר לאלמנתו הוא לעבור מסיאנס לעוד תמונה עם רמז ולדבר עם דמויות חולפות על בעלה המנוח והנערץ. בין לבין מסופר שהקימה בית קפה, כדי לשמש מקום מפגש לקוסמים מתחילים, ואף ספגה ביקורת על הניסיון "להפיק רווחים" ממעמדה כסלבריטאית. הניסיון להקים עסק שכזה היה עשוי להיות רקע מעניין לרומן בפני עצמו, ולו בשל היציאה לעצמאות של בס הודיני, אלא שגם הוא נזנח עד מהרה לטובת נוסטלגיה רומנטית של האלמנה הצעירה, בת חמישים בסך הכול.

מתוך כריכת הספר בגרסת Hardcover של Simon & Schuster

את "Mrs. Houdini" סיימתי בתחושת ייאוש. הרומן גרם לי לחשוב על מלינדה גייטס, לאה רבין, אפילו איוונה טראמפ – נשים מרשימות שאימצו את שם משפחתו של הגבר לו נישאו, ונבלעו בצלו. האם אי פעם יועלה שמן ללא הטייטל "אשתו של", "אלמנתו של", "גרושתו של" – וייחוס ההון הרב אותו הן מנהלות להצלחה של בני זוגן? כנראה שלא. האם בעוד כמה עשרות שנים נשוב לדון בהן ונמצא עדויות אותנטיות למי שהיו, או ננסה לדמיין אותן בתור נשים חזקות ועצמאיות? לא בהכרח. סביר להניח ששוב נשקע למלכודת הדיבור על נישואים והריונות, גם אם אנחנו כותבות אותן בתור נשים, שדווקא יודעות ליצור דמויות גבריות לא רעות בכלל.

ציון: ***

Mrs. Houdini (2016). Victoria Kelly. Washington Square Press, 306 pages

גוגל משתלטת על העולם: ביקורת על "The Circle"

תגיות

, , , , ,

דיס-המלצה על הספר שעליו מבוסס הסרט ההוא עם אמה ווטסון, ובו חברת אינטרנט גדולה היא בעצם כת וגיבורה ראשית היא סתם מתבגרת מאוהבת. כך הופכים יצירה חשובה שעוסקת בעתיד לעוד פספוס שמושתת על תפישות מיושנות

מכירים את הטריילרים שנראים כל כך מבטיחים, שאתם חייבים לקרוא את הספר לפני שתצפו בסרט המבוסס עליו? זה המקרה של “The Circle". לאחרונה הופק עליו סרט בהשתתפות טום הנקס ואמה ווטסון, שאותו כבר אין לי כוונה לראות – לא רק בשל הביקורות הצוננות, אלא כי הספר הוריד את רמת הציפיות שלי לאפס.

בספר, כמו בטריילר, יהיה לכם ברור כבר מהדקות הראשונות – "המעגל", התאגיד שהעניק לספר את שמו, הוא בעצם כת. יש לה מנהיג כריזמטי ומניפולטיבי, יש לה כנסייה עצומה ומרהיבה (שמתחפשת למקום עבודה בשילוב מעונות סטודנטים), יש לחבריה דבקות פנאטית בערכי השיתוף והשקיפות ויש לה שאיפה גלויה להשתלט על העולם. זהו לא ספוילר. אלה הם ערכי החברה, שמוצהרים בעמודיו הראשונים של הרומן. אחריהם נותרו לכם 491 עמודים, ונשאלת השאלה מה נותר לפתח במסגרתם.

ובכן, לא הרבה, במיוחד אם אתם הגיבורה הראשית מיי הולנד, דמות צעירה נאיבית כל כך שלא מפתיע שכתב אותה גבר. מיי, שסבלה מהשהייה בעבודתה הקודמת מתשע עד חמש, לא מאמינה למזלה הטוב כשחברתה מהקולג' מקבלת אותה לעבודה בשירות הלקוחות של "המעגל". היא לא מפסיקה להדגיש עד כמה היא אסירת תודה על "ההזדמנות" שניתנה לה לעבוד בחברה גלובלית, להתפעל מהמתקנים השונים בקמפוס ולהתנצל כשאנשי "המעגל" נוזפים בה.

מוטו התאגיד. מקור: Smile-IT

למעשה, רוב שורות הדיאלוג של מיי הן התנצלויות ואמרות חסרות אופי כמו "אממם, לא חשבתי על זה". היא לא מגלה עמוד שדרה כשדורשים ממנה להישאר הרבה אחרי שעות העבודה או בסופי שבוע כדי לתפעל חשבונות מדיה חברתית, מבלי לקבל על כך הכרה או תוספת למשכורת. היא לא פוצה פה כשהיא מגלה שהסמות'י שהגישו לה במרפאה מכיל שבב מעקב (!) או כשתשעה מסכים (!!!) מותקנים על שולחן העבודה שלה כדי שלא תפספס אף אימייל או שיחת סקייפ.

אני מצטערת, אבל כבת דור ה-Y, שבמקרה גם עובדת בהייטק, אני לא רואה אף בת גילי מבליגה על כל זה, לא מוציאה קיטור ברשתות החברתיות (היוש, טוויטר), לא נאלצת להסביר לחברים ולבני המשפחה מדוע הם לא רואים אותה יותר ולא מהרהרת באפשרות לחפש עבודה אחרת. ניכר שאגרס התעניין במיי פחות כדמות ויותר כקורפוס שעליו יוכל להמחיש את החששות שלו מתאגידים כמו גוגל ומאובדן הפרטיות בעידן המידע.

You’re not doing anything interesting anymore. You’re not seeing anything, saying anything. The Weird paradox is that you think you’re at the center of things, and that makes your opinion very valuable, but you yourself are becoming less vibrant… You look at pictures of Nepal, push a smile button and you think that’s the same as going there. I mean’ what would happen if you actually went?… Mae, do you realize how incredibly boring you’ve become?

עמוד 261

החששות של אגרס אולי מבוססים, כפי שניתן לראות מהנאומים הארוכים שנושאות הדמויות שלו (שאינן מיי) בעד ונגד אותם נושאים. אגרס גם מיטיב לתאר סביבה טכנולוגית שתומכת בחששותיו, שבה מצלמות מקוונות מותקנות כמעט בכל מקום, אם כי אף אחד לא מזכיר שם פורנוגרפיה, הגנה על קטינים או ספר בשם "1984".

למרבה האירוניה, אגרס נופל דווקא בשרטוט אופיו של התאגיד עצמו. "המעגל" היא חברה משונה שבה לעבודה יש ערך משני. כלומר בניגוד לחברות ההייטק הגדולות כיום, שבהן שורת הרווח היא החשובה ביותר (כמו "טבע", לצערנו) ושביצועי עובדיהן מוערכים מחדש כל רבעון, "המעגל" מעדיף להשקיע ביצירת "כלוב של זהב" לעובדיו וביחסי ציבור, שכוללים רדיפה של פוליטיקאים המתנגדים לפעילות התאגיד.

מנגד, "המעגל" עוסק מעט מאוד במוצר שעבורו הוקמה החברה. נראה כי ההפרעות לשגרת עבודתם של אנשיו כל כך תכופות, שהם עסוקים יותר בלהשתתף בהרצאות העשרה על פורטוגל מאשר לעבוד. לא ברור לי איך חברה כזאת אמורה לשרוד, או לעמוד בתחזיות המשקיעים, אבל אני כן יודעת איך דייב אגרס יסביר זאת: "נו, זה רק מדע בדיוני".

מקור:Dr Bex Lewis

עם זאת, הנקודה שבה "The Circle" אכזב אותי במיוחד הייתה דווקא מערכת היחסים בין מיי לחברה שקיבלה אותה לתאגיד, אנני. למרות שאנני בכירה ב-"מעגל" והכול משבחים אותה, נראה שהיא עצמה לא עברה שטיפת מוח ומסוגלת להסתכל על מקום העבודה שלה בהומור ובביקורתיות ("אל תיבהלי, לכל החדשים מתייחסים ככה"). מאוד רציתי שמערכת היחסים בין השתיים תעמיק לכדי ברית, שבה אחת תפקח את עיניה של האחרת. לא רק שזה לא קרה, מיי כן מעמיקה את מערכת היחסים שלה עם בחור בשם קלדן שמנסה לפקוח את עיניה, אך בעצם מצא חן בעיניה בגלל שיערו הלבן ו-"ידיו העדינות". האם כבר ציינתי שגבר כתב את הדמות הזאת? אז… כן.

"The Circle" יכול היה בקלות להפוך לספר מצוין. הוא מבוסס על רעיון חשוב ואקטואלי – האופן בו כולנו מעלימים עין מאובדן הפרטיות בעידן המידע, ועוד בגלל מניפולציות של חברות מסחריות. לקראת הסוף, ניתן אכן לראות איך רעיון זה קורם עור וגידים של מפלצת מבעיתה, שמטשטשת עד מאוד את הגבול שבין קירוב לבבות למשטרת מחשבות. באמצע, למרבה הצער, יש לא מעט ברברת מיותרת, בתיווכה של גיבורה לא אמינה.

ציון: **

The Circle (2013). Dave Eggers. Alfred A. Knopf publishing. 491 pages

הערה חשובה: כפי שחלקכם שם לב, שם המשפחה שלי שונה לאחרונה לרוזנברג אחרי שהתחתנתי. עם זאת, משום שאני מפרסמת כבר חצי עשור תחת השם אור זילברמן, החלטתי להמשיך לכתוב למשך זמן מה תחת שני השמות. אני לא מצפה מאיש לקרוא לי אור רחל זילברמן-רוזנברג (גם אני לא יכולה לבטא את זה), רק להימנע מבלבול במידת האפשר, ולזכור שאני עדיין אור, או אורזי, או כל שם אחר שתמצאו לי לנכון 🙂

"כל המוצא זוכה": ביקורת והמלצה

תגיות

, , , , ,

המתח במותחן השני בסדרת ביל הודג'ס מפנה את מקומו לדרמה, והתעלומה – לקריצות אירוניות כלפי הדמויות. כך הפכה מעשיית פיראטים מודרנית לרומן מופלא על התבגרות בצדה של הקריאה, שגם הספרות מוצגת בו באור פחות זוהר מהצפוי

אפשר לומר הרבה דברים על סטיבן קינג כסופר מתח, אבל בשני דברים הוא מצטיין יותר מאחרים. הוא כותב פסיכופתים מצוינים, רעים וחסרי כל רחמים, שהקורא מתעב ועם זאת מרותק לנקודת המבט שלהם. סטיבן קינג גם מצטיין באירוניה, ולא מעט פעמים זאת אירוניה מרושעת. הוא מציין שוב ושוב משהו שהקורא יודע והדמויות לא (כמו מצקצק מבין השורות: "אילו רק ידע"), מה שמדגיש עוד יותר את חוסר האונים שלהן אל מול המתרחש.

"כל המוצא זוכה" נפתח כמו מעין מעשיית פיראטים מודרנית. נער מוצא תיבה ובה כמות גדולה של מזומנים ועשרות מהמחברות הגנוזות של ג'ון רותסטין, ששמו מוזכר בנשימה אחת לצד ארנסט המינגווי. הנער לא יודע מי השאיר את התיבה עם השלל הזה, או מדוע. אנחנו כמובן יודעים – קראנו קודם לכן את סצנת הרצח המפורטת של אותו סופר, והכרנו את הרוצח, קורא מסור שאמנם מרצה באותה עת עונש מאסר, אבל לא ויתר מעולם על האוצר שהטמין.

בניגוד ל"מר מרצדס", הספר הקודם בטרילוגיית הבלש ביל הודג'ס של קינג, אין כאן תעלומה. אנחנו יודעים מי הבלש, מי הרוצח, מה הרוצח זומם ומה צריך לעשות (או היה צריך להיעשות) כדי לעצור אותו. ב"כל המוצא זוכה" אנו מצפים מהעמודים הראשונים למפגש הבלתי נמנע בין הנער לרוצח – ומקווים שהצד הפחות נאלח מבין השניים ייצא כשידו על העליונה. מעורבותו של הבלש בסיפור היא רק סמלית, וגם היא מתחילה בשלב מאוד מאוחר.

עטיפת הספר בעברית (יח"צ)

בהיעדר מתח, קינג מתעסק בדרמה. בראש ובראשונה הוא עוסק בילדות ובהתבגרות מבעד לעיניהם של הנער פיט והרוצח מוריס, שמתפקדים כדמויות מראה – שניהם גדלו על יצירותיו של אותו סופר, אך התבגרו לכדי אנשים שונים מאוד. עם הזמן אנו למדים שגם חוויית הקריאה שלהם הייתה שונה – האחד ויתר על כתביו המאוחרים של הסופר משום שלא תאמו את השקפתו על העולם, והשני דווקא נהנה מהם. האחד רצח את הסופר ואת השודדים האחרים רגע לפני שהושלך לכלא, כלומר טרם הספיק להשלים את המסע החוצה אל העולם (מסע אותו עובר גם גיבור "האצן" של ג'ון רותסטין), בעוד השני בכלל לא מדבר על רצון לברוח – אלא לסייע לאחותו ללמוד בבית ספר יוקרתי.

מה שמעניין במוריס, הפסיכופת של "כל המוצא זוכה", הוא האובססיה שלו ליצירות הסופר שאותו הוא רצח. תשכחו מהמחקרים שקראתם שטוענים כי קריאה הופכת אנשים לטובים יותר, או סתם יותר אמפתיים כלפי הזולת. מוריס הוא עוד מעריץ אובססיבי, כמו רוצחה של הזמרת כריסטינה גרימי, שיודע לעשות את ההפרדה בין דמויות ספרותיות לבני אדם אמתיים. אחרי עלילותיהם של הראשונים הוא עוקב בשקיקה, בעוד לאחרים הוא מבטיח שאינו מתכוון לפגוע בהם, ואז מכה בהם למוות עם גרזן. כל זה לא מפריע לא להיות אדם אינטליגנטי ונעים הליכות, שמשתמש בכישרון הכתיבה שלו להביע רגשות מזויפים.

אבל בניגוד למה שהוא טוען, מוריס לא רוצה רק לקרוא את יצירותיו הגנוזות של רותסטין. הוא יודע שביצירות שלא ראו אור גלום כסף רב, אפילו מיליונים. יש משהו מרענן ביחס הזה לספרים כאל חפצים בעלי ערך פיננסי עצום, כמו תכשיטים שהוטמנו בתיבת אוצר. הספר מאבד את האינדיבידואליות שלו, לרבות השם, התוכן ואיכות הכתיבה, והופך למוצר בעל ערך אבסטרקטי, תלוי ביקוש. מוכרים בחנויות למהדורות ספרים נדירות יודעים זאת, פיט – לא כל כך.

איור של סצנה מהספר. מקור: Lija's Library

מתבקש ממבוגרים חסרי חוט שדרה מוסרי שינסו לרמות בן 14 שהתכונן למפגש איתם דרך האינטרנט – אבל פיט מצליח להשיב להם מלחמה. כאן הספר הפתיע אותי. הוא מזכיר את "זה" ברוח הגבית שהוא נותן למתבגרים תמימים מול כוחות גדולים ואכזריים, אבל גם מעביר ביקורת על המתבגרים עצמם. על פי קינג, פיט מאז ומתמיד היה יכול לגבור על מוריס בכוחות עצמו. אלא, שקודם לכן היה עליו להתגבר על הנטייה למיזנתרופיה, אותה נטייה שהותירה את ג'ון ומוריס לסיים את חייהם לבד, ולהבין מה חשוב לו באמת: הספרות, הכסף, או שלומם של בני משפחתו.

חובבי מותחנים קלאסיים אולי לא ימצאו את מבוקשם ב"כל הקודם זוכה" – פשוט כי הוא אינו מותח במיוחד. אני נהניתי ממנו מאוד. הוא היה קולח, מרתק ואפילו משעשע לפרקים. מעבר לכך, הוא הציג לי צד פחות זוהר של הספרות ושל קוראיה. דווקא בשל כך, הייתי אומרת שהספר הזה הוא חגיגה אמיתית לחובבי ספרים, ועוד יותר מכך – לאלו שמאמינים כי יצר האדם טוב מנעוריו.

"כל המוצא זוכה" (2017), מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת מודן, 307 עמ'