חברו האנוכי של האדם

על חתולים ואנשים בעקבות הרומן "זיכרונותיו של חתול נודד" והמשחק Stray

אני לא מכירה הרבה אנשים שהם "אנשי חתולים", בטח בהשוואה לכל אלה שמגדירים את עצמם "אנשי כלבים", ובדרך כלל מתגאים באיבתם לחתולים. אלה נתפשים בעיניהם כיצורים אנוכיים ומפונקים, שמנצלים את בני האדם למטרות השגת מזון, תוך שהם משחיתים את זמנם בהפלת חפצים, השחזת ציפורניים במקומות הלא נכונים, משחקים בכדור ושאר הסחות דעת.

הם כנראה לא טועים. לא מובן מאליו לצפות בחתול מפגין רגשות כלפי בני אדם, בטח בהשוואה לכלב. למעשה, אחת התוצאות הראשונות בחיפוש ספרים על חתולים בגוגל היא "כל החתולים הם על הספקטרום האוטיסטי" (תרגום חופשי) – שלא קראתי ואני לא בטוחה עד כמה לגיטימי המסר שלו, מבוסס ככל שיהיה. אז כן, אל תצפו מחתולים, גם אם הם חיים אצלכם כמה שנים, להתכרבלויות וליקוקי פרצופים. תגידו תודה אם הם מתחככים לכם ברגליים או לא נוטשים אתכם ברגע הראשון שמתאפשר להם כדי לברוח חזרה לחיים ברחוב.

זה, בעצם, מה שהופך אותם למעניינים כל כך מבחינה ספרותית. החיבה אליהם ושלהם נרכשת. אפילו האינטליגנציה שלהם מתגלה רק בהדרגה. ואם לא די בכך, הם ניחנים בכושר הישרדות ושאיפה לעצמאות שבני אדם, על תלותם בקורת גג וקרקע מוצקה, יכולים רק לקנא בהם.

אני מודה שלקח לי זמן לגלות את קסמם של החתולים הספרותיים. לא התאהבתי בהם באותה מהירות כמו הבעלים שלהם ביצירות כמו "חתול ושמו בוב". גם ליצירות שמלוות את נקודת המבט הייחודית שלהם, כמו "אני חתול", היה לי קשה להתחבר. אולי הייתי צריכה יצירה שמספקת גם וגם, וזה בדיוק מה שקורה ב-"זיכרונותיו של חתול נודד".

טריילר לסרט המבוסס על הספר מ-2018 (הסרט המלא זמין ביוטיוב עם כתוביות באנגלית)

זהו סיפורו של ננה, או כך לפחות בעליו קורא לו. ננה הוא חתול רחוב בכל רמ"ח איבריו. הוא מתגאה בעצמאות שלו ולא מתחבר לרבות מההתנהגויות הרגשניות של בני האדם, או לכלבים, או לאוכל שלא מוגש בדיוק כפי שהוא רגיל ואוהב. אבל כשתאונה מחברת בינו לבין אדם בשם סטורו, ננה מוצא את עצמו הופך לחתול בית מבחירה. הוא מתעקש להמשיך להיות כזה גם כשסטורו מנסה למסור אותו בגלל סיבה מסתורית, המתבררת בהמשך.

במקביל לנקודת מבטו של ננה, הספר גם מתלווה לנקודת מבטו של סטורו והנפשות הסובבות אותו. היא משלימה בחמלה את התובנות המעשיות (והאנוכיות) של ננה וגם חושפת פיסות מציאות שהחתול לא יכול, ואולי גם לא רוצה, להבין. וזה בדיוק מה שהופך את "זיכרונותיו של חתול נודד" לרומן טראגי, ואפילו מרגש, כדי כך שהשלמתי את הקריאה שלו תוך כדי שאני מתייפחת לאורך עשרות העמודים האחרונים.

חתול מרובה תעלולים

לגמרי במקרה, קראתי את הספר תוך כדי ששיחקתי ב-Stray  לפלייסטיישן 5. גם במשחק, הפרוטגוניסט הוא חתול. לא חתול ביוני, חלילה, וגם לא חתול שמכיל נשמה של בן אדם. סתם חתול. רק שהחתול הזה ממוקם בעולם פוסט אפוקליפטי (גם הוא דובר בחלקו יפנית, כמו יפן של "זיכרונותיו של חתול נודד"), ריק מבני אדם ומלא בדברים אחרים, טובים יותר ופחות, שטיבם נחשף בהדרגה.

הטריילר של המשחק Stray

יש כאן יתרונות וחסרונות לשימוש בחתול כגיבור הראשי. מצד אחד הוא גיבור פעולה אולטימטיבי – יכול לדלג בין בניינים בקלילות, לרוץ במהירות, לנוע בשקט, לקפוץ מגובה מבלי להיפגע ומה לא. מצד שני, הוא לא יודע להתמצא או לשתף במידע לגבי העולם שבו הוא נמצא. יותר פשוט להורות לו לעשות דברים "חתוליים", כמו להשמיע "מיאו", להשחיז ציפורניים על רהיטים ושטיחים (ברצינות), או להפיל עציצים מגבהים משתנים. בעולם שבו אין השלכות למרבית הפעולות הללו, אולי למעט במקרים שצריך להתגנב בשקט, זה מתגלה כמהנה בצורה מפתיעה, גם אם מיותר.

ואולי זה כל הסיפור. חתולים הם מעין כוכבי רוק – מצד אחד נתונים להערצה בשל יכולותיהם והקוליות שבה הם מתייחסים אליהן ואל המציאות, ומצד שני נתפשים כמסתוריים, בלתי מושגים ואף מנוכרים. אנחנו נכספים לחיבתם אבל צריכים לחזר אחריהם במידה ממושכת כדי להרוויח אותה ולביית אותם. אפילו הביות הוא זמני, בידיעה שבכל רגע הם יוכלו לחזור לטבע ולשגשג שם באותה מידה, אם לא יותר. מה הפלא שכולם רוצים להיות חתולים?

דירוג: 5 מתוך 5.

זיכרונותיו של חתול נודד (2021), מאת הירו אריקווה. מיפנית: אירית ויינברג. הוצאת הכורסא ומודן, 215 עמודים

אצא לי השוקה (בהרכבת משקפיים)

המטאוורס הוא בסופו של דבר מיקרוקוסמוס של המציאות הכלכלית של היום. הנה רטרוספטיבה לספרים שנתנו השראה למארק צוקרברג

לא מזמן סיימתי לעבוד על רומן הביכורים שלי ושלחתי אותו להוצאות, מה שפינה לי זמן לחזור לרומן הבא שהתחלתי לכתוב ושעוסק בשימוש במציאות רבודה עבור פיגועי טרור. מאז שהתחלתי לכתוב את הספר וזנחתי אותו, פייסבוק שינתה את שמה למטא. היא השיקה פרויקט שנועד לשנות את חוקי המשחק בשם "המטאוורס" ולאחרונה גם פרסמה סנאפשוט, שנוי במחלוקת, של האווטאר שיש למייסד מארק צוקרברג בתוך הפלטפורמה.

מטאוורס כשלעצמו, הוא המצאה ספרותית. הוא הופיע לראשונה בספרו של ניל סטיבנסון, "סנואו קראש" שהיה, למרבה האירוניה, משל ביקורתי על הקפיטליזם. "המטאוורס" של מטא, לעומת זאת, רואה את האוריינטציה הצרכנית של הפלטפורמה כדבר חיובי. זה המקום שבו אנשים יכולים לצאת לעולם, לחזק קשרים ולעסוק בפעילויות לא שגרתיות – אז מה אם מטא ממשיכה לאסוף עליהם מידע בכל צעד ושעל? ואז מה אם לאורך הדרך הם (כנראה) יתבקשו להיפרד מכסף אמיתי?

היוטיובר CyberPunkMetalHead מסביר על העולם של "סנואו קראש"

כמו פייסבוק, אינסטגרם וכל מקום שבו אנו משאירים טביעת רגל דיגיטלית, גם מטאוורס הוא מקום שבו חברות כמו מטא יכולות להגיע אלינו ולהטות את תפישת המציאות שלנו באופן שעוזר להן להשיג את היעדים שלהן. הדוגמה הכי מובהקת היא הסתה ופייק ניוז, כפי שמומחש בסרט The Social Dillema וגם ברומן המדע הבדיוני Fire Upon The Deep. חברות יכולות לעצב את המציאות שסביבנו ואת האנשים שאנו פוגשים בה כפי שהן מוצאות לנכון, בין השאר כדי לעודד מעורבות (engagement) כשהדרך הכי טובה לעשות זאת היא פנייה לרגשות קיצוניים. 

טריילר לסרט The Social Dillema (בעברית: "מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית") בנטפליקס

רק שחברות הטכנולוגיה פיתחו רגישות לעניין ההטיה הפוליטית מאז פרשת קיימברידג' אנליטיקה, והיום הן כנראה יעדיפו לעסוק במודע במניפולציות עדינות יותר, כמו למשוך אותנו בכיוונם של עולמות או אווטארים מסוימים שיתגלו כאנשי מכירות ממולחים. הן יכולות גם לבצע ישירות מניפולציות באווטאר עצמו, שהרי ככלות הכול הוא שייך להן – ולא לנו. האווטאר יכול להתגלות יום אחד כנושא לוגו של חברה מסוימת, כרוקד לצלילי סרטון ויראלי בטיקטוק, כפרסומת מהלכת. ככה זה כשמקבלים נכס דיגיטלי בחינם. 

מסע של אלפי צעדים והזדמנויות קנייה

בין לבין, חברות הטכנולוגיה יעקבו אחר טביעות הרגל הדיגיטליות שלנו. פוקימון גו המחיש עד כמה קל להן להתוות עבורנו מסלול הליכה וגם להציע קופונים לסטארבקס לאורך הדרך. הצעד הבא הוא להשתמש ברשת החברתית כמעקב לשם המעקב. אי אפשר להאשים את ענקיות הטכנולוגיה כשהן מוסרות את נתוני המעקב הללו למשטרה, למשל כשיש חשש לפעילות פלילית או חבלנית. בפועל, הן עשויות לעקוב אחרינו נטו כדי לאסוף מידע, להציג פרסומות בצורה מפולחת יותר, וגם למסור אותו לצדדים נוספים. בואו נאמר שכבר עכשיו, כדאי לבחור בקפידה את הדפדפן שבו אתם גולשים ברשתות החברתיות. לכו תדעו איפה נתוני הגלישה שלו נשמרים, במיוחד אם לא מדובר במחשב האישי שלכם.

הצעד הבא והמתבקש הוא שימוש באווטאר גם לאחר שהאדם המחזיק בו כבר אינו בין החיים, מה שבמדע הבדיוני מכנים "טרנס הומניזם". בגרסה המינימלית שלו מדובר בסרטון, או ייצוג חזותי מרגע כלשהו, של האדם כפי שהיה בעודו בחיים – קצת כמו המיצגים האימרסיביים שהוריו של סופרמן משאירים לו במבצר הבדידות. 

סצנת גילוי מבצר הבדידות מתוך "סופרמן: הסרט" (1978)

היום כבר מקובל לדבר על שחזור מדויק של התודעה כפי שגובתה ברגע מסוים. זה העולם שהדמויות חיות בו בפרק "סן ג'וניפרו" של הסדרה "מראה שחורה" וגם הרקע לסדרה הקומית Upload. בשני המקרים, זה עולם שכרטיס הכניסה אליו, כמו גם דמי השכירות שלו, אינם זולים, וזאת עוד בהנחה שהתודעה המשומרת לא תרצה להיטען לגוף חדש – כפי שקורה, למשל, ב-"פחמן משודרג". תחשבו על העול הכלכלי שיוצרים עשרים או שלושים שנות פנסיה של הגיל השלישי על החוסכים הצעירים יותר, תכפילו במקדם העשרוני של חיי נצח, ועכשיו בכמה דורות שהדור הצעיר נאלץ לממן בכל פעם על מנת לשמר. זה יוצר נטל כלכלי ורגשי בלתי סביר, במיוחד אם לוקחים בחשבון את רמת החיים שאליה כל דור לומד להתרגל.

טריילר הסדרה Upload בו המתים עוסקים באינטרקציה וירטואלית עם החיים

אז כן, המטאוורס צופן גם הזדמנויות לא פחות משהוא מציב אתגרים. היקום הצבעוני של "שחקן מספר אחת" מראה איך הוא יכול להביא השכלה איכותית גם למחוזות שאין בהם גישה לבתי ספר או לילדים שסובלים ממוגבלות. הוא גם מקל בגישה למקומות עבודה עבור מי שלא יכולים להרשות לעצמם מחייה במקומות כמו עמק הסיליקון והוא כר פורה מאוד לצבירת חוויות בעלות נמוכה יחסית. אין מה להשוות בין העלות של ביקור בעולם וירטואלי בהשראת אולפני דיסני לביקור בדיסנילנד אורלנדו. 

עם זאת, האוכלוסייה של משתמשי "אואזיס", המציאות הווירטואלית שבמרכז הרומן, מורכבת כמעט כולה מגיקים כבדים – מה שמעלה את השאלה לאן נעלמו יתר, ואולי רוב, גולשי האינטרנט. אתם יודעים, אלה שמשתמשים בו בשביל לצפות בפורנו ובסרטוני חתולים ולדון בציוצים האחרונים של דונלד טראמפ. בין השורות, מסתמן כאן פער חינוכי-דורי בין מי שיכולים להתמצא בטכנולוגיה, דהיינו גיקים צעירים, וכל השאר. לא בכדי, אין כמעט מבוגרים בעולם של "שחקן מספר אחת", אולי למעט מפתחי ה-"אואזיס", ואני מדברת גם על העולם שמעבר למציאות הווירטואלית. אין להם מקום בהתרחשויות, ולפיכך הם עדיין סובלים מבעיות הנגישות המאפיינות את המציאות של "פעם".

הטריילר לסרט "שחקן מספר אחת" בבימויו של סטיבן שפילברג

בעל המאה

על מה שהמטאוורס חסר באנשים, הוא מתכוון להשלים בידע. The Unincorporated Man מציג חזון מעניין במיוחד שבו המומחיות שהמשתמשים מביאים איתם היא מטבע העובר לסוחר (equity). תחשבו שבמקום לבקש לדעת קונג פו, אתם מוצאים משתמש אחר בפלטפורמה שיש לו את הידע הזה, ומשלמים כדי לשכור או לרכוש ממנו את אותו ידע. ככה, בהעברת קובץ ובלי צורך בקורס יודמי של עשרים עד ארבעים שעות, כשהידע שרכשתם מגיע אתכם אחר כך למקום העבודה ולכל זירה אחרת שבה הוא יכול להתגלות כשימושי. 

תודו שמדובר בעסקה לא רעה בכלל. כלומר, בהנחה ששילמתם עבורה מחיר הוגן. אם אין לכם כסף, כנראה שתצטרכו לשלם משהו אחר בתמורה, בתקווה שהוא פחות שימושי מהכישור שרכשתם. אי אפשר לדעת עד לאחר שהההעברה בוצעה. 

כמו בפוסט שכתבתי לא מזמן על טכנולוגיית זיהוי פנים, גם כאן אין לי מסקנה חד-משמעית. אני מניחה שבסיכומו של דבר המטאוורס יהפוך לטכנולוגיה שכולם משתמשים בה, כפי שמשתמשים בסמארטפון, ונותר רק לקוות שעד שזה יקרה, היתרונות יעלו על החסרונות. מה שבטוח הוא שהמטאוורס יצמצם מרחקים, יקרב בין אנשים לתחומי עניין ולמשאבים, ויהיה המקום הבלעדי שבו חוויות רבות יכולות לקרות וסיפורים יכולים להתחיל. אולי הסיפור שנספר לילדינו על ראשיתו של המטאוורס יהיה דווקא משל עם מוסר השכל חיובי, ככלות הכול.

אותו שם, לא אותה יצירה

אל תאמינו להוליווד כשהיא מוכרת לכם עוד סרט שמבוסס על ספר שאהבתם, או להפך. זאת הסיבה

עד לא מזמן, התהליך היה ברור. קודם היה ספר, שבשלב מסוים לכד את תשומת לבו של תסריטאי, מפיק, או במאי. הוא היה מקבל עיבוד לסרט או לסדרה, מודפס מחדש עם כריכה שקשורה לאותו עם עיבוד ומדבקה בסגנון "עכשיו הסרט!" וזוכה מיד בנתוני מכירות משופרים. ראינו את זה לאחרונה בעברית עם "חולית" ולא חסרים מקרים אחרים, של ספרים שאף תורגמו במיוחד לעברית לכבוד צאת העיבוד, כגון "האישה בחלון" ו-"12 שנים של עבדות".

איך שלא מסתכלים על זה, מדובר בתהליך שמועיל לכל הצדדים. הסרט או הסדרה מפיצים את המסרים של הספר לקהלים נוספים, בעוד הספר עצמו נקרא בידי יותר אנשים שנחשפו אליו לראשונה דרך העיבוד למסך הגדול או הקטן. ומשום שהגרסה הספרותית כמעט תמיד טובה יותר מהגרסה המצולמת (למעט, אולי, במקרה של "שר הטבעות"), קריאה בספר מאפשרת העמקה שלא תמיד אפשר להגיע אליו כשבהפקה מעורבים שחקנים בשר ודם. למשל, כשאנחנו רוצים לדעת מה הדמות חושבת או מרגישה לנוכח סיטואציה מסוימת, או להעמיק בפרטים על העולם הסובב אותה, או פשוט לדמיין אותו בעצמנו.

קריאה בספר היא גם יופי של הכנה ליציאה של סרט מתוקשר, וראינו זאת כשרבים הזדרזו להשלים את קריאת "חולית" לפני צאת הסרט. במקרה של "השפעה", הסרט החדש של נטפליקס על פי ספרה האחרון של ג'יין אוסטן, הקריאות באינטרנט לרכוש את התרגום הנפלא של לי עברון עלו בנסיבות אחרות. הסרט נאמן באופן רופף למדי לסיפור המקורי, וגם מכיל תעלולים עלילתיים לא קשורים בעליל כגון שבירת "הקיר הרביעי" והפיכת אן אליוט לדקוטה ג'ונסון, מה שעורר עליו את זעם הצופים והמבקרים כאחד, ואף גרר את הטור המתוקשר (והדי מוגזם) הבא שקרא "לזרוק את היוצרים לכלא".

למיטיבי לכת: 40 דקות על מה השתבש בעיבוד ל-"השפעה"

המקרה של ספר המבוסס על סרט או סדרה מורכב יותר, אם כי הוא גם היה כאן מאז ומעולם. זאת תופעה שנוכחת במיוחד בספרי ילדים, בדגש על הספרים של אולפני דיסני. אין סרט ילדים מצליח שלהם שלא זכה לכמה גרסאות ספרותיות, גם כאלו שמגוללות את סיפור המקור הקולנועי מחדש וגם "מעבדות" אותו להרפתקאות נוספות, למשל כאלו שמעורבות בהן כמה נסיכות.

אבל גם קהלים בוגרים יותר זוכרים כמה גרסאות ספרותיות להרפתקאות שכבר הופיעו על המסך, כגון אלו של "באפי ציידת הערפדים" או "באטלסטאר גלקטיקה". חלקן אפילו הקדימו לצאת בהשוואה להרפתקה הקולנועית עליה היו מבוססות, כגון הספר "קרוסרודס" על פי הסרט באותו שם בכיכובה של בריטני ספירס.

למרות שהם מבוססים על חומר קיים, רבים מהספרים הללו מתאפיינים ברמת כתיבה גבוהה יחסית, ויעידו על כך הביקורות לכותרים כמו סדרת הספרים של "הנוסע השמיני", Let The Right One In, או The Strain (שגם נכתב על ידי אותם היוצרים מסדרת הטלוויזיה). אין ספק שהכותרים הללו גם מלאים באהבה רבה לחומר המקור, לא פחות מספרות המעריצים שכתבה בהשראת אותם כותרים, שמתרחשת באותו עולם, ולעתים אף מתחרה איתן על אותן שאילתות חיפוש באמזון.

גם "היו זמנים בהוליווד" התחיל כתסריט לפני שהפך לספר (תורגם לעברית בידי גיא הרלינג, הוצאת כתר)

יש גם מקרים שבהם המעבר לפורמט ספרותי קאנוני עושה לסרטים ולסדרות רק טוב. למשל, כשמדובר בסיפור רקע של דמויות פחות מרכזיות (כמו דמותו של זוקו, הנבל/אנטי גיבור מסדרת "אווטאר"), בהמשך הסיפור של דמויות קיימות (העונה השמינית של "באפי ציידת הערפדים"), או כשיש ליוצרים יותר מדי סיפורים לספר ופחות מדי זמן מסך (סדרת הקומיקס של "שאזאם").

ובכל זאת, יש הבדל מהותי אחד בין ספרות קאנונית בהשראת סרטים וסדרות (מה שבהוליווד אוהבים לכנות tie in) לבין ספרות מעריצים. הספרות הקאנונית אושרה בידי היוצרים המקוריים, מה שאומר שהם מקבלים חלק מהרווחים על המכירות שלה. זה גם מה שהופך את ספרות ה-tie in למוצר מסחרי מובהק, מרצ'נדייז אם תרצו, כמו כל ספל או חולצה שנמכרת למעריצים בחנות קומיקס. ושוב, לרוב אין עם כך בעיה, מבחינתי או בכלל, על אחת כמה וכמה אם מדובר במוצר ספרותי באיכות גבוהה.

אלא שלאחרונה, כפי שהראה העיבוד של נטפליקס ל-"השפעה", הגבולות מיטשטשים גם בין סרטים שמבוססים על ספרים וגם להפך. כל זה מעלה את השאלה ההכרחית – מתי קידום המכירות הוא שירות עבור המעריצים, ומתי הוא לא יותר מאשר הונאה שלהם?

בין ספר לסרט או סדרה

בשנים האחרונות, וביתר שאת לאחר משבר הקורונה, העיבודים לספרים נעשו משוחררים יותר. הוליווד כבר לא מרגישה צורך להיות נאמנה לחומר המקור, אפילו אם נכתב לפני שנים ספורות. במקום זאת, היא "מעדכנת" אותו כך שיהיה בעל מסרים ליברליים יותר ולעתים קרובות, דחוס יותר באקשן. שימו את "השפעה" בצד לרגע. מקרה בוטה הרבה יותר הוא סדרת "המוסד" של אמזון פריים, שכל קשר בינה לבין חומר המקור של אייזק אסימוב הוא מקרי בהחלט, למרות שאפשר לומר דברים דומים גם על "אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון, שהתרחק מאוד מחומר המקור של לואיס קרול, או על "מי מתגורר בבית היל" שיש קשר רופף מאוד בינו לבין הרומן של שירלי ג'קסון.   

כל ההבדלים בין הגרסה הטלביזיונת והספרותית של "מי מתגורר בבית היל"

ובעוד שהעיבוד המשוחרר עושה לעתים חסד עם חומר המקור, בין אם במובן של עדכון המסרים ובין משום שהוא חושף אותו לקהלים חדשים, הרי שהיצירה הספרותית נותרת כפי שהיא. זה לא שבעקבות צאת הסרט או הסדרה יבקשו מכותב בן דור המילניום לשכתב את אייזק אסימוב או ג'יין אוסטן ברוח התקופה. ולכן, כשבית ההוצאה לאור מוציא מחדש את הספר עם המדבקה המכירתית של "עכשיו הסרט", הוא עושה לקוראים עוול. הרי במקרים רבים – אין שום קשר בין הספר שיקראו למה שיצפו בו על המסך, לטוב ולרע.

קחו, לדוגמה, את העיבוד החדש שיצא ל-Salem's Lot מאת סטיבן קינג. הפער בין העלילה המקורית לעלילת הסרט החדש (שטרם יצא) כנראה כה מהותי שאנשי ההוצאה לאור מצאו לעניין פתרון שיווקי יצירתי. הם הדפיסו על כריכת הספר, שיוצא מחדש חודשיים לפני הקרנת הסרט, "טיזר" שמראה את כוכבי הסרט – בתמונה שמזכירה באופן לא מפתיע את "מועדון הלוזרים" של הסרט It. זאת, כנראה כדי להבהיר שעלילת הסרט תהווה בראש ובראשונה סיפור התבגרות, ואולי כדי לעודד את הקוראים להדגיש אותו גם בקריאה בספר עצמו.

העלילה של הסרט מ-1979 רחוקה מלהיות דרמת מתבגרים

בין סרט לסדרה או ספר

Halo היא אחת מסדרות משחקי הפעולה המצליחות בעולם, שכבר זכתה למספר עיבודים ספרותיים וכמעט קיבלה עיבוד קולנועי שנכתב בידי אלכס גרלנד ("העולם שאחרי: הכחדה"). וכמו כל סדרה שיש עניין ער בסיפור המקור שלה (lore כפי שגיימרים אוהבים לקרוא לו), Halo  משיקה מגוון רב של תכנים להורדה השופכים אור חדש על העולם שלה. אחד מהם היה אמור להיות פריקוול למשחק Halo Infinite, אך יוצרת המשחק– 343 Industries – חשפה לאחרונה שיושק באמצעות ספר, ולא פורמט משחקי כלשהו.

המעריצים, איך לומר בעדינות, לא התלהבו. עוד בטרם יצא הרומן של קלי גיי, הם האשימו את האולפנים בתאוות בצע, והתאכזבו מכך שלא תהיה להם אפשרות לחקור בעצמם את מהלך העלילה, או להשפיע באמצעותו על משחקים אחרים. חלקם גם פשוט הודו שרק רצו ללמוד עוד על סיפורו של הנבל – לא "לקרוא 352 עמודים מייגעים".

הקליקו על הציוץ כדי לקרוא את התגובות (הקוטלות)

אז במקרה הזה, הבחירה בפורמט ספרותי פשוט לא הייתה נכונה. אולי היא כן תשתלם לאולפן, לפחות במונחים מסחריים, אבל היא לא עודדה רבים מהמעריצים להעמיק בסיפור כפי שהיוצרים כנראה קיוו.

והמקרה של Halo עוד מינורי יחסית, שהרי הרומן המדובר הוא עדיין קאנוני – כלומר, הוא חלק בלתי נפרד מה-lore של המשחק. במקרים אחרים הספרים הללו, הגם שמאושרים בידי היוצרים של הסרט, הסדרה, או המשחק, אינם קאנוניים בהגדרה. קוראי הספרים של "על-טבעי", למשל, יוכלו להצביע על מספר סתירות בין העולם המתואר שם לעולם של הסדרה. זאת, בעוד היוצרים של סדרות "מלחמת הכוכבים" המודרניות התעלמו לגמרי מהפריקוולים הספרותיים שכתב ג'ורג' לוקאס. מה הטעם לקרוא ספרות קאנונית, אם כן, אם היא לא קאנונית בכלל?

אז מה, להתעלם מהספרים הללו?

אם אתם מעריצים של מלחמת הכוכבים, באפי ציידת הערפדים, או המשחק Halo, כנראה שאתם קוראים ספרות מעריצים בלי קשר לאם היא קאנונית או לא. וטוב שכך, כי כאמור חלק מהיצירות הללו לא רעות בכלל. כן כדאי לקחת בחשבון שקריאת הספר מזמנת חוויה שונה מאשר צפייה בסרט או בסדרה, ולא רק במובן החושי. למעשה, יהיו פעמים שבהם תצפו בעיבוד לספר שאהבתם, או תקראו ספר שעל כריכתו תמונה מסדרה שאהבתם, ותבינו באיחור שאתם צורכים סיפור מסוג אחר לחלוטין.

האם זה מתאים לכם? תלוי. קודם כל, תתאמו ציפיות. תשאלו את עצמכם למה אתם מחפשים להעמיק בסיפור ולמה דווקא בפורמט הזה. תבדקו באינטרנט אם יש פער שכדאי להיות מודעים אליו כדי שלא תתאכזבו, במיוחד אם מה שאתם קוראים לא משפיע בשום צורה על היצירות האחרות באותה הסדרה. ואחרי שתסיימו לקרוא, תדונו. אולי תגלו שיכולתם לחסוך עיון מחודש ביצירה שלא שווה יותר מדי. ואולי, רק אולי, תגלו שקיבלתם נקודת מבט מרעננת וחוויה שלא יכולתם למצוא בשום מקום אחר.  

הסיפור האמיתי מאחורי הסיפור "ארשת של הונאה"

ולמה זה אמור להטריד אותנו שמצלמות טובות יותר בלזהות אותנו מבני אדם

אתחיל בקידום עצמי קצר: באפריל האחרון פרסמתי בכתב העת "נכון" את הסיפור הקצר "ארשת של הונאה". על קצה המזלג, זהו סיפורה של מנתחת פלסטית המתבקשת לקחת חלק ב… ובכן, הונאה. רק שמדובר בהונאת ביטוח, והיא מתבצעת באמצעות אנדרואידים. אפשר לקרוא את הסיפור המלא כאן או לרכוש את האסופה בקישור הבא והבא.

זה אומנם סיפור מדע בדיוני, שרואה אור באסופת מדע בדיוני, אבל המדע שמאחוריו מעוגן היטב במציאות של ימינו. למעשה, קיבלתי את הרעיון לכתוב אותו בעקבות פיטץ' מכירות של סטארטאפ ישראלי בתקופה שבה עבדתי בעצמי בחברת ביטוח. לא צריך להתאמץ כדי לגלות באיזה סטארטאפ מדובר, ובכל מקרה הוא לא היחיד שעוסק בתחום זיהוי הפנים – הטכנולוגיה שנחשבת לדבר החם הבא בתעשיית האינשורטק, ולא רק היא.

ג'יימי אוליבר נותן את השני סנט שלו על טכנולוגיית זיהוי הפנים, בקולנוע ובכלל

חברות הביטוח, כמו גם התעשיות הביטחוניות, מותגי הלייפסטייל, ומה לא – מעוניינים בזיהוי פנים משום שהוא מאפשר להם לזהות מגמות לפני שהן מתרחשות. הדוגמה הכי קלאסית היא של מחבל שניתן לזהות לפני שהוא מוציא לפועל פיגוע, אבל עם הטכנולוגיה של היום אפשר גם לזהות קמטים לפני שהם נוצרים בפנים, ואפילו סימנים מקדימים של סכרת ויתר לחץ דם. אז כן, טכנולוגיה מזהה פנים יכולה בפוטנציה להציל חיי אדם, אבל היא גם יכולה לשלול מאדם בריא ביטוח בריאות מהעבודה, בגלל סימנים מקדימים למחלה כזאת או אחרת – מה שיכול בפוטנציה למנוע ממנו טיפול רפואי או לייקר אותו מאוד.

חברות הביטוח יטענו להגנתן שלטכנולוגיית זיהוי הפנים יש הצדקה חברתית. כשכולנו משלמים פרמיות ביטוח כדי לממן את הטיפול של מספר חולים מצומצם, שניתן היה לחזות מראש את מצבם הרפואי, הפרמיות מתייקרות שלא לצורך. מן הסתם, גם החברות עצמן חוסכות מיליארדי דולרים כשהן לא מבטחות לקוחות עם מחלות שטרם התפרצו, ולפיכך לא מוזכרות בשום מקום בהצהרת הבריאות. אבל האמת היא שהטכנולוגיה פגומה כבר היום מסיבות אחרות, שאין להן שום קשר לתאוות בצע.

למה הטכנולוגיה פגומה?

נתחיל מכך שטכנולוגיית זיהוי הפנים היא גזענית במובהק, כלומר היא מתקשה מאוד להבדיל בין תווי הפנים של אנשים לא לבנים. בכך היא לא שונה בהרבה מקורטנה, סירי או כל אחת מהאינטליגנציות המלאכותיות האחרות שפותחו על ידי גברים לבנים ויודעות בעיקר לזהות קולות של גברים דוברי אנגלית במבטא אמריקני. רק שבמקרה של זיהוי פנים, מדובר בטכנולוגיה שעובדת *לרעתם* של אנשים לבנים, או לפחות לכאורה. היא תזהה בלי בעיה עוברי אורח לבנים בעלי תיק פלילי, אבל גם תצביע על כל מי שנתוניו אינם מפוענחים היטב – כלומר אינו לבן – כחשוד פוטנציאלי.

קיימת אומנם כבר טכנולוגיה שנועדה למנוע את האפשרות של זיהוי פנים, וסביר להניח שהשימוש בה הוא לא רק בשם הצדק החברתי. אבל בינתיים, מספר המצלמות במקומות ציבוריים המצוידות בטכנולוגיית זיהוי פנים עולה מיום ליום, מה שיוצר מקרי מבחן מעניינים באופן שבו אותה טכנולוגיה מתקבלת בקרב הציבור שבה בעת מודע ולא מודע לכך שעוקבים אחריו.

כדי כך, בעוד רבים מאתנו התרגלו לפתוח את הסמארטפון באמצעות סריקה של תווי הפנים, בהודו כבר התעוררה סביב הנושא מחלוקת של ממש. נטען, בין היתר שהטכנולוגיה משמשת את הממשל לעקוב אחר אקטיביסטים במחוזות המוסלמים של המדינה. נטען גם שהיא משמשת את העשירים לצרכי אבטחה פרטיים על חשבון אוכלוסיות עניות שזקוקות לה על מנת להילחם בפשיעה. באוקראינה אפילו משתמשים בה לצרכי תעמולה, כשיוצרים קשר עם אימותיהם של חללים רוסים לאחר שסורקים את תווי הפנים שלהם.    

לא כל השימושים הם פוליטיים. באנגליה הטכנולוגיה מותקנת בבתי קזינו, שם היא מנוצלת למעקב אחר הלקוחות העשירים ביותר. לקוחות עשירים שלא נהנים מהמשקה שהוגש להם, או מפגינים סימנים של עייפות, זוכים מיד לפינוקים על חשבון הבית כדי לוודא שיישארו עד כמה שניתן. וסופרי הקלפים למיניהם? בתי הקזינו כבר משתפים תמונות שלהם מזמן, כך שהם נזרקים מעבר לדלת עוד לפני שהספיקו להיכנס בה.

זיהוי פנים בספרות ובקולנוע

בתי הקזינו באנגליה הם כנראה רק הסנונית מקרב החברות שבוודאות ינצלו את זיהוי הפנים לצרכים מסחריים. כלומר, על מנת להציב ללקוחות פרסומות מפולחות יותר. רואים זאת מצוין בסרט "דוח מיוחד", כשהדמות אותה מגלם טום קרוז מנסה לשווא להתחמק מפרסומות רעשניות המותאמות לה באמצעות סריקת גלגל העין.

מעניין לחשוב על כך שבשנת 2002, בה הסרט יצא, עוד היה מוזר ואף מפחיד לשמוע את הפרסומות קוראות בקול רם בשמו של הגיבור (ובכך מאיימות להסגיר את מיקומו למשטרה). היום כולנו רגילים, ואף מצפים, שהפרסומים שמגיעים אלינו ישתמשו בשמנו הפרטי. רק תסתכלו בדיוורים שמגיעים אליכם מספקי השירות בדואר האלקטרוני (ונפתחים כולם ב-"הי, X").

הסצנה בה טום קרוז חומק מפרסומות בסרט "דוח מיוחד"

בסרט "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" יש סצנה מטרידה עוד יותר. הגיבור ובת הלוויה שלו מתהלכים בשדרה עתידנית בשם memory lane שבלי התרעה מוקדמת סורקת את בת הלוויה ומציגה לה זיכרון מעברה. מדובר בזיכרון של היום בו איבדה את שתי האימהות שלה בגלל טרגדיה הקשורה למסע בזמן. למען הסר ספק, מדובר בזיכרון כואב מאוד לאותה דמות, והוא מוצג בפרטים מוחשיים למדי, בלב רחוב הומה אדם. מטריד, כבר אמרתי?

המחשה נוספת של איך עובדת "שדרת הזכרונות":

הכלאה של סצנות מסרטי MARVEL שממחישה איך עובדת "שדרת הזכרונות"

אם יש בכך נחמה, בספרות היפה אין כמעט סיכוי להיתקל במקום פולשני כמו "שדרת הזיכרונות". ספרים, באופן מסורתי, שופעים דימויים של פנים, מבטים, הבעות ורשמים. אין רגע דרמטי יותר בספר מהרגע שבו דמות פוגשת בדמות חדשה, רצוי כזאת שלא הוצגה קודם לכן, ומתחילה לתאר אותה בפרטי פרטים – כמובן בדגש על תווי הפנים. עכשיו דמיינו אביזר חיצוני, נגיד משקפי מציאות רבודה, שנוקבים עבור הדמות המספרת בשמה של הדמות החדשה, עוד בטרם נערכה ביניהן היכרות. קצת הורג את המתח, לא?

לא מפתיע, אם כן, שטכנולוגיית זיהוי פנים נפוצה יותר אצל דמויות שזקוקות לה מסיבה מוחשית. נגיד, כי הן מלכתחילה שילוב של אדם ומכונה, ולכן גם מצוידות ביכולת זיהוי של מכונה. אותו כנ"ל לגבי דמויות שסובלות ממוגבלות, ומשתמשות במכשיר חיצוני על מנת לזהות אחרים. במקרים כאלה, הטכנולוגיה צפויה גם לקחת חלק בהתרחשויות שיהיו מנת חלקה של הדמות בהמשך.

אז למה כתבתי את "ארשת של הונאה"?

אני לא מתנגדת לטכנולוגיית זיהוי פנים, או לטכנולוגיה בכלל. נתתי כאן מספיק סיבות מדוע מדובר בפיתוח שבמקרים מסוימים יכול דווקא לקדם את האנושות ואף להציל חיים. גם פרסומות מפולחות, לפחות כפי שאנחנו רגילים לחוות אותן היום, עדיפות על פני הפרסומות הלא רלוונטיות שהיינו מוצפים בהן קודם לכן. הבעיה היא לא הטכנולוגיה, אלא המחיר של השימוש בה. במקרה של "ארשת של הונאה", מדובר במחיר שרק אנשים מסוג מאוד מסוים יכולים לשלם. רק שכמו כל רגולציה, הטכנולוגיה שמזהה פנים פותחה (גם אם לא במכוון) כך שניתן יהיה לעקוף אותה. האופן שבו ניתן לעשות זאת חושף לא רק את חולשותיה של המערכת אלא גם את התקווה שטמונה ביכולת המעקף למי שבדרך כלל מוצאים את עצמם נופלים בין הכיסאות. לפעמים, להיות בלתי נראים זה לא דבר רע, במיוחד אם אפשר להיות אלה שצוחקים אחרונים.  

גשם של מטבעות קריפטו

על היעדרה של הקריסה הכלכלית בספרות האפוקליפטית הישראלית ובכלל

אחד הסרטים הפופולריים בנטפליקס בשנה האחרונה הוא קומדיה צרפתית שהשם שנבחר לה בתרגום לעברית הוא "כפית של כסף". הסרט מספר על אב שמאס בסגנון החיים הנהנתני של שלושת ילדיו הבוגרים ומחליט ללמד אותם שיעור בצניעות. הוא מספר להם שהמשפחה ירדה לפתע מנכסיה ומאלץ אותם להתחיל מחדש חיים בכפר, כשהם חסרי כל ונאלצים לכלכל את עצמם וגרוע מכך, לבצע עבודות בית.

הטריילר של "כפית של כסף", שנקרא באנגלית Spoiled Brats

צחוקים בצד, תרחיש כמו של "כפית של כסף" הוא עדיין נחלתן הלא בדיונית של לא מעט משפחות, לרבות אלו ששרדו בהצלחה את משבר הסאב פריים ב-2008 ואת התפרצות מגפת הקורונה. אלו מוצאות את עצמן ללא תזרים מזומנים, ומכאן שגם ללא ביטחון כלכלי, וללא אורח החיים הנוח (או לפחות הנוח באופן יחסי) שהתרגלו אליו. לעתים קרובות, קרובות מדי, הן לעולם לא מוצאות את הדרך חזרה לשפע שבעבר לקחו כמובן מאליו. השוק יתאושש, אבל הן יישארו מאחור.

טריילר לסדרה "מרוששות" המתארת את המאבק של שתי מלצריות לצאת לעצמאות כלכלית

אבל בעוד שכולנו יכולים לדמיין תרחיש של משבר כלכלי, בין השאר כי רבים מאתנו מצאו את עצמם מתישהו מפוטרים או מקוצצים מחברה שנסגרה, או פשוט צופים בדמי השכירות נוסקים לגבהים בלתי סבירים, קריסה כלכלית נתפשת כתרחיש בדיוני. גם בספרות האפוקליפטית היא מופיעה לרוב כתוצר לוואי, משהו שקורה אחרי שהכלכלה מפסיקה לתפקד בעקבות פלישת מפלצות, מגפה כלל עולמית (שאינה קורונה, או לפחות לא הייתה כזאת עד לאחרונה) ותנאי מזג אוויר קיצוניים. כלומר, נסיבות שאחריהן אי אפשר לצפות שהבורסה תיפתח כרגיל ביום שלמחרת.

גם כרגע, יש שיטענו שכל נבואות הזעם על מיתון מתקרב הן מוגזמות. אולי נתעורר בעוד חודש או חודשיים ונגלה ששוב אגרנו לשווא נייר טואלט וביצים, וגם מאות עובדי ההייטק שפוטרו לאחרונה מצאו עבודה בכלום זמן. אולי. ואולי, רק אולי, מדובר ברעמים חלשים המבשרים על בוא הסערה.

למה, אם כן, התרסקות כלכלית פחות נוכחת בספרות האפוקליפטית?

אולי משבר כלכלי פשוט נתפש כמאורע ספרותי משעמם.

אין ספק שאינפלציה, ייקור תשומות הבנייה ומלחמות בקצה השני של העולם מעניינות אותנו פחות מקרבות שניתן לצפות בהם במו עינינו ממש ליד הבית. ואכן, ברוב הספרות הישראלית האפוקליפטית יש תרחיש כלשהו של מלחמה בין צדדים שמוכרים לנו: חילוניים ודתיים ("הזקן השתגע"), ימנים ושמאלנים ("אצבעות של פסנתרן"), פוליטיקאים מול מדינת תל אביב ("לזארטו"), ואיך לא – יהודים וערבים ("ויהי בוקר"). בכל הספרים הללו גם יש תיאור כלשהו של קריסה כלכלית, פשוט קשה להבין את הממדים שלה כשהדמויות ממשיכות לפקוד את בתי הקפה כרגיל או מפסיקות להגיע לעבודה, כאילו אין לכך שום השלכות.

אולי משבר כלכלי גם מחייב הבנה, או לכל הפחות התעסקות בעולם תוכן, שסופרים רבים מעדיפים להימנע ממנו.

לא בכדי כמעט אין ספרים בדיוניים על מטבעות קריפטו או על בלוקצ'יין, טכנולוגיות שגם האנשים שעוסקים בהן למחייתם מתקשים להסביר איך הן עובדות, ואל תגרמו לי להתחיל לדבר על NFT. נכון, יש יוצאי דופן כמו ניל סטיבנסון וקורי דוקטורוב, אבל הסופרים הללו מפורסמים בעיקר בשל היכולות שלהם "לרכוב" על טרנדיים כלכליים וטכנולוגיים.

כל השאר יעדיפו לא להתעמק בשערי המטבע או באקוסיסטם הכלכלי שמאפיין את העולמות שהם בנו. היחידה שעשתה זאת בהצלחה, למיטב זכרוני, היא אן מק'קאפרי מסדרת הדרקונים של פרן, וגם היא לא קושרת את המשבר שמוביל אותה לצאת למסע ל-"מרקים", מטבעות העץ שמשמשים לסחר חליפין. אפילו מרים, גיבורת "חוט של כסף" של נעמי נוביק המתפרנסת מגביית חובות (היא יהודייה, כבר ציינתי?), זונחת את ההתעסקות במטבעות ברגע שכוח על טבעי נכנס לתמונה. כי מי צריך להתעסק באינפלציות כשאפשר פשוט להמציא זהב לבקשת מלך החורף?

אולי ספרות אפוקליפטית נוטה לדלג על קריסות כלכליות בהתהוות

לספרות אפוקליפטית יש נטייה להתחיל את הסיפור הרבה אחרי שהמאורע המחולל כבר התרחש: 28 ימים, כמה שנים טובות, אפילו מאה שנה. בשלב הזה העולם הסיפורי מצטמצם לממדיה של ארצות הברית והשממה האפוקליפטית, שנקראת כך שלא על דרך הקלישאה, מתאפיינת בריבוי של עוני, פשע, כתות וכלי נשק שאינם פרופורציונאליים ביחס לגודל האוכלוסייה. ברור שבין לבין התרחשה קריסה כלכלית, אחרת המקום לא היה נראה מוזנח כל כך, אבל נדיר שיטרחו להסביר מה הלך שם או איך דבר הוליך לדבר.

אולי קריסה כלכלית היא רק תירוץ לקרב בין מעמדות חברתיים

כשיצירות מדע בדיוני ופנטזיה מדברות על כלכלה, הן פעמים רבות עושות זאת תוך שימוש מוקצן במעמדות חברתיים – עשירים מאוד מול עניים מאוד.  ב-"שחקן מספר אחת" הגיבור מתגורר ב-stacks, שהן מעין גרסת קרוואנים לפבלות, וב-"משחקי הרעב" יש הפרדה מאוד ברורה בין המחוזות העשירים יותר לאלה שתושביהן חיים מיום ליום. מה שמעניין בספרים מהסוג הזה הוא הניידות החברתית, שמאפשרת לגיבורים לעבור מהצד העני לעשיר ולהפך, כל זמן שהדבר מאפשר להם להמשיך להעביר ביקורת על היעדר השוויון ועל גינוניהם המגוחכים של העשירים, שתופשים עניים כסוג של "אטרקציה". זה כבר שיפור לעומת המדע הבדיוני מ-"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי, שבו הדרך היחידה לנצח את אי השוויון הייתה דרך הגנטיקה.

Leviathan Wakes (הראשון בסדרת The Expanse) הוא דוגמה מורכבת יותר, משום שהדמויות שלו חיות בכוכבים שונים שהמרקם הכלכלי שלהם תלוי אחד בשני. עם זאת, המציאות המורכבת יוצרת מתיחות יותר מאשר סכנה לקריסה, ועובדה שהמלחמה המממשת לבוא ברומן נוצרת כתוצאה מפעולה מלחמתית גרידא, לא הסכמי סחר או משהו בסגנון.

היכן קריסה כלכלית היא כן מאורע מחולל?

מרגרט אטווד, סופרת שידועה בחיבתה לספרות אפוקליפטית נטולת מפלצות וחייזרים ("סיפורה של שפחה", "בז וניאלה", "שנת המבול"), הוציאה לפני כמה שנים ספר מפתיע בריאליסטיות שלו. "והלב הולך אחרון" הוא סיפורם של בני זוג המתפתים למעין ניסוי חברתי שבו הם מחלקים את זמנם בין חיים במדינה שקרסה כלכלית לבין בית כלא, שבו הם חיים כאסירים – מבלי שביצעו פשע כלשהו המצדיק זאת.

כדי להמחיש לנו שמדובר בהחלטה ברת היגיון מסוים, אטווד משקיעה חלקים נרחבים מהפתיחה של הרומן כדי לתאר לנו את הקריסה הכלכלית שחוו בני הזוג. מדובר בזוג צעיר שנאבק תחילה לשלם את שכר הדירה, תוך כדי שמחירי השכירות רק הלכו ועלו, רק כדי לגלות ששווי ההון שברשותם צנח לאפס. הם נאלצים לעזוב את הדירה, מחשש להשתלטות כנופיות, ועוברים לגור במכונית תוך שהם מתפרנסים מעבודות מזדמנות בשכר נמוך מהמינימום. אז כן, מגורים בבית כלא דווקא נשמעים כמו עסקה לא רעה, במיוחד אם יש לאסירים אפשרות ללון בין ארבעה קירות ומישהו אחר דואג לשים להם אוכל על השולחן.

מרגרט אטווד משתפת מהתובנות שמאחורי "והלב הולך אחרון"

לא צריך לדעת מה התרחש ב-ניסוי הכלא של סטנפורד כדי לדעת שגם הניסוי הזה הולך להשתבש. ועם זאת, אי אפשר לשפוט את גיבורי "והלב הולך אחרון" על בחירתם והגורל הבלתי נמנע שבה בעקבותיה. הם עשו את מה שהיו יכולים לאור נסיבות שלא הייתה להם שליטה עליהן, והרי מי כבר היה יכול לחזות את קריסת "ליהמן ברדרס" וההשפעה שתהיה לה על החיים של כולנו? אף אחד.

דירוג: 3 מתוך 5.

והלב הולך אחרון (2018), מאת מרגרט אטווד. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת זמורה דביר, 368 עמודים

כשספרי פרוזה הופכים להרצאות (לא טובות)

על "ספרי אוטוריטה", קלישאות של עידן הפוליטי קורקט, וההשלכות המסוכנות שלהם עבור קוראים שמאבדים סבלנות

זה קרה לי יותר מדי פעמים בזמן האחרון. חמישים עמודים לתוך הספר, לפעמים אפילו עשרה עמודים, נתקפתי בתחושה חזקה של דז'ה וו. הבנתי שאני קוראת את אותו הטיעון, שוב ושוב, בניסוחים שונים, עם מקרי מבחן שונים ועם מודלים גרפיים מתוחכמים למראה, ועדיין – מדובר היה באותו הטיעון. טיעון, שהיה עד כדי כך לא מורכב, שהוא הופיע במלואו על הכריכה האחורית של הספר.

באיזה שהוא מקום הרגשתי כאילו רומיתי. הרי אני יכולה לקרוא מספר מוגבל ביותר של ספרים בשנה. אין לי זמן להשחית על כותרים שאת תכלית כתיבתם אפשר לסכם בפסקה, או אפילו במשפט. ועם זאת, בשנים האחרונות יוצאים יותר ויותר ספרים שכאלה.

בז'אנר העיון זאת כבר תופעה ידועה. "ספרי האוטוריטה", כפי שנוהגים לקרוא להם הציניקנים, נכתבו לשם המטרה היחידה של לבסס את הכותב.ת שלהם כ… ובכן, אוטוריטה. במילים אחרות, הם נכתבו כדי שניתן יהיה להוסיף את התואר "סופר.ת" לשורת הביוגרפיה של הכותב או הכותבת בלינקדאין, או לפסקת הביוגרפיה בכנס הקרוב שבו יתארחו. הם נועדו לבסס את הכותבים כמומחים בתחומם, כדוברים בשם של רעיון או תנועה, ומטבע הדברים, כמי שיכולים לבקש שכר גבוה יותר על מלאכתם.

אתם יודעים כנראה באילו ספרים מדובר. הפודקאסט המומלץ "אסור להשוות" דן לפני כשנתיים בספרה של אנג'לה דקוורת', Grit, כמקרה מבחן לטיעון שאפשר לתמצת אותו בחמש דקות, והאמת היא שאפשר להסיק מסקנות דומות לגבי הספרים של סיימון סינק וסטיבן פינקר.

גם הסופרים עצמם לא מתביישים באופי הפשטני של הספרים שהם כותבים. לא חסרים סרטונים באינטרנט (כולל הרצאות טד) שבהם הם מסכמים את הספרים של עצמם בדקות ספורות, או שאחרים מתמצתים את ספרים אלה עבורם. וזה עוד מבלי לציין מיזמים כמו בלינקיסט, שעשו הון מלסכם ספרים רבי השפעה עבור סטודנטים ואנשי קריירה קצרים בזמן.

המחברת אנג'לה דקוורת' מסבירה את Grit בפחות מ-7 דקות

הייתי מרפה מ-"ספרי האוטוריטה" למיניהם אילו הייתה זו תופעה ייחודית לספרי עיון, שהבלוג הזה פחות מתיימר לעסוק בהם. אבל בשנים האחרונות, לפחות לתחושתי, מדובר בתופעה שזולגת גם לתחום הפרוזה. אם יצא לכם לקרוא ספר ולהרגיש שהוא "הולך במעגלים", שאחרי עמוד מסוים לא קורה בו שום דבר, ושכל מטרתו להתהדר במסר חתרני שגורם למחבר.ת הספר "להיראות טוב" ושהיה אפשר להעביר גם בסיפור קצר, אולי מדובר ב-"ספר אוטוריטה" מהסוג הזה.

איך מזהים "ספרי אוטוריטה" בז'אנר הסיפורת?

בראש ובראשונה, "ספרי אוטוריטה" נקראים כאילו נכתבו לפי נוסחה של ספרי רב מכר, אבל אפשר להשמיע את הטענה הזאת כלפי ספרים רבים. "ספרי אוטוריטה" דווקא מנסים לשבור את הנוסחה, לבלוט ביוצאות הדופן שלהם, אבל מגיעים לתוצאה מהר מדי, ובכך עושים יותר רעש מאשר ספרות טובה. הם קצת כמו גלידה טובה שנופחה באוויר עד שנותרו בה יותר בועות משמנת.  

תוכלו לזהות אותם כאשר קורה אחד או יותר מהבאים:

  1. הדובר.ת לא חוסך.ת את שבטו/ה מהחברה/ התרבות/ העולם שבו הספר מתרחש, עוד לפני שקרה משהו שמצדיק את הביקורת או שהדמות עשתה משהו בעניין.
  2. הדמות המרכזית שונה מהדמויות האחרונות באופן שבמובהק מקדים את זמנה או נחשב ללא הולם בתוך העולם שלה, ואף מחצינה את שונותה באופן שכמובן גורר תגובות מהבריות.
  3. תפישת העולם של הדובר.ת או הדמות נחשבת לליברלית או חופפת במידה רבה את התפישות הנהוגות בעולם של היום. ועם זאת, אין בתפישה זו שום דבר מרגיז או משונה במונחים מודרניים.
  4. הדמות "נענשת" על התפישה שלה, לכל הפחות באמצעות אלימות מילולית.
  5. הדמות למדה שהצדק עימה, בעת ריצוי "העונש" או בחלוף השנים.
  6. הדמות חווה מעין גאולה – משתחררת מהכלא, מהגרת לעולם או ארץ אחרת, מובילה מאבק חברתי, מוצאת אהבה, מלמדת את הסובבים אותה על קבלת השונה (מחקו את המיותר).
  7. בונוס – המילים "פורץ גבולות", "מבריק", "מרענן" – מצוטטות מפי ביקורות בכתבי עת אמריקניים על הכריכה האחורית.
  8. בונוס נוסף – יש בספר מוטיב פנטסטי שכבר נשחק לעייפה בספרים אחרים.
  9. בונוס אולטימטיבי – אתם יכולים להישבע שקראתם את הספר הזה בעבר, ואפילו יכולים לחזות את הסוף מקילומטרים.

אם הגעתם עד לכאן, בטח יש ספר אחד או יותר שקראתם לאחרונה ונשמעים יותר מדי כמו הקלישאות שציינתי. לי אישית זה קרה לאחרונה עם "עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי" ולפניו עם "בלדה לנחשים ולציפורי שיר" (כן, הפריקוול לסדרת "משחקי הרעב"), כשלא חסרות דוגמאות נוספות, חלקן מספרים ישראלים.

מה בעצם מדאיג ב-"ספרי אוטוריטה" שכאלה?

אז נכון, חלק מהספרים שציינתי דווקא מנסים לצאת מגבולות שיח הפוליטיקלי קורקט, כפי שאכן עשה "בלדה לנחשים", אבל בהצלחה חלקית בלבד. בסיכומו של דבר, מדובר בהטפה ליברלית, וזה לא משנה אם אתם חולקים את השקפת העולם שלה או לא.

"סופרי אוטוריטה" כותבים ספרים כמו "עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי" כדי למכור, אבל בעיקר כדי להיראות טוב על המדף. וזה אולי עובד בגזרת השיווק, אבל פחות כשרוצים לכתוב ספרות זכירה. "ספרי אוטוריטה" ישכנעו בעיקר את המשוכנעים, אלה שמלכתחילה שואפים לגיוון (diversity), למאבק באלימות, למצפון נקי. הם נעדרי מורכבות, כי מה לעשות שמסרים מורכבים דורשים מאות עמודים, וזה קצת יותר מדי להרצאה בטד, או להמלצה בפה אחד עבור "סל התרבות" של משרד החינוך.

אני פה רק כדי להזכיר שאפשר גם אחרת. תחשבו על האהבה כפי שהיא מצטיירת מתוך "גאווה ודעה קדומה", על התבגרות נשית כפי שהיא עולה מתוך "נשים קטנות", ואפילו על מערכת יחסים בין-גזעית כפי שהיא עולה מתוך "אל תיגע בזמיר". בכולן יש דמויות חריגות לעולם שאליו הן שייכות, שעושות מעשים קטנים כדי לשנות אותו, וגם זאת לא תמיד בהצלחה מרובה. הרי העולם לא תמיד מחכה לאנשים יוצאי דופן שישנו אותו, וגם כשאלה מגיעים – הרי שהם לא בהכרח מתגאים בבחירות שלהם, לא כל שכן עושים היסטוריה.

ספרות נועדה שיעמיקו בה, אפילו אם היא משתרעת על פני עמודים בודדים. אבל אם היא נמתחת שלא לצורך, רק על מנת להמחיש טענה, היא נהפכת למאוסה, כמו סרט אומנותי שהופך לפתע לפרסומת. בכך, היא עלולה לעשות דבר מסוכן בהרבה, ולגזול מהזמן או המוטיבציה לקרוא ספרים אחרים, תובעניים יותר, שיש להם דברים מעניינים יותר לומר.

תאגיד השידור על כל הספרים שאנחנו לעולם לא מספיקים לקרוא

יעדים ספרותיים לחופשה הבאה שלכם

ממוזיאונים וסיורים ועד אתרי צילומים של עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה – הנה כמה יעדים שרבים מחובבי הקריאה ישמחו לבקר בהם

לא פחות ממיליון וחצי איש עברו בנתב"ג בין סוף מרץ לסוף אפריל, בתקופה שידועה בארץ בתור "תורי הענק של פסח". אם המספר הזה נשמע לכם מוכר, מדובר באותם תורים משנת 2019, טרם המגיפה שלתקופה מסוימת שיתקה לחלוטין את נתב"ג, ואילצה את רובנו לבקר מקומות אחרים בעולם בעיקר דרך ספרים (או מדיה אחרת).

תחייתה של תיירות החוץ היא בשורה נפלאה גם לתעשיית המו"לות המקומית. ככל שהתור ארוך יותר, אנשים יצטרכו לקרוא יותר. כנראה שהם יעברו גם בחנות הספרים שאחרי ביקורת הדרכונים. ואולי הם גם יבחרו להנעים את זמנם בחו"ל בספרים עבריים שעוסקים ברילוקיישן, במתרחש במדינות זרות, או בתקופה היסטורית אחרת (שהיא לאו דווקא השואה).

יש גם כאלה שעבורם הנסיעה עצמה היא הזדמנות לחוות ספרות באופן אישי יותר: לבקר במקומות שבהם הסופרים חיו וכתבו את יצירותיהם, לטייל במקומות שעליהם כתבו, ולהבין למה התכוונו כשהתייחסו לאנשים ולתקופות אחרות. אלה יוכלו לבקר במוזיאונים המוקדשים לכותבים אלה ואחרים או להצטרף לסיורים בעקבות מושאי הכתיבה שלהם.

גם בארץ יש, כמובן, תיירות עם צביון ספרותי. בתל אביב קיימים כמה סוגים של סיורים בעקבות משוררים (בדגש על נשים, שיכורים, ומה שביניהם) וסיורים בעקבות סופרים אפשר למצוא גם בירושלים, חיפה, צפת וזיכרון יעקב.

סיור ספרותי בעקבות "חצוצרה בוואדי" שנערך ב-2012

הפוסט הזה יתמקד דווקא ביעדים ספרותיים בחוץ לארץ, בדגש על יעדים שגיבורי התרבות שלהם מוכרים לקהל הישראלי. יש כאן אפליה מובנית, שהרי לא כל יצירה ספרותית מוכרת בחו"ל בהכרח תורגמה לעברית או מוכרת כאן באותה מידה (רק ספר אחד מהסדרה על ארסן לופן, "הג'נטלמן השודד" של צרפת, ראה אור בעברית). ואם מתייחסים ליצירות לא מתורגמות, הרי שהקהל הישראלי מוגבל לשפות שמוכרות לו, כמו אנגלית, צרפתית ורוסית, וליצירות שלא עוסקות בנושאים הרחוקים ממנו, כמו הדת הנוצרית. בשל כך, לא נדיר לדלג על יעדים בחו"ל שמוקדשים לסופרים פחות מוכרים, או לנושאים שלקהל הישראלי אין נגיעה אליהם.

הפוסט הזה כן יתמקד ביעדים מעניינים. בכוונה השמטתי מכאן מוקדי תיירות שכן עוסקים בספרים אבל השהות בהם נמשכת עשרים דקות לכל היותר, המוקדשות ברובן ללקיחת תמונות. תמונות אפשר למצוא באינטרנט. מזכרות (כולל ספרים) אפשר לקנות בכל מקום. חוויות הן כבר סיפור אחר לגמרי.

אז איפה לחובבי ספרים שווה לנסוע? הכנתי רשימה ממוקדת עם המלצות, מדורגת מהיעד השווה ביותר ליעד שהוא בגדר רשות. למרבה המזל, בכל המקרים מדובר ביעדים שהם ערים גדולות – ואפילו ערי בירה – מה שאומר שלא צריך לעבור טיסות קונקשן ארוכות כדי להגיע אליהם.

1. לונדון

המלצות על תחנות בסיור ספרותי בלונדון

למה לנסוע לכאן?

אנגליה, בדגש על לונדון, היא היצואנית הגדולה ביותר בעולם של בדרנים, בדגש על שחקנים, במאים, מעצבים וגם כותבים. זה המקום שבו התגוררו וכתבו ענקים כמו ויליאם שייקספיר, סר ארתור קונן דויל, ג'יימס מתיו ברי וצ'רלס דיקנס והמקום שעליו נכתבו אינספור יצירות מפורסמות, מ-"גברת דלאווי" של וירג'יניה וולף ועד "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" של ג'ורג' אורוול. זה גם המקום שבו נוסדה חנות "שייקספיר אנד קומפני", עם בית התה המפורסם בקומה העליונה, והמקום שבמידה רבה עיצב את הספרות המערבית כפי שאנו מכירים אותה כיום. במילים אחרות, זה היעד היחיד שהוא בגדר חובה לכל שוחר ספרים ותרבות, ולעזאזל המחירים הגבוהים.

איפה שווה לבקר?

  • תאטרון הגלוב (Shakespear's Globe) – טכנית לא מדובר בתיאטרון המקורי של שייקספיר אלא בגרסה משוחזרת מ-1997, אם כי היא עושה כבוד רב לגרסת המקור. זה יופי של מקום לצפות בו במחזותיו של שייקספיר בשפה שבה נכתבו וגם לבקר בתערוכה המוקדשת לשייקספיר וליצירותיו.
  • הווסט אנד – האזור הידוע בתור "ברודווי של אירופה" מארח בקביעות את ההצגות החמות ביותר בעולם מחזות הזמר, ביניהם כאלו שהן בגדר צפיית חובה, כגון "מלך האריות", "מרשעת", ו- פנטום האופרה". אני ממליצה במיוחד דווקא על Book of Mormon, אם כי ההומור שלו לא יתאים לכל אחד.
  • Foyles – כנראה חנות הספרים הגדולה באירופה, השוכנת בתוך המרכז הספרותי הגדול לא פחות בצ'רינג קרוס.
  • אולפני האחים וורנר – שבהם צילמו את סרטי "הארי פוטר" ונמצאים במרחק נסיעה קצר ברכבת מלונדון. שימו לב שיש להזמין מראש את הכרטיסים לאולפנים ומומלץ לעשות זאת באופן עצמאי (=לא מסרסרים או סוכנויות כרטיסים). אם אתם בכל זאת קונים כרטיס בדקה התשעים, לפחות תשלבו אותו עם סיור באוקספורד הסמוכה, שבה התגוררה ג'יי קיי רולינג בעת כתיבת הסדרה.

מקומות מעניינים בסביבה?

  • אוקספורד – האוניברסיטה הפרטית היוקרתית ביותר באירופה שלא סתם נתנה את ההשראה לסדרת "הארי פוטר".
  • באת' (Bath) – עיר הולדתה של ג'יין אוסטין.
  • למיטיבי לכת – אפשר לשלב טיול יום בסקוטלנד ולבקר בסטונהג' (מהסדרה "נוכרייה").

2. דבלין

המלצות על תחנות בסיור ספרותי בדבלין

למה לנסוע לכאן?

יש שיגידו שדבלין היא האחות הקטנה והדלה של אנגליה, ובאמת במרוצת השנים השתיים לא ידעו לא מעט קרבות, אבל גם חלקו לא מעט גאונים ספרותיים. אוסקר ויילד, אחת מגאוותיה הגדולות של הספרות הבריטית, הוא בכלל אירי, וכך גם לגבי ויליאם בטלר ייטס, ג'ורג' ברנרד שו, סמואל בקט, וכמובן ג'יימס ג'ויס – מחבר "דבלינאים". דבלין גם זולה יותר מלונדון, נגישה (אפשר לחצות את כל מרכז העיר בהליכה, או בתחבורה ציבורית מהירה יחסית) ודוברת אנגלית שוטפת, אם כי האירים ינצלו כל הזדמנות להתגאות בשפה המקומית.

איפה שווה לבקר?

  • סיור פאבים ספרותי – או כל סיור פאבים, למעשה. האירים מתגאים בתרבות השתייה שלהם לא פחות משהם מתגאים בתרבות עצמה, ובכל פאב ותיק תמצאו תמונות של גדולי התרבות והספרות ותשמעו סיפור מעניין על יצירתם.
  • מוזיאון ההגירה האירי – אולי המוזיאון המושקע ביותר באירופה שאינו מוקדש רק למדע, ומכיל כמה גלריות מרתקות בנושא הספרות האירית, כנופיות הפשע המפורסמות (כולל זאת של נד קלי) וההשפעה של ילדי המהגרים על תרבות העולם.
  • מופע פולקלור – של ריברדאנס, לורד אוף דה דאנס, יו ניים איט. ההומור האירי שופע במוזיקה שמחה ובסיפורים מכמירי לב.
  • טריניטי קולג' – האוניברסיטה המכילה את הספרייה העתיקה היפה ביותר בעולם (!). אם לא תרצו לשלם את מחיר הכרטיס הגבוה, אפשר גם לקחת תמונות יפות שלה מחנות המזכרות.

מקומות מעניינים בסביבה?

  • בלפסט – בירת צפון אירלנד, שם נמצא מוזיאון הטיטאניק ובו לא פחות מתשע גלריות המגוללות את סיפורה של הספינה ששקעה והעיבודים שנעשו לו.
  • טירת בארני, שם צולמה סצנת "החתונה האדומה" עבור סדרת "משחקי הכס", או כל אחד מהאתרים האחרים באזור שבהם צולמו סצנות עבור הסדרה.

3. פראג

הצצה לספריית סטרחוב בפראג (תתעלמו מכותרת הסרטון – הספרייה בדבלין יפה ומרשימה יותר)

למה לנסוע לכאן?

פראג, מעבר לכך שהוציאה כמה מהישויות הספרותיות המסקרנות והטראגיות של המאה הקודמת (פרנץ קפקא, קארל צ'אפק), נגישה יחסית. המחירים בה זולים ואפשר להגיע אליה תוך זמן קצר ובטיסות ישירות. מעבר לכך, ההתניידות בה קלה, האנגלית שכיחה ולא חסרים דברים לעשות, גם לחובבי הכנסיות הגותיות, גם לשוחרי המוזיאונים המודרניים, וגם למי שסתם מחפש יעד לקניות.

איפה שווה לבקר?

  • מוזיאון קפקא – המוזיאון מציג שתי תערוכות המתארות את מערכת היחסים שבין קפקא לפראג ומשרטטות דיוקן של איש מורכב, על כל האהבות והאכזבות שנקרו בדרכו.
  • הרובע היהודי – אפשר לבקר כאן במסגרת סיור כזה או אחר ולשמוע את סיפור הגולם מפראג ושאר בדיות שמקורן במיתולוגיה היהודית.
  • סיור בבונקר – בפאתי העיר יש בונקר אותנטי מתקופת מלחמת העולם השנייה שבו השתמרו לא מעט חליפות ואף נשקים מהתקופות הקשות שלה. הכניסה במסגרת סיור מודרך בלבד.

מקומות מעניינים בסביבה?

  • קוטנה הורה – עיירה במרחק כשעה וחצי נסיעה ברכבת מפראג ובה כנסיה המורכבת מעצמות אדם, וזה דווקא הסיפור הכי פחות מורבידי שיש לאותה עיירה להציע.
  • למיטיבי לכת – אפשר לשלב טיול יום לבוהמיה ושוויצריה הסקסונית, שם נולד יוהן וולפגנג גתה. 

4. ניו יורק

ציטוטים של סופרים בכניסה לספריה הציבורית בניו יורק

למה לנסוע לכאן?

אם כבר יוצאים למרחקים כדי לספוג ספרות טובה, נוסעים לניו יורק. ממילא כמעט אף אחד מהיוצרים המפורסמים שלה לא נולד בה במקור, והנ"ל נכון גם לגבי פיליפ רות, פול אוסטר, או הנרי וגם יצחק בשביס זינגר. בניו יורק, בניגוד לערים האירופיות שציינתי קודם, קל מאוד ללכת לאיבוד (למרות התחבורה הציבורית היעילה), ולא עוזר שקשה להיכנס אליה, עם הדרישות לוויזה של ממשלת ארה"ב. מצד שני, מדובר במקום שאין בו רגע דל, שמטפח חלומות ויכול גם לעזור להם להתגשם. מה הפלא שכתבו עליה כל כך הרבה שירים?

איפה שווה לבקר?

  • סיור פאבים ספרותי – כן, כמו באירלנד, רק שהפעם הסיור מתמקד במנהטן ובברוקלין ובסופרים אחרים שהטיפה המרה הייתה חביבה עליהם יותר מדי, כמו דילן תומס.
  • ספריית מורגן – הייתן מצפים שהמפלט הגדול ביותר בעולם לספרים נדירים יהיה באירופה. אבל לא, הוא נמצא בניו יורק. ואם כבר ספריות בניו יורק, אף ביקור בעיר לא שלם בלי ספריית הקונגרס, שהיא גם אולם חתונות לעת מצוא.
  • סיורים תרבותיים – לרבות לא מעט סיורים על ההיסטוריה של המאפיה בניו יורק, שהתפרסמה בעולם בין השאר בעקבות סדרת ספרי "הסנדק" והסרטים באותו שם. וכן, יש גם סיור סביב ההיסטוריה של המחזמר "המילטון" על השר האמריקני לשעבר.
  • ברודווי – או אוף ברודווי, אם אתם פחות בקטע של "קאטס" ושאר מחזות הזמר המוכרים.

מקומות מעניינים בסביבה?

  • לונג איילנד – שם אפשר לצאת לסיור בסירה בהשראת "גטסבי הגדול".
  • וושינגטון הבירה – אפשר לצאת אליה בטיול יום ולחוות את הבית הלבן, שאף עלילה אפוקליפטית לא שלמה בלעדיו.
  • ואם כבר טיול יום – אפשר לנסוע לפידלפיה לבקר את בני האמיש, אותם בני כת מסתורית מ-"העד" של ג'ון גרישם.
  • קומיקון – זה אומנם ממש לא בסביבה (חוף מערבי לעומת מזרחי), אבל קומיקון הוא עדיין פסטיבל הגיקים הגדול בעולם. פנו לו זמן אם אתם מגיעים בעונה ויש לכם זמן לחוות יותר מארצות הברית.

"ספר/י על עצמך" – גרסת ההגשה להוצאות לאור

כך תכתבו מכתב מקדים – ופסקת ביוגרפיה – שמעודדים עורכים לקרוא עוד

עבור רוב האנשים, "ספר/י לי קצת על עצמך" היא אחת השאלות היותר מתקילות שניתן להיתקל בהן בראיון עבודה, וזאת למרות שהיא נשאלת שוב ושוב, באותה וריאציה בדיוק, עם ציפייה לאותו סוג של תשובה: מונולוג של פסקה או שתיים, שמכיל את עיקרי הדברים שהמראיין או המראיינת צריכים לדעת, ונועד בעיקר "לשבור את הקרח" ולהכין את הקרקע לשאלות הבאות.

ואכן "ספר/י לי קצת על עצמך" היא שאלה שהאנשים היחידים שלא חוששים ממנה הם אלה שמלכתחילה צברו קצת קילומטראז' בראיונות עבודה, ניחנו ביכולת ורבאלית, ומסוגלים לענות על השאלה בביטחון, תוך שימוש במילות מפתח חשובות (הציניקנים יקראו להן "ניים דרופינג") שהמראיין או המראיינת מצפים לשמוע. השאר מצופים להתכונן אליה בטרם עת, או שהם מועדים ליפול במלכודות אלו ואחרות, שעל חלקן לא יידעו גם לאחר שהריאיון יסתיים והתשובה השלילית תמתין לשליחה.

כתבות קודמות בסדרה:

אפשר להתלונן על חוסר ההוגנות שבדבר, אבל "ספר/י על עצמך" היא לא פרקטיקה נהוגה רק בעולמות התעסוקה. גם כשזה נוגע למימון סטארטאפים, לבקשת משכנתה, וכן – גם להגשת כתב יד להוצאה לאור – תתבקשו פעמים רבות להשיב על אותה שאלה. באנגלית היא תיקרא author bio, או בעברית "פסקת ביוגרפיה" או "כמה מילים על הסופר/ת" אבל הכוונה היא אותה כוונה. יהיה עליכם להציג את עצמכם בקצרה ולקוות שיצרתם רושם ראשוני מספיק עוצמתי כדי לגרום לקורא/ת ההגשות להעיף מבט בכתב היד שלכם, ואולי גם לתת לו צ'אנס. וכן, הצ'אנס הזה יהיה הרבה פעמים יותר פונקציה של מי אתם, להבדיל ממה כתבתם או אילו עוד מילים כללתם במכתב ההגשה (cover letter).

אין הביישן מתקבל לדפוס (Photo by Yan Krukov on Pexels.com)

מה אמור להיכלל ב-"פסקת ביוגרפיה"?

בקיצור נמרץ, הפסקה אמורה להכיל את כל מה שאמור לגרום למו"ל או לעובדיו לשקול בחיוב את ההתאמה שלכם לכתב העת, ולא רק על סמך היצירה עצמה. השיקולים המובהקים ביותר הם:

  • פרסומים קודמים – כולל שמות היצירות וכתבי העת/ ההוצאות לאור שבהם פורסמו. גם אם לא פרסמתם בעבר במקומות קודמים, או שפרסמתם בשפה שהעורך/ת לא יודע/ת לקרוא, יש לכך פתרון – כפי שארחיב בהמשך.
  • עיסוק – רלבנטי בעיקר אם אתם עוסקים במשהו שקשור לכתיבה (כגון תסריטאות או מחקר ספרותי באקדמיה) אבל לא רק. אם אתם מדענים, לדוגמה, שווה לציין זאת כשמגישים יצירה שכוללת הסברים מדעיים מורכבים.
  • פרסומים עתידיים – אם אתם עומדים לפרסם בקרוב ספר שכתבתם, נצלו את ההזדמנות ליחסי ציבור, בציון שם הספר, ההוצאה בה הוא עתיד לראות אור והשנה המתוכננת. קבלה להוצאות לאור מסורתיות, בישראל ובמיוחד בארה"ב (שם נדרש בד"כ למצוא סוכן לפני שאפשר לשלוח את היצירה לעיון) היא עניין לחלוטין לא מובן מאליו שצפוי להקנות לכם לא מעט נקודות.
  • מיקום או מוצא גאוגרפי – כששולחים יצירה שמתרחשת בישראל, או כוללת דימויים ישראלים, ציון העובדה שאתם ישראלים עשוי לעזור לשפוך עליה אור. אותו כנ"ל אם הסיפור מתאר חוויית הגירה, למשל של ישראלים המתגוררים בארה"ב.

שיקולים שהם בגדר רשות:

  • משתנים דמוגרפיים – כפי שציינתי בפוסט "איך מגישים יצירות להוצאות לאור", חלק מהפבליקיישנס – בוודאי באקלים הפוליטיקלי קורקט של היום – נוטות להעדיף כותבים ממוצא מסוים (לרוב בני מיעוטים אתניים), ממגדר מסוים (לרוב נשים או להטב"ק), או בגיל מסוים (נוער). השתמשו במשתנים האלה במידה שהם רלבנטיים לקול הקורא או לנושא היצירה שלכם.
  • נושאים שאתם נוטים לעסוק בהם ביצירות שלכם – אם אתם שולחים יותר מיצירה אחת, אפשר לציין בכמה מילים איזה סגנון או נושא משותף ביניהן, על אחת כמה וכמה אם מדובר בנושא או סגנון לא שגרתי. לדוגמה – "חיי היום יום של אחים לילדים בעלי צרכים מיוחדים", או "בעלי חיים במלחמת העולם השנייה".
  • מוסדות לימוד – חלק ממוסדות הלימוד, בעיקר אלה שמלמדים את מקצועות הכתיבה, עשויים לקסום לחלק מהעורכים – שאולי הם בעצמם בוגרי אותם מוסדות. הדבר נכון במיוחד ביחס לארה"ב, שבה רבים מהעורכים הם בוגרי החוגים הנחשבים לספרות של NYU, קולומביה, אוקספורד, הרווארד, סטנפורד, ודומיהם. גם כששולחים לכתבי עת בארץ, תרגישו חופשיים לציין אם אתם בוגרי אוניברסיטת תל אביב, העברית, בן גוריון, או חיפה, במיוחד אם כתב העת שאתם מגישים אליו ממומן על ידי אותם מוסדות.

משתנים שאפשר לוותר עליהם (ואפשר גם לכלול, לשיקולכם):

  • תחביבים שלכם שאינם כתיבה – סביר להניח שפחות יעניינו את קהל הקוראים, אלא אם כן יש להם קשר לנושא הסיפור או להרגלים של הדמויות.
  • מצב משפחתי – אין צורך לספר בני כמה אתם, אם יש לכם חיות מחמד, מה שמות הילדים שלכם ובני כמה אתם, הילדים ובני או בנות הזוג שלכם, אלא אם כן זה חשוב לכם ורלבנטי. סופרים מסוימים, כמו סטיבן קינג, נוטים לחלוק קרדיט עם בני הזוג שלהם, מה שמסביר למה הם מופיעים שוב ושוב בפסקאות הביוגרפיה בספריהם.
שלחו את לחמכם. מה כבר יקרה? (Photo by Snapwire on Pexels.com)

איך משלבים את "פסקת הביוגרפיה" במכתב המקדים ליצירה?

קודם כל, אלא אם כן התבקשתם לעשות זאת אחרת, הכניסו את הביוגרפיה לתוך גוף המייל שבו אתם מגישים את היצירה. אל תכללו אותה בקובץ נפרד, שכן אז העורכים עלולים לפספס אותה, או להחשיב אותה בטעות במקום היצירה שהתכוונתם להגיש (חלק מההוצאות עובדות עם בוטים ומסננים אוטומטיים).

בכל מקרה, אל תשלחו הודעת מייל ריקה שהיצירה מצורפת אליה, וגם אל תשאירו טופס ריק בתוכנות ההגשה Submittable או Moshka. גם אם ההוצאה לא ביקשה זאת במפורש, היצמדו לתבנית הבאה ומחקו את החלקים המיותרים:

שורת נושא: הגשת סיפור ל- <שם כתב העת/ ההוצאה>: "<שם היצירה>"

גוף המייל:

שלום רב,

מצורף סיפור בן <מספר מילים לפי Word> עבור פרסום ב-<שם כתב העת/ ההוצאה>.

מדובר בסיפור מז'אנר ה-<ז'אנר> ש-<הקשר בין הסיפור לקול הקורא שפורסם/ נושא כתב העת/ הגיליון> ואני מקווה שתיהנו לקרוא אותו.

אני <מקצוע> וסופר/ת ישראלי/ת שסיפוריו/ה ראו בעבר אור ב-X וב-Y וספרו/ה <שם הספר> עתיד לצאת ב-<שנה> בהוצאת Z. אני בוגר/ת החוג ל<שם החוג> באוניברסיטת <שם המוסד> ומתגורר/ת ב-<יישוב>.

אודה לאישור על קבלת המייל.

המשך שבוע נעים!

<שם מלא>

באנגלית, המכתב ייראה כך:
Email subject line: Story Submission: <Story Name> (X words) by <Your Name>

Body:

Dear <publication name> editors,

Please consider this X-word short fiction piece, “>story name>.”

This is a <genre> piece set in Israel (where I'm from) that deals with <themes>.

My work has been previously published in <various publication names>.


I appreciate your consideration.

Kindest Regards,

Or Rozenberg

אם לא פרסמתם בעבר בכתבי עת ספרותיים או באתרי אינטרנט ובלוגים, אפשר לכלול במקום "הבשר" של פסקת הביוגרפיה, דהיינו החלק המפרט את הפרסומים הקודמים שלכם, את המשפט הבא – או לוותר עליו, לשיקולכם:

אני <עיסוק>, בוגר/ת החוג ל<חוג> באוניברסיטת <מוסד> וזאת היצירה הראשונה שאני מגיש/ה לפרסום.

או באנגלית

<Profession> by day, I am a graduate from <institution> university and this is my first manuscript to be submitted for publication.

אסנת גואז מקבוצת הפייסבוק "להוציא לאור ספר: סופרים מתייעצים" אסנת גואז מראיינת את הסופר מיכאל (מייק) עומר על הוצאה לאור באמזון

מרכיבים נוספים שחשוב לכלול במכתב המקדים

  1. הערה לגבי עמידה בתנאי ההגשה של ההוצאה – אם מדובר בהוצאה אמריקנית, כנראה שהיא הגדירה בתנאי ההגשה אם היא מאפשרת או לא מאפשרת הגשה של היצירה ליותר מכתב עת אחד במקביל. מוטב לציין זאת –

This isn't a simultaneous submission, so I'll appreciate your response as soon as time allows it.

או, אם כן מדובר בהגשה סימולטנית –

This is a simultaneous submission, and I will let you know if it is accepted elsewhere. 

אותו כנ"ל לגבי כתב עת ישראלי. רובם לא מאפשרים הגשה סימולטנית, ולכן מוטב לכתוב – "לתשומת ליבכם, יצירה זו אינה מוגשת לכתבי עת אחרים במקביל. על כן אשמח לקבל בהקדם את תשובתכם, לכאן או לכאן, כדי שאוכל לקדם אותה לקראת פרסום".

2. התייחסות לכתב העת עצמו – אין דבר שמוריד לעורכים יותר משגיאות בשם שלהם או התייחסות לאנתולוגיה בשמה של ההוצאה ולהפך. גם אם אתם מגישים לכמה כתבי עת במקביל, שימו לב לפרטים הללו, גם אם זה אומר לכתוב בשורת הנושא את שמה של ההוצאה ובגוף המייל את שמה של האנתולוגיה.

וכפי שציינתי בפוסטים הקודמים בנושא, התייחסות לתוכן האנתולוגיות הקודמות שראו אור באותה הוצאה או לטעמם של העורכים יכול לקדם אתכם פי מיליון, גם אם אתם סופרים לא מוכרים. תארו לעצמכם מה יכולה לעשות שורה כמו "לאחר שהגיליון הקודם הכיל את סיפורה המרתק של X בנושא כישוף בימי הביניים ואת סיפורו המפחיד של Y שהתרחש בין כתלי בית ספר לקוסמים, חשבתי שיעניין אותך לקרוא סיפור העוסק בתלמידי ישיבה מימי הביניים החוטאים בכישוף".

לא חייבים לרכוש את הגיליונות הקודמים כדי לדעת מי המתחרים שלכם על הגיליון הנוכחי, מספיק לעקוב אחרי העורכים או ההוצאה. הסצנה הספרותית בארץ נוטה להתרכז בפייסבוק (בעיקר בפרופילים האישיים של העורכים). בטוויטר – יש סצנה שוקקת למדי בפרופילים של העורכים, הכותבים, ההאשטאגים וההוצאות. בטוויטר גם אפשר למצוא פרויקטים שמעולם לא פורסם עבורם קול קורא בפלטפורמות אחרות.

שיילין מפלטפורמת הטאלנטים הספרותית Reedsy מסבירה כיצד לכתוב author bio

עוד משהו?

חשוב לקחת בחשבון שככל שתשלחו את הסיפור ליותר הוצאות, תתפתו להעתיק מעצמכם את נוסח ההודעה. זה בסדר, כל זמן שהניסוח המקורי לא מכיל שגיאות כתיב ודקדוק. ודאו גם שאתם לא מעתיקים מספר מילים שגוי אם התבקשתם לקצר טיפה את הטקסט בשביל מגבלת מילים של כתב עת כזה או אחר.

כמו כן, שימו לעצמכם תזכורת ביומן לבדוק אם קיבלתם תשובה למייל בתוך חודשיים או שלושה מיום ההגשה, תלוי אם ישנה עונת חגים בפתח. אם לא קיבלתם תשובה בתוך אותו פרק זמן, שלחו מייל קצר המבקש לדעת אם יש חדש בנוגע לסיפור שלכם.

צייר לי כבשה (בקליק)

האם כתיבת AI היא הפתרון שחיפשתם למשבר הכתיבה התורן שלכם? אולי, אם אתם כותבים באנגלית

גם אם אתם ממש אוהבים לכתוב, ייתכן שמתישהו נתקלתם בחוויה המתסכלת הבאה: מצאתם זמן ופינה שקטה (שילוב לא מובן מאליו), התכוונתם לכתוב או להמשיך מאיפה שהפסקתם, ונתקלתם במחסום.

אתם לא תהיו הראשונים או האחרונים שנתקלו במחסום כתיבה, ויש לא מעט דרכים לשחרר אותו – משנת לילה טובה ועד התייעצות עם עורכים. ובכל זאת, כנראה שהאינסטינקט הראשון שלכם יהיה לנסות לכתוב באופן אוטומטי. כלומר, להגדיר לעצמכם מסגרת זמן מסוימת ופשוט לכתוב את המחשבה הראשונה שלכם לגבי האופן שבו הסיפור אמור להתקדם. לפעמים יוצאות פנינים מהכתיבה הזאת. ברוב המקרים מדובר בטיוטות שהולכות לפח.

אם אתם כותבים באנגלית, כנראה שאתם מכירים אפשרות נוספת, והיא להניח למחשב לכתוב את הסיפור עבורכם. קיימים היום לא מעט כותבי AI (שם מכובס לתוכנה שמסוגלת לחקות סגנון כתיבה של בני אדם) שכבר מפיקים טקסטים שיווקיים ומענה במסגרת שירות לקוחות. כמה מהם אף התנסו בכתיבת שירה, מה שכמובן גרם לספקולציות בנוגע ליכולתם של רובוטים להחליף בני אדם במקצועות בלתי צפויים, אם אפשר לקרוא להם כך, כמו כתיבה ספרותית.

בשורה התחתונה, נכון לכתיבת שורות אלו (תחילת 2022), רובוטים עוד לא יודעים לזקק יצירה ספרותית ארוכה ומורכבת. הקרוב ביותר לכך הוא GPT-3, שהצליח לחקות במידה מסוימת את סגנון הכתיבה של ניל גיימן.

רובוטים כן עשויים להחליף לחלוטין בעתיד הקרוב את נהגי המוניות ואת פקידי הקבלה, מקצועות בתעשיות שמגלגלות מיליארדי דולרים ושלא דורשים יכולת ורבאלית מורכבת, כך שהדרך לתחום הספרות והאמנות עוד ארוכה. מה שאינטליגנציה מלאכותית כן יכולה לעשות הוא להקל עליכם את תהליך הכתיבה, ואפילו משמעותית.

איך כתיבת AI יכולה לסייע לכותבים?

כתיבת AI נועדה לחסוך חלק מהזמן והמאמץ שמושקעים בכתיבת טקסטים. היא עובדת הכי טוב בטקסטים שיש להם מבנה מוגדר, כמו דיווחי חדשות – שהכותרות שלהם בדרך כלל חוזרים על תבנית קבועה – אבל גם במקרים של חוקיות פחות ברורה. למשל, בכתיבת קופי למודעות שרצות בגוגל או ברשתות חברתיות, בכתיבת מאמרים ארוכים (מדעיים או שיווקיים) וכן, גם בכתיבת סיפורים.

אני אישית לא מכירה כותבי AI שמוצעים היום לגמרי בחינם, אם כי ניתן לנסות כמעט כל כלי שקיים בשוק (מ-anyword הפופולרי ועד Copysmith השולי יחסית) למשך כמה ימים בחינם תמורת פתיחת חשבון. אני מנוסה יחסית בעבודה עם Jasper (שנקרא בעבר Jarvis, כמו הבינה המלאכותית בסרטים של מארבל), אז ניגשתי אליו אחרי שעות העבודה כדי לנסות את מזלי בכתיבה יצירתית. Jasper מכיל מסגרת אחת שכזאת – Creative Story המוצעת משום מה תחת הקטגוריה "כתיבה למדיה החברתית".

כך תשתמשו ב-Creative Story של Jasper

בחלק של הבריף, הזנתי לתוך Jasper את סיפור המסגרת של הסרט "טרזן" בגרסת דיסני: תינוק ננטש בג'ונגל לאחר שהוריו הלכו לעולמם ומאומץ בידי גורילה טובת לב שמגדלת אותו כאילו היה שלה. אותו ילד יגדל כשהוא לא דובר שפת בני אדם, אבל יהיה חכם וחזק לא פחות מכל גורילה. Jasper גם ביקש שאגדיר את הטון של הסיפור, אז הלכתי על "שנון" (witty) ו-"מחמם לב" (heartwarming).

הנה קטעי הכתיבה ש-Jasper הנפיק עבורי, כלשונם:

1.

Tarzan was just an average English boy that use to live in the city. He had a great dog, played soccer with his friends and all of the other things kids do. One day, however, he got sick and his mom had to take him home early from school. When they got there she checked him out for anything abnormal but couldn't find anything wrong so they went back to sleep. The next morning Tarzan woke up feeling like death warmed over and didn't want any breakfast at all – which is unheard of for him! After his mom made some toast (he took two bites) he started getting really hot then cold then threw up everything that was in him before collapsing on the floor where he stayed for awhile before waking up

2.

Tarzan had never seen a human before. A loud, ugly creature with claws and arms that swung wildly around it's head. He could hear the screams of apes as the humans approached him, calling for him to come back to them. But Tarzan was not afraid of these creatures. The last thing his mother said before she died was "Remember where you came from." And even though he didn't know what that meant, Tarzan knew that this is where he belonged now- among these apes who loved him unconditionally after his parents abandoned him in the jungle when he was only four months old. It seemed like years since they left- how long had it been since then?

3.

Tarzan had always been a strange child. His parents died when he was only two years old, and he'd lived alone in the jungle ever since. Animals that were kind to him took him in, but they never taught him how to speak their language – so Tarzan grew up with no way of communicating with anyone else. He could already run faster than most humans before he even hit puberty; his strength surpassed any man's long ago; and when Tarzan found out about civilization through one of the animals who occasionally wandered by looking for food or water (he didn't know which), it became his new goal in life: Whatever happened next, if there was anything left over after finding someplace where people might actually know what to do

אז נכון, Jasper עוד לא מפיק טקסטים עם התחלה, אמצע וסוף – כדרכם של סיפורים שלמים. הוא התעלם מהבריף שלי בחלק מהקטעים (כתבתי במפורש שטרזן נמצא בג'ונגל, לא אוכל טוסטים באנגליה) וחדי העין ישימו לב שהוא לא חף משגיאות כתיב ודקדוק (it's head במקום its head). ועדיין, Jasper עשה כאן משהו די מדהים. הוא כתב קטעים משלושה סיפורים שונים תוך פחות מחמש שניות, ואני די בטוחה שאם הייתם קוראים כל אחד מהקטעים הללו בנפרד – לא הייתם יודעים שנכתב בידי תוכנת מחשב. תחשבו מה זה אומר מבחינת מחסום כתיבה. צריך רק להזין את הקטע הבעייתי, ו-Jasper יודע לאלתר שלושה פתרונות אפשריים כאילו מדובר בעניין של מה בכך.

מה לגבי קטעים שכבר כתבתי?

כותבי ה-AI שקיימים היום בשוק יודעים לעשות עבודת copyediting לא רעה בכלל. כלומר, הם לאו דווקא ימשיכו את הסיפור שכתבתם בדיוק מאותה נקודה או יציעו כיצד לפתח את הדמויות, אבל הם יוכלו לעזור למטב את הכתיבה ואת הזרימה של המשפטים הרבה לפני שעורך אנושי יעבור על הטקסט.

כלים לדפדפן כמו Wordtune ו-ContentBox יכולים לשכתב עבורכם כל משפט בשני קליקים עם העכבר, ואני לא מתלוצצת, לגמרי בחינם. פשוט סמנו את המשפט הבעייתי, לחצו על הסמן של התוסף הנבחר, ותקבלו כמה הצעות עריכה מסודרות לפי רמת הרלבנטיות. החיסרון היחיד הוא שצריך לקרוא את ההמלצות כמו תרגיל פסיכומטרי באנגלית – חלקן ישקפו בדיוק את המהות של המשפט שכתבתם, אחרות יהפכו אותה על פיה.

הדגמה וביקורת של אופן השימוש ב-Wordtune

כמובן, אפשר גם תמיד להיעזר ב-Grammarly, התוסף לדפדפן שנועד במקור לתקן שגיאות כתיב ודקדוק. בגרסאות הפרימיום שלו, בדגש על חבילת Business, אפשר לקבל הצעות לשכתוב של משפטים שלמים ואפילו לבקש תיקונים מיידיים מעורכים אנושיים שעובדים 24/7. אבל התיקונים סלאש שכתובים האלה הם טכניים, במקרה הטוב. הם לא יצללו לעומק המשפטים שלכם כמו עורך אנושי שיכול להקצות למשימה יותר מכמה שניות, או אפילו AI כמו Wordtune שמרשה לעצמו להחליף מילים ולשנות את הסדר שלהן במשפט כדי להישמע קולח יותר.

הדבר היחיד שעוד לא מצאתי AI שמצליח לחקות הוא טון. מכירים את האמירה "יש דברים שעדיף לומר בעל פה"? הלכה למעשה, עדיף לומר אותם בעל פה כי במיילים הם נשמעים "קרים", שלא לומר אגרסיביים מדי. זאת גם הבעיה עם AI. גם אם תתנו לו את הטקסט הכי קליל, הכי לא פורמלי שיש, תקבלו הצעות שנוטות לטון רשמי, עם מילים שרבים מדוברי האנגלית כלל לא משתמשים בהן ביום יום (nevertheless, furthermore). מה לעשות שהתוכנות הללו פותחו לצרכים עסקיים, ושפה יומיומית היא לא כוס התה שלהן.

ואם לא כתבתי באנגלית?

אם קראתם עד כאן, אתם מנחשים מה החיסרון הבא של כל כותבי ה-AI: הם לא ממש תומכים בעברית. נכון, יש את Rytr, אבל הוא במקרה הטוב יודע לקרוא עברית, לא לכתוב אותה. טוב, יש גם את Wordtune – שפותח כאן בישראל ומכיל את היכולת הנדירה להציע כמה הצעות לתרגום ישיר של טקסט מעברית לאנגלית. שאר הכותבים לא מסוגלים לקרוא טקסטים בשפת הקודש, לא כל שכן להציע ניסוחים חלופיים.

אז נכון, שוק דוברי העברית קטן, הפוטנציאל המסחרי נמוך, והאדפטציה לעברית לא מובנת מאליה לאור העובדה שכללי הכתיב והשחבור שונים בתכלית. סביר להניח שאם יהיו כותבי AI בשפות נוספות, הם יעדיפו להתחיל במנדרינית, הינדית, צרפתית, גרמנית… כל שפה שאוכלוסיית הדוברים שלה עולה על עשרה מיליון.

אבל גם בישראל, כמו בכל מקום אחר בעולם, רוצים להיות מסוגלים לכתוב טוב יותר. וכמו שלפעמים דווקא מחשב עולה על האסטרטגיה הנכונה ביותר במשחק שחמט, או על אסטרטגיית פתרון למשבר הנוכחי בחיי האהבה שלכם, ככה נכון לפעמים לתת לו לחשב כמה אפשרויות של הבעת רעיון מורכב במשפט אחד, או שניים.

אז מה הבעיה?

בתור התחלה, AI לא יודע לזהות או להכיר באיכות ספרותית

ל-AI יש בעיה אחרת, גדולה יותר ולא מדוברת יותר מדי. היא זולה. כותבים אנושיים לא יכולים להתחרות במחירים של אתרים כמו ai-writer.com שמציעים חמשת אלפים מאמרים למטרות קידום בגוגל תמורת 250 דולר לחודש – מחיר של כתבה יחידה אצל רבים מכותבי התוכן שאני עובדת מולם באנגלית. בעידן שבו גם ככה אתרים מסחריים כותבים מילים במשקל כדי לעשות רושם מזויף של אוטוריטה במנועי החיפוש, זה עניין של זמן עד שכמעט כל התוכן שנקרא באינטרנט ייכתב על ידי בוטים. כשזה יקרה, הוא יהווה עוד העתק על גבי העתק של תכנים קיימים, שלא מחדשים שום דבר, לא מאתגרים את הקורא ולא מרשים לעצמם ניצוץ של מקוריות.

כך, למשל, הייתה נראית הפסקה הקודמת שכתבתי (עם אותו נושא מרכזי) כשביקשתי מ-Ryte לכתוב אותה בעברית:

ל-AI יש בעיה נוספת, גדולה יותר ולא מדברים עליה יותר מדי. זה זול.

זו לא רק העובדה שה-AI משתפר בכתיבה, זו גם העובדה שבינה מלאכותית הולכת ונעשית זולה יותר.

בינה מלאכותית הולכת ונעשית זולה יותר מכיוון שאין צורך להכשיר אותה יותר עם נתונים, כל הנתונים הדרושים לו כבר זמינים דרך מאגרי קוד פתוח. עם הפיתוח החדש הזה, AI יכול לשמש כעת לכל סוג של משימת יצירת תוכן ללא צורך לאמן אותו תחילה עם הרבה נתונים.

המשמעות היא שליותר אנשים תהיה גישה לכלי בינה מלאכותית וישתמשו בהם לצרכיהם, מה שעלול להוביל להרבה בעיות בעתיד.

אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על הבעיה הזו עכשיו לפני שהיא תהפוך לנפוצה יותר וקשה לפתור אותה בהמשך.

וכך היא הייתה נראית באנגלית:

An AI has a lot of advantages, but it also has a lot of disadvantages. It is expensive. It is time-consuming. And it doesn't work as well as the experts say it should.

The process of building an AI system is very costly and time-consuming, so it's not feasible for most companies to employ AI in every department and in every project.

AI systems don't work as well as experts say they should, but they do have some advantages like:

– They can learn from previous experiences and use that knowledge to make decisions in the future;

– They can help humans with their day-to-day tasks by automating them;

– They can generate content at scale;

רמת הכתיבה לא איומה (לפחות לא באנגלית), אבל היא גם לא מי יודע מה טובה, ואי אפשר לומר שהיא קונסיסטנטית. נותר רק לקוות שהעדכונים הבלתי פוסקים של גוגל יאתרו מתישהו תוכן שאנשים נוטשים מדי מהר, או פשוט לא מבינים, ויתעדפו את אלה שניכר שעברו עריכה. ואם תפקידנו ככותבים יבוא לידי ביטוי בכך שנערוך טקסטים של מכונות וניקח את החומר הגולמי (או חלקי החומר שנאסף מהרשת) כדי לזקקו לידי יצירה שלמה – הרי שעדיין יש לנו ערך. ערך שאף מכונה, לא משנה כמה טוב היא לומדת, לא תוכל לחקות.

לא רק בכתבי עת: איפה עוד אפשר לפרסם סיפורים קצרים?

6 במות מקוונות שבהן ניתן לפרסם כבר עכשיו, בלי המתנה לעורך ובלי חשש מתשובה שלילית – על כל היתרונות והחסרונות, כולל טיפ מיוחד בסוף

אם עקבתם אחרי סדרת הפוסטים שפרסמתי כאן בנושא פרסום סיפורים קצרים במגזינים בינלאומיים (משלב התרגום והעריכה, דרך השליחה ועד הפרסום) אתם כבר יודעים שהמתנה היא שם המשחק. כתבי עת בשפה האנגלית, על אחת כמה וכמה אלה שמגדירים עצמם כבינלאומיים, סובלים מעומס תמידי של סיפורים הממתינים לקריאה. המתנה ממוצעת למייל קבלה או דחייה יכולה בכיף לקחת אצלם בין חצי לשנה, ובסופה אפילו לא בטוח שתעברו לשלב הפרסום, או לחילופין – שתקבלו משוב מפורט על למה נדחיתם.

ועוד לא דיברנו על החיסרון הגדול ביותר של כתבי עת ספרותיים. בדומה לספרי ביכורים של סופרים בלתי מוכרים, תמיד נשאלת השאלה מי קורא אותם, כשלא מעט פעמים התשובה היא "הסופרים עצמם", שגם הם לרוב מדלגים לעמוד בו פורסם הסיפור שלהם. לא בכדי, כתבי עת רבים גובים כסף מהכותבים עבור מעבר על הסיפור (reading fee) או על הגיליון שבו ראה אור, במקום לחלק עותק בחינם. ככה זה כשאתה מתפרנס מהסופרים, להבדיל מהיצירה שעליה שקדו.

לשלוח להוצאות לאור זה תהליך בירוקרטי, לא יצירתי (Photo by Vlada Karpovich on Pexels.com)

מה יעשו הסופרים שרוצים להתפרסם מהר יותר? ליהנות מקהל קוראים גדול ונאמן? התשובה המיידית היא "לחכות" – לקוות לקבלת תשובה חיובית מכתבי העת האיכותיים יותר (ולא חסרים כאלה) או לבנות קהל קוראים גדול ונאמן סביב הסיפורים שלהם. אבל אם כבר יש לכם קהילה שכזאת, שצמאה לסיפורים שלכם, אולי אין טעם שתחכו למגזין ספרותי שיעניק לכם גושפנקא. אולי אתם יכולים לצאת לאור בכוחות עצמכם.

שלא כמו בהוצאה עצמית במובן המסורתי, שבו אתם אחראים לתהליך ההוצאה לאור משלב שכירת הספקים ועד להדפסה בבית הדפוס וההפצה לחנויות, בהוצאה עצמית באינטרנט (self publishing) כל שנדרש מכם הוא חשבון משתמש וחיבור לאינטרנט. כן, ממש כמו בכל פלטפורמת מדיה חברתית. הנה 5 פלטפורמות שבהן זה עובד – בלי לומר מילה על אמזון.

5 פלטפורמות מובילות להוצאה עצמית באינטרנט

הסופרת זולי ריין משתפת מהתובנות שלה על כתיבה ספרותית במדיום

1.      מדיום (Medium)

  מדיום הוקם בידי מייסד טוויטר, אוון ויליאמס, כפלטפורמה לפרסום תכנים ארוכים יותר מ-140 התווים שאליהם הוגבלו ציוצים בטוויטר ב-2012. האתר לא מפרסם נתונים אודות מספר המשתמשים בו, אבל השערות לא רשמיות מדברות על 60 מיליון משתמשים חודשיים (!). זה נתון די מדהים, בהתחשב בכך שמדיום מפרסם תכנים תחת חומת תשלום נוקשה למדי. למעשה, האתר גובה מקוראיו דמי מנוי חודשיים או שנתיים כתחליף לחשיפה לפרסומות שנהוגה באתרי תוכן מסורתיים יותר.

ועם זאת, מדיום הוא לא אתר תוכן מסורתי בשום צורה. בראש ובראשונה, זהו בלוג. כל אחד יכול לפרסם בו בלי לעבור עריכה וביקורת, כל זמן שהתוכן לא עובר על קווים מנחים בסיסיים האוסרים על פורנוגרפיה, גזענות, וכדומה. מדיום מקפיד לתגמל בכסף את כותביו על התכנים האיכותיים יותר באמצעות פרמטרים קבועים כמו מספר קוראים ואחוז השלמת קריאה (read through rate). הוא גם מקפיד לחשוף את אותם תכנים לקהל גדול ומפולח יותר באמצעות המגזינים הפנימיים (הפבליקיישנס) שפעילים בו ומעסיקים עורכים (curators) שגם דואגים למטב את הטקסט מבחינת שפה, בדיקת עובדות, ומה לא.

משום שהוא מעודד כותבים לפרסם מחדש תכנים שפורסמו במקומות אחרים (מבלי שהדבר יגרור כפילות בתכנים מבחינת גוגל), מדיום נחשב בעיקר לכלי טרגוט יעיל בידיהם של אנשי מקצוע המעוניינים לעבוד על המיתוג האישי שלהם, כמו גם חברות עסקיות המפרסמות מחדש תכנים מבלוגים מקצועיים. רק לאחרונה נראה שהתרחב גם לנישות כמו היסטוריה, תרבות, מתכונים, ושאר תחומים שאנשים פשוט נהנים לכתוב עליהם, מתוך ידיעה שאנשים אחרים ייהנו לקרוא. גם פבליקיישן לסיפורים קצרים קיים שם. יש גם לא מעט פבליקיישנס ספרותיים עם כמה מאות עד אלפי מנויים.

למה לפרסם שם?

  • כי מדיום הוא כלי טרגוט – הוא שואל את המשתמשים בפלטפורמה, במעמד ההרשמה, אם הם נהנים לקרוא סיפורים קצרים (או ספרים בכלל) וממליץ על תכנים מתאימים שמדלוורים ישירות למנויים באתר הבית או במייל.
  • כי כיף לראות את השם שלכם בעמוד הבית לצד מגזינים כמו הניו יורק טיימס והאטלנטיק.
  • כי נישת הסיפורים הקצרים היא חדשה יחסית (=לא ממש תחרותית) ובהחלט עשויה לגדול.
  • כי אם הסיפור שלכם יצבור קוראים, אתם עוד יכולים לקבל עליו כסף (לא המון. רוב הכותבים במדיום לא מקבלים יותר ממאה דולר בחודש, אבל גם זה משהו).
סופרת הפנטזיה אלכסה דאן משיבה לשאלות נפוצות על וואטפאד

2. ווטפאד (Wattpad)

ההצהרה בעמוד הבית של Wattpad מבטיחה לכותבים שפרסום הסיפור או הספר שלהם באתר הוא הצעד הראשון בדרך לחתימה על חוזה להפיכתו לסדרה או לסרט. למרות שרק יצירה מפורסמת אחת מהאתר הפכה לסדרת סרטים מצליחה בנטפליקס – "דוכן הנשיקות" – הסטטיסטיקה מעודדת. כ-90 מיליון קוראים וכותבים (!) משתמשים בווטפאד ברמה החודשית, כשהאתר תומך ב-50 שפות מ-35 מדינות שונות (כולל תכנים בעברית ומישראל, אם כי אני חייבת להודות שהתמיכה בעברית לא מדהימה). האתר גם נחשב לממכר במיוחד, כפי שיעידו אינספור מאמרי "why is Wattpad so addictive" שמצאתי באינטרנט תחת כל URL רענן.

למה וואטפד כה ממכר? כי הוא פונה לאוכלוסייה של משתמשים נאמנים במיוחד: 80% מהמשתמשים שלו הן בעצם משתמשות, ורובן בנות דור ה-Z. במילים אחרות, וואטפד פונה לנשים צעירות ולמתבגרות, מה שהופך אותו לפלטפורמה המושלמת עבורכם אם כתבתם ספר YA, רומן אירוטי (פורנו רך בלבד), רומן רומנטי, או פאנפיק ללהקות קיי-פופ.

למה לפרסם שם?

  • אם כתבתם באחד מהז'אנרים שעשוים לדבר לנערות ולנשים צעירות, יהיה לכם הרבה יותר קל להגיע אליהן בוואטפד מאשר באמזון.
  • רוב התכנים אומנם מתפרסמים ונקראים בחינם, אבל יש תחרויות, הסכמים מסחריים (כולל עם Hulu ונטפליקס) ועוד המון פוטנציאל להפוך את הסיפור או הרומן שלכם למשהו שהוא יותר מטקסט גולמי.
  • זאת כנראה הפלטפורמה הגדולה ביותר לפרסום פאנפיקשן חוץ מטאמבלר, רק בלי בעיות זכויות היוצרים שנלוות בדרך כלל לתכנים מהסוג הזה.
הסופרת סי.ג'יי אנאיה מדריכה כיצד להשתמש באינקיט

3. אינקיט (Inkitt)

המתחרה הגדולה של וואטפאד. במבט ראשון קשה למצוא את ההבדל בין השתיים – הן פונות לאותה אוכלוסייה (מתבגרים עד צעירים), מכילות מספר גדול של כותרים מז'אנרים דומים (פנטזיה ורומנטיקה) ומתפארות בשיתופי פעולה עם גופי תוכן גדולים (במקרה של אינקיט מדובר בפורבס, טק קראנץ' ודה גרדיאן).

ככל שבדקתי זאת לעומק, ההבדל הוא במיתוג. בעוד בוואטפד המשתמשים נמצאים בתחרות תמידית על מי ימשוך את תשומת לבם של המפיקים מהטלביזיה, אינקיט רואה את עצמה כפלטפורמת הוצאה לאור לכל דבר ועניין. זה בא לידי ביטוי בעיקר בלשונית האנליטיקס. בעוד וואטפד נותנת לסופר/ת מידע שטחי על כמות הצופים בתכנים ועל מספר הלייקים שנאספו עבורם, אינקיט בודק כמה גולשים הגיעו לתוכן לאורך זמן וגם שולח נוטיפיקציה בכל פעם שמישהו קרא כותר מתחילתו ועד סופו. הפלטפורמה גם נותנת לכל סופר/ת "ערכת קידום" עם קבוצות פייסבוק שניתן לקדם בהן את הספר, עיצובים לציטוטים נבחרים מתוך הספר, ועוד.

כמו רוב פלטפורמות הכתיבה והשיתוף, אינקיט לא משלמת לכותבים. עם זאת, אם הספר מושך את לבם של עורכי Galatea, הפבליקיישן הפנימי של אינקיט, הכותב/ת צפוי לקבל חוזה להפקת ספר אינטרקטיבי, שבו המלל שכתב/ה ישולב עם אפקטים ויזואליים וקוליים. באינקיט כותבים שתגמולים על ספר כזה יכולים להגיע ל-14 אלף דולר בחודש.

למה לפרסם שם?

  • בוואטפד הקהל גדול יותר, אבל לא כל מי שנמצא בוואטפד נמצא באינקיט ולהפך. אם אתם ממילא מפרסמים לקהל של הפלטפורמות הללו, לכו על בטוח ופרסמו בשניהם.
  • כמות העוקבים שניתן להגיע אליה באינקיט גדולה יותר, בין השאר כי הפלטפורמה מעודדת כותבים לקדם את עצמם. ראו את סיפורה של הישראלית הזאת, שהגיעה למספר בלתי נתפס של 30 מיליון קוראים באינקיט בלבד.
  • באינקיט, בניגוד לוואטפד, אפשר למצוא הרבה סופרים שכבר פרסמו בעבר (published authors) – מתברר שהפצה של חלק מהספרים שלהם בחינם עוזרת להם לשפר את המכירות של שאר הכותרים שלהם באמזון, או לכל הפחות את הביקורות שלהם. אז אם כבר פרסמתם סדרת ספרי פנטזיה ואתם רוצים לתת בוסט למכירות של ספרי ההמשך, זה רעיון לא רע להציע את הספר הראשון בחינם.
חברת הטכנולוגיה החינוכית "קומון סנס" מסבירה על סטוריבירד

3. סטוריבירד (Storybird)

סופרי ילדים, מורים לגיל הרך, מטפלים, זה בשבילכם – סטוריבירד היא פלטפורמה שהופכת כתיבה של סיפורי ילדים לקלה ולנגישה יותר. במקום לכתוב סיפור ואז לחפש עבורו מאייר, בית דפוס ודרך הפצה שלא קורעת את הכיס, סטוריבירד הולך הפוך על הפוך. הוא חושף אתכם לאיורים של מעצבים מוכשרים ואז מאפשר לכם לכתוב סביבם סיפור. ומשום שהאתר רואה בפעילות שלו שליחות חינוכית, הוא מעלה כל הזמן איורים חדשים, מפרסם קולות קוראים לאתגרים וגם מארח תחרויות מעת לעת. נכון להיום יש בו כתשעה מיליון משתמשים חודשיים והקריאה בו היא בחינם (הכתיבה היא בתשלום).

למה לפרסם שם?

  • הזדמנות לבדוק את הפוטנציאל של הספר שלכם לפני שאתם מוציאים הון תועפות על הפקה.
  • הזדמנות לקבל פידבק מאנשי מקצוע ומילדים (מה שלא קורה בדרך כלל בתהליך העריכה הספרותי).
  • הזדמנות להיחשף למאיירים שונים שאולי תרצו לעבוד מולם באופן פרטי בהמשך.
סרטון ההסבר (explainer) של קומנפול

4. קומנפול (Commanful)

קומנפול מתגאה בהיותו "אתר מולטימדיה" אבל האמת היא שזהו פשוט אתר פלאש פיקשן, עם התאמה ויזואלית לדרך שבה צעירים מדורות ה-Y וה-Z רגילים לצרוך תוכן. דמיינו לעצמכם מצגות שבהן כל שקף הוא חלק אחר של הסיפור, קצת כמו מצגות "הרשימה" (T5) שאנו רגילים לראות באתרי תוכן. תצטרכו ללחוץ אקטיבית על המצגת כדי לעבור לשקף הבא, וכמובן שתוכלו לנטוש אותה בכל עת ולעבור למצגת אחרת.

למרות הפורמט המצודד והמהיר, קומנפול נהנה ממסה של כמה אלפי משתמשים בסך הכול – קצת מאכזב לעומת עשרות המיליונים שמנינו קודם לכן. ועם זאת, האתר מושך אליו קוראים בז'אנרים נישתיים במיוחד, כמו שירה והומור, שלאו דווקא קל למצוא עבורם קוראים, ולא כזה תלוש מהמציאות לשדך בינם לבין דימויים ויזואליים.

חוץ מזה, בפלטפורמה הזאת ניתן ליהנות מגישה ישירה לחובבי שירה והגות – לא דבר מובן מאליו ברשתות חברתיות. נסו, נגיד, לחפש את התגית poet באינסטגרם. רוב האנשים שיעלו בחיפוש לא יהיו משוררים.

למה לפרסם שם?

  • אם אתם כותבים בז'אנר נישתי שידוע במספר מילים מצומצם – זאת ההזדמנות הכי טובה שלכם למשוך קוראים שמתעניינים במה שיש לכם לומר.
  • זה נורא קל – בעוד האתרים האחרים ברשימה דורשים תהליך הרשמה מפרך והגדרה של מספר תגיות (פלוס תשלום), בקומנפול לוקח כמה דקות להעלות סיפור – ובחינם. תוכלו טכנית להעלות אליה גם את ההגיגים שלכם מארוחת הצהרים.
  • אם אתם יודעים לעצב, אפשר לנצל זאת כדי להפוך את הסיפורים שלכם לאטרקטיביים במיוחד.
מצגת ההסבר של Alter Stories

4. אלטר סטוריס (Alter Stories)

אתר אלטר סטוריס פועל במתכונת שונה משל האתרים האחרים שהופיעו ברשימה, בראש ובראשונה כי אין אפשרות להעלות אליו יצירה קיימת. זה אתר שמסתמך על אתגרי כתיבה קבוצתיים, "סיפור בהמשכים" – אם תרצו.

ככה זה עובד: הכותבים מעלים "קיקאוף", התחלה של יצירה או סיפור שלם שמשהו בו לא לגמרי עובד. הקוראים מתגייסים למשימה וכותבים לסיפור המשך או פרק נוסף (follow up). כך זה נמשך ונמשך. האתר לא מנדב מידע על שיתופי הפעולה של המשתמשים, אבל דגימה ארעית של חלק מהסיפורים מעלה שהם יכולים להימשך על פני גלילות ארוכות מאוד (כותבת שורות אלו לא הגיעה לסוף שלהן).

קל יחסית גם להחליט לאילו שרשורים רוצים להצטרף. פשוט לכו ל-genres בסרגל העליון ובחרו מבין הז'אנרים המוצעים שם. השרשורים הפעילים ביותר הם כמובן בעולמות הפנטזיה, האקשן והרומנטיקה – אבל האתר לא שומם גם בגזרות האחרות. עם זאת, הוא בהחלט לא מצטיין במסת משתמשים מפוארת כמו האתרים האחרים, ולא הייתי ממליצה עליו למי שרוצה לפרסם עבודה גמורה יחסית.

למה לפרסם שם?

  • אם נתקלתם במחסום כתיבה או שאתם מרגישים שמשהו בסיפור לא לגמרי עובד – זה המקום להיוועץ בחוכמת ההמונים כדי למצוא פתרון יצירתי.
  • אפשר לקבל השראה מכותבים אחרים והאופן שבו פתרו בעיות בסיפורים שלהם, או מהאופן שבו כותבים קראו את היצירה והשלימו אותה.
  • המקום להושיט יד לכותבים אחרים.
אל תסתכלו על הבמה, תבדקו איזה תוכן אנשים קוראים (Photo by energepic.com on Pexels.com)

ואם שום דבר לא מתאים?

אם בחרתם לפרסם באנגלית, כנראה שאיפה שהוא באינטרנט יש במה לפרסם את התוכן שלכם. לפעמים גם יהיה לה שומר סף (=עורך/ת) וזה לא בהכרח דבר רע. עורכים הם סמן האיכות של היצירה שלכם, העדות שהיא שלמה מספיק כדי לקבל קידום בחשיפה לקוראים חדשים.

הנה הצעה: במקום להגיש את הסיפורים שלכם להוצאות, הגישו אותו לקולות קוראים. חפשו את הבקשות המיוחדות שאתם יכולים להיענות להן. אם נתקלתם בקול קורא בנושא משבר האקלים, לדוגמה, חפשו משהו שכתבתם שקשור לנושא הזה. אותו כנ"ל לגבי קולות קוראים הנוגעים לסיפורים בכיכובם של חתולים, או שעוסקים באימהות, או שיש בהם בניית עולם בתוך מחשב. יש המון קולות קוראים שונים ומשונים שם בחוץ – וככל שהם נישתיים יותר, כך התחרות קטנה יותר – מה שמקל עליכם להתקבל.

רמז: חפשו משהו שקשור ליהדות או לישראל. ציני ככל שזה נשמע, לכל כותב וכותבת ישראלים יש לפחות יצירה אחת כזאת.

ועכשיו ליתרון הכי גדול – קולות קוראים מתפרסמים גם בכתבי עת גדולים וגם בבמות מקוונות כפי שמניתי למעלה. אל תעשו איפה ואיפה. כל פרסום הוא דרך להרחיב את קהל הקוראים שלכם. אם מצאתם הזדמנות, על אחת כמה וכמה אם היא טובה ומתגמלת ("כסף" זו לא מילה גסה) – לכו עליה בכל הכוח. בהצלחה!

קריאה זה מרתון, לא ספרינט

מחשבה לשנה החדשה על אתגרי קריאה שדווקא עדיף להימנע מהם

מדי שנה, גודרידס מנסה לשכנע אותי להירשם לאתגר קריאה. "הציבי לעצמך את האתגר ל-!2022" הם קוראים, מעל שדה שבו אני אמורה להזין את מספר הספרים שאשאף לקרוא בשנה הקרובה. פעם הייתי מזינה באדיקות מספרים בשדה הזה, עוקבת אחר העמידה שלי ביעד לאורך השנה, וכן – גם מתאמצת לדחוק פנימה עוד כמה ספרים בחודש דצמבר, אם נראה היה שנותרתי מאחור.

יותר מארבעה מיליון קוראים הגדירו לעצמם אתגר קריאה באמצעות גודרידס בשנת 2020 (יותר מאוכלוסיית גאורגיה או לוס אנג'לס). קוראים אלה אתגרו את עצמם לקרוא 237 מיליון ספרים. גודרידס לא ששה לנדב מידע בנושא, אבל יש להניח שלמרות שנת הקורונה, הסגרים והזמן שהתפנה פתאום להרבה מאוד אנשים, רובם לא עמדו באתגר. ידוע שבשנת 2018, הסוערת הרבה פחות, רק 16 אחוזים מהקוראים עמדו בכמות שהגדירו לעצמם וקראו 21 אחוזים ממכסת הספרים שהוגדרה בכלל הרשת החברתית. האתגר הממוצע שמשתמש גודרידס מציב לעצמו עומד על 40-50 ספרים, מה שאומר שרוב הקוראים בהכרח קראו פחות.

אפשר לפטור בקלות את גודרידס כרשת חברתית שבסך הכול מנסה לעשות טוב בעולם – לעודד קריאה בתור הצגתה כתרגיל פרודוקטיבי. ואכן, לא חסרים מומחי פרודוקטיביות ברשת שטוענים שקריאה צריכה להיות הרגל של משמעת עצמית, שצריך להקדיש לו לפחות 15 דקות מדי יום. בדיוק כמו כתיבה, קריאה מוצגת שם כעניין של התמדה. ואם סטיבן קינג יכול לכתוב אלפיים מילה מדי יום, כל יום, ולהוציא ספר כל שנה – כמה קשה זה כבר להקדיש רבע שעה ביום לקריאה, ולהגיע למצב שאנו מעשירים את המדף מדי שנה בעשרות ואף מאות ספרים חדשים?

חשש מהחמצה (של מילים)

הבעיה היא שפרודוקטיביות היא חרב פיפיות בכל מה שנוגע להנאה מקריאה. נסו להיזכר רגע במטלות שהתבקשתם לכתוב עבור שיעורי ספרות, או ב-book reports שהתבקשתם להגיש בשיעורי אנגלית. גם אם הספרים שהתבקשתם לקרוא נחשבים לקלאסיקות, כנראה שנהניתם יותר להתלונן עליהן מאשר לכתוב עליהן. גם בתור מבוגרים, סביר להניח שהלחץ לקרוא ספר מסוים, רק כי כולם מדברים עליו, או לסיים ספר שהתחלתם לקרוא לפני זמן רב והתקשיתם לצלוח, גורמת לכם סבל מסוים.

וזה עוד מבלי לדבר על הסבל שגורם לכם הלחץ לעמוד באתגר הקריאה. לא נעים להיכנס לגודרידס ולראות שם שאתם רחוקים מלעמוד ביעד שהצבתם לעצמכם. לא נעים לראות שמד ההתקדמות שלכם (הטראקר) עומד על 70 אחוזים, או כל מספר אחר שמעיד על התקדמות לא מספקת, כאילו קיבלתם ציון לא טוב מהפלטפורמה. גם אם אתם מודעים לכך שלאי עמידה באתגר אין שום השלכות, אתם יכולים למצוא את עצמכם נמנעים מספרים ארוכים או מאתגרים יותר לקריאה, ומנסים לדחוס כמה שיותר זמן קריאה לקראת סוף השנה. כל זאת, רק כדי שתוכלו להפגין את ההישג מול עצמכם ומול משתמשים אחרים, שאיך שהוא תמיד מספיקים לקרוא הרבה יותר מכם.   

הבחור הזה קרא 30 ספרים ב-30 ימים. לא בטוח שהוא נהנה

אז הנה חדשות – ההתקדמות שלכם לעולם לא תספיק. בשנת 2013 הודפסו בישראל 8,411 ספרים. בארצות הברית הודפסו באותה שנה 275,232 (כולל מהדורות חדשות לספרים קיימים). הסיכוי שלכם לקרוא את כל הספרים שפורסמו באותה שנה או לאחר מכן לא מזהיר. קריאה של ספר באנגלית בן 300 עמודים לוקחת לקורא שזאת שפת האם שלו 8.3 שעות (או עשר, בגרסת שמע), או חמש שעות – אם אימן את עצמו לקרוא מהר. אם תלכו לראות את "ספיידרמן" החדש, לשם ההשוואה, זה ייקח לכם שלוש שעות כולל מציאת חנייה – ומדובר בסרט באורך שעתיים וחצי. במילים אחרות, יש לכם הרבה יותר סיכוי להשלים את כל הקטלוג של סינמה סיטי לשנת 2022 מאשר לקרוא את כל הספרים באתגר הקריאה שלכם לשנה הבאה.

אז מה הפתרון – לקרוא רק כשמתחשק?

לאו דווקא. קוראים שמגיעים לספר מסוים פה ושם לרוב ימצאו את עצמם קוראים כותרים ספורים בשנה. אפשר להציב לעצמכם אתגר שמתבסס על סוגי החומרים שאתם קוראים, להבדיל מהכמויות שלהם. אתם יכולים להחליט שהשנה אתם קוראים יותר מדברים שאהבתם בעבר, או יותר מדברים שלא קראתם בכלל, או יותר ספרים בשפה שאותה אתם רוצים ללמוד – כל אחד והיעד שאותו הציב לעצמו. ככה אתם תיהנו יותר, תפיקו יותר, וגם תחזרו למנה נוספת, בלי להתפשר על אורך הספר או על הז'אנר שלו.

אני, לדוגמה, משתדלת לקרוא ספר שירה אחת לחודש-חודשיים. זה לא הז'אנר שלי ומעולם לא היה, אבל אני אוהבת את האתגר האינטלקטואלי והפואטי ששירה מציבה בפניי, ולכן מנסה לצלוח ספר כזה אחת לתקופה, או לכל הפחות לקרוא את הניוזלטר של "שירה נכנסת".

בואו לא נשכח את הצדדים היותר חיוביים של גודרידס

כדי להשתפר בעבודה שלי, אני מנסה גם לקרוא אחת לחודש ספר שעוסק במנהל עסקים או ביזמות (האחרון היה על נטפליקס – שהרגיז אותי למדי אבל הכיל גם כמה רעיונות טובים). ומשום שאני כותבת למחייתי באנגלית, אני קוראת אחת לכמה שבועות ספר בשפה הזאת. אפשר ורצוי לשלב בין הקטגוריות, כפי שעשיתי כשקראתי את "הכל אודות ליהמן" (פרוזה + ניהול + שירה) או The Cult of We (ניהול + אנגלית).

הספרים הכי טובים שקראתי השנה היו דווקא מסות היסטוריות (מ-"אקסטזה טוטאלית" על הסמים בגרמניה הנאצית, דרך "היורש הדגול" על קים ג'ונג און ועד "מסע האנושות" על ההיסטוריה של הכלכלה), אז בשנה הבאה אני מתכננת לקרוא עוד מאלו, וגם לצלול לתת-ז'אנרים שנרתעתי מהם בעבר, כמו ביוגרפיות ומניפסטים. מעבר לכך, אני הולכת לחפש יותר קלאסיקות מד"ב שטיפה יותר קשה למצוא בספריות עירוניות כמו The Continuous Katherine Mortenhoe ו-"סוחרי החלל" של פרדריק פול, כי אני אוהבת לעקוב אחר הסקירות שלהן באתרים כמו "יקום תרבות" וכי הן מכילות רעיונות שתמיד שווה לעקוב אחריהם בראי הזמן.

אין לי מספרים לכל המטרות הללו, וגם לא צריכים להיות לי. אני מעדיפה להשקיע חודש שלם בלקרוא ספר טוב מאשר לתת שבוע ופחות לכמה ספרים שאזנח אחרי שלושים עמודים בממוצע. המדד היחיד שלי להצלחה הוא ספרים שאני זוכרת אחרי הקריאה, שיש לי מה לומר עליהם, ואם נהניתי מהם ממש – שיש לי איך להמליץ עליהם לאחרים. לשמחתי, בכל שנה יש לי גם לא מעט כאלה.  

פרסמתי בכתב עת ספרותי בינלאומי! מה עכשיו?

תובנות שאספתי לאחר שהצלחתי סוף סוף לפרסם סיפור באנגלית, וגם קצת לאחר מכן. פוסט שלישי בסדרה

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על פרויקט שהתחלתי בתקופת הקורונה, במסגרתו תרגמתי כמה מהסיפורים היותר טובים שלי לאנגלית וניסיתי לפרסם אותן בבמות בינלאומיות. במשך תקופה די ארוכה לא עדכנתי במהלך הפרויקט, והייתה לי סיבה טובה. פשוט לא הצלחתי להתקבל לשום מקום.

הפוסטים הקודמים בסדרה:

לפי הדאשבורד שלי באתר Submissions Grinder, בשנת 2021 הגשתי סיפורים לפרסום 37 פעמים. כמעט בכל פעם הייתי צריכה לערוך חיפוש אחר קולות קוראים, להתאים את הסיפור לפורמט תסריט (Manuscript Format), לשלוח ובעיקר לחכות, והרבה. לקראת סוף השנה כבר הייתי קרובה להרים ידיים והנה, מתוך ששת הסיפורים שהשתתפו בפרויקט, אחד ("הסכין") התקבל לדפוס – ואפילו יצא בינתיים לאור!

אז מה למדתי מההתנסות הזאת? הנה כמה לקחים חשובים, שכדאי שכל הכותבים (ובמיוחד הישראלים) ייקחו בחשבון לפני שהם יוצאים למסע:

Photo by A Koolshooter on Pexels.com

1. תתאזרו בסבלנות, והרבה

אחד הדברים שאני אוהבת באתר Submissions Grinder  הוא שזמן ההמתנה לתשובה עבור כל פבליקיישן ידוע ומצוין ליד השם שלה. כך יודעים אם ניתן לצפות לתשובה במשך שבוע או שנה שלמה, ולצערי, זמן ההמתנה הממוצע לתשובה נוטה יותר לכיוון השני. אם לדייק, הוא עומד על סביבות מאה ימים, שהם כארבעה חודשים (!), ולא נדיר שכתב עת מאחרים להחזיר תשובה, או לא נותנים אותה בכלל. לחילופין, יש לא מעט סיפורים שבכלל שכחתי שהגשתי אותם עד שקיבלתי עבורם תשובה שלילית.

לזכות המוציאים לאור בארה"ב ייאמר שהם מסודרים בהרבה יותר מאלה הישראלים. בארץ קורה לא פעם ולא פעמיים שמקבלים אישור על הגשת סיפור, ולעולם לא מקבלים תשובה אם התקבל לפרסום או לא (גם אם שולחים פנייה על כך למו"ל בכבודו ובעצמו). בארה"ב, כשעובדים מול תוכנות הגשה ייעודיות כמו Moshka  או  Submittable, רוב הסיכויים שהסיפור שלכם לא ייפול בין הכיסאות. לכל הפחות תקבלו תשובה גנרית במידה שהוא נדחה. ברוב כתבי העת מאפשרים (ואפילו מעודדים) כותבים לשלוח פנייה למערכת אם טרם קיבלו תשובה בתום פרק זמן מסוים, לרוב שישה חודשים. אפשר כמובן לשים תזכורת ביומן לתאריך הזה, ואפשר לסמוך על התזכורות של Submissions Grinder. מה שבטוח, אחרי שתשלחו פנייה (query), יענו לכם. לי ענו בשתי הזדמנויות שונות, עם התנצלות.

גם אם הסיפור שלכם התקבל לסבב השני של בחירת הסיפורים, אל תתלהבו יותר מדי. הסבב הזה כשלעצמו אורך בממוצע שלושה חודשים, והתחרות קשה הרבה יותר. בשל כך מעודדים אתכם להודיע למערכת מוקדם ככל הניתן אם הסיפור שלכם התקבל למקום נוסף. לפחות תעשו לכותב אחר את היום.

Photo by kira schwarz on Pexels.com

2. אל תיעלבו מדחיות שמציינות את סיבת הדחייה

זה לא מובן מאליו שמישהו נותן משוב על הסיפור שלכם. מגזינים אמריקנים, במיוחד אלה שמוכנים לשלם לכותבים, מקבלים בשבוע ממוצע של 120 סיפורים לקריאה. אני יודעת כי בחלק מהמגזינים מפרסמים Queue, שמאפשר לדעת – ממש כמו בקופת החולים – איפה הסיפור שלכם עומד בתור ביחס לכל אלה שהוגשו לפניו. לא ברור אם למי שקורא את כל הסיפורים הללו נשאר זמן לקרוא ספרים בזמנו הפנוי (או אפילו לצפות בנטפליקס), אבל זאת הסיבה האמיתית להמתנה הארוכה שמתסכלת אתכם.

מי שעוסק בקריאת סיפורים כנראה באמת רואה שליחות בלקרוא את פרי מלאכתם של סופרים מוכשרים ולפרסם אותו, ולכן קחו זאת כמחמאה ענקית אם הוא יושב במשך כמה דקות לכתוב לכם משוב. גם אם המשוב הזה יורד לדקויות של טעויות כתיב וחוסר עקביות בכתיבה, הסיבה לכך היא שהעורך או העורכת ראו בכם פוטנציאל. קחו את הקובץ המוער ותקנו אותו בהתאם. ככה יהיה לכם סיכוי גדול יותר להתקבל לכתב עת אחר, או אולי אפילו לאותו כתב עת. חלק גדול מהמגזינים מאפשרים להגיש את אותו סיפור בהפרש של כמה חודשים, אם נערכו בו שינויים מהותיים.

Photo by Daria Klimova on Pexels.com

3. תשתמשו בשמות ובמוטיבים ישראליים, אבל בזהירות

זה כיף לראות את השם ההו-כה-ישראלי שלכם ליד סופרים עם שמות אמריקניים, אבל צריך להיזהר עם המקום שאליו אנחנו לוקחים את הזרות המובנית שלנו כישראלים. בין אם נרצה בכך או לא, אנחנו לא מוגדרים marginalized group. כלומר, אין לנו איזה "קול מושתק" שלא מעט כתבי עת ספרותיים שואפים לבטא. תתעלמו ממה שכתוב כאן אם אתם כותבים בשם קהל מצומצם שהדיכוי שלו מובהק יותר, כמו קבוצות אתניות או לאומיות בתוך ישראל (שאינן אשכנזיות ו/או לבנות ו/או יהודיות).

בכל מצב אחר, ישראל היא לכל היותר אקזוטיקה, מדינה במזרח התיכון שמבחינת כל שאר העולם, מתנהלים בה על גבי גמלים. זה יתרון וגם חיסרון. מצד אחד, כל דבר שתתארו בנוגע לישראל, ממנהגים יהודים ועד למקומות בארץ, יהיה שונה ומרתק. מצד שני, תצטרכו להסביר הרבה, וגם להימנע מתרגום ישיר של מילים וביטויים מעברית שאולי לא יהיו מובנים בקריאה ראשונה. לקוראים בעולם, כפי שלמדתי על בשרי, לא מובן מאליו מהו קפה "נס", או שאת המילה Jinn מבטאים בערבית בתור Jen.

אם אין לכם חבר או בן משפחה שמכיר את התרבות האמריקנית, היעזרו במתרגמים או שמי שעורכים לכם את הסיפור לפני ההגשה. אם המתרגם או העורך הוא אמריקני בעצמו, במיוחד כזה שמעולם לא ביקר בישראל, הוא ישים לב מיד לדקויות הללו ויעיר לכם, כדי שתוכלו להוסיף את ההבהרות הנדרשות.  

חשוב לא להגזים כאן. הקוראים שלכם הם בכל זאת אנשי ספר. הם ילמדו מהר מאוד את חוקי העולם שאותו אתם מתארים ויעקבו אחריהם. כל זמן שתהיו עקביים ולא תתנו להם ללכת לאיבוד, לא תהיה משמעות לתרבות שממנה הם מגיעים.

Photo by Suzy Hazelwood on Pexels.com

4. תתכוננו לכמה סבבי הגהה

אם עקבתם אחרי מה שכתבתי בפוסט הקודם, בוודאי העברתם את הסיפור שלכם הגהה לפני ששלחתם אותו לכתב עת, וטוב שכך. התחרות מספיק קשה גם מבלי שיפסלו אתכם על שגיאות דקדוק. אבל כל מגיה, חשוב לזכור, מפספס לפעמים. בשל כך חשוב להעביר את הטקסט פעם נוספת ב-Grammarly לפני ההגשה, וגם לאחר מכן – סביר להניח שהעורך או העורכת יאתרו פה ושם טעויות.

למעשה, אם מדובר בכתב עת שמכבד את עצמו, הרי שלפני הפרסום הוא ישלח לעיון שלכם גרסה ערוכה של הסיפור (כנראה בעקוב אחר שינויים), שחלק ניכר מהעריכה שלה הוא הגהה. עברו אחת אחת על העריכות המוצעות, ואל תהססו להרים דגל אם משהו לא מסתדר. אם הסיפור יראה אור בדפוס, סביר להניח שלא תהיה לכם אפשרות לפסול או לשנות עריכות בשלב מאוחר יותר.

זה לא אומר שצריך לבצע את התהליך בחופזה אם מדובר בפורמט אלקטרוני. אם הסיפור שלכם רואה אור באתר Medium, לדוגמה, נסו להוריד את הטקסט למחשב שלכם ולהשוות בינו לבין הגרסה המקורית (יש פונקציה כזאת ב-Word) לפני שאתם מאשרים את העריכה הסופית.

Photo by Laker on Pexels.com

5. תבחרו את ההצעה הטובה ביותר

הסיפור שלכם התקבל לפרסום (או התקבל לשלב השני בדרך לפרסום) ביותר ממקום אחד? אל תתביישו לבחור את ההצעה המתאימה ביותר. אפשר לבחור את הבמה שמשלמת יותר לכותבים (או משלמת, נקודה), את הבמה היוקרתית יותר, את הבמה שיותר הולמת את סגנון הכתיבה הכללי שלכם, או את הבמה שבה יש לכם היכרות טובה יותר עם העורך – כל כותב ומה שחשוב לו.

אם אין לכם העדפה לבמה מסוימת, המעט שאתם יכולים לעשות הוא ליידע את העורכים לגבי ההתלבטות. בדיוק כמו בחיפוש עבודה, אם תודיעו לעורך או לעורכת שקיבלתם הצעה ממקום אחר – זה יכניס אותם להילוך מהיר. וכן, זה יכול אפילו להוביל לכך שהסיפור שלכם יתפרסם מוקדם יותר.

Photo by Pixabay on Pexels.com

6. תעמדו בתנאי הפרסום

בכך שאישרתם לכתב העת לפרסם את הסיפור שלכם, נתתם לו את זכויות השימוש ביצירה. יש לכם אפשרות לפרסם בהמשך את היצירה בכתב עת נוסף, מה שקרוי בשפת המו"לים reprint, אבל לא כל כתבי העת מפרסמים reprints. כשאתם פונים לאלה שכן מפרסמים reprints, הקפידו לציין שהסיפור פורסם קודם לכן במקום אחר ובאיזו מהדורה.

בחלק מכתבי העת מאפשרים לכם להגיש את הסיפורים לכתבי עת אחרים רק בחלוף זמן מסוים מהפרסום. נגיד, שלושה חודשים או חצי שנה. אפשר להגיש את הסיפור לפרסום כרגיל בזמן הזה, לבמות שיהיו מוכנות לשקול אותו, אבל שימו לב לא לאשר את פרסומו בטרם חלפה התקופה שהוגדרה בעת פרסום הסיפור בכתב העת הקודם. במילים אחרות, אם הסיפור שלכם מיועד לפרסום במהדורת ינואר, והתקופה שעליכם לחכות מסתיימת רק במרץ, בקשו בנימוס שהסיפור יראה אור במהדורת מרץ.

הקהילה המו"לית בחו"ל, כמו בארץ, לא גדולה במיוחד. העורכים יבינו אם תסבירו להם שאתם מתחשבים בהסכם עם כתב עת אחר.

ו... זהו! אם יש כאן עוד כותבים שעברו חוויה דומה, אשמח לשמוע את הרשמים שלכם. עד אז, שיהיה המון בהצלחה לכולם!

כל ספר הוא דלת: ביקורת על "ספריית חצות"

מה הייתם עושים אחרת, במבט לאחור? גיבורת הרומן של מאט הייג זוכה לחזור בה מכמה בחירות כדי לראות איך היו נראים חייה בנסיבות אחרות. התוצאה פחות מאירת עיניים מכפי שהיא רוצה להיות, אבל עדיין מצליחה להרחיב את הלב

בימים אלה הסתיימה אחת הסדרות המצוירות המצליחות ביותר של מארוול, לא נתון מובן מאליו עבור ענקית הקומיקס שרבים מאתנו גדלו על הסדרות שהפיקה לגיבורי העל ספיידרמן ואקס מן. מדובר בסדרה "מה אם?" שכל פרק שלה מתאר מה היה קורה לו אחת הדמויות ביקום הקולנועי של מארוול (זה של סרטי "הנוקמים") הייתה מבצעת בחירה קצת שונה, מגיעה למקום שלא הייתה אמורה להיות בו, או מגלה שאירוע מסוים מתגלגל אחרת מכפי שתכננה.

ביקורות אחרות בבלוג על ספרים שיצאו לאחרונה:

השאלה עצמה, "מה אם…?", פותחת את הדלת לעשרות ומאות סיפורים, חלקם מעניין יותר מהסיפור המקורי (הפרק המופתי על קילמונגר), וחלקם מסתיימים יותר או פחות טוב עבור הגיבורים (ויש גם שני פרקים שמביאים את העולם עצמו אל סיומו). אבל כוח המשיכה המהותי של סיפור שמתחיל ב-"מה אם?" הוא היכולת להאיר בפרטי פרטים על הסיפור המקורי, תוך חשיפת שאלות חדשות, צדדים לא מוכרים באופי של הדמויות, או אמת אחרת שהסתתרה כל אותה עת מתחת לפני השטח.

הטריילר של "מה אם?"

אנחנו שואלים את עצמנו "מה אם?" כל הזמן: מה היה קורה לו היינו בוחרים בשותף או שותפה אחרת לחיים, אם היינו מקבלים הצעת עבודה כזאת או אחרת, אם היינו מחליטים להמשיך לתארים מתקדמים, לעשות ילדים (או לא לעשות אותם), לעבור לחו"ל, או להתמיד בתשוקה אחרת שזנחנו מאחור. מטבע הדברים, לעולם לא נדע את התשובות לשאלות הללו, פשוט מפני שאין לנו אפשרות לחזור אחורה בזמן, לשנות את הבחירה שעשינו ולצפות בתוצאות.

גיבורת ספרו של מאט הייג, "ספריית חצות", מקבלת את האפשרות הזאת. ברגע שבו היא נמצאת בין החיים למוות, היא מקבלת הזדמנות נדירה להביט לאחור על חייה ולראות מה היה קורה לו הייתה בוחרת אחרת. כל שעליה לעשות הוא להעלות אפשרות מסוימת, לפתוח את הספר הרלוונטי, ולחוות יום או יותר בחיים אחרים – מבלי שלדבר יהיו כל השלכות על העתיד כפי שתבחר לעצב אותו.

עטיפת הספר

לגיבורה, נורה, יש לא מעט בחירות להתחרט עליהן. היא רווקה בת שלושים וחמש שחיה לגמרי לבד, אחרי שהחתול שלה מת בתאונת דרכים. רגע לפני שהחליטה לשים קץ לחייה, היא פוטרה מחנות תקליטים. לפני כן, היא אכזבה לא מעט אנשים שתלו בה תקוות – את אביה, שקיווה שתהפוך לאלופת שחייה אולימפית; את אחיה, שרצה להקים איתה להקת רוק; את מורתה לשעבר, שציפתה שתהפוך לחוקרת קרחונים; ואת בן זוגה לשעבר, שזנחה רגע לפני החופה.

ב-"ספריית חצות", נורה חוזרת לכל אחת מהבחירות הללו בניסיון לברר מה היה קורה לו הייתה נוהגת אחרת. חלק מהבחירות חושפת בפניה חיים מעניינים ואף טובים למדי. חלק קצת פחות. לרוב האפשרויות היא לא ממש מתחברת, פשוט כי נורה שחיה את אותם חיים היא אדם שונה מנורה שרק דוגמת אותם. ועדיין, מרתק ומשעשע לצפות כיצד משחק התפקידים מתנהל, במיוחד כשנורה "האמתית" מנסה לאלתר דיאלוגים ולמלא חורים בעלילה מבלי שאף אחד יחשוד שאין לה מושג מה נורה במציאות הזאת עושה, איפה היא גרה, או במה היא עובדת.

מספר הבחירות שנורה יכולה לדגום מוגבל. ברגע ששעון הספרייה לא מורה עוד על חצות (מה שאומר שנורה אינה נמצאת עוד בין החיים למוות), הספרייה כבר לא זמינה לשימוש. כתוצאה מכך, נורה בעיקר דוגמת את הבחירות הגדולות והמשמעותיות שעשתה. היא לא בודקת, נגיד, מה היה קורה לו הייתה מאחרת לרכבת (כמו גווינת' פאלטרו בסרט "דלתות מסתובבות"), או יוצאת להפסקה בדיוק כשלקוח מסוים נכנס לחנות. זה היה מבחינתי פן טיפה מפוספס של הרומן, כי כפי שהמחישה "מה אם?" של מארוול, חלק מההזדמנויות הפחות צפויות בחיים מגיעות דווקא ברגעים בנאליים למדי.  

פספוס נוסף מתרחש כשנורה מרגישה החמצה בחיים אלה ואחרים בגלל אירועים חיצוניים שהביאו למותם של אנשים שהיא אוהבת. גם באותם חיים, לנורה לא הייתה השפעה על אותם אירועים. היא לא הייתה יכולה להציל את אותם אנשים, גם לו הייתה מנסה ומכאן, ההחלטה שלה שבחירה מסוימת לא הייתה מוצלחת רק משום שדמות מסוימת לא נמצאת שם, הייתה מיותרת בעיניי.

"ספריית חצות" גם מגזים לפעמים בגודל ההצלחה שהוא משווה לנורה לו הייתה עושה בחירות כאלו ואחרות. כולנו יודעים שגם אם נחליט ללכת בכל הכוח על כיוון מקצועי מסוים, או נתמיד בתשוקה מסוימת, לא בטוח שנגיע להישגים. גם אנשים שמתאמנים כל חייהם לאולימפיאדה מסיימים לפעמים את הקריירה בבינוניות. רק תראו את המתעמלת המסכנה שהפסידה ללינוי אשרם. זה לא המקרה עבור נורה, שמגלה שכל אחת מהבחירות האחרות שעשתה הייתה יכולה להתגלות כהצלחה מסחררת. יכול להיות, כמובן, שנורה היא אדם מוכשר במיוחד. אבל גם אנשים מוכשרים נתקלים לפעמים במכשולים, או אתגרים בלתי צפויים, שהופכים את ההצלחה לקצת פחות מובנת מאליה. קצת חבל שנורה לא נתקלת או נזכרת במכשולים ואתגרים שכאלה באף אחד ממסלולי החיים שהחמיצה.

העיקר שתהיי מאושרת

על מה שנורה מפספסת בחוויות, היא משלימה בהתפתחות כאדם. היא לומדת להשלים עם הבחירות שלא עשתה כדי לעמוד בציפיותיהם של אחרים, ומנגד, להבין מה היא רוצה עבור עצמה. ההתגבשות שלה רציפה ומגובשת יותר מאשר מה שהייתה עוברת לו הייתה אכן מתחתנת עם החבר הדוש שלה, או מחליפה קריירות כל יומיים, והיא אפילו קצת גרמה לי להצטער שבחיים שמחוץ לרומן, אין הזדמנויות לעבור תהליכים שכאלה. כלומר, מבלי להיחשב לאדם מאוד מאוד לא יציב.

אפשר להתווכח על הבחירה שנורה עושה בסוף "ספריית חצות". מבלי לספיילר, זאת הייתה מבחינתי בחירה שרק סופר גבר היה עושה עבור גיבורה נשית. אבל מבחינה ספרותית זה עובד, ואפילו מרגש. אי אפשר שלא לשמוח עבור אישה שלומדת מה עושה אותה מאושרת והרי בסופו של דבר, אושר הוא מה שכולנו שואפים אליו, בכל שלב בחיים.

בהתאם לכך, "ספריית חצות" הוא ספר שלכאורה מדבר על בחירות והמשמעות שלהן, אבל בסוף הבחירות שמופיעות בו משמשות כפונקציה של ניסוי וטעיה בחיפוש אחר אושר. מושג חמקמק, שהספר מתפלסף עליו לא מעט, אבל לא אומר כל כך הרבה. הוא אומר הרבה יותר לגבי החיפוש האינטנסיבי אחר אותו אושר, ובעיקר על ה-"למה" ששולח אותנו לעשות את מה שאנחנו בוחרים, ובסופו של דבר גם מעצב אותנו כבני אדם. זה ספר שיגרום לכם להרגיש קצת יותר שלמים עם מי שאתם, ובתקופה שבה אנחנו נמצאים, גם זה לא דבר מובן מאליו.

ציון: 4/5

"ספריית חצות" מאת מאט הייג (2021). תרגום: ניצן לפידות. הוצאת מודן והוצאת הכורסא, 296 עמ'

גורלה של קיסרית

מחשבות על The Great, "קיסרית" של שאן סה ושאר קיסריות שהאמת לגביהן היא בחלקה השערה ובחלקה בדיה

The Great, הדרמה הקומית התקופתית היחסית חדשה של hulu (יחסית, כי בימים אלה כבר סיימו לצלם את עונתה השנייה), מתהדרת בסלוגן an occasional true story. זאת גרסה כמעט פיקטיבית לחלוטין לסיפורה של יקטרינה הגדולה, הקיסרית הרוסייה שסיפחה למדינה שטח עצום והייתה ידועה בגישתה הנאורה, שבאה לידי ביטוי בשלל רפורמות ליברליות.

הקשר הרופף בין קתרין הטלוויזיונית ליקטרינה ההיסטורית הוא סוד הכוח של הסדרה, וגם הסיבה העיקרית לביקורת כלפיה. מי שיצפה לראות כאן גרסה רוסית של "משחקי הכס" ימצא את עצמו צופה במשהו שדומה יותר ל-"ברידג'רטון". חצר המלוכה של טוני מקנמארה, יוצר הסדרה שביסס אותה על מחזה שכתב עשור קודם לכן (וחתום גם על התסריט של "המועדפת"), הוא מקום הדוניסטי יותר מאשר מאיים. יש בו יותר מקום לקללות מאשר לפוליטיקה והניאוף שכיח בו תחת כל עץ רענן. יתרה מכך, במקום רוסית מדברים כאן אנגלית במבטא בריטי, ואת חצר המלוכה מאכלסות דמויות שקוראים להן "ארקדי" או "ניקולאי", אבל גוון עורן אינו לבן.

עוד פוסטים על סדרות טלוויזיה:

המשכתם לקרוא? יופי. כי גם הדמיון בין קתרין הבדיונית ליקטרינה ההיסטורית נעצר בשם. בעוד הקיסרית המקורית נולדה בפולין (לשעבר פרוסיה), קתרין היא אוסטרית. בעוד יקטרינה החזיקה מאהבים רבים, קתרין חשה אשמה מלהחזיק במאהב אחד. ועוד לא דיברנו על ההפיכה שהפכה את יקטרינה ליקטרינה הגדולה, שהתרחשה בהצלחה כשיקטרינה הייתה בת כ-33. כלומר, 18 שנים לאחר נישואיה לקיסר פיוטר. בסדרה, דמותה של קתרין (המגולמת בכישרון רב על ידי אל פאנינג) מתחילה לרחוש מזימות עוד בטרם מלאו לה 20.

10 מהדיוקים והאי-דיוקים הבולטים בסדרה:

קיסרית לא נולדת, היא מחותנת

על מה שנעדר ממנה בדיוק ההיסטורי, The Great מפצה בסיפור עלייה לגדולה שמתחמק מקלישאות כמו מכוסות יין מתנפצות אחרי ברכת "נזדרוביה" (Huzzah, באנגלית של הסדרה). קתרין של The Great מגיעה לממלכה בתור נערה עם קונספציות רומנטיות שגויות לגבי הגבר שאתו היא הולכת להתחתן, ועוברת מסע שבמהלכו היא מקבלת על עצמה שליחות להביא לרוסיה את בשורת הנאורות, מבלי להבין שרוסיה אולי לא מוכנה (או רוצה) לקבל אותה בשלב הזה.

זה גם השלב שבו הסדרה מתחילה גם לבקר את קתרין על השאפתנות שלה, שמתגלה לעתים כמנותקת מהמציאות, כפזיזה או ככזאת שדורשת מהסובבים אותה לשלם מחיר יקר ולא הוגן. קתרין מתגלה גם כאחת שלא מסוגלת לנהוג באלימות, תכונה שנדרשת מכל מהפכן בהיסטוריה שלפני העת המודרנית, על אחת כמה וכמה במקום רב תהפוכות כמו משפחת המלוכה הרוסית. וחשוב מכל, קתרין לא יודעת למה בעצם היא רוצה להיות שליטת רוסיה, חוץ מהעובדה שהיא לא אוהבת להיות נשואה לפיטר ושבספרים שהיא קוראת, לרבות "הנסיך" של מקיאוולי, העולם יכול להיות מקום יפה יותר. בכמה מהסצנות היא מסבירה "אני אוהבת את רוסיה", אמירה שזוכה ללעג רב מהסובבים אותה, לא רק משום שקתרין אינה רוסייה, אלא משום שברור שהיא לא באמת אוהבת את המדינה שאליה הגיעה.

מה יקרה כשקתרין אכן תשיג את הכתר? נקודה למחשבה:

לא בכדי, מי שבקלות גונבת לקתרין את ההצגה היא אליזבת (ברלינדה ברומילו), דודתו של פיטר. לאורך כל הסדרה, אליזבת עושה רושם של אדם רגיש ואפילו טוב לב, תכונה לא מובנת מאליה בממלכה שמתייחסת למותם של חיילים ומשרתים בתור היפטרות ממטרד. היא מוטרדת ממראות המלחמה עם השוודים ולא מהססת להרביץ מוסר בפטר ובקתרין כשהם חוזרים להתעסק בשיגעונותיהם הפרטיים. מעבר לכך, היא לא מפחדת מאלימות, ואף לא מהססת לנקוט בה כשנראה שקתרין קופאת על השמרים. מדוע קתרין לא השקיעה אפוא את מרצה בלהפוך את אליזבת לקיסרית? או להסתמך עליה בתור שותפה להפיכה? הפשרת היחסים ההדרגתית ביניהן רק מראה שכשזה נוגע ליכולת של נשים להסתמך אחת על השנייה, דרך ארוכה עוד לפנינו.

קיסרית נידונה להיות מוקעת

אולי אפילו ארוכה מכפי שחושבים. צפייה ב-The Great הזכירה לי את וו דזה טיין, קיסרית היסטורית אחרת, שדמותה היוותה השראה לרומן "קיסרית" של שאן סה. וו דזה טיין, שנבחרה לשמש כפילגש של הקיסר טאיז-דונג בהיותה בת 13, פילסה אט אט את הדרך לשלטון ולבסוף הייתה לאישה היחידה שנשאה בתואר "קיסר סין". כלומר, לא באופן סימבולי ולא כהחלפה לגבר (אב או בעל) שהלך לעולמו.

כריכת "קיסרית" של שאן סה (כנרת זמורה ביתן)

כמו יקטרינה הגדולה, גם תקופתה של וו דזה טיין התאפיינה בשגשוג חסר תקדים. הקיסרית סלדה מהמינויים הפוליטיים שאפיינו את הקודמים לה בתפקיד והחליפה את אנשי החצר במלומדים ובמשכילים. היא עודדה את המסחר עם מדינות אסיה והמזרח התיכון ובזכותה האימפריה הסינית רק הלכה וגדלה.

אבל וו דזה טיין לא עשתה לעצמה בני ברית רבים, ולבסוף היא הודחה על ידי היועצים שדרשו ממנה לוותר על כסאה. בימיה האחרונים, מתואר בספר איך צפתה בעיניים כלות כשבניה התקוטטו ולבסוף קטלו זה את זה במריבה על הכתר. אחרי שמתה בשיבה טובה השתרר בממלכה כאוס. שלושת ממשיכיה בתפקיד נשארו בו למשך חמש שנים, שנה ושנתיים בלבד. הקיסרות התפלגה לחמש ממלכות, שלפי הספר "גוועו כל אחת בתורה".  

יתרה מכך, אם הייתה ציפייה ששלטון הקיסרית יהווה תקדים לשלטונן של נשים אחרות בממלכה, הרי שהביקורת שנמתחה על וו דזה טיין עם השנים סתמה עליו את הגולל.

"הקיסרים המשיכו לקיים את תחרויות המנדרינים שייסדתי והשתמשו בתיבת האמת שהמצאתי… אלא שהפכתי לסמל הסטייה הנשית… ברבות הימים איבדו האמיתות את תוקפן והשקרים הכו שורש… נשים אחרות שלטו מאחורי הווילון. נשים אחרות משלו בקיסרות, אבל אף אחת מהן לא ייסדה שושלת".

עמ' 347

למרבה האירוניה, גם המשותף לסיפוריהן של יקטרינה הגדולה ושל וו דזה טיין הוא שהאופן שבו מספרים אותם מורכב משילוב של אמת ובדיה. ככה זה, כשהיסטוריונים רבים משאירים חלקים רבים בסיפורך מושחרים רק משום שאת אישה. אבל לשתי הנשים לא היו גיבורות אחרות בסיפורים שלהם, או לפחות בנות ברית שיוכלו להמשיך לספר את סיפוריהן באופן שיעשה איתם צדק. כך נותרנו עם עוד טרגדיות על שלטונות שבאו לקצם בלי שנמצאו להם יורשים ראויים, או לכל הפחות מי שילמד מההישגים בתקופה שעוד ניתן היה לשחזר אותם.

קיסרית (2007) מאת שאן סה. תרגמה מצרפתית: רמה איילון. הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 349 עמ'

4 המלצות ספרים למחוסנים ולמחלימים

עוד פוסט על ספרות וקורונה, והפעם: איך זה מרגיש לחזות במגיפה שספק הולכת מהעולם, ספק חוזרת

לפני קצת יותר משנה פרסמתי בבלוג פוסט על ספרים לימי הקורונה. זאת הייתה רשימה נאיבית, במידה מסוימת. הקורונה עדיין נראתה לי אז כמו "הנגיף הסיני", משהו שיצר פאניקה בלתי פרופורציונלית, אבל לפחות פינה עבורי לא מעט מקומות ישיבה ברכבת. כמה חודשים לאחר מכן, לקראת תקופת החגים, כתבתי פוסט על ספרי מסעות לקרוא בסגר. גם אז, הייתי אופטימית. עד שאפרסם את הרשימה הזאת, אמרתי לעצמי, והאנשים המעטים שהספיקו לקרוא אותה פשוט ייקחו את הספרים בחנות בנתב"ג. אז אמרתי.

המציאות היא שגם שנה ומשהו לאחר שהכנסתי את התגית "קורונה" לבלוג, הנגיף עדיין כאן. אומנם רובנו מחוסנים או מחלימים, אבל שוב מתחילים לדבר על התפרצויות, ואולי עד שתקראו את הפוסט הזה, כבר יחזירו את המסכות. בעולם, בינתיים, עדיין יוצאים בהדרגה מהסגר, מה שהופך את הישראלים למעין עוף מוזר בהתאוששות מהמגיפה. אנחנו רגל אחת בפנים ואחת בחוץ, מתים לטוס לחו"ל אבל גם לא יכולים לסבול את המסכה עם המשקפיים ובמיוחד בחום של יולי-אוגוסט. לא פלא שהמחשבה על שיבת הקורונה מעוררת בנו קבס. היא מנוגדת כל כך לנוהג הישראלי לשבת בחוץ, להתענג על אוכל טוב וליהנות מחברה קרובה, של המשפחה ובכלל.    

גם בספרות העולמית, כך מתברר, יש שתיארו מהצד את החוויה של אלה שמשוכנעים שהמגיפה חלפה מהעולם, או שהם מחוסנים אליה, רק כדי לגלות שלא היה ולא נברא. אולי התקופה הנוכחית מהווה את האקלים המושלם להשלים בו ספרים מהסוג הזה. למי שמעוניין בנושאי קריאה קצת פחות קודרים, מומלץ לחזור כאמור לפוסט הקודם בסדרה, על ספרי המסעות. ממילא ייקח עוד זמן עד שהשמיים ייפתחו לחלוטין.

בקטגוריית ספרי "המגיפה נגמרה, האפוקליפסה רק החלה" יש לא מעט ספרים, ויש שיאמרו אפילו ממיטב הספרות העולמית, אבל מי שמבחינתי מתעלה על כולם הוא "שנת המבול" של מרגרט אטווד. מדובר בספר שמתייחס לעולם שאחרי המגיפה בתור גורם הכחדה בפני עצמו, ולו בשל בזבוז המשאבים שהביא למגיפה מלכתחילה, והשאיר לשורדים כוכב לכת בתהליך מוות מזורז. בתהליך הזה מה שיציל את האנושות הוא לא איזה מדען מבריק או חסינות עדר (אם כי כבודם במקומו מונח), אלא האנשים. אין אומנם אפשרות לבחור את האנשים שישרדו את קץ האנושות, אבל אפשר להותיר להם למצוא מחדש את מקומם בעולם. אפשר להניח להם לצאת מהגבולות האישיים והגאוגרפיים שמגדירים אותם בשגרה וליצור משהו שונה, שלא היה נוצר בנסיבות אחרות.

כריכת "שנת המבול" בעברית

ספרים נוספים שאני ממליצה לקרוא הם:

ספרים נוספים שאני ממליצה לקרוא הם:

קופסת הציפורים / ג'וש מלרמן

המאורע המרכזי ב-"קופסת הציפורים" הוא חשיפה לעצם כלשהו, פיזי או לא, שגורם לאנשים המתבוננים בו לאבד את שפיות דעתם. גם הספר וגם הסרט של נטפליקס נמנעים מלחשוף באיזה עצם מדובר, אם כי מהסרט משתמע יותר שמדובר באובייקט מוחשי – אולי יצור אלוהי או שד.

העלילה המרכזית מתחילה כמה שנים לאחר האסון, כשהגיבורה מלורי היא אם לשני ילדים נטולי שם. בעולם הזה, לא רבים שרדו את מתקפות הטירוף, בין השאר כי לאנשים שצוללים לתהומות הללו יש נטייה לקחת איתם את הקרובים להם. השורדים המעטים מצטופפים בבתים חשוכים. אחרים מסתובבים בחוץ, באין מפריע, לאחר שמתברר כי הם היו מטורפים מלכתחילה, מה שהופך אותם לסוג של "מחוסנים".

למעשה, האירועים המותחים יותר הן בספר והן בסרט מתרחשים בעימות בין שני סוגי השורדים – האנשים ששומרים על שפיותם בקנאות והאנשים שמתעקשים, מילולית, לפקוח לאנשים השפויים את העיניים ולקדם בברכה את הטירוף. יש שיאמרו שמדובר במטאפורה לא רעה לדיון על חיסונים בישראל.

עטיפת "קופסת הציפורים" בעברית

Y: The Last Man / בריאן ווהן

לא היה לי קל, כאישה, לקרוא את הקומיקס הזה. נהוג לומר שעולם בהנהגתן של נשים יהיה מקום צודק יותר, שוויוני יותר ונטול אגו. הקורונה אפילו הראתה איך מדינות בהנהגתן של נשים יוצאות מהמשבר ביתר מהירות ויעילות. העולם של Y: The Last Man, לעומת זאת, מתנהל על כרעי תרנגולת. הגבר האחרון שנותר בו לאחר המגיפה, יוריק בראון, צופה מהצד כיצד הנשים שנותרו להנהיג את העולם מתבוססות בכאוס ובמלחמה. כלומר, הוא צופה מהצד תוך שהוא נס מהנשים שצדות אותו, למרות שהן יודעות כי מותו יוביל בהכרח לקץ האנושות.

Y: The Last Man הוא יצירה פוליטית מובהקת. הנשים שרוצות במותו של יוריק מגיעות מרוסיה, ישראל, אוסטרליה ומקומות נוספים (אחת מהן היא אפילו אחותו של יוריק) ולאף אחת מהן אין מניע משכנע. למעשה, לאורך מרבית הקומיקס לא ברור מדוע לא מניחים ליוריק לעשות את המלאכה היחידה שנותרה לו בתור הגבר השורד האחרון – לתרום זרע. יש כאן ניסיון להראות איך גם נשים נופלות בסופו של דבר למלכודות המחשבתיות של גברים ומניחות לאידיאולוגיה להוביל לתוצאות הרסניות, למרות רגשות האשם ולמרות אובדן החוויה האימהית שמגדירה נשים רבות.

נקודת האור היא שישראל מתוארת בקומיקס כאחת המדינות היחידות שיצאה מהמגיפה כשידה על העליונה, עם צבא שנותר החזק בעולם (הודות לאחוז השירות הגבוה של נשים). גם מהמגיפה הנוכחית יצאנו מהר יחסית, אך כנראה שמוטב לייחס זאת לקלות של לחסן אוכלוסייה בת פחות מעשרה מיליון בני אדם, או לנתניהו (תלוי את מי שואלים).

עטיפת הגיליון הראשון של Y: The Last Man

הנערה עם כל המתנות / מ.ר. קרי

אחד הספרים המטרידים שקראתי, לא תיאור מובן מאליו בהתחשב בחיבה הידועה שלי לזומבים. ואכן, "הנערה עם כל המתנות" מתרחש 30 שנה לאחר זיהום פטרייתי שגרם למגיפת זומבים. הגיבורה שלו היא ילדה בת עשר שנמצאת בהשגחה צמודה בתוך מתקן צבאי, כאשר בהמשך מתברר שאותה ילדה נושאת את הנגיף, לכאורה מבלי להיות זומבית בעצמה. היא תיאלץ להתמודד עם המפלצת שחבויה בה, או לפחות שכולם אומרים שחבויה בה, אחרי שהבסיס יותקף והיא תיאלץ למצוא את הדרך ללונדון בחברת כמה ניצולים שחוששים ממנה מאוד.

לא בכדי, מערכת היחסים המרכזית בספר היא של הילדה, מלני, עם המורה שלה. זה ספר שמעלה שאלות קשות על המחויבות שלנו לילדים בפרט, ולאנושיות בכלל, בעתות משבר. אפשר גם להאיר ממנו על האופן שבו אנחנו מתייחסים לילדים כעת, כשהם עוד לא מחוסנים נגד המגיפה וגם יכולים להעביר אלינו בקלות את הנגיף. אומנם לא קיים חשש שאותם ילדים ינסו פתאום לאכול אותנו בעודנו בחיים, אבל אנחנו עדיין מעוניינים לשמור עליהם ככל הניתן, מבלי להניח להם להדביק אותנו או אחד את השני. זאת סתירה שניאלץ להמשיך לחיות איתה, עד שיימצא פתרון אחר.  

עטיפת "הנערה עם כל המתנות" בעברית

החושב הלא נורמלי

לחשוב מחוץ לקופסה

אם תרצי

Do not fear mistakes. There are none. -- Miles Davis

ולווט אנדרגראונד

בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל

הפרעות קצב ועיצוב

חפירות על עיצוב, מוזיקה ושטויות נוספות

מולטיוורס

קומיקס, קולנוע, טלוויזיה וכל מה שחוצה עולמות

נוֹשָׁנוֹת

פכים קטנים ועניינים שונים מתוך כתבים ישנים. הבסטה שלי בשוק הפשפשים של הזיכרון הקולקטיבי. _____ מאת אורי רוזנברג