בקיץ הזה תקראו לבן; רשמים מההשקה להוצאת "אפיק"

בקטע מספרו "מכאן ולא מכאן", שהקריא עוזי זק, נשאלה השאלה: "למה שמישהו יתרגש מדמעה של יהודי?". בהשקה להוצאת אפיק, שנערכה בשבוע שעבר, השיבו על השאלה בביקורת נוקבת על מצב הספרות הישראלית העכשווית, תוך קריאה למיצובו מחדש של האני הכותב בשיח הספרותי

(פורסם במקור באפריל 2012)

שמונה בערב בבית ראובן, רחוב ביאליק בתל אביב. על קירות המוזיאון הקטן, הדחוס מכפי גודלו, פנים מוכרות מתולדות היהדות והציונות, מביטות בתוגה בפנים המוכרות שבקהל: אנשי אמנות ומוסיקה, לצד אנשי אקדמיה, תעשייה וספרות. הקהל ישוב במחלצות לבנות, על גבי כיסאות לבנים מפלסטיק. על יציעי מפות לבנות מונחים, בכריכות לבנות, ספרי ביכורים. הלובן הטהור, ובה בעת גם הזועק, משרה על האירוע כולו אווירה של יראה, ההולמת יותר לטכס עלייה למצוות מאשר לעוד ערב השקה ספרותי, של תעשייה הנאבקת בימים אלה על קיומה.

בראיון שערכנו עמה, לקראת שבוע הספר העברי, סיפרה עורכת ההוצאה, לילי פרי, על השאיפה להציב אלטרנטיבה לספרות הישראלית העכשווית, החדגונית. "חרושת הדפוס הישראלי", כך היא מכונה בהוצאה,בהתייחס למס' הכותרים העצום היוצא לאור מדי שנה, ולרב נעלם, בטרם הספיק להותיר חותם משמעותי. ביסוד הקמתה, ביקשה "אפיק" להתוות אפוא קו שונה, קו שמסור לכותביו ומלווה אותם באופן אינטנסיבי משלב הכתיבה ועד להתנהלות מול קהל הקוראים. בקו זה ניתן היה להבחין, לא בכדי, בבמה המרכזית שניתנה לשני סופרי המקור הראשונים בהוצאה, יפתח אלוני ועוזי זק. הייתה זו במה נרחבת במיוחד, מוקירה במיוחד, שבאה לידי ביטוי הן בזרקור שניתן ליצירתם של הכותבים והן להם עצמם. במה שאינה מובנת מאליה כלל, כפי שיודעים גם בהוצאה, לנוכח מצבם של מרבית הסופרים הישראלים כיום.

אף על פי כן, מההשקה לספרי ההוצאה, שנערכה בשבוע שעבר, עלה מעין פרדוכס, הנאמן לאופי ההוצאה עצמה. מצד אחד, ניסיון להענקת עטרה ליושנה, היא התבנית הקלאסית של הסיפורת הישראלית, העוסקת מאז אמצע המאה ה20, באופן אינטנסיבי למדי, בחיפוש אחר הזהות הישראלית העכשווית, הפרגמטית מטבעה. זאת, שמגדירה עצמה "מכאן" אבל מרגישה "לא מכאן", ומנסה לחבר את חלקי התצרף, באופן שיספר משהו גם על הווייתה הייחודית. זאת, בדומה לאב מספרו של יפתח אלוני, "חלפים" המנסה לכתוב על אודות עצמו אוטוביוגרפיה, ניסיון שמסתיים בהיותה של האוטוביוגרפיה פיקטיבית לחלוטין.

מצד שני, מההשקה עלתה גם דרישה, דחופה ואף בוטה, להזרמת "דם חדש" בעורקיה של הסיפורת הישראלית. דרישה שבאה מתוקפה של ביקורת נוקבת, על היעדר חדשנות, על היעדר מורכבות ועל לאות, המאפיינים את הכתיבה הישראלית כיום. הגדיל לבקר הסופר ומבקר הספרות גדי טאוב, שהמשיל את הכותבים הישראלים לרוצחיה של פרה, בדומה לאותם רוצחים ברברים מסיפורו האלמותי של ברדיצ'בסקי, "פרה אדומה". כותבים ישראלים אלו, מתיימרים להגדיר עצמם כסופרים, תוך שהם ממשיכים לרדוף ולדקור את אותה "פרה" באכזריות, מבלי להבחין שהיא כבר מתה ממזמן.

הפרדוכס הנ"ל, למעשה מחייב את ההוצאה בעשיית מהלך ספרותי קשה במיוחד: כתיבה מתוך התבניות המוכרות והשחוקות לעייפה, מתוך מטרה להפוך אותן על פיהן ולהעביר מסרים חדשים ומורכבים אודות הזהות הישראלית. בד בבד, זהו גם פרדוכס שמתבקש מאופי הוצאה כמו "אפיק", ומתוקף המטרות שביקשה להציב לעצמה. ההוצאה אומנם הוקמה ע"י הממסד הספרותי, דהיינו ע"י אנשי ספרות ואקדמאים, המחוברים לספרות הישראלית הקלאסית ונכספים אליה. בה בעת, הוצאת "אפיק" מבקשת לבדל את עצמה על רקע הוצאות ספרים גדולות וממוסדות הפועלות כיום, שיתכן כי איבדו מהלגיטימציה שלהן, על רקע המאבק הכלכלי בתוך שוק הספרים.

שני ספרי המקור שראו אור בהוצאה, אכן עוסקים באותן תבניות, שההוצאה מבקשת לפרק ולהרכיב מחדש. הילד והמנתח בספריהם של עוזי זק ויפתח אלוני, מפרקים את חייהם לרסיסים ומחברים אותם שוב, ליחידה העולה מעל לסכום חלקיהן של קלישאות כגון "התא המשפחתי" או "משבר אמצע החיים". שני הספרים מתמודדים עם שאלות של זהות וקיום, כמו גם של חזון מול כישלון, ומחלצים סיפור חניכה או שינוי מתוך תחושה בסיסית של ניכור והזרה.

כיצד הם עושים זאת? משום שהלכה למעשה, לא מדובר בתבניות כלל, אלא במיתוסים מושרשים של התרבות הישראלית. במיתוס שמופץ היטב בתרבות, לפי גדי טאוב, יש אמת פואטית- או יותר נכון, פואטיקה שהיא גם אמת. כוחה מגיע מכך שהיא נובעת מהאני של הכותב. בעצם, נישאת כאן דרישה, לקחת את הקול המנוכר והמפורק, שאינו שייך לשום מקום במובהק, ולמצב אותו במקום מסוים, הוא שוק הספרים הישראלי. מיקומם הבולט של ספרי ההוצאה הלבנים, בין ערימות הספרים הצבעוניות, מוכיח שניסיון זה עבר בהצלחה.

מודעות פרסומת