דגלים אדומים לפניך; רשמים מהשקת כתב העת "לרוחב"

"שלושים שנה אני מורה ללשון עברית מובסת" מעיד המשורר איתן קלינסקי, בהאשימו את השיח הישראלי באנכרוניזם, הגמוניה ואלימות. בהשקה לכתב העת "לרוחב", שנערכה ביום רביעי האחרון, באה ההאשמה לצד שאיפה ליצירת שפה אחרת, שתגדיר את הרחוב מחדש 

(פורסם במקור במרץ 2012)

בשירו "דיסוננס", כותב המשורר ג'ודת עיד: "כזה אני…\ לעתים לבן, לעתים צהבהב\ עוטה גלימה בחום העז\ מגבעת בגשם\ מסתופף בחושיי\ חולם על כפר\ על לחן\ על שמש\ על אור ירח". את שירו מקריא עיד על גג "בית העם" בתל אביב, בליל אוגוסט חם במיוחד ונטול כוכבים. הדיבור העברי- ערבי שלו מתגלה גם במציאות כבגדר "עובדה קיימת". הוא פרובלמטי, בהיותו בעל זהות מסוכסכת ובה בעת הוא גם אנושי מאוד, בהיותו עוד קול הנבלע לתוך ההמולה העירונית של הרחוב מתחת.

כתב העת החדש "לרוחב", בו התפרסם זה עתה שירו של עיד, מתיימר "לתעד את אלו החיים" דווקא מתוך מהלך של הורדת השירה לרחוב. לא לרחובות תל-אביב הכוונה, כי אם לרחוב של המרחב העברי והערבי, הישראלי והפלסטיני, אותו רחוב של שיח ציבורי רווי כפילויות וסתירות שעיד מתאר דרך זהותו שלו כ"דיסוננס". עם זאת, משוררי תנועת "גרילה תרבות", בפתיח לכתב העת, מסבירים שאין בכוונתם להתחקות אחר רחוב זה, כי אם להגדירו מחדש: את המראה, את השיח, את השפה ולבסוף- גם את "השכנים", הלוא הם אנחנו.

%d7%94%d7%a9%d7%a7%d7%94-%d7%9c%d7%a8%d7%95%d7%97%d7%91

תפישתה של השירה כמעין "כוח פואטי", שבכוחה להגדיר מחדש את המציאות, כמו גם להביא לשינוי חברתי, מפתיעה לנוכח הכותרת של הגיליון הראשון: "חורבן". לכאורה יש פרדוכסליות מסוימת, בתיעוד "החיים" מתוך דיבור אודות "חורבן", המאיים להביא לקצם. קריאה בגיליון הראשון של "לרוחב" אכן מגלה יצירות רבות המשתמשות בחוויה של "חורבן" ובביטויים חריפים המביעים הרס ומוות. יחד עם זאת, כחלק מתפישה מוצהרת של עורכי כתב העת, אין "החורבן" מהווה אלא שיח של פחד ואלימות, ממנו נוצרים "החיים" כפי שאנו מכירים אותם. מדובר, כמובן, בשיח ההגמוני והמיליטריסטי של החברה הישראלית. שיח העולה, בין היתר, מתוך שירה של המשוררת ענת זכריה, "אנחנו אנחנו": "אנחנו בונים את החומה\ אנחנו פשטנו שרפנו באש\ אנחנו אלה פה היום\ כולנו חיים".

האם אווירה זו של "חורבן" באה לידי ביטוי בהשקת הגיליון, שנערכה ביום רביעי? לאו דווקא. למעשה, שילוב של שירה, אמנות ומוסיקה, כמו גם של עברית לצד ערבית (לא פעם מפי אותם דוברים ומשוררים), יצר במקום שיח שיתופי, חי ומרגש. היה ניתן ליהנות משירתה הנפלאה של לונה אבו נאסר, מהרכב "סיסטם עאלי", גם מבלי להבין ערבית, כמו גם להשתעשע מטעויות קלות שהגו הדוברים השונים, אחד בשפתו של האחר, מבלי להבחין או להבין את הטעות עצמה. יותר מכל, הייתה האווירה במקום רוויה בפתיחות ובשיתופיות, של מלים, של חוויות ושל תחושת גאווה אחת מרכזית. תחושה, שבאה לידי ביטוי בתקווה שהביע אבי בוחבוט, מפעילי המחאה החברתית, ש"הביטים" של כתב העת (המושק בגרסה אלקטרונית) "יציפו" את הקוראים מקיר לקיר,יאפשרו לגשר בין פלגיו המסוכסכים של הציבור הישראלי ויהוו נדבך נוסף בדרך לשינוי חברתי.

צילום: אור זילברמן

צילום: אור זילברמן

שלא כמנהג כתבי עת ספרותיים אחרים, "לרוחב" כאמור אינו מופץ בדפוס, ומכאן שלא ניתן להשיגו בחנויות הספרים. הוא מבקש ללוות את התעוררותה השנייה של המחאה החברתית, כאשר הוא מופץ על גבי הרשת וניתן לקריאה בחינם ומכל מקום, בארץ או בעולם. לנוכחים בהשקה, ניתנה האפשרות לקרוא את הגיליון הראשון באמצעות ברקוד, שהודפס על גבי גלויות אדומות הנושאות את לוגו כתב העת. עד לסוף הערב כבר נופפו הנוכחים בגלויות, על פניהם שלהם ועל פני האחרים, להגנה מפני החום הכבד. כמו דגלים אדומים, וכמו כתב העת עצמו, נדמה היה שצבען של הגלויות מתריע על סכנה כלשהי, על איום ועל פחד. עם זאת, ניסיון לאתר תחושת פחד בפני הנוכחים העלה חרס. ככלות הכול, אין תכלית כתב העת להתריע על איום מוחשי במרחב הציבורי, כי אם להרחיב את גבולותיו, מתוך מודעות לפחדים המשותפים לכל באי "הרחוב" הישראלי. על כן, השקת כתב העת בעיקר מעוררת תקווה- ליצירת שפה אחרת, שיח שיתופי ואולי, בהמשך, גם מהפכה.

מודעות פרסומת