דף חדש; למצוא מקום לספרות אחרת

 

לילי פרי, ממייסדות הוצאת "אפיק ספרות ישראלית", משוחחת עם "חיה רעה" על נוסטלגיה, על התבדלות בשוק הספרים ועל הספרות הדיגיטלית. כתבה ראשונה בסדרה

(פורסם במקור במאי 2012)

קשה אולי להאמין, אבל הספרות הישראלית עדיין נמצאת בחיתוליה. בתה של הספרות העברית, מרגע שנתחמה בגבולותיה הלאומיים של המדינה הצעירה, היא כיום שדה טעון של מתחים פוליטיים, זהויות, תרבויות ושפות, ה"נפגשים" (כדברי הסופרת צרויה שלו) בתהליך הכתיבה. אף על פי כן, באופן אירוני, קשה היום לאתר בכתיבה הישראלית את אותן תעוזה ומורכבות, שאפיינו אותה בראשית דרכה. הספרות הישראלית כיום אומנם כתובה היטב, אך היא אינה זכירה, אינה מתיימרת להתבדל, להעיז ולרגש באמת.

ע"פ לילי פרי, סופרת ועורכת, וממייסדי הוצאת אפיק, תמונתה של הספרות הישראלית כיום, מקורה בתמורות שחלו באופיו של הממסד הספרותי. הוצאות ספרים כיום אינן, אלא "קווי ייצור בחרושת הדפוס הישראלית, המתקתקת ללא הרף". הן ממענות את ספריהן להימכר במבצעים המרכזיים, ולא משקיעות כהלכה בתהליך העריכה, שהיה הופך יצירה יוצאת דופן- ליצירת מופת.

 

הוצאת "אפיק ספרות ישראלית", שהוקמה השנה (2012), הניחה כנר לרגליה את ספרות המקור יוצאת הדופן, בין אם היא פרוזה ובין אם עיון ושירה. זאת, במטרה לבסס עבור סופרים מבטיחים מעמד יציב ומוגדר בנוף התרבות המקומית. שוחחנו עם לילי פרי, כדי ללמוד כיצד הוקמה ההוצאה, וכיצד היא רואה את תמונת הספר הישראלי בראי שוק הספרים בכלל, ובתקופת המעבר לספרות הדיגיטלית בפרט.

 

איפה נוכל למצוא אתכם בשבוע הספר?

המערכת, שנמנים עמה פרופ' דן מירון, יפתח אלוני ואני, יוצאת לערב השקה לשני הספרים הראשונים בסדרה – "מכאן ולא מכאן" – מאת עוזי זק ו- "חלפים" – מאת יפתח אלוני. הפרטים על האירוע – בשבוע הבא. בנוסף, נערוך ערבי ספרות קטנים ב"חותם קפה", ברמת השרון. כמו שהיה פעם מזמן-מזמן, כשאנשים דיברו ליד שולחנות קטנים והקשיבו לאחרים, בלי להיות מחוברות לסוללות. בנוסף, נופיע עם הספרים בדוכן קטן בכיכר מלכי ישראל יחד עם עורכי המשנה, נשים כמה כסאות, ובעיקר נשוחח עם המתעניינים  בכל הקשור לספר: על הממסד המדכא, על הספרות הישראלית הטרנדית שמכתיבה את הסדר הספרותי, על עולם הכתיבה ועל מצב הסופרים.

 

כיצד אתם תופשים את תפקידכם בשוק הספרים?

אנו לא בית מסחר והשקעות. אנו לא פילנתרופים אבל גם לא מרכז עסקים. אנו רוצים להוציא ספרים מסוג מסוים, מסוג קריא. בעיקר שיתחשק לקרוא עוד ספר. אני מרגישה שהגענו לנקודה שאיבדנו את אמון הקוראים בספר. מבחינתי השבת האמון הזו, זהו קיום חוזה בינינו לבין הקורא כשהמחבר הוא השגריר.

 

 מהו אובדן האמון של הקורא?

זה  הטרנד ששלט בעשרים-שלושים השנה האחרונות. מה יש לעשות עם כל הטרנד הזה של ספרות מנוכרת? של ספרות קליידוסקופית שיש בה פלא שנמשך עשר דקות? אני לא יכולה להסתכל על שברים ולהתפעל מהם לאורך זמן. אני רוצה סיפור כמו פעם. אני רוצה להתמודד, להזדהות, לחוות. ספרות שמחזיקה בגרון וגורמת לי ללכת עם הגיבורים שבוע אחרי הקריאה. אני מתגעגעת לגיבן מנוטרדם ולאהובתו אזמרלדה.

 

כיצד עלה הרעיון להקים את ההוצאה?

החלטנו לתת ביטוי לכישרונות הנפלאים בארץ הזאת. יוצרים שצריך לתת להם מקום, שישימו לב אליהם כשיוצאים 400 כותרים בחודש. אנחנו מקווים שנצליח לבלוט בים הגדול הזה, עם הנחשלים הענקיים. אנחנו רוצים לקוות להוציא ספרים שיידבקו ללב, לרגש העמוק ולסוד. יותר מדי ספרים מנוגנים  בפחות מדי תווים ואז זה משעמם. ננסה לחזור למניפה שלמה של תווים, קתדרלה ענקית של הבעת רגשות, סיפורי מוסר או חסרי מוסר, קונפליקטים ברורים שמקיימים חוזה של הזדהות בין קורא לסופר.

 

איך הפרויקט הזה התחיל, בעצם?

דן מירון, יפתח ואני ערכנו שנים רבות. יפתח, בעשור האחרון, ודן ואני יותר משלושה עשורים. באופן אישי ליוויתי הרבה סופרים, ערכתי עריכות תרגום וכמובן שכתבתי. המהלך הוא סוג של דברים שקורים בלי לתכנן או להמציא. שמתי לב שמצד אחד ההוצאות שולחות אלי סופרים כי הן מרגישות בפוטנציאל, אבל הן לא יכולות להעמיק את העריכה. ואז מגיע אלי הסופר, או ליתר דיוק, כתב היד שלו. ולשמחתי, הצלחתי למנף הרבה כתבי יד בראשיתיים למקום של ביקורת אינטליגנטית, לפרסים מכובדים, לרשימות רבי המכר. נדמה לי שאנחנו יודעים לזהות אם יש לסיפור קול, נשימה, שרירי שפה, ולחזק עם הסופר במקום שנדרש.

 

לא קשה לך ככותבת, לשבת על כיסא העריכה? זה לא פשוט לכותב, לשים את הטקסט שלו בידיים של מישהו אחר.

אין ברירה. צריכים לסמוך על העורכת. זה כמו שיושבים על ההגה ולידנו יושב המורה לנהיגה, לא נסמוך עליו אז לא ניסע.

 

מה מנחה אותך בעבודת העריכה?

סבלנות של ברזל,  בלי ויתורים. לא לדרמה ולא לדמויות בסיפור. שהדמות תהיה דמות חיה ולא פוסטר של טוני הבוכה.

 

ההוצאה עובדת בשיתוף פעולה עם סטימצקי, זה לא יוצר בעיה?

בגלל ולמרות כל המורכבות, הספרים שלנו מופיעים גם בצומת ספרים וגם בסטימצקי ובעצם בכל מקום. זה מחייב אותנו לשלם מחיר כבד. המפיץ שלנו הוא לא מפיץ של סטימצקי, זה מפיץ חיצוני.

המצב לא נחמד אבל החלטנו שאנחנו מדלגים כי אנו לא עוד הוצאה, אנו רוצים שהספרים שלנו יהיו בכל מקום. גם עיצוב הכריכה שלנו הוא ייחודי וכל הכריכות יהיו באותו עיצוב. הכריכה באה לדבר עם הבאסטה, ברמפות של הספרים. זה מרגיש לפעמים שחראם על הספרים. זה מין שטיח פרסי של ספרים אז החלטנו שאנחנו הולכים על קו שקט, אנו גם לא מוציאים כל חודש 36 כותרים.

 

מה דעתך על המעבר הצפוי של ספרות הדפוס לספר הדיגיטלי?

אני מאוד מקווה שהספר הכתוב לא ייעלם מהעולם. אני לא מאמינה. לא מאמינה. ובכל זאת נצטרך לחזור לסוג של בראשית, לצמצום. לא נוכל, עם רמת הקשב של הדור שיצמח פה, לטפס על גבעה למשך שבעה עמודים, נצטרך להצטמצם. אולי נצטרך לחזור לסוג של צמצום שיהיה מרתק כדי שנשמור על הקוראים שלנו בסיפורים; שהם יוכלו להתרגש ולהזדהות מהר מאוד, לרצות ללכת תכף ומיד אחרי הגיבורים, להתמודד עם קשת הרגשות של חיי היום יום של אותו אחד מול חברה, בלי הפסאדה שלא מובילה לשום מקום. אני מדברת על חזרה לספרות כובשת, עוקדת, מרגשת, מרתקת, מותחת, משגעת שאני אוכל ללכת איתה באמת מהתחלה ועד הסוף באהבה.

 

מה זה צפוי לשנות, מבחינת תהליך הכתיבה?

אנו נפרדים מהרבה טרנדים בספרות הדיגיטלית, שאולי יש בזה יתרון. לא נראה לי שמישהו יקרא על נופי הרכבת במשך עשרים ושלושה עמודים. אני חושבת שזה ישנה משהו בחוזה בין הקורא לכותב. יהיו סעיפים שיצטרכו לקבל חיזוק בחוזה הנאמנות. הסופר צריך להמר הרבה יותר. סופרים שהגיעו לסוג של מעמד מהמרים בעשרה גרוש, לא מהמרים בעצם. הם לא שמים לב לאי קיום החוזה, והחוזים החדשים יצטרכו לעבור שדרוג.

מודעות פרסומת