"שדים ברחוב אגריפס" / ביקורת

"אל תחקור במופלא ממך, שבתאי, אבל תקשיב לי, תמיד צריך להיזהר מכל מיני מרעין בישין. שומר נפשו ירחק." -(הרב ערקבי, מתוך "שדים ברחוב אגריפס")

(פורסם במקור באוקטובר 2012)

אחת מהתזות בספר העיון "עם שתי הרגליים עמוק בעננים" (2009), תולה את הרתיעה מז'אנר הפנטזיה בספרות העברית בהיסטוריה של מדינת ישראל כשלעצמה. היסטוריה זו, לפי הספר, הינה כה יוצאת דופן, כדי כך שהיא מהווה מעין פנטזיה בפני עצמה. אומנם ניתן להתווכח עם התזה, באמצעות לקיחה בחשבון של מיתוסים פנטסטיים מהמיתולוגיה היהודית ומהסיפורת העברית העממית. יחד עם זאת, עדיין נשאלת השאלה עד כמה מנהלת הסיפורת העברית העכשווית דיאלוג עם ז'אנר הפנטסיה בגלגולו המודרני, כז'אנר של סיפורי הרפתקאות, מסתורין ואף אימה. האם יש לגלגול זה קשר עם מדינת ישראל בהווייתה הנוכחית?

 ספרו החדש של חגי דגן, "שדים ברחוב אגריפס", מנסה להשיב על השאלה באמצעות גישור מסקרן שבין שני העולמות. דגן, שחיבר גם את ספר העיון "המיתולוגיה היהודית", מפגיש ברומן זה ייצוגים יהודים מיתולוגיים ומוסדות מוכרים בישראל של היום. בקיאותו בחומר העיוני מסייעת לו להתוות מפגשים שהם לרב מסתוריים ומשעשעים, ולעתים גם מאיימים. הוא מצייר פרוטרטים צבעוניים של רוחות ושדים, של ישיבות סודיות וארגונים, בד בבד עם נופים צבעוניים לא פחות של רחובות ירושלים ותל אביב. לרוע המזל, צבעוניות זו אינה ניכרת בדמויותיו החדגוניות של הרומן, ובשימוש הדמגוגי שלו באידיאולוגיה וברעיונות מגמתיים, באופן היוצר לעתים רושם של סטריאוטיפיזציה.

 

גיבור הרומן, שבתאי (או בקיצור שבי) הוא נהג מונית ירושלמי, חובב נשים ואלכוהול. הוא מונע בידי אינטרס שטחי של חיפוש אחר רווח כספי ותענוגות זמניים, תוך שהוא מלגלג בגלוי על לקוחותיו ועל הסיפורים האישיים שלהם. יום אחד נקרית למכוניתו נוסעת תימנייה מסתורית, עירנית ונמרצת העונה לשם "לבנה". בכורח נסיבות אקראיות הוא נסחף אחריה לשרשרת אירועים על טבעית וסודית בהחלט, שכצפוי- תפקח את עיניו ותסייע לו להכיר גם בסודות האפלים שהוא מסתיר בפני עצמו.

יתכן ששבתאי הוא גיבור אידיאלי לרומן מעין זה, שהרי כמו הקורא עצמו, גם המאורעות הפנטסטיים נגלים לנגד עיניו "מצד שלישי", כלומר כאשר הוא עדיין ישוב במונית או מלווה את אחד מגיבורי הרומן האחרים. שבתאי גם נחשף למאורעות תוך שהוא נעשה יותר ויותר מעורב בארגון, אליו משתייכת לבנה, ומקבל הסברים צמודים, מפורטים וגם נוחים למדי (יש לציין) עליו ועל פעילותו. דגן מנסה להעשיר את דמותו של שבתאי הן באמצעות רמיזות מרובות לעברו והן דרך הרהוריו של הגיבור אודות יחסיו עם אמו. הניסיון הפסיכולוגיסטי הנ"ל לא זאת בלבד שמותיר את הדמות שטחית ולא מעניינת, אלא מתיש את הקורא בשל תיאורים רבים שמתגלים כלא רלוונטים לעלילה.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

יתרה מכך, דגן מסרב לנצל את הפרספקטיבה הייחודית של שבתאי כנהג מונית ומתעקש לתאר את הנופים הנשקפים מחלון מכוניתו בתיווכה של "יד מספר נעלמה", בעלת צביון מאוד מסוים, ובשל כך גם דמגוגית ומקוממת. דגן מוסר, כביכול מנקודת מבטה של נוסעת ערביה, את דעתו על ערי הלוויין של ירושלים- "שיש להם שמות של כל מיני זאבים, פסגת זאב, גבעת זאב, רמת זאב. כמו חיות טרף, היא אמרה, שבין השיניים שלהן נשארו עוד קצת זיתים, איזה קצה ואדי, דברים שמזכירים לך שפעם היתה כאן ארץ יפה." אמרה זו, כמו רבות אחרות ברומן, מגלמת בתוכה דעה פוליטית מסוג מאוד מסוים. אדגיש שלדעתי אין שום פסול בכך שהמחבר אוחז בדעה זו או אחרת. יחד עם זאת, ביצירה ספרותית המגמתיות של אמרות רבות מעין זו גורמות לכך שהרומן כולו נראה כמו מניפסט, שנבצר ממנו מלהכיל את המורכבות של תמונת המציאות במלואה.

דוגמה נוספת לטון הדמגוגי של הרומן גלומה ביחסו של המחבר לדת בכלל, ולנציגי הדת בפרט. ייצוגם של החרדים והמתנחלים ברומן הוא בעייתי, בלשון המעטה, וגובל בשנאה של ממש. הרב ערקבי, לדוגמה, מתואר ברומן פעמים רבות כדמות גזענית וקמצנית, שלא פעם מתרצת את מעשיה ברצונו של בורא עולם: "ערקבי החליט לבנות את הישיבה שלו בסילואן רק מפני שזה לא עולה לו כלום, והוא עוד מקבל סיוע ותמיכות כספיות מכל העמותות הימניות שמנסות להידחף שם בין הערבים." יש לציין שאומנם קיים ברומן ייצוג לכמה חרדים "צדיקים" אך אלו מופיעים מלכתחילה כמיעוט יוצא דופן שאינו מייצג את הכלל האפל והמושחת. אותו כלל, שבמהלך הרומן יילך ויתהווה כייצוג תרתי משמע של "כוחות הרשע" בישראל המודרנית.

אהבתי מאוד את הבחירה של דגן לשבץ את האירועים הפנטסטיים בפינות המוכרות של ישראל המודרנית, ביניהן בבסיס הקריה בתל אביב. באופן אירוני, הסיטואציות המוגזמות שהוא יוצר משעשעות במיוחד כאשר הוא משתמש בהן להסביר ולהגחיך תפישות סטריאוטיפיות בחברה המודרנית, כגון תפישתה של הפעילה הפמיניסטית הבכירה כמישהי שרעבה לקיום יחסי מין. למרבה הצער, דווקא אותו ארגון סודי, שאמור להתמודד עם תקריות על טבעיות מסוג זה, מתואר ברומן באופן נטול מקוריות. להלן, גם הדמויות בארגון הן סטריאוטיפים בפני עצמן- האישה השחורה מאפריקה, לדוגמה, היא מעין רופאת אלילים. גם אופן גירוש השדים, או הדיאלוג עם שדים אלו, אינו מתואר ברומן בצורה שטרם צפינו בה באינספור סרטי אימה הוליוודיים, כגון "קחי אותי לגיהינום", כמו גם סרטי מדע בדיוני, דוגמת "גברים בשחור". יתרה מכך, התיאור אינו עושה חסד עם דמויות השדים- שנשמעים מגוחכים מתמיד בשפתם הגבוהה ובגחמותיהם השרירותיות.

 "שדים ברחוב אגריפס" הוא רומן, שכפי שניתן להסיק מהכותרת שלו, מעוניין ליצור צומת חדשה בין מיתולוגיה יהודית לפנטסיה מודרנית, כל זאת על רקע המציאות הישראלית הארצית של ימינו אנו. לא בכדי, החלקים הטובים והמרתקים ביותר ברומן הם אלו שבהם משתמש דגן בבקיאות המרשימה שלו במיתולוגיה היהודית כדי לרקום מפגשים אישיים בין הישויות המיתולוגיות לבני האדם ותפישת העולם הצרה האופיינית להם. לדגן יש לשון עשירה ויפיפייה, הנעה בקלילות בין משלב מקראי ותלמודי לעברית בת זמננו, ומתארת בססגוניות הראויה דמויות, מקומות וסיפורים מופלאים. חבל שלא ניכרת ברומן השקעה דומה בעיצוב דמויות מורכבות, כמו גם בהתוויית תפישת מציאות מורכבת, תוך הימנעות מסטריאוטיפים ומהצהרות פוליטיות חדגוניות. יחד עם זאת, "שדים ברחוב אגריפס" הוא ספר ביכורים מרשים בשאפתנותו, ובולט על רקע מדף הספרים העברי הריאליסטי ונטול המעוף. יש לצפות כי בספריו הבאים תשתכלל מיומנותו של דגן לכדי הבאת סיפור שהוא בה בעת גדול ומופלא וגם מקורי, אמין ומורכב.

מודעות פרסומת