"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" / ביקורת

ספר הביכורים של רנסום ריגס מתרחש בטריטוריה מוכרת מדי של דמויות קלישאתיות ובחירות ספרותיות נדושות. עדיין מדובר בפנטסיה מבדרת, אם כי לעתים גם ארכאית ומקוממת 

(פורסם במקור ב-03.06.13)

ביקורת זו מכילה ספוילרים קטנים

לסופר האמריקני רנסום ריגס כמה חברים שהינם אספני תצלומים. בעצת המוציא לאור שלו החליט ריגס לנבור באוספיהם של חבריו וכך צבר מתוכם קובץ של תצלומים, בחלקם יפיפיים, כולם משונים ומקצתם מטרידים. בין תמונות אלו, המתפרסמות על גבי רומן הביכורים שלו, "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" ישנן המתארות נער נינוח המכוסה כולו בנחילי דבורים, פני נערה היוקדים למראה להבות המשתלחות מתוך כפות ידיה החשופות ובגדים התלויים על גבי מה שמסתמן כגופו של צעיר בלתי נראה. ביחסי הציבור שליוו את יציאת הרומן התעקש ריגס שמדובר בתצלומים אמתיים לחלוטין, "תצלומי וינטג'", שהיו נשכחים לולא היה ריגס מעלה אותם על הדפוס. אני לאו דווקא מסכימה עם הטענה הזאת, מכיוון שריגס אינו מכיר את הסיפור ההיסטורי שמאחורי התצלומים ולא ניכר שהפגין בו עניין מיוחד. אף על פי כן, אין ספק ש"המעון" הוא רומן שמעורר סקרנות והשתאות בעיקר בשל הפן הוויזואלי, ובזכות שילובה של הספרות עם אמנות הצילום.

בספרו של ריגס, נמצאות התמונות המשונות על ידי ג'ייקוב, נער יהודי אמריקני הסובל מסיוטים לאחר שחזה במותו של סבו, ככל הנראה מידיו של שד שטני. הטלטלה שחולל האירוע הנורא בנפשו של ג'ייקוב תשלח אותו בהמשך למסע לאנגליה, למעון בו חס סבו בתקופת מלחמת העולם השנייה. ריגס מבצע בחירה ראויה להערכה בהימנעו מקלישאה של ספרות הפנטסיה (שמיוחסת, לדוגמה, ליצירות כמו "הארי פוטר") במתן אופי ייחודי ומעניין לדמות הגיבור. ג'ייקוב אומנם מתווך בין הקורא לנבכי היצירה, תוך שאלת שאלות מבהירות על העולם המסופר, אך הוא אינו עוד גיבור פסיבי הנגרר להתרחשות בכורח הנסיבות. ג'ייקוב הוא למעשה אנטי-גיבור, אגואיסט, אנטיפת, אם כי בעל מודעות עצמית. דמותו אומנם נעשית פחות ופחות אמינה עם התקדמות העלילה, אך לרב היא מוסיפה לה נדבך חינני של ציניות והומור.

יח"צ

יח"צ

רשימה של מרכיבי הרומן האלמנטריים האחרים תיראה בערך כך: אנגליה, פנימייה, צעירים עם כוחות מיוחדים ומְבוּגרות אנגליות חביבות לעומת מבוגרים רעים ומכוערים. אם המרכיבים הללו נשמעים נדושים, יש לכך שתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שמרכיבים אלו הם אכן נדושים ופשטניים, גם במסגרת הרומן עצמו— הטובים טובים ותמימים מאוד והרעים רעים, מכוערים ומסוכנים מאוד, המכשפות הן אימהיות וחביבות בעוד המכשפים הם שטנים רוצחי ילדים, לצעירים יש תקווה ושאיפות בעוד המבוגרים לכודים בהוויה אפורה ונטולת מורכבות, וכן הלאה. הסיבה השנייה היא שהמרכיבים הללו, נדושים ככל שיהיו, מוכרים כבר מיצירות פנטסיה אחרות, ובכללן יצירות מפורסמות העוסקות בקוסמים מתבגרים ("הארי פוטר", "הקוסם מארץ ים") או בצעירים עם כוחות מיוחדים והקשר של הרדיפה אותם עם זיכרון השואה (סצנת הפתיחה של הסרט הראשון והחמישי בסדרת "אקס מן").

גם הטיפול של ריגס בטכניקות הקושרות בין מרכיבי העלילה חלקי ובעייתי. ריגס עורך שימוש ניכר בטכניקות של "לולאה בזמן" תוך "מסע בזמן"— טכניקות מורכבות שהופיעו בין היתר בסיפור הקצר "בציצת ראשו" של רוברט היינלין ושמחייבות בה בעת קיפאון בזמן ובמקום תוך תנועה של הגיבור בדרך עלילה מסוימת. על העלילה בטכניקות אלו להיות הגיונית ונטולת סתירות ולהסתמן כליניארית, אך להתגלות כמעגלית. כלומר, על העלילה להשיב את הגיבור שוב ושוב לנקודת ההתחלה. ריגס אומנם מקפיד היטב על חוקי "המסע בזמן" אך מזניח את התנועה, הטיפול שמחייבת הטכניקה הספרותית בנפש הדמויות שלו. הדמויות של ריגס למעשה לא עוברות תהליכים, מתבגרות או אפילו מנהלות שגרה מעניינת כלשהי, מעבר לתפקידן הפונקציונלי בעלילה. הזנחה זו תמוהה דווקא משום גילן המתקדם של רבות מהדמויות, והחורים הרבים בעלילה שנועדו להעניק להן כביכול ממד של אופל או מסתורין. כפועל יוצא מכך מזניח ריגס גם את התעלומות המרכזיות בסיפור, לרבות אלו הקשורות בתצלומים—ואלו נותרות ללא מענה גם בסיום הקריאה.

מסגנונו של הרומן והתצלומים השזורים בו ניתן להבחין בהשפעה העמוקה שהייתה לספרות הגותית בכלל, וליצירה "פרנקנשטיין" בפרט על כתיבתו של ריגס. בהשאלה מהספרות הגותית, דמויות "המדענים" של ריגס מאיימות באופן מילולי על "העולם הישן" והאנגלי-פסטורלי בעריכת ניסויים מסוכנים וביצירת תוצאות הרסניות. עם זאת, בספרות הנכתבת בעידן הדיגיטלי, לאור מימרות כמו Don't be evil של גוגל ותרבות האחריות התאגידית של חברות המדע והטכנולוגיה, דימוי "מדענים" שכזה הוא ארכאי ואפילו פרנואידי במקצת. משונה שריגס לא נסח לתוכו פרשנות מחודשת, או שָקַל לשכתב אותו.

אליה וקוץ בה, הבחירה הספרותית המקוממת ביותר של ריגס היא דווקא בפרטים הלכאורה טריוויאליים. טרם מותו, אומר סבו של ג'ייקוב לנכדו "המפלצות חזרו". ברומן יש אכן מפלצות, שחלקן לובשות צורות של בני אדם, אם כי עדיין מדובר ביצורים בדיוניים, מרושעים ובני אלמוות. זאת, למעט יוצא דופן אחד- חייל נאצי, שלמרבה האירוניה נמנה על גזע המפלצות בסיפור. קצרה היריעה מלהרחיב על הבעייתיות שבהפשטת הרוע הנאצי, המוסרי וההיסטורי, לכדי מהות חיצונית של מפלצת בלתי אנושית. זהו פתרון קל מדי, שטחי ומכעיס, שחומק מלפרש את מורכבות הרוע והאכזריות המשותפים לא רק לנאצים, אלא למכלול בני האדם. למרבה הצער, מחמיר ריגס את הפשטה זו כאשר גם היהודים בסיפורו מתגלים כבעלי זיקה לעולם העל טבעי. זאת, כאילו היותם יהודים אינו מעניין מספיק כשלעצמו, וכאילו לא די בלהיות יהודי כדי לזכות במקלט אצל הבריות בתקופה של רדיפה אכזרית.

לסיכום, כרומן ביכורים, "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" ניחן בקונספט ייחודי ובדמות אנטיגיבור מרעננת ומשעשעת, ועל כן יענג נוער ומבוגרים כאחד. חבל רק שלהברקה הרעיונית לא ניתן ביטוי באוסף הקלישאות המרכיבות את העלילה ובבחירות השמרניות והשטחיות המאפיינות אותה. יש לקוות שתשומת לב רבה יותר לפרטים תינתן בספריו הבאים של ריגס, ובכללם בספר ההמשך ל"מעון של מיס פרגרין", הצפוי לצאת בשנת 2014.

מודעות פרסומת