הצד הלא כתוב של חוק הספרים

(פורסם בשנת 2012)

בשירהּ, "חדר משלי", שפורסם במחאה החברתית האחרונה, כותבת המשוררת יודית שחר: "חמש מאות לירות אין לי, וירג'יניה/ ולא חדר משלי/ יש לי עט ונייר/ ותשוקה שתוקה". שחר מספרת על מצב פרדוכסלי: מצד אחד היא לא חיה במציאות שמאפשרת לה לכתוב, על אחת כמה וכמה לכתוב לפרנסתה. מצד שני, שחר כותבת בכל מקרה, בכוח התשוקה שמניעה אותה ליצור, חרף הכורח הכלכלי "המשתיק".

הצעת "חוק הספרים", שנכתבה בשנת 2009 ע"י ניצן הורוביץ (מרצ) וזבולון אורלב (הבית היהודי), נוצרה בעקבות אותו מצב שמתארת שחר. מצב של סופרים ומשוררים הזוכים לרווחים מביישים על יצירתם, ובה בעת לכודים בין הפטיש לסדן שבקרב האיתנים הכלכלי בין הוצאות הספרים לרשתות הקמעונאיות. שמה החדש של הצעת החוק, "הצעת החוק להגנת/ להצלת הספרים והספרות" (כפי שהופיע בתזכיר של שרת התרבות, לימור לבנת), צפוי להוריד אף יותר ממספר המתנגדים לחוק, שכרגע נמנה בכל מקרה על אצבעות יד אחת. מנגד, המצדדים בהצעת החוק מתארים אותה כ"פיתרון קסם" שנועד הן לשים קץ לשיטות התמחור הקיצוניות של הרשתות הקמעונאיות, והן לתגמל באופן מהותי יותר את המו"לים והסופרים.

אלו הן מטרות נאורות וחשובות. אבל, מאחורי המילים היפות, ענייננו בגרסה ישראלית לחוק צרפתי בן יותר מ30 שנה ("חוק לאנג", או "חוק המחיר הקבוע"), המגביל הנחה על ספר, בשנתיים הראשונות לצאתו לאור, לשיעור של 5%. הנתונים לגבי הצלחת החוק מעורבים: בעוד בצרפת, החוק רומם ושיקם את מצב הוצאות הספרים והחנויות הפרטיות, באנגליה הוא הביא לצמצום משמעותי בכוח הקנייה, ולפיכך גם במספר הספרים, הרואים אור מדי שנה. כמו כן, יש לזכור שהחוק קודם למעמדו הנוכחי בזכות מלחמה מסחרית בין רשתות הספרים. בראשיתו, קידמה את החוק השדולה של סטימצקי בכנסת, שראתה בו דרך לצמצם את כוחה של יריבתה בשוק, "צומת ספרים". מאז, כאמור, הספיקה סטימצקי לאמץ מדיניות מחירים אגרסיבית לא פחות משל מתחרתה, והיא נוטה לא להגיב יותר לפרסומים בתקשורת הנוגעים לחוק.

טיעונים רבים שמעלים מו"לים ואנשי מכירות נגד החוק נוגעים לניסוחו הכללי, לאי התייחסותו לסוגיות כלכליות שנויות במחלוקת כגון ריכוזיות של הענף, תגמול מו"לים בשיטת הקונסיגנציה (שמותירה אותם בהפסדים כבדים), ובעלויות צולבות של הוצאות ספרים, על רשתות גדולות שעובדות עמן. טיעונים נוספים מוקיעים את החוק כאנכרוניסטי, הן בשל גיל החוק הצרפתי שעליו הוא מבוסס והן משום שהוא אינו לוקח בחשבון את העידן הדיגיטלי ואת קוראי הספרים האלקטרוניים. אומנם, בחו"ל העברת ספרים לפורמט דיגיטלי הביאה למהפכה של ממש בתחום הקמעונאות. תאגידי ענק באינטרנט, כגון אמזון, החלו להחתים סופרים על חוזים אישיים, שמקנים להם נתח מכובד מהכנסות יצירותיהם (סופרים כמו אמנדה הוקינג מתנהלים כיום ישירות מול הקוראים, "הלקוחות" שלהם). אף על פי כן, בישראל קוראי הספרים האלקטרוניים, ובכללם האייפד, עדיין לא תפסו תאוצה- בעיקר בשל חדירה אטית לשוק, אבל גם בשל שמרנות הלקוח הישראלי, שעדיין מכור ל"ריח של ספר ישן".

יחד עם זאת, הצד שבדרך כלל לא תשמעו בתקשורת כשהוא מצודד או מתנגד לחוק הוא הצד האנושי. הכוונה לסופרים והקוראים, "יוצרי התוכן" ו"הלקוחות", האנשים שבזכותם קיימים הספרים ותרבות הקריאה מלכתחילה. אנשים אלו נעדרים באופן תמוה מהויכוח אודות החוק, כיצד עליו להיראות, או כיצד הוא עשוי להשפיע על חייהם. בנוגע לקורא הספרים הישראלי, ההנחות לגביו סותרות: מצד אחד הוא חלק מ"עם הספר", עם שנוצר מתוך "תנועת ההשכלה", שנהנה מספרים ומתרבות. מצד שני, הוא לא רוצה לצאת "פראייר", לא מוכן לקנות ספר שאינו ברשימת רבי המכר, על אחת כמה כשהוא אינו במבצע. חוק הספרים מתייחס אפוא לצרכן בציניות, כשהוא דורש ממנו מחיר יותר גבוה בממוצע על ספר, אבל מנחם אותו בכך שיסייע לפרנס את חנות הספרים. בתקופה של מחאה על יוקר המחייה, דרישה שכזאת לא רק שמדכאת את מכירות הספרות העברית, אלא גם מחוללת געגועים לעידן ה"4 ב100".

ומה בקשר לסופרים, הפרסונה שמאחורי הספרים, שלא פעם אחראים לקדם את יצירותיהם בכוחות עצמם? לא מזמן נכחתי בהרצאתה של חברת סגל בכיר בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, העובדת באחת מהוצאות הספרים הקטנות. לאחר שנאמה באריכות על מצבו העגום של שוק הספרות, נשאלה האם אכן בעקבות הצעת החוק עשוי להשתפר מצבם של הסופרים. תשובתה של המרצה לא הייתה חד משמעית: "המו"ל יוכל לכסות את ההשקעה" השיבה. "מו"ל שמכסה את ההשקעה שלו בספר- האינטרס שלו להחזיר את ההשקעה גם למי שהביא את היצירה לפרסום, וזה הסופר".

לפי דברי המרצה, הסיבה העיקרית שלא תשמעו סופרים דנים בתקשורת מפורשות אודות חוק הספרים, היא שלסופרים אין צד בעניין. סופרים ומשוררים אינם בעלי מקצוע, או לפחות אינם מוכרים ככאלה. הם לכאורה "אמנים" במובן הבוהמייני של המילה, יוצרים היוצרים לשם היצירה, בזמנם הפנוי וללא התחשבות במצבם הכלכלי או במחשבה על הפקת רווח (אלא אם כן הם סופרי "רבי מכר", שבאופן אוטומטי מוקעים כיוצרי "אמנות נחותה"). יתרה מכך, היותם "רעבים" מסייעת לכתיבה שלהם, הופכת אותה ל"מעניינת" יותר. דרך סיפורי העוני של משוררים מסוגלים לקום מיתוסים תרבותיים, כמו דוד אבידן. אם כן, הנתח הזעום והמגוחך (6%) שלו זוכים סופרים מחלוקת הרווחים על ספריהם, מייצג מציאות מתסכלת, שבה כל ציפייה של סופר להתקיים בכבוד בעקבות יצירה הזוכה להצלחה, מופרכת מכה וכה. זאת, בפרט אם משווים את הנתח הנ"ל לזה הכפול (12%) שמקבלים סופרים במדינות אחרות.

כדאי להבהיר שסופרים ומשוררים, כמו יורם קניוק ואלכס אפשטיין, מעורבים לא פעם בדיונים אודות חוק הספרים. אולם, בדרך כלל הם אינם מתבקשים לחוות דעה על החוק עצמו, אלא להלין ולהאשים. ההאשמה מתפזרת על מספר מוסדות (הוצאות הספרים, חנויות הספרים, חברות ההפצה), אולם לעולם אינה מתמקדת בשורש הבעיה- מעמד הסופרים עצמו.

מעמד הסופרים בישראל הוא בעייתי, בראש ובראשונה מכיוון שמספר הכותרים השערורייתי (כמעט 8,000), הרואה אור מדי שנה, זוכה על פי רב ל"חיי מדף" הקצרים מאלו של עגבנייה טרייה, לפני שהוא מוחזר למחסני ההוצאה. במציאות כלכלית שכזאת, ובתרבות כה מצומצמת של קוראי עברית, לסופר אין אפשרות ריאלית לצבור קהל קוראים, שיהיה נאמן לו גם בתקופות של מבצעים "מתונים". ראוי לציין שבז'אנר השירה המצב מעט שונה, תודות לכמה מוכרים חובבי שירה ולקהל קוראים, שהתרגל למצב של היעדר מבצעים. בד בבד, המקום באגפי השירה בחנויות קטן, קטן מאוד, וריבוי הכותרים אינו מאפשר, אלא החזרה של ספרים שחיי המדף שלהם ארוכים מהרצוי.

עד לאחרונה, נדמה היה שלסופרים ומשוררים יש כמה דרכים קבועות להתמודד עם מצוקתם הכלכלית, כגון החזקה במשרה נוספת או פרסום בחו"ל. ברם, הדרך הנפוצה מדרכים אלו הייתה נטישת דרך השוק, ופנייה למדינה. ריבוי המענקים והמלגות (ובכללם "פרס היצירה הציונית" של השרה לבנת) יצר במשך תקופה ארוכה אקלים, שבו התבקשו הסופרים לכתוב יצירות, בחלקן ביקורתיות או פוליטיות, תוך שהגוף, שאותו הם מבקרים, מכלכל את מחייתם.

רק המחאה החברתית הוציאה מקרב היוצרים קול חדש, ביקורתי וחשוב. הקול הזה, ששמענו בתקשורת בעיקר בפי משוררים ובמסגרת מאבקם ("מאבק המשוררים"), אומר את מה שטרם נאמר: שהסופרים לא מוכנים עוד להיות בשר תותחים בחזית שבין גופים כלכליים; שהם דורשים הגנה סוציאלית עליהם ועל זכויותיהם לפרנסה; שיצירתם של סופרים לא צריכה להיות תלויה בכספיה או בחוקיה האנכרוניסטיים של המדינה, אלא בשיקום מעמדם ובהורדת כוחם של הגופים, המתווכים בינם לבין קהל הקוראים. ל"חוק המשוררים", יש אפשרות להגשים מטרות מעין אלו:חוק חדש שתומך בכתיבת שירה, עבור המשוררים עצמם ובמנותק ממיקומו של ספרם בחנויות הספרים הגדולות. זאת, בדומה לחוק דומה, שהביא לשגשוגה של תעשיית הקולנוע הישראלית.

אנו, הקוראים, מעוניינים להמשיך ולתמוך בספרים שאנחנו אוהבים. אנו נשמח לקרוא אותם בכל פלטפורמה, ולשלם עליהם מחיר סביר והוגן, כל עת שהרווח ממנו יגיע גם לכותב. גם הסופרים עצמם, כדי שלא יתייחסו אליהם בפטרוניות, חייבים "לקחת את החוק לידיים". עליהם להוציא לפועל את מחאתם ולדרוש שכל הנחה שגוף כלכלי מעוניין לתת על יצירתם, תינתן על חשבון הרווח שהוא אמור להפיק ממנה, ולא על חשבונם שלהם. רווח של 40 אג' על עותק הוא לא הגיוני, הוא לא סביר ביחס להשקעה שנדרשת בכתיבת רומן, והוא בוודאי לא מהווה תמריץ עבור סופרים צעירים ומבריקים להמשיך ולהשתכלל במלאכתם. יש לתמוך ביתר עוז במו"לים ובבעלי חנויות מסוג אחר, שמוכנים לשלם ביד מסורה לסופרים, שתומכים בספרות עברית על חשבון ספרות מתורגמת, אבל עדיין משקיעים בעריכת ובשיווק כל כותר שיוצא תחת ידיהם.

הפורמט הדיגיטלי, אם וכאשר הקורא הישראלי יחליט להתנסות בו, הוא פתח להזדמנות חדשה עבורם ועבורנו: שוק הספרים האלקטרוניים אומנם סובל בעצמו מבעיה של ריכוזיות, בעיקר עקב מיעוט השחקנים במגרש (אפל ואמזון בארה"ב, סטימצקי בישראל). גם בו נפוצות אותן היררכיות שאנו מכירים מתעשיית הספרים, בין בעלי המלאכה (הסופרים) לבעלי ההון (הטכנולוגי). בה בעת, תהליך הוצאתו של הספר התקצר עד כדי כך- שלא רק שכל אחד יכול בפועל להיות "סופר", כל אחד יכול לפנות ישירות לקהל שלו, להתנהל מולו, לקבל ביקורת ולהגיב לה.

זוהי אינטראקטיביות חסרת תקדים במונחיו של תהליך הכתיבה, ועל המחוקק לראות את חשיבותה בביסוס מעמד הסופר בחברה ובתרבות. על חוק הספרים לכלול התייחסות לא רק לתרבות הקריאה בהווה, אלא גם למה שתהיה בעתיד. עליו לבסס את חדירתו של השוק הדיגיטלי, באמצעות תמיכה בתוכנות קוראות עברית, וביוזמות שייעודן להנגיש יישומים טכנולוגים וספרות עברית לקורא הישראלי.

לפנינו הזדמנות עבור עידן הוצאה לאור מתקדם, סביבתי והוגן יותר ביחס למגוון היבטיה של היצירה הספרותית העברית. למעשה, העידן הזה כבר החל, וכל שעלינו לעשות לייחד אותו עבור טיפול, בבעיותיה השורשיות של תרבות הספרות העברית- ביסוס מעמד הסופר, והיררכיות כלכליות, שאבד עליהן הכלח. בעידן שכזה, ספרו של אלכס אפשטיין, "לקסם הבא אזדקק לכנפיים", מסוגל לעורר מחאה גם אם מעולם לא ראה אור בדפוס. הוא מסוגל להגיע לקהל קוראים תוסס ומסור, לשאת ביקורת נוקבת על האוריינטציה המסחרית של תרבות הקריאה, ועדיין להיות יצירה ספרותית רלבנטית, שנכתבה בידי פרסונה מרתקת וחשובה.

מודעות פרסומת