מסיבה פוסט מורטם

(פורסם במקור ב-24.12.13)

הוא נראה כמו בן אדם, גורר את עצמו כמו אחד, אבל נוהם ומדיף ריח חזק של ריקבון. "הזומבי", או יותר נכון לומר "המת המהלך", הוא יותר מסתם טרנד של סרטי אימה- הוא הגלגול ההוליוודי לאחד המיתוסים העתיקים בתרבות העולם: המת שקם מקברו והחל ללכת שוב על פני האדמה, תר אחר ביתו ואחר עניינים שעליו להביא לידי סיומם. זאת, בין אם מדובר בכלה שנרצחה טרם חתונתה, בחייל שננטש למות בשדה הקרב, או במשפחת קניבלים שנטבחה בבקתה ביער.

ל"מתים המהלכים" באשר הם, ישנם מספר מאפיינים משותפים: הם אינם נבונים במיוחד (אם כי המוח שלהם עדיין מתפקד), הם מתים במלוא מובן המילה ולא ניתן להשיב את האישיות הייחודית שהייתה להם בעודם בחיים. הם גם נעים בקבוצות ונוהגים לקיים ביניהם אינטראקציות של למידה ושיתוף פעולה. לא בכדי נוטים לבלבל אותם פעמים רבות עם בני אדם- ה"מתים המהלכים" נראים ומתנהגים כמו בני אדם במובנים רבים, ולא רק משום שהם יודעים לפתוח דלתות ולטפס במדרגות. "המתים " למעשה דומים לנו גם כשהם לאו דווקא בצורת בני אדם קונקרטיים, ויעידו על כך ה"קרנפים" של יוג'ין יונסקו.

מראַם של "המתים" אמור בכל מקרה לעורר בנו שעשוע, ורצוי שגם מעט רחמים- אך בפועל אנו פוחדים מהם. ה"מתים מהלכים", גם בטרם נהפכו לזומבים שרצים מהר ואוכלים בני אדם, היו ויהיו המפלצות הכי מפחידות בעולם. הם מעוררים בנו פחד קמאי מפני אובדן אותו סממן אצילי, שמייחד אותנו כבני אדם בהשוואה ליתר בעלי החיים- היותנו בעלי יכולת חשיבה, בעלי עצמיות משלנו, בעלי תדמית חיצונית ובעלי שליטה על גורלנו. ה"מתים המהלכים" מזכירים לנו שאנו בסך הכול אורגניזם ביולוגי, רגיש ופגיע, נוטה לחלות ומועד להזדקנות.

יתרה מכך, "הזומבים" בצורתם המודרנית מזכירים לנו עד כמה בלתי חושבים, בלתי ייחודיים, חסרי תועלת ופסיביים אנו כבני אדם חיים המתנהלים בהתאם לתרבות הצריכה. בכריכה האחורית לסדרת הרומנים הגרפיים האולטרה מצליחה שלו, "The Walking Dead", כותב רוברט קירקמן (בתרגום חופשי): "העולם שהכרנו איננו עוד… בלי ממשלה, בלי חנויות מכולת, בלי דואר ובלי טלוויזיה בכבלים. בעולם שנשלט על ידי המתים, אנחנו נאלצים להתחיל סוף סוף לחיות". ה"חיים", בעידן שנידון לאפוקליפסה תרבותית- משמעם אנרכיה. "זומבים" שמשתלטים על מרחבים אורבניים הם תנועה מסיבית, בלתי נשלטת, שאינה סוגדת למסכים שחורים ואינה עוצרת בתמרור אדום. היא גם אינה מתקשרת במסגרת מגבלות השפה ואינה מהססת להביע את עצמה באלימות משולחת רסן כלפי עוברי אורח תמימים. לא בכדי יצא "ליל המתים החיים", הסרט שכונן את דימוי "הזומבים" המוכר כיום, ב1969- זמן קצר לאחר משפט הchicago 10 והמהומות והאבל שבאו בעקבות רצח מרתין לותר קינג.

כתבת "חיה רעה" משחרת לטרף

כתבת "חיה רעה" משחרת לטרף

האם מסיבת פורים, כפי שנצפתה אמש בצעדת הזומבים המסורתית של תל אביב, יכולה להיחשב כאנרכיה? במובן מסוים כן. אלפי צעירים נהו ברחובות, בתחפושות מטילות אימה של אייקונים תרבותיים מדממים, מרקדניות בלט ועד לטרזן ודרדסית. הם צלעו ברחוב ובכביש, התנפלו על מכוניות, נהמו לעבר צלמים ונשכו שאריות דם סינתטי. זאת, בהתרסה על תפישות יופי מקובלות, על תחושות של השתקה ומבוכה ואפילו על הפחד עצמו. אלא, שלצעירים אלו, שלא כמו ל"זומבים" המקוריים, ניתנה הפריבילגיה של לשוב ולהיות בני אדם בסיום הצעדה- בני אדם שהתמודדו עם פחדיהם הראשוניים ביותר בדרך המפגינה יצירתיות, דמיון ולא מעט הומור בריא.

מודעות פרסומת