"קרקס החלומות" / ביקורת

רומן הביכורים המכשף של ארין מורגנסטרן מקים לתחייה את אמריקה ואירופה שעל סף המאה העשרים ובונה בהן מרחב משכר חושים של פנטסיה ורומנטיקה. עם זאת ועל רקע המאה העשרים ואחת, מדובר ביצירה מעט אנכרוניסטית—שהייתה עובדת טוב יותר על גבי המסך הגדול 

(פורסם במקור ב-22.05.13)

גילוי נאות: "קרקס החלומות" של ארין מורגנסטרן היווה, בצמוד ל"קוסם מארץ עוץ" של ליימן פרנק באום, את התשתית לעבודת הסמינר שלי. יותר ממאה שנים מפרידות בין הקלאסיקה האלמותית של באום, שראתה אור לראשונה בשנת 1900, לרומן של מורגנסטרן, שראה אור בעברית בשנת 2012, כשנה לאחר יציאתו בארצות-הברית. יחד עם זאת, יש בין היצירות הרבה מן המשותף: בין היתר, העולם "האפור" של החוות קשות היום בארצות הברית, בעידן של שפל כלכלי ובשלבים הראשונים של פרוץ המהפכה התעשייתית. עולם זה ניצב בניגוד לבמה הססגונית עליה מופיעים הקוסמים, בעיר האזמרגד בארץ עוץ או בקרקס המגיע לעיר עם רדת הלילה.

"קרקס החלומות" של מורגנסטרן, מעבר להיותו קרקס, הוא זירת קרב שנקבעה מראש עבור שני קוסמים: סיליה ומרקו. השניים מוכשרים עבור הקרב מילדותם ומשובצים לתפקידים שונים על מנת שיוכלו להתחרות זה בזה. זאת, רק על מנת לגלות בסיכומו של דבר שהם מאוהבים ללא תקנה ואינם מסוגלים לברוח מתפקידם בקרקס, לממש את אהבתם או להביא לסיום המשחק של מי מהם ללא שיתוק או רצח. ראוי לציין בהקשר  זה ש"סצנות הקרב" של מורגנסטרן, בניגוד לנהוג ביצירות מקבילות מז'אנר הפנטסיה, אינן כוללות אלימות או אפילו עימות מילולי כלשהו. לחילופין, בהשראת השכלתה של מורגנסטרן בתחום האמנות—על הקוסמים להתחרות זה בזה באמצעות יצירתם של מיצגים מרשימים, יצירתיים ונועזים: אוהל ובו גן העשוי כולו מקרח, או אוהל ובו מבוך מראות מפותל במיוחד. המיצגים מתוארים ברומן בפירוט מעורר השתאות (ובתרגום עשיר במיוחד של שאול לוין). לדעתי, הם גם נושאים בחובם מסר מורכב ויוצא דופן על מהותה של האמנות ככוח, המשפיע על יחסיהם של בני אדם דרך הרושם אותו הם מקבלים זה מזה.

עלילת משנה נוספת בה עוסק הרומן היא סיפורו של ביילי, נער אמריקאי המתגורר עם משפחתו בחווה ומיועד לצאת ללמוד בקיימברידג' על מנת לשוב לנהל את חווה זו. ביילי אומנם אינו "מאושר במיוחד" ממתכונת חיים הנוכחית, אך הוא אינו עוצר להרהר בה או לחשוב על אלטרנטיבה. זאת, עד למפגש מקרי עם אחת מעובדות הקרקס, נערה אדומת-שיער בשם פּוֹפֵּט. בהמשך, ינסו פופט ואחיה התאום וידג'ט למשוך את ביילי לחיים בקרקס, הן תוך שימוש במילים ובנבואות והן באקטים של פיתוי ואיום. עלילת משנה זו הינה, לדעתי, הפן הבעייתי יותר של הרומן. התקשיתי מאוד להזדהות עם ביילי כשהלה התעלם לאורך כל היצירה מנוכחותו של הקסם בקרקס, גם כשזה הודגם לפניו דרך כוחותיהם העל-טבעיים של פופט ווידג'ט. כמו כן, די מאסתי בשלב מסוים מניסיונן הרפה של הדמויות לקשור את גורלו של ביילי עם זה של הקרקס דרך "נבואות" אלו ואחרות. עבורי, "נבואה" בספרות פנטסיה היא ניסיון עצל של הכותב/ת לסלול את דרכו של הגיבור לגדולה, מבלי להותיר לו ברירה ומבלי לאלץ אותו להתמודד עם אתגרים של ממש: הכרעה בין צדדים שאינם בהכרח "טוב" או "רע", הפעלת שיקול דעת או הסתמכות על משאלות לב. כתוצאה מכך נותרת דמותו של ביילי דלה, נאיבית ובלתי אמינה, אלמנט הפוגע במידה מסוימת בחוויית הקריאה המורכבת של הרומן.

אם כן, מבחינה עלילתית נשען הרומן על שני מרכיבים עלילתיים: יריבים המתגלים כאוהבים ונער אמריקאי העולה לגדולה. מרכיבים אלו אומנם אינם מקוריים במיוחד, אך מורגנסטרן מצליחה לשלב ביניהם באופן הנוסך ברומן משבים מרעננים וכנים של רומנטיקה ואופטימיות. מורגנסטרן, בדומה לבאום ב"קוסם מארץ עוץ", מאמינה בכוחו של העצמי. היא מאמינה בפוטנציאל של האינדיבידואל, במחויבות שלו לזולת ובשאיפתו לחירות.

 

יח"צ

יח"צ

עם זאת, יש לזכור שספרה של מורגנסטרן יצא לאור בשנת 2011—לאחר המהפכה הפמיניסטית ובעת העידן הדיגיטלי, האכזבה מאובמה והמחאה נגד השיטה הקפיטליסטית. לכל מאורעות אלו אין כל זכר ב"קרקס החלומות" וניתן לקרוא אותו כאילו נכתב בתקופה בה התרחש, בין שלהי המאה התשע-עשרה לתחילת המאה העשרים. יש בכך מן האכזבה וגם מן התקווה. אכזבה, משום שהצלחתו המסחררת של "קרקס החלומות" מעידה על היעדר שינוי במנטאליות הפרו-קפיטליסטית האמריקאית, ואף על תחושת נוסטלגיה לרומנטיקה שאפיינה את מדיניות זו בעבר. עם זאת, יש באנכרוניזם של מורגנסטרן גם תקווה. קדירת האש, הקסם המורכב והמשפיע ביותר ברומן, משולה בפי אחת הדמויות ל"מכונה": טכנולוגיה, הדורשת לצורך הפעלתה את כוונותיהם הטהורות ואת מיומנותם של בני האדם. משמעות הדבר היא שגם האינטרנט, בעיני מורגנסטרן, הוא מעין טכנולוגיה—שבני האדם יכולים לעצב אותה בחוכמה ולהשתמש בה בתבונה, על מנת להגיע לשינוי חיובי בחברה הסובבת אותם.

"קרקס החלומות" הוא קרקס המופיע אך ורק עם רדת הלילה, למשך שעות ספורות ובצבעי שחור-לבן בלבד. אף על פי כן, מופעי הקרקס לוכדים את הקהל באמצעות "אלוזיה משוכללת של מאור" כדברי המבקר פרידריק תיסן: משחקי חושך ואור, מרחבים שהחוקיות שלהם מאתגרת את המבנה של השגרה ומופעים שמנצלים את הפחד של הקהל עבור חוויה של צחוק ושחרור. מורגנסטרן יצרה יקום יפהפה ועשיר, השואב במידה שווה מבתי הקפה בפריס וממבני המפעלים התעשייתיים של המאה העשרים. עבורי, קריאה ברומן של מורגנסטרן הייתה חוויה אסתטית, לא פחות מכפי שהייתה ספרותית. יחד עם זאת, לא הצלחתי להשתחרר מן התחושה שדווקא סיפור מהסוג שמספרת מורגנסטרן היה מתגלם טוב יותר על גבי בד הקולנוע מאשר על גבי המילה הכתובה. הקולנוע היה מעצים את החזון האמנותי של מורגנסטרן ומגמד כמה מהבעיות העיקריות שלה ככותבת ספרותית. מורגנסטרן מתקשה, לדוגמה, בבניית דמויות שהן מעניינות כשלעצמן, מורכבות וזכירות—ולכן נשכחות מרבית הדמויות שלה מיד לאחר תום הקריאה.

לסיכום, "קרקס החלומות" הוא יצירת ביכורים נפלאה, סוחפת ומרשימה, המעוררת ציפיות גבוהות במיוחד מספריה הבאים של ארין מורגנסטרן. מורגנסטרן יצרה יקום עשיר ויפהפה ועולם ערכי מורכב, גם אם אנכרוניסטי ביחס לתקופה שבה בפועל היא כותבת. בעיות מהותיות יותר בכתיבתה של מורגנסטרן הן, בין היתר, היעדרן של דמויות מורכבות, זכירות ואמינות ונטייה לשימוש בקלישאות. אולי דווקא בשל עושר הממד האסתטי, לעומת דלות הממד הפסיכולוגי—מוטב היה לו "קרקס החלומות" היה נוצר מלכתחילה כיצירה קולנועית. יש לקוות שבעיותיו של הרומן אכן תטופלנה לקראת צאת העיבוד הקולנועי של הספר, בהפקתו של דייוויד היימן.

מודעות פרסומת