"טעם סיגריה"

הסיפור הקצר שלפניכם הוגש במקור כתרגיל סיכום בסדנת הכתיבה של הסופר סמי ברדוגו, בשנת 2012

השמש כבר עמדה באמצע השמיים, כשאני ואימא הגענו לחוף הים. פרשנו את השמיכה על החוף ופתחנו את הצידנית. היא לא הביטה בעיניי. את השתיקה שלה יכולתי לשמוע גם מבעד לצווחות של הילדים בין הגלים. לפני שיצאנו, היא אמרה רק משפט אחד, כשהצביעה לעבר בגד הים הישן, ואמרה שצריך להזכיר לה מי אנחנו. היה לי הרבה מה לומר על זה- היא זוכרת מי אנחנו מצוין, זה שאת לא באת לבקר אותה זו בעיה שלך. אבל חנקתי את המילים, זה לא נראה נכון באותו רגע.

גם בהתחלה שלה שם, כשהביקורים הוגבלו למשהו כמו שעתיים בשבוע, היה לה זיכרון יפה מאוד מהמשפחה שלה, זיכרון של צבע. איזו לבנה את! הייתה הופכת את ידי מצד לצד, עיניה יוצאות מחוריהן . מה זה הדבר הזה?! תקשיבי, איך שאני יוצאת מפה את באה אתי לים, ואין תירוצים יותר, שומעת?! לא, שחקי אותה חְנָג' במקום אחר. אחר כך, בשלב של התרופות, היא כבר לא זיהתה שלבן זה צבע בפני עצמו. כל העולם שלה– הקירות, החלוקים, המפית, שעליה הונחו הגלולות- היה משהו שהיא קישרה עם כאב בלתי נסבל. זה התחיל  בתור תגובות מפחידות של צרחות ובריחות, אבל גם היה מה שהוציא אותה משם, לדעתי- השאיפה לצבוע את העולם, או לפחות את הארונית בחדר שלה במוסד.

לבשתי חולצה לבנה מעל בגד הים, לפחות לא להיחשף לשמש. תכננתי גם למרוח קרם הגנה בחוף עצמו, אבל אני ואימא היינו יותר מדי עסוקות בלהכין את הפיקניק. היא לבשה בגד ים שלם שחשף עד כמה רזתה במשך הקיץ, ועורה הלבן בצבץ מתוכו, ענוג וחלק, כאילו לא נכווה ולו פעם אחת. עד שסיימנו, זיהיתי את אבא במרחק. ידעתי שעדי נמצאת לידו, אבל גיליתי שאיני מצליחה לזהות אותה. לא יודעת את מי ציפיתי לראות, אבל הנערה שנגלתה לעיניי הייתה חיוורת משחשבתי, מלאה ומגושמת. היא לבשה קפקפי אצבע, שאליהם התאמצה להידחק בכל צעד, וקפוצ'ון גדול, שלא הלם את מזג האוויר החמים. מחשבותיי נדדו אל העוגה, שטרחתי כל כך להכין אתמול בערב, ושאלתי את עצמי אם זה השכר שבאמת מגיע לה על התקופה היחסית של השקט בינינו.

אבא הגיע והציג את אחותי בגאווה, בעיקר בשביל אימא, נראה לי. עדי חייכה. אמרתי לעצמי שזה טוב, אני לא זוכרת מתי היא חייכה מאז שהתחילו התרופות, אבל לא הרגשתי ככה. כשעדי חיבקה אותי, נגעתי בכפות ידיי בגבה העליון, לא מהדקת עדיין, והיא לחצה אותי בגעגועים. נו, מה איתך? גערה בי, ונעניתי לה, לוחצת אותה אליי. בואו, בואו, נבח אבא. שבו כולם, בואו נאכל. שקענו בצייתנות אל החול. אבא ואימא החלו מיד לקחת לעצמם צלחות ורק אני ועדי ישבנו וידינו בחיקנו, מתבוננות. כשהיא קלטה שאני מסתכלת עליה, עדי זינקה מיד להכין לעצמה אוכל, אבל ניצוץ חדש וחמקמק נדלק בעיניה. אוושת הגלים השתלטה על צליל הלעיסות, שהפכו שוב שקטות ומונוטוניות. עדי הפשילה את הקפקפים וחפנה את אצבעות רגליה בחול, מניעה אותן למעלה ולמטה בקצב מהיר. אבא שאל אותה מה בכוונתה לעשות מחר. היא הרימה את אצבעה, בלעה את מה שלעסה, דבר שמעולם לא עשתה, ואז ענתה לו שאינה יודעת. תמצא עבודה, כנראה. אבל לא כמו פעם, הדגישה, אני כבר לא כזה צריכה כסף. סתם, שיהיה לי משהו לעשות. אבא ואימא הנהנו בשביעות רצון, ורק אני לא הסטתי ממנה את המבט. לא יודעת למה חיכיתי, לעווית פתאומית או לעיקום של הגבה, אבל זה לא קרה. שאלתי את עדי אם טעים לה. היא הרימה את עיניה מתוך הסנדביץ', והשפילה אותן שוב. כן, מאוד, אמרה. אבל, רק שתדעי שאסור לי קקאו עד להודעה חדשה. זה בסדר? זרקתי מבט חטוף לעבר העוגה וסיננתי שזה מובן. אימא קפצה, זה רחלי הכינה, עדי, כשהיא שמעה שאת חוזרת, כל הכבוד. כן, כל הכבוד, הנהנה אחותי ושבה לעסוק באוכל שלה, כאילו רק לו המתינה כל הזמן הזה.

הערב היה זה שחששנו ממנו יותר מכל. בפעם האחרונה שעדי התיישבה לקידוש, זה נגמר בקטסטרופה. דודה חוה קפצה לביקור. היא לא רצתה להישאר לקידוש, אבל כבר עמדנו להתחיל, אז היא והבן שלה כיתתו את רגליהם לשולחן. גם המשפחה שלנו לא סבלה את דודה חוה, בעיקר כי מאחורי הדיבורים הרבים שלה לא הייתה הרבה אכפתיות למשפחה שלנו. בשלב מסוים, עדי אמרה לה את זה, תוך שהיא קוראת לה כלבה מסריחה ופוסטמה. הדודה ועדי קמו ממקומן, ועדי רכנה קדימה, הווריד שבמרכז מצחה שינה צבעו לסגול והפה שלה ייצר מלים כל כך איומות, שהדודה החלה לברוח מהן בכיוון הדלת. את הצרחות שבאו אחר מכן שמעו בכל החלקים של הבית, אבא צועק על עדי ועולה למעלה, אבא צועק על אימא שמנסה להרגיע אותו ועדי חוזרת לצעוק עליו כדי להוכיח שהיא צודקת. ידעתי, מניסיון, שלא כדאי להיות בסביבה, אז סגרתי את דלת החדר שלי. את מה שקרה לאחר מכן, נאלצתי לשמוע מאימא. אבא צעק על עדי שהוא לא רוצה אותה יותר בבית. עדי הרימה את אחד הפמוטים, אבל אחרי רגע הניחה אותו שוב במקום. היא יצאה מהבית בטריקת דלת, ובפעם הבאה שראינו אותה היא ישבה בבית המעצר העירוני, אחרי שהכתה קשות מישהי, שהייתה אז חברה שלה.

אימא ביקשה ממני לערוך את השולחן, אבל לא ידעתי איך. המפה הייתה לבנה מדי, סדר הישיבה היה קבוע מדי, והפמוטים היו מונחים באותו מקום. אימא, אולי די להעלות זיכרונות? אמרתי. היא שוב האשימה אותי, שאני מתעצלת לעבוד, ועלתה להתקלח. בהיתי בשולחן למשך עוד כמה דקות, ולבסוף החלטתי לערוך שולחן אחר, בגינה.  לשמחתי, איש לא ערער על הרעיון. עדי שוב אכלה בתיאבון, מספרת על סדרות חדשות שגילתה בטלביזיה, ועל עדכונים, שקיבלה בינתיים מחברים ישנים. הנחתי את מרפקיי אל השולחן, ובעטתי בחתול שחמד את הארוחה שלי. זרקתי לחלל האוויר את שם מקום העבודה הנוכחי שלי. שירות לקוחות, הנידה עדי את ראשה. מתאים לך, ומה שלום ג'ניה? אתם עדיין ביחד? היססתי לפני שהשבתי בחיוב. עדי וג'ניה מעולם לא הסתדרו אחד עם השני. אבל עדי רק הנהנה, ושבה לעסוק באוכל שלה, לא לפני ששאלה אותי אם הוא גם יכול לקפוץ לבקר. חייכתי. זה אומר שהוא בא היום בערב? שאלה. לא יודעת, אמרתי. זה יום שישי בערב. את לא בדרך כלל יוצאת עם חברים?

ג'ניה לא בא אליי הביתה, לפחות מאז שעדי אמרה לו ששמעה אותנו עושים את זה. בכל פעם שהייתי מעלה את נושא השינה, הלחיים העדינות שלו הוצפו בסומק עז, והוא טען שאצלו יש טלוויזיה יותר טובה, ורכב צמוד, ומזגן חזק, ועוד יתרונות רבים.  כשהתקשרתי אליו אחרי הקידוש, לא ידעתי איך לבקש ממנו לבוא. הקו השתתק לרגע, להוציא קול נשיפה יחיד שפלט ג'ניה, כשכנראה החליט לשבת. הוא שאל אותי איך עדי נראית. בריאה, האמת, אמרתי. מצוין, זה מה שרצית, הוא השיב, אז למה את נשמעת ככה? אתה תבין כשתראה אותה, אמרתי, אם אתה בכלל רוצה. לא, לא, בטח. היא אחותך, זה חשוב. אני כבר מגיע. אוקיי, נאנחתי, אני רק רוצה להזכיר לך שזה יום שישי… הוא בינתיים ניתק את השיחה.

ניגשתי לחדרה של עדי. הדלת הייתה סגורה, אבל לא עד הסוף. הדפתי אותה ברכות, ולחצתי על המתג. האור היה הדבר היחיד שדלק בחדר אותו רגע. הטלביזיה, הסטריאו, הסמארטפון- כל הצגים היו חשוכים, להוציא כמה מסגרות נייר, שהכילו תמונות ילדות. באחת מהן נשקפו הדמויות של שתינו- אוחזות יד ביד, מאגרפות את היד השנייה וחושפות את הרווח שבין השיניים הקדמיות. הרצפה הייתה נקייה, להוציא חפיסת סיגריות ריקה, והריח אכן הצחין את כל החדר. עדי הייתה שקועה בשינה, השמיכה העבה משוכה עד לאוזניה, וידה האחת נפלה מתוך המיטה, אצבעותיה נוגעות קלות ברצפה. הבטתי בשעון- השעה הייתה עשרים לעשר בלילה. עדי, אמרתי בעדינות, ג'ניה בדרך, אם בא לך לומר לו שלום. עדי השמיעה נהמה חלושה, אבל לא נעה. לא היה נעים לי, אבל ניגשתי וניערתי מעט את כתפה. היא סובבה את ראשה לעברי, ומבלי לשאול לקחה נשימה עמוקה ואיזנה את עצמה על מרפקיה, מהנהנת.

מה את רוצה תגידי לי, אמר ג'ניה, כשנסענו אליו הביתה, היא נראית מצוין, היא לא תציק לך יותר, רק טוב יצא מכל זה. זה מה שגם אבא אמר, כשהכריח את הרופאים להשאיר אותה עם התרופות, אותן מלים בדיוק. איזה מצוין? אמרתי, היא רק אוכלת וישנה כל הזמן. למרות שהיא עדיין קמה במהירות- כשג'ניה הגיע היא כבר הייתה לבושה, מאופרת ועם בדל סיגריה ביד. נדהמתי לגלות כמה היא יודעת עליו. בעשרים דקות שנדרשו לומר לה שלום, היא וג'ניה הספיקו לשוחח ארוכות על החברים, ששניהם למדו איתם בבינתחומי. עדי מסרה דרישת שלום לכל אחד מהם וביקשה גם משוב על הקורסים שג'ניה הספיק לקחת בהיעדרה. כשיצאנו, ג'ניה האיר את הרכב בחיוך, עוד לפני שסובב את המפתח במצת, ואמר שאולי סוף סוף הם יוכלו להסתדר זה עם זה. הסכמתי איתו, אבל לא הייתי מסוגלת להמשיך לדון בנושא. רציתי להתרחק מהבית מהר ככל האפשר.

בכל פעם שהייתה עצבנית, הייתה עדי יוצאת לסבב או שניים של ריצות ברחבי הפארק. בבית הספר התיכון, היא הפכה את זה ליתרון בתור אחת השחקניות המצטיינות של ליגת הכדורעף. היה לה גוף שרירי, שזוף וחטוב, גם אם לפעמים התעקשה שהיא מלאה באזורים מסוימים. במשך שנים, נמנעתי מללכת איתה לאותו מכון כושר, ולו כדי שאנשים לא יגלו שאנחנו אחיות. זה היה יום ראשון בבוקר, יום של משמרת ערב בעבודה, כשהיא חזרה להתאמן. כשצעדתי על גבי ההליכון הבחנתי בה, מתגנבת אל מחוץ למלתחות. שלא כהרגלה, לבושה בחולצת טריקו גדולה, ממוללת מגבת לבנה בידיה הרפות. החלטתי להתעלם, ובמשך שארית האימון לא הסרתי את מבטי ממסך הפלסמה, שהציג תוכנית כלשהי על רפואה אלטרנטיבית. חלפה חצי שעה לפחות עד שהרשיתי לעצמי לרדת, ועדיין, כשהסתובבתי, מצאתי אותה לוטשת בי מבט, כאילו מנסה ללמוד אותי מחדש. מבוהלת, הלכתי ישירות למלתחות, לא אומרת לה שלום. היא לא באה אחריי. היא סיימה את האימון רק כמה שעות לאחר מכן, וחזרה הביתה כשהיא מדיפה ריח חריף של ניקוטין.

לכאורה, לא היינו צריכות להסתגל מחדש זו לנוכחותה של זו. אני עבדתי בערב, היא בבוקר, וגם הייתה צפויה לחזור ללימודים בסמסטר הבא. גם כשהייתי בבית, לא היה יוצא שום צליל מדלת חדרה הסגורה, גם לא צליל פלאפון. הנחתי שהיא פשוט ישנה. אבל, כשהייתי יוצאת להתאמן, היא תמיד הייתה שם. עד מהרה הייתה גם דואגת להיות שם בשעות ובימים המדויקים שלי, תמיד נמצאת על מתקן לא רחוק, והחולצה שלה נהיית יותר ויותר צמודה. יום אחד גיליתי שהיא השאירה לי קופסת שוקולדים ליד ההליכון, ועליה פתק "זה לא ישפיע על כמה שאת יפה. אחיות וגם חברות? עדי". זה צבט לי את הלב, אז החלטתי לגשת לעדי. אמרו לי שהיא במלתחה, ובאמת מצאתי אותה שם. היא בדיוק נכנסה להתקלח, לבושה בבגד הים הישן שלה, שהיה קטן בשתי מידות לפחות. כשראתה אותי, צרחה, מכסה את עצמה במגבת, ומתנשפת במבוכה. לא רציתי שתראי אותי ככה, אמרה, אל תביני אותי לא נכון, אבל כל זה מרגיש לי חדש לגמרי, אני עדיין צריכה להבין שיש לי פרטיות, אכפת לך לצאת? אלו לא היו הדברים שאמרה שהבהילו אותי, אלא הצרחה הקצרה הזאת, קריאת הכאב של חיה פצועה. לראשונה מזה זמן רב, ראיתי שוב את אחותי הישנה, וידעתי פתאום מה היא מסתירה. הבטתי פעם נוספת בגופה המלא, החיוור והבחנתי בסימנים עבים על פרקי כפות ידיה, רגע לפני שהיא הסתירה אותן באמצעות המגבת.

לא אמרתי דבר, לא לה ולא לאף אחד. גם אם הייתי אומרת משהו, לא ידעתי איך לעשות את זה בצורה שלא תפגע בה עוד יותר. העבודה שלי הודיעה על הכנסה של משמרות בוקר, אבל אני התעקשתי להישאר בערבים, כדי שאוכל להמשיך ללכת למכון באותן שעות, לראות אותה. אם עדי ידעה שגיליתי את סודה, היא לא הפגינה לכך שום מודעות. היא בעיקר שמחה שאני שוב מדברת איתה, מתעניינת בה. כשאימא הייתה מגיעה בעצמה למכון, לשיעור ריקודי עם, הייתה עדי תופסת אותי בזרועי ומגחכת בקול, איזו חתיכה נהייתה האימא הזאת. לבסוף היא נרשמה בעצמה לשיעור הזה, אפילו שמעולם לא אהבה לרקוד, שם הצליחה למשוך את תשומת לבה של אימא, האדם היחיד שמעולם לא בא לבקר אותה במוסד. גם הן נהיו חברות טובות.

חוץ מהסירוב המוחלט לדבר על כל דבר שקשור באותו לילה, עדי התנהגה בפתיחות רבה, שוחחה וצחקה, כאילו היינו אחיות וגם חברות מאז ומעולם. היא סיפרה לי שהכירה בחור חמוד בעבודה, אבל בחיים לא הייתי מתארת לעצמי שזה הטיפוס שלה. זה היה בסדר גמור מבחינתי, כי הבחורים שעדי שהכרתי נהגה להסתובב איתם לא התייחסו אליה מי יודע מה. הבחור האחרון שהיא יצאה איתו, וגם התאהבה בו, היה גבר שעיר ומחוספס שעבד בקפיטריה של הבינתחומי, וזרק אותה ברגע שהתחילה לעצבן אותו. במשך שבועות ארוכים לאחר מכן היא הייתה בלתי נסבלת, מתעצבנת מכל שטות, מעירה הערות מרושעות, צועקת במשך שעות. זה נמשך עד זמן קצר לפני התקרית בקידוש, כששכנענו את עצמנו שהמצב רוח הזה חלף. עדי הראתה לי תמונה של הבחור החדש. אמרתי שהוא נראה חמוד, אבל זה רק בגלל שהוא חייך, ואולי הוא לא מחייך, כשלא מצלמים אותו. היה לו שם אשכנזי, כמו שאימא אוהבת, וכיפה סרוגה על הראש. הוא אמר לעדי שהוא מחבב אותה. ברור שהוא לא ידע מי היא באמת. התחשק לי לתפוס אותו בגרון.

למה שעשיתי, בסופו של דבר, לא הגעתי מתוך תכנון מוקדם. הייתה זו שעת לילה מאוחרת, כשחזרתי מהעבודה. קראתי בקול שחזרתי אבל אף אחד לא ענה. חשבתי לעצמי: אבא בעבודה, אימא בריקודים ועדי אולי חזרה לצאת עם חברים. חשבתי על עדי ועל הזיכרון של הסימנים העבים על גבי פרקי ידיה, החתכים העמוקים, העישון הכבד. הכאב שגרמה לעצמה נבר בתור העצמות שלי ללא מנוחה. ידעתי ממה הוא נגרם, ולכן עליתי לחדרם של אבא ואימא ובארון האמבטיה מצאתי את מה שחיפשתי. הייתה זו צנצנת קטנה וצפופה, אטומה בסך הכול בפיסת צמר גפן וגומייה.  הדחף הראשון שלי היה להיפטר מהגלולות. התכוונתי לזרוק אותן לאסלה, אבל הרגשתי שזה קרוב מדי, ואולי כדאי לעשות את זה בעבודה או במקום ציבורי אחר. ירדתי למטבח והנחתי את הצנצנת בתוך קופסת סנדביצ'ים מפלסטיק, מהסוג שהייתי לוקחת לעבודה כל הזמן. ידעתי שעדי אמורה לקחת את הכדורים רק בשעות הבוקר המאוחרות, ולכן עד שתבחין בהיעלמותם- אני כבר אקום מוקדם, ואפטר מהם בעצמי. שמתי את הקופסא מתחת למזרן שלי והלכתי לישון.

רחלי, קומי.

קול רם, צורם, כועס ומוכר יותר מדי. פקחתי את עיניי ומצאתי אותה עומדת ממש מעליי, עם כפות הרגליים על גבי המזרן. כל שריר בגופה היה ניצב ביחס אליי, ומבטה ממוקד באופן מפתיע עבור השעה המאוחרת. אל תשחקי אתי משחקים, היא אמרה, גם לי אין כוח לזה עכשיו, איפה שמת אותן?

המשכתי לעפעף אליה, כאילו טרם הבנתי מה היא מבקשת. שתקתי.

אני צריכה את הכדורים שלי, שומעת? היא אמרה, מה, את רוצה שאבא יהרוג אותי? מה נסגר איתך?

פקחתי שוב את עיניי, הפעם לחלוטין. את מכורה, אמרתי.

לא, היא אמרה, אבא נתן תנאי שאם אני חוזרת הביתה אני לוקחת מינון כפול. דוקטור גורסקי אישר את זה. תפסיקי לעשות בלגנים ולשחק אותה רִיגְשִי. זה מתחת למזרן, נכון?

הסטתי את מבטי ממנה.

טוב, אין שכל אין דאגות, היא העבירה רגל אחת מעליי וירדה מהמזרן, עכשיו תזיזי את התחת שלך ותקומי, קדימה.

כל כך הרבה זמן לא שמעתי אותה מדברת ככה, שגם לאחר שהבנתי מה היא מבקשת, בהיתי בה, לא בטוחה מה כדאי לעשות. עדי פשוט גלגלה את עיניה והצביעה עליי: כשהיינו קטנות, זוכרת? את היית אומרת שסוכר הופך אותי למשוגעת ומחביאה אריזות ענקיות של ממתקים מתחת למיטה. בחוכמתך הרבה היית גם משאירה אריזות ריקות של ממתקים ברחבי החדר, למקרה שלא הבנתי לאן זה נעלם. זה בסדר, אני לא כועסת. כבר התמודדתי עם מספיק חרא בחיים.

כמה זמן את בלי תרופות? שאלתי לבסוף. אין סיכוי שהשעה עד כדי כך מאוחרת.

לא הרבה. היא נאנחה, והתיישבה על צד המיטה, זה מעניין אותך בכלל?

הנהנתי נמרצות.

היא בהתה בחלל ואמרה, תראי, אני לא רוצה להוציא את זה עלייך. היה לי הרבה זמן לחשוב על זה כשהייתי מאושפזת. כולם דיברו עליי כאילו אני במשבר, וכמה שצריך להרגיע אותי. הוציאו ממני חתיכת פסיכית כי העזתי להגיד לאנשים מה אני באמת מרגישה. יעני, אם לא הייתי אומרת כלום, אם זאת הייתה רק בעיה שלי, לא הייתי מגיעה לחור ההוא.

היא נשמה נשימה עמוקה, ונשפה אותה לאט, פוכרת את אצבעות ידיה.

היא אמרה, ואז הבנתי שיש דברים, שגם המשפחה הדפוקה שלך מעדיפה פשוט לא לדעת. הם מעדיפים לא לדעת כי הם לא עשו אותך בגלל שאכפת להם, אלא כי הם רוצים בת חמודה שתעבוד ותלמד ותלך לאירועים משפחתיים. כשאני לוקחת את הכדורים, אני הבת הזאת שהם רוצים. אבל מה את חושבת, שמי שמסממים אותו בכדורים שוכח את כל הדברים האלה? רחלי, זה מה שאת חושבת? תעני לי.

אני לא יודעת, הנדתי בראשי, ההתנהגות שלך… זה נראה ממש כאילו השתנית.

אולי, היא משכה בכתפיה, תלוי איך מסתכלים על זה. אנשים עושים מה שצריך כדי להתאים את עצמם לסביבה, בגלל זה הכדורים, אהם- היא הצביעה על המזרן, אני צריכה אותם. אבל כדורים לא יכולים לשנות רגשות, רחלי, וכשאני לא לוקחת אותם הרגשות האלה יוצאים החוצה, ככה זה עם רגשות. מה אני יעשה?

ישבנו עוד רגע בשקט. הוילון הורוד התנופף קלות באוויר, ובמרחק נשמע קול אוושת מכונית. הקמתי את עצמי על מרפקיי, ולבסוף התיישבתי לישיבה מזרחית, אומרת: אבל עדי, את יודעת שאם לקחתי את הכדורים, לי כן אכפת? אני רוצה לדעת. מה את מרגישה?

היא כיווצה את גבותיה לעברי, כאילו אמרתי משהו בשפה לא מובנת. קמתי סוף סוף מהמזרון, והתחלתי להרים אותו. נעצרתי. אמרתי לה: אולי תספרי לי מה באמת קרה באותו לילה?

מה יש לספר? כל העולם יודע.

שאלתי אותה, את אף פעם לא הרמת יד, לא עליי ולא על אף אחד. למה דווקא היא? מה קרה בינך לבין החברה הזאת, שהרבצת לה?

היא שוב לטשה בי מבט, כפי שנהגה במכון- כושר, כאילו מנסה ללמוד אותי מחדש. לאחר מכן החוותה בכף ידה לעברי, כשהיא מניעה את האצבעות קדימה ואחורה. הרמתי את המזרן והוצאתי את הקופסה. פתחתי אותה, והגשתי לעדי את הצנצנת.

למול עיני, עדי הסירה את הגומייה והצמר גפן, הוציאה גלולה אחת ובלעה אותה מיד. למשך כמה שניות עוותו פניה בגועל, כאילו הכדור שבלעה היה מר במיוחד. אחרי כן כיסתה את פיה בכף ידה וסיננה לתוכו, זה הגיע לכלבה.

מה קרה?

שום דבר מיוחד, היא כיסתה שוב את הצנצנת והפנתה את גבה אליי, היא אמרה משהו שעלה לי על כל העצבים, את לא רוצה לדעת, משהו על זה שאימא שלנו היא זונה לבנה, שעושה מעצמה כוסית ורוקדת עם גברים גם במיטה.

ובמילים האלה, היא הלכה לכיוון דלת היציאה. גווה הזקוף הלך והיטשטש, מתעוות, ועיניה החלו כבות לגוני אפור כהים.  עדי! קראתי לה, והיא שוב הסתובבה אליי, בחוסר סבלנות מופגן.

עדי! החברה הזאת לשעבר שאמרה את זה על אימא, היא הסבירה גם למה היא אומרת את זה?

עדי גיחכה לעברי בגלוי, בחיוך עקום למדי, ואמרה, רחלי, באיזה סרט את חיה? מישהו בא ויורד על אימא שלך ככה, את לא עוברת על זה בשתיקה. ההסבר שלו מעניין את הסבתא שלי.

אבל, מה אם….

…לילה טוב, רחלי. ואל תתקרבי שוב לתרופות שלי. בעצם, תשכחי שדיברתי איתך עכשיו. בטח אני אשלם על כל השטויות שכבר אמרתי.

הרגשתי צורך לרדוף אחריה לדלת היציאה, אבל משהו בתוך הראש קרא לי להישאר בדיוק במקום שבו עמדתי, באותה יציבה נוקשה, מלאת ביטחון וזועמת. מה זאת האמת הזאת שאת רוצה לגלות? אמר לי הקול הזה. מה את רוצה תגידי לי, היא נראית מצוין, היא לא תציק לך יותר, במיוחד עכשיו שאת יודעת את הסוד שלה. רק טוב ייצא לך מכל זה.

שקעתי שוב לתוך המזרן, והתכסיתי עד מעל לאוזניים, שתי ידיי מסוככות לי על הראש. גם זה לא היה מתוכנן, אבל הגחמה שתקפה אותי הייתה חזקה יותר מההיגיון. פתחתי שוב את המזרון, והוצאתי מתוכו בדל סיגריה שבו סירבתי פעם להשתמש. כשהייתי בטוחה שאני שוב לבד, התחמקתי למטבח, הדלקתי את הכיריים ונתתי לעשן המצחין למלא את החלל, מבלי שקירבתי אותו אל בדל שפתיי. חששתי מהטעם שעלול להיות לו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s