תגיות

, , , , , , , , ,

"הפיל היפה" של סרטי גיבורי-העל מצא את דרכו גם ל"מליצה", לבקשת הקהל בהרצאה שניתנה בכנס עולמות 2014, וכן לבקשת הקוראים שלא יכלו להגיע. בהרצאה נפגיש את הדימוי הנשי של גיבורות-העל עם זה של הנשים המתבוננות בהן, במדיומים הוויזואליים השונים. נבחן סוגיות של זהות והזדהות, גוף וגזע, ונברר אם תקרת הזכוכית שקופה עד כדי כך שאי אפשר להבחין בה אפילו בעולם שהגיבורים לובשים בו טייטס 

העובדה שאנחנו כמעט לא רואות נשים בתפקידים של גיבורות-על, או רואות את התפקידים שהן ממלאות כפגומים, לא אומר שנפקד מקומן של הנשים מהיקומים המפוארים והמסואבים להחריד של ההרואיות הבין-גלקטית. ישנן דרכים שונות להביט בגיבורות-על, וכדי לסקור את כולן מוטב לייסד כנס שלם, ולא הרצאה של שעה. אין לי אפשרות טכנית לסקור את כל ההיסטוריה הענפה של גיבורות-העל במיתולוגיה, בקומיקס, או בקולנוע, או להתמקד יותר מדי בדמות ספציפית. לכל היותר יהיה מדובר בסקירה כללית ובכמה הרחבות, שיבהירו את הנקודות המרכזיות יותר בהרצאה. מי שמעוניינת להרחיב בנושא מוזמנת לקרוא את ספרו המצוין של Mike Madrid "The Supergirls" או לצפות בסרט הדוקומנטרי הקצר והמשובח "Wonder Women! The Untold Story of American Superheroines".

ההרצאה הזו הולכת להתמקד בכן, הקהל הנשי שמתבונן בנשים אחרות, על רקע הרצועה הנרטיבית של הקומיקס או הקולנוע. בין היתר אנו נשאל כאן את השאלות למה מלכתחילה אנחנו רואות כל כך מעט נשים בתפקידי גיבורות, למה הנשים המעטות שכן מכהנות בתפקיד מתאפיינות בצורת הצגה כה ספציפית, ולמה אנחנו בדרך כלל לא נמצא נשים אחרות שאוהבות סרטי פנטסיה המבוססים על דמויות גיבורי-על, וגם מעוניינות לדבר על זה.

סרטי קומיקס או גיבורי-על, או כפי שההגדרה לכאורה מחייבת לקרוא להם "סרטי פנטסיה, המבוססים על דמויות גיבורי-על" הם למעשה מעין סוגה ויזואלית פרגמטית במיוחד, שמכילה מערבונים ("קפטן אמריקה") לצד קומדיות רומנטיות ("הסופר אקסית שלי") ומותחנים אפלים (מרבית סרטי "באטמן" לאורך השנים) לצד סרטי פעולה שטופי שמש ("ספיידרמן"). אם בכל זאת נתאמץ להתאים את כולם לרשימת מוסכמות מסוימת, הרי שנשים לב שמעטים מאוד סרטים שבהם שותפים גיבורי-על ושמתרחשים בסביבה אקזוטית כמו הכפר או יפן, בהשוואה לאלו המתרחשים על רקע העיר הגדולה והמוכרת. על פי רב ממוקמים הסרטים בעולם המודרני או הקדם-מודרני או העתידני-אך-עדיין-מוכר. התת-סוגה שלהם, "הפנטסיה האורבנית", מבוססת על החוקים שכבר מוכרים לנו מבחינה גאוגרפית או חברתית, שהם כאמור חוקי העולם המערבי ובדרך כלל גם חוקי הכלכלה והפוליטיקה. השיטה המונהגת תהיה לעולם קפיטליזם, בראש ארצות הברית יעמוד לעולם נשיא גברי וחמור סבר, ומרבית התושבים (שהם למעשה תושבות, נחזור לזה בקרוב) מתגוררים בבניינים גבוהים וברמת חיים וטכנולוגיה שתושבי ישראל יכולים רק להתקנא בה.

הספרות האקדמית (הלא כל כך ענפה) בנושא עדיין חלוקה בשאלת הזהות האינהרנטית של גיבורי-העל: האם קלארק קנט או סופרמן הם שמהווים הלכה למעשה את האלטר-אגו של הגיבור? לא ניכנס לוויכוח עצמו, אך מה שניכר מיד הוא ההבחנה הכמעט מובנת מאליה בין זהות רגילה ויומיומית לבין התחפושת, שכביכול "משדרגת" את הגיבור לקיום אלטרנטיבי ומרגש יותר. חבל שישנם לא מעט גיבורים, בעולמות של DC ומרוול כאחד, שההבחנה הזאת ממש לא תקפה מבחינתם. בסדרת "אקס מן" הם מכונים בשם הצורם visible mutation, שמשמעו הופעה חריגה ואחדותית, שלא ניתן להסתיר או להתכחש אליה בחיי היום יום. מי כמו The Thing או נייטקרולר יודע מה המשמעות של רדיפה ושל פחד, ושל בני משפחה שטורקים בפניך את הדלת, משום שהם לא מסוגלים להכיל את הגוף הענק או את הזנב שהקנו לך הכוחות המוטנטיים.

פרנץ פאנון השווה פעם בין אנשים שחורי עור ליהודים כשהסביר שבניגוד לשחורים, היהודים מסוגלים להסתיר את יהדותם כשהם יוצאים ממפתן הבית. ההבחנה האסתטית המלנכולית שלו, למרבה הצער, אינה מגדירה אך ורק את המוטנטים שנולדו וברשותם כנפיים או קרניים, אלא גם את אלו שהשונות החברתית שלהם נלכדה בין הפטיש לסדן של היותם מוטנטים ובני אדם. אנשים שנולדים לגזע או ללאום או כשהם בעלי כרומוזום XX, ואינם יכולים לברוח או להתכחש לזהות הגנטית שלהם, אף שמעולם לא בחרו בה בפועל.

בניתוח לסרט "ספיידרמן" מ-2002, טען ריצ'מונד שהמצלמה מציגה לנו נופים מוכרים משל העיר ניו יורק, מנקודת מבטו של גיבור העל הטווה את קוריו בין הבניינים, וכך יוצרת בקרב הצופים אפקט של הזדהות. אנו מלוות את פיטר פארקר כשהוא מתחבט בדילמות הפסיכולוגיות שמגבשות את זהותו כגיבור, נתקל בהיעדר האידאלים שהוא מציב לעצמו במציאות, ונאבק להביא לצדק ולאיזון באמצעות הפיכתו לאזרח פורע חוק (vigilanty). המאבק, כאמור, מתבצע באמצעות זהות חלופית והופעה (פרפורמנס) שהגיבור מאמץ לעצמו. גיבורי ה"אקס מן", לדוגמה, קוראים לעצמם בשם הזה משום שהם לכאורה חוננו בכוחות "אקסטרה" בהשוואה ליתר בני האדם, אף שהם עדיין תופשים את עצמם כבני אדם ושואפים להגיע עמם לשוויון זכויות.

העובדה שישנן מעט נשים בתפקידי גיבורות-על, ואף פחות נשים שמפורסמות בתפקידים אלו (חוץ מוונדר וומן), רק מדגימה כיצד הגברים שכתבו, הפיקו, ביימו והפיצו את מרבית היצירות בתת-הז'אנר פשוט מעדיפים ליצור מנקודת מבט של גברים. ככלל, מיניות בסרטים המבוססים על דמויות גיבורי-על מהווה סוג של טאבו. לאו דווקא מפני שהסרטים הללו מיועדים לילדים או לא מיועדים לילדות, אלא משום שהם נוטים לשקף את רוח התקופה של היצירה הספרותית המקורית, ולכן גם להתאפיין בשמרנות. הייצוגים שאנחנו נראה במרבית הסרטים הללו יהיו אפוא גלגולים מודרניים של המיתוסים ההרואיים השחוקים ביותר שמוכרים לאדם: הגיבור חסר החת שמציל עולם המורכב ברובו מעלמות יפהפיות במצוקה, וממפלצת גברית ומרושעת שרוצה לעשות בדיוק ההפך.

זה לא שנשים פסולות מלכתחילה מלשמש בתפקיד גיבורות-על, אבל סביר להניח שהן לא תופענה מלכתחילה כגיבורות, אלא כמסייעות או כמשתפות פעולה או כ"חוזרות בתשובה" שמחליטות ברגע האחרון לעבור לצדו של הגיבור (קצת כמו נערות ג'יימס בונד, כשחושבים על זה). גם ההחלטה להפוך לגיבורה לעולם לא תיתפס אצלן כמובנת מאליה, ולרב היא תבוא בסיכום טראומה או חוויה קורבנית אחרת, מידי גברים כמובן. קחו לדוגמה את סברה, גיבורת-על שהיא לכאורה "משלנו". טוב, לא באמת. סברה נוסדה ביקום של מרוול, ומגן הדוד שמתנוסס על צווארה האתלטי מעיד על עברה כחיילת מוטנטית בשירות המוסד, ממנו עקרה לאחר שטרוריסטים גברים חיסלו את בנה התינוק. אין עוררין על כך שהיא נראית אסרטיבית וחסונה וגם אקזוטית במידה הזויה כלשהי, ובכל זאת העבר הטראומתי שלה מסמן בה סוג של פגיעות.

בנקודה הזאת אני רוצה להסתייג ולשוב לשחר ההיסטוריה של הקומיקס האמריקני, שבראשיתו היו הייצוגים של גיבורות-על לא פעם מעניינים ואף מקוריים. קחו לדוגמה את "האישה באדום", צלפת קטלנית בגלימה אדומה, או מאדאם פאטאל, גבר הנלחם בפשע כשהוא מחופש לאישה זקנה.

יחד עם זאת, בתקופת הזהב של הקומיקס ניכר שהמגמה השתנתה, ונשים צעירות בהרבה הלכו והופיעו על שערי המגזינים. הן לא היו גיבורות-על בזכות עצמן, אלא לכל היותר בנות זוג או מחליפות מקום של גיבורי-על מוכרים כמו Hawkman והפלאש. הן גם נעלמו לחלוטין, כמובן, מרגע שהכותבים מאסו בהן או שהן עצמן "החליטו" להתחתן עם הגיבורים ולהיהפך לאימהות ועקרות בית. המוקדם מבין השניים, כנראה.

קאטוומן

אבל נשים כן הצליחו להגיע בשלב מוקדם להופעות סולו, ברגע שהוחלט להוריד ממכסת הגיל שלהן עוד מספר שנים. מרגע שזוהו כ"ילדות" (girls), גם אם היו בפועל כבר נערות או נשים צעירות (כמו סופרגירל), הן יכלו להמשיך ולהילחם בפשע למשך שנים ארוכות ומבלי שהקריירה שלהן תועמד בסכנת פרישה. ה"ילדות" הלוחמות בפשע זכו להערצה מבלי שהפכו לאובייקט סקסיסטי, ויחסיהן עם גיבורי-העל העובדים לצדן היו מורכבים יותר מהמשיכה הרומנטית השגורה לעייפה, מבלי שאיימו על סמכות הגבר כדמות המבוגרת והאחראית.

קומיקס או קולנוע הם מדיומים ויזואליים, וגם הנשים נמצאות שם מלכתחילה בתור אובייקטים שאמורים להתבונן מהם. מתוקף ייצוגן האסתטי כביכול, הן לא יכולות להסתבך בקרב פיסי אמתי, שהרי זה יהרוס להן את הפן ועלול חס וחלילה לשבור ציפורניים. כוחות-העל שייוחסו להן יהיו בדרך כלל ומלכתחילה פסיביים ובלתי התקפיים. הן יוכלו להקים שדה הגנה, להפוך לבלתי נראות או לרפא את עצמן, אבל למי לכל הרוחות זה עוזר, כשצריך למנוע מנבל רב עצמה להשמיד את העולם? למעשה, גם אם אותם כוחות יהיו התקפיים מספיק כדי לא לגייס את התמיכה של העמיתים הגברים, הרי שנשות "האקס מן" תוכלנה להפעיל אותן ממרחק בטוח, כשהמאמץ היחיד שנדרש מצדן הוא הרמת היד באוויר והרכבת עדשות מגע לבנות.

גם שרירי הבטן של גיבורי-העל הם מעין אובייקט למבט. מה שבכל זאת אינו ברור הוא כיצד נשים אמורות לשמש בה בעת אובייקט של תשוקה ושל פחד, כשבגדי הים שהן לובשות לא ראויים אפילו לאימון פילאטיס בברכה. מבחינת יוצרי הקומיקס אין שום בעיה ש-Power Girl תרדוף אחר פורעי חוק כשמשטרת הצניעות תתאמץ להדביק אותה, או ש-Starfire תאתגר את יכולת הריכוז של ה-Teen Titans כשהיא מרחפת מעליהם בעירום כמעט מוחלט.

מעבר לכך, מדובר בייצוג שמנקודת מבט של נשים נראה כמגוחך משום שהוא מציג גוף שהוא למראית עין מושלם לחלוטין, למרות שבמהלך העלילה הוא אינו עובר טקסי טיפוח כלשהם וחלקים מסוימים בו גם אינם ממושמעים לכוח המשיכה. מדובר, בסיכומו של דבר, בייצוג שמגשים פנטסיה אירוטית של גברים לגבי "אידיאל יופי נשי", שכיאה לתרבות המערבית הוא גם לבן ורזה ושופע "במקומות הנכונים".

התפישה של נשים כקורבן מטובענת כה עמוק בתרבות גיבורי-העל, שלעתים היא פשוט אינה נענית לחוקי ההיגיון. קחו לדוגמה את הסצנה שבה קלייר נשבית על ידי הרוצח סיילר בסדרה "Heroes" ובמקום להשתמש בכוח הפיסי שלה כמעודדת, שואלת את הרוצח בתמימות "אתה מתכוון לאכול לי את המוח?" (תגובת סיילר: "איכס, קלייר, זה מגעיל").

ישנם כמובן כמה ייצוגים מרתקים של נשים בקומיקס, שבאופן תמוה טרם עובדו לקולנוע. She-Hulk היא לכאורה הדוגמה המובנת מאליה, בגופה המסיבי והשרירי, אבל גם וונדר וומן, שחורדינית חטובה, שימשה במשך שנים רבות כמודל לתנועה הפמיניסטית בזכות אומץ הלב ורדיפת הצדק שהפגינה. בעיני מצא חן במיוחד "האורקל" הגלגול האחרון והגאוני של באטגירל, שלמעשה משיב את הכוח לידיהן של נשים באמצעות הטכנולוגיה.

שי האלק

על זינה ובאפי, הגיבורות הנערצות מסדרות הטלוויזיה של שנות התשעים, אפשר להריץ שתי הרצאות נפרדות בנושא. אין ספק שהן נשים חזקות, דמויות מלאות ועגולות וגם גיבורות על במונחי העלילה שבראשה הן עומדות. בד בבד, הספרות הביקורתית בנושא טוענת שאותה עלילה, שנכתבה לכאורה על ידי גברים, מורידה מסמכותן כגיבורות כשהיא מעבירה אותן טכסי השפלה שגברים במעמדן לא היו עוברים. הן מוכות בצורה חמורה, נאלצות לוותר על בני זוג ועל בית חם, ולפעמים מוצאות עצמן בסיטואציות שבהן הן פשוט פורצות בבכי, תגובה מאוד לא שגורה אצל עמיתיהן הגברים.

דמויות שדווקא התקבלu מצוין אצל בנים ובנות כאחד בטלוויזיה היו "הפאוורפאף גירלס", שמעבר להיותן חמודות ואסרטיביות קסמו לילדים בעצם הדבקות שבה הגנו על כבוד המשפחה ואחת על השנייה, וגם שיקפו את עולמן של ילדות קטנות ב"מלחמה" שלהן בבנים.

כיום נהוג שבכל חבורת גיבורי-על יש אישה אחת, לא פחות ולא יותר. היא תמיד מאוד יפה, חזקה ולעתים גם חכמה בהשוואה למקביליה הגברים, מה שאמור לשבות לכאורה את לב הנשים שבקהל. העיקרון דומה לדו"ח מבקר המדינה לפני האחרון, אם תרצו, שבו נמצא כי אחד מכל שמונת בעלי תפקידים בכירים במגזר הציבורי היא אישה. יש לכך תפקיד סמלי, אך לא מספק. אם הופכים את התפקידים, רואים שנשים ממלאות אותם מקומות סקסיסטיים ופסיביים כבעבר, רק באופן מוצנע יותר.

בזמן האחרון עלתה השאלה למה טרם הופק סרט על האלמנה השחורה. אז כן, ישנו כמובן התקדים של כישלונותיהם החרוצים של סרטים דומים שהופקו בכיכובן הבלעדי של גיבורות-על. הסיבות בפועל לכישלונם של אותם סרטים, הן שגם גברים וגם נשים לא אהבו אותן. מחקרים מראים שהגברים שצפו באותם סרטים חשבו על הנשים כעל "ביצ'יות" וכנטולות סממנים נשיים, בעוד הנשים הסתייגו מהאלימות בה השתמשו אותן גיבורות, וטענו שהן למעשה ממלאות בסרטים תפקידים של גברים.

בלאק ווידו

מה נשים כן רוצות? נשים לסביות שהתראיינו למחקר על הסדרה "זינה" גילו שהן מתחברות אליה פחות בשל העלילה כשלעצמה, ויותר בשל היחסים המורכבים הנרקמים בין הדמויות הנשיות. בהמשך למבחן בכדל המפורסם, זה שמעריך את נוכחותן של נשים בסרטים לפי האפשרות שלהן לדבר על נושא שאינו גברים, נראה שגם הנשים עצמן מעוניינות לראות יותר ייצוגים של נשים, שמתאפיינים ביחסים מורכבים יותר מאשר המשיכה הבין- מינית. במלים אחרות, אנחנו מעוניינות לראות את אותה דינמיקה שאנחנו רואות בין נשים במציאות, על החברות והאחווה והקנאה והבגידה שנלוות לה לפעמים.

כשאישה אינה מוצאת אדם אחר שיבין ללבה או שישמש לה ככתף תומכת, אפשר להבין כיצד היא מאבדת את ההבחנה בין טוב ורע ומפתחת עולם מושגים מעוות, הנשען על פרובוקציה ביחסים בין המינים. בעבודת הסמינר שכתבתי בתואר הראשון טענו המרואיינות שמיסטיק נדחית מ"האקס מן" לא רק כמושג אהבה רומנטי, אלא גם כאישה וכמוטנטית בעלת עור כחול וכהה, כמעט שחור. היא לומדת לאמץ אפוא את ההופעה שלה כסממן היכר וכדבר שיש להתגאות בו, פשוט כי האלטרנטיבה היא להיות מוקצה מכל כיוון אפשרי.

אצל נבלות כמו מיסטיק, בניגוד לגיבורות כמו יריבתה מיס מרוול, אנחנו כן נראה שבירה של תקרת הזכוכית במונחי נטייה מינית וגזע. טקסי ההשפלה שעוברות נבלות יהיו, בהתאם לכך, מועצמים עד כמה וכמה בהשוואה לגיבורות. סביר להניח שעד סוף הסרט הן פשוט תשכחנה שהן נבלות קרות מזג ותתחננה לגיבור שיושיע אותן מגורלן האכזר ויהרוג אותן במו ידיו.

לא נעים לומר, אבל הפנטסיות התרבותיות שלנו שונות משל גברים. זה לא שאנחנו דוחות נשיות חזקה, אבל אנחנו כן נמשכות ליופי ולעדינות ולתבונה. אם אישה תרצה לפתור קונפליקט, סביר להניח שהיא תנסה בראש ובראשונה להשתמש ברצונה הטוב, ותנצל את האלימות רק כמוצא אחרון. מקובל לבקר בחריפות דמויות כמו הנסיכות של דיסני, אבל בפועל אנחנו כן רואות כפנטסיה את הסיפורים שלהן, משום שהם מייצגים גם ערכים נשגבים כמו רומנטיקה, חברות ואימהות.

לאו דווקא מדובר בשאיפות סותרות. בחלק מסרטי הפעולה כבר קיימת הכרה בפנטסיה של נשים, ונערך גישור מעניין בינה לבין מיתוסים תרבותיים. הגיבורה, וונדר וומן  או האלה אתנה, נולדת מלכתחילה למעמד עליון כלשהו, בתור נסיכה או אלה או מוטנטית רבת עוצמה. החברה מאפשרת לה לנצל את אותו מעמד, שגובר אף על סמכותם של הגברים, כדי להילחם בגבורה על הערכים שחשובים לה באמת, ובהם שמירת השקט והשלווה והגנה על הנדכאים ובעלי החיים.

דרך נוספת לנצח את הקלישאות היא פשוט להפריך אותן, באמצעות כתיבה של נשים ומודעות עצמית למגבלות האמתיות של גיבורות-על. אפשר להראות דמויות נשיות מורכבות יותר, שנראות ומתפקדות כמו הנשים שכולנו מכירות, וכך גם ליצור עמנו קשר עין, כשאנו יושבות בקהל.

אם נסתכל לרגע על המכלול של התפקוד שלנו, בעבודה, בלימודים, בניקיונות ובבישולים, נראה שכולנו למעשה אלופות בניהול זמן. האימהות שבינינו גם הוכתרו לא פעם על ידי ילדיהן כ"גיבורות-על", בזכות האופן הבלתי מתפשר שבו הגנו על שלומם ועל רווחתם. עד שהמאבק לשוויון זכויות יביא לייצוג הוגן ומכבד של הופעת נשים במדיומים הוויזואלים השונים, מוטב שהיוצרים הגברים באותם מדיומים יכירו בעבודה הקשה שנשים עושות בכל מקום, גם כשהן אינן מחוננות בכוחות מוטנטיים- ויפה שעה אחת קודם.

מודעות פרסומת