תגיות

, , , , , , , ,

ספרה של מרגרט אטווד נחווה כמו סדרה של הרצאות במיזם TED, אך בה בעת נמנע מהגיגי העידן החדש האופייניים לדוברים בנושא כלכלה ועסקים.  ברצף קולח שנמנע ממספרים ומעדיף לעסוק בספרות, מתכתבת הסופרת הקנדית עם מושגים כמו "גמול" ו"ריבית". זאת, תוך שהיא חושפת את הצביעות החברתית החותרת תחתם, ובד בבד מהללת את הסולידריות שבין אדם לזולתו

העיתונות הכלכלית רחשה בשבוע שעבר סביב "הון במאה ה-21" של פרופ' תומס פיקטי, אותו רב-מכר מהולל של אוניברסיטת הרווארד, והניתוחים הפסימיים שהוא מציע הן לגבי מקורו של העושר והן לגבי היקף האוכלוסייה שאליה הוא צפוי להצטמצם במאה השנים הקרובות. רשת של טענות ומקרים היסטוריים מגבה את התזה של פיקטי, שבסיכומו של דבר מצטמצמת למשוואה פשוטה למדי. התשואה, על פי פיקטי, תמיד תהיה גדולה יותר מהצמיחה (R>G). משמעות הדבר, היא שכמות ההון תהיה גדולה יותר מהשימוש בו על ידי אזרחי המדינה, ולפיכך גם שכמות ההון תרוכז בידי מעטים.

התזה הזו אולי מדיפה ניחוח משונה של קונספירציה, אבל הספר של פיקטי קסם להמונים בזכות האיבה הגלויה שלו למורכבות מתמטית (ולאובססיה של כלכלנים עם אותה מורכבות) והאזכור התכוף של מצבים מחיי היום וקלסיקות ספרותיות. "מתי בפעם האחרונה קראתם על כלכלן שמצטט את ג'יין אוסטין?" שאל אחד ממבקרי הספר, במה שאמור היה ככל הנראה להעיד על השכלתו, או נאורותו, או עושרו האינטלקטואלי של פיקטי עצמו.

נכון הדבר שספרי כלכלה לא נוטים על פי רב להתייחס אל הרומנים שבבמות למרגלותיהם בחנות הספרים. למעשה, סביר יותר להניח שאם תיקחו ספר כלכלה או ניהול אקראי ליד ("חשוב והתעשר", "מיתוג רגשי"), הכותרת שלו תתכתב אסוציאטיבית עם ספרי הפסיכולוגיה והעידן החדש שבמדפים הסמוכים. אבל האם זה אומר בהכרח שכלכלה וספרות הם עולמות תוכן שונים, שכל כך קשה לגשר ביניהם, עד שהדבר נחשב לסוג של אמנות? האם מבקריו של פרופסור פיקטי לא שמעו מעולם על שר האוצר שלנו?

מרגרט אטווד אינה כלכלנית. לאורך סדרת ההרצאות שלה בנושא "החוב" (במקור- payback) היא אינה משתמשת ולו בסדרת מספרים אחת, ולא נראה שחברות פרטיות אלה ואחרות מעניינות אותה במיוחד. המסע של אטווד למושג "החוב", מושג שרבים מאיתנו מכירים בעיקר דרך אוצר המלים השנוי במחלוקת של מנכ"לית בנק לאומי, אינו מתחיל דווקא בכלכלה אלא בחוקי חמורבי ובספרות הבריטית משייקספיר ואילך.

בעצמה מודה אטווד כי נהגה להאמין שהספרות הקנונית האהובה עליה מבוססת על אהבה. אלא, שמבט נוסף בה הבהיר כי היא מבוססת על חוקי הכלכלה המודרנית. מג'יין אוסטין שכבר הוזכרה כאן, דרך ג'ורג' אליוט וגתה ועד לדמותו הדיקנסיאנית של אבנעזר סקרוג', הסופרים הבריטים המוכרים לנו ביותר נחבטים ללא הרף בסוגיות של חוב ומעמד, רווח וגם נקמה. שוב ושוב הם עומדים מאחורי תפישת גמול בסיסית של "עין תחת עין", אבל גם מבהירים שמשהו "רקוב" באותה תפישה, ושהיא אינה בהכרח מובילה ל"חלחול" התיאורטי של העושר, מהעשירון העליון של החברה כלפי מטה. זאת, משום שישנם מתי מעט שלא צריכים להתאמץ יותר מדי מלכתחילה ואלא אם כן יקרה משהו מיוחד, יעדיפו לשמור את כפית הזהב אתה נולדו לעצמם.

הכסף- לא תמיד המטבע

אטווד מבחינה אפוא היטב בין הגלוריפיקציה שנערכת על פי רב לדמות העני התם, הנאנק תחת עול המשכנתא או עסקיו הכושלים, לבין העשיר העצל, הנהנתן והאדיש לסבל הזולת. היא גם משרטטת מתווה יפה ומשכנע לתמורות שעבר "שער החליפין" אותו משלמות הדמויות בעבור חובותיהן השונים. זאת, בין אם מדובר כאמור בכסף, בגוף, בנשמה או בסכום כולו פלוס ריבית, גמול כפוי שאותו נהוג לכנות בספרות "נקמה".

באותה נקודה, אטווד גם מסירה את כיסוי העיניים המפורסם מעיניה של אלת הצדק ומראה עד כמה מפלות ורוויות שנאה התפישות שלנו בנוגע לפירעון חוב. היא מראה, לדוגמה, עד כמה אנו פתטיים כשאנחנו אומרים על אסיר שהוא "שילם את חובו לחברה", כאשר אנו היינו אלו שלמעשה מימנו את השהות במקום שסיפק לו לינה ואוכל, או עד כמה צדקני אותו נאום של פורציה במחזה "הסוחר בוונציה". נאום, שכביכול נועד להרביץ רחמים במלווה בריבית שיילוק, חדור רוח הנקמה והצמא לדם, ובפועל משפיל אותו בעיני הבריות ומלבה את האנטישמיות היוקדת כלפיו ממילא.

הנחת המוצא המשותפת לכל אלו היא אמונה במעין מנגנון, שהוא כביכול הסיבה והמסובב ביחסים בין הבריות. אותו מנגנון נשען על איזון מצד אחד, ועל תאוות בצע מצד שני. הדרמה המחוללת בעלילה תלויה אפוא בגורם האנושי שיפר את האיזון ויגרום למהומה. במובן זה, טענותיה של אטווד משלימות את אלו של פיקטי. כמוהו, היא מאמינה בצמיחה שמבוססת על עבודה קשה ועל חלוקה נבונה על העושר, אך בה בעת לעולם אינה משתווה לגחמה של בני האדם לנטול את אותו עושר לעצמם. שניהם צודקים, כמובן, ויעידו זאת טבלאות השכר חסרות הפרופורציה של בכירי המשק או מדיניות המחירים המופרזת בכל סופרמרקט מצוי.

הרוח שבמכונה

הנקודה שבה בכל זאת נוצר חיכוך מסוים בין הכלכלה לספרות, "היעדר חפיפה" אם תרצו, הוא בדיוק אותה תפישה מכאניסטית של נפש האדם. מבחינת הכלכלה, כל אדם הוא אוסף של כישורים, עם שאיפה מובנית לעבוד מעט ולהרוויח הרבה. מבחינת הספרות, כל אדם הוא אוסף של תכונות ורצונות, עם שאיפה מובנית לאהוב ולהיות חופשי. את התפישה הזאת לא ניתן לכמת לתוך מנגנון כלכלי, ולכן היא גם אינה נענית תמיד לתחזיות מנגנון הרווח של השוק החופשי.

זאת ועוד, לאדם יש גם נטייה למנוע מעצמו לפעמים את אקט הלקיחה, או לתת מעצמו בלי שום תמורה. בעוד שלנטייה הראשונה ישנו לפחות הסבר הישרדותי (הימנעות מסיכונים), הנטייה השנייה נשמעת מופרכת לפעמים. מדוע לתת לאדם שכן יכול להרשות לעצמו, ועוד לסכם מראש שהחוב לא יוחזר לעולם? מדוע לתרום כסף שהרווחנו בעמל רב לאנשים שאף פעם לא פגשנו? מאותה סיבה שאפילו ביהדות, דת שתפישת הגמול רווחת אצלה גם בעולם הבא, נהוגה שנת שמיטה. שנה, בה נזנחים ספרי החשבונות והאדמה אינה מעובדת, והסביבה כולה חווה התחדשות שנובעת מהרצון הטוב והנקי מאינטרסים של כל המעורבים בקהילה.

'They are very generous to us, but do they really think we need these things?'

בפרק האחרון בספרה, יוצאת אטווד להראות לאבנעזר סקרוג' את ההשלכות של ניצול יתר של משאבי הטבע, לעומת חיים בעולם שבו בני האדם מעדיפים את האופניים על פני כלי הרכב ואת השימוש בטכנולוגיה על פני ניצול כוח אדם בעולם השלישי. אתם יכולים לתאר לעצמכם באיזה עולם נעים, נקי וטוב יותר לחיות (אם בכל זאת יש לכם ספקות, לשם כך בדיוק כתבה אטווד גם את הרומן "שנת המבול").

שכנועו המיוחל של סקרוג' נועד אפוא להבהיר גם לנו שאם יש תקווה במנגנון, הרי שהיא אינה נובעת משמירה על האיזון או מיכולת דחיית סיפוקים, אלא בהכרה שכל אותו מנגנון הוא מלכתחילה המצאה אנושית, ותו לא. מה שהופך אותנו לבני אדם הוא, אם כן, לא היכולת שלנו לקחת, אלא היכולת לבחור מה לקחת וכיצד, תוך שאנו בוררים היטב את ההשלכות של כל אחת מהאפשרויות.

כל אותם דברים יפים כאמור לספרות בריטית מהתקופה שעד תחילת המאה הקודמת, ולעידן שבו "הטייקון" הכי גדול בסביבה היה לכל היותר בעלים של כמה בתי חרושת. אבל, גם כעת, כשכולנו נאלצים לקחת הלוואות, או לגהץ ללא הרף את כרטיס האשראי השחוק, עדיין יש לנו את הסולידריות אחד כלפי האחר, ואת המודעות החברתית כלפי יחסי ההון והשלטון. נטל החוב אומנם הולך וגדל, אך בזכות החופש להביע ביקורת ציבורית והאכיפה הנחושה של החוק על כל גילוי של הונאה או שחיתות, אנו מסוגלים להבהיר כי החוב אמור להיות נגזרת של טעויות שאנו עשינו בלבד—ולא לשמש כ"תספורת" של מישהו אחר.

נ.ב.

בשלב מאוחר למדי (בעת כתיבת הפוסט הזה, אם לדייק). גיליתי שישנו גם סרט דוקומנטרי, המבוסס באופן זה או אחר על ספרה של אטווד, ואף מעוטר בכמה ענפים מפוקסלים מפסטיבל סאנדנס האחרון. את פערי הצפייה נשלים בקרוב, אך בינתיים הנה הטריילר:

חוב- צלו האפל של העושר. מרגרט אטווד. מאנגלית: ברוריה בן-ברוך. הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011

מודעות פרסומת