תגיות

, , , , , , , , , , , , , ,

הכותרת היא פרפרזה בלתי תקינה פוליטית של טענה שהופיעה השבוע במגזין הנחשב "ניוזוויק", אשר תוקפת באופן בלתי תקין פוליטית ראיון עם הסופר ג׳ורג׳ ר.ר. מרטין, שהתפרסם באתר העיתון ״ניו יורק טיימס״. אבל למה יש פה פוליטיקה מלכתחילה, ומה הקשר לנערות החטופות בניגריה? פרשנות נטולת ספוילרים

במוקד סופת החרבות הנוכחית בווסטרוז נמצאת הפעם סדרת שאלות שהפנה הבלוגר דייב איצקוף לסופר העומד מאחורי סדרת ספרי ״שיר של אש ושל קרח״ ונוגעת, איך לא, גם לסדרת הטלוויזיה המבוססת על ספריו- ״משחקי הכס״. העובדה שלמרטין עצמו אין חלק של ממש בהפקת הסדרה קצת פחות רלוונטית כאן, בגלל הזיקה הכמעט ישירה של תוכן הסדרה לספרים. ובכל זאת, המשימה שהוטלה על מרטין הייתה להסביר משהו שאפילו מעריצי הסדרה המסורים ביותר החלו באחרונה להתבדח עליו: ״למה הכמות הקיצונית כל כך של עירום ואלימות?״

מרטין, שכנראה נשאל שאלה זו מספר רב של פעמים, מתמודד בגבורה עם הניסיונות החוזרים ונשנים של המראיין להוציא ממנו רמזים לנטיות פסיכוטיות, ומסביר שמבחינתו מדובר במעין "אמת יצירתית", שעומדת מאחורי האונס והרצח שהיו נהוגים לאורך מלחמות רבות בהיסטוריה האנושית. "המטרה שלי הייתה להראות שאם יש רוע ואפלה ביחסים שבין בני אדם, היא נובעת מהם עצמם ולא מהתערבותם של אורקים ולורדים אפלים", הסביר מרטין, כשהוא עוקץ קלות כותבים כמו טולקין וק"ס לואיס. עם ההסבר עצמו אפשר להתווכח, אבל מההקדמה לראיון של איצקוף ניתן להשתכנע שגישתו כלפיו היא מלכתחילה ספקנית. תוך מתן קישור למאמר הדעה שהוא עצמו כתב, טוען איצקוף שהאלימות המינית הרווחת בסדרה למעשה מחוללת לאקטים המפורטים במסגרתה טריוויאליזציה ומציגה אותם כחלק בלתי נפרד מהמציאות. כלומר, בהנחה שהחלק המובן מאליו של המציאות מורכב מאונס, רצח והפיכת כל חתונה שמעורבים בה מועמדים לכס הברזל- למרחץ דמים מפואר.

הסופר ג'ורג' ר.ר. מרטין מסביר ל-BBC ביתר אריכות על העלילה המקיאבליסטית של ספריו והלוגיקה המנחה אותה:

האלימות המינית בסדרות הספרים והטלוויזיה כאחד היא ללא ספק קיצונית, גם כשלעצמה וגם בשל האופן הארוך והמפורט שבו מציגים אותה היוצרים לעיני הצופים. הדיון באופן הצגתה ובהשפעה של אותה הצגה אינו ייחודי ל"משחקי הכס", ויש הטוענים כי רק בזכותו הפך סרט אימה גרוטסקי כמו "אני יורקת על קברך" לקלסיקה. לכן, הטענה שהצגה מפורטת מאירה אלימות מינית כחלק בלתי נפרד מהמציאות, היא בעיניי קיצונית לא פחות מהסצנות שבהן היא עוסקת. עליה לצאת למעשה מנקודת הנחה, שלתוכן העוסק בממלכה רחוקה בעידן ימי הביניים ישנה השפעה ישירה וחזקה גם על התנהגותם של צופים וצופות בני המאה העשרים ואחת.

כאמור, מדובר בוויכוח שמובלע יחסית בתכתובת המיילים הקצרה, הרשמית והמנומסת שפורסמה ב"ניו יורק טיימס". זה לא הפריע למגזין "ניוזוויק", שהשבוע כבר הספיק לפרסם שתי (!) כתבות שעוררו תגובות זועמות בישראל לבדה, להתייחס לתוכן אותו פוסט צנוע ולצאת עם טענה לפיה ״מרטין יכול היה לפנות לגברת האפורה (כינוי גנאי היסטורי לעיתון "ניו יורק טיימס") ולשאול אותה את אותה השאלה".

זוהי עקיצה חריפה במיוחד, לא רק משום שהיא מבקרת את דפוס העבודה של עיתון אחר, אלא משום שהיא מרסקת את המחיצות בין כתיבה חדשותית וכתיבה מגזינית, ומנסה למעשה לרמוז שעובדי העיתון הנחשב בעולם מנותקים מהמציאות. יתרה מכך, "ניוזוויק" משתמש בכינוי גנאי, שהמסר האנכרוניסטי המשתמע ממנו צורב נקודה רגישה, בעידן שבו אמצעי התקשורת המודפסים (ובהם גם "ניוזוויק") נאבקים על קיומם.

פרודיה על מרטין (מקור: joyreactor)

פרודיה על מרטין (מקור: joyreactor)

האמונה שכתיבה צריכה לעסוק ״במוּכָּר״ או ב״חומרים מהחיים״ היא מוצר מבוקש בכל סדנת כתיבה וטענת התגוננות נפוצה של מעריצי הסדרה ״מד מן״. בעיניי, היא לא יותר מבת דודה של הציפייה מתקשורת ההמונים ״להיות אובייקטיבית״ או ״לשקף את המציאות״. בשני המקרים מדובר בדרישה לא ראלית מטקסטים, שבסיכומו של דבר נכתבים על ידי בני אדם (סופרים או עיתונאים), בעלי ניסיון חיים מסוים וראיית עולם סובייקטיבית.

אבל המסר המרגיז באמת מהוויכוח גבה המצח הזה אינו נוגע לכתיבתו של מרטין, אלא להנחה המובלעת בשני הטקסטים בנוגע ל״אמת״ המצויה בכתיבתו. לפי "הניוזוויק" בני אדם נולדים עם התשוקה לאנוס, לרצוח, לשעבד, לאכול בעלי חיים ולהשתלט בעורמה על כס הברזל (כל אדם לפי ״האמת שלו״). הכותב ג'ון וולטרס אינו מסתפק באזכורים של מרטין לימי הביניים ואף מתעקש להחיל את האמירה שלו לימינו אנו. הוא מתייחס למספר סיפורים שהופצו לאחרונה על ידי סוכנויות הידיעות, ובהם חטיפת הילדות בניגריה והאונס הקבוצתי בארה״ב וקובע כי "נשים נמצאות במצוקה בווסטרוז, כשם שהם נמצאות במצוקה ב'עולם האמתי'". לזכותו של מרטין אף מציין וולטרס כי "בווסטרוז נשים הן לא רק קורבנות, כי אם גם גיבורות". זאת, מכיוון מבחינתו, נשים גיבורות-קורבנות פשוט אינן קיימות ב"עולם האמתי", ובכלל- זהו ממקומן הטבעי לכאורה של נשים להיות קורבנות.

מקור: toicool

מקור: toicool

את ספריו של מרטין אני קוראת מאז גיל 14, ולמרות שדווקא התרשמתי לטובה מהעיבוד הטלוויזיוני שנעשה על פיהם, גיליתי בשלב מוקדם למדי שאני מתקשה לצפות בו. נטייתם של יוצרי הסדרה ״להעביר את הזמן״ על רקע תיאורים היסטוריים ארוכים, באמצעות סצנות מין שאינן מקדמות את העלילה, היא בעיניי דרך זולה במיוחד למנוע מצופים גברים לכבות את הטלוויזיה. השוואה בין המדיום הוויזואלי של הטלוויזיה לשפה הטקסטואלית שבה כתובים הספרים אולי תיחשב במובן זה לבלתי הוגנת, ועדיין, כשמרטין מעוניין לפרט על ההיסטוריה הארוכה (והמרתקת) של העולם אותו בדה, הוא לרב בוחר לעשות זאת באמצעים אלגנטיים יותר מאשר להעמיד במרכז ההתרחשות את הזונה רוז.

בעיני מרטין, יצר האדם הוא רע מנעוריו, מה שמסביר מדוע הדמויות הנוצרות בצלמו מתנהגות באופן כה מניפולטיבי ואכזרי. זוהי "האמת" שלו, גם אם היא אינה אמת מוחלטת ואבסולוטית עבור יוצרים רבים אחרים, שתופשים את טבע האדם באופן שונה ולכן גם מביאים ליתר ביטוי את המופלא ביחסים שבינו לבין זולתו. אם קוראים וצופים מוצאים גם את ״האמת״ שלהם דווקא בקולו של מרטין, ולא בקולם של אחרים, אין בכך כשלעצמו כל רע, כשם שאין כל רע בלהניח למרטין להתעלל בדמויותיו כפי שהוא מוצא לנכון.

אבל, מכאן ועד לשימוש דמגוגי בזוועות שמתרחשות מעת לעת בעולם, על מנת להביע מעין קנאה סמויה בחלאות אשר מבצעות אותן, פעורה תהום גדולה מאוד. כל החוטא בניסיון לבנות עליה גשרי בזק, אינו חוטא רק במצפן מוסרי לקוי- אלא בעיוות מסוכן של המציאות.

מודעות פרסומת