תגיות

, , , , , , , , , ,

רב המכר האמריקני הוא מותחן שמשיב לערפדים את הדרת המפלצתיות ומצליח להסעיר, למתוח ולרגש – גם תוך שימוש ברעיונות השחוקים ביותר, ועם נטייה למיזוגניה. מדוע בכל זאת אין טעם לעצור את הנשימה בשעה שהופכים את דפיו הכבדים, וכיצד הרוע המטריד באמת נחבא בין שורותיו המסוגננות?

בשנת 2007 רכשה חברת ההפקות של הבמאי רידלי סקוט, Scott Free Productions, את הזכויות להסרטתו של "רומן ערפדים" עב כרס, שבאותה עת טרם נשלמה כתיבתו. תאריך הפצתו של הסרט אומנם טרם נמסר, אך אין ספק שיהיה עליו להשביע את רעבונו של קהל מעריצים עצום. 200,000 עותקים מכר עד כה הרומן "המעבר" בבריטניה לבדה, ובינתיים הוא תורגם מאנגלית ליותר מ-40 שפות. קרונין עצמו הוחתם על חוזה של 3.5 מיליון דולר עבור כתיבת שני ספרי המשך. אחד מהם כבר יצא לאור בעברית.

נדיר להיתקל בספר מז'אנר האימה שזוכה למספרים מרשימים כמעט כמו המגיפות המחרידות שמתוארות במסגרתו. נדיר עוד יותר להיתקל ברומן שמצליח לעשות זאת למרות שהוא מחייב את קוראיו להתמסר לקריאה בת 824 עמודים (!!!), שעל פי רב נדרשת רק מקוראי רומנים היסטוריים. "המעבר" הושווה תכופות ל"עמדה" של סטיבן קינג, כאשר קינג עצמו טען שמדובר ב"ספר מושלם". בכריכתו האחורית נטען עליו שהוא "הומרי", "אפי", "סוחף" ומה לא, למרות שעלילתו מתפרשת על פני יותר ממאה שנה.

מה יש בו, בטקסט התובעני הזה, שגורם לקוראיו להיאבק במשקלו אל תוך שעות הלילה המאוחרות? למען הסר ספק, לא מדובר במחשבה מקורית במיוחד. הרומן אומנם עוסק בערפדים, אך אלו מעוצבים יותר כמעין זומבים חסונים ומהירים במיוחד, דומים מאוד לאלו שבספרו של ריצ'רד מתיסון "אני האגדה". במרכז ההתרחשות ישנה, כאמור, אפוקליפסה – שבה מרבית אוכלוסיית העולם מתה באכזריות או קמה לתחייה בתור מפלצת. זאת, איך לא, בגלל ניסוי ממשלתי סודי בחומר אסור, שיצא לחלוטין מכלל שליטה. בתוך הקלחת הזאת מככבת ילדה, כמובן קטנה, באופן בלתי נמנע מעצבנת, שבאופן רווח מאוד בז'אנר הזומבים נושאת עמה איום מוות מוחשי ואפל מאוד.

כל אותן קלישאות משמשות כמעין "שערים" בין חלקיו השונים של הרומן, אך זה מתפרש כאמור על פני מאה שנה ויותר מ-800 עמודים. עמודים, שלאורכם פורש קרונין יריעה מרהיבה ומשובצת פרטים של ציוויליזציה ושל דמויות, כל אחת מהן מתוארת ומנומקת עד לפרט האחרון, ומותירה חותם בל ימחה. קרונין אינו חוסך בתיאורים ובהתפייטויות, ובאורח פלא גם מצליח שלא להגדיש את הסיאה ולהתיש את הקורא. התוצאה היא כתיבה קולחת ומותחת, שבה הקורא עוקב בנשימה עצורה אחר מעללי הדמויות וחרד לגורלן.

מדובר, כאמור, ב"קורא" בלשון זכר, מאחר והכישרון של קרונין עדיין לוקה במיזוגניה בכל הנוגע לנשים. כמה מחלקי הרומן מתארים דמויות נשיות פשוט נלעגות, שיושבות וקוראות רומנים רומנטיים בשעה שהן אמורות לעמוד בשמירה, או בורחות כדי לחיות עם המאהב שלהן בעוד הן הרות וחלושות, וכלל אינן יודעות לאן אותו מאהב נעלם בחשיכה. יצוין כי כקונטרה לאותן דמויות הגה קרונין גם את דמותה של קוטלת ערפדים אמיצה, אך זו מתפקדת יותר כנינג'ה יפיפייה מאשר כאדם בעל רצונות משלו, מה גם שלקראת סיומו של הרומן היא הופכת לחיילת – כלומר, מקבלת עליה את סמכותו הבלעדית של גבר.

מקור: cartoonstock

מקור: cartoonstock

זאת ועוד, הנטייה של קרונין להשקיע את הדמויות שלו בהרהורים אינסופיים על עברן, לעקוב אחר זרם תודעתן לאורך מאות קילומטרים או להביא פיסות יומן שברומן נחשבות לאותנטיות, מתגלה בדיעבד כמיותרת. זאת, שכן לאותם עשרות עמודים של טקסט אין כל קשר להתפתחות העלילה. דמויות מוצגות בפרוטרוט ואז נעלמות באותה פתאומיות בה הופיעו. קטעים אניגמטיים שנמתחים לאורך עמודים רבים נקטעים ללא מתן הסבר, ובהם גם הקטעים אשר מצביעים על המקור למגיפה עצמה.

יתרה מכך, קרונין מאכזב את קוראיו שוב ושוב כשהוא שואל שאלות, ולא טורח לענות עליהן. להלן, אם נתקלתם פה ושם בתיאור של "קול שנשמע", "מראה של בית שננטש לא מזמן", "תחושת בטן מוזרה" ועוד רבים אחרים – ספק אם במהלך מאות העמודים הקרובים יתחוור לכם מה עומד מאחוריו. יתכן שתיאורים אלו נכתבו בהיסח הדעת של כותב הנאבק לסיים עבודה על רומן בן 800 עמודים, ויתכן שמדובר בעוד רעיון שלא הבשיל מעולם לכדי התרחשות של ממש. אולי הדברים בכלל מתבהרים בספרי ההמשך.

אלא, שלא רק תיאורים זניחים הם שנשארים סתומים ביצירתו של קרונין, אלא גם שאלות מרכזיות בעלילה, אין הכוונה לתעלומות שאמורות ללבות את המתח בלב ההתרחשות, אלא לעובדות גמורות ואף נקודות מוצא בעלילה, שהתקבלו כהחלטות קשות אצל גורמים מסוימים ונענות מאוחר יותר אצל הדמויות במשיכת כתפיים אומללה.  ב"מעבר", משום מה, אין זה נהוג לשאול שאלות וכששאלה כלשהי לבסוף נשאלת בקול רם, לא משנה על ידי מי, מדובר בסימן מבשר רעות.

אך הגורם המרתיע מכל בספרו של קרונין, ולהבדיל מהמודעות העצמית של "העמדה" (בו קיימת הפרדה מילולית בין "כוחות הטוב" ו-"כוחות הרע"), הוא השליחות הדתית. "המעבר" הוא רומן נוצרי בעל מסרים משיחיים, וככזה הוא מבקר את היהירות המדעית ומאמין שבהכרח "הטובים" הם שינצלו מן התופת, אותה הביאה על האנושות. השקפת העולם הזאת מתגלה הלכה למעשה כרוע בפני עצמו, לנוכח האכזריות שבה קרונין נוקט כלפי מיליוני בני אדם (או דמויות פוטנציאליות) ברומן. 

למען הסר ספק, אין הכוונה לאכזריות בה טווחים כותבים כמו גורג' ר.ר. מרטין בדמויות שבנו בקפידה רבה – אך באופן שניתן לעגן רציונאלית בעלילה. ב"מעבר" מדובר במדינות שלמות, אפילו יבשות שלמות, שמופקרות למותן באדישות מוחלטת או מושלכות אליו באכזריות מצמררת. והעולם כמנהגו נוהג, לפעמים כשהוא משועשע  ותמיד כשהוא מרוויח. מרוויח במידה כזאת, שהוא אף לא טורח להרהר בכל הנשמות שאבדו באסונות, ומעדיף לשקוע בייאוש קיומי אנוכי. אדרבה, גם אם יהיו האסונות כה נוראים שהדמויות תסבולנה מסיוטים, הרי שהפנים אשר תרדופנה אותם לא תהיינה אנושיות.

בתור רומן מז'אנר האימה, אין מחלוקת ש"המעבר" עושה את מלאכתו נאמנה, ובחלקיו המוצלחים ביותר הוא מצליח להטריד, להסעיר ולרגש. זוהי קריאה מותחת וסוחפת, שכתובה בסגנון עשיר ונפלא, ומתורגמת היטב. גם אם תהיו מודעים לכל חסרונותיה, לא תהיו מסוגלים להניחה מן היד. אולי דווקא בשל כך מאכזב לגלות שהיא אינה מסתיימת בחלוף מאה שנה ו-824 עמודים. חלק מהנפשות המעורבות ימשיכו לשוטט גם בספרי ההמשך, בהיותן מפלצות בנות אלמוות, אך הרחמים נכמרים על היתר, שנאבקות לשרוד בכל רגע נתון. עוד אלף עמודים של סבל לפחות יימשך מאבקן בגורל האיום שנגזר על העולם, ובחוזה הנדיב במיוחד שנחתם עם הכותב.

"המעבר" מאת ג'סטין קרונין. מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת "מטר", 2013, 824 עמודים

מודעות פרסומת