תגיות

, , , , , , , , , ,

חוסר אונים, תמימות ובעיקר שכחה – ספרה של העיתונאית האוסטרלית אנה פאנדר מצייר דיוקן רגיש ואנושי של מזרח גרמניה תחת יד הברזל של המשטר הקומוניסטי ולאחר נפילת החומה. זאת, תוך התעלמות עיקשת מההיסטוריה הנאצית של אותו אזור ומהקשר שהיה לה לכל הנוגע בדבר, מהמרואיינים עצמם ועד לחברות הגרמניות שמימנו את הוצאת הספר לאור

ברומן הדיסטופי הנפלא "שנות השפע" מאת צ'אן קון צ'ונג הציבור הסיני אכן חי בשפע, אך אינו זוכר מדוע. השנים הנוראות, שקדמו לשנות השגשוג, אבדו לבלי שוב בנבכי הזיכרון האישי והקולקטיבי, בנסיבות שאיש אינו זוכר כדי להסביר.

עבור גרמניה המודרנית, אלו הן שנותיו של המשטר הנאצי, לכודות בין הוואקום של רפובליקת ויימאר והשלטון הקומוניסטי ונוראות מכדי להשקיע בהן מחשבה. זאת, לעומת שנות השפע במערב גרמניה, שמסתגלת מחדש למציאות הקפיטליסטית של סוף המאה העשרים תוך ניתוק מוחלט ממקבילתה המזרחית, שחברה לברית המועצות והזמן בה כמו עמד מלכת.

"שטאזילנד; סיפורים מהצד השני של חומת ברלין" מאת אנה פאנדר, על אף שמו, אינו  אסופה של סיפורים קצרים מההווי של גרמניה המזרחית ואינו עדות אישית על אותה תקופה. הוא מסע של עיתונאית נוכרייה (ממוצא אוסטרלי, לכאורה המדינה הרחוקה ביותר האפשרית מהמזרח או המערב) למציאות ששרידיה עדיין מפוזרים לאורך הארץ המתעוררת לעידן הקפיטליסטי, הגם שהתושבים עצמם כבר לא יודעים להבדיל מה נותר מאותה תקופה ומה נשמר רק לכאורה, עבור התיירים.

קריקטורה מפורסמת שהופצה על ידי שלטונות מזרח גרמניה כדי להסית נגד המערב

קריקטורה מפורסמת שהופצה על ידי שלטונות מזרח גרמניה כדי להסית נגד המערב

פעם אחת ביקרתי בברלין, ובהיעדר תואר בהיסטוריה או קרובי משפחה ששרדו במזרח אירופה די זמן כדי להעיד על המתרחש, בוודאי איני מתיימרת להתווכח עם הממצאים של פאנדר. למרות זאת, אם הייתי מסתמכת רק על המסמך הכתוב היטב שהוציאה לאור, הייתי כנראה מרגישה כמו הכותבת שמתהלכת ברחובותיה רצופי החצץ של לייפציג, כשהיא חולפת על פני זקן שיכור המצהיר על געגועיו לקומוניסטים "שדאגו לאזרחים, שהרחיקו את הגנבים ולא העלו מסים".

הייתי כנראה גם מתמלאת חמלה כלפי כל אותם אנשים שנשללו מהם חירותם, בני משפחתם, הקריירה שלהם והאפשרות לחיות בביטחון – בשל היעדר האפשרות לנהל חיים נורמליים בצל משטר שניהל מעקב מדוקדק אחר כל אחד ואחד מאזרחי הרפובליקה הדמוקרטית. לא הייתי שופטת אותם אם היו בוחרים, כמו כל "האנשים הרגילים" שסביבם, לעבוד למען השלטון כמודיעים, כפקידים או כסוכנים. בוודאי שלא הייתי מנסה להאשים אותם אישית בכל קורותיהם.

אלא שכמי שזו ההתעמקות הראשונה שלה בנושא, התקשיתי לעשות זאת. התקשיתי להתעלם מהחסרונות של בחירתה של פאנדר להתמקד באפיזודות אנושיות, של האזרחים הקטנים ושל סוכני השטאזי כאחד, ולא בסיפור הלאומי אודות המדינה שהחליפה אידיאולוגיה קיצונית אחת באחרת, מבלי להרהר בשקעים האישיים והמשפחתיים שהותירו בה מלחמות העולם ורדיפת האזרחים. שקעים,  שמהם אני, וכנראה עוד קוראים בעברית, בוודאי אינם מוכנים להתעלם.

קריקטורה בריטית מתקופת מלחמת העולם השנייה (מקור: Punch Magazine)

קריקטורה בריטית מתקופת מלחמת העולם השנייה (מקור: Punch Magazine)

לאורך כל הקריאה הרגשתי שפאנדר לא רק מנסה, אלא ממש מתאמצת, לחמוק מאזכור עברה הנאצי של גרמניה. בראיון עם אחת הדמויות, הר קוך, ניכר הקושי הרב שלה להתעלם מהנושא כשהמרואיין מציין (כמעט) במפורש שאביו נלחם לצד היטלר.

בעימות שהוא מתאר עם בכיר המפלגה הנקה, מול נשותיהם של אנשי צבא, מטיח באביו הקומוניסט הידוע לשמצה "האם אתן חושבות שזה בסדר שהגברים שלכן, ששירתו שלוש וחמש ושבע שנים בצבא, נמצאים בכלא, בזמן שרס"ר קוך, שיושב כאן לידי, ששירת בצבא האימפריאליסטי-הפשיסטי שש עשרה שנים, ייצא פטור מעונש?" הר קוך, בקול חנוק מיגון, מתאר אז כיצד הוחלט לשלוח את אביו לשבע שנים במחנה שבויים (עמוד 185).

פאנדר, ילידת אוסטרליה הנאורה לכאורה, נשמעת אז מזועזעת עד עמקי נשמתה. אם לא חמקה ממנה האירוניה בכך שפושע מלחמה, ששירת שש עשרה שנה בצבא הנאצי, מתבקש לתת את הדין על מעשיו – הרי אין לכך שום ביטוי בספרה.

יתכן שפאנדר אכן הרהרה בדבר, ולא מצאה מקום לכלול בספרה את מה שהיא מכנה ברפרוף "הרֵשע האמתי" של הנאציזם. הכללתו כנראה היתה גורעת מהתמימות, היעדר האונים וההומור הציני בסיפוריהם של קורבנות המשטר שראיינה, ואולי גורם למודיעי השטאזי שדיברו בפניה, ושאכן נלחמו בנאצים,להיראות קצת פחות נפוחים מחשיבות עצמית ומגוחכים.

בין השורות, קשה גם להתעלם מכך שהתייחסות להיסטוריה הנאצית היתה יוצרת חיכוך מסוים מול החברות שהשקיעו במימון הפרויקט של פאנדר, ובהן השלוחות האוסטרליות של חברות הרכב הגרמניות ב.מ.וו ומרצדס בנץ (ספקיות רכב ומנועים ידועות לשמצה של המשטר הנאצי) וכמובן דויטשה בנק, תאגיד השירותים הפיננסים הבינלאומי שהיה מעורב באריזציה של עסקים יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה ובשנת 1999 נתבע בגין חלקו לכאורה בהקמת מחנה ההשמדה אושוויץ.

כריכת "שטאזילנד; סיפורים מהצד השני של חומת ברלין" (מקור: הוצאת דביר)

כריכת "שטאזילנד; סיפורים מהצד השני של חומת ברלין" (מקור: הוצאת דביר)

דווקא בהקשר זה, מעניין להשוות את "שטאזילנד" לספר דומה אך שונה מאוד, שכתבה הסופרת הישראלית-רוסייה אליס ביאלסקי. "ראינו לילה", רומן העוסק בחייה של צעירה יהודיה ברוסיה של שנות ה-80, בוחר לעסוק בתרבות הנגד של אותה תקופה, תרבות הפאנק, תחת בהשלכות הישירות של השלטון הסובייטי על חיי האזרחים.

"ראינו לילה" גם בוחר להראות את הצדדים הפטריארכליים והמסוכנים של אותה תרבות, תחת להיגרר להאדרה ולרומנטיזציה בלתי מוצדקת. כתוצאה מכך, הגם שהוא עוסק יתר על המידה במערכת יחסים עם בן זוג מתעלל ואונס, "ראינו לילה" הוא יצירה יוצאת דופן, מרהיבה ובה בעת ביקורתית, פרסונלית ובה בעת מורכבת מכפי שהיא נראית במבט ראשון.

"שטאזילנד", לעומת זאת, הוא בדיוק כפי שהכותבת שלו מציגה אותו – סיור מודרך במזרח גרמניה, כפי שהיו המזרח גרמנים מעדיפים לזכור אותה, או אולי לשכוח. זה אותו נרטיב רגיש אך נאיבי ש"אנשים רגילים" מעוניינים לראות כשהם מתבוננים בבבואתם המזדקנת – הפנים האנושיות עם תחושת ההחמצה, ומשיכת הכתפיים אובדת העצות, כאילו מעולם לא יכלו הדברים להתנהל אחרת.

שטאזילנד: סיפורים מהצד השני של חומת ברלין, אנה פאנדר. מאנגלית: נעמי כרמל. הוצאת דביר 315 עמודים

ראינו לילה, אליס ביאלסקי. מרוסית: יעל טומשוב. הוצאת אפיק. 344 עמודים

שנות השפע, צ´אן קון-צ´ונג. מסינית: אלה שולגה ואהד נבו. הוצאת מודן. עמודים: 309 עמודים

מודעות פרסומת