תגיות

, ,

סיפור שנכתב לפני כשנה. אזהרת טריגר: תקיפה מינית

ארבע שנים לאחר שסופה ירקן סירבה לראשונה להסיר את שיערה, סימני ההידבקות בוששו מלהופיע. לא נצפה כל ליקוי בתפקודה הקוגניטיבי, או כל סממן לכאב.  אף על פי כן, בבית ספרה של הנערה לא לקחו סיכונים, והבהירו כי מעתה ואילך תיאלץ ללמוד בבית. התלמידה, שבין כה וכה סבלה בשנים האחרונות מירידה תלולה בהישגיה, לא הביעה מחאה. גם התלמידות שנמנו על חוג חברותיה, אם היו כאלה, לא נחלצו לעזרתה.

על פי השמועות, דבר היותה שעירה נחשף בעת ההתייצבות לצו הראשון. סופה, שמשום מה בחרה לעמוד על גיוסה לצה"ל, חשפה אז בגאווה את השיחים שמתחת לכתפיה ואת הברק השחור בשיער שמתחת למטפחת. היא נשלחה מידית לביתה, שם ככל הידוע המשיכה להזניח את לימודיה. בהמשך זומנה לבדיקות פנימיות, שנועדו לאשש את הימצאות הזוהמה, אשר לא נתנה בה עד אז את אותותיה. סופה, כמקודם לכן, התייצבה לבדיקות – שיצאו תקינות. למעט האנמיה, שממנה סבלה מאז ינקותה, היא נמצאה בריאה כשור.

עם זאת, ההימצאות בקרבת סופה עוררה בבריות תחושה של גועל. במשך כל תקופת שהותה בבית לא קיבלה מבקרים. היא אף דחתה את הרב שהגיעה לביתה, בהציעו תכנית שיקום מיוחדת לבנות "כמותה". חברי המשפחה הלכו וניתקו עמה קשר, למעט אמה, שהמשיכה באותה עת לטעון שמדובר במרד זמני. ברשתות החברתיות התפתחו דיונים בין חבריה שניסו לשער את אורך שערותיה באזורים השונים וקראו לגרש אותה לשממה המדברית. עם הזמן, חדלה סופה מלהיכנס לרשתות החברתיות ולפיכך נחשבה למתה. הכול הניחו שהזוהמה הרגה אותה, עד שיום אחד, כעבור שנה, נלקחה מביתה לצורך בדיקות מקיפות.

כעבור חודש, סופה ברחה מאשפוז. כעבור חצי שנה, חשפה את התרופה לזוהמה. על אודות הקשר בין אותם אירועים קיימות מאז גרסאות רבות, וחלק מהן עדיין נידונות בבית המשפט. זוהי הגרסה שהותרה לפרסום, וגם היא לא הייתה רואה אור אלמלא התרומות שאפשרו את הפצתה ברבים. תרומות, שהוקדשו למאבק באלימות נגד נשים וחייבו את ההיצמדות לסיפורה של הקורבן.

הפרט הראשון שנחשף מאז אשפוזה של סופה, הגם שהוא עדיין שנוי במחלוקת, הינו היותה קורבן לאלימות מינית. כך העידה אחות בית הספר, שושנה מלל, עם פתיחת החקירה: "היא הופיעה במשרד כשפתחתי אותו בבוקר וסיפרה על כאבים עזים בדרכי השתן. כששאלתי אותה כמה זמן היא סובלת, אמרה שמאז אתמול. היא נראתה מבוישת מאוד לגבי הכאבים הללו. כששאלתי מתי הרגישה אותם לראשונה, היא התחילה לספר שיום קודם לכן מצאה את עצמה שוכבת בחצר, אבל פתאום סירבה לדבר על כך וביקשה שלא אגיד כלום עד חגיגות הבת מצווה".

מאוחר יותר הבהירה סופה כי בכך הסתיימו זיכרונותיה – היא התעוררה בסמוך לחניית האופניים שאליה הגיעה לאחר שעות הלימודים, כשהיא שוכבת על הרצפה בזווית לא טבעית ושמלתה הלבנה מופשלת. כשהתבוננה סביבה ראתה את השוער דאז מזנק לעמדתו: "כאילו שיחק ים-יבשה עם החצר". היא פנתה אליו, אבל הוא טען שלא ראה אותה מתעלפת. היא הלכה הביתה ופשטה את שמלתה, שעליה מצאה כתם מוזר בצבע כחול. בהתחלה חשבה שקיבלה מחזור, ורק בהמשך הבינה כי ייתכן שהותקפה.

בגלל הכאבים, סופה הצהירה כי היא מסרבת להחדיר לגופה גורמים זרים. היא גם סירבה לעבור בדיקות, מה שלא אפשר לבחון את טענתה העיקשת לפיה היא עדיין "טהורה" ולא מועדת ללקות במחלות זיהומיות. היא לא התכוונה לנהוג אחרת, גם כשהזכירו לה את מכת הכנים, שקטלה מיליונים במזרח התיכון בהיותה ילדה, או את פרקטיקת הגילוח בגיל הבגרות, שנועדה כתרופה המונעת היחידה נגדה. סופה הבהירה שלא תתפשט ובוודאי שלא תסכים לעבור בדיקות גופניות.

מצוקתה נגעה ללבו של דולב כץ, אח במרכז לבקרת למחלות ששקל אז לעבור הסבה להוראה. דולב הוא ששכנע את הממונים עליו לערוך בינתיים לירקן בדיקות דם, כדי לוודא שבבדיקות הקודמות לא נפלה טעות וירקן אכן לא סובלת מזיהום של טפילים. כשהן שוב חזרו תקינות, נלחם כדי שלא ייערכו בה בדיקות פולשניות. במכתב ששיגר לממונים עליו ציין כי סופה, באופן בידודה הנוכחי, אינה מדבקת. הוא הדגיש את היתרונות שעשויים להיות לשיתוף הפעולה עם הנערה, מבחינה אתית ותדמיתית. הוא הזכיר שגם במקרה של חשש מהשתלטות קוגניטיבית, הסתבכות שנחשבה לנדירה יחסית, מומלץ להתמקד בסדרת מבחנים פסיכוטכניים להבהרת תפקודה השכלי של סופה.

תחילה נראה שהרופאים שעו לפנייתו של דולב, אבל הלחץ הציבורי הלך ועשה את שלו. סופה כבר מזמן הגיעה לגילן של הנגועות הראשונות והרופאים נדרשו לתת תשובות. לפיכך, הם הבהירו שבכוונתם לגלח את הנערה בכפייה ולבדוק אותה תחת הרדמה, אם יהיה בכך צורך. האח לא יכול היה לעמוד מנגד, ובשעת לילה מאוחרת שיחד את השומרים כדי להבריח את הפציינטית מחוץ למעבדה. במכתב שהותיר לממונים עליו הסביר: "אולי אנחנו צודקים, אך אם נגלה שהיא צודקת וכבר לא נשקפת סכנה לציבור– לא נוכל לסלוח לעצמנו".

דולב לקח את סופה לבסיס מורדים תת-קרקעי, שבו פעלה גם אמו זמן קצר לפני שהלכה לעולמה מסרטן ריאות. היא תמיד האשימה את הממשלה במאמץ להסית את הציבור נגד נשים שעירות. המאמץ, לדבריה, בא במקום השקעה "בהסברה אפקטיבית נגד דברים שגורמים סרטן, כמו עישון, שיש מי שמוכן לשלם כדי שלא נדבר עליהם".

מקור: pinetrest

מקור: pinetrest

שוב, הוא מצא את עצמו בודד במערכה. כבר בלילה הראשון נלקח לשיחה עם הרופאים במקום, שם הובהר לו כי אין בנמצא שיטה רפואית אחרת שתוכל לאבחן מדוע דווקא סופה לא מפגינה את תסמיני הזוהמה. יתרה מכך, יהיה עליו בכל זאת לקחת בחשבון שאולי אכן דווקא הפגיעה המינית היא שהובילה לטיהור. "בהנחה שהייתה פגיעה מינית, כי לך תדע למה היא נזכרה בזה עכשיו ואיך זה קשור לבדיקות", הוסיף אחד הרופאים.

ביממה שנדרשה לה להתעורר מההרדמה לקראת הבדיקות הפנימיות, דולב שמר על סופה בבידוד. הוא מנע גישה של רופאים וסקרנים וכל העת שאל כיצד יסביר לנערה את המצב לכשתתעורר. בינו לבין עצמו החל לנקר הספק. דולב שאל את עצמו אם סופה עברה תקיפה מינית שמצדיקה את כל הטרחה הזאת, או שהיא אחת מאותם רדיקלים שממציאים תירוצים כדי להעלות את העולם באש. הוא נאלץ להודות שאינו מכיר את היפיפייה הרדומה שמנמנמת בשלווה בחדר הדודים, למרות כל הרעש שמסביב, ושאל את עצמו אם יוכל בהמשך לשפוט את אופייה האמתי, לזהות את השקר עוד בטרם יתגלה, מבלי לפקפק בטראומה שממנו, כגבר, נבצר מלהבין.

כשסופה פקחה לבסוף את עיניה, ביום השני, הוקל לו לראות שהיא מזהה אותו כאחד ממטפליה לשעבר. היא ביקשה כוס מים ולאחר מכן לגמה אותה בשקיקה. דולב השתהה, והחליט להציג את המצב כמות שהוא. הוא אמר לסופה שהיא מבוקשת ונחשבת לסיכון לסביבתה. הוא הבהיר לה שאין דרך לעקוף את משוכת הבדיקות הפולשניות, לפחות לא דרך שהרפואה המודרנית יכולה להציע.

לאחר שעשה זאת, התנצל והדגיש במה סופה מסתכנת: הידבקות בטפילים מדבקים וחסינים לחומרי הדברה במקרה הטוב. זיהום קטלני בדם במקרה הרע. השתלטות קוגניטיבית מצד הטפיל במקרה הגרוע ביותר ואיך לא, עקרוּת.

הוא פחד שתתפרץ עליו ותאשים אותו על שאינו מאמין לה, אבל סופה רק האזינה לו בשקט, עיניה הירוקות ממוקדות, ולבסוף מיררה בבכי חרישי. הוא הביא לה טישו, שבו השתמשה לקנח את אפה. לאחר שנרגעה, הודתה לו על שהבריח אותה מהמרכז  לבקרת מחלות. היא אמרה שלא סבלה את הנימוסים המלאכותיים של הרופאים והרגישה שדולב, בדרכו שלו, לפחות מבין ללבה. "גם לנשים קשה להסביר שדברים מהסוג הזה, לבן אדם שאפילו לא מוכן שייגעו בו, יכולים להרגיש כמו אונס שני", הסבירה.

על אף תחושותיה, סופה הבינה שהמורדים לא יעניקו לה מקלט. היא ביקשה יממה נוספת לחשוב לאן מועדות פניה ולשגר מסר לאמה, שבו נכתב: "אני חיה". דולב, שקיבל עליו את האחריות להביא לה את כל ארוחותיה, שאל אותה כיצד בכל זאת הרשתה לעצמה להיחשף בפני הצבא. הוא עצמו ידע שלהתערבות של ירקן בקרב החיילות עשויות להיות השלכות הרסניות מבחינת ההידבקות, אבל ציין בקול שבישראל המודרנית יש מספיק דרכים לכסות שיער גוף מיותר: כובעים, פאות, מטפחות, בגדים ארוכים, מגפיים. הוא הוסיף ש-"חלק מהדברים האלה קיימים פה מאז החרדים", אבל היא לא צחקה.

היא השיבה לו שהוא צודק ושהיא נהגה ביוהרה ובטיפשות: "הייתי כל כך גאה שלא פיתחתי אפילו אחד מהתסמינים ושכנעתי את עצמי ששום דבר לא יקרה ושאני ההוכחה שהעולם הבריא. לרגע לא חשבתי שאיש לא ישמח יחד אתי". היא סיפרה לו כי דווקא קינאה בחברותיה, במיוחד צחורות העור שבהן, שנראו כה טהורות במרקם החלק של פניהן ובשמלות הלבנות אותן לבשו. הן נראו לה "יפות", בעוד שהיא הייתה ברווזון יוצא דופן בכיעורו, העוטה בסרבול תחפושת של ברבור.

הכניסה לחדרה, לשם מסירת ארוחת הערב, הייתה עבור דולב קשה מנשוא. הוא ידע שבשעות הלילה כבר תורדם ותילקח, אם לא לבדיקות אז למקלחת בחומרים כימיים, שיותירו בגופה צלקות עד יום מותה. אלא, שהנערה דווקא המתינה לו בפנים קורנות, וסיפרה בהתרגשות שחשבה על פתרון לבעיה. "אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ דַּיָּהּ שַׁעְתָּהּ, צְרִיכָה לִהְיוֹת בּוֹדֶקֶת, חוּץ מִן הַנִּדָּה וְהַיּוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טֹהַר", דקלמה והכריזה שכל שהיא נזקקת לו הוא הוכחה. "אם אוכיח שהטפילים נכחדו, לא תהיה שום סיבה לחשוש ממני", הסבירה.

דולב היה ספקן. המסע מהערים לכל אזור בשממה היה כרוך בהליכה בשמש הקופחת, במשך ימים ארוכים, כשהשבטים המעטים שנותרו בסביבה נטו לשנות את מיקומם מעת לעת, ולעתים נדירות גם להיות תוקפניים. גם דולב לא האמין, כמובן, לסיפורים שנפוצו אודות כך שאוכלוסיית האזור כמעט נכחדה בזוהמה, אך הוא גם סרב להאמין שהם משוללים מיסודם. הוא אף סרב להאמין שהמרדף אחר סופה יסתיים ברגע שתצא מהחומות. קל היה מאוד לביים את מותה במדבר כאילו תשישות והתייבשות היו אלה שגבו את חייה. קל היה גם להותיר שם את גופתה משיקולי עלות ומחשש לבריאות הציבור.

לאחר התייעצות עם בכירי המורדים נהגה הפתרון הבא: סופה תעלה לרשתות החברתיות סרטון קצר שבו תסביר על המשימה ותציג את האופן שבו נערכה לקראתה, לרבות אוהל ואספקת מים. היא גם תבהיר פעם נוספת שלא חוותה השתלטות קוגניטיבית, באמצעות ציור של שעון, שגם מחווה על השעה בעת צילום הסרטון, ובצדו נכתב התאריך של אותו יום. סוכם שעם כיבוי המצלמה תצא הנערה לדרך, ולו בשל האפשרות שאחרים יבחרו לצאת אחריה.

היא יצאה לדרך בשעת בוקר מוקדמת. מידות החום בחוץ היו סבירות, באופן יחסי. הרוח הקלה בידרה את גרגרי החול סביב כפות רגליה של סופה וטשטשה את עקבותיה ככל שהתרחקה. עד הצהרים, איש לא ידע לאיזה כיוון הלכה או אם בכלל ידעה לאן מועדות פניה. היא לא לקחה עמה אמצעים שבהם ניתן היה להשיג אותה, ומעולם לא הבהירה את מטרותיה במסע המפרך ותוצאותיו האפשריות.

גם סופה עצמה, כפי שהתברר מאוחר יותר, לא באמת ידעה לאן ללכת. היא צעדה לאורך תוואי של מה שזכרה שהיה פעם נתיב הכביש הראשי, או כביש האגרה, ואשר זיהתה הודות לגשרים שהגבילו את מעבר המשאיות. היא חסתה מתחת לאותם גשרים כשנזקקה למנוחה ובלילות התחלקה במשמרות עם דולב בהגנה נגד חיות משוטטות. בעקבות התעקשותו של דולב, היא נמנעה מהליכה בשעות הצהרים, כשהחום היה בשיאו. הדבר לא מנע ממנה להיכוות ולסבול מקילופים, אך היה עדיף בהרבה על ההשלכות של מכת חום אמתית.

הם לא ידעו כמה זמן צעדו בפועל, משום שבשלב מסוים סבלה סופה מתשישות ונזקקה למנוחה. למזלה, הדבר אירע בקרבת שבט שזה עתה השקה את גמליו בנווה מדבר סמוך. רחמיהם של רועי הצאן נכמרו על הנערה והיא הושקתה והונחה לנוח תחת שיח לח. לאחר ששקעה בתנומה נשאל דולב לפשר השיער שעל גבותיה, אך העלם, שהתכונן מראש לשאלות מסוג זה, השיב כי מדובר בשיער מלאכותי. "זה באופנה עכשיו במקום שממנו אני בא", אמר בביטחון.

כעבור כמה ימים, שבהם ניזונו בעיקר על אספקת פירות יבשים וציד טורפים קטנים, הגיעו השניים למה שנראה כמו עיר מבוצרת נוספת. עבור הכניסה אליה נדרשו לעבור בשני שערים, שבהם הצהירו שוב ושוב על זהותם ועל המטרה שלשמה באו. בשער השני נלקחו גם לבידוק ביטחוני. דמו של דולב קפא בעורקיו והוא החווה על המסמכים המזהים בבקשה להימנע מהתהליך. סופה ישבה בצמוד אליו, קפואה, וכץ ידע שהבדיקה עשויה לא רק להכניס אותה לבידוד, אלא גם להוות עבורה השפלה, במיוחד אם תיערך על ידי חיילת חסרת רגישות.  על אף מחאותיו הנמרצות, סופה נלקחה לבידוק הביטחוני כששוטרת אוחזת בזרועה והיא מביטה אחורה בדאגה.

כעבור שעה קלה, לתדהמתו של דולב, חזרה. לא זאת בלבד, אלא שהשער נפתח בפניהם. סופה, ששיניה נקשו כאילו העבירה את השעה האחרונה במקרר, סירבה לספר לו בדיוק כיצד עברה את הבדיקה או מדוע לא נשלל ממנה חופש התנועה שלה. בלית ברירה, הוא החל לחשוד ששיחדה את השוטרת, ותהה מה עליו לעשות. הרי לא מן הנמנע שהשוטרת תדווח על קבלת השוחד ותשלח סיירות לאתר את סופה ולחקור אותה, טרם ההכנסה לבידוד. הוא החל לכעוס על בת לווייתו הפגיעה וחסרת האחריות, שוויתרה על טקס עתיק יומין כמו גילוח ובחרה ביודעין לסכן את שניהם – אם לא בהידבקות, אז בעמידה לדין.

רגעים ספורים לאחר כניסתם לעיר חששותיו התערערו, עד שנמוגו כליל. בעיר המרוחקת לא נחשב שיער גופה של סופה לחריג, משום שרוב הנשים לא היו מגולחות כלל. היה להן שיער פנים גלוי, שיער ראש וכנראה שגם שיער גוף, שהוסתר מתחת לאריג הדק שכיסה את רגליהן. דולב, נגעל ככל שהיה, התקשה להסביר כיצד התהלכו בחופשיות, ליד גברים, או כיצד הרשו לעצמן לשלם על כוס קפה או ללחוץ יד לשלום. הסתירה גברה אף יותר לנוכח העובדה שהעיר אליה נכנסו כלל לא נראתה מוכת מחלות, מוזנחת או מטונפת, ואפילו הסתמנה כמטופחת למדי. המדרכות היו נקיות, המדשאות היו מוריקות ואף נשמרה הפרדה בין סוגי הפסולת. יהיה המקום הזה אשר יהיה, הוא לא זוהם.

מצד שני, כל הנשים השעירות שבהן נתקל דולב היו מבוגרות מירקן. חלקן היו נשות קריירה, חלקן עקרות בית וחלקן היו נותנות שירותים, אבל הצעירה שבהן הייתה לכל הפחות בת עשרים פלוס. לכולן גם הייתה טבעת נישואין על האצבע, שנצצה בשמש הקופחת כל אימת שהרימו אותה כדי לדבר בפלאפון או לגעת בדברים מסביבן. ליתר ביטחון נשמר דולב מלגעת באותם דברים, ובכלל שמר את ידיו קרוב לחיקו. הוא הניח לסופה לקחת את מיטלטליהם להוסטל לנוודים שאליו כוונו במזרח העיר, כשהוא נמנע מלגעת במעקה המדרגות.

כשיצאה סופה לאכול צהרים, התעקש להישאר בחדר ולסעוד על פירות שראה בדרך מהשוק. כשבעלת המקום דפקה בדלת, סירב לפתוח לה ואמר שהכול כשורה ואם יהיה צורך בעזרתה, יקרא לה. לאחר מכן צפה מהחלון בעוברים ושבים, בניסיון לאתר את הנערות והילדות שנפקדו מהרחובות. הוא לקח בחשבון שהן בסך הכול נמצאות באותה שעת צהרים מוקדמת בבית הספר, אך אם אכן כך, הרהר: "מדובר בצעירות ממושמעות מאוד".

עד מהרה לא הייתה לו ברירה, אלא לצאת מהחדר. סופה, כך התברר, התלהבה יתר על המידה מהנוכחות המוגברת של נשים בעלות חזות דומה לשלה וסיפרה לבעלת המקום, ששאלה אותה על גילה, בת כמה היא באמת. זאת הגיבה בזעקות בהלה ובאיום לקרוא ל"נציבי בריאות הציבור", ששיגר את הנערה במעלה המדרגות בדרישה שדולב, כעובד ענף בריאות הציבור לשעבר, יסביר שהיא לא מזוהמת. האח לשעבר, אף שלא הרגיש שלם עם כך, ירד למטה וחיפש את בעלת הבית, נועה תמם שמה. רק כשמצא אותה, גילה שגם מצא סוף סוף אישה שטרם מלאו לה עשרים שנה. נועה הייתה בסך הכול בת תשע עשרה, ועם זאת גם היא הייתה שעירה.

העובדה שלא הייתה מבוגרת בהרבה מסופה, ושלמעשה כל שהבדיל ביניהן חיצונית היה טבעת נישואין, לא מנעה מנועה לנעול את עצמה במחסן, מתנשפת. דולב חשש שעם כל דקה שתעבור היא תזיק לעצמה באמצעות תרכובות ותכשירים נגד הידבקות שהיו נפוצים בשוק השחור ונמכרו כתרופות הומאופתיות. הוא הסתער על הדלת ודפק עליה במרץ, ללא הפסקה, על מנת שלא להותיר לאישה מרווח לחשוב. הוא צעק שהוא היה זה שערך את הבדיקות לירקן ואחראי להצהרה שהיא אינה נשאית של הטפיל. הוא הצהיר על הסיבה בשלה הגיעו מלכתחילה לעיר. הוא החל לחשוש לבסוף שחשף יותר מדי כשהבין שהדלת עדיין אינה נפתחת וזעק בייאוש: "אנחנו לא דרשנו ממך להציג הוכחה שאת לא נגועה כשבאנו להתארח פה!"

הוא חדל מלדפוק על הדלת, משוכנע שבזמן שחלף הספיקה נועה לעולל לעצמה משהו שבמקרה הטוב יגביר את החרדה מהנוסעים החשודים ובמקרה הרע- יביא למותה בתוך מספר ימים. אלא, שבדיוק כשנסוג הדלת נפתחה סוף סוף. תלתליה השחורים של נועה בצבצו מתוך מטפחתה הסגולה ועיניה האפורות ניבטו אליו במבוכה. היא שאלה: "מאיפה אתם, שוב?"

שוב, בסבלנות רבה ככל הניתן, הסבירו דולב וסופה מיהם ולשם מה הגיעו. כשסיימו, הנידה בראשה וסיכמה: "אתם צודקים, הזוהמה התנדפה מכאן לפני שנים רבות, כשהייתי צעירה מכדי לזכור". דולב התקשה להסתיר את חיוכו. "בת כמה את?", שאל והיא, ללא ספק מבחינה באירוניה שבספקנותו, משכה בכתפיה והשיבה: "בת תשע-עשרה, אבל אני נשואה".

סופה הנלהבת החלה להמטיר שאלות: מתי אובחן כאן המקרה האחרון, כיצד ההתפרצות באה לידי ביטוי, כיצד מביאים פה ילדים לעולם. דולב ביקש בינתיים לבחון את טבעת הנישואים של נועה וסובב אותה מכל הכיוונים. כשנוכח כי אין בה שום רמז למציאת תרופה, או לשימוש חלופי כאמצעי מניעה מהפכני, השיב אותה לבעליה בייאוש. לאחר מכן ניצל הפסקה במטח שאלותיה של סופה כדי לתהות בקול רם היכן נמצאות כל הילדות.

"הילדות בהסגר", השיבה נועה בביטחון, ולאחר מכן, לנוכח מבטם המשתאה, הבהירה: "הן בסדר גמור. דואגים להן לתזונה, לחינוך, הכול. זה פשוט קורה מתחת לפני הקרקע. הן יוצאות פעם ראשונה אחרי השידוך ומקבלות אישור להצמיח שיער אחרי ליל הכלולות". נשימתה של סופה נעתקה מהמחשבה על חברה נשית שבה לא מכירים גברים עד לגיל הבגרות, אבל דולב רק גיחך.

התלהבותה של סופה לא נמוגה גם כשנתבקשו להניח לנועה להשכיב את תינוקה בן השנה לישון, וגם כשעלו למעלה כדי לנוח מכל ההתרגשות. הנערה דרשה להשתמש בסכום לא מבוטל מהמעות שהביאו עמם כדי להתחבר לאינטרנט ולהזמין לשיחת וידאו את בכירי המורדים, שבה תודיע כי מצאה חברה אלטרנטיבית, שבה הזוהמה חלפה מן העולם. שעת הלילה המאוחרת לא הטרידה אותה, וגם לא היעדר ההוכחות לטענה הדרמטית. "לכל הפחות אני צריכה לעדכן אותם שהצלחתי!", הסבירה, בעיניים נוצצות, והוסיפה: "ההוכחות זה בקטנה. נביא אותן אחר כך".

במאמץ רב, במיוחד בהתחשב ברמת עייפותו המתקדמת, שכנע דולב את סופה להמתין לבוקר. הוא נמנע מלהסיט את הווילונות ולפיכך, כשקרני השמש הראשונות נפלו על פניו, קם מיצועו ויצא לרחוב. לאחר דקות של שיטוטים מצא את מבוקשו, אישה אמידה למראה שהחזיקה ברשותה טלפון סלולרי. היא כמובן סירבה לתת לו להשתמש בו, אך הפנתה אותו למקום שממנו יוכל לטלפן: בר במרכז העיר, שגובה תשלום לפי דקה.

דולב לא הופתע לשמוע שמנהיגי המורדים כלל לא ציפו לשיחה ממנו. למעשה, הם הופתעו לשמוע שהוא ובת לווייתו המבוקשת עדיין בחיים. עם זאת, כפי שהוא עצמו ציפה, התגלית אודות חברת הנשים השעירות לא הסעירה את הסגנית עמה שוחח. זאת אפילו צחקקה כשציין את התרגשותה של סופה מכל העניין ואמרה: "תגיד, היא מבינה שזה רק מצדיק את התיאוריה שהייתה לרופאים מלכתחילה? שהפגיעה המינית היא זאת שטיהרה אותה מהזוהמה? אם כבר, המסקנה שמגיעים אליה היא שכל הגברים בעולם מזוהמים ומנקים נשים מהזוהמה בו זמנית, וגם זה לא מסביר איך גברים מתו בכל זאת בשיאה של ההתפשטות".

דולב לא השיב לדברים. המחשבה על נסיבתיות שכזו העבירה בגופו צמרמורת. הוא ביקש לדבר עם האחראי על הסגנית, מישהו מהקבינט שיתייחס למשימתו בפחות ציניות, אך המפקדת הזוטרה דחתה בבוז את בקשתו. "תסביר לחברה שלך שהיא רק גורמת לעצמה נזק. אף אחד בהנהגה מוטת הטסטוסטרון, שלנו או של הממשלה, לא ייקח אותה ככה ברצינות. היא רוצה להסביר למה דווקא היא טהורה? שתמצא את התוקף שלה, תבין מה מיוחד בו ובאיך שתקף אותה. אני מצטערת. אין דרך אחרת".

לאחר השיחה יצא דולב להליכה במרכז העיר. הוא הקיף את הפארק העירוני המוריק, נהנה מהצינה הרעננה ומהנעימות של סרז' גינזבורג, שהתנגנו בבתי הקפה הסמוכים. כל אלה היו עדיפים בהרבה על חזרה להוסטל או שיחה עם סופה. הוא לא ידע כיצד יפתח את אותה שיחה או מה יאמר, כיצד יסביר לנערה המשולהבת שהיא אינה למעשה כה מיוחדת כפי שסיפרו לה, ושייתכן כי דווקא התוקף הנלוז שלה מחזיק בתרופה לזוהמה.

הצעיר שאל את עצמו מדוע, בעצם, שישוחח עם סופה. מה מונע ממנו להסתיר מהנערה את האמת ולאפשר לה להמשיך להתגורר בחברה שהיא אולי שמרנית, אבל מוכנה להכיל אותה? אף אחד לא ירדוף כאן את סופה ואת אמונותיה, לא כל עוד תבוא בברית הנישואים מוקדם ככל האפשר. הוא עצמו יוכל לסייע לה בכך. ממילא כולם בטוחים שמת במדבר. מה יש לו להפסיד? למה שיחייב אישה צעירה להיפגש שוב עם האדם שהרס את חייה?

"כן חיברתי אותו במיוחד בשבילך  \ לזכרו של רשע \ ולפניך החיוורות  \ מאחורי הסורגים  \ על הקירות אחרוט: 'מנוול'", שר גינזבורג בסיומו של "רקוויאם למנוול". דולב התכווץ, לאו דווקא מהמחשבה על השקר, אלא על המנוול שהחל מהיום כבר לא יישב מעולם מאחורי הסורגים ולא מן הנמנע שיתקוף שוב.

לא, אין זה ממקומו לקבל החלטה שכזאת עבור הקורבנות. אם כבר, כך חשב, עליו לפעול ככל הניתן כדי לצמצם את הפגיעה בהם. הוא שב לבר במרכז העיר וביקש לדבר שוב עם הסגנית הצינית. "אני אציג לפניה את ההצעה שלך", אמר לה והוסיף: "אבל בשום פנים ואופן לא יהיה כאן עימות ישיר. אני רוצה שיחת וידאו, במימון שלכם, בשידור חי לכל העולם".

הסגנית ביקשה זמן לשקול את הבקשה, והוא המתין. ההמתנה ארכה שבוע, שבמהלכו עדכן את סופה כי הודיע למורדים על התגלית שלה, אם כי אלו דורשים הוכחות לטענה החשובה. הוא התקשה להאמין שסופה ציפתה לדיווח קר זה, אך הנערה עדיין לא נראתה כאילו רוחה נשברה. היא הבטיחה לו: "אני אדבר עם עוד אנשים, עוד נשים. אל תדאג. אני מרגישה שהתשובה נמצאת ממש מתחת לאף שלנו".

התשובה, כמובן, לא הייתה שם. אוכלוסיית העיר, אם הסתירה סוד כלשהו, שמרה עליו בקנאות מפני הנערה החטטנית. האמת, לשיטתם, הייתה פשוטה מאוד: הנישואים אכן "טיהרו" את גופן של הצעירות, והנעורים בבידוד "שיבחו" את נפשן. לראיה, מרבית הנערות שהגיעו לבגרות היו בוגרות חמש יחידות במתמטיקה, בציונים גבוהים. הן פיתחו קשרי חברות עמוקים זו עם זו, שלא סתרו את שאפתנותן המקצועית עם הגעתן לבגרות. עם זאת, רבות מאלו שעמן דיברה סופה כלל לא זכרו את הזוהמה. הן ראו את טקסי הטיפוח והגילוח כמובנים מאליהן, אידיאל יופי שמבדיל אותן מנשים אחרות. "אבל אף גבר לא מסתכל עליכן", ציינה סופה, והן הביטו בה בתמיהה. "למה שיסתכל?", התריסה אחת מהן. "גברים רואים אותך רק כשאת מתחילה לגדל שיער. לפני זה – מה הם יודעים בכלל?"

התשובות הללו הביכו את סופה, שהלכה ונסגרה בתוך עצמה. "נמאס לי להמציא תירוצים ללמה נשים אחרות נראות לי כל כך מוזרות", אמרה לכץ באנחה, כשראשה קבור בתוך הכרית. "אתה יודע מה אמרתי להן? שהתחנכתי בבית. לחלק אמרתי שישבתי בכלא, כי הייתי צריכה שירחמו עלי, שידברו אתי. הן גם קנו לי אוכל, כי הייתי ממש רעבה, נראה לי שראו את זה עליי. אני יושבת בבית קפה עם בית שחי חשוף, ואנשים רק חושבים כמה אני רזה". דולב משך בכתפיו, בידיעה שסופה לא יכלה לראותו עושה זאת. יום לפני כן קיבל את האישור להוציא לפועל את שיחת הווידאו, כולל הבטחה לכיסוי הוצאות רטרואקטיבית. הוא עדיין לא סיפר על כך לנערה, ושאל את עצמו אם עליו להביא אישה שתעשה זאת. "אולי מפיה של אישה זה יישמע אנושי יותר", חשב.

המחשבה הזאת הובילה אותו שוב למורד המדרגות, שם נתקל בגברת תמם המנסה לסייע לתינוקה לעמוד על דלפק הקבלה. התינוק העירום כמעט כביום היוולדו, פלומת שיער דקיקה על ראשו, הישיר לעבר דולב מבט מרותק, למורת רוחו של אמו, שניסתה לשווא למקדו מחדש במשימה שעל הפרק. "אני יכול לחזור מאוחר יותר", מלמל דולב, אך האם הנידה בראשה והניחה את התינוק בעריסה. דולב לטש בו מבט: "אולי נוכל לשוחח במחסן? או כל חדר פרטי אחר שיש לך?"

כשעמדו זה מול זה בפרטיות, דולב גילה שעדיין אינו יודע כיצד להציג את הנושא. הוא זכר שבמהלך השיחה הקודמת, מתישהו, הסגיר את הטראומה של סופה. הוא לא זכר באיזה הקשר, אך חשב שמכאן יהיה קל יותר להסביר את החשיבות של עימות עם התוקף. השיחה, להפתעתו, התגלתה כבה בעת פשוטה ומורכבת יותר משחשב, שכן גם נועה עצמה הייתה בצעירותה קורבן לתקיפה מינית.

"פה?", שאל דולב בתדהמה. "אבל… איך זה אפשרי? את גדלת בבידוד, מתחת לאדמה, בלי גברים. התנאי להגעתך לבגרות הייתה שמירה על הבתולים".

"אתה צודק", היא השיבה חלושות והציצה פעם נוספת מעבר לדלת, לוודא שהתינוק נרדם ואיש אינו ממתין. "בוא נגיד רק שהיה לי חבר, לפני הרבה שנים. הוא היה מתגנב לבונקר ואני ועוד כמה בנות חשבנו שיהיה משעשע לארח אותו ולדבר אתו. הוא היה עבורנו כמו חיית מחמד, וראו עליו שהוא חיבב אותי. אז לפעמים בלילות, היינו מתגנבים שנינו החוצה. אני הייתי רק ילדה. רציתי לחכות עם כל דבר שיהיה… מעבר לזה. הוא לא רצה".

לאחר שתיקה ארוכה מנשוא, חיבק דולב את נועה. "אני מצטער", מלמל, אבל היא דחתה אותו בעדינות. "עברו הרבה שנים, שמתי את זה מאחורי. מה שחשוב לי לדעת הוא מה אתה מצפה שיקרה כאן. אני התעמתי עם התוקף שלי, שתדע. הוא יצא מזה. הוא היה מאוד מקושר. אני נשארתי עם השאלות הדוחות של עורך הדין שלו והמחשבה שאולי בעצם נתתי לו אור ירוק, כשהייתי צריכה להיות הרבה יותר תקיפה".

האמת היא שדולב לא ידע מה הוא מצפה שיקרה. הוא תיאר לעצמו שהתוקף יאשים את סופה שרצתה והזמינה את ההתקפה, אבל לא ידע לאילו רמות פירוט הוא עשוי להגיע וכיצד הנערה תתמודד. באותו רגע, מול גברת תמם, נאלץ להודות שלמהלך אין שום תועלת מבחינה משפטית. הריאיון לא יביא את התוקף לעמידה לדין, משום שהתקיפה התרחשה לפני שנים רבות. גם אם יחשוף את התנהלות הגורמים שמסביב לאירוע, ספק אם למי מהם יש קשר לסיבה שלא אותר זיהום אצל סופה. העילה היחידה שיש לפגישה, אם בכלל, היא רפואית – וכדי למצות אותה, יהיה על ירקן גם להסכים לשאלות פולשניות.

"לא, היא לא צריכה להסכים", התעקשה נועה. "אונס זה אונס. לאף אחד לא יהיה אכפת אם היא הייתה רטובה או לא, או אם סבלה מפציעות או לא, לא כל זמן שהמטרה פה היא לא להפליל את האנס. המטרה היא לחשוף את האנס, ויש שאלות מאוד ספציפיות שהיא יכולה לשאול כדי לעשות זאת, מלכודות שהיא צריכה להימנע מהן". נועה חשקה את שיניה: "בסדר, תן לי לדבר אתה. אני אדריך לגבי מה צריך לעשות".

לאחר התלבטות קצרה, החליט דולב להיות נוכח בהדרכה. לפני כן, הודיע לסופה על העימות המתוכנן. היא הגיבה באיפוק גדול משחשב. לאחר שקברה את ראשה בין ברכיה החשופות, היא הנהנה בקצרה, כאילו שיערה שהרגע הזה יגיע. "זה בסדר מבחינתך?", שאל כדי לוודא את הסכמתה והיא הנהנה שוב, מבלי לומר מילה, עיניה מתמלאות דמעות שנבלמו טרם זליגתן.

התכנית של נועה הבהירה לסופה בדיוק מה מותר ואסור לה לעשות. לנגד עיניה הייתה המטרה של חשיפת זהות האנס, מאחורי הזהות שאימץ באותה עת כשומר בית הספר. היה עליה לגלות על מקום מגוריו, מיקום קעקועים שעל גופו או מוצא אתני שייתכן כי ניסה להסתיר. קודם לכן, היה עליה לשכנע אותו להסכים לריאיון, משימה לא פשוטה בפני עצמה. נועה התעקשה שההסכמה תתקבל במייל. כל אישור אחר, אמרה, לא יבטיח את התייצבותו של התוקף, לא יצדיק את פתיחת הריאיון לשידור חי ולא יגן מפני תביעה אזרחית.

סופה לא יכלה לחשוב על שום תרחיש שבו התוקף, לא משנה איך תיצור אתו קשר, יסכים להתראיין – אבל נועה שוב חלקה עליה. "הוא אולי אינטליגנט מספיק לחמוק מעונש, אבל עדיין פסיכופת", הסבירה. "האגו שלו גדול מספיק להכניס אותו הישר למלכודת שלך. רק תודי בכישלון, תגידי שהוא המוצא היחיד שלך. הוא כמובן משוכנע שהוא חף מפשע, אז הוא יסכים לדבר, רק כדי להכפיש אותך. אל תסתכלי עלי ככה. הוא עבריין מין. הם כולם בטוחים שהם חפים מפשע, אבל זה לא מה שאת באה להפריך, מבינה?"

סופה לא הבינה. המחשבה על העימות מילאה אותה בחרדה ששיתקה את פיה לחלוטין. למרבה המזל, עריכת הריאיון טלפונית אפשרה לדולב לצייד אותה ברשימת שאלות, שאותה אחזה בידיים רועדות. קריאתה הפומבית לריאיון נענתה לבסוף במייל מכתובת אנונימית, בפרק זמן מדהים של פחות משלושים ושש שעות. "יש לו באמת אגו בשמיים", אמרה נועה.

דווקא אז, נראה שסופה חווה לבטים בנוגע להסכמתה להיפגש. היא נמנעה מלאכול ונועה דאגה להזין אותה בבקבוקי תה קר עם תוספת סוכר. "הוא בטח גם בונה על זה שלא הספקנו להכין מספיק שאלות", אמרה, אבל ירקן לא הגיבה. היא הותירה את מלאכת כתיבת השאלות לכץ ובהתה בנוף הנשקף מהחלון, כשכל אזכור של השיחה הקרובה שלח אותה להתבודד בשירותים. כשדולב התכוון לבוא אחריה, בפעם הראשונה, נועה אחזה בכתפו: "גם אני הגבתי ככה. היא תתגבר".

היא לא ידעה שגם דולב עצמו החל לחוות ספקות. הוא החל להאמין שהריאיון עשוי להסב יותר נזק נפשי לסופה מאשר להביא תרופה לאנושות ותהה כיצד יוכל לעצור את הדברים, אם יסלימו לרמה שבה סופה לא תוכל לעשות זאת בעצמה. בלית ברירה הוא השתמש בכלי היחיד עליו היה באפשרותו לשלוט – אמצעי השיחה. את התקשורת ביניהם הוא ניהל באמצעות שם משתמש משותף, מה שאפשר לו להתערב בשיחה ואף לסיימה בכפייה, במקרה הצורך.

השיחה בין סופה לתוקף שלה התנהלה בצ'אט קולי, ששודר בשידור חי ברשתות החברתיות. היא נפתחה בהצגה עצמית, שאחריה מיהר התוקף להצהיר: "וכמובן שאין לי תרופה, אבל זה לא מה שאתם רוצים לשמוע. אתם רוצים לשמוע אותה מכפישה אותי". במשך דקה ארוכה לאחר אותה הצהרה, סופה לא אמרה דבר. דולב רצה לשלוח את נועה שתדרוש לשלומה, אך האישה נעלמה במפתיע. כשהחל דולב לחשוש שמה נוצרה תקלה בתקשורת, התעוררה הנערה לחיים: "אני דווקא רוצה להתחיל מלספר מה בדיוק קרה כשהייתי בת אחד עשרה. אתה כאן כדי שתוכל גם להשמיע את הגרסה שלך".

היא ניסתה לספר, אך הוא לא הניח לה. "לא, את טוענת שהאירוע הזה קרה כשהיית ילדה מעולפת. אני אומר שלא קרה שום דבר", התעקש והרים את קולו: "אני אספר לכם מה באמת קרה. סופה הקטנה התעלפה. אני לא יודע למה. אולי סבלה מזוהמה אמתית, שעליה היא מעדיפה לא לספר לכם. כדי לא לספר על הזוהמה ההיא, היא סיפרה להנהלת בית הספר סיפור אחר. בגלל הסיפור הזה, אני פוטרתי. אני, שבסך הכול מילאתי שם את תפקידי ורציתי לוודא שילדה קטנה לא מתה לי במשמרת. בגלל הסיפור הזה, המשפחה שלי סובלת היום מהטרדות של אנשים שטוענים שאיכשהו אני טוהרתי מהזוהמה".

סופה, נגד כל הסיכויים, הצליחה לשמור על קור רוחה. היא ניסתה שוב ושוב להתפרץ לדברים, שנאמרו בקול רם הרבה יותר משלה, ולבסוף קבעה: "היה כתם על השמלה שלי. אתה מעולם לא הסברת את הכתם הזה. אני, בתור ילדה קטנה, לא ידעתי מהו, ולאף אחד לא היה אומץ לספר לי". בן שיחהּ התפלץ: "אומץ? אל תדברי אתי על אומץ. את סיפרת לכולם שקיבלת מחזור. אחרי ששינית את הגרסה שלך, חיפשת את השמלה ואופס, לא מצאת אותה בשום מקום. כנראה גילית ששפכת עליה מיץ ענבים".

הוא המשיך: "אפרופו מיץ ענבים, לא כל משפחה יכולה להרשות לעצמה היום מיץ ענבים. המשפחה שלך עשירה, היו לה אמצעים לתבוע אותי, אבל הם התכחשו אליך, שנייה אחרי שלקחו אותך להסגר. את יודעת למה, סופה? כי את משקרת. הם יודעים שאת משקרת. הם זוכרים איך הילדה החכמה שלהם המציאה תירוצים, והם יודעים…". סופה ניסתה בכל כוחה להתפרץ, אך הוא המשיך: "הם יודעים שהמצאת גם את התירוץ הזה, גם אם הפעם אני הייתי מי שנפגע ממנו!"

"אתה אף פעם לא נחקרת אפילו", סופה ניסתה להישאר רגועה, אך הבכי הלך והסתנן לקולה: "אתה יודע מה מוזר לי? גם אם האמינו שהמצאתי הכול, אני סיפרתי להם איך היית מסתכל עליי ועל הפעמים שעקבת אחריי הביתה, אחרי שעות בית הספר. אני אמרתי להם שפחדתי ממך, והם לא עשו כלום. הם אמרו לי לשכוח. יש לך מושג למה? ואל תגיד לי שזאת העדות שלי".

הוא גיחך: "מה למה? אני גבר. מותר לי להסתכל על ילדות יפות, ואת היית ילדה יפה. עדיין מותר להגיד את זה, נכון? אין פה שום דבר פלילי. אף פעם לא אמרתי שום דבר שהביך אותך או עשיתי לך משהו. לא חטפתי אותך מאיזה בונקר וכמו שאמרת, גם אם עשיתי את זה, לא פצעתי אותך בשום צורה. במלים אחרות, לא היו הוכחות נגדי. ואם היית בן אדם בוגר ולא נשארת ילדה קטנה ובכיינית, היית מבינה שזה אומר שחרור מידי".

"אז יש לך הסבר אחר… למה אני טהורה? אתה יודע?" ,היא התקשתה להשלים את המשפט מרוב דמעות.

"לא, ברור שאני לא יודע. הייתי אומר לך, אם הייתי יודע. את יודעת מה אני כן יודע? שאת שכנעת את עצמך שתקפתי אותך והרשית לעצמך לסכן את כל הבנות בבית הספר כשסירבת לעשות משהו כל כך פשוט כמו להתגלח. זה נורא נחמד שאנחנו מדברים פה, וזאת הסיבה שהסכמתי לקיים את השיחה הזאת, אבל המרכז פה לא צריך להיות אני, אלא את, גברת. את עבריינית מסוכנת, ואם מישהו פה צריך לשבת בבידוד…"

דולב ניתק, בלחיצת כפתור. רגע לאחר מכן רץ לסופה, ששיערה דובלל מסביב לאוזניות והיה רטוב לחלוטין מדמעות. כמה דקות נדרשו לו כדי להתיר את הקשרים ולהסיר את האוזניות, ובסיומם הוא חיבק את הנערה, שלא השיבה לו חיבוק. לאחר מכן הגניב מבט למחשב ונשם לרווחה. התוקף לא ניסה להתקשר שוב. "אתה מאמין לו?", שאלה לבסוף סופה, והוא הניד בראשו. לאחר מכן שאל את הנערה אם היא יודעת לאן נועה נעלמה, והיא לא ידעה.

שעה לאחר מכן, כשנועה לא הופיעה בקרבתם, הלך דולב לחפש אותה. היא לא נמצאה בעמדת הקבלה או בקרבתה. כץ יצא לחזית הבניין, אך גם שם לא ראה את בעלת הבית. כשחזר פנימה, נתקל לפתע בתלמיד ישיבה גבוה ממנו, שהדף אותו בחוזקה. "מה עשית לה?", שאל.

"כלום, כלום, אני דייר פה", ניסה דולב להסביר, אך הדחיפות נמשכו ביתר שאת והביאו אותו שוב לחזית הבניין. "היא בסדר?" שאל ופניו של התלמיד נפלו: "לא, ברור שהיא לא בסדר. היא לא מפסיקה לבכות. היא לא האכילה את הילד. אתה פגעת בה? תאמר לי עכשיו!"

דולב ראה את חששותיו הקודרים ביותר קורמים עור וגידים לנגד עיניו: גברת תמם קנתה את גרסתו של התוקף. היא השתכנעה שסופה המציאה את כל הסיפור ויצאה למסע למציאת התרופה אך ורק כדי לנקות את שמה. אם בת בריתם היחידה כבר לא מאמינה להם, כנראה שהעימות גרם לנזק בלתי הפיך. הרדיפה של סופה תשוב ביתר שאת, והפעם תופנה גם כלפי כל מתלוננת על עבירת מין. מדיניות הגילוח תימשך עוד שנים ארוכות, גם אם שום מקרה הידבקות לא ידווח בקרוב. הקרב נגמר עוד לפני שהחל.

"אני לא עשיתי כלום, נשבע", גמגם והגן על עצמו בידיו. "אתה בעלה, נכון? אני יכול לדבר אתה רגע? זאת כנראה רק אי-הבנה".

התלמיד חדל מלחבוט בו והזדקף. לבסוף נמלך בדעתו: "אני אקח אותך אליה, אבל אם אתה מתכוון לנסות משהו נגדה, אני אהיה שם, והפעם לא אבלום את עצמי. היא עברה מספיק, אתה שומע?"

רק באותו רגע הבין דולב ששכח לשאול את נועה את השאלות החשובות באמת, כמו אם בעלה מודע לתקיפה שעברה. הוא גם לא שאל אם עברה בדיקה לגילוי הזוהמה קודם לנישואים או להיריון, או אם הטראומה ניכרה עליה בשנים שחלפו. פעם נוספת הוא נזף בעצמו ובחוסר הרגישות שלו, כמי שמעולם לא נדרש להתאים את עצמו לנסיבות חיצוניות כמו מגדר, ושאל את עצמו אם לא איחר את המועד. אם גברת תמם החליטה להסגיר אותם, הרי ששוב יהיה עליהם לצאת לדרך, וספק אם הפעם ייקלעו לחוף מבטחים.

המראה שנגלה אליו כשנכנס לדירתה של נועה, בקומת הקרקע, היה שונה בתכלית משציפה. בעלת הבית ישבה בצד הכניסה, קפואה, מתנשמת בכבדות, ראשה קבור בין ברכיה וחצאיתה מכסה ברשלנות את קרסוליה. היא לא זזה כשנכנסו או כשהדלת נסגרה. היא לא נראתה זועמת. דולב תהה כיצד עליו לפנות אליה, כשמר תמם התערב. "הבאתי את האורח שלך", אמר.

"הוא פה? תודה לאל", פלטה ובטרם הספיק דולב להתאושש מהתדהמה, פנתה אליו: "אתה מתעסק פה עם מפלצת, יקירי. אתה חייב לתפוס אותה לפני שהיא תתקוף שוב". מטפחתה צנחה מעל ראשה והיא הביטה בו, בעיניים נפוחות ומיואשות. הוא לא ידע מה לומר.

"אני מצטער, אבל את טועה".

"לא! לא!", היא זעקה ונעמדה בבת אחת על רגליה. היא הייתה גבוהה ממנו בראש, והוא נרתע לאחור. "נמאס לי לשמוע שטעיתי. אני יודעת מה שמעתי. אני עדיין מזהה את הקול השטני שלו! זיהיתי אותו מהרגע הראשון!"

הוא בלע את רוקו: "מה?"

"הקול שלו! נראה לך שאני לא אזהה אותו אחרי כל השנים האלה? יפרח", היא החוותה לעבר בעלה, שנאנח וניגש להוציא מגירה מתחת לספה. "קח, יש כאן את כל העקבות שמובילים אליו. קוראים לו רונאל נמיר. אז הוא היה פקיד בק אופיס, היום הוא צריך להיות בן עשרים".

יפרח הניח את המגירה למול דולב. תמונתו של רונאל נמיר ניבטה אליו מראש ערימת המסמכים: בחור צעיר, רזה ומטופח, בעל בלורית ברונטית. פניו, רציניות וקודרות, היו ממושקפות במסגרת עבה ושיקפו רושם שהצלם רק הפריע לו. הוא לבש חולצה מכופתרת בצבע אפור וצולם על רקע מה שנראה כמו פנס רחוב.

"זה הוא? הבחור שתקף את סופה?", שאל, בחוסר אמון.

"יצאתי בהתחלה, אבל יפרח שמע את השאר. נכון, יפרח?", בעלה הנהן. היא שאלה: "הוא אמר משהו על זה שהוא לא שלף את הילדה מבונקר, נכון?"

יפתח הנהן שוב: "בדיוק. הוא אפילו לא שם לב".

"ברור שהוא לא שם לב", רטנה נועה וירקה בבוז. "הוא כל כך בטוח בעצמו ובזה שלעולם לא יתפסו אותו, רק היינו צריכים לתת לו לדבר".

היא השתתקה. דולב בהה בה רגע נוסף בחוסר אונים והחווה לבעלה שייקח משם את המגירה. מר תמם, בתגובה, הרים את המגירה והניח אותה הרחק מטווח הראייה של אשתו.  הצעיר רכן על ברכיו, אובד עצות, כשלפתע הבעל הושיע אותו והניח בידו עוד טישו יקר ערך. "תודה", אמר והעביר אותו לנועה, שמחתה את דמעותיה.

לאחר שלקחה עוד כמה נשימות עמוקות, נטל דולב את ידה של נועה וסייע לה לקום. הוא הוביל אותה למעלה, שם בדיוק שהתה סופה במקלחת. בעוד צליל המים הזורמים נמשך, הוא התיישב עם נועה על המיטה. חרצובות לשונה של גברת תמם נפתחו והיא אמרה: "בעלי יודע".

דולב משך בכתפיו.

"אתה בטח שואל את עצמך איך בכלל אפשרו לי להתחתן".

"רק אם את מרגישה נוח לספר".

"בשלב הזה?", היא גיחכה. "אין לי ברירה. ידעתי שזה יחזור לרדוף אותי מתישהו". היא מחתה פעם נוספת את עיניה, אף שכבר היו יבשות, והמשיכה: "אני אתחיל מזה שגם אני טהורה, כמו סופה פה. זאת הסיבה שיכולתי להמשיך בחיי ולהתחתן, וזאת גם הסיבה שלא הגשתי תלונה רשמית על מה שקרה".

דולב רצה לשאול, אך נועה המשיכה לבד, לאחר מרווח נשימה קצר: "רונאל נמיר, יש לו עוד שני אחים גדולים. אימא שלו היא מנהלת מחלקת מיון במרכז לבקרת מחלות. לפני שהיה ניתן לגבות ממני עדות, הייתי חייבת לעבור דרכה, והבן שלה היה שם לפניי".

היא בלעה את רוקה: "פגשתי אותה פעם ראשונה כשישבתי בחדר הבידוד ופליתי  מתוכי שאריות של עפר וזרדים. אני גדלתי מתחת לאדמה, ודברים כאלה נחשבים שם לסמל של זיהום וטינופת. זוהמה, בקיצור. אף אחד לא יכול היה לגשת אליי בלי חליפה והייתי חייבת לנקות הכול בעצמי. אני זוכרת שעשיתי את זה במשך שעות, ולא משנה כמה הוצאתי, תמיד היה שם עוד". היא נשכה את שפתיה במשך כעשר שניות נוספות, והמשיכה: "המגע של הזרדים דקר אותי. החול גירד לי. הייתי בטוחה שהנמלים שמטפסות למעלה הן הכינים, שהולכות לאכול אותי. חיפשתי את הבגדים הנקיים שלי בכל מקום, אבל הם לא היו אתי בחדר. נאמר לי שהם נשרפו".

"הם לקחו לך את התחתונים?", שאלה סופה. דולב כלל לא הבחין שהצטרפה אליהם. היא הייתה לבושה שוב בבגדי המסע שלה, שהתקמטו עד לבלי היכר אחרי כביסה ביד.

נועה הישירה אליה מבט לרגע, וחזרה לבהות בחלל: "הם לקחו הכול. רק בדיעבד גיליתי שלא היו תחתונים בין החפצים האישיים שלי. חשבתי ששכחו לרשום אותם. בזמנו זה נראה יותר הגיוני מלחשוב שפשוט לא לבשתי תחתונים, שכל מה שהפריד בין הגוף שלי לבין האדמה היה, מה? החצאית שלי, שהגיעה עד הברכיים? אולי קרה משהו לתחתונים שלי. עזבי. אני לא רוצה לחשוב על זה".

היא כחכחה בגרונה: "בניגוד אליך, אני דווקא זכרתי מה קרה. הביאו לי ספר מטופש כזה, משהו בסגנון 'תורה מעצימה אשה', אבל לא הסכמתי לעבור טיפול. רציתי קודם כל להתלונן. אבל במקום להביא לי שוטר, הביאו עורך דין. העורך דין היה זה שהודיע לי שאני כבר לא נושאת את הזוהמה, אם כי הוא לא ניסה למרוח אותי. הוא אמר לי שטוהרתי…"

"טוהרת?", שאל דולב.

"בהדברה", נועה הפטירה. "הוא אמר שכבר אבחנו אצלי זיהום בדם והפעילו קשרים כדי להוציא אותי מבידוד. אפילו תפרו לי את קרום הבתולים. גופנית, הייתי בסדר גמור. הוא לא הסכים לומר למה, רק שזה היה כרוך בסיכון ועלה די הרבה כסף. עכשיו, מי ששכר אותו לא רצה את הכסף בחזרה. הוא רצה את השתיקה שלי. הדרישה הייתה שאמשיך בחיי כאילו כלום לא קרה". היא לקחה הפסקה נוספת לאוויר, והמשיכה כעבור כעשר שניות.

"זאת לא מי שאני. כעסתי ורציתי לנקום, אבל העורך דין הגיע מוכן. הוא אמר שישאלו אותי מה עשיתי מחוץ לבונקר בשעת לילה מאוחרת ואם הכרתי את האנס שלי. הוא אמר שכל הראיות כאן עובדות נגדי, שההגנה תטען שההתנהגות המינית שלי הצדיקה את זה. רק אז חשבתי על זה שלהתנהגות שלי יש פן מיני כלשהו, שאולי רמזתי דברים. הוא אמר שהשופט כמעט בטוח יהיה גבר, ושהוא ידרוש לדעת מה האנס עשה לי ואיך. הוא לא היה צריך לסיים את ההסבר. חתמתי", היא התפרצה בבכי שוב. סופה הפנתה אליה את גבה.

"אני כל כך מצטערת", התייפחה נועה. "לא היית צריכה לעשות את זה. רק אחר כך הבנתי שטעיתי".

"מה חשבת שיקרה בהמשך?", סיננה סופה.

"חשבתי רק על עצמי, בסדר?", נועה השתנקה. "הבטיחו לי שהוא לא יטריד אותי שוב, והוא באמת נעלם. אחר כך שמעתי מבנות בבונקר שהוא ברח. רק שמחתי שאני לא רואה אותו יותר. קיוויתי שהוא מת. תראי, בינינו, הוא לא יצא לי מהחיים. חודשים אחר כך נעלתי דלתות כי פחדתי שהוא יבוא אחריי. לא הצלחתי לדבר עם בנות אחרות. החברות הכי טובות שלי נטשו אותי…"

"תתארגן ליציאה", סופה הורתה לדולב, קולה קר.

"אבל…", מלמל, מחווה לעבר נועה.

"אני לא נשארת פה", התעקשה: "קדימה".

נועה קמה לעבר סופה, אך זאת נפנתה ממנה. בלית ברירה, פנתה נועה לעבר הדלת: "בסדר, זאת זכותך לכעוס עלי, אבל אני לא אצא מפה לפני שאעזור לך להגיע אליו. אני לא יודעת איפה הוא נמצא היום או איך הוא השיג את התרופה, אבל אימא שלו היא פרופסור צילה נמיר פדרשטיין. היא צריכה להיות היום בת חמישים".

סופה הגיחה וסגרה מאחוריה את הדלת.

"יכולת לנחם אותה", אמר פתאום דולב.

"לא מעניין אותי".

"יכולת לתת לה לעזור לנו יותר", התעקש: "היא קצה החוט היחיד שהיה לנו".

סופה התעלמה מהטענות. היא השליכה לעבר דולב את התיק שלו והוא, כעבור אנחה קצרה, קם והחל לארוז את מיטלטליו. הדברים חלחלו אליו לאט לאט: יש תרופה. כבר לא מדובר בשמועה זדונית, בתיאוריה לגבי טוהרה מולדת או בהימור על כך שלא תהיה עוד מכת כינים. קיימת תרופה לזוהמה, ועוד בצורת תרופה, לא מקלחות. כיצד הוא, שעובד במערכת הבריאות, לא ידע עליו עד היום?

ההסבר היחיד שיכול היה לחשוב עליו הוא שיחידי סגולה, רופאים בכירים או פוליטיקאים, ידעו על קיום התרופה ובחרו לשמור אותו בסוד, משום מה. ייתכן בהחלט שהעניקו אותו שוב ושוב לנשים שפיתחו את תסמיני הזוהמה והציגו את החלמתן כניצחון של הגוף. מנגד, אולי התרופה יקר כל כך שלא משתלם להעניק אותו לקהל הרחב. אולי הוא הובטח מראש לנשים, ואולי גם לגברים, ממעמד מאוד ספציפי.

מקור: Street Art Utopia

מקור: Street Art Utopia

אם כבר גברים, הוא התעניין אם גם מר נמיר טוהר מהזוהמה. זה יסביר מדוע נותר בחיים עד היום, אך לא כיצד הזוהמה לא התפרצה אצל סופה. הוא התעניין אם התרופה היא בעצם טפיל אחר, מה שיסביר בכל זאת כיצד עבר לסופה, וכיצד ניתן להיות בטוחים שהוא לא כרוך בסיכון כלשהו.

כל כך הרבה שאלות ועם זאת, כשהגיעו למרכז לבקרת מחלות, איתורה של פרופסור נמיר פדרשטיין התגלה כקשה משציפו. הרופאים נמנעו מלהתקרב לשני הצעירים לובשי הסמרטוטים, שחסמו את המסדרונות הצרים בתיקיהם הכבדים ודרשו לדבר עם הרופאה השלישית בדרגתה במוסד. הם שאלו את שני הנוודים בקול מאין שמעו את שמה של נמיר פדרשטיין, מי הניח להם להיכנס ואם הם בכלל זקוקים לטיפול רפואי.

דולב הותיר את סופה בכניסה לבניין וניגש למלתחות המתמחים, שם לא התקשה למצוא מדים שהונחו לגיבוי. לאחר שהתלבש שם את פעמיו לכיוון אזור ההנהלה, לא לפני שהוא חוצה את קבלת הקהל ונזהר לא לעורר חשד. בסיכומו של דבר זיהה את פרופסור נמיר פדרשטיין בכניסה לאחת המחלקות הפנימיות, כשהיא מתווכחת עם משפחתו של מטופל. היא חלקה את קו המצח הגבוה עם בנה ואף את חיבתו למשקפיים בעלי מסגרת עבה. עמידתה הייתה יציבה אך בה בעת שברירית מאוד, כמו ענף שעליו מתבדרים ברוח.

דולב ניגש אליה ישירות: "גברתי, אני מחפש את התרופה לזוהמה".

היא הסתובבה אליו, בפנים חיוורות: "על מה אתה מדבר? זה לא מצחיק".

הוא התקרב אליה ונשימתה נעתקה. בשקט ולאחר שבדק כי איש אינו מקשיב, לחש: "אני אקח אותך לבחורה המטוהרת. את והבן שלך חייבים לה כמה תשובות".

במקום להיעתר, היא נעשתה נוקשה. "לא", נבחה.

"מה?"

"הבחורה המטוהרת צריכה לומר תודה, במקום לשלוח אותך אליי. הבן שלי נתן לה את התרכובת האחרונה שהייתה לו".

"אז הבן שלך נשא את הטפיל כל הזמן הזה?", שאל דולב, אינו מאמין.

"כל הגברים נושאים אותו, אני לא צריכה לומר לך את זה. הגברים הם הראשונים שנדבקו, והנשים הן הראשונות שמתו. מכות מצרים החדשות, כמו שהרבנים אומרים", היא הביטה סביבה, חוששת פתאום שמה תישמע. "תגיד לה להתגלח כאן וזהו".

"להתגלח?"

"כן. היא רוצה להיפטר מהזוהמה בשקט, לצאת מכל הסיפור הזה, לא? יש כאן חדר טיהור, עם מקלחות והדברה. אף אחד לא יזהה אותה כשתצא החוצה".

"לא בשביל זה הגענו לכאן".

"מה חשבתם שיקרה? שאני פשוט אביא לכם תרופה? אימא של הילדה הזאת עובדת אצלי,  היא מקשרת בין בנות שנפגעו לרבנים שמבקרים אצלן. לצערי על הבת שלה היא לא יודעת להשתלט, אחרת לא היינו עומדים כאן. הילדה הייתה צריכה להגיע לכאן בכל מקרה".

"תני לי…"

"לא. כבר עברנו את השלב של להתלבט, זה לעשות או לשאת בתוצאות". 

"אני לא יכול לכפות עליה שום דבר".

"אז תישא בתוצאות", היא מסרה אותו למאבטחים החסונים שבפתח הקומה. "תעצרו אותו, בידוד", הורתה בקצרה והם, מבלי שנתנו במבט נוסף במדים שלגופו, אחזו בו משני צדדיו. רק אז הבין דולב שזה אכן קורה לו, שהוא נעצר, שהקשר שלו עם סופה נקטע. הוא הובל במורד המסדרון אל עבר אגף הבידוד, בבניין נפרד, מחפש אחר אנשי קשר שיחלצו את סופה מהמלתחות לפני שהרופאה תיזכר שהיא בסביבה ותנסה לבודד גם אותה. תוך כדי שעשה כן, הבחין בסופה עצמה, מגששת את דרכה בזהירות בסמוך למרפאות הפרטיות כשהיא עוטה של מאולתר משמיכה. "כל כך אופייני", חשב. כיצד אי פעם ציפה שתישאר למשך זמן ממושך במקום אחד?

"השמלה!", צעק, לפני ששני המאבטחים הספיקו לעצור אותו. "תביאי אותה! יש תרכובת…"

ואז הם הלמו בראשו, אל מול עיניה המשתאות של הנערה, שפלטה זעקת בהלה. היא החלה לרוץ, השל נופל מעל כתפיה וחושף בפרהסיה את שיער גופה, בטרם הספיקה לתפוס אותו בידיה. הבריות נסוגו מדרכה, כמו נסות מפני שיטפון, והיא פשוט חלפה ביניהן בריצה. למאבטחים נדרש רגע נוסף להבין את האיום הנשקף ממנה בטרם אחד מהם הרפה מדולב והחל לרדוף אחריה במסדרונות. נדמה היה שהדרך החוצה ארוכה בהרבה מזו שהובילה פנימה, אבל סופה עברה בה לבסוף. היא דילגה בחינניות מעל עמדת התשלום ביציאה ולבסוף מצאה את עצמה בחניון רחב הידיים, משתופפת מאחורי משאית ישנה ותוהה כיצד תמצא מכאן את הדרך הביתה.

לא היה לה למי לפנות. את התקשורת עם המורדים ניהל דולב, ולה לא נותרו חברים משל עצמה. הזמן היה קצר והסכנה הייתה מידית. לא נותרה לה ברירה אחרת. היא מצאה עמדת כלי עבודה בסמוך למכוניות הפרטיות וגזרה, באבחה אחת, את מרבית השיער שלראשה. לאחר מכן שבה לכסות את שיערה בשל ושמה את פעמיה לחניון האמבולנסים. היא התחמקה מהנהגים המעשנים שבקדמת הרכבים והסתננה לתוך רכב חונה, שמוקם בחלקה שממנה יצאו רכבים לכיוון מערב. זאת הייתה תקוותה היחידה, משום שלא ידעה על ההתיישבותיות אחרות ששרדו באותו כיוון. ככל הידוע לה, כולן נמחקו בגלל הזוהמה.

רגעים ספורים לאחר שהתמקמה בפנים, שמעה את המאבטחים מכריזים על חיפוש בקומות החניון. עובדי הקומות התבקשו להסתדר בשורות, שם כנראה נערך עליהם חיפוש מקיף, שנמשך כמה דקות. תוך זמן קצר גם נמצאה פלומת השיער שגזרה משיערה, אך על פי קולות הצעדים המתרחקים – היא הובילה את המאבטחים לחפש אחריה בכיוון הנגדי, שממנו הגיעה. בינתיים, הנהגים שוחררו להמשיך בשגרת יומם.

במשך זמן ארוך מנשוא היא נשארה בתוך הרכב, ממתינה להתראה שתשגר אותו לדרכו. מרגע לרגע הידלדלה אספקת האוויר שקיבלה והחום רק הלך והתעצם. היא הרגישה כמו נתח עירום של בשר, המונח בתוך תנור כבוי בהמתנה לאפייה. כשהחלה לראות שחורות, הרהרה בכך שאולי מוטב לנסות לברוח רגלית – כך לפחות לא תמצא את מותה בתוך אמבולנס, אלא שבינתיים הרכב כבר הותנע – ומשב מבורך מהמזגן קירר את הזיעה שעל פניה.

הנסיעה לעיר ארכה זמן קצר משחזתה, אולי כי ההליכה ברגל הייתה ארוכה וקשה כל כך. תנאי הדרך, גם עבור הרכב, היו לא פשוטים. סופה עצרה את נשימתה בכל פעם שהרכב זינק באוויר, כי דילג על גבעה או נתקל בפסי האטה מוסווים. היא גם האטה את נשימתה בכל פעם שהרכב נעצר ואף נכבה, כנראה כדי להציג מסמכי זיהוי או לשלם שוחד לשוטר חטטן, מה שהביא אותה להרגיש את החום ביתר שאת. פעם שמעה שנהגי אמבולנסים מודרכים לנהוג במהירות אך בזהירות, ובאותו רגע חשבה שהנחיה זו בטלה בשישים כשאיש במושב האחורי לא נאבק על חייו.

היא זקפה את צווארה כששמעה לבסוף צופרים וקולות המולה עירונית, של ילדים ותינוקות ומה שנשמע כמו פרסומות משלטי חוצות אינטראקטיביים. סופה מיד ידעה היכן היא נמצאת. אלו היו הפרברים, האזורים נטולי התחבורה הציבורית שנהנו מחשמל זורם בכל שעות היממה. המרחק מכאן לביתה היה די גדול, אבל לא בלתי אפשרי למעבר ברגל. היא נאבקה בדלת, אך גילתה למרבה התסכול שלא ניתן לפתוח אותה מבפנים.

לא נותרה ברירה אחרת. היא המתינה שצוות האמבולנס יפתח את הדלת, וכשעשו זאת זינקה החוצה ושעטה במעלה הרחוב, כשקריאות הבהלה מלוות את מנוסתה. הפעם אומנם לא רדפו אחריה, אך היא ידעה בוודאות שעובדי בית החולים יעדכנו במתרחש את המאבטחים, שיזעיקו בתורם את המשטרה. היא המשיכה לרוץ במסלול שהכירה מימי בית הספר, מבהילה מעט את התושבים אך הודות להיעדרו המסתמן של שיער על ראשה. רק כשהגיעה לשכונה בה גדלה הבחינה בשינוי מיקומה של השמש בשמיים, בכך שלמעשה החל כבר להחשיך. החושך, לפחות בשכונה שלה, תמיד הפחיד אותה. בהיעדר פנסי רחוב מתפקדים, כך חשבה, ספק אם תוכל להמשיך למצוא את הדרך הביתה או לצאת ממנו עד שתעלה שוב השמש.

היא גיששה ומצאה את המפתח במקום המסתור הרגיל, אבל גילתה שהדלת הייתה כבר פתוחה. בפנים מצאה מנורת פלורסנט שבורה על הרצפה, שבנס לא התלקחה עם כל דירת הקרקע הקטנה. כוסות קפה, עדיין מעלות אדים, מוקמו בפינת האוכל. תקליט של ננסי סינטרה התנגן ברקע, עם האקורדים הצורמים מהשיר על האישה שיקירה ירה בה. סופה החליטה שלא לבשר על נוכחותה. במקום זאת, היא נטלה בזריזות את המנורה השבורה ושמה את פעמיה לחדרהּ, זה שעזבה בחופזה בפעם האחרונה ששהתה בו. היא קפאה במקומה כשהתייצבה מול הדלת.

התוקף רונאל נמיר ניצב שם, מכוון סכין לפריסת עוגות אל עבר גרונה של אמהּ. "שלום", אמר בקור רוח.

סופה לא בירכה אותו לשלום.

"כבר שמעת את ההקדמה, אז נעשה את זה קצר", הוא אמר. "תתחדשי על התספורת. השמלה שלך פה. אני יודע את זה. אימא שלך, משום מה, לא מוצאת אותה. תמצאי אותה ואני אקח אותה. נפתח איתה תרופה קבוע, או משהו מועיל בסגנון".

"אני לא מאמינה לך", סופה הטיחה בו.

"מה שתרצי. את מאמינה שזאת אימא שלך? וזאת סכין? יופי, זה כל מה שאת צריכה לדעת. תמצאי את השמלה".

היא חשקה את שפתיה בכוח. אמה הביטה ברונאל בתיעוב. "אסור לך", אמרה.

הוא גיחך וגלגל את עיניו.

סופה הביטה בה, ובפני התוקף שלה. מעולם לא חשה רצון עז להגן על אמה, לא לאחר שהפכה קרה אליה לאחר התקיפה ובמיוחד לא עכשיו. שוב ושוב היא ניסתה לשכנע את בתה במרוצת השנה האחרונה לשוב לבית הספר, הזמינה לה שיחות עם מטפלים וירטואליים ורבנים, הסבירה לה שאולי חלמה חלום רע. השמלה? סופה לא שללה את האפשרות שהאם היא שהחביאה אותה, בניסיון לטשטש עוד יותר את הגבול שבין אמת לבדיה ולשכנע את הבת להתגלח סוף סוף.

"אין לי כוח לזה", נאנח רונאל. "אני סופר עד שלוש, ילדונת. אחת, שתיים…"

 "תפסיק תיכף ומיד!", קרא קול אישה סמכותי, שהגיע מכיוון הכניסה.

"אימא?", שלוותו של נמיר נקטעה באחת. "זה לא רציני, מה את עושה פה? כבר הגענו להסכמה".

היא הגיעה בצעדים יציבים והתייצבה מולו, מכוונת אקדח קטן לפניו המכורכמות: "שיניתי את דעתי".

"מה את עושה?", הוא שאל שוב, הפעם בקול נמוך.

"קודם תניח לאישה הזאת", היא פקדה, והוא הטיח את אמה של סופה לרצפה. לאחר מכן הסתובבה אמו לירקן, שכבר הניפה באוויר את המנורה השבורה. "אל תחשבי על זה אפילו", אמרה לה, כשהיא נוטלת מידו של בנה את הסכין ומכוונת אותו לנערה.

"מה קורה כאן?", שאלה הפעם אמה של סופה.

"מה שקורה הוא שנמאס לי לכסות את העקבות של הבן שלי", נאנחה פרופסור נמיר פדרשטיין, מנגבת את הסכין הקהה בשולי החלוק הלבן: "כולל טביעות האצבע האלה".

בנה בלע את רוקו. "דיברנו על לקיחת תרכובת התרופה", אמר.

"התרופה פה, רוני, התרופה קיים", שילבה האם את ידיה על חזה, אוחזת בסכין. "אין לי מה לעשות עם הדי.אן.איי של העלמה פה. אין לי איך להוזיל את הטיפול כך שתוכל לרסס על מישהי בכל פעם שאתה לא מתאפק…"

"אימא!", הוא נזעק.

"…ואין לי, תקשיב לי טוב", היא כיוונה כעת אליו את הסכין: "אין לי סבלנות לנאיביות שלך. אתה מספיק בוגר כדי להבין שזה שריפאת מישהי מזוהמה לא אומר שהיא תסתום את הפה בנוגע למה שעשית לה. נשים סובלות מדברים הרבה יותר גרועים מזיהומים אחרי שהן מתלוננות על אונס. זה גורם לחלקן להפסיק להתלונן, אבל לא לכולן. אתה מבין אותי?"

הוא התבונן באמו כמו חיית טרף שטורף גדול יותר התיישב על זנבה, רועד בכל גופו. "לכי מפה", הורה.

"כרצונך", היא הרפתה מהסכין והניחה אותו בכיס החלוק. "נראה אותך מסתדר בלי העזרה שלי. זה בוודאי יהיה מאוד מסקרן, כי חוץ מהפה הגדול של אבא שלך  שום דבר לא היה מגיע בלעדיי. העבודה, הכסף, החירות…"

"די".

"אפילו ביצים כדי לקחת את הילדה הזאת למקלחות אין לך!"

בבת אחת, רונאל איבד את זה. ידיו נסגרו על גרונה של אמו, כשיד אחת נטשה במהירות כדי למנוע ממנה לשלוח את ידה שוב לסכין. האם, כבדה ומגושמת על עקביה הגבוהים, סטרה תחילה על ידיו, ולאחר מכן ניסתה למשוך בהן, ללא הצלחה. אחר כך ניסתה לבעוט בבנה, שהתחמק והגיח מאחוריה, והפעם ניסה להגיע בעצמו לסכין. האם פיתלה את הפלג העליון של גופה, כשעור פניה מתחיל להכחיל ועיניה נעצמות. אמה של סופה התחמקה מנתיב המאבק וזחלה למסדרון, בעוד זו התבוננה בהתרחשות והתלבטה מה עליה לעשות. היא לא חשקה במותה של הרופאה הצינית, לאחר שזאת נחלצה לעזרתה, אך גם חששה שמכה מהמנורה השבורה תמנע את העמדת בנה של הרופאה לדין.

לבסוף הלמה בגבו עם ידית האחיזה של המנורה, מכה שהסיחה את תשומת לבו אך לא גרמה לו לאבד את הכרתו. הוא אומנם הספיק כבר לאחוז בסכין, קרוב לאמו, אך זו קיבלה בינתיים מרווח נשימה יקר מפז, שבו הוציאה מחלוקה מיכל קטן, סובבה את המכסה וריססה את פניו. הוא זעק בכאב ושחרר את אמו באחת, כשהוא מביט בה באימה. "מה זה?", שאל.

"הטפיל", השיבה האם ברוגע.

היא העבירה את מבטה לסופה, שדלקה לעבר אמה, אחזה בידה והובילה אותה לכיוון דלת היציאה. כשהביטה לאחור, רגע לפני שטרקה את הדלת, הבחינה ברופאה מסירה את המכסה ממיכל נוסף. היא לא ידעה אם מדובר בהדברה, כלי שיבהיר את שליטתה בבנה, או שמה הטפיל המקורי – אותה התכוונה לרסס על הנערה כדי להבטיח את שתיקתה. הדלת לא נפתחה לאחר שנטרקה, וסופה נאלצה להניח כי האם ויתרה על מרדף אחר בנות המשפחה, מסיבותיה שלה.

"השמלה שלך", אמרה לפתע אמהּ.

סופה פנתה אליה וגילתה שהאם אכן דחסה לתוך הסרבל שלבשה את השמלה הלבנה, שנראתה כעת כה קטנה וכה מטונפת, כמו תחתונים שמישהו שכח לקחת לכביסה. "השיער היפה שלך…אני כל כך מצטערת", אמרה שוב האם, ולא יספה. לא היה צורך בכך. ירקן חיבקה את אמה ואמרה לה שהיא סולחת לה, על הכול. "הכי חשוב שרצית בטובתי", הבהירה.

הן הלכו מרחק רב בין הרחובות, בניסיון להתרחק מהבית ומהאישה שבתוכו. סופה הסבירה לאמה שזה מפלט זמני, שבתוך זמן לא רב יהיו כאן נציגי הרשויות שיצודו את הנערה השעירה שנמלטה מבית החולים, שהתספורת הזריזה שערכה לא תעכב אותם לנצח. לירקן אולי היה סיכוי להימלט שוב מפניהם ולהיעלם בחשיכה, אך לא לאמה – שבעיות לחץ הדם שלה הקשו עליה לרוץ. הן החליטו שהפעם יסגירו את עצמן ביחד, ויהיו כנות לגבי הרכוש שאיתן והסיבה בשלה הוא חשוב.

הן הכינו את עצמן נפשית להסגרה כששמעו את צופרי הניידות, אך רצו להסתתר מאחורי גדר חיה ברגע שאלו לוו בקולות ירי. הן הביטו אנה ואנה אך הופתעו לגלות שאלו לא כוונו אליהם, ושלמעשה מקום הימצאן טרם נודע. מה הסיכוי שיתרחש באזור שוד או פשע אחר, בדיוק בזמן שבו אפשר להסיח את דעתם של השוטרים? נמוך מאוד, ואולי בכל זאת המזל האיר להן פנים.

בסופו של דבר לא היה זה המזל, אלא תגבורת. השתיים הבינו זאת ברגע ששמעו את האופנועים, רועמים בהתרסה מתוך העלטה. בשלב מסוים, כשנפסקו חילופי הירי, נשמעו האופנועים מגיחים מכל עבר. סופה חיכתה כמה דקות נוספות, במחשבה שאולי מדובר במלכודת. רק כששמעה את דולב קורא בשמה, העזה להגיח מאחורי הגדר ולקרוא בשמו בחזרה. האח לשעבר, כך התברר, מצא גורמים מטעמם של המורדים בבידוד ושכנע אותם לחלץ אותו כדי להובילם למקום הימצאה של סופה. בתמורה, הוא הבטיח להם את השמלה שסופה כה טרחה להשיג.

מרגע שנקלטה במסתור אצל המורדים, נראה כי הדברים יצאו משליטתה של הנערה. השמלה שהביאה אכן נלקחה, נבדקה ונמצאו עליה מה שהרופאים אישרו כשאריות של חומר, שפעולתו מנטרלת את פעולת הטפיל. הם לא שללו את האפשרות שעל אותה שמלה נמצאות גם שאריות די.אן.איי של סופה והתוקף, אם כי בשל הזמן הרב שחלף לא ניתן היה לאשש את הדגימות או לשלול את האפשרות שנצטברו מאוחר יותר. הממצאים, על כל פנים, פורסמו באינטרנט – שם ניתנה במה רחבה לטיוח באופן הטיפול של הרשויות בסופה, על חשבון התקיפה שהובילה אליו.

הנערה, שתחילה התנגדה לכך בטענה שהתוקף הוא שטיהר אותה, אם כי לא באופן מיני, הופתעה מהתגובה לחשיפה. המשטרה הודיעה פתאום על פתיחתו מחדש של התיק בעניין, עצרה את רונאל ועיכבה לחקירה את אמו. השניים, אגב, נמצאו בעת הפשיטה המשטרתית בביתה של משפחת ירקן, שם כנראה המתינו לאם ולבת שישובו – או התרכזו בלהעניק לנמיר טיפול מונע. הבן, בעת מעצרו, שמר על זכות השתיקה. אמו, לעומת זאת, טענה שהנערה היא שהחזיקה את בנה כבן ערובה ומנעה ממנו קבלת טיפול רפואי. לדבריה, טריקת הדלת בידי ירקן, כפי שהוכיחה טביעות אצבעותיה של הנערה על הידית, הביאה לנעילת הדלת באופן שלא אפשר לפתוח אותה מבחוץ או מבפנים, ומכאן גם לכליאתו של בנה בידי המתלוננת עמה ביקש להתעמת.

הטענות הללו עדיין נידונות בבית המשפט, ואולם ראוי לציין כי רונאל נמיר מעולם לא התנצל על המעשים המיוחסים לו. גם אמו, פרופסור נמיר פדרשטיין, מעולם לא ניסתה להגן על מניעיה בעת שחברה לבנה בביתה של המתלוננת.

"אני לעולם לא אבין את זה", הגיב דולב להודעת המשטרה, במשיכת כתפיים. כשסופה גיחכה, תלה בה מבט מאשים עד שהסבירה: "ראית את ההצהרה המלאה? הבן שלה היה תלמיד מצטיין, שרצה ללמוד רפואה, צעיר מתוך שלושה בנים. הלך להתנדב אתה בעבודה עם זונות בדרום. בסוף נהיה מנהל מכירות, אבל עדיין נשאר הבן הקטן שלה, חכם ומוכשר מכדי שאונס אחד או שניים ישימו קץ לחיים המבטיחים שלו". כשדולב הסמיק, צחקה בקול רם יותר ונישקה אותו על שפתיו. הוא הדף אותה בעדינות והציע לישון לצדה הלילה, למקרה שתזדקק לו. היא אמרה שחברתה של אמה תספיק. "נראה לי שהיא מפחדת יותר", הסבירה.

הוא נשך את שפתיו ומחשבותיו נדדו לרגע: "אז אימא שלה עוד לא סיפרה".

היא שאלה: "אז לאן אתה הולך עכשיו?"

"להתפטר. סיפרתי לך שתמיד חלמתי להיות מורה?"

יממה לאחר המעצר, הרשו לעצמן סופה ואמהּ לשוב לביתן. הן מצאו דלת כניסה פתוחה לרווחה ושבורה, רהיטים הפוכים ומגירות בכל מקום. עוברי אורח ניצלו את העיכוב בהגעתן כדי לרוקן את המקום מחפצי הערך היחידים שהחזיקו, ובהן התכשיטים והטלוויזיה הישנה, שבה השתמשו מעת לעת כדי לעלות על שידורי הרדיו. הן היו מרוששות, נטולות ביטחון ומנותקות מהמתרחש בעולם, לרבות הכותרות שנקשרו בשמן.

האוכל שבמקרר, בדרך נס, טרם התקלקל. האם הכינה לשתיהן ארוחת ערב מאולתרת, שהורכבה משאריות של ירקות וחומוס. כשסיימו, הביטה סופה על הכאוס שסביבה ועל הנרות שבערו עד כלות, ומלמלה: "אולי הוצאות המשפט יממנו לנו בית חדש". אחר כך הישירה מבט לאמה: "אבל עכשיו כבר יכולים לגייס אותי לצבא. לא יהיה לי זמן לעבוד".

האם, בתגובה, קמה. לאחר מכן הקיפה את השולחן, רכנה מול בתה היושבת וחיבקה את מותניה: "כל עוד אנחנו נשארות ביחד, שום דבר כבר לא חשוב".

מודעות פרסומת