תגיות

, , ,

המכנה המשותף בין להקת דת' מטאל פולנית ורומן על רוח רפאים רצחנית – ומה כדאי *לא* לקחת ממנו כשמדברים על תרבות האונס

נראה שאסונות לא מפסיקים לרדוף את להקת הדת' מטאל הפולנית Decapitated. ב-2007 חברי הלהקה היו מעורבים בתאונת דרכים. אחד מהם נכנס כתוצאה ממנה לתרדמת, ובהמשך נקבע מותו. ב-2011 הלהקה נוסדה מחדש ואף הוציאה ב-2017 את האלבום Anticult, שזכה לשבחים רבים, רק כדי שבהמשך השנה יעצרו חבריה בחשד לחטיפה ולאונס.

עוד על תרבות מעריצים בבלוג:

המעצר אירע בסנטה אנה שבקליפורניה בעקבות אירוע בספוקיין שבמדינת וושינגטון, ארצות הברית, לאחר ששוטר דיווח כי סייע לאשה שלטענתה נחטפה באוטובוס של ארבעת חברי הלהקה ונאנסה על ידם. מאוחר יותר דיווחה המשטרה על סגירת התיק. הסיבה – "מצבה הטוב" (well being) של הקורבן, כמו גם "השאיפה לצדק" עבור כל המעורבים. כן, בין השורות בהחלט נרמז כאן שהמתלוננת בדתה את כל האירוע מלבה, ואם הרמז לא היה ברור מספיק, גורמים במשטרה מציינים כי "עדים במקום" דיווחו שהבחינו במתלוננת נכנסת לרכב של הלהקה מרצונה. לפחות המשטרה שמרה לעצמה את הזכות להגיש כתב אישום נגד החשודים בעתיד.

בעוד של-Decapitated  הייתה לפחות את ההגינות לצטט את הדיווח היבש של המשטרה באתר הרשמי שלהם, יש כבר לא מעט גורמים בקהילת המטאל הבינלאומית שדורשים "צדק" גם בבית המשפט נגד המתלוננת. סולן להקת Behemoth אמר שחברי Decapitated "לא היו פוגעים בזבוב" ותהה מה יהיה לגבי המוניטין והמשפחות שלהם, מרגע שהחשדות נגדם בוטלו. הוא גם הפציר במוזיקאים "to strike back soon”, והבהיר לכל השאר: “אל תסקלו באבנים אנשים תמימים".

הפוסט המלא של אדם דרסקי:

אני מספרת את כל זה לאחר שנחשפתי לסערה שהפרשה עוררה ברשתות החברתיות בארץ ובעולם. אפשר לומר בעדינות שקמפיין #metoo לא עשה את דרכו לקהילת המטאל, ומרבית התגובות, מצד מוזיקאים וחובבי מוזיקה כאחד, האשימו את הקורבן. תהיה אשר תהיה האמת לגבי מה שקרה באותו אוטובוס, נראה היה שאותן דעות הושפעו פחות מהעובדות (הלא כל כך ברורות) לגבי המקרה העצוב הזה ויותר מהדימוי של מעריצות צעירות שנוהות אחר המוזיקאים האהובים עליהם – רובם המוחלט גברים, מבוגרים מהן בהרבה, שיוצרים טקסטים רוויים בדימויים של מוות ואלימות.

עוד מעריצה על המוקד – ג'ניפר מתוך "הגוף של ג'ניפר":

במעריצה שכזאת נתקלתי לאחרונה גם בספרו של ג'ו היל "קופסה בצורת לב". שמה הוא מריבת', אם כי אליל הדת' מטאל ג'ודאס קווין מכנה אותה "ג'ורג'יה", על שם מדינת המוצא שלה. היא כמובן מאוד יפה, צעירה וחטובה. היא גם מאוד אוהבת להתפשט, מתוקף היותה חשפנית. יש לה כמה תסביכים לא פתורים עם גברים בחייה, במיוחד עם אבא שלה, שהם כנראה הסיבה בשלה היא מעדיפה לבלות את זמנה עם פנסיונר שמתייחס אליה כמו לזבל. היא גם מאוד אוהבת מטאל, ויכולה לדקלם בעל פה שירים של AC/DC, תוך כדי מופע חשפנות.

מריבת', או ג'ורג'יה, נקלעת יחד עם ג'ודאס למצב שבו רוח רפאים רצחנית רודפת את שניהם, ותוך כדי מזכירה לה מה עשה ג'ודאס לאקסית שלו, עוד צעירה עם הפרעות נפשיות בשם אנה, או פלורידה. לא נראה שהמניע למסע הנקמה מטריד את בת הזוג הנוכחית במיוחד. למעשה, היא מתגייסת למען ג'ודאס במשימתו למגר את רוח הרפאים, ובתוך כך מוכיחה שהיא רוכשת לבן זוגה אהבת אמת, תוך שהיא מכחישה שוב ושוב את האפשרות שייפטר ממנה באותו אופן בו זרק לרחוב (תרתי משמע) את אהובתו הקודמת.

מריבת', או ג'ורג'יה, היא סטריאוטיפ. היא מיצוק חי של דימוי האישה שרווח בשירים של להקות כמו My Dying Bride או Thy Art is Murder: זונה קדושה, שמוכנה להתמסר עד המוות לגבר שאוהב אותה, כי היא מאוד יפה. היא מוכנה להשאיר את החיים הבעייתיים שהיו לה מאחור ולעלות אתו לאוטובוס הופעות לאמצע שום מקום. היא תודה על כל גילוי חיבה מצדו, ועדיין תמשיך לעטות איפור כבד ולרקוד לצלילי שירים שמדברים, מבין השורות או בגלוי, על רצון להתאבד.

בקהילת המטאל, גם בישראל, יש לא מעט מעריצות. לרובן לא מפריע שהסטריאוטיפ שחל עליהן לא ממש חל על גברים, או שהסטריאוטיפ לא באמת נכון לגביהן. כלומר, שהן נשים שמנהלות חיים תקינים לחלוטין, תוך שהם נהנות להאזין למוזיקה מסוג מסוים. הן ישמחו לפגוש את האליל הנערץ עליהן, לדבר אתו על מוזיקה ולקבל ממנו חתימה. אולי הן גם יסכימו להיכנס אתו לרכב. האם משמעות הדבר שהן מעוניינות באונס קבוצתי? למען הסר ספק, לא. אף אישה לא מעוניינת שיאנסו אותה.

האמת על תקרית Decapitated עשויה להיות מורכבת מכפי שהצטיירה בדיווחים הראשונים, ותתברר רק לקראת הגשת כתב האישום, אם יצא לפועל. בכל מקרה, חייבים להפריד בין האדם למוזיקה שהוא יוצר, ובין הדימוי שהוליווד משווקת לנו על מעריצות לבין מי שהן, בתור בנות אדם. הגיע הזמן להפסיק גם להתייחס לשפה פוגענית לכאורה של אמנות, או לטראומות אישיות, כתירוץ לפגוע באנשים אחרים. שום דבר לא מצדיק זאת, ובעולם אידיאלי, הייתה מערכת אכיפה שוויונית שנותנת את המילה האחרונה בנושא.

"קופסה בצורת לב", מאת ג'ו היל (2007). מאנגלית: שרון בן-דוד. אריה ניר הוצאה לאור בע"מ. 302 עמודים

מודעות פרסומת