תגיות

, ,

טרילוגיית הבלשים של סטיבן קינג מגיעה לסיומה ב-"סוף המשמרת", אבל אנחנו עוד נתגעגע, אפילו לבריידי הרטספילד

מה מרתק בבריידי הרטספילד, הפסיכופת שדורס זרים למוות באישון לילה שלפני יריד תעסוקה, או מנסה לפוצץ את עצמו באצטדיון מלא בנות נוער? אם תשאלו את סטיבן קינג, התשובה היא לא האלימות הפיסית שלו, אלא השידול לאובדנות. "הרוצח במרצדס" אף מקבל אצלו כינוי נוסף, משל היה נבל בסרטי מארבל – "נסיך ההתאבדות".

ב-"סוף המשמרת", הרומן האחרון בטרילוגיית ביל הודג'ס, סטיבן קינג מקים לתחייה את בריידי, שנראה לאחרונה בתור צמח נעדר יכולת דיבור או קשר עין. בריידי, שהגיע למצב זה בעקבות נזק מוחי שספג בעת ניסיון הנטרול שלו באצטדיון, מלא רגשות כעס ותאוות נקם. היה לו די והותר זמן לחשוב על דרכים יצירתיות שבהן יוכל להוציא לפועל את נקמתו, והוא כבר יודע מי הראשון שיקבל אותה בטמפרטורת אפס.

עד שתגיעו לנקמתו של בריידי ב-"סוף המשמרת", תצטרכו לעבור גרסה מורחבת של שתי הפסקאות הראשונות בביקורת זו. קינג מרבה להזכיר לקוראים שדמות מסוימת נחמדה לדמות אחרת כי היא זוכרת איך עזרה לה בפעם ההיא, ואיך הדמויות האלה נפגשו, ולפחות במקרה שלי – זה היה קצת מיותר. לא קראתי את הספרים הקודמים לפני זמן רב. במובן מסוים עשיתי להם Binge, מה שאומר שדילגתי על שורות "הפרקים הקודמים" בכל פעם שנתקלתי בהן – ובדיעבד אני יכולה לומר שהיה למה לחכות.

"סוף המשמרת" הוא מותחן פסיכולוגי במלוא מובן המילה. הוא משחזר את קרב המוחות בין בריידי לבלש ביל הודג'ס שהפך את הספר הראשון, "מר מרצדס", למוצלח כל כך. בתוך כך, הוא מרחיב את החלקים שנגעו למניפולטיביות של בריידי ומשלב נגיעות על-טבעי שמטשטשות את הגבול בין הגופני לנפשי ובין הטכנולוגיה לפנטזיה. הוא מתעתע אבל מותח לכל אורכו, ובין לבין עוסק גם בנושא שבכותרת הרומן – מוות. במקרה זה, לא רק המוות כשלעצמו – אלא תחושת הסוף שנלווית אליו, והנסיבות בשלהן בסופו של דבר בוחרים או לא בוחרים בחיים.

לא כל החלקים מתחברים. ניתן להרגיש את המאבק של קינג כשהוא מנסה לכתוב הסברים טכנולוגיים מורכבים וכשהוא גורם לדמויות להתנהג בניגוד לאופי שניתן להן, כאילו רק כדי להספיק להיפרד מהן לפני הסוף. במובן הזה קודמו של "סוף המשמרת" בסדרה, "כל המוצא זוכה", היה מוצלח בהרבה. אומנם הוא בקושי שילב דמויות מהספר הראשון, אבל מדובר ביצירה שנכתבה באופן מאוד שונה ולמעשה עומדת בפני עצמה.

tps://mellitza.wordpress.com/?attachment_id=842" rel="attachment wp-att-842"> מקור: Vildebadeva מתוך DevianArt

[/caption]עדיין, "סוף המשמרת" מהווה סיום מספק לטרילוגיה המפתיעה שלכאורה סוטה מקשת הכתיבה שמזוהה עם סטיבן קינג ומיישרת קו עם ספרות הבלשים. קינג מבהיר שגם בז'אנר הזה הוא מספר הסיפורים הטוב ביותר, עם הנבלים המפחידים ביותר. את בריידי הרטספילד הוא מציב באותה שורה עם הליצן פניוויז מ-"זה" ועם אנני וילקיס מ-"מיזרי", כפסיכופת ששואב הנאה מהסבל של הזולת, ומאבד לקראת הסוף כל זכר שנותר לאנושיות שלו. למרות זאת, בעידן שבו רבים תולים את מקור הרוע שלהם בגורם חיצוני או אידיאולוגי, יש משהו מנחם באפשרות להעניק למפלצת כמו בריידי הרטספילד פנים אנושיות. גם אני חשתי במידה מסוימת את הסבל שלו והבנתי את מקור הכעס שלו על ביל הודג'ס, ולא משנה כמה פעמים קינג הזכיר לי באיזו חלאה מדובר.

ציון: 4/5

סוף המשמרת (2018), מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת מודן, 444 עמודים

מודעות פרסומת