כשספרי פרוזה הופכים להרצאות (לא טובות)

על "ספרי אוטוריטה", קלישאות של עידן הפוליטי קורקט, וההשלכות המסוכנות שלהם עבור קוראים שמאבדים סבלנות

זה קרה לי יותר מדי פעמים בזמן האחרון. חמישים עמודים לתוך הספר, לפעמים אפילו עשרה עמודים, נתקפתי בתחושה חזקה של דז'ה וו. הבנתי שאני קוראת את אותו הטיעון, שוב ושוב, בניסוחים שונים, עם מקרי מבחן שונים ועם מודלים גרפיים מתוחכמים למראה, ועדיין – מדובר היה באותו הטיעון. טיעון, שהיה עד כדי כך לא מורכב, שהוא הופיע במלואו על הכריכה האחורית של הספר.

באיזה שהוא מקום הרגשתי כאילו רומיתי. הרי אני יכולה לקרוא מספר מוגבל ביותר של ספרים בשנה. אין לי זמן להשחית על כותרים שאת תכלית כתיבתם אפשר לסכם בפסקה, או אפילו במשפט. ועם זאת, בשנים האחרונות יוצאים יותר ויותר ספרים שכאלה.

בז'אנר העיון זאת כבר תופעה ידועה. "ספרי האוטוריטה", כפי שנוהגים לקרוא להם הציניקנים, נכתבו לשם המטרה היחידה של לבסס את הכותב.ת שלהם כ… ובכן, אוטוריטה. במילים אחרות, הם נכתבו כדי שניתן יהיה להוסיף את התואר "סופר.ת" לשורת הביוגרפיה של הכותב או הכותבת בלינקדאין, או לפסקת הביוגרפיה בכנס הקרוב שבו יתארחו. הם נועדו לבסס את הכותבים כמומחים בתחומם, כדוברים בשם של רעיון או תנועה, ומטבע הדברים, כמי שיכולים לבקש שכר גבוה יותר על מלאכתם.

אתם יודעים כנראה באילו ספרים מדובר. הפודקאסט המומלץ "אסור להשוות" דן לפני כשנתיים בספרה של אנג'לה דקוורת', Grit, כמקרה מבחן לטיעון שאפשר לתמצת אותו בחמש דקות, והאמת היא שאפשר להסיק מסקנות דומות לגבי הספרים של סיימון סינק וסטיבן פינקר.

גם הסופרים עצמם לא מתביישים באופי הפשטני של הספרים שהם כותבים. לא חסרים סרטונים באינטרנט (כולל הרצאות טד) שבהם הם מסכמים את הספרים של עצמם בדקות ספורות, או שאחרים מתמצתים את ספרים אלה עבורם. וזה עוד מבלי לציין מיזמים כמו בלינקיסט, שעשו הון מלסכם ספרים רבי השפעה עבור סטודנטים ואנשי קריירה קצרים בזמן.

המחברת אנג'לה דקוורת' מסבירה את Grit בפחות מ-7 דקות

הייתי מרפה מ-"ספרי האוטוריטה" למיניהם אילו הייתה זו תופעה ייחודית לספרי עיון, שהבלוג הזה פחות מתיימר לעסוק בהם. אבל בשנים האחרונות, לפחות לתחושתי, מדובר בתופעה שזולגת גם לתחום הפרוזה. אם יצא לכם לקרוא ספר ולהרגיש שהוא "הולך במעגלים", שאחרי עמוד מסוים לא קורה בו שום דבר, ושכל מטרתו להתהדר במסר חתרני שגורם למחבר.ת הספר "להיראות טוב" ושהיה אפשר להעביר גם בסיפור קצר, אולי מדובר ב-"ספר אוטוריטה" מהסוג הזה.

איך מזהים "ספרי אוטוריטה" בז'אנר הסיפורת?

בראש ובראשונה, "ספרי אוטוריטה" נקראים כאילו נכתבו לפי נוסחה של ספרי רב מכר, אבל אפשר להשמיע את הטענה הזאת כלפי ספרים רבים. "ספרי אוטוריטה" דווקא מנסים לשבור את הנוסחה, לבלוט ביוצאות הדופן שלהם, אבל מגיעים לתוצאה מהר מדי, ובכך עושים יותר רעש מאשר ספרות טובה. הם קצת כמו גלידה טובה שנופחה באוויר עד שנותרו בה יותר בועות משמנת.  

תוכלו לזהות אותם כאשר קורה אחד או יותר מהבאים:

  1. הדובר.ת לא חוסך.ת את שבטו/ה מהחברה/ התרבות/ העולם שבו הספר מתרחש, עוד לפני שקרה משהו שמצדיק את הביקורת או שהדמות עשתה משהו בעניין.
  2. הדמות המרכזית שונה מהדמויות האחרונות באופן שבמובהק מקדים את זמנה או נחשב ללא הולם בתוך העולם שלה, ואף מחצינה את שונותה באופן שכמובן גורר תגובות מהבריות.
  3. תפישת העולם של הדובר.ת או הדמות נחשבת לליברלית או חופפת במידה רבה את התפישות הנהוגות בעולם של היום. ועם זאת, אין בתפישה זו שום דבר מרגיז או משונה במונחים מודרניים.
  4. הדמות "נענשת" על התפישה שלה, לכל הפחות באמצעות אלימות מילולית.
  5. הדמות למדה שהצדק עימה, בעת ריצוי "העונש" או בחלוף השנים.
  6. הדמות חווה מעין גאולה – משתחררת מהכלא, מהגרת לעולם או ארץ אחרת, מובילה מאבק חברתי, מוצאת אהבה, מלמדת את הסובבים אותה על קבלת השונה (מחקו את המיותר).
  7. בונוס – המילים "פורץ גבולות", "מבריק", "מרענן" – מצוטטות מפי ביקורות בכתבי עת אמריקניים על הכריכה האחורית.
  8. בונוס נוסף – יש בספר מוטיב פנטסטי שכבר נשחק לעייפה בספרים אחרים.
  9. בונוס אולטימטיבי – אתם יכולים להישבע שקראתם את הספר הזה בעבר, ואפילו יכולים לחזות את הסוף מקילומטרים.

אם הגעתם עד לכאן, בטח יש ספר אחד או יותר שקראתם לאחרונה ונשמעים יותר מדי כמו הקלישאות שציינתי. לי אישית זה קרה לאחרונה עם "עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי" ולפניו עם "בלדה לנחשים ולציפורי שיר" (כן, הפריקוול לסדרת "משחקי הרעב"), כשלא חסרות דוגמאות נוספות, חלקן מספרים ישראלים.

מה בעצם מדאיג ב-"ספרי אוטוריטה" שכאלה?

אז נכון, חלק מהספרים שציינתי דווקא מנסים לצאת מגבולות שיח הפוליטיקלי קורקט, כפי שאכן עשה "בלדה לנחשים", אבל בהצלחה חלקית בלבד. בסיכומו של דבר, מדובר בהטפה ליברלית, וזה לא משנה אם אתם חולקים את השקפת העולם שלה או לא.

"סופרי אוטוריטה" כותבים ספרים כמו "עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי" כדי למכור, אבל בעיקר כדי להיראות טוב על המדף. וזה אולי עובד בגזרת השיווק, אבל פחות כשרוצים לכתוב ספרות זכירה. "ספרי אוטוריטה" ישכנעו בעיקר את המשוכנעים, אלה שמלכתחילה שואפים לגיוון (diversity), למאבק באלימות, למצפון נקי. הם נעדרי מורכבות, כי מה לעשות שמסרים מורכבים דורשים מאות עמודים, וזה קצת יותר מדי להרצאה בטד, או להמלצה בפה אחד עבור "סל התרבות" של משרד החינוך.

אני פה רק כדי להזכיר שאפשר גם אחרת. תחשבו על האהבה כפי שהיא מצטיירת מתוך "גאווה ודעה קדומה", על התבגרות נשית כפי שהיא עולה מתוך "נשים קטנות", ואפילו על מערכת יחסים בין-גזעית כפי שהיא עולה מתוך "אל תיגע בזמיר". בכולן יש דמויות חריגות לעולם שאליו הן שייכות, שעושות מעשים קטנים כדי לשנות אותו, וגם זאת לא תמיד בהצלחה מרובה. הרי העולם לא תמיד מחכה לאנשים יוצאי דופן שישנו אותו, וגם כשאלה מגיעים – הרי שהם לא בהכרח מתגאים בבחירות שלהם, לא כל שכן עושים היסטוריה.

ספרות נועדה שיעמיקו בה, אפילו אם היא משתרעת על פני עמודים בודדים. אבל אם היא נמתחת שלא לצורך, רק על מנת להמחיש טענה, היא נהפכת למאוסה, כמו סרט אומנותי שהופך לפתע לפרסומת. בכך, היא עלולה לעשות דבר מסוכן בהרבה, ולגזול מהזמן או המוטיבציה לקרוא ספרים אחרים, תובעניים יותר, שיש להם דברים מעניינים יותר לומר.

תאגיד השידור על כל הספרים שאנחנו לעולם לא מספיקים לקרוא

מאת: אור רוזנברג

אוהבת לקרוא ספרים ולפעמים גם אוהבת לכתוב אותם. ספר הביכורים שלי עובר בימים אלה עריכה ספרותית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

החושב הלא נורמלי

לחשוב מחוץ לקופסה

אם תרצי

Do not fear mistakes. There are none. -- Miles Davis

ולווט אנדרגראונד

בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל

הפרעות קצב ועיצוב

חפירות על עיצוב, מוזיקה ושטויות נוספות

מולטיוורס

קומיקס, קולנוע, טלוויזיה וכל מה שחוצה עולמות

נוֹשָׁנוֹת

פכים קטנים ועניינים שונים מתוך כתבים ישנים. הבסטה שלי בשוק הפשפשים של הזיכרון הקולקטיבי. _____ מאת אורי רוזנברג

%d בלוגרים אהבו את זה: