הזמנה להרצאה: אל תקראו את הספר הזה – הוא מרושע!

וגם: נפתח לבלוג עמוד בפייסבוק

הקיץ עבר אומנם ללא חופש גדול של ממש, אבל החגים כבר לפנינו ואיתם גם פסטיבל אייקון הותיק למדע בדיוני, פנטסיה ומשחקי תפקידים. אני אעביר שם הרצאה בנושא טאבו ספרותי בספרי פנטסיה ואימה. נדבר על ספרים אסורים, על הופעתם של ספרים כישויות אפלות, על יקומים ספרותיים ועוד ועוד. יארחו לנו לחברה בין היתר הנקרומוניקון, ספר החול, ספרי הארי פוטר וכמה ספרים מעופפים מעולמו של מוריס לסמור. אורך ההרצאה הוא קצת פחות משעה.

יום ראשון, 12.10, אשכול 2 בשעה 15:00

כאן ניתן להירשם דרך עמוד ההרצאה באתר הפסטיבל וכאן להגיע לתכנייה המלאה.

את סיכום ההרצאה הקודמת שהעברתי, "נשים מתבוננות בגיבורות על", אפשר לקרוא כאן.

כמו כן ובשעה טובה, הבלוג מתהדר כעת גם בעמוד פייסבוק. כל המעוניין לקבל עדכונים חדשים, או לגלול דרך הרשת החברתית לפוסטים ישנים יותר, מוזמן לסמן "אהבתי" בפלאגין בצד שמאל. אני אשמח לפתח שיח עם כל מי שיגיב וישתף.

המעבר – ג'סטין קרונין: ביקורת

רב המכר האמריקני הוא מותחן שמשיב לערפדים את הדרת המפלצתיות ומצליח להסעיר, למתוח ולרגש – גם תוך שימוש ברעיונות השחוקים ביותר, ועם נטייה למיזוגניה. מדוע בכל זאת אין טעם לעצור את הנשימה בשעה שהופכים את דפיו הכבדים, וכיצד הרוע המטריד באמת נחבא בין שורותיו המסוגננות?

בשנת 2007 רכשה חברת ההפקות של הבמאי רידלי סקוט, Scott Free Productions, את הזכויות להסרטתו של "רומן ערפדים" עב כרס, שבאותה עת טרם נשלמה כתיבתו. תאריך הפצתו של הסרט אומנם טרם נמסר, אך אין ספק שיהיה עליו להשביע את רעבונו של קהל מעריצים עצום. 200,000 עותקים מכר עד כה הרומן "המעבר" בבריטניה לבדה, ובינתיים הוא תורגם מאנגלית ליותר מ-40 שפות. קרונין עצמו הוחתם על חוזה של 3.5 מיליון דולר עבור כתיבת שני ספרי המשך. אחד מהם כבר יצא לאור בעברית.

נדיר להיתקל בספר מז'אנר האימה שזוכה למספרים מרשימים כמעט כמו המגיפות המחרידות שמתוארות במסגרתו. נדיר עוד יותר להיתקל ברומן שמצליח לעשות זאת למרות שהוא מחייב את קוראיו להתמסר לקריאה בת 824 עמודים (!!!), שעל פי רב נדרשת רק מקוראי רומנים היסטוריים. "המעבר" הושווה תכופות ל"עמדה" של סטיבן קינג, כאשר קינג עצמו טען שמדובר ב"ספר מושלם". בכריכתו האחורית נטען עליו שהוא "הומרי", "אפי", "סוחף" ומה לא, למרות שעלילתו מתפרשת על פני יותר ממאה שנה.

מה יש בו, בטקסט התובעני הזה, שגורם לקוראיו להיאבק במשקלו אל תוך שעות הלילה המאוחרות? למען הסר ספק, לא מדובר במחשבה מקורית במיוחד. הרומן אומנם עוסק בערפדים, אך אלו מעוצבים יותר כמעין זומבים חסונים ומהירים במיוחד, דומים מאוד לאלו שבספרו של ריצ'רד מתיסון "אני האגדה". במרכז ההתרחשות ישנה, כאמור, אפוקליפסה – שבה מרבית אוכלוסיית העולם מתה באכזריות או קמה לתחייה בתור מפלצת. זאת, איך לא, בגלל ניסוי ממשלתי סודי בחומר אסור, שיצא לחלוטין מכלל שליטה. בתוך הקלחת הזאת מככבת ילדה, כמובן קטנה, באופן בלתי נמנע מעצבנת, שבאופן רווח מאוד בז'אנר הזומבים נושאת עמה איום מוות מוחשי ואפל מאוד.

כל אותן קלישאות משמשות כמעין "שערים" בין חלקיו השונים של הרומן, אך זה מתפרש כאמור על פני מאה שנה ויותר מ-800 עמודים. עמודים, שלאורכם פורש קרונין יריעה מרהיבה ומשובצת פרטים של ציוויליזציה ושל דמויות, כל אחת מהן מתוארת ומנומקת עד לפרט האחרון, ומותירה חותם בל ימחה. קרונין אינו חוסך בתיאורים ובהתפייטויות, ובאורח פלא גם מצליח שלא להגדיש את הסיאה ולהתיש את הקורא. התוצאה היא כתיבה קולחת ומותחת, שבה הקורא עוקב בנשימה עצורה אחר מעללי הדמויות וחרד לגורלן.

מדובר, כאמור, ב"קורא" בלשון זכר, מאחר והכישרון של קרונין עדיין לוקה במיזוגניה בכל הנוגע לנשים. כמה מחלקי הרומן מתארים דמויות נשיות פשוט נלעגות, שיושבות וקוראות רומנים רומנטיים בשעה שהן אמורות לעמוד בשמירה, או בורחות כדי לחיות עם המאהב שלהן בעוד הן הרות וחלושות, וכלל אינן יודעות לאן אותו מאהב נעלם בחשיכה. יצוין כי כקונטרה לאותן דמויות הגה קרונין גם את דמותה של קוטלת ערפדים אמיצה, אך זו מתפקדת יותר כנינג'ה יפיפייה מאשר כאדם בעל רצונות משלו, מה גם שלקראת סיומו של הרומן היא הופכת לחיילת – כלומר, מקבלת עליה את סמכותו הבלעדית של גבר.

מקור: cartoonstock
מקור: cartoonstock

זאת ועוד, הנטייה של קרונין להשקיע את הדמויות שלו בהרהורים אינסופיים על עברן, לעקוב אחר זרם תודעתן לאורך מאות קילומטרים או להביא פיסות יומן שברומן נחשבות לאותנטיות, מתגלה בדיעבד כמיותרת. זאת, שכן לאותם עשרות עמודים של טקסט אין כל קשר להתפתחות העלילה. דמויות מוצגות בפרוטרוט ואז נעלמות באותה פתאומיות בה הופיעו. קטעים אניגמטיים שנמתחים לאורך עמודים רבים נקטעים ללא מתן הסבר, ובהם גם הקטעים אשר מצביעים על המקור למגיפה עצמה.

יתרה מכך, קרונין מאכזב את קוראיו שוב ושוב כשהוא שואל שאלות, ולא טורח לענות עליהן. להלן, אם נתקלתם פה ושם בתיאור של "קול שנשמע", "מראה של בית שננטש לא מזמן", "תחושת בטן מוזרה" ועוד רבים אחרים – ספק אם במהלך מאות העמודים הקרובים יתחוור לכם מה עומד מאחוריו. יתכן שתיאורים אלו נכתבו בהיסח הדעת של כותב הנאבק לסיים עבודה על רומן בן 800 עמודים, ויתכן שמדובר בעוד רעיון שלא הבשיל מעולם לכדי התרחשות של ממש. אולי הדברים בכלל מתבהרים בספרי ההמשך.

אלא, שלא רק תיאורים זניחים הם שנשארים סתומים ביצירתו של קרונין, אלא גם שאלות מרכזיות בעלילה, אין הכוונה לתעלומות שאמורות ללבות את המתח בלב ההתרחשות, אלא לעובדות גמורות ואף נקודות מוצא בעלילה, שהתקבלו כהחלטות קשות אצל גורמים מסוימים ונענות מאוחר יותר אצל הדמויות במשיכת כתפיים אומללה.  ב"מעבר", משום מה, אין זה נהוג לשאול שאלות וכששאלה כלשהי לבסוף נשאלת בקול רם, לא משנה על ידי מי, מדובר בסימן מבשר רעות.

מתוך www.bestfunnyjokes4u.com
מתוך http://www.bestfunnyjokes4u.com

אך הגורם המרתיע מכל בספרו של קרונין, ולהבדיל מהמודעות העצמית של "העמדה" (בו קיימת הפרדה מילולית בין "כוחות הטוב" ו-"כוחות הרע"), הוא השליחות הדתית. "המעבר" הוא רומן נוצרי בעל מסרים משיחיים, וככזה הוא מבקר את היהירות המדעית ומאמין שבהכרח "הטובים" הם שינצלו מן התופת, אותה הביאה על האנושות. השקפת העולם הזאת מתגלה הלכה למעשה כרוע בפני עצמו, לנוכח האכזריות שבה קרונין נוקט כלפי מיליוני בני אדם (או דמויות פוטנציאליות) ברומן. 

למען הסר ספק, אין הכוונה לאכזריות בה טווחים כותבים כמו גורג' ר.ר. מרטין בדמויות שבנו בקפידה רבה – אך באופן שניתן לעגן רציונאלית בעלילה. ב"מעבר" מדובר במדינות שלמות, אפילו יבשות שלמות, שמופקרות למותן באדישות מוחלטת או מושלכות אליו באכזריות מצמררת. והעולם כמנהגו נוהג, לפעמים כשהוא משועשע  ותמיד כשהוא מרוויח. מרוויח במידה כזאת, שהוא אף לא טורח להרהר בכל הנשמות שאבדו באסונות, ומעדיף לשקוע בייאוש קיומי אנוכי. אדרבה, גם אם יהיו האסונות כה נוראים שהדמויות תסבולנה מסיוטים, הרי שהפנים אשר תרדופנה אותם לא תהיינה אנושיות.

בתור רומן מז'אנר האימה, אין מחלוקת ש"המעבר" עושה את מלאכתו נאמנה, ובחלקיו המוצלחים ביותר הוא מצליח להטריד, להסעיר ולרגש. זוהי קריאה מותחת וסוחפת, שכתובה בסגנון עשיר ונפלא, ומתורגמת היטב. גם אם תהיו מודעים לכל חסרונותיה, לא תהיו מסוגלים להניחה מן היד. אולי דווקא בשל כך מאכזב לגלות שהיא אינה מסתיימת בחלוף מאה שנה ו-824 עמודים. חלק מהנפשות המעורבות ימשיכו לשוטט גם בספרי ההמשך, בהיותן מפלצות בנות אלמוות, אך הרחמים נכמרים על היתר, שנאבקות לשרוד בכל רגע נתון. עוד אלף עמודים של סבל לפחות יימשך מאבקן בגורל האיום שנגזר על העולם, ובחוזה הנדיב במיוחד שנחתם עם הכותב.

"המעבר" מאת ג'סטין קרונין. מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת "מטר", 2013, 824 עמודים

זה כבר לא רק כוכב של קופים

לאלו שחשקה נפשם בקצת אסקפיזם מומלץ שלא ללכת לסרט החדש והקודר בסדרת "כוכב הקופים". הנה מחשבה שמסבירה מדוע בהשוואה לנובלה המקורית, מדובר ביצירה מרעננת ומלאה בתקווה

לאלו שחשקה נפשם בקצת אסקפיזם מומלץ שלא ללכת לסרט החדש והקודר בסדרת "כוכב הקופים". הנה מחשבה שמסבירה מדוע בהשוואה לנובלה המקורית, מדובר ביצירה מרעננת ומלאה בתקווה

הקופים אינם יודעים מהיכן הם באו, מי הם ולאן הם הולכים, וכנראה גם סובלים מחוסר הבהירות הזה

באמצע הקרנת "כוכב הקופים: השחר" בה השתתפתי ברמת גן הדהדה בקולי קולות אזעקת "צבע אדום". לא היה ניתן לטעות בצליל הגבוה והעיקש, שתקף את הנוכחים מתוך קירותיו המוצקים של האולם וגרם להם להביט בחוסר אונים אנה ואנה, לתוך עיניהם של הצופים המבוהלים האחרים. על המסך, התבוננו בנו דמויותיהם של גיבורי הסרט בלא פחות בלבול. הם הבינו כי גם הם נמצאים תחת מתקפה – אם כי סביר להניח שמקור האיום הראשון שחלף בראשם לא היה קופים תבוניים.

ניכר כי מפיקי שובר הקופות של מאט ריבס לא נטו להתחשב ברגשות הקהל הישראלי כשכללו בגוף הסרט לא רק שתי אזעקות מחרישות אוזניים, אלא גם משל פוליטי קודר על קונפליקט המונע מאימה מפני האחר ומהיעדר היכולת לסלוח. אך, גם מחוץ להקשר הכל כך אקטואלי, "כוכב הקופים: השחר" הוא חידוש מרענן בסדרת הסרטים בפרט, ובנוף סרטי האקשן ההוליוודיים בכלל. זהו סרט שמעמיד במרכזו דווקא את דמויות הקופים ובאמצעות הטכנולוגיה החדשנית ביותר מעניק להם מאפיינים, אמוציות והתנהגות שאולי אינם לחלוטין אנושיים, אך גם אינם מאפשרים לנו להניח באופן אוטומטי כי הקוף הוא שעוקב אחר בן האדם, או להפך.

הנובלה של פייר בול "כוכב הקופים" ראתה אור בשנת 1963, השנה שבה נשא מרתין לותר קינג את נאומו האלמותי "יש לי חלום". הגיבור הוא האסטרונאוט אוליס מרו, שבמעין גרסה מודרנית למסעות גוליבר מגיע לכוכב הלכת סורור. כוכב, שאומנם מאוכלס כבר בבני אדם, אך אלו מהווים לא יותר מחיות בהשוואה לגזע העליון והשולט עליהם – הקופים.

כל הגופות הונחו בקפידה בשלוש שורות, גברים ונשים לסירוגין. טור של חזות זהובים של הנשים הזדקר בהתרסה מול הכוכב המפלצתי שבער בשמים. הסבתי את עיניי באימה מן המחזה הזה, והבחנתי בדמות חדשה שהלכה וקרבה למקום, נושאת בידה תיבה מוארכת על חצובה. דמות זאת הייתה קוף שימפנזה. מהר מאוד הבנתי שמדובר בצלם, אשר נדרש להנציח את הישגי הציד עבור הדורות הבאים של הקופים. הצילומים ארכו יותר מרבע שעה – קופי הגורילה הצטלמו תחילה כל אחד לחוד בתנוחות מחמיאות ביותר – כמה מהם הציבו רגליהם בהבעת ניצחון על מי מהקורבנות… או אז הגיע תורן של הקופות, והן הסתדרו בתנוחות מלאות חן אל מול מסדר הגוויות, כך שכובעיהן המעוטרים בקווצות שיער יבלטו בתצלום.

עמ' 43

בעיבוד הקולנועי מ-1968 לוכדים הקופים את הגיבור, האסטרונאוט האמריקני טיילור, יחד עם חבורה של פראים אילמים. סצנת "הסלפי" מעוררת החלחלה שאמורה לבוא לאחר מכן לכן לא הוסרטה מעולם, לא בעיבוד זה ולא בעיבוד הנוסף – המוצלח פחות – של טים ברטון מ-2001. היתר נאמן יחסית למקור – הגיבור מקסים את שוביו באמצעות יכולת דיבור ותבונה שהיא לכאורה יוצאת דופן, אך ממשיך לתפוש את עצמו כנעלה על פני גזע הקופים וכמי שהמחיה בכלוב אינה עושה עמו צדק.

תחושותיו, אולי חוץ מהסצנה הנבואית שצוטטה כאן, שכל שחסר בה הוא צ'ק אין באבו גרייב והישר לפייסבוק, אינן לחלוטין מוטעות. הציביליזציה שהקימו הקופים בנובלה, על מיניהם השונים ועל יחסם המחפיר לבני אדם, בסך הכול מפגרת יחסית לזאת שבתקופתה כתב בול. היא למעשה מפגרת אחר כל ציבילזציה הקיימת ביקום, שהרי היא בת כמה עשרות אלפי שנים. הפיגור, אגב, מצא את דרכו גם לעיבודים הקולנועיים, אם כי שם הוא נטול הסבר. בהרהורים ששם בול בפי הגיבור הוא לאו דווקא מביע את האמונה שהקופים פחות טובים בלנהל ציביליזציה של בני אדם, אלא את ההשערה לפיה הם חוטאים באותן טעויות שעיכבו את הציביליזציה האנושית עצמה.

במשך שעות מדפדף מרו בדפי ספרי ההיסטוריה והמדעים המדויקים של הקופים, ויוצא עם תובנות עצובות לגבי האתנוצנטריות שנובעת מהשקפת עולמם, כמו גם הבורות והדבקות הדתית. אף יותר מכך הוא שם לב לגזענות שקיימת בתוך חברת הקופים עצמה, להבדלי המעמדות הגדולים בין שימפנזות וגורילות ואורנג אוטנגים, והאופן המסולף והמטעה בו נכתבים ספרי הלימוד, שעל ברכיהם גדל הדור הצעיר.

אם כן, נניח שבעבר הרחוק שגשגה ציביליזציה דומה לשלנו על כוכב הלכת סורור. האם יתכן שיצורים חסרי תבונה המשיכו לקיימה בתהליך פשוט של חיקוי?

עמ' 113

סברה זו, לו הייתה מוצאת את דרכה לסרט "כוכב הקופים: המרד", הייתה הופכת אותו ככל הנראה לדי משעמם. מסקרנת ככל שתהיה, היא אינה מבטלת את מלחמת הגזעים שבין בני האדם לקופים, קובעת את נחיתותם של אלו האחרונים בתור עובדה גמורה וגם מזלזלת בתמורה ההיסטורית שככל הנראה גרמה לבני האדם לאבד את יכולת הדיבור ולהפוך לעבדים של גזע אחר.

בפועל, הרי שהסרט מ-2011 (שאת קו העלילה שלו ממשיך כאמור הסרט החדש בסדרה) בוחר להתמקד דווקא בדמותו של הקוף סיזר, ביחסיו עם בני האדם בעולם של ימינו ובנסיבות שגרמו לו ליזום את המרד בהם. סיזר אומנם סובל בתחיל הסרט מנחיתות מעמדית, אך לרגע אחד אין מכחישים את העולם הפנימי הייחודי שלו, את כמיהתו לחופש ולכבוד ואת היכולת של פניו להביע ברגע אחד הרבה יותר מאלף מילים בשפת בני האדם."כוכב הקופים: השחר" מביא את השסע שנוצר בסיום אותו סרט לנקודת רתיחה ומאלץ הן את סיזר והן את מנהיגי בני האדם שנותרו, לאחר התפשטותה של מגיפה קטלנית, להיכנס שוב למגעים ולקבל החלטות קשות, הנוגעות להישרדות שני הצדדים. החלטות, שכפי שמנבא שם הסרט תיצורנה עולם חדש, אך לא עד כדי כך שונה מזה שאנחנו כבר מכירים.

אפלה ומורכבת ככל שתהיה, "כוכב הקופים: השחר", היא יצירה רווית חמלה ותקווה. זהו סיפור שבעצם סיפורו, דווקא במציאות האלימה של ימים אלו, מרחיב את המושג שלו אנו קוראים "אנושיות" ומכיר ברצונות ובצרכים של שני הצדדים – במקום להכלילם באופן אוטומטי כטובים או כרעים או כסתם קופים מכוערים. זהו משל שמוקיר את אפשרות הדיאלוג וסולד מגילויים של בורות, שנאה ונקמה. תחת זאת, הוא מניח לכל דמות , קופית או אנושית, לפסוע בדרך שבחרה לעצמה, ולקבל תמורת מעשיה גמול או עונש, ללא הבדל של דת, גזע, מגדר או מין.

כוכב הקופים (מקור: webdonuts, 2007)
כוכב הקופים (מקור: webdonuts, 2007)"

"כוכב הקופים". מצרפתית: מוטי לבון, הוצאת "ספרות יפה", 2013

אבות רצחו בנים, אבות הפכו לילדים

מלים אישיות על מתן ביקורת בימים של הסלמה, ועל הדיבור בשמם של המתים

הרי אתה אחד מהתינוקות שלי. אתה אחד מהילדים שלי עצמי!

הסבתא לחורג שאנשיו רצחו אותה ואת בני משפחתה, מתוך הסיפור הקצר "אדם טוב קשה למצוא" מאת פלנרי אוקונור

ילד. גם אתה רק ילד

האב לחיילים שרצחו את בנו, מתוך המחזה "רצח" מאת חנוך לוין

הפוסט הזה נולד מתוך לבטים רבים, פחות בשל תוכנו ויותר בשל העיתוי, החרדה, הרגישות. שורות אלו נכתבות לאחר שאזעקה נשמעה כבר שלוש פעמים בתל אביב, פעם אחת באזור השרון ועשרות פעמים בדרום, בשיאו של מבצע צבאי נוסף ברצועת עזה ולאחר שלוש רציחות בלתי נתפשות של ארבעה בני נוער וכנראה גם צעירה אחת. הבלוגספירה דוממת. הפיד בפייסבוק מוצף במסרים ובתמונות שהכתיב דובר צה"ל.  נדמה שאסור לכתוב, בוודאי ובוודאי שלא על טקסטים של כותבים אחרים, מובן שלא תוך ביקורת וחס וחלילה שלא תוך הבעת אנטיתזה להלך הרוח הנקמני שנישא כעת על גבי רוחות המלחמה.

זהו איננו פוסט פוליטי. שקלתי לכתוב אותו ככזה, אך לבסוף הגעתי למסקנה שאינני יודעת כיצד לאזן בין דעתי על מאות ההפגזות של חיל האוויר על אוכלוסייה אזרחית, לבין 13 השנים בהן נורות רקטות על האוכלוסייה בדרום הארץ. זהו פוסט אישי, מלנכולי מעט מהרגיל, ואני כותבת אותו ככזה משום שאני יודעת רק שאני חשה חרדה, דאגה לילדים משני הצדדים וכעס על המבוגרים שלא מהססים לשים אותם בקו האש. הילדים יתפסו עוד מקום מרכזי בדיון הזה, אבל קודם כל – פייסבוק.

בשבוע שעבר הוגשה תלונה חריגה למשטרה מאת השר להגנת הסביבה, עמיר פרץ, שטען כי קיבל תגובות נאצה ואף איומים על חייו בעקבות פוסט שפרסם ברשת החברתית. בפוסט, שנכתב לאחר ביקורו של השר בבית משפחתו של הנער הפלסטיני מוחמד אבו חדיר, טען פרץ כי "מבצעי הרצח (של אבו חדיר) הם חיות אדם" וכי "יש לטפל בהם כטרוריסטים ובכל האמצעים שננקטים כנגד מחבלים ולבחון גם הריסה של בתיהם".

הפוסט שפרסם עמיר פרץ (צילום מסך)
הפוסט שפרסם עמיר פרץ (צילום מסך)

ההתייחסות להריסת בתיהם של מחבלים, כאשר על פי החשד מדובר הפעם ביהודים בעלי דעות קיצוניות, ולא בשני פעילי החמאס שנחשבים לחשודים המרכזיים בחטיפת וברצח הנערים מגוש עציון – עוררה על פרץ את חמתם של אלפי גולשים. אומנם לא מצאתי בין התגובות השליליות הרבות מסרים כה מסיתים כפי שטען פרץ (אלא אם כן השר נעלב עד עמקי נשמתו מאינספור האזכורים לתמונה עם המשקפת), אך בעיניי, העלבונות נגדו עולים הפעם על סכום השנאה בציבור נגד שמאלנים. שימו לב לניבולי מקלדת כמו "בוגד" ו-"הלוואי וירצחו לך את הילדים והמשפחה". המגיבים אינם זועמים על פרץ משום שהביע דעה שונה משלהם, אלא כי העז להחיל את מטבעות הלשון שבהם כולם השתמשנו לתיאור האמפתיה כלפי גורל הנערים, "בנים", ואף "אחים", על הרצח המתועב של נער מוסלמי.

"אם אכן מדובר ברצח, הרי שזהו מעשה מחריד ומזעזע. אין הבדל בין דם לדם. רצח הוא רצח, יהיו הלאום והגיל אשר יהיו. אין הצדקה, אין סליחה ואין כפרה על רצח כלשהו"- כך אמר לפני כשבוע ישי פרנקל, דודו של נפתלי ז"ל. מספר שבועות לפני כן, כשעוד פיללה שבנה עודנו בין החיים, אמרה אמו רחלי בוועידת האו"ם כי "זה לא נכון להשתמש בילדים לצורך מאבק, זה אכזרי". אין הבדל משמעותי בין תוכן הדברים שכתב פרץ לאלו שאמרו בני משפחתו של הנער שנחטף ונרצח, זולת הכאב האותנטי והכל כך בלתי ניתן לשיפוט שאופף את אמרותיהם של אלו האחרונים.

האדם כתמונת ארכיון

בתוך המאבק שעוסק בדעת הקהל הבינלאומית, לפעמים אף יותר משהוא עוסק בתמונת המצב בשטח, אנו מוצפים בתמונות של מפקדי צבא חסונים הרוכנים על מפות, בשמות של מבצעים המצלצלים כמו פאלוס גברי ושל תמונות עשן מיתמר מבניינים, שלאחר מכן מסתבר כי הם נמצאים בכלל בעיראק או בסוריה. האזרחים, כמובן חוץ מאלו שזועקים חמס ברחובות, מודרים או מפחדים להשמיע את פרשנותם, נקראים להסתגר בבתיהם עד חלוף זעם, ומראה גופותיהם המרוטשות נאסר לפרסום או שמוגדר כ"תמונות קשות".

"האלמנה" הוא שם קוד במדינה למשפחות "שכולות" שתפקידן הוא לעטוף את קבר בנן בדגל ישראל, להביט בעיניים מצועפות כשבטכסי הזיכרון נטען שהוא "הקריב את חייו למען המולדת" ולדרוש את "מיצוי הדין" עם האויב שהביא למותו.  מרב מכבסות מלים ותחפושות קשה להבחין לפעמים שמדובר פשוט בבני אדם, שיקיריהם נרצחו בגלל מאבק של מישהו אחר, רק משום שהם משתייכים ללאום מסוים והיו במקום ובזמן הלא נכונים.

האם הנרצחים או בני משפחותיהם היו רוצים לראות ילדים נוספים נפגעים מרקטות, או נהרגים מהפצצות  צה"ל? האם הם באמת ציוו לנו במותם את המלחמה הזאת, או את "החיים" שאחריה, כפי שנתניהו ובנט מנסים בכל כוחם לשכנע?

(היא) יכלה להיות אישה טובה, אם רק היה מישהו שיירה בה כל רגע מהחיים שלה

החורג רגע לאחר שרצח את הסבתא, מתוך "אדם טוב קשה למצוא"

מכבר עברנו את השאלה 'למה'. השאלה 'למה' שייכת לזמנים אחרים

אביו של הנער, רגע לאחר שרצח את החתן ולפני שאנס ורצח את כלתו, מתוך "רצח"

בסוף שבוע אחד מני רבים שסגרתי בצבא כתורנית בקצין העיר תל אביב, התקשר למוקד אב שקיבל הודעת נפגעים לפני זמן קצר. בקול מרוסק הוא ביקש ממני מישהו שיוכל לדבר אתו. לא לעזרה מקצועית הכוונה, גם לא סיוע וגם לא אפשרות להשמיע את סיפורו של בנו – רק אוזן קשבת. אני לא זוכרת את שמו של החייל וגם לא את הנסיבות שבהן מת. למען האמת, אני לא יודעת עליו דבר.

בהתחלה סירבתי. אמרתי שאני בסך הכול סמלת בת 20 וזאת לא האחריות שלי, היכולת או ההכשרה. מעבר לכך, זה לא אתי לנסות להעניק עזרה לאדם בשעתו הקשה ביותר, כשאתה לא בא מאותו עולם ואינך יודע כיצד לנהוג. שוב הוא הדגיש שהוא אינו מעוניין בעזרה שלי. "בבקשה, אני לא יכול לסבול את השקט הזה יותר, אני מרגיש כאילו איבר פנימי נקרע ממני", אמר.

"אני אברר מה אפשר לעשות", השבתי, מבוהלת.

השיחה נותקה.

כשהמציאות נהפכת לספר של ג'יי.קיי. רולינג

"המושגים בהם משתמשים הבדלנים הסקוטים מזכירים התנהגות של 'אוכלי מוות'", טענה מחברת סדרת ספרי "הארי פוטר", בהצהרה שצורפה לתרומה נדיבה ושזכתה לסיקור נרחב בממלכה הבריטית המשוסעת. עד כמה האלוזיה לדמויות הספרותיות ולמשטר הנאצי אכן רלוונטית כאן, ומדוע מדובר בהתבטאות חמורה יותר מזו של הסופר עמוס עוז?

"המושגים בהם משתמשים הבדלנים הסקוטים מזכירים התנהגות של 'אוכלי מוות'", טענה מחברת סדרת ספרי "הארי פוטר", בהצהרה שצורפה לתרומה נדיבה ושזכתה לסיקור נרחב בממלכה הבריטית המשוסעת. עד כמה האלוזיה לדמויות הספרותיות ולמשטר הנאצי אכן רלוונטית כאן, ומדוע מדובר בהתבטאות חמורה יותר מזו של הסופר עמוס עוז?

הניסיון של הסקוטים להכריז על משאל עם ולהתניע מהלך דומה לזה של שכניהם האירים, שהכריזו על עצמאותם לפני קצת פחות ממאה שנה, לא עורר עד כה באזז משמעותי, בלשון המעטה. הד תקשורתי קלוש מלווה את המחלוקת במדינה הבריטית הקטנה, בשעה שהבדלנים בשכנתה האוקראינית ממזרח כבר מזמן ויתרו על הפתרון הדיפלומטי, והחלו לנסות ולהשתלט על ארצם באמצעות מסע כיבושים עקוב מדם.

ובכן, מסתבר שבממלכת הנימוסים אפשר להשיג לא מעט מהאפקטיביות של מסע כיבושים שכזה באמצעות מספר מלים חסרות טאקט.  את אותן מלים בדיוק סיפקה הסופרת הסקוטית המצליחה ואחת הנשים המשפיעות בעולם, ג'יי. קיי רולינג, שתרמה השבוע כמיליון לירות שטרלינג לקמפיין המתנגד לבדלנות הסקוטית Better Together, ועל הדרך גם סיפקה אלוזיה מסוימת לאידיאולוגיה הנאצית.

 ג'יי.קיי. רולינג על השורשים הסקוטיים של סדרת ספרי "הארי פוטר":

בהצהרה שפרסמה באתר האינטרנט שלה נימקה רולינג את התרומה בחשש שהתפצלות מהממלכה האם "תקשה על סקוטלנד להתמודד מול האתגרים הכלכליים שבפתח המאה ה-21" וכן "להגן על עצמה מאותם איומים". בין השאר התייחסה רולינג גם לרומנטיקה הסקוטית, שלדבריה מניעה את הפעילות הבדלנית במדינה, וטענה "כשאנשים מדברים במושגים של 'טוהר' או 'אחווה', ההתנהגות שלהם מתחילה יותר מדי להזכיר 'אוכלי מוות' (במקור: death eaterish) לטעמי".

הטענה הכה בוטה, מפי מחברת שעל הדמויות בספריה נאסר אף לומר את שמו של הנבל "וולדמורט", זעזעה לא רק את קהל המעריצים של רולינג. "השימוש במילת ה-א' הוא פחות או יותר רצפת התחתית של ספרות המעריצים של 'הארי פוטר'" טען אף הבלוגר ג'ון גריינג'ר והוסיף כי "רולינג התכוונה לקבוצה שלכל הפחות יש לה מהות גזענית. מדובר בהתבטאות יוצאת דופן, דווקא מצד סופרת שמנסה לחדור שוב ללב הקהל, שטוען שהיא לא באמת סקוטית ולא צריכה להתערב בוויכוח הזה".

הלאומן אדם מקנרו בתגובה להצהרה של רולינג (צילום מסך: טוויטר)
הלאומן אדם מקנרו בתגובה להצהרה של רולינג (צילום מסך: טוויטר)

התבטאויותיה של רולינג עוררו זעם רב ברשת, ולא רק בשל הרמיזה שהבדלנים הסקוטים הם פשיסטיים רצחניים (כמו חברי ארגון "אוכלי המוות" כאמור, מסדרת "הארי פוטר"). הסופרת, ילידת סקוטלנד שגדלה באנגליה, סיפרה בראיונות לא אחת על ההשראה שסיפקה מולדתה לנופים המתוארים בסדרת הספרים, והתגאתה בהלך הרוח המקומי כמקור האמתי לאווירת "הקסם" הנוכחת בהם.

מעבר להגדרתה אפוא כ"בוגדת" באותו הלך רוח בדיוק, היו גולשים ופוליטיקאים רבים שרמזו כי היא מנצלת לרעה את ההצלחה הרבה שנפלה בחיקה. לחילופין, היו גם כאלו שכינו אותה "טרול", או שפשוט השתמשו בקלישאות שוביניסטיות, כמו הכינוי "כלבה".

תגובות למאמרה של רולינג (צילום מסך: פייסבוק)
תגובות למאמרה של רולינג (צילום מסך: פייסבוק)

על רקע הלינצ'טרנט שנוצר, קשה שלא להיזכר בהתבטאות אומללה ודומה שעוררה סערה בישראל, לפני כחודש. הסופר עמוס עוז התייחס אז לפעולות "תג המחיר" שפשטו בכל רחבי הארץ ובשני צדי הסכסוך. בגינוי ספציפי לחברי הארגון הקיצוני "נוער הגבעות", הוא טען שמדובר בכנופיית "ניאו-נאציים עבריים".

הביקורת הרבה שחטף עוז נגעה לשימוש הדמגוגי בזוועות השואה ולאופן חסר הזהירות שבו ברר את מילותיו שלו, על אף היותו איש ספר ו"בן-אדם של מילים". על פניו ואף על פי שהשואה אינה נושא רגיש בסקוטלנד כפי שהיא בישראל, רולינג ראויה לאותה ביקורת בדיוק. אלא, שיש דבר מה מסוכן בהרבה במילותיה.

רולינג, אולי אחד הסופרים היחידים שמלים שהמציאו נכנסו כמושגים מן המניין במילון האקדמי "אוקספורד", אינה נחשבת אך ורק לאחת מסופרי הילדים האהובים והנמכרים בעולם – אלא גם לאחת המשפיעים שבהם. רובנו (לפחות בדור שלי) קרא את סדרת הספרים לפני אי אלו שנים – דאג לדמותו של הארי היתום, העריץ את דמותה של הרמיוני החכמה ולמד באמצעותם מושגים של חברות, אהבה ומרד. ספרי הסדרה הומלצו במצעד הספרים של משרד החינוך, חולקו בחופשיות בספריות בתי הספר וכל אחד מאחיי הקטנים כתב עליהם בתורו דו"ח קריאה.

דור הקוראים של הסדרה התבגר עם השנים, ודיאלוג נוצר סביב המוסר הכפול של הספרים. נשאלה השאלה כיצד רולינג יכולה לתאר מצד אחד דמות כמו בלסטריקס לסטריינג' כהתגלמות מוחלטת של רשע וטירוף ומנגד – לתאר את בני האנוש נטולי יכולות הקסם, "המוגלגים", כהתגלמות אבסורדית של מגושמות וטמטום. במובן מסוים נראה שהיא הצדיקה את האידאולוגיה השטנית נגדה חתרה בספרים, והציגה את הארי וחבריו כחבורת אידאליסטים שאינם מחוברים למציאות.

מתהדר בצלקת לא לו (מתוך עיתון ההרלד סקוטלנד)
מתהדר בצלקת לא לו (מתוך עיתון ההרלד סקוטלנד)

אי לכך, כאשר רולינג רומזת שהתנהגותם של הבדלנים בסקוטלנד מזכירה לה "אוכלי מוות" –  למה כוונתה? האם היא טוענת שהמגלומניה הלאומית של סקוטלנד נגועה בגרעין פשיסטי? או שמה היא מנסה להרתיע את הסקוטים מריחוק מקרוביהם, חובבי הנסיך וויליאם והדוכסית קייט, בטענה מתנשאת לפיה "נכון שאין להם תרבות נשגבת כשלנו, אך בוודאי נרצה שהם יהיו שם, אם וכאשר נזקק להם"?

יתרה מכך, אמרתה של רולינג מבטלת את הזיקה המרומזת שבין עולם הקסמים שבדתה לעולם הפוליטיקה הבריטי, והופכת את מערכת היחסים ביניהם להקבלה ישירה. זאת פעולה בעייתית ביותר, בהתחשב בהבחנה הדיכוטומית למדי שמתקיימת בספרים בין 'כוחות הטוב' ל'כוחות האופל' ובין 'צבא דמבלדור' ל'אוכלי המוות'. הבחנה, שבכל מדינה בטלה בשישים לעומת ריבוי הצבעים והדעות המאפיין את המציאות, כמו גם לעומת אופיים הבה בעת 'טוב' ו'אפל' של בני האדם עצמם.

זוהי זכותה הלגיטימית של רולינג להביע את דעתה בנושא משאל העם המתקיים במדינתה, גם אם דעה זו נובעת במידה רבה מגישה שמרנית, שאינה נוטלת סיכונים ואינה מהססת לקטול באופן חסר רחמים את דעותיהם של אחרים. כאן ראוי להסתייג ולציין כי במרבית ההצהרה שפרסמה, רולינג אכן משמיעה עמדה ראויה ומנומקת היטב,שעם הטענות המוצגות בה מוטב שיתעמתו מומחים בקיאים יותר ברזי הפוליטיקה הסקוטית.

חבל רק שהסופרת אינה מתחשבת במעמדה הסלבריטאי ונוקטת במשנה זהירות. לנוכח אוצר המלים הכה קיצוני בו בחרה בפועל להשתמש, מסתמן שרולינג מנצלת את אהבת הקהל ליצירה הבדיונית שכתבה ומשתמשת באופן ציני ביכולתה להשפיע עליו באמצעות בדיה ומלים. הביטוי "אוכלי מוות" לא זאת בלבד שפוגע בשמם הטוב של בני אדם קיימים, שסביר להניח כי הפשיזם הוא מהם והלאה, אלא גם צובע את המציאות בגוונים לא מדויקים של שחור ולבן – וברעל מסוכן של אלימות.

כיצד הסמארטפון מסייע גם בכתיבה ספרותית, או שלא

הוא קל משקל ונגיש מכל מקום לאכסון ולכתיבה – אז למה בעצם שהסמארטרפון לא יחליף את הפנקסים או את המחשב הנייד כמכשיר העבודה הנאמן של הסופר? אפליקציית A Novel Idea כמקרה מבחן לחיבור שבין הסיפור והטכנולוגיה

הוא קל משקל ונגיש מכל מקום לאכסון ולכתיבה – אז למה בעצם שהסמארטרפון לא יחליף את הפנקסים או את המחשב הנייד כמכשיר העבודה הנאמן של הסופר? אפליקציית A Novel Idea כמקרה מבחן לחיבור שבין היצירה והטכנולוגיה

אף פעם לא הגדרתי את עצמי כחולת סדר או שליטה, אבל כשזה נוגע לכתיבה או ללימודים – טרם מצאתי אדם מאורגן יותר. אני לא סובלת את מראה את האותיות הפזורות על הדף ולכן, ברגע שהמלים מצטברות, אני מעניקה להן צורה דרך תרשימי זרימה, בּוּלטים ואיך לא – טבלאות. כנראה הייתי הסטודנטית היחידה באוניברסיטה שדאגה שלושה שבועות לפני כל מבחן ללקסיקונים צבעוניים, מחוצצים וממוספרים. לא תמצאו אותי מתבלבלת בפרט אחד על הדמויות, בפינה נידחת של מקום ההתרחשות או, חס וחלילה ושלום, בְּחוֹר תועה בעלילה.

עד לא מזמן, הייתי משתמשת בשיטת התיוק על מנת לארגן את ממצאי התחקיר על העולם והדמויות שבניתי. קלסרים, פנקסים, מפות פיסיות ודמוגרפיות ואפילו מאגרי תמונות לשימוש חופשי הצטברו אצלי לכדי אולי מאות עמודים, שבפועל עמדו על המדף ומעולם לא שימשו לכתיבת היצירה המיוחלת. השנים חלפו, הדיו הלך והיטשטש והעבודה הרבה שהשקעתי נראתה פתאום קצת מיושנת. הרי בשום מקום לא ניתן להשיג יותר פנקסים של kohinor, חוץ מחנויות מסוימות לצעצועים. כשרוצים לחפש משהו, לזכור משהו, לחקור נושא חדש – אין דבר פשוט יותר מחיפוש בגוגל או בוויקיפדיה, ושמירת הנתונים המצטברים בגוגל דרייב או בדרופבוקס.

לכל אלו אין לכאורה שום יישום עבור כותב המעוניין לארגן תחקיר לשם כתיבת רומן. אלא, שכנראה גם ב-App Store ישנם משוררים הכותבים למגירה, ואלו הגו בשנת 2013 אפליקציה חדשה ומושקעת למדי בשם A Novel Idea. האפליקציה, שמופצת בחינם אבל מעודדת גם שדרוג בתשלום נוסף, מתייקת למעשה את כל עבודת התחקיר, באופן טיפה יותר ידידותי לסביבה. ניתן להזין במסגרתה את כל המידע על הדמויות ומקומות ההתרחשות ולקבוע מראש אם הרומן שאתם כותבים יהיה חלק מסדרה. היא גם מסדרת את רצף הסצנות לפי מערכות ומציינת את רמת המתח על גבי כל אחת מהן. בד בבד, החידוש המאתגר ביותר באפליקציה הוא חוצץ "הרעיון" (idea) שידרוש מכם לנסח מראש את המוטיבים המגדירים את הרומן ואף לקבץ אותם תחת "רעיונות-על" (groups).

אין ספק שהשימוש במאגר המאוחסן והנגיש על גבי מסך הסמאטרפון נח בהרבה מאשר הנבירה והדפדוף האינסופיים בין דפים מצהיבים וכתמים של מה שהיה פעם חוד עיפרון. זה יעיל בהרבה עבור כותבים שמעוניינים לעבוד בקצב מסוים ואפילו מאפשר העלאה לרשת של תכנים, עבור שותפים בכתיבה, קהילות קוראים או עורכים.

איפה כותבים פה?

באופן אירוני, האפליקציה לא מכילה פונקציה של כתיבה. נכון שאת אותה פונקציה ניתן להשלים בקלות דרך אפליקציות אחרות שנושאן כתיבה אוטומטית (או סטוריבורד), אך הדבר רק מאיר על כך שכמו מוצרים טכנולוגיים רבים אחרים – לוקה A Novel Idea בחוסר סמנטיות. מדובר הלכה למעשה במאגר, שהשימוש בו תלוי במקום אכסון (storage) ובפעילות של המשתמש. פעילות, שכאמור כוללת אך ורק הזנת טקסט, ובשל מגבלות המדיום אינה יכולה להפיק או אפילו להציג מפות ואיורים.

יתרה מכך, בהיעדר השניים, או בגלל משתמש שלא יודע להעניק לעצמו את המשוב הנכון (לא נותן את "רמת המתח" המדויקת, יוצר דמות מפורטת שבפועל מועתקת מסרט מפורסם) – אין כל הבטחה שהאפליקציה תעניק לכותב את התשתית הנדרשת לכתיבת ספרו, או שתעמיד תוצר ספרותי הראוי לפרסום. באותה מידה יכול אדם לכתוב תוכן עבור אתר קטן באינטרנט, אך ללא הזנה נבונה של מילות מפתח (SEO) – עלול החומר שכתב לאבוד לנצח בנפתולי "הזנב הארוך" של הרשת.

במאמרו השנוי במחלוקת "האם גוגל הופכת אותנו לטיפשים?" טען ניקולס קאר כי הבעיה הקריטית ביותר בעידן שבו כולם יודעים הכול, היא שכולם למעשה יודעים קצת מכל דבר. כשאנו מחפשים דבר מה במנוע החיפוש סביר להניח שלא נקרא מעבר לחמש התוצאות הראשונות, וגם על מה שכתוב בהן נעבור ברפרוף וללא מתן מחשבה או ניסיון לזכור את הכתוב.

קאר אף לא התייחס לזיגזגים שכולנו נוהגים לעשות מעת לעת לפייסבוק, משום שהוא כתב את הדברים בשנת 2008, עת היה השימוש ברשת החברתית מצומצם יחסית. הכוונה, מיותר להזכיר, באותה רשת שמסיחה יותר מכל את מי שמעוניין להתרכז במשך כשעה או יותר בעבודה כלשהי על גבי המחשב, או אפילו בצפייה בפרק מותח למדי של "שובר שורות".

קרדיט: Quirkyworks
קרדיט: Quirkyworks

הסוגיות הללו אינן רלוונטיות רק לכותבים, וקאר חוזה שגם להן יינתן בעתיד פתרון חלקי – כשתחליף האינטליגנציה המלאכותית את מנוע החיפוש. התחזיות לגבי אופייה של אותה ישות אינן החלטיות, אך אני בהחלט מסוגלת לראות את סירי נהפכת למעין "מזכירה ספרותית" ומנדנדת לי ללא הרף על מועדי הגשה, על מטלות שפספסתי, על יותר מדי זמן שבו הוסחתי בפייסבוק ואפילו על זמן היציאה להפסקה. בכתיבה עצמה סירי כמובן לא תוכל לעזור לי. לאו דווקא בשל חוסר חוסר היכולת שלה להבין משמעות, אלא משום שזה פשוט אינו מתפקידה.

הייתי שמחה להפגין בפניכם את הפרודוקטיביות של שיטת העבודה שלי תחת סדר ומשמעת, לו רק היא לא הייתה נכשלת במבחן התוצאה. כדי להיות כותבת פורייה, כזאת שלא רק מתחקרת אלא גם יוצרת, נאלצתי להשתחרר מהציפייה שההשראה תבוא במסגרת גבולות הלו"ז שהגדרתי ושהסצנות פשוט יכתיבו את עצמן לפי התור שבו הומצאו.

יש משהו נורא מסתכל בכך שהכתיבה עצמה היא ההפך מתחקיר, שאין קוד לכתיבת רומן ושאין תוכנה שתרמוז מראש שכדאי להוריד סצנה מסוימת, לפני שהיא תטיל צל מוזר על כל מה שבא אחריה. הכתיבה היא מבחינתי המלאכה שבשבילה נחשבת הספרות לעבודה קשה באמת, עבודה שנעשית לבד אבל דורשת משוב מתמיד ולא תמיד נעים ממקורות אנושיים. עבודה, שאיש לא יכול לנבא מראש אם תלבש לבסוף צורה אחידה וכיצד אותה צורה תתקבל, אם בכלל. מצד שני, אם היא לא הייתה כזאת, גם  סירי הייתה יכולה לכתוב רומנים, וכנראה גם הרבה יותר טוב.

״משחקי הכס מלאה בפורנו ודם, כי ככה זה בחיים״

הכותרת היא פרפרזה בלתי תקינה פוליטית של טענה שהופיעה השבוע במגזין הנחשב ניוזוויק, אשר תוקפת באופן בלתי תקין פוליטית ראיון עם הסופר ג׳ורג׳ ר.ר. מרטין, שהתפרסם בעיתון היוקרתי ״ניו יורק טיימס״. אבל למה יש פה פוליטיקה מלכתחילה? פרשנות נטולת ספוילרים

הכותרת היא פרפרזה בלתי תקינה פוליטית של טענה שהופיעה השבוע במגזין הנחשב "ניוזוויק", אשר תוקפת באופן בלתי תקין פוליטית ראיון עם הסופר ג׳ורג׳ ר.ר. מרטין, שהתפרסם באתר העיתון ״ניו יורק טיימס״. אבל למה יש פה פוליטיקה מלכתחילה, ומה הקשר לנערות החטופות בניגריה? פרשנות נטולת ספוילרים

במוקד סופת החרבות הנוכחית בווסטרוז נמצאת הפעם סדרת שאלות שהפנה הבלוגר דייב איצקוף לסופר העומד מאחורי סדרת ספרי ״שיר של אש ושל קרח״ ונוגעת, איך לא, גם לסדרת הטלוויזיה המבוססת על ספריו- ״משחקי הכס״. העובדה שלמרטין עצמו אין חלק של ממש בהפקת הסדרה קצת פחות רלוונטית כאן, בגלל הזיקה הכמעט ישירה של תוכן הסדרה לספרים. ובכל זאת, המשימה שהוטלה על מרטין הייתה להסביר משהו שאפילו מעריצי הסדרה המסורים ביותר החלו באחרונה להתבדח עליו: ״למה הכמות הקיצונית כל כך של עירום ואלימות?״

מרטין, שכנראה נשאל שאלה זו מספר רב של פעמים, מתמודד בגבורה עם הניסיונות החוזרים ונשנים של המראיין להוציא ממנו רמזים לנטיות פסיכוטיות, ומסביר שמבחינתו מדובר במעין "אמת יצירתית", שעומדת מאחורי האונס והרצח שהיו נהוגים לאורך מלחמות רבות בהיסטוריה האנושית. "המטרה שלי הייתה להראות שאם יש רוע ואפלה ביחסים שבין בני אדם, היא נובעת מהם עצמם ולא מהתערבותם של אורקים ולורדים אפלים", הסביר מרטין, כשהוא עוקץ קלות כותבים כמו טולקין וק"ס לואיס. עם ההסבר עצמו אפשר להתווכח, אבל מההקדמה לראיון של איצקוף ניתן להשתכנע שגישתו כלפיו היא מלכתחילה ספקנית. תוך מתן קישור למאמר הדעה שהוא עצמו כתב, טוען איצקוף שהאלימות המינית הרווחת בסדרה למעשה מחוללת לאקטים המפורטים במסגרתה טריוויאליזציה ומציגה אותם כחלק בלתי נפרד מהמציאות. כלומר, בהנחה שהחלק המובן מאליו של המציאות מורכב מאונס, רצח והפיכת כל חתונה שמעורבים בה מועמדים לכס הברזל- למרחץ דמים מפואר.

הסופר ג'ורג' ר.ר. מרטין מסביר ל-BBC ביתר אריכות על העלילה המקיאבליסטית של ספריו והלוגיקה המנחה אותה:

האלימות המינית בסדרות הספרים והטלוויזיה כאחד היא ללא ספק קיצונית, גם כשלעצמה וגם בשל האופן הארוך והמפורט שבו מציגים אותה היוצרים לעיני הצופים. הדיון באופן הצגתה ובהשפעה של אותה הצגה אינו ייחודי ל"משחקי הכס", ויש הטוענים כי רק בזכותו הפך סרט אימה גרוטסקי כמו "אני יורקת על קברך" לקלסיקה. לכן, הטענה שהצגה מפורטת מאירה אלימות מינית כחלק בלתי נפרד מהמציאות, היא בעיניי קיצונית לא פחות מהסצנות שבהן היא עוסקת. עליה לצאת למעשה מנקודת הנחה, שלתוכן העוסק בממלכה רחוקה בעידן ימי הביניים ישנה השפעה ישירה וחזקה גם על התנהגותם של צופים וצופות בני המאה העשרים ואחת.

כאמור, מדובר בוויכוח שמובלע יחסית בתכתובת המיילים הקצרה, הרשמית והמנומסת שפורסמה ב"ניו יורק טיימס". זה לא הפריע למגזין "ניוזוויק", שהשבוע כבר הספיק לפרסם שתי (!) כתבות שעוררו תגובות זועמות בישראל לבדה, להתייחס לתוכן אותו פוסט צנוע ולצאת עם טענה לפיה ״מרטין יכול היה לפנות לגברת האפורה (כינוי גנאי היסטורי לעיתון "ניו יורק טיימס") ולשאול אותה את אותה השאלה".

זוהי עקיצה חריפה במיוחד, לא רק משום שהיא מבקרת את דפוס העבודה של עיתון אחר, אלא משום שהיא מרסקת את המחיצות בין כתיבה חדשותית וכתיבה מגזינית, ומנסה למעשה לרמוז שעובדי העיתון הנחשב בעולם מנותקים מהמציאות. יתרה מכך, "ניוזוויק" משתמש בכינוי גנאי, שהמסר האנכרוניסטי המשתמע ממנו צורב נקודה רגישה, בעידן שבו אמצעי התקשורת המודפסים (ובהם גם "ניוזוויק") נאבקים על קיומם.

פרודיה על מרטין (מקור: joyreactor)
פרודיה על מרטין (מקור: joyreactor)

האמונה שכתיבה צריכה לעסוק ״במוּכָּר״ או ב״חומרים מהחיים״ היא מוצר מבוקש בכל סדנת כתיבה וטענת התגוננות נפוצה של מעריצי הסדרה ״מד מן״. בעיניי, היא לא יותר מבת דודה של הציפייה מתקשורת ההמונים ״להיות אובייקטיבית״ או ״לשקף את המציאות״. בשני המקרים מדובר בדרישה לא ראלית מטקסטים, שבסיכומו של דבר נכתבים על ידי בני אדם (סופרים או עיתונאים), בעלי ניסיון חיים מסוים וראיית עולם סובייקטיבית.

אבל המסר המרגיז באמת מהוויכוח גבה המצח הזה אינו נוגע לכתיבתו של מרטין, אלא להנחה המובלעת בשני הטקסטים בנוגע ל״אמת״ המצויה בכתיבתו. לפי "הניוזוויק" בני אדם נולדים עם התשוקה לאנוס, לרצוח, לשעבד, לאכול בעלי חיים ולהשתלט בעורמה על כס הברזל (כל אדם לפי ״האמת שלו״). הכותב ג'ון וולטרס אינו מסתפק באזכורים של מרטין לימי הביניים ואף מתעקש להחיל את האמירה שלו לימינו אנו. הוא מתייחס למספר סיפורים שהופצו לאחרונה על ידי סוכנויות הידיעות, ובהם חטיפת הילדות בניגריה והאונס הקבוצתי בארה״ב וקובע כי "נשים נמצאות במצוקה בווסטרוז, כשם שהם נמצאות במצוקה ב'עולם האמתי'". לזכותו של מרטין אף מציין וולטרס כי "בווסטרוז נשים הן לא רק קורבנות, כי אם גם גיבורות". זאת, מכיוון מבחינתו, נשים גיבורות-קורבנות פשוט אינן קיימות ב"עולם האמתי", ובכלל- זהו ממקומן הטבעי לכאורה של נשים להיות קורבנות.

מקור: toicool
מקור: toicool

את ספריו של מרטין אני קוראת מאז גיל 14, ולמרות שדווקא התרשמתי לטובה מהעיבוד הטלוויזיוני שנעשה על פיהם, גיליתי בשלב מוקדם למדי שאני מתקשה לצפות בו. נטייתם של יוצרי הסדרה ״להעביר את הזמן״ על רקע תיאורים היסטוריים ארוכים, באמצעות סצנות מין שאינן מקדמות את העלילה, היא בעיניי דרך זולה במיוחד למנוע מצופים גברים לכבות את הטלוויזיה. השוואה בין המדיום הוויזואלי של הטלוויזיה לשפה הטקסטואלית שבה כתובים הספרים אולי תיחשב במובן זה לבלתי הוגנת, ועדיין, כשמרטין מעוניין לפרט על ההיסטוריה הארוכה (והמרתקת) של העולם אותו בדה, הוא לרב בוחר לעשות זאת באמצעים אלגנטיים יותר מאשר להעמיד במרכז ההתרחשות את הזונה רוז.

בעיני מרטין, יצר האדם הוא רע מנעוריו, מה שמסביר מדוע הדמויות הנוצרות בצלמו מתנהגות באופן כה מניפולטיבי ואכזרי. זוהי "האמת" שלו, גם אם היא אינה אמת מוחלטת ואבסולוטית עבור יוצרים רבים אחרים, שתופשים את טבע האדם באופן שונה ולכן גם מביאים ליתר ביטוי את המופלא ביחסים שבינו לבין זולתו. אם קוראים וצופים מוצאים גם את ״האמת״ שלהם דווקא בקולו של מרטין, ולא בקולם של אחרים, אין בכך כשלעצמו כל רע, כשם שאין כל רע בלהניח למרטין להתעלל בדמויותיו כפי שהוא מוצא לנכון.

אבל, מכאן ועד לשימוש דמגוגי בזוועות שמתרחשות מעת לעת בעולם, על מנת להביע מעין קנאה סמויה בחלאות אשר מבצעות אותן, פעורה תהום גדולה מאוד. כל החוטא בניסיון לבנות עליה גשרי בזק, אינו חוטא רק במצפן מוסרי לקוי- אלא בעיוות מסוכן של המציאות.

חוב- צלו האפל של העושר: ביקורת

ספרה של מרגרט אטווד נחווה כמו סדרה של הרצאות במיזם TED, אך בה בעת נמנע מהגיגי העידן החדש האופייניים לדוברים בנושא כלכלה ועסקים.  ברצף קולח שנמנע ממספרים ומעדיף לעסוק בספרות, מתכתבת הסופרת הקנדית עם מושגים כמו "גמול" ו"ריבית". זאת, תוך שהיא חושפת את הצביעות החברתית החותרת תחתם, ובד בבד מהללת את הסולידריות שבין אדם לזולתו

העיתונות הכלכלית רחשה בשבוע שעבר סביב "הון במאה ה-21" של פרופ' תומס פיקטי, אותו רב-מכר מהולל של אוניברסיטת הרווארד, והניתוחים הפסימיים שהוא מציע הן לגבי מקורו של העושר והן לגבי היקף האוכלוסייה שאליה הוא צפוי להצטמצם במאה השנים הקרובות. רשת של טענות ומקרים היסטוריים מגבה את התזה של פיקטי, שבסיכומו של דבר מצטמצמת למשוואה פשוטה למדי. התשואה, על פי פיקטי, תמיד תהיה גדולה יותר מהצמיחה (R>G). משמעות הדבר, היא שכמות ההון תהיה גדולה יותר מהשימוש בו על ידי אזרחי המדינה, ולפיכך גם שכמות ההון תרוכז בידי מעטים.

התזה הזו אולי מדיפה ניחוח משונה של קונספירציה, אבל הספר של פיקטי קסם להמונים בזכות האיבה הגלויה שלו למורכבות מתמטית (ולאובססיה של כלכלנים עם אותה מורכבות) והאזכור התכוף של מצבים מחיי היום וקלסיקות ספרותיות. "מתי בפעם האחרונה קראתם על כלכלן שמצטט את ג'יין אוסטין?" שאל אחד ממבקרי הספר, במה שאמור היה ככל הנראה להעיד על השכלתו, או נאורותו, או עושרו האינטלקטואלי של פיקטי עצמו.

נכון הדבר שספרי כלכלה לא נוטים על פי רב להתייחס אל הרומנים שבבמות למרגלותיהם בחנות הספרים. למעשה, סביר יותר להניח שאם תיקחו ספר כלכלה או ניהול אקראי ליד ("חשוב והתעשר", "מיתוג רגשי"), הכותרת שלו תתכתב אסוציאטיבית עם ספרי הפסיכולוגיה והעידן החדש שבמדפים הסמוכים. אבל האם זה אומר בהכרח שכלכלה וספרות הם עולמות תוכן שונים, שכל כך קשה לגשר ביניהם, עד שהדבר נחשב לסוג של אמנות? האם מבקריו של פרופסור פיקטי לא שמעו מעולם על שר האוצר שלנו?

מרגרט אטווד אינה כלכלנית. לאורך סדרת ההרצאות שלה בנושא "החוב" (במקור- payback) היא אינה משתמשת ולו בסדרת מספרים אחת, ולא נראה שחברות פרטיות אלה ואחרות מעניינות אותה במיוחד. המסע של אטווד למושג "החוב", מושג שרבים מאיתנו מכירים בעיקר דרך אוצר המלים השנוי במחלוקת של מנכ"לית בנק לאומי, אינו מתחיל דווקא בכלכלה אלא בחוקי חמורבי ובספרות הבריטית משייקספיר ואילך.

בעצמה מודה אטווד כי נהגה להאמין שהספרות הקנונית האהובה עליה מבוססת על אהבה. אלא, שמבט נוסף בה הבהיר כי היא מבוססת על חוקי הכלכלה המודרנית. מג'יין אוסטין שכבר הוזכרה כאן, דרך ג'ורג' אליוט וגתה ועד לדמותו הדיקנסיאנית של אבנעזר סקרוג', הסופרים הבריטים המוכרים לנו ביותר נחבטים ללא הרף בסוגיות של חוב ומעמד, רווח וגם נקמה. שוב ושוב הם עומדים מאחורי תפישת גמול בסיסית של "עין תחת עין", אבל גם מבהירים שמשהו "רקוב" באותה תפישה, ושהיא אינה בהכרח מובילה ל"חלחול" התיאורטי של העושר, מהעשירון העליון של החברה כלפי מטה. זאת, משום שישנם מתי מעט שלא צריכים להתאמץ יותר מדי מלכתחילה ואלא אם כן יקרה משהו מיוחד, יעדיפו לשמור את כפית הזהב אתה נולדו לעצמם.

הכסף- לא תמיד המטבע

אטווד מבחינה אפוא היטב בין הגלוריפיקציה שנערכת על פי רב לדמות העני התם, הנאנק תחת עול המשכנתא או עסקיו הכושלים, לבין העשיר העצל, הנהנתן והאדיש לסבל הזולת. היא גם משרטטת מתווה יפה ומשכנע לתמורות שעבר "שער החליפין" אותו משלמות הדמויות בעבור חובותיהן השונים. זאת, בין אם מדובר כאמור בכסף, בגוף, בנשמה או בסכום כולו פלוס ריבית, גמול כפוי שאותו נהוג לכנות בספרות "נקמה".

באותה נקודה, אטווד גם מסירה את כיסוי העיניים המפורסם מעיניה של אלת הצדק ומראה עד כמה מפלות ורוויות שנאה התפישות שלנו בנוגע לפירעון חוב. היא מראה, לדוגמה, עד כמה אנו פתטיים כשאנחנו אומרים על אסיר שהוא "שילם את חובו לחברה", כאשר אנו היינו אלו שלמעשה מימנו את השהות במקום שסיפק לו לינה ואוכל, או עד כמה צדקני אותו נאום של פורציה במחזה "הסוחר בוונציה". נאום, שכביכול נועד להרביץ רחמים במלווה בריבית שיילוק, חדור רוח הנקמה והצמא לדם, ובפועל משפיל אותו בעיני הבריות ומלבה את האנטישמיות היוקדת כלפיו ממילא.

הנחת המוצא המשותפת לכל אלו היא אמונה במעין מנגנון, שהוא כביכול הסיבה והמסובב ביחסים בין הבריות. אותו מנגנון נשען על איזון מצד אחד, ועל תאוות בצע מצד שני. הדרמה המחוללת בעלילה תלויה אפוא בגורם האנושי שיפר את האיזון ויגרום למהומה. במובן זה, טענותיה של אטווד משלימות את אלו של פיקטי. כמוהו, היא מאמינה בצמיחה שמבוססת על עבודה קשה ועל חלוקה נבונה על העושר, אך בה בעת לעולם אינה משתווה לגחמה של בני האדם לנטול את אותו עושר לעצמם. שניהם צודקים, כמובן, ויעידו זאת טבלאות השכר חסרות הפרופורציה של בכירי המשק או מדיניות המחירים המופרזת בכל סופרמרקט מצוי.

הרוח שבמכונה

הנקודה שבה בכל זאת נוצר חיכוך מסוים בין הכלכלה לספרות, "היעדר חפיפה" אם תרצו, הוא בדיוק אותה תפישה מכאניסטית של נפש האדם. מבחינת הכלכלה, כל אדם הוא אוסף של כישורים, עם שאיפה מובנית לעבוד מעט ולהרוויח הרבה. מבחינת הספרות, כל אדם הוא אוסף של תכונות ורצונות, עם שאיפה מובנית לאהוב ולהיות חופשי. את התפישה הזאת לא ניתן לכמת לתוך מנגנון כלכלי, ולכן היא גם אינה נענית תמיד לתחזיות מנגנון הרווח של השוק החופשי.

זאת ועוד, לאדם יש גם נטייה למנוע מעצמו לפעמים את אקט הלקיחה, או לתת מעצמו בלי שום תמורה. בעוד שלנטייה הראשונה ישנו לפחות הסבר הישרדותי (הימנעות מסיכונים), הנטייה השנייה נשמעת מופרכת לפעמים. מדוע לתת לאדם שכן יכול להרשות לעצמו, ועוד לסכם מראש שהחוב לא יוחזר לעולם? מדוע לתרום כסף שהרווחנו בעמל רב לאנשים שאף פעם לא פגשנו? מאותה סיבה שאפילו ביהדות, דת שתפישת הגמול רווחת אצלה גם בעולם הבא, נהוגה שנת שמיטה. שנה, בה נזנחים ספרי החשבונות והאדמה אינה מעובדת, והסביבה כולה חווה התחדשות שנובעת מהרצון הטוב והנקי מאינטרסים של כל המעורבים בקהילה.

'They are very generous to us, but do they really think we need these things?'

בפרק האחרון בספרה, יוצאת אטווד להראות לאבנעזר סקרוג' את ההשלכות של ניצול יתר של משאבי הטבע, לעומת חיים בעולם שבו בני האדם מעדיפים את האופניים על פני כלי הרכב ואת השימוש בטכנולוגיה על פני ניצול כוח אדם בעולם השלישי. אתם יכולים לתאר לעצמכם באיזה עולם נעים, נקי וטוב יותר לחיות (אם בכל זאת יש לכם ספקות, לשם כך בדיוק כתבה אטווד גם את הרומן "שנת המבול").

שכנועו המיוחל של סקרוג' נועד אפוא להבהיר גם לנו שאם יש תקווה במנגנון, הרי שהיא אינה נובעת משמירה על האיזון או מיכולת דחיית סיפוקים, אלא בהכרה שכל אותו מנגנון הוא מלכתחילה המצאה אנושית, ותו לא. מה שהופך אותנו לבני אדם הוא, אם כן, לא היכולת שלנו לקחת, אלא היכולת לבחור מה לקחת וכיצד, תוך שאנו בוררים היטב את ההשלכות של כל אחת מהאפשרויות.

כל אותם דברים יפים כאמור לספרות בריטית מהתקופה שעד תחילת המאה הקודמת, ולעידן שבו "הטייקון" הכי גדול בסביבה היה לכל היותר בעלים של כמה בתי חרושת. אבל, גם כעת, כשכולנו נאלצים לקחת הלוואות, או לגהץ ללא הרף את כרטיס האשראי השחוק, עדיין יש לנו את הסולידריות אחד כלפי האחר, ואת המודעות החברתית כלפי יחסי ההון והשלטון. נטל החוב אומנם הולך וגדל, אך בזכות החופש להביע ביקורת ציבורית והאכיפה הנחושה של החוק על כל גילוי של הונאה או שחיתות, אנו מסוגלים להבהיר כי החוב אמור להיות נגזרת של טעויות שאנו עשינו בלבד—ולא לשמש כ"תספורת" של מישהו אחר.

נ.ב.

בשלב מאוחר למדי (בעת כתיבת הפוסט הזה, אם לדייק). גיליתי שישנו גם סרט דוקומנטרי, המבוסס באופן זה או אחר על ספרה של אטווד, ואף מעוטר בכמה ענפים מפוקסלים מפסטיבל סאנדנס האחרון. את פערי הצפייה נשלים בקרוב, אך בינתיים הנה הטריילר:

חוב- צלו האפל של העושר. מרגרט אטווד. מאנגלית: ברוריה בן-ברוך. הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011

נשים מתבוננות בגיבורות על: סיכום הרצאה

בעולם גיבורי העל, הגיבורות נחשבות לפיל היפה שבחדר – מותר להתבונן בהן אך לא רק בהן, מותר להתפעל מעוצמתן אך לא להעריץ את אלימותן. בהרצאה נפגיש את הדימוי הנשי שלהן עם זה של הנשים שבקהל. נבחן סוגיות של זהות והזדהות, גוף וגזע, ונברר אם תקרת הזכוכית שקופה עד כדי כך שאי אפשר להבחין בה אפילו בעולם שהגיבורים לובשים בו טייטס. דגש מיוחד יינתן לוונדרוומן ולמיסטיק מסרטי אקס מן

"הפיל היפה" של סרטי גיבורי-העל מצא את דרכו גם ל"מליצה", לבקשת הקהל בהרצאה שניתנה בכנס עולמות 2014, וכן לבקשת הקוראים שלא יכלו להגיע. בהרצאה נפגיש את הדימוי הנשי של גיבורות-העל עם זה של הנשים המתבוננות בהן, במדיומים הוויזואליים השונים. נבחן סוגיות של זהות והזדהות, גוף וגזע, ונברר אם תקרת הזכוכית שקופה עד כדי כך שאי אפשר להבחין בה אפילו בעולם שהגיבורים לובשים בו טייטס 

העובדה שאנחנו כמעט לא רואות נשים בתפקידים של גיבורות-על, או רואות את התפקידים שהן ממלאות כפגומים, לא אומר שנפקד מקומן של הנשים מהיקומים המפוארים והמסואבים להחריד של ההרואיות הבין-גלקטית. ישנן דרכים שונות להביט בגיבורות-על, וכדי לסקור את כולן מוטב לייסד כנס שלם, ולא הרצאה של שעה. אין לי אפשרות טכנית לסקור את כל ההיסטוריה הענפה של גיבורות-העל במיתולוגיה, בקומיקס, או בקולנוע, או להתמקד יותר מדי בדמות ספציפית. לכל היותר יהיה מדובר בסקירה כללית ובכמה הרחבות, שיבהירו את הנקודות המרכזיות יותר בהרצאה. מי שמעוניינת להרחיב בנושא מוזמנת לקרוא את ספרו המצוין של Mike Madrid "The Supergirls" או לצפות בסרט הדוקומנטרי הקצר והמשובח "Wonder Women! The Untold Story of American Superheroines".

ההרצאה הזו הולכת להתמקד בכן, הקהל הנשי שמתבונן בנשים אחרות, על רקע הרצועה הנרטיבית של הקומיקס או הקולנוע. בין היתר אנו נשאל כאן את השאלות למה מלכתחילה אנחנו רואות כל כך מעט נשים בתפקידי גיבורות, למה הנשים המעטות שכן מכהנות בתפקיד מתאפיינות בצורת הצגה כה ספציפית, ולמה אנחנו בדרך כלל לא נמצא נשים אחרות שאוהבות סרטי פנטסיה המבוססים על דמויות גיבורי-על, וגם מעוניינות לדבר על זה.

סרטי קומיקס או גיבורי-על, או כפי שההגדרה לכאורה מחייבת לקרוא להם "סרטי פנטסיה, המבוססים על דמויות גיבורי-על" הם למעשה מעין סוגה ויזואלית פרגמטית במיוחד, שמכילה מערבונים ("קפטן אמריקה") לצד קומדיות רומנטיות ("הסופר אקסית שלי") ומותחנים אפלים (מרבית סרטי "באטמן" לאורך השנים) לצד סרטי פעולה שטופי שמש ("ספיידרמן"). אם בכל זאת נתאמץ להתאים את כולם לרשימת מוסכמות מסוימת, הרי שנשים לב שמעטים מאוד סרטים שבהם שותפים גיבורי-על ושמתרחשים בסביבה אקזוטית כמו הכפר או יפן, בהשוואה לאלו המתרחשים על רקע העיר הגדולה והמוכרת. על פי רב ממוקמים הסרטים בעולם המודרני או הקדם-מודרני או העתידני-אך-עדיין-מוכר. התת-סוגה שלהם, "הפנטסיה האורבנית", מבוססת על החוקים שכבר מוכרים לנו מבחינה גאוגרפית או חברתית, שהם כאמור חוקי העולם המערבי ובדרך כלל גם חוקי הכלכלה והפוליטיקה. השיטה המונהגת תהיה לעולם קפיטליזם, בראש ארצות הברית יעמוד לעולם נשיא גברי וחמור סבר, ומרבית התושבים (שהם למעשה תושבות, נחזור לזה בקרוב) מתגוררים בבניינים גבוהים וברמת חיים וטכנולוגיה שתושבי ישראל יכולים רק להתקנא בה.

הספרות האקדמית (הלא כל כך ענפה) בנושא עדיין חלוקה בשאלת הזהות האינהרנטית של גיבורי-העל: האם קלארק קנט או סופרמן הם שמהווים הלכה למעשה את האלטר-אגו של הגיבור? לא ניכנס לוויכוח עצמו, אך מה שניכר מיד הוא ההבחנה הכמעט מובנת מאליה בין זהות רגילה ויומיומית לבין התחפושת, שכביכול "משדרגת" את הגיבור לקיום אלטרנטיבי ומרגש יותר. חבל שישנם לא מעט גיבורים, בעולמות של DC ומרוול כאחד, שההבחנה הזאת ממש לא תקפה מבחינתם. בסדרת "אקס מן" הם מכונים בשם הצורם visible mutation, שמשמעו הופעה חריגה ואחדותית, שלא ניתן להסתיר או להתכחש אליה בחיי היום יום. מי כמו The Thing או נייטקרולר יודע מה המשמעות של רדיפה ושל פחד, ושל בני משפחה שטורקים בפניך את הדלת, משום שהם לא מסוגלים להכיל את הגוף הענק או את הזנב שהקנו לך הכוחות המוטנטיים.

פרנץ פאנון השווה פעם בין אנשים שחורי עור ליהודים כשהסביר שבניגוד לשחורים, היהודים מסוגלים להסתיר את יהדותם כשהם יוצאים ממפתן הבית. ההבחנה האסתטית המלנכולית שלו, למרבה הצער, אינה מגדירה אך ורק את המוטנטים שנולדו וברשותם כנפיים או קרניים, אלא גם את אלו שהשונות החברתית שלהם נלכדה בין הפטיש לסדן של היותם מוטנטים ובני אדם. אנשים שנולדים לגזע או ללאום או כשהם בעלי כרומוזום XX, ואינם יכולים לברוח או להתכחש לזהות הגנטית שלהם, אף שמעולם לא בחרו בה בפועל.

בניתוח לסרט "ספיידרמן" מ-2002, טען ריצ'מונד שהמצלמה מציגה לנו נופים מוכרים משל העיר ניו יורק, מנקודת מבטו של גיבור העל הטווה את קוריו בין הבניינים, וכך יוצרת בקרב הצופים אפקט של הזדהות. אנו מלוות את פיטר פארקר כשהוא מתחבט בדילמות הפסיכולוגיות שמגבשות את זהותו כגיבור, נתקל בהיעדר האידאלים שהוא מציב לעצמו במציאות, ונאבק להביא לצדק ולאיזון באמצעות הפיכתו לאזרח פורע חוק (vigilanty). המאבק, כאמור, מתבצע באמצעות זהות חלופית והופעה (פרפורמנס) שהגיבור מאמץ לעצמו. גיבורי ה"אקס מן", לדוגמה, קוראים לעצמם בשם הזה משום שהם לכאורה חוננו בכוחות "אקסטרה" בהשוואה ליתר בני האדם, אף שהם עדיין תופשים את עצמם כבני אדם ושואפים להגיע עמם לשוויון זכויות.

העובדה שישנן מעט נשים בתפקידי גיבורות-על, ואף פחות נשים שמפורסמות בתפקידים אלו (חוץ מוונדר וומן), רק מדגימה כיצד הגברים שכתבו, הפיקו, ביימו והפיצו את מרבית היצירות בתת-הז'אנר פשוט מעדיפים ליצור מנקודת מבט של גברים. ככלל, מיניות בסרטים המבוססים על דמויות גיבורי-על מהווה סוג של טאבו. לאו דווקא מפני שהסרטים הללו מיועדים לילדים או לא מיועדים לילדות, אלא משום שהם נוטים לשקף את רוח התקופה של היצירה הספרותית המקורית, ולכן גם להתאפיין בשמרנות. הייצוגים שאנחנו נראה במרבית הסרטים הללו יהיו אפוא גלגולים מודרניים של המיתוסים ההרואיים השחוקים ביותר שמוכרים לאדם: הגיבור חסר החת שמציל עולם המורכב ברובו מעלמות יפהפיות במצוקה, וממפלצת גברית ומרושעת שרוצה לעשות בדיוק ההפך.

זה לא שנשים פסולות מלכתחילה מלשמש בתפקיד גיבורות-על, אבל סביר להניח שהן לא תופענה מלכתחילה כגיבורות, אלא כמסייעות או כמשתפות פעולה או כ"חוזרות בתשובה" שמחליטות ברגע האחרון לעבור לצדו של הגיבור (קצת כמו נערות ג'יימס בונד, כשחושבים על זה). גם ההחלטה להפוך לגיבורה לעולם לא תיתפס אצלן כמובנת מאליה, ולרב היא תבוא בסיכום טראומה או חוויה קורבנית אחרת, מידי גברים כמובן. קחו לדוגמה את סברה, גיבורת-על שהיא לכאורה "משלנו". טוב, לא באמת. סברה נוסדה ביקום של מרוול, ומגן הדוד שמתנוסס על צווארה האתלטי מעיד על עברה כחיילת מוטנטית בשירות המוסד, ממנו עקרה לאחר שטרוריסטים גברים חיסלו את בנה התינוק. אין עוררין על כך שהיא נראית אסרטיבית וחסונה וגם אקזוטית במידה הזויה כלשהי, ובכל זאת העבר הטראומתי שלה מסמן בה סוג של פגיעות.

בנקודה הזאת אני רוצה להסתייג ולשוב לשחר ההיסטוריה של הקומיקס האמריקני, שבראשיתו היו הייצוגים של גיבורות-על לא פעם מעניינים ואף מקוריים. קחו לדוגמה את "האישה באדום", צלפת קטלנית בגלימה אדומה, או מאדאם פאטאל, גבר הנלחם בפשע כשהוא מחופש לאישה זקנה.

יחד עם זאת, בתקופת הזהב של הקומיקס ניכר שהמגמה השתנתה, ונשים צעירות בהרבה הלכו והופיעו על שערי המגזינים. הן לא היו גיבורות-על בזכות עצמן, אלא לכל היותר בנות זוג או מחליפות מקום של גיבורי-על מוכרים כמו Hawkman והפלאש. הן גם נעלמו לחלוטין, כמובן, מרגע שהכותבים מאסו בהן או שהן עצמן "החליטו" להתחתן עם הגיבורים ולהיהפך לאימהות ועקרות בית. המוקדם מבין השניים, כנראה.

קאטוומן

אבל נשים כן הצליחו להגיע בשלב מוקדם להופעות סולו, ברגע שהוחלט להוריד ממכסת הגיל שלהן עוד מספר שנים. מרגע שזוהו כ"ילדות" (girls), גם אם היו בפועל כבר נערות או נשים צעירות (כמו סופרגירל), הן יכלו להמשיך ולהילחם בפשע למשך שנים ארוכות ומבלי שהקריירה שלהן תועמד בסכנת פרישה. ה"ילדות" הלוחמות בפשע זכו להערצה מבלי שהפכו לאובייקט סקסיסטי, ויחסיהן עם גיבורי-העל העובדים לצדן היו מורכבים יותר מהמשיכה הרומנטית השגורה לעייפה, מבלי שאיימו על סמכות הגבר כדמות המבוגרת והאחראית.

קומיקס או קולנוע הם מדיומים ויזואליים, וגם הנשים נמצאות שם מלכתחילה בתור אובייקטים שאמורים להתבונן מהם. מתוקף ייצוגן האסתטי כביכול, הן לא יכולות להסתבך בקרב פיסי אמתי, שהרי זה יהרוס להן את הפן ועלול חס וחלילה לשבור ציפורניים. כוחות-העל שייוחסו להן יהיו בדרך כלל ומלכתחילה פסיביים ובלתי התקפיים. הן יוכלו להקים שדה הגנה, להפוך לבלתי נראות או לרפא את עצמן, אבל למי לכל הרוחות זה עוזר, כשצריך למנוע מנבל רב עצמה להשמיד את העולם? למעשה, גם אם אותם כוחות יהיו התקפיים מספיק כדי לא לגייס את התמיכה של העמיתים הגברים, הרי שנשות "האקס מן" תוכלנה להפעיל אותן ממרחק בטוח, כשהמאמץ היחיד שנדרש מצדן הוא הרמת היד באוויר והרכבת עדשות מגע לבנות.

גם שרירי הבטן של גיבורי-העל הם מעין אובייקט למבט. מה שבכל זאת אינו ברור הוא כיצד נשים אמורות לשמש בה בעת אובייקט של תשוקה ושל פחד, כשבגדי הים שהן לובשות לא ראויים אפילו לאימון פילאטיס בברכה. מבחינת יוצרי הקומיקס אין שום בעיה ש-Power Girl תרדוף אחר פורעי חוק כשמשטרת הצניעות תתאמץ להדביק אותה, או ש-Starfire תאתגר את יכולת הריכוז של ה-Teen Titans כשהיא מרחפת מעליהם בעירום כמעט מוחלט.

מעבר לכך, מדובר בייצוג שמנקודת מבט של נשים נראה כמגוחך משום שהוא מציג גוף שהוא למראית עין מושלם לחלוטין, למרות שבמהלך העלילה הוא אינו עובר טקסי טיפוח כלשהם וחלקים מסוימים בו גם אינם ממושמעים לכוח המשיכה. מדובר, בסיכומו של דבר, בייצוג שמגשים פנטסיה אירוטית של גברים לגבי "אידיאל יופי נשי", שכיאה לתרבות המערבית הוא גם לבן ורזה ושופע "במקומות הנכונים".

התפישה של נשים כקורבן מטובענת כה עמוק בתרבות גיבורי-העל, שלעתים היא פשוט אינה נענית לחוקי ההיגיון. קחו לדוגמה את הסצנה שבה קלייר נשבית על ידי הרוצח סיילר בסדרה "Heroes" ובמקום להשתמש בכוח הפיסי שלה כמעודדת, שואלת את הרוצח בתמימות "אתה מתכוון לאכול לי את המוח?" (תגובת סיילר: "איכס, קלייר, זה מגעיל").

ישנם כמובן כמה ייצוגים מרתקים של נשים בקומיקס, שבאופן תמוה טרם עובדו לקולנוע. She-Hulk היא לכאורה הדוגמה המובנת מאליה, בגופה המסיבי והשרירי, אבל גם וונדר וומן, שחורדינית חטובה, שימשה במשך שנים רבות כמודל לתנועה הפמיניסטית בזכות אומץ הלב ורדיפת הצדק שהפגינה. בעיני מצא חן במיוחד "האורקל" הגלגול האחרון והגאוני של באטגירל, שלמעשה משיב את הכוח לידיהן של נשים באמצעות הטכנולוגיה.

שי האלק

על זינה ובאפי, הגיבורות הנערצות מסדרות הטלוויזיה של שנות התשעים, אפשר להריץ שתי הרצאות נפרדות בנושא. אין ספק שהן נשים חזקות, דמויות מלאות ועגולות וגם גיבורות על במונחי העלילה שבראשה הן עומדות. בד בבד, הספרות הביקורתית בנושא טוענת שאותה עלילה, שנכתבה לכאורה על ידי גברים, מורידה מסמכותן כגיבורות כשהיא מעבירה אותן טכסי השפלה שגברים במעמדן לא היו עוברים. הן מוכות בצורה חמורה, נאלצות לוותר על בני זוג ועל בית חם, ולפעמים מוצאות עצמן בסיטואציות שבהן הן פשוט פורצות בבכי, תגובה מאוד לא שגורה אצל עמיתיהן הגברים.

דמויות שדווקא התקבלu מצוין אצל בנים ובנות כאחד בטלוויזיה היו "הפאוורפאף גירלס", שמעבר להיותן חמודות ואסרטיביות קסמו לילדים בעצם הדבקות שבה הגנו על כבוד המשפחה ואחת על השנייה, וגם שיקפו את עולמן של ילדות קטנות ב"מלחמה" שלהן בבנים.

כיום נהוג שבכל חבורת גיבורי-על יש אישה אחת, לא פחות ולא יותר. היא תמיד מאוד יפה, חזקה ולעתים גם חכמה בהשוואה למקביליה הגברים, מה שאמור לשבות לכאורה את לב הנשים שבקהל. העיקרון דומה לדו"ח מבקר המדינה לפני האחרון, אם תרצו, שבו נמצא כי אחד מכל שמונת בעלי תפקידים בכירים במגזר הציבורי היא אישה. יש לכך תפקיד סמלי, אך לא מספק. אם הופכים את התפקידים, רואים שנשים ממלאות אותם מקומות סקסיסטיים ופסיביים כבעבר, רק באופן מוצנע יותר.

בזמן האחרון עלתה השאלה למה טרם הופק סרט על האלמנה השחורה. אז כן, ישנו כמובן התקדים של כישלונותיהם החרוצים של סרטים דומים שהופקו בכיכובן הבלעדי של גיבורות-על. הסיבות בפועל לכישלונם של אותם סרטים, הן שגם גברים וגם נשים לא אהבו אותן. מחקרים מראים שהגברים שצפו באותם סרטים חשבו על הנשים כעל "ביצ'יות" וכנטולות סממנים נשיים, בעוד הנשים הסתייגו מהאלימות בה השתמשו אותן גיבורות, וטענו שהן למעשה ממלאות בסרטים תפקידים של גברים.

בלאק ווידו

מה נשים כן רוצות? נשים לסביות שהתראיינו למחקר על הסדרה "זינה" גילו שהן מתחברות אליה פחות בשל העלילה כשלעצמה, ויותר בשל היחסים המורכבים הנרקמים בין הדמויות הנשיות. בהמשך למבחן בכדל המפורסם, זה שמעריך את נוכחותן של נשים בסרטים לפי האפשרות שלהן לדבר על נושא שאינו גברים, נראה שגם הנשים עצמן מעוניינות לראות יותר ייצוגים של נשים, שמתאפיינים ביחסים מורכבים יותר מאשר המשיכה הבין- מינית. במלים אחרות, אנחנו מעוניינות לראות את אותה דינמיקה שאנחנו רואות בין נשים במציאות, על החברות והאחווה והקנאה והבגידה שנלוות לה לפעמים.

כשאישה אינה מוצאת אדם אחר שיבין ללבה או שישמש לה ככתף תומכת, אפשר להבין כיצד היא מאבדת את ההבחנה בין טוב ורע ומפתחת עולם מושגים מעוות, הנשען על פרובוקציה ביחסים בין המינים. בעבודת הסמינר שכתבתי בתואר הראשון טענו המרואיינות שמיסטיק נדחית מ"האקס מן" לא רק כמושג אהבה רומנטי, אלא גם כאישה וכמוטנטית בעלת עור כחול וכהה, כמעט שחור. היא לומדת לאמץ אפוא את ההופעה שלה כסממן היכר וכדבר שיש להתגאות בו, פשוט כי האלטרנטיבה היא להיות מוקצה מכל כיוון אפשרי.

אצל נבלות כמו מיסטיק, בניגוד לגיבורות כמו יריבתה מיס מרוול, אנחנו כן נראה שבירה של תקרת הזכוכית במונחי נטייה מינית וגזע. טקסי ההשפלה שעוברות נבלות יהיו, בהתאם לכך, מועצמים עד כמה וכמה בהשוואה לגיבורות. סביר להניח שעד סוף הסרט הן פשוט תשכחנה שהן נבלות קרות מזג ותתחננה לגיבור שיושיע אותן מגורלן האכזר ויהרוג אותן במו ידיו.

לא נעים לומר, אבל הפנטסיות התרבותיות שלנו שונות משל גברים. זה לא שאנחנו דוחות נשיות חזקה, אבל אנחנו כן נמשכות ליופי ולעדינות ולתבונה. אם אישה תרצה לפתור קונפליקט, סביר להניח שהיא תנסה בראש ובראשונה להשתמש ברצונה הטוב, ותנצל את האלימות רק כמוצא אחרון. מקובל לבקר בחריפות דמויות כמו הנסיכות של דיסני, אבל בפועל אנחנו כן רואות כפנטסיה את הסיפורים שלהן, משום שהם מייצגים גם ערכים נשגבים כמו רומנטיקה, חברות ואימהות.

לאו דווקא מדובר בשאיפות סותרות. בחלק מסרטי הפעולה כבר קיימת הכרה בפנטסיה של נשים, ונערך גישור מעניין בינה לבין מיתוסים תרבותיים. הגיבורה, וונדר וומן  או האלה אתנה, נולדת מלכתחילה למעמד עליון כלשהו, בתור נסיכה או אלה או מוטנטית רבת עוצמה. החברה מאפשרת לה לנצל את אותו מעמד, שגובר אף על סמכותם של הגברים, כדי להילחם בגבורה על הערכים שחשובים לה באמת, ובהם שמירת השקט והשלווה והגנה על הנדכאים ובעלי החיים.

דרך נוספת לנצח את הקלישאות היא פשוט להפריך אותן, באמצעות כתיבה של נשים ומודעות עצמית למגבלות האמתיות של גיבורות-על. אפשר להראות דמויות נשיות מורכבות יותר, שנראות ומתפקדות כמו הנשים שכולנו מכירות, וכך גם ליצור עמנו קשר עין, כשאנו יושבות בקהל.

אם נסתכל לרגע על המכלול של התפקוד שלנו, בעבודה, בלימודים, בניקיונות ובבישולים, נראה שכולנו למעשה אלופות בניהול זמן. האימהות שבינינו גם הוכתרו לא פעם על ידי ילדיהן כ"גיבורות-על", בזכות האופן הבלתי מתפשר שבו הגנו על שלומם ועל רווחתם. עד שהמאבק לשוויון זכויות יביא לייצוג הוגן ומכבד של הופעת נשים במדיומים הוויזואלים השונים, מוטב שהיוצרים הגברים באותם מדיומים יכירו בעבודה הקשה שנשים עושות בכל מקום, גם כשהן אינן מחוננות בכוחות מוטנטיים- ויפה שעה אחת קודם.

החוק למניעת בדידות: ביקורת ושתי הערות

חבל שלא נוצר יותר דיבור סביב האופן בו הסאטירה החברתית של מיכאל שיינפלד מגדירה את סטטוס הצעירים בתרבות הריאליטי, גם אם אותה סאטירה אינה פוליטית כפי שהיא נראית • "שנות החלב" היא נובלה נפלאה • הערה על דמותה של רוזי מרב המכר של גרהם סימסיון

חבל שלא נוצר יותר דיבור סביב האופן בו הסאטירה החברתית של מיכאל שיינפלד מגדירה את סטטוס הצעירים בתרבות הריאליטי, גם אם אותה סאטירה אינה פוליטית כפי שהיא נראית • הערה על דמותה של רוזי מרב המכר של גרהם סימסיון • המלצה על הנובלה הנפלאה "שנות החלב"

בעולם הערבי יצאו למהפכה בגלל ציוצים בטוויטר, באוקראינה הודח הנשיא לאחר שנודע בתקשורת על הטבח שביצע במפגינים מעמו ובסין קיים מזה שנים רבות איסור על הפצת ספרים, אשר מותחים ביקורת על שלטונות המדינה, או מתבוננים בערגה על העולם המערבי. בכל העולם ידועה היכולת של המלים לעורר את ההמון מרבצו ואפילו להניא אותו לפעולה- גם כשאסור להשמיע אותן, גם כשבחוסר תשומת לב מכבסים אותן בגלל הלך הרוח הדומיננטי יותר שבתקשורת.

לכאורה גם "עם הספר" שלנו כותב כל מילה באותיות של קידוש לבנה. אנחנו נוהגים לדבר על המחדלים שמפריעים לנו וגם נהנים לעשות זאת באריכות ובכל פורום אפשרי, בקול רם ובחדרי חדרים, בקבוצות הווטסאפ ובסטטוסים מצייצים. הבעיה היא שבאותה נשימה אנחנו מצפים שמישהו אחר יתעמת עם המלים הקשות והבעיות שמאחוריהן. בדרך כלל זה יהיה העיתונאי, חבר הכנסת מהמפלגה הקטנה או הפעיל החברתי הבודד, שכנראה "אין לו חיים".

אם אכן היינו עם של "ספר", אז אלגוריות פוליטיות פרובוקטיביות היו נהפכות לשיחת היום שלנו. שורות מפתח מתוך "החוק למניעת בדידות" או "הזקן השתגע" היו מצוטטות בהודעות לעיתונות של חברי כנסת מימין ומשמאל, זוכות לקריאות חרם מצד אנשים שמרגישים מותקפים על ידן ומצוטטות בהרחבה בתכניות האקטואליה, במקום עוד תיאורי סקס מ"חמישים גוונים של אפור".

"החוק למניעת בדידות" מסתמן כמו הספר "הריאליסטי" יותר מבין השניים, עד כמה שרומן עברי המתרחש בשנת 2020 יכול להיות "ריאליסטי", דווקא משום שהוא יוצא מתוך התחושה המוכרת כל כך של אדישות. גם כאן, חי הציבור הישראלי במציאות שהוא יודע להצביע על פגמיה, אך אינו מוצא בעצמו את הדבקות או את היכולת להביא בה לשינוי.

אף על פי כן, בעולמו של שיינפלד קשה לזהות את הפרנויה האופיינית כל כך לשגרה החדשותית הישראלית. לא תמצאו כאן אזכורים לסוגיית השוויון בנטל, לטיפול בבעיית המסתננים או לסכסוך הישראלי- פלסטיני. על איומים קיומיים ופצצות אטום בכלל אין מה לדבר.

ישראל העתידית של שיינפלד היא למעשה מדינה בורגנית באופן כה מעורר חשד, שבשלב מסוים נשאלת השאלה האם היא שינתה את שמה ל"מדינת תל אביב" (עלילת מרבית הרומן, חשוב לציין, מתרחשת בכלל בירושלים). בעולם זה של בתי קפה, צימרים בצפון וחדשות ערוץ 2, מעסיקה את הציבור סוגיה מרכזית. סוגיה, שהדיון האקטואלי בה ותיק לא פחות מהשיח סביב יציאת הנשים לעבודה או האלימות בבתי הספר. מדובר, כאמור, ב-"בדידות", אותו כינוי גנאי נורא לסרבני הזוגיות, שמתעקשים על פיתוח קריירה ומגורים עם שותפים במרכזי הערים, תחת בחירת פרטנר לחיים והקמת תא משפחתי.

שיינפלד נמנע באופן מחושב מלהסביר מדוע בעצם מדובר בבעיה, מבחינה דתית, אתנוגרפית או אפיל לאומית. הוא גם לא משקיע כל כך בבחינת אחורי הקלעים הפוליטיים של ההתרחשות, שעניינה "חוק" שנועד למנוע את הבדידות. בפוליטיקה של שיינפלד אין ציטוטים דרמטיים של שרי ממשלה, אין ציטוטים דרמטיים לא פחות של חברי כנסת מהאופוזיציה ואין אפילו פוליטיקאי שמנסה לחזור בו על מנת לזכות מחדש באהבת העם. הסאטירה של שיינפלד ככל הנראה אינה מדברת על יאיר לפיד. התוצאה, אלגנטית ככל שתהיה, מרוקנת כמעט מתוכן את הסאבטקסט הפוליטי של הרומן.

מעדיף לעסוק בסוגיית הבדידות כשלעצמה. עמ' 165 מתוך "החוק למניעת בדידות" (צילום)
מעדיף לעסוק בסוגיית הבדידות כשלעצמה. עמ' 165 מתוך "החוק למניעת בדידות" (צילום)

ניכר ששיינפלד מעוניין לעסוק בבדידות כשלעצמה הרבה יותר מאשר במאבקי הכוח של הנלחמים בה או עליה. נכון שלאדם שמורה הזכות לחיות כפי שירצה, אך האם בעשותו כן הוא בהכרח מבצע בחירה נבונה? אם צורך בסיסי של אנשים הוא במציאת שותף לחיים, האם אדם שאינו מוצא שותף שכזה ובוחר בבדידות מדחיק הלכה למעשה את האומללות שלו? יונתן פכטר, צעיר ירושלמי בודד,  מתחבט שוב ושוב בשאלות האלו בשעה שהוא נאלץ לתווך בין מאבקו הפוליטי לחייו האישיים והמשפחתיים.

כתיבה שהולכת ומשתפרת במהלך הרומן ותפנית מבריקה בחייו הרומנטיים של פכטר מסייעת לרומן בסופו של דבר להתעלות מעל הסיטואציה הכביכול-מופרכת שבמרכזו. "החוק למניעת בדידות" הוא סאטירה מרירה-מתוקה על ההגדרה העצמית של צעירים בורגנים בעידן הדיגיטלי ותרבות הריאליטי. יתכן שהתייחסות כוללת יותר להווייה הישראלית ולתרבות הפוליטית הייתה מוסיפה לו גם נפח מד"בי ומסר פוליטי משמעותי יותר. מסר, שאולי לא היה חומק הפעם מעיניו הביקורתיות של קהל הקוראים הישראלי.

ואם כבר אהבה

רב-המכר "פרויקט רוזי" של גרהם סימסיון הוא סיפור אהבה בין פרופסור בגנטיקה, שלוקה בתסמונת אספרגר, ל… אישה, שכאמור עונה לשם "רוזי". גם כאן מדובר ברומן שמהדהד באופן משמעותי רב-מכר אחר של השנים האחרונות, במקרה זה "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה". שניהם, אגב, רומנים מהנים מאוד.

"פרויקט רוזי" מספר את סיפורו את פרופסור דון טילמן, אדם שרגיל לנהל את חייו לפי שעוני עצר ושאלונים כמותניים, ומחליט לקחת על עצמו דווקא את הפרויקט הבלתי רציונאלי לכאורה של מציאת שותפה לחיים. במהלך הפרויקט נקראת דרכו של הפרופסור הדקדנט דווקא ידידתנו הברמנית רוזי, וכמובן שהקלפים נטרפים באחת. מדוע? המחמאה הגדולה ביותר שמעניק טילמן לרוזי בפגישותיהם הוא שהיא אישה יפה, מה שאומר שהוא ככל הנראה בחר בה לפי נתונים הניתנים לאומדן חיצוני.

הקומדיה הרומנטית והצפויה שבמרכז הרומן נשענת על הניגוד אותו מהווה רוזי לכל תכונותיו של טילמן. כדי כך, היא מתוארת ברומן כמאחרת כרונית, מעשנת ובעלת עבר בעייתי במידת מה. מעבר לכך, בין השורות, היא גם מסתמנת כאדם לא יציב ואנוכי, שעל אף כוונותיו התמימות נוטה לנהוג באימפולסיביות ולגמול בקולניות דווקא לאלו שחפצים ביקרו.

בניגוד לפרטנות הרבה בה מתואר נתיב מחשבותיו של טילמן, למחשבותיה של רוזי אין אנו זוכים בגישה במהלך הרומן. את הקלישאה על המוח הנשי כולנו מכירים, אך במקרה של רוזי אנחנו אפילו לא מצוידים בסריקת MRI  ספרותית. בשעה שטילמן נאלץ שוב ושוב להתנצל, להתרוצץ ממקום למקום ולכפר על מעשיו הנמהרים בכוח אהבתו המוצהרת, מדמותה של רוזי אין למחבר ציפיות מעין אלו. לאורך כל הרומן היא אינה מסבירה את מעשיה, ולא מסתמן מהרומן שישנה הנחה בקיומו של הסבר כזה.

כל שמצופה מרוזי, כמושא אהבה בקומדיה רומנטית שנכתבה על ידי גבר, הוא להיות יפה, ולאתגר במידת מה את הגבר שלצדה. היא אינה שותקת, אך גם אינה מדברת בקול שאתו יכולות נשים אחרות להזדהות. כביכול, על אף הבעיות הנפשיות שמהן היא כנראה סובלת, אנו אמורים לשבח את הגיבור על נכונותו לחזר אחריה, ולהריע לו כאשר הוא נוחל הצלחה וזוכה להיענות. בנוסף אנחנו אמורים להניח, מטבע הדברים, שמערכת היחסים שלהם גם תייתר את הצורך בכל טיפול נוסף בבעיותיה של רוזי, כמו התחברות לנשים אחרות, שכל קשר יציב איתן אינו מופיע כלל ברומן. אולי בעצם עדיפה כבר הבדידות.

המלצה בקטנה

באחרית הדבר לספרה החדש כותבת המשוררת המוערכת יערה שחורי כי הוא נולד מתוך רעיון לכתוב גרסה מודרנית למעשיית "החלילן מהמלין". הפעם, לא סרטון ויראלי ביוטיוב בו רודפים מאות ארנבים אחר צעירה יפנית, אלא מעשייה מלנכולית על עולם שבו שלחו ההורים את ילדיהם מעליהם, ואז שכחו מקיומם.

הנובלה שבשמה נקרא הספר מתפקדת גם כמעין גרסה מערבית לרומן דיסטופי אחר בשם דומה, "שנות השפע" של צ'אן קון-צ'ונג. שחורי מתארת גם הפעם חברה שבעה למראית עין, שמדחיקה עבר אלים באמצעות הווי בורגני ותרבות צריכה הגובלת בנוירוטיות.

המופלא אצל שחורי הוא האופן שבו היא נותנת לשירה שלה לתפקד כפרוזה. הדימויים היצירתיים ביותר שלה מגולמים לתוך המציאות המנומנמת, סודקים את מראית העין הקולנועית באמצעות יצירת שעטנז של יופי עם כיעור וגועל עם ניקיון כפייתי. בד בבד נשמרת שחורי שלא לדרדר את השימוש המשוחרר בשפה לפאתוס, ואינה מאיצה בגיבורה צרת-המחשבה שבחרה להתמודד מוקדם מדי עם הנושא הכואב שבמרכזה של הנובלה.

כפועל יוצא מכך, דומה הקריאה בנובלה "שנות החלב" לקריאה של בלדה, שירת קינה העוסקת הפעם באישה שאינה מסוגלת לזכור את בנה ולכן מתמקדת באבל על האימהות כשלעצמה. זוהי קריאה שמחוללת אימה באותה מידה שהיא מעוררת חמלה ואמפתיה, והתוצאה מרגשת עד מאוד.

המבקר, אתה מדבר בינארית? על ביקורת הספרות בתרבות הדיגיטלית

כאשר התואר הראשון שאליו את לומדת, במקרה שלי מסלול הכתיבה היוצרת של החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, דורש ממך היקף לימוד של 64 שעות סמסטריאליות, לעומת 52 שעות בלבד שדורש המסלול הכללי באותו חוג, את מניחה שיש לזה סיבה טובה, ושלסדנה בביקורת ספרות תפקיד משמעותי בהכשרתם של אלו החולמים להיות סופרים. ישנה רק בעיה אחת- בשלוש השנים שבהן למדתי באוניברסיטה, סדנה זו מעולם לא הועברה. וכשהערנו על כך למזכירות החוג, הוצע לנו להחליף את הסדנה החסרה בקורס אחר, בעל "אופי תיאורטי" על מנת שישתקלל על חשבונה. אני זוכרת כיצד עברתי במשך שעות ארוכות על שנתוני החוגים השונים במדעי הרוח, עד שנמצא הקורס המיוחל, שהיה דווקא לא רע בכלל, אם כי כל קשר בינו לבין ביקורת ספרות היה מקרי במקרה הטוב.

מדוע דווקא קורס תיאורטי "יבש" כביכול, נטול נגיעה יצירתית או מעשית, אמור להחליף את מקומה של סדנת הביקורת? זוהי כנראה שאלה שעליה תוכל רק האוניברסיטה להשיב. ד"ר יובל דרור, ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית במכללה למנהל (ולשעבר גם מרצה שלי באוניברסיטה), כנראה לא היה משיב על שאלה זו, אלא משנה את מהות השאלה. ברוח המפגש של עיתון "הארץ", "בין ספרים למספרים", שבו השתתף דרור ביום חמישי האחרון, היה הלה משיב שקודם לכן עלינו לחשוב מדוע מלכתחילה אנו מניחים שמלאכתו של המבקר רלוונטית לתרבות הקריאה של ימינו, בשעה שהכלח כבר מזמן אבד עליה. הלכה למעשה, טען דרור, המבקר מת. כמו "המחבר",שהגולל על קברו נסתם ממזמן, גם "המבקר" הוא לאו דווקא אדם ספציפי אלא מוסד חברתי, וככזה הוא שואב את כוחו מתוך סמכות. על כן, "מבקר" אינו אמור לייצג רק את עמדתו האישית לגבי יצירתו של האחר, אלא להיות בעל כוח לגרום לאחרים לקבל את עמדה זו, ולהוות "מנהיג דעה" בתחומים מסוימים, כמו ספרות.

מדבריו של דרור לא משתמע בהכרח שהיום אין "מנהיגי דעה", אלא שהם בהחלט לא נבחרים על ידי עורכי העיתונים ולא מחילים את כוחם באופן חד כיווני על קהל הקוראים שלהם. "מנהיגי הדעה" הספרותיים של היום גם לא נדרשים בהכרח להשכלה הומנית רחבה בעבר, כפועל יוצא מהמגמה האנטי הומנית שבה נוקטת כיום האקדמיה עצמה. "מנהיגי הדעה" לחילופין, נבחרים על ידי הקוראים עצמם מתוך עמודי הפייסבוק או המכרים שלהם ונאלצים להיאבק על שימור כוחם במדיום רב-כיווני, שבו הקוראים מזינים את העדכונים התכופים שלהם במשוב בלתי פוסק.

ביקורת ספרות (via Cartoonstock)
ביקורת ספרות (via Cartoonstock)

יש כמובן גם את העניין של הפיכת הספרות מאמנות לתעשייה, ואת המרת איכותה למונחי שוק, אם כי אני לאו דווקא מציעה להסתכל על תמורה זו כשלילית. קשה להתעלם מכך שביקורת לא נוצרת אך ורק מהיצע, אלא גם מביקוש. בעידן של שפע מוצרים ושפע גירויים, אנו זקוקים לביקורת שתסייע לנו לברור את המוץ מן התבן, תמקד אותנו ותעניק לנו תחושת ביטחון, באמצעות מראית עין של אובייקטיביות. אנו זקוקים לאנשים שאנחנו מכירים ובוטחים בהם, המוכרים בחנויות הספרים שאנחנו מבקרים בהם, החברים שדומים לנו בתחומי העניין ובתחביבים, הבלוגים שאנחנו מנויים עליהם, שיסייעו לנו להשליט סדר והיררכיה במציאות.

בתקשורת אוהבים להלעיז תכופות על אותם "ממליצים", בעיקר מהסוג הראשון, להאשים אותם בבורות ובקבלת טובות הנאה כלכליות מחנויות הספרים, ולא פעם גם סתם בהיעדר שירותיות. כמוכרת לשעבר ברשת ספרים, הטענות הללו מוכרות לי היטב. יחד עם זאת הניסיון מוכיח, כי כאשר לקוחות היו נכנסים לחנות שבה מכרתי, לעתים נדירות בלבד היו מצטטים לי את רשימת רבי המכר או את הביקורות בעיתונים, ופעמים רבות הרבה יותר היו משוטטים בחוסר אונים מסביב לבמות התצוגה. לאחר מכן היו קוראים לי, אף שאינם מכירים את שמי ואת טעמי בספרות, ומבקשים הכוונה והמלצה על ספרים לאנשים ספציפיים, או מציאה של אוצרות ספרותיים בלומים שרק אני אמורה הייתי להכיר. בסיכומו של דבר מראה מבחן התוצאה, שכאשר הייתי מדביקה לכריכתו של ספר שני סוגי ביקורות, היו בכל מקרה הלקוחות בחנות מעדיפים את המלצתי שלי, שנכתבה על גבי פתק ובכתב יד, מאשר את המלצתו של מבקר ספרות בעל שם, שהודפסה על גבי גזיר עיתון. המבחן הנ"ל, כפי ששמתי לב, בא גם לידי ביטוי באסטרטגיית השיווק של הוצאות הספרים עצמן. אם בעבר די היה בחלוקת עותקים חינמיים של ספרים למבקרי ספרות על מנת להגביר את החשיפה ונתוני המכירות, הרי שכיום שולחת ההוצאה את הסופרים עצמם להיפגש עם מוכרי הספרים, להסביר להם על אודות מפעל חייהם הספרותי ולבקש מהם לסייע בהבאתו לתשלום בקופות.

יוצא מכל אלה, שאם כיום כבר ישנה הסכמה שהביקורת במוספי הספרות איבדה מכוחה, הרי שבאותה מידה ניתן גם להסכים שביקורת אחרת פשוט תפסה את מקומה. מדובר על אותה ביקורת, שאותה אנחנו קוראים לפני שאנחנו לוחצים על כפתור בקינדל או מרימים את הספר מדוכני חנויות הספרים. ביקורת, שנכתבה על ידי אנשים שאנחנו לא אפילו לא יודעים את שמם, לא כל שכן מדוע הם ממליצים על ספר זה ולא על אחר, ועדיין אנחנו בוטחים בהם מספיק כדי "לזרום" עם חוויית הקריאה שהם מבטיחים לנו ולרכוש את הספר המומלץ. ד"ר אלון הסגל מהמכון לחקר האינטרנט היה משתמש במקרה המבחן שלפיו אנשים בוחרים לקנות ספרים באתר "אמזון", שיטת הכוכבים והמלצות הtop critic, כדי לטעון שמדובר במעין גלגול מודרני של הסתמכות על "חוכמת ההמונים". כלומר, ההנחה שמוצר מסוים בהכרח ינחל הצלחה כתוצאה מהאמונה שיש בו אצל חלק נרחב בקהל. אותה הנחה, ראוי לציין, רווחת באותה מידה עבור הספר למכירה באתר ועבור הביקורת שממליצה עליו. זאת, מתוך הנחה סמויה שהקהל למעשה רוכש את הספר בהסתמך על נכונותו "לקנות" את הנאמר בביקורת (הרי גם לביקורות, ככלות הכול, ניתנים ציונים על סמך המידה בה הן מתגלות כ"מועילות"). סופרים ישראלים רבים, שספריהם נמכרים כיום באופן ישיר דרך אתר "אמזון", היו ככל הנראה מסכימים עם טענתו של הסגל. יחד עם זאת, דבריו של הסגל מתעלמים לדעתי ממשתנה חשוב, והוא טשטוש הגבולות שבמסגרת מלאכת הכתיבה הספרותית כשלעצמה. במקרה הספציפי של שוק הספרות, בא טשטוש הגבולות לידי ביטוי בהבחנה המתערערת בין כה וכה שבין צורתה של הספרות כטקסט גולמי, לבין אותה הצורה של הביקורות שנכתבת כתגובה בעקבותיה. במילים אחרות, האיום העיקרי על כוחה של ביקורת הספרות נוצר דווקא מתוך הפיכתו של המבקר למעין "סופר" בפני עצמו, שיצירותיו מסבות בה בעת עניין, הנאה ותרומה לסיפוק צרכיו של קהל הקוראים הרחב.

במבט לאחור, זהו למעשה גלגול חדש של הקושי שכביכול מאז ומעולם נתקלה בו ביקורת הספרות, על אחת כמה וכמה זאת שנכתבת בעברית ובעקבות סופרים ישראליים. הביקורת, שלמעשה מאלצת אדם משדה מקצועי מסוים לכתוב באופן אובייקטיבי לכאורה על עמית שלו, מבלי לחסוך שבטו מצד אחד ומבלי לחסל את קשריו בתחום, מצד שני. אחת הסיבות לקושי זה, ראוי לציין, היא היותם של מבקרים רבים סופרים או עובדי הוצאות ספרים בעצמם, ולפיכך—הקונפליקט שבו הם מתחבטים בינם לבין עצמם, כאשר הם נדרשים לכתוב על עבודתו של האחר. האינטרנט למעשה הרחיב את אותו תחום מקצועי, שבו נותרנו לשוטט אותן הנפשות, הבלוגרים, המוכרים ותולעי הספרים הוותיקים, אשר מכירים זה את זה מימים ימימה. כל שהשתנה הוא ביזור הכוחות שבין הצדדים השונים, וכתוצאה מכך—גם התעצמות המאבק הניטש ביניהם.

דבר אחר ומשמעותי בהרבה שהשתנה, הוא מוסד הקריאה. גם מדיום הקריאה, כמו הכתיבה, נעשה לרב-כיווני ומה שניתן היה לשווק בעבר כיצירה ספרותית גדולה, נתפש כיצירה שכזו רק עבור קהלים מסוימים, שאליהם ניתן להגיע דרך פילוח, בשפת משתנים מתמטיים אלו ואחרים. היום לא די לומר לקהל הלקוחות ש"סטונר" הוא יצירה ספרותית גדולה, אלא יש להצביע קודם לכן על יצירה עברית מוכרת, כמו "שירה" של עגנון. כפי שאמר הסגל, קהל הקוראים שואף יותר מתמיד להציץ בחלונית Customers Who Bought This Item Also Bought. הוא משתוקק ששוק הספרים יכיר אותו וימליץ לו על תוכן ההולם אותו באופן אישי, בלי קשר לטעמו של מבקר זה או אחר, או אפילו לטעמו של קהל משתמשים מסוים, שהקשר אליו לא הוכח דרך רכישות קודמות באתר. כפועל יוצא מכל אלה, ומשום שכולנו עוסקים בקריאה, בכתיבה או בביקורת, זה לא באמת משנה מי האדם שאחראי להזנת הנתונים, אלא מה הגורם שמתווך בין הצדדים השונים ומכריע את המאבק. באופן אירוני, דווקא בשלב זה אנו נפגשים בגורם לא אנושי, שאינו מכיר במבקרים ולכן לא מתאבל כהוא זה על מותם. אתם אולי אינכם מכירים את שמו וטעמו הספרותי של האלגוריתם, אבל הוא מכיר אתכם מצוין.

בין שתי נקודות; הרהורים בעקבות כנס "אלכסון"

באחת ההרצאות שניתנו בכנס "אלכסון" בשבוע שעבר, "מחשבות" כפי שמייסדי הכנס מבקשים לקרוא להן, דן פרופסור גלעד הירשברגר באופן שבו מעצבות מטאפורות את תפישת המציאות. "מטאפורה", הגדיר הירשברגר, "היא תחבולה לשונית, שבה משתמשים בדבר אחד כדי להאיר על תכונותיו של דבר אחר". קשה היה להתחמק מהאירוניה בהגדרה זו, מדויקת ואובייקטיבית ככל שתהיה, על רקע כנס שעסק באמצעי תקשורת, המתווך לקהל באמצעות מלים.

"אלכסון", ככלות הכול, הינו כתב-עת אלקטרוני, כלומר בלוג, המוקם על פלטפורמת   wordpress סטנדרטית ומורכב משילוב של מלים, תמונות ו-plug-ins חברתיים, כמתבקש מכל אמצעי תקשורת המונים במאה ה-21. המילים של כתב-העת הן ביטים, יחידות בשפה, המשתלבות זו בזו לכדי עולם תוכן מורכב ומגוון ובו מאמרים מתחום המדע, הפילוסופיה, התרבות והאמנות. חלק ממאמרים אלו הם מקוריים וחלקם מתורגמים, אך לכולם תכלית משותפת, לדברי מייסדי האתר: "לעורר מחשבה, כלומר בהכרח לעודד סקרנות". על מנת להסיר ספק, מבהירים מייסדי כתב-העת, בהמשך דף "האודות" שחולק למשתתפי הכנס:

אנחנו שואפים ליצור אנטיתזה לרעשים ולהפרעות האלימות שהרשת העברית כרגע מלאה בהם, לסיווג האוטומטי ונטול המחשבה, לטוקבקים של מילה אחת ולשנאות של העדר

המלחמה ש"אלכסון" מבקש אפוא להצהיר עליה היא מלחמת מסמן אחד במסמן אחר, מלים כנגד מלים. השאלה הבלתי נמנעת שנובעת מכל זה, היא עבור איזה מסומן. כלומר, איזו תפישת מציאות נובעת מעולם התוכן של כתב-העת, ואילו "תכונות" של הסביבה מוארות דרך השימוש המגוון במקרי מבחן ובמטפורות. מובן שלא מדובר כאן בתפישת מציאות של עיתון או כתב-עת אקטואלי, ומייסדי "אלכסון" לא מבקשים להציג אותו ככזה. הם אינם מעוניינים ללבן את פניה של המציאות או בהכרח להביא לשינוי שלה. יעקב בורק, יו"ר עמותת "מגדלור", אשר מממנת את פעילותו של "אלכסון", מסביר שתחומי העיסוק של כתב-העת נמנעים במכוון מאקטואליה ומספורט משום ש"אנו אזרחי העולם". "המימד הזהותי", דהיינו האינדיבידואליות של "אזרחי העולם", מסביר בורק, נשחקת במרחב היום יומי (כלומר, המסומן) אשר לדבריו של בורק מאופיין בריבוי של הסחות דעת. במלים אחרות, עבור בורק, המציאות כשלעצמה הינה הסחת דעת מהמסמן שלה, המלים. מלים, כפי שהדגים הירשברגר מאוחר יותר, עשויות בהחלט להעניק פרספקטיבה חדשה על דבר ידוע. המטפורה המדברת על המצב המדיני של ישראל, כאילו היה תלוי על "מצוק הקיומי" , עשוי לדוגמה לגלם ביתר מוחשיות את תחושת האימה הקיומית של התושבים. יחד עם זאת, מלים אלו, כפי שציין הירשברגר, עשויות גם לשנות, עד לעוות, את האופן שבו אנו חושבים על המציאות.

             תמונה

בנימה אישית אני רוצה להעיד שכמי שעקבה אחר כתב-העת מימיו הראשונים ברשת, מצאתי בו פעמים רבות עניין, אם לא השראה של ממש. גם אם השיח בחלק מהתכנים היה גבוה עבור הציבור הרחב, הרי שעל פי רב ניכר שהנושאים המתפרסמים ב"אלכסון" נבחרו בכתיבה ונכתבו או תורגמו היטב. במקרים רבים נראה היה שהחומרים המתפרסמים ב"אלכסון" אינם נופלים ברמתם מכתבות המגזין, המתפרסמות בכתבי-העת או במוספי סוף השבוע, אשר גם גובים תשלום מקהל קוראיהם.  מאמר כמו "האוכל הבריא האמיתי (ברצינות)", לו היה משותף בתפוצה רחבה, היה ללא ספק זוכה לתגובות נזעמות משוחרי המזון האורגני ומטבעונים, ולאחרים-היה מספק חומר רב למחשבה. בנימה זאת יש גם לציין לחיוב את הנגישות של האתר, את הנכונות שלו להשקיע בפרסום תכנים מעמיקים ואף אליטיסטיים על גבי הרשת, ללא פגיעה בסביבה וללא גביית תשלום מקהל הקוראים.

הסתודדות שלי בחלל הכנס הבהירה שהקהל של "אלכסון", או לפחות הקהל שהגיע מבין 60 אלף המנויים לניוזלטר, אדיב, סבלני וכנראה משכיל, אך גם שקט מאוד. כל כך שקט, שדיבור מרובה נוצר בכנס לראשונה רק כאשר יצא הקהל לעמוד בתור, בהמתנה לבר המשקאות החופשי. יתכן שהסיבה לשקט של הקהל, הגוף שבו מעוניין כתב-העת לעורר סקרנות ומחשבה, הוא הפנייה למכנה המשותף הרחב של הנוסטלגיה למילה היפה, לעומת הסלידה מהמילה הכתובה.

הדובר הראשון בכנס "אלכסון" היה כאמור המו"ל יעקב בורק, אשר הציג עצמו לקהל כאיש עסקים וטען כי הוא "מכיר את הפער בין רעיון מבריק למוצר מתפקד". בורק אומנם לא התייחס בדבריו ל"מוצרים שאינם מתפקדים"—אולם כל מאזין היה יכול לשער לעצמו למה הכוונה: מוצרי צריכה המבוססים על מלים ומכילים אוסף של רעיונות מבריקים, אך נכשלים בשל בעיות מימון וביורוקרטיה. עיתונים וכתבי-עת אחרים, בקיצור. אחריו עלה לדבר הסופר חיים באר, שהרחיב על תהליך הכתיבה, בדגש על האספקט המוסרי שלו ועל חשיבות ההנאה ממנו ("סאדו מאזו" הוא כינה את אותו תהליך). באר סיפר על התרבות שעליה בחר לכתוב בספרו האחרון, התרבות האדמו"רית, ועל הנושא אשר בחר ללוות אותה—נושא הבחירה החופשית. בחירה חופשית פחות ייחס באר לעיתוני האקטואליה היומיים, אותם הוא כינה "אוסף של קומוניקטים", אשר מכאן גם נכתבים על ידי יחצ"נים. מיד אחריו עלה לדבר דב אלפון, עורך "אלכסון" ולשעבר גם עורך ראשי בעיתון "הארץ" ובהוצאת הספרים "כנרת זמורה ביתן". אלפון התייחס בקצרה לאמצעי תקשורת המונים אחרים, שלדבריו מבוססים על תוכן ומבנה הפונה לקהל הרחב. הוא טען כי העיתונים והרומנים מבוססים על מודלים טכנולוגיים וכלכליים שהקהל אינו שותף בעיצובם ולפיכך גורס שבעידן האינטרנט, היציבות שלהם אינה מובטחת עוד. לדבריו, בשנים הקרובות נחזה בעוד ועוד כתבות בעיתונים שמקורן בבדיון, ומנגד בפחות ופחות כותרי עיון בהוצאות הספרים, לרבות כותרי מתכונים ובילויים. "הרעיון תופס את מקומם של כל אלו", אמר אלפון. "האינטרנט מאפשר לנו לשבת ולקרוא על נושאים ספציפיים שמעניינים אותנו".

הכותבים והקהל של "אלכסון" הם, אם כן, מקשה אחת. זהו קהל משכיל ובעל אוצר מלים נרחב, שמעריץ את המילה כיחידת תוכן, ומכאן גם מעוניין להעמיק לתוכה, לחקור אותה, לעתים תוך בידוד מוחלט מהשדה הסמנטי אשר סובב אותה ואשר אחראי למשמעויות אשר מיוחסות לה בשפה. חבל שכך, משום שיתכן שדווקא בפנייה לטריטוריות שנויות במחלוקת, מאקטואליה ופוליטיקה ועד לספורט ועסקים, כמו גם בחשיפתן של מניפולציות קוגניטיביות ושיווקיות בשפה, יש כדי לערער באופן משמעותי הרבה יותר על תפישת העולם של קהל הקוראים. בפעולות גרילה שכאלה, אותן ניתן לבצע רק בהיעדר מודלים כלכליים וטכנולוגיים מסואבים, אפשר ליצור עניין וסקרנות, לעורר מחשבה ואפילו להביא אותה לרמה של פעולה. במלים אחרות, ל"אלכסון" ישנו כוח שאינו מוטל בספק להפוך את המסמנים שלו למסומנים, באמצעות חשיפת השקר שב"הסחות הדעת" להן לכאורה חשוף הקהל שלו והצעת חשיבה אלטרנטיבית ורציונלית יותר. הדרך למיצוי של הכוח אינה עוברת רק בתווי "הוואלס" של מוריס ראוול, כפי שניגן אותם באופן מופלא הפסנתרן בוריס גילטבורג. היא עוברת בתרגומן של יחידות המידע למחשבות הנגישות לתודעתם של בני אדם, מחשבות החושפות את מבנה העומק של השפה ולפיכך, גם של הביטוי האמנותי והתרבותי העשוי ממנה. הקהל שנשאר לצפות בגילטבורג זכה לשמוע כיצד הוא חושף את מבנה עומק זה, דרך סיפור חיים של המלחין ראוול וההשפעה שהייתה למלחמת העולם הראשונה על השקפתו ויצירתו.

מסיבה פוסט מורטם

ה"חיים", בעידן שנידון לאפוקליפסה תרבותית- משמעם אנרכיה. "זומבים" שמשתלטים על מרחבים אורבניים הם תנועה מסיבית, בלתי נשלטת, שאינה סוגדת למסכים שחורים ואינה עוצרת בתמרור אדום.

הוא נראה וגורר את עצמו כמו בן אדם, אבל נוהם ומדיף ריח חזק של ריקבון. "הזומבי", או יותר נכון לומר "המת המהלך", הוא יותר מסתם טרנד של סרטי אימה. הוא הגלגול ההוליוודי לאחד המיתוסים העתיקים בתרבות העולם: המת שקם מקברו והחל ללכת שוב על פני האדמה, תר אחר ביתו ואחר עניינים שעליו להביא לידי סיומם. זאת, בין אם מדובר בכלה שנרצחה טרם חתונתה, בחייל שננטש למות בשדה הקרב, או במשפחת קניבלים שנטבחה בבקתה ביער.

ל"מתים המהלכים" באשר הם, ישנם מספר מאפיינים משותפים: הם אינם נבונים במיוחד (אם כי המוח שלהם עדיין מתפקד), הם מתים במלוא מובן המילה ולא ניתן להשיב את האישיות הייחודית שהייתה להם בעודם בחיים. הם גם נעים בקבוצות ונוהגים לקיים ביניהם אינטראקציות של למידה ושיתוף פעולה. לא סתם נוטים לבלבל אותם פעמים רבות עם בני אדם. ה-"מתים המהלכים" נראים ומתנהגים כמו בני אדם במובנים רבים, ולא רק משום שהם יודעים לפתוח דלתות ולטפס במדרגות. "המתים", בהווייתם העדרית והאומללה- דומים לנו גם כשהם לאו דווקא בצורת בני אדם קונקרטיים, ויעידו על כך ה"קרנפים" של יוג'ין יונסקו.

מראַם של "המתים" אמור בכל מקרה לעורר בנו שעשוע, ורצוי שגם מעט רחמים- אך בפועל אנו פוחדים מהם. ה"מתים מהלכים", גם בטרם נהפכו ל"זומבים" שרצים מהר ואוכלים בני אדם, היו ויהיו המפלצות הכי מפחידות בעולם. הם מעוררים בנו פחד קמאי מפני אבדן אותו סממן אצילי, שמייחד אותנו כבני אדם בהשוואה ליתר בעלי החיים- היותנו בעלי יכולת חשיבה, בעלי עצמיות משלנו, בעלי תדמית חיצונית ובעלי שליטה על גורלנו. ה"מתים המהלכים" מזכירים לנו שאנו בסך הכול אורגניזם ביולוגי, רגיש ופגיע, נוטה לחלות ומועד להזדקנות.

יתר על כן, "הזומבים" בצורתם המודרנית מזכירים לנו עד כמה בלתי חושבים, בלתי ייחודיים, חסרי תועלת ופסיביים אנו כבני אדם חיים המתנהלים בהתאם לתרבות הצריכה. בכריכה האחורית לסדרת הרומנים הגרפיים האולטרה מצליחה שלו, "The Walking Dead", כותב רוברט קירקמן (בתרגום חופשי): "העולם שהכרנו איננו עוד… בלי ממשלה, בלי חנויות מכולת, בלי דואר ובלי טלוויזיה בכבלים. בעולם שנשלט על ידי המתים, אנחנו נאלצים להתחיל סוף סוף לחיות".

ה"חיים", בעידן שנידון לאפוקליפסה תרבותית- משמעם אנרכיה. "זומבים" שמשתלטים על מרחבים אורבניים הם תנועה מסיבית, בלתי נשלטת, שאינה סוגדת למסכים שחורים ואינה עוצרת בתמרור אדום. היא גם אינה מתקשרת במסגרת מגבלות השפה ואינה מהססת להביע את עצמה באלימות משולחת רסן כלפי עוברי אורח תמימים. לא בכדי יצא "ליל המתים החיים", הסרט שכונן את דימוי "הזומבים" המוכר כיום, ב-1968, זמן קצר לאחר משפט ה-chicago 10 והמהומות והאבל שבאו בעקבות רצח מרתין לותר קינג.

האם מסיבת פורים, כפי שנצפתה בסוף השבוע בצעדת הזומבים המסורתית של תל אביב, יכולה להיחשב כאנרכיה? במובן מסוים כן. אלפי צעירים נהו ברחובות, בתחפושות מטילות אימה של אייקונים תרבותיים מדממים, מרקדניות בלט ועד לטרזן ודרדסית. הם צלעו ברחוב ובכביש, התנפלו על מכוניות, נהמו לעבר צלמים ונשכו שאריות דם סינתטי. זאת, בהתרסה על תפישות יופי מקובלות, על תחושות של השתקה ומבוכה ואפילו על הפחד כשלעצמו. אלא, שלצעירים אלו, שלא כמו ל"מתים המהלכים" המקוריים, ניתנה הפריבילגיה של לשוב ולהיות בני אדם בסיום הצעדה-בני אדם שהתמודדו עם פחדיהם הראשוניים ביותר בדרך המפגינה יצירתיות, דמיון והומור בריא.

פורסם לראשונה ב"חיה רעה" – מדור הספרות של מגפון. בעריכת מיא שם-אור.  "מגפון" – עיתון ישראלי עצמאי: http://megafon-news.co.il/ כל הזכויות שמורות ©

"חשופה לעיניך" / ביקורת ספרות

סקס, סמארטפונים ולימוזינות הם ממרכיבי ספרה החדש של סילביה דיי, עוד רומן העוסק באובססיה נשית לגברים נחשקים אך שנויים במחלוקת. למרבה האירוניה, מאחורי ריבוי הקלישאות מתגלה קריאה מפתיעה ומעניינת ביחסי חברה ומגדר

"את חושבת על קשירות ועל כאב. אני מדבר על חילופי כוח בהסכמה" – גידאון קרוס, מתוך "חשופה לעיניך", עמ' 249

מסתמן שלא ניתן לדבר על "חשופה לעיניך" מבלי להזכיר באותה נשימה טרילוגיה עצומת מכר אחרת, ודומה מבחינות רבות: "חמישים גוונים" מאת הסופרת האמריקאית אי. אל ג'יימס. ההשוואה בין השניים מתבקשת: שלושה חודשים בלבד לאחר שהתרגום ל"חמישים גוונים של אפור" נחטף ממדפי חנויות הספרים בישראל, מצטופף לצדו התרגום לספרה של סילביה דיי, שהיה הראשון להדיח את אנסטסיה סטיל וכריסטיאן גריי מרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. ההשוואה בין היצירות עולה גם ברמת התוכן: מדובר בסיפורים על אובססיה של נשים צעירות לגברים יפים, אפלים ובעיקר עשירים יותר מהן. בשני הרומנים באה האובססיה לידי ביטוי במערכת יחסים אכזרית, נצלנית ומינית במיוחד המבוססת על יחסי שולט- נשלט בין בני הזוג, כמובן בהסכמתן המסויגת של הנשים.

מבחינה ז'אנרית מדובר ברומנים רומנטיים, והכריכה האחורית אינה מהססת להצביע עליהם ככאלה. באופן אישי אני קצת מסתייגת מהסיווג, שמייחס לרומנים פונקציות פטריארכליות כמו הכפפת נשים לתפישות שמרניות. זוהי הגדרה מיושנת, שאולי יפה לתקופה שבה רומנים מסוג זה נמכרו בפרוטה, אבל רחוקה מאוד מהכרה במקום המשמעותי שהז'אנר משחק כיום בספרות הפנטסיה, הנוער והמבוגרים.

יש לציין שמיטב המוסכמות של הרומן הרומנטי אכן באות בשני הספרים לידי ביטוי. יש דמות גבר יפיפייה ומסתורית, אך דוחה לחלוטין בכל היבט אחר, שמתקשה לפתח זוגיות יציבה בגלל סיבות אישיות. יש דמות אישה צעירה וחסרת ביטחון, שנוטה לפסיביות ולהתעלפויות מרובות, ונמשכת לאותו גבר בכבלים של תשוקה וייאוש. יש היררכיה חברתית, שבאה לידי ביטוי בריבוי ממון אצל הגבר, לעומת מעמד כלכלי נמוך אצל האישה (סטודנטית או מתמחה). יש אפילו שפה לא תקנית ודלילה, מרובת סימני קריאה ושמות תואר קיצוניים (מהמם, מדהים, מושלם) שנועדה לפצות על היעדר רגשות אותנטיים אצל דמות האישה המספרת, כמיטב המסורת של הרומנים הרומנטיים המסורתיים. לסיכום ישנו תהליך, שבסיומו הגבר נפתח אל בת זוגו ומשיב לה אהבה. כל זה כמו מתנהל ביקום מקביל, נטול היסטוריה, נטול פוליטיקה ונטול נורמות בסיסיות ביחסי עבודה – שבו הגבר והאישה הם, מילולית, הדמויות היחידות בהתרחשות.

אבל אותו "יקום" שבו מתרחשת עלילת הרומנים הרומנטיים עבר לא מעט תהפוכות. בראש ובראשונה, יציאת הנשים מ"הבית" ומעברן לחיים והתנהלות בעולם דומה לעולם הגברי – עולם אמריקאי קפיטליסטי של תאגידים וביצועים, של מסיבות קוקטייל ולבוש מחויט. בעולם הזה אין משמעות רבה למעמדה הכלכלי של האישה, שכן הוא נתון לשינוי ולקידום. בנוסף, הפסקת החיפוש אחר אהבה, בית וילדים, כדי כך שהמילים הללו אינן מצוינות בגוף הספרים. לחילופין, החיפוש מתנהל אחר מין מספק, או "זיון פרוע", בדיוק כפי שמחפשים בני המגדר הגברי. על רקע זה מובנת גמישותן של גיבורות הרומנים לנסות "סקס אחר", מין שהוא אומנם מאוד יוצא דופן, אבל עדיין כרוך בהסכמתן ובגבולות שאותן הן מוכנות ולא מוכנות לחצות.

"חשופה לעיניך" הוא רומן מתעתע, בדיוק מכל הסיבות שצוינו כאן. הוא מתחיל כמו רומן רומנטי מהסוג הזול ביותר: הגיבורה שלו, אווה טרמל, מתהלכת בעולם על עקבי הסטילטו שלה מתוך התמקדות בהופעתה החיצונית, אותה היא מתארת בשמות תואר ריקים כמו "מהמם", "מדהים" ו"מופלא". ביומה הראשון לעבודה היא כמעט ומתעלפת למראה הבוס שלה, גידאון קרוס, גבר מרהיב ביופיו וחלאת אדם מכל בחינה אפשרית. רק כדי לסבר את האוזן: בפרקים הראשונים מספיק אדון קרוס להטריד את אווה אינספור פעמים הן מינית והן בצורה מאיימת, להפריע לה בשגרת העבודה החדשה במשרד, לכלוא אותה במרחבים סגורים, לחדור לפרטיותה באמצעים שלא היו מביישים אשפי סייבר טרור ולבסוף לבצע בה מעשה מגונה – כל זה עוד לפני שהסכימה לקיים אתו מערכת יחסים, ואף התנגדה לה בתוקף.

ההתנגדות של אווה חוזרת ומתעצמת לאורך הרומן, באקט שנהפך למרכז ההתרחשות ולמוקד עניין מרכזי. היא מסרבת בעקשנות לקיים מערכת יחסים עם גידאון, וגם כשהיא לבסוף מסכימה – היא מוכנה שזו תתקיים רק בתנאים שהיא הכתיבה מראש. תנאים שדורשים מבן זוגה להעניק לה תשומת לב, להימנע מחברת נשים אחרות ואפילו, רחמנא לצלן, להיות רומנטי. כשהוא אינו נענה לאותם תנאים, היא איננה מהססת להתעמת אתו, לתבוע ממנו אינטימיות או פשוט להסתלק. התגובות שלה מצליחות לבלבל את הגבר הרודני, הרכושני וההפכפך, שמתקשה בצורה מעוררת רחמים להשתלט על יצרו. גידאון מנסה אפוא להשתנות למען אווה. כתוצאה מכך יחסי הכוח מתהפכים ובמסגרתם אווה היא שקובעת את מהלך העניינים ואפילו את המתרחש בחדר המיטות. למעשה קטעי הסקס הטובים ביותר ברומן, ויש לא מעט כאלה, מיוחסים לרגעים שבהם אווה נוטלת את השליטה ומותירה את גידאון מבולבל, קצר נשימה ומתחנן לעוד.

אין ספק שבכך עדיפה אווה טרמל בהרבה על דמותן הפסיבית, התלותית והמשעממת של גיבורות רומנטיות דוגמת אנסטסיה סטיל. חבל רק שהטיפול בה אינו עקבי, והכתיבה המרושלת בגוף הטקסט אף מנסה לייחס לה מניעים נסתרים וסותרים. התקשיתי מאוד להאמין לאווה כשדחתה בתוקף את "חיזוריו" של גידאון, ואף הזהירה אותו בל ייצור עמה קשר בעתיד, ובמקביל הצהירה בינה לבין עצמה שהיא "מעריצה אותו" ו"נהנית מכל הדיבורים האלה". ההנאה מגבר שפוגע, מעליב ומטריד אותך בטלפון היא מבחינתי בגדר פנטזיה גברית ותו לא. באותו אופן נמאס עליי בשלב מסוים מנהגה של אווה "לוותר" לגידאון על מגוון מעלליו ואף להיענות לו מבחינה מינית בכל פעם שהוא מנשק אותה. המנהג התמוה הזה, שנגוע בנטייה מסוכנת להרס עצמי, נהפך לסוג של מעגל קסמים ברומן ומונע מהדמויות התמודדות ישירה וכנה זו עם זו.

"חשופה לעיניך" פונה לקהל שמרן מזה של "חמישים גוונים", ועל כן גם הסקס שהוא מציג מתון יותר, פומבי פחות ונרתע מכל נטייה מינית חריגה או סטייה. לעתים הרתיעה היא מילולית, ונוכחת בטקסט דרך אזכור טראומה מינית זו או אחרת של הדמויות מילדותן. על פניו דווקא בכוחה של בחירה שמרנית זו לעשות את הרומן אמין ונגיש יותר. בפועל, מדובר בבחירה אירונית ברומן שמכיל סצנות סקס רבות מספור, פגישות עם פסיכולוגים ודמות משנה ביסקסואלית.

זאת ועוד, גם הסצנות שמצאו את דרכן לרומן מזכירות יותר פורנו רך מאשר ארוטיקה ספרותית, בעלות פירוטכניקה מושלמת שתחילתה בזקפה בלתי פוסקת, המשכה בהתנפלות חייתית וסיומה בשיא עוצמתי, קולני ורטוב במיוחד. חיי מין שכאלה, לא זאת בלבד שאינם מוכרים לרבים במציאות אלא שאינם מאתגרים את הדמויות בשום שלב. יתרה מכך, המוכנות המופלאה של הדמויות לקיים סקס בכל מצב היא כה גרוטסקית, שבשלב מסוים גם הן עצמן מתבדחות עליה ("זה נראה כאילו נוצרת בשבילי, אווה!"). גם על רקע זה מעניין לראות כמה סצנות מעטות של אינטימיות קיימות ברומן, ועד כמה אלו שקועות בטון מלודרמטי של זעם, דמעות ועוד מין. מלאכותיות זו מסבירה מדוע בשלב מאוחר יותר בהתרחשות "מתייאשת" המחברת מתיאורי המין החוזרים על עצמם ומסכמת אקטים של הדמויות בפעלים מתמצתים כמו "התעלסנו" או "הזדיינו", בהתאם לאופייה המיני או הרומנטי של ההתרחשות.

לסיכום – "חשופה לעיניך", הראשון בטרילוגיית "קרוספייר" מאת סילביה דיי, הוא רומן רומנטי ארוטי שמתאים עצמו לרוח התקופה, וטוב שכך. הפנטסיה הרומנטית שהוא יוצר מתמקמת בבנייני התאגידים במנהטן ומקיימת מאזן מעניין ביחסי הכוח המגדריים והחברתיים, שנעדר מיצירות דומות דוגמת "חמישים גוונים". זהו מאזן שתורם גם לאופייה המיני של ההתרחשות והופך את הרומן כולו לקולח ומהנה. אף על פי כן, כתיבה רהוטה והקפדה על קוהרנטיות היו מצילים את הרומן ממכשלות בסיסיות יותר, כגון מלאכותיות, חזרתיות ופשטניות בתיאור הדמויות וההתרחשויות.

חשופה לעיניך, הוצאת מטר, מאת: סילביה דיי, מאנגלית: מיכל רביד, 336 עמ', 2012

פורסם לראשונה ב"חיה רעה" – מדור הספרות של מגפון. בעריכת מיא שם-אור.  "מגפון" – עיתון ישראלי עצמאי: http://megafon-news.co.il/ כל הזכויות שמורות ©

הקדמת המְחַבּרת

ברוכים הבאים למליצה!

מליצה הוא בלוג אישי שיעסוק בספרות וברעיונות. בין היתר יתפרסמו בו המלצות וביקורות, וידויים וחוויות- אך בראש ובראשונה זהו בלוג שעוסק בספרים, באהבת הקריאה (ובאהבה מסוימת למלאכת הכתיבה, הסיזיפית הרבה יותר) ובעיקר באהבה לדבר על זה עם אנשים אחרים.

אז בואו נדבר על זה! הבלוג עתיד לעסוק בספרות במגוון ז'אנרים, מהפרוזה ועד לעיון, מספרות הילדים ועד למוצרים כרוכים שהקשר בינם לבין חנות הספרים מקרי בהחלט. זאת, בהסתייגות של העדפה מסוימת לספרות ישראלית מקורית.

בנוסף לכך, הבלוג יעסוק במחשבות על כתיבה, במחשבות על חלומות, אנשים ומפלצות ומדי פעם גם בהגיגים או השיגעונות האישיים שלי. אני מגדירה עצמי כמספרת סיפורים, צעירה ואובדת עצות, וסיפורים, שירים וציטוטים ארעיים פרי עטי צפויים להתפרסם כאן, להתעדכן ולעבור תהליכים ושינויים כמרוצת הביטים על פני סיב אופטי תועה. אני רואה את התהליך כטבעי בהתחשב בכך שגם הספרות עצמה עוברת תהפוכות במרוצת השנים, ומתעצבת באקלים משתנה של הוצאות לאור וחנויות ענק או קבוצות דיון באינטרנט וקוראי ספרים אלקטרוניים.

זה אולי המקום לציין שוב שזהו בלוג אישי וכל הדעות הנכתבות בו באות מתום לב ומייצגות את דעתי הפרטית בלבד. גם היצירות הרואות כאן אור נכונות להקשר בו נכתבו, באות להעיד על רעיונות יותר מאשר על אנשים מסוימים, ומותנות בחתימה הפרטית שלי בכל מקום אחר בו הן מתפרסמות ברשת.

ועוד דבר קטן וטוב לסיום- "מליצה" אפשר לומר גם במלעיל. זהו בלוג פתוח לדיון ולתגובות, לשיתוף ולהצעות. אשמח לקבל מכל אחד ואחת מכם תגובות שייסייעו בקבלת עדכונים חשובים, בהנגשת האתר, בהוספת תכנים מעניינים או סתם ביצירת קשר בין אנשים.

מאחלת לכם קריאה נעימה!
אור

החושב הלא נורמלי

לחשוב מחוץ לקופסה

אם תרצי

Do not fear mistakes. There are none. -- Miles Davis

ולווט אנדרגראונד

בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל

הפרעות קצב ועיצוב

חפירות על עיצוב, מוזיקה ושטויות נוספות

מולטיוורס

קומיקס, קולנוע, טלוויזיה וכל מה שחוצה עולמות

נוֹשָׁנוֹת

פכים קטנים ועניינים שונים מתוך כתבים ישנים. הבסטה שלי בשוק הפשפשים של הזיכרון הקולקטיבי. _____ מאת אורי רוזנברג