חברו האנוכי של האדם

על חתולים ואנשים בעקבות הרומן "זיכרונותיו של חתול נודד" והמשחק Stray

אני לא מכירה הרבה אנשים שהם "אנשי חתולים", בטח בהשוואה לכל אלה שמגדירים את עצמם "אנשי כלבים", ובדרך כלל מתגאים באיבתם לחתולים. אלה נתפשים בעיניהם כיצורים אנוכיים ומפונקים, שמנצלים את בני האדם למטרות השגת מזון, תוך שהם משחיתים את זמנם בהפלת חפצים, השחזת ציפורניים במקומות הלא נכונים, משחקים בכדור ושאר הסחות דעת.

הם כנראה לא טועים. לא מובן מאליו לצפות בחתול מפגין רגשות כלפי בני אדם, בטח בהשוואה לכלב. למעשה, אחת התוצאות הראשונות בחיפוש ספרים על חתולים בגוגל היא "כל החתולים הם על הספקטרום האוטיסטי" (תרגום חופשי) – שלא קראתי ואני לא בטוחה עד כמה לגיטימי המסר שלו, מבוסס ככל שיהיה. אז כן, אל תצפו מחתולים, גם אם הם חיים אצלכם כמה שנים, להתכרבלויות וליקוקי פרצופים. תגידו תודה אם הם מתחככים לכם ברגליים או לא נוטשים אתכם ברגע הראשון שמתאפשר להם כדי לברוח חזרה לחיים ברחוב.

זה, בעצם, מה שהופך אותם למעניינים כל כך מבחינה ספרותית. החיבה אליהם ושלהם נרכשת. אפילו האינטליגנציה שלהם מתגלה רק בהדרגה. ואם לא די בכך, הם ניחנים בכושר הישרדות ושאיפה לעצמאות שבני אדם, על תלותם בקורת גג וקרקע מוצקה, יכולים רק לקנא בהם.

אני מודה שלקח לי זמן לגלות את קסמם של החתולים הספרותיים. לא התאהבתי בהם באותה מהירות כמו הבעלים שלהם ביצירות כמו "חתול ושמו בוב". גם ליצירות שמלוות את נקודת המבט הייחודית שלהם, כמו "אני חתול", היה לי קשה להתחבר. אולי הייתי צריכה יצירה שמספקת גם וגם, וזה בדיוק מה שקורה ב-"זיכרונותיו של חתול נודד".

טריילר לסרט המבוסס על הספר מ-2018 (הסרט המלא זמין ביוטיוב עם כתוביות באנגלית)

זהו סיפורו של ננה, או כך לפחות בעליו קורא לו. ננה הוא חתול רחוב בכל רמ"ח איבריו. הוא מתגאה בעצמאות שלו ולא מתחבר לרבות מההתנהגויות הרגשניות של בני האדם, או לכלבים, או לאוכל שלא מוגש בדיוק כפי שהוא רגיל ואוהב. אבל כשתאונה מחברת בינו לבין אדם בשם סטורו, ננה מוצא את עצמו הופך לחתול בית מבחירה. הוא מתעקש להמשיך להיות כזה גם כשסטורו מנסה למסור אותו בגלל סיבה מסתורית, המתבררת בהמשך.

במקביל לנקודת מבטו של ננה, הספר גם מתלווה לנקודת מבטו של סטורו והנפשות הסובבות אותו. היא משלימה בחמלה את התובנות המעשיות (והאנוכיות) של ננה וגם חושפת פיסות מציאות שהחתול לא יכול, ואולי גם לא רוצה, להבין. וזה בדיוק מה שהופך את "זיכרונותיו של חתול נודד" לרומן טראגי, ואפילו מרגש, כדי כך שהשלמתי את הקריאה שלו תוך כדי שאני מתייפחת לאורך עשרות העמודים האחרונים.

חתול מרובה תעלולים

לגמרי במקרה, קראתי את הספר תוך כדי ששיחקתי ב-Stray  לפלייסטיישן 5. גם במשחק, הפרוטגוניסט הוא חתול. לא חתול ביוני, חלילה, וגם לא חתול שמכיל נשמה של בן אדם. סתם חתול. רק שהחתול הזה ממוקם בעולם פוסט אפוקליפטי (גם הוא דובר בחלקו יפנית, כמו יפן של "זיכרונותיו של חתול נודד"), ריק מבני אדם ומלא בדברים אחרים, טובים יותר ופחות, שטיבם נחשף בהדרגה.

הטריילר של המשחק Stray

יש כאן יתרונות וחסרונות לשימוש בחתול כגיבור הראשי. מצד אחד הוא גיבור פעולה אולטימטיבי – יכול לדלג בין בניינים בקלילות, לרוץ במהירות, לנוע בשקט, לקפוץ מגובה מבלי להיפגע ומה לא. מצד שני, הוא לא יודע להתמצא או לשתף במידע לגבי העולם שבו הוא נמצא. יותר פשוט להורות לו לעשות דברים "חתוליים", כמו להשמיע "מיאו", להשחיז ציפורניים על רהיטים ושטיחים (ברצינות), או להפיל עציצים מגבהים משתנים. בעולם שבו אין השלכות למרבית הפעולות הללו, אולי למעט במקרים שצריך להתגנב בשקט, זה מתגלה כמהנה בצורה מפתיעה, גם אם מיותר.

ואולי זה כל הסיפור. חתולים הם מעין כוכבי רוק – מצד אחד נתונים להערצה בשל יכולותיהם והקוליות שבה הם מתייחסים אליהן ואל המציאות, ומצד שני נתפשים כמסתוריים, בלתי מושגים ואף מנוכרים. אנחנו נכספים לחיבתם אבל צריכים לחזר אחריהם במידה ממושכת כדי להרוויח אותה ולביית אותם. אפילו הביות הוא זמני, בידיעה שבכל רגע הם יוכלו לחזור לטבע ולשגשג שם באותה מידה, אם לא יותר. מה הפלא שכולם רוצים להיות חתולים?

דירוג: 5 מתוך 5.

זיכרונותיו של חתול נודד (2021), מאת הירו אריקווה. מיפנית: אירית ויינברג. הוצאת הכורסא ומודן, 215 עמודים

אותו שם, לא אותה יצירה

אל תאמינו להוליווד כשהיא מוכרת לכם עוד סרט שמבוסס על ספר שאהבתם, או להפך. זאת הסיבה

עד לא מזמן, התהליך היה ברור. קודם היה ספר, שבשלב מסוים לכד את תשומת לבו של תסריטאי, מפיק, או במאי. הוא היה מקבל עיבוד לסרט או לסדרה, מודפס מחדש עם כריכה שקשורה לאותו עם עיבוד ומדבקה בסגנון "עכשיו הסרט!" וזוכה מיד בנתוני מכירות משופרים. ראינו את זה לאחרונה בעברית עם "חולית" ולא חסרים מקרים אחרים, של ספרים שאף תורגמו במיוחד לעברית לכבוד צאת העיבוד, כגון "האישה בחלון" ו-"12 שנים של עבדות".

איך שלא מסתכלים על זה, מדובר בתהליך שמועיל לכל הצדדים. הסרט או הסדרה מפיצים את המסרים של הספר לקהלים נוספים, בעוד הספר עצמו נקרא בידי יותר אנשים שנחשפו אליו לראשונה דרך העיבוד למסך הגדול או הקטן. ומשום שהגרסה הספרותית כמעט תמיד טובה יותר מהגרסה המצולמת (למעט, אולי, במקרה של "שר הטבעות"), קריאה בספר מאפשרת העמקה שלא תמיד אפשר להגיע אליו כשבהפקה מעורבים שחקנים בשר ודם. למשל, כשאנחנו רוצים לדעת מה הדמות חושבת או מרגישה לנוכח סיטואציה מסוימת, או להעמיק בפרטים על העולם הסובב אותה, או פשוט לדמיין אותו בעצמנו.

קריאה בספר היא גם יופי של הכנה ליציאה של סרט מתוקשר, וראינו זאת כשרבים הזדרזו להשלים את קריאת "חולית" לפני צאת הסרט. במקרה של "השפעה", הסרט החדש של נטפליקס על פי ספרה האחרון של ג'יין אוסטן, הקריאות באינטרנט לרכוש את התרגום הנפלא של לי עברון עלו בנסיבות אחרות. הסרט נאמן באופן רופף למדי לסיפור המקורי, וגם מכיל תעלולים עלילתיים לא קשורים בעליל כגון שבירת "הקיר הרביעי" והפיכת אן אליוט לדקוטה ג'ונסון, מה שעורר עליו את זעם הצופים והמבקרים כאחד, ואף גרר את הטור המתוקשר (והדי מוגזם) הבא שקרא "לזרוק את היוצרים לכלא".

למיטיבי לכת: 40 דקות על מה השתבש בעיבוד ל-"השפעה"

המקרה של ספר המבוסס על סרט או סדרה מורכב יותר, אם כי הוא גם היה כאן מאז ומעולם. זאת תופעה שנוכחת במיוחד בספרי ילדים, בדגש על הספרים של אולפני דיסני. אין סרט ילדים מצליח שלהם שלא זכה לכמה גרסאות ספרותיות, גם כאלו שמגוללות את סיפור המקור הקולנועי מחדש וגם "מעבדות" אותו להרפתקאות נוספות, למשל כאלו שמעורבות בהן כמה נסיכות.

אבל גם קהלים בוגרים יותר זוכרים כמה גרסאות ספרותיות להרפתקאות שכבר הופיעו על המסך, כגון אלו של "באפי ציידת הערפדים" או "באטלסטאר גלקטיקה". חלקן אפילו הקדימו לצאת בהשוואה להרפתקה הקולנועית עליה היו מבוססות, כגון הספר "קרוסרודס" על פי הסרט באותו שם בכיכובה של בריטני ספירס.

למרות שהם מבוססים על חומר קיים, רבים מהספרים הללו מתאפיינים ברמת כתיבה גבוהה יחסית, ויעידו על כך הביקורות לכותרים כמו סדרת הספרים של "הנוסע השמיני", Let The Right One In, או The Strain (שגם נכתב על ידי אותם היוצרים מסדרת הטלוויזיה). אין ספק שהכותרים הללו גם מלאים באהבה רבה לחומר המקור, לא פחות מספרות המעריצים שכתבה בהשראת אותם כותרים, שמתרחשת באותו עולם, ולעתים אף מתחרה איתן על אותן שאילתות חיפוש באמזון.

גם "היו זמנים בהוליווד" התחיל כתסריט לפני שהפך לספר (תורגם לעברית בידי גיא הרלינג, הוצאת כתר)

יש גם מקרים שבהם המעבר לפורמט ספרותי קאנוני עושה לסרטים ולסדרות רק טוב. למשל, כשמדובר בסיפור רקע של דמויות פחות מרכזיות (כמו דמותו של זוקו, הנבל/אנטי גיבור מסדרת "אווטאר"), בהמשך הסיפור של דמויות קיימות (העונה השמינית של "באפי ציידת הערפדים"), או כשיש ליוצרים יותר מדי סיפורים לספר ופחות מדי זמן מסך (סדרת הקומיקס של "שאזאם").

ובכל זאת, יש הבדל מהותי אחד בין ספרות קאנונית בהשראת סרטים וסדרות (מה שבהוליווד אוהבים לכנות tie in) לבין ספרות מעריצים. הספרות הקאנונית אושרה בידי היוצרים המקוריים, מה שאומר שהם מקבלים חלק מהרווחים על המכירות שלה. זה גם מה שהופך את ספרות ה-tie in למוצר מסחרי מובהק, מרצ'נדייז אם תרצו, כמו כל ספל או חולצה שנמכרת למעריצים בחנות קומיקס. ושוב, לרוב אין עם כך בעיה, מבחינתי או בכלל, על אחת כמה וכמה אם מדובר במוצר ספרותי באיכות גבוהה.

אלא שלאחרונה, כפי שהראה העיבוד של נטפליקס ל-"השפעה", הגבולות מיטשטשים גם בין סרטים שמבוססים על ספרים וגם להפך. כל זה מעלה את השאלה ההכרחית – מתי קידום המכירות הוא שירות עבור המעריצים, ומתי הוא לא יותר מאשר הונאה שלהם?

בין ספר לסרט או סדרה

בשנים האחרונות, וביתר שאת לאחר משבר הקורונה, העיבודים לספרים נעשו משוחררים יותר. הוליווד כבר לא מרגישה צורך להיות נאמנה לחומר המקור, אפילו אם נכתב לפני שנים ספורות. במקום זאת, היא "מעדכנת" אותו כך שיהיה בעל מסרים ליברליים יותר ולעתים קרובות, דחוס יותר באקשן. שימו את "השפעה" בצד לרגע. מקרה בוטה הרבה יותר הוא סדרת "המוסד" של אמזון פריים, שכל קשר בינה לבין חומר המקור של אייזק אסימוב הוא מקרי בהחלט, למרות שאפשר לומר דברים דומים גם על "אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון, שהתרחק מאוד מחומר המקור של לואיס קרול, או על "מי מתגורר בבית היל" שיש קשר רופף מאוד בינו לבין הרומן של שירלי ג'קסון.   

כל ההבדלים בין הגרסה הטלביזיונת והספרותית של "מי מתגורר בבית היל"

ובעוד שהעיבוד המשוחרר עושה לעתים חסד עם חומר המקור, בין אם במובן של עדכון המסרים ובין משום שהוא חושף אותו לקהלים חדשים, הרי שהיצירה הספרותית נותרת כפי שהיא. זה לא שבעקבות צאת הסרט או הסדרה יבקשו מכותב בן דור המילניום לשכתב את אייזק אסימוב או ג'יין אוסטן ברוח התקופה. ולכן, כשבית ההוצאה לאור מוציא מחדש את הספר עם המדבקה המכירתית של "עכשיו הסרט", הוא עושה לקוראים עוול. הרי במקרים רבים – אין שום קשר בין הספר שיקראו למה שיצפו בו על המסך, לטוב ולרע.

קחו, לדוגמה, את העיבוד החדש שיצא ל-Salem's Lot מאת סטיבן קינג. הפער בין העלילה המקורית לעלילת הסרט החדש (שטרם יצא) כנראה כה מהותי שאנשי ההוצאה לאור מצאו לעניין פתרון שיווקי יצירתי. הם הדפיסו על כריכת הספר, שיוצא מחדש חודשיים לפני הקרנת הסרט, "טיזר" שמראה את כוכבי הסרט – בתמונה שמזכירה באופן לא מפתיע את "מועדון הלוזרים" של הסרט It. זאת, כנראה כדי להבהיר שעלילת הסרט תהווה בראש ובראשונה סיפור התבגרות, ואולי כדי לעודד את הקוראים להדגיש אותו גם בקריאה בספר עצמו.

העלילה של הסרט מ-1979 רחוקה מלהיות דרמת מתבגרים

בין סרט לסדרה או ספר

Halo היא אחת מסדרות משחקי הפעולה המצליחות בעולם, שכבר זכתה למספר עיבודים ספרותיים וכמעט קיבלה עיבוד קולנועי שנכתב בידי אלכס גרלנד ("העולם שאחרי: הכחדה"). וכמו כל סדרה שיש עניין ער בסיפור המקור שלה (lore כפי שגיימרים אוהבים לקרוא לו), Halo  משיקה מגוון רב של תכנים להורדה השופכים אור חדש על העולם שלה. אחד מהם היה אמור להיות פריקוול למשחק Halo Infinite, אך יוצרת המשחק– 343 Industries – חשפה לאחרונה שיושק באמצעות ספר, ולא פורמט משחקי כלשהו.

המעריצים, איך לומר בעדינות, לא התלהבו. עוד בטרם יצא הרומן של קלי גיי, הם האשימו את האולפנים בתאוות בצע, והתאכזבו מכך שלא תהיה להם אפשרות לחקור בעצמם את מהלך העלילה, או להשפיע באמצעותו על משחקים אחרים. חלקם גם פשוט הודו שרק רצו ללמוד עוד על סיפורו של הנבל – לא "לקרוא 352 עמודים מייגעים".

הקליקו על הציוץ כדי לקרוא את התגובות (הקוטלות)

אז במקרה הזה, הבחירה בפורמט ספרותי פשוט לא הייתה נכונה. אולי היא כן תשתלם לאולפן, לפחות במונחים מסחריים, אבל היא לא עודדה רבים מהמעריצים להעמיק בסיפור כפי שהיוצרים כנראה קיוו.

והמקרה של Halo עוד מינורי יחסית, שהרי הרומן המדובר הוא עדיין קאנוני – כלומר, הוא חלק בלתי נפרד מה-lore של המשחק. במקרים אחרים הספרים הללו, הגם שמאושרים בידי היוצרים של הסרט, הסדרה, או המשחק, אינם קאנוניים בהגדרה. קוראי הספרים של "על-טבעי", למשל, יוכלו להצביע על מספר סתירות בין העולם המתואר שם לעולם של הסדרה. זאת, בעוד היוצרים של סדרות "מלחמת הכוכבים" המודרניות התעלמו לגמרי מהפריקוולים הספרותיים שכתב ג'ורג' לוקאס. מה הטעם לקרוא ספרות קאנונית, אם כן, אם היא לא קאנונית בכלל?

אז מה, להתעלם מהספרים הללו?

אם אתם מעריצים של מלחמת הכוכבים, באפי ציידת הערפדים, או המשחק Halo, כנראה שאתם קוראים ספרות מעריצים בלי קשר לאם היא קאנונית או לא. וטוב שכך, כי כאמור חלק מהיצירות הללו לא רעות בכלל. כן כדאי לקחת בחשבון שקריאת הספר מזמנת חוויה שונה מאשר צפייה בסרט או בסדרה, ולא רק במובן החושי. למעשה, יהיו פעמים שבהם תצפו בעיבוד לספר שאהבתם, או תקראו ספר שעל כריכתו תמונה מסדרה שאהבתם, ותבינו באיחור שאתם צורכים סיפור מסוג אחר לחלוטין.

האם זה מתאים לכם? תלוי. קודם כל, תתאמו ציפיות. תשאלו את עצמכם למה אתם מחפשים להעמיק בסיפור ולמה דווקא בפורמט הזה. תבדקו באינטרנט אם יש פער שכדאי להיות מודעים אליו כדי שלא תתאכזבו, במיוחד אם מה שאתם קוראים לא משפיע בשום צורה על היצירות האחרות באותה הסדרה. ואחרי שתסיימו לקרוא, תדונו. אולי תגלו שיכולתם לחסוך עיון מחודש ביצירה שלא שווה יותר מדי. ואולי, רק אולי, תגלו שקיבלתם נקודת מבט מרעננת וחוויה שלא יכולתם למצוא בשום מקום אחר.  

גשם של מטבעות קריפטו

על היעדרה של הקריסה הכלכלית בספרות האפוקליפטית הישראלית ובכלל

אחד הסרטים הפופולריים בנטפליקס בשנה האחרונה הוא קומדיה צרפתית שהשם שנבחר לה בתרגום לעברית הוא "כפית של כסף". הסרט מספר על אב שמאס בסגנון החיים הנהנתני של שלושת ילדיו הבוגרים ומחליט ללמד אותם שיעור בצניעות. הוא מספר להם שהמשפחה ירדה לפתע מנכסיה ומאלץ אותם להתחיל מחדש חיים בכפר, כשהם חסרי כל ונאלצים לכלכל את עצמם וגרוע מכך, לבצע עבודות בית.

הטריילר של "כפית של כסף", שנקרא באנגלית Spoiled Brats

צחוקים בצד, תרחיש כמו של "כפית של כסף" הוא עדיין נחלתן הלא בדיונית של לא מעט משפחות, לרבות אלו ששרדו בהצלחה את משבר הסאב פריים ב-2008 ואת התפרצות מגפת הקורונה. אלו מוצאות את עצמן ללא תזרים מזומנים, ומכאן שגם ללא ביטחון כלכלי, וללא אורח החיים הנוח (או לפחות הנוח באופן יחסי) שהתרגלו אליו. לעתים קרובות, קרובות מדי, הן לעולם לא מוצאות את הדרך חזרה לשפע שבעבר לקחו כמובן מאליו. השוק יתאושש, אבל הן יישארו מאחור.

טריילר לסדרה "מרוששות" המתארת את המאבק של שתי מלצריות לצאת לעצמאות כלכלית

אבל בעוד שכולנו יכולים לדמיין תרחיש של משבר כלכלי, בין השאר כי רבים מאתנו מצאו את עצמם מתישהו מפוטרים או מקוצצים מחברה שנסגרה, או פשוט צופים בדמי השכירות נוסקים לגבהים בלתי סבירים, קריסה כלכלית נתפשת כתרחיש בדיוני. גם בספרות האפוקליפטית היא מופיעה לרוב כתוצר לוואי, משהו שקורה אחרי שהכלכלה מפסיקה לתפקד בעקבות פלישת מפלצות, מגפה כלל עולמית (שאינה קורונה, או לפחות לא הייתה כזאת עד לאחרונה) ותנאי מזג אוויר קיצוניים. כלומר, נסיבות שאחריהן אי אפשר לצפות שהבורסה תיפתח כרגיל ביום שלמחרת.

גם כרגע, יש שיטענו שכל נבואות הזעם על מיתון מתקרב הן מוגזמות. אולי נתעורר בעוד חודש או חודשיים ונגלה ששוב אגרנו לשווא נייר טואלט וביצים, וגם מאות עובדי ההייטק שפוטרו לאחרונה מצאו עבודה בכלום זמן. אולי. ואולי, רק אולי, מדובר ברעמים חלשים המבשרים על בוא הסערה.

למה, אם כן, התרסקות כלכלית פחות נוכחת בספרות האפוקליפטית?

אולי משבר כלכלי פשוט נתפש כמאורע ספרותי משעמם.

אין ספק שאינפלציה, ייקור תשומות הבנייה ומלחמות בקצה השני של העולם מעניינות אותנו פחות מקרבות שניתן לצפות בהם במו עינינו ממש ליד הבית. ואכן, ברוב הספרות הישראלית האפוקליפטית יש תרחיש כלשהו של מלחמה בין צדדים שמוכרים לנו: חילוניים ודתיים ("הזקן השתגע"), ימנים ושמאלנים ("אצבעות של פסנתרן"), פוליטיקאים מול מדינת תל אביב ("לזארטו"), ואיך לא – יהודים וערבים ("ויהי בוקר"). בכל הספרים הללו גם יש תיאור כלשהו של קריסה כלכלית, פשוט קשה להבין את הממדים שלה כשהדמויות ממשיכות לפקוד את בתי הקפה כרגיל או מפסיקות להגיע לעבודה, כאילו אין לכך שום השלכות.

אולי משבר כלכלי גם מחייב הבנה, או לכל הפחות התעסקות בעולם תוכן, שסופרים רבים מעדיפים להימנע ממנו.

לא בכדי כמעט אין ספרים בדיוניים על מטבעות קריפטו או על בלוקצ'יין, טכנולוגיות שגם האנשים שעוסקים בהן למחייתם מתקשים להסביר איך הן עובדות, ואל תגרמו לי להתחיל לדבר על NFT. נכון, יש יוצאי דופן כמו ניל סטיבנסון וקורי דוקטורוב, אבל הסופרים הללו מפורסמים בעיקר בשל היכולות שלהם "לרכוב" על טרנדיים כלכליים וטכנולוגיים.

כל השאר יעדיפו לא להתעמק בשערי המטבע או באקוסיסטם הכלכלי שמאפיין את העולמות שהם בנו. היחידה שעשתה זאת בהצלחה, למיטב זכרוני, היא אן מק'קאפרי מסדרת הדרקונים של פרן, וגם היא לא קושרת את המשבר שמוביל אותה לצאת למסע ל-"מרקים", מטבעות העץ שמשמשים לסחר חליפין. אפילו מרים, גיבורת "חוט של כסף" של נעמי נוביק המתפרנסת מגביית חובות (היא יהודייה, כבר ציינתי?), זונחת את ההתעסקות במטבעות ברגע שכוח על טבעי נכנס לתמונה. כי מי צריך להתעסק באינפלציות כשאפשר פשוט להמציא זהב לבקשת מלך החורף?

אולי ספרות אפוקליפטית נוטה לדלג על קריסות כלכליות בהתהוות

לספרות אפוקליפטית יש נטייה להתחיל את הסיפור הרבה אחרי שהמאורע המחולל כבר התרחש: 28 ימים, כמה שנים טובות, אפילו מאה שנה. בשלב הזה העולם הסיפורי מצטמצם לממדיה של ארצות הברית והשממה האפוקליפטית, שנקראת כך שלא על דרך הקלישאה, מתאפיינת בריבוי של עוני, פשע, כתות וכלי נשק שאינם פרופורציונאליים ביחס לגודל האוכלוסייה. ברור שבין לבין התרחשה קריסה כלכלית, אחרת המקום לא היה נראה מוזנח כל כך, אבל נדיר שיטרחו להסביר מה הלך שם או איך דבר הוליך לדבר.

אולי קריסה כלכלית היא רק תירוץ לקרב בין מעמדות חברתיים

כשיצירות מדע בדיוני ופנטזיה מדברות על כלכלה, הן פעמים רבות עושות זאת תוך שימוש מוקצן במעמדות חברתיים – עשירים מאוד מול עניים מאוד.  ב-"שחקן מספר אחת" הגיבור מתגורר ב-stacks, שהן מעין גרסת קרוואנים לפבלות, וב-"משחקי הרעב" יש הפרדה מאוד ברורה בין המחוזות העשירים יותר לאלה שתושביהן חיים מיום ליום. מה שמעניין בספרים מהסוג הזה הוא הניידות החברתית, שמאפשרת לגיבורים לעבור מהצד העני לעשיר ולהפך, כל זמן שהדבר מאפשר להם להמשיך להעביר ביקורת על היעדר השוויון ועל גינוניהם המגוחכים של העשירים, שתופשים עניים כסוג של "אטרקציה". זה כבר שיפור לעומת המדע הבדיוני מ-"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי, שבו הדרך היחידה לנצח את אי השוויון הייתה דרך הגנטיקה.

Leviathan Wakes (הראשון בסדרת The Expanse) הוא דוגמה מורכבת יותר, משום שהדמויות שלו חיות בכוכבים שונים שהמרקם הכלכלי שלהם תלוי אחד בשני. עם זאת, המציאות המורכבת יוצרת מתיחות יותר מאשר סכנה לקריסה, ועובדה שהמלחמה המממשת לבוא ברומן נוצרת כתוצאה מפעולה מלחמתית גרידא, לא הסכמי סחר או משהו בסגנון.

היכן קריסה כלכלית היא כן מאורע מחולל?

מרגרט אטווד, סופרת שידועה בחיבתה לספרות אפוקליפטית נטולת מפלצות וחייזרים ("סיפורה של שפחה", "בז וניאלה", "שנת המבול"), הוציאה לפני כמה שנים ספר מפתיע בריאליסטיות שלו. "והלב הולך אחרון" הוא סיפורם של בני זוג המתפתים למעין ניסוי חברתי שבו הם מחלקים את זמנם בין חיים במדינה שקרסה כלכלית לבין בית כלא, שבו הם חיים כאסירים – מבלי שביצעו פשע כלשהו המצדיק זאת.

כדי להמחיש לנו שמדובר בהחלטה ברת היגיון מסוים, אטווד משקיעה חלקים נרחבים מהפתיחה של הרומן כדי לתאר לנו את הקריסה הכלכלית שחוו בני הזוג. מדובר בזוג צעיר שנאבק תחילה לשלם את שכר הדירה, תוך כדי שמחירי השכירות רק הלכו ועלו, רק כדי לגלות ששווי ההון שברשותם צנח לאפס. הם נאלצים לעזוב את הדירה, מחשש להשתלטות כנופיות, ועוברים לגור במכונית תוך שהם מתפרנסים מעבודות מזדמנות בשכר נמוך מהמינימום. אז כן, מגורים בבית כלא דווקא נשמעים כמו עסקה לא רעה, במיוחד אם יש לאסירים אפשרות ללון בין ארבעה קירות ומישהו אחר דואג לשים להם אוכל על השולחן.

מרגרט אטווד משתפת מהתובנות שמאחורי "והלב הולך אחרון"

לא צריך לדעת מה התרחש ב-ניסוי הכלא של סטנפורד כדי לדעת שגם הניסוי הזה הולך להשתבש. ועם זאת, אי אפשר לשפוט את גיבורי "והלב הולך אחרון" על בחירתם והגורל הבלתי נמנע שבה בעקבותיה. הם עשו את מה שהיו יכולים לאור נסיבות שלא הייתה להם שליטה עליהן, והרי מי כבר היה יכול לחזות את קריסת "ליהמן ברדרס" וההשפעה שתהיה לה על החיים של כולנו? אף אחד.

דירוג: 3 מתוך 5.

והלב הולך אחרון (2018), מאת מרגרט אטווד. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת זמורה דביר, 368 עמודים

כשספרי פרוזה הופכים להרצאות (לא טובות)

על "ספרי אוטוריטה", קלישאות של עידן הפוליטי קורקט, וההשלכות המסוכנות שלהם עבור קוראים שמאבדים סבלנות

זה קרה לי יותר מדי פעמים בזמן האחרון. חמישים עמודים לתוך הספר, לפעמים אפילו עשרה עמודים, נתקפתי בתחושה חזקה של דז'ה וו. הבנתי שאני קוראת את אותו הטיעון, שוב ושוב, בניסוחים שונים, עם מקרי מבחן שונים ועם מודלים גרפיים מתוחכמים למראה, ועדיין – מדובר היה באותו הטיעון. טיעון, שהיה עד כדי כך לא מורכב, שהוא הופיע במלואו על הכריכה האחורית של הספר.

באיזה שהוא מקום הרגשתי כאילו רומיתי. הרי אני יכולה לקרוא מספר מוגבל ביותר של ספרים בשנה. אין לי זמן להשחית על כותרים שאת תכלית כתיבתם אפשר לסכם בפסקה, או אפילו במשפט. ועם זאת, בשנים האחרונות יוצאים יותר ויותר ספרים שכאלה.

בז'אנר העיון זאת כבר תופעה ידועה. "ספרי האוטוריטה", כפי שנוהגים לקרוא להם הציניקנים, נכתבו לשם המטרה היחידה של לבסס את הכותב.ת שלהם כ… ובכן, אוטוריטה. במילים אחרות, הם נכתבו כדי שניתן יהיה להוסיף את התואר "סופר.ת" לשורת הביוגרפיה של הכותב או הכותבת בלינקדאין, או לפסקת הביוגרפיה בכנס הקרוב שבו יתארחו. הם נועדו לבסס את הכותבים כמומחים בתחומם, כדוברים בשם של רעיון או תנועה, ומטבע הדברים, כמי שיכולים לבקש שכר גבוה יותר על מלאכתם.

אתם יודעים כנראה באילו ספרים מדובר. הפודקאסט המומלץ "אסור להשוות" דן לפני כשנתיים בספרה של אנג'לה דקוורת', Grit, כמקרה מבחן לטיעון שאפשר לתמצת אותו בחמש דקות, והאמת היא שאפשר להסיק מסקנות דומות לגבי הספרים של סיימון סינק וסטיבן פינקר.

גם הסופרים עצמם לא מתביישים באופי הפשטני של הספרים שהם כותבים. לא חסרים סרטונים באינטרנט (כולל הרצאות טד) שבהם הם מסכמים את הספרים של עצמם בדקות ספורות, או שאחרים מתמצתים את ספרים אלה עבורם. וזה עוד מבלי לציין מיזמים כמו בלינקיסט, שעשו הון מלסכם ספרים רבי השפעה עבור סטודנטים ואנשי קריירה קצרים בזמן.

המחברת אנג'לה דקוורת' מסבירה את Grit בפחות מ-7 דקות

הייתי מרפה מ-"ספרי האוטוריטה" למיניהם אילו הייתה זו תופעה ייחודית לספרי עיון, שהבלוג הזה פחות מתיימר לעסוק בהם. אבל בשנים האחרונות, לפחות לתחושתי, מדובר בתופעה שזולגת גם לתחום הפרוזה. אם יצא לכם לקרוא ספר ולהרגיש שהוא "הולך במעגלים", שאחרי עמוד מסוים לא קורה בו שום דבר, ושכל מטרתו להתהדר במסר חתרני שגורם למחבר.ת הספר "להיראות טוב" ושהיה אפשר להעביר גם בסיפור קצר, אולי מדובר ב-"ספר אוטוריטה" מהסוג הזה.

איך מזהים "ספרי אוטוריטה" בז'אנר הסיפורת?

בראש ובראשונה, "ספרי אוטוריטה" נקראים כאילו נכתבו לפי נוסחה של ספרי רב מכר, אבל אפשר להשמיע את הטענה הזאת כלפי ספרים רבים. "ספרי אוטוריטה" דווקא מנסים לשבור את הנוסחה, לבלוט ביוצאות הדופן שלהם, אבל מגיעים לתוצאה מהר מדי, ובכך עושים יותר רעש מאשר ספרות טובה. הם קצת כמו גלידה טובה שנופחה באוויר עד שנותרו בה יותר בועות משמנת.  

תוכלו לזהות אותם כאשר קורה אחד או יותר מהבאים:

  1. הדובר.ת לא חוסך.ת את שבטו/ה מהחברה/ התרבות/ העולם שבו הספר מתרחש, עוד לפני שקרה משהו שמצדיק את הביקורת או שהדמות עשתה משהו בעניין.
  2. הדמות המרכזית שונה מהדמויות האחרונות באופן שבמובהק מקדים את זמנה או נחשב ללא הולם בתוך העולם שלה, ואף מחצינה את שונותה באופן שכמובן גורר תגובות מהבריות.
  3. תפישת העולם של הדובר.ת או הדמות נחשבת לליברלית או חופפת במידה רבה את התפישות הנהוגות בעולם של היום. ועם זאת, אין בתפישה זו שום דבר מרגיז או משונה במונחים מודרניים.
  4. הדמות "נענשת" על התפישה שלה, לכל הפחות באמצעות אלימות מילולית.
  5. הדמות למדה שהצדק עימה, בעת ריצוי "העונש" או בחלוף השנים.
  6. הדמות חווה מעין גאולה – משתחררת מהכלא, מהגרת לעולם או ארץ אחרת, מובילה מאבק חברתי, מוצאת אהבה, מלמדת את הסובבים אותה על קבלת השונה (מחקו את המיותר).
  7. בונוס – המילים "פורץ גבולות", "מבריק", "מרענן" – מצוטטות מפי ביקורות בכתבי עת אמריקניים על הכריכה האחורית.
  8. בונוס נוסף – יש בספר מוטיב פנטסטי שכבר נשחק לעייפה בספרים אחרים.
  9. בונוס אולטימטיבי – אתם יכולים להישבע שקראתם את הספר הזה בעבר, ואפילו יכולים לחזות את הסוף מקילומטרים.

אם הגעתם עד לכאן, בטח יש ספר אחד או יותר שקראתם לאחרונה ונשמעים יותר מדי כמו הקלישאות שציינתי. לי אישית זה קרה לאחרונה עם "עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי" ולפניו עם "בלדה לנחשים ולציפורי שיר" (כן, הפריקוול לסדרת "משחקי הרעב"), כשלא חסרות דוגמאות נוספות, חלקן מספרים ישראלים.

מה בעצם מדאיג ב-"ספרי אוטוריטה" שכאלה?

אז נכון, חלק מהספרים שציינתי דווקא מנסים לצאת מגבולות שיח הפוליטיקלי קורקט, כפי שאכן עשה "בלדה לנחשים", אבל בהצלחה חלקית בלבד. בסיכומו של דבר, מדובר בהטפה ליברלית, וזה לא משנה אם אתם חולקים את השקפת העולם שלה או לא.

"סופרי אוטוריטה" כותבים ספרים כמו "עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי" כדי למכור, אבל בעיקר כדי להיראות טוב על המדף. וזה אולי עובד בגזרת השיווק, אבל פחות כשרוצים לכתוב ספרות זכירה. "ספרי אוטוריטה" ישכנעו בעיקר את המשוכנעים, אלה שמלכתחילה שואפים לגיוון (diversity), למאבק באלימות, למצפון נקי. הם נעדרי מורכבות, כי מה לעשות שמסרים מורכבים דורשים מאות עמודים, וזה קצת יותר מדי להרצאה בטד, או להמלצה בפה אחד עבור "סל התרבות" של משרד החינוך.

אני פה רק כדי להזכיר שאפשר גם אחרת. תחשבו על האהבה כפי שהיא מצטיירת מתוך "גאווה ודעה קדומה", על התבגרות נשית כפי שהיא עולה מתוך "נשים קטנות", ואפילו על מערכת יחסים בין-גזעית כפי שהיא עולה מתוך "אל תיגע בזמיר". בכולן יש דמויות חריגות לעולם שאליו הן שייכות, שעושות מעשים קטנים כדי לשנות אותו, וגם זאת לא תמיד בהצלחה מרובה. הרי העולם לא תמיד מחכה לאנשים יוצאי דופן שישנו אותו, וגם כשאלה מגיעים – הרי שהם לא בהכרח מתגאים בבחירות שלהם, לא כל שכן עושים היסטוריה.

ספרות נועדה שיעמיקו בה, אפילו אם היא משתרעת על פני עמודים בודדים. אבל אם היא נמתחת שלא לצורך, רק על מנת להמחיש טענה, היא נהפכת למאוסה, כמו סרט אומנותי שהופך לפתע לפרסומת. בכך, היא עלולה לעשות דבר מסוכן בהרבה, ולגזול מהזמן או המוטיבציה לקרוא ספרים אחרים, תובעניים יותר, שיש להם דברים מעניינים יותר לומר.

תאגיד השידור על כל הספרים שאנחנו לעולם לא מספיקים לקרוא

כל ספר הוא דלת: ביקורת על "ספריית חצות"

מה הייתם עושים אחרת, במבט לאחור? גיבורת הרומן של מאט הייג זוכה לחזור בה מכמה בחירות כדי לראות איך היו נראים חייה בנסיבות אחרות. התוצאה פחות מאירת עיניים מכפי שהיא רוצה להיות, אבל עדיין מצליחה להרחיב את הלב

בימים אלה הסתיימה אחת הסדרות המצוירות המצליחות ביותר של מארוול, לא נתון מובן מאליו עבור ענקית הקומיקס שרבים מאתנו גדלו על הסדרות שהפיקה לגיבורי העל ספיידרמן ואקס מן. מדובר בסדרה "מה אם?" שכל פרק שלה מתאר מה היה קורה לו אחת הדמויות ביקום הקולנועי של מארוול (זה של סרטי "הנוקמים") הייתה מבצעת בחירה קצת שונה, מגיעה למקום שלא הייתה אמורה להיות בו, או מגלה שאירוע מסוים מתגלגל אחרת מכפי שתכננה.

ביקורות אחרות בבלוג על ספרים שיצאו לאחרונה:

השאלה עצמה, "מה אם…?", פותחת את הדלת לעשרות ומאות סיפורים, חלקם מעניין יותר מהסיפור המקורי (הפרק המופתי על קילמונגר), וחלקם מסתיימים יותר או פחות טוב עבור הגיבורים (ויש גם שני פרקים שמביאים את העולם עצמו אל סיומו). אבל כוח המשיכה המהותי של סיפור שמתחיל ב-"מה אם?" הוא היכולת להאיר בפרטי פרטים על הסיפור המקורי, תוך חשיפת שאלות חדשות, צדדים לא מוכרים באופי של הדמויות, או אמת אחרת שהסתתרה כל אותה עת מתחת לפני השטח.

הטריילר של "מה אם?"

אנחנו שואלים את עצמנו "מה אם?" כל הזמן: מה היה קורה לו היינו בוחרים בשותף או שותפה אחרת לחיים, אם היינו מקבלים הצעת עבודה כזאת או אחרת, אם היינו מחליטים להמשיך לתארים מתקדמים, לעשות ילדים (או לא לעשות אותם), לעבור לחו"ל, או להתמיד בתשוקה אחרת שזנחנו מאחור. מטבע הדברים, לעולם לא נדע את התשובות לשאלות הללו, פשוט מפני שאין לנו אפשרות לחזור אחורה בזמן, לשנות את הבחירה שעשינו ולצפות בתוצאות.

גיבורת ספרו של מאט הייג, "ספריית חצות", מקבלת את האפשרות הזאת. ברגע שבו היא נמצאת בין החיים למוות, היא מקבלת הזדמנות נדירה להביט לאחור על חייה ולראות מה היה קורה לו הייתה בוחרת אחרת. כל שעליה לעשות הוא להעלות אפשרות מסוימת, לפתוח את הספר הרלוונטי, ולחוות יום או יותר בחיים אחרים – מבלי שלדבר יהיו כל השלכות על העתיד כפי שתבחר לעצב אותו.

עטיפת הספר

לגיבורה, נורה, יש לא מעט בחירות להתחרט עליהן. היא רווקה בת שלושים וחמש שחיה לגמרי לבד, אחרי שהחתול שלה מת בתאונת דרכים. רגע לפני שהחליטה לשים קץ לחייה, היא פוטרה מחנות תקליטים. לפני כן, היא אכזבה לא מעט אנשים שתלו בה תקוות – את אביה, שקיווה שתהפוך לאלופת שחייה אולימפית; את אחיה, שרצה להקים איתה להקת רוק; את מורתה לשעבר, שציפתה שתהפוך לחוקרת קרחונים; ואת בן זוגה לשעבר, שזנחה רגע לפני החופה.

ב-"ספריית חצות", נורה חוזרת לכל אחת מהבחירות הללו בניסיון לברר מה היה קורה לו הייתה נוהגת אחרת. חלק מהבחירות חושפת בפניה חיים מעניינים ואף טובים למדי. חלק קצת פחות. לרוב האפשרויות היא לא ממש מתחברת, פשוט כי נורה שחיה את אותם חיים היא אדם שונה מנורה שרק דוגמת אותם. ועדיין, מרתק ומשעשע לצפות כיצד משחק התפקידים מתנהל, במיוחד כשנורה "האמתית" מנסה לאלתר דיאלוגים ולמלא חורים בעלילה מבלי שאף אחד יחשוד שאין לה מושג מה נורה במציאות הזאת עושה, איפה היא גרה, או במה היא עובדת.

מספר הבחירות שנורה יכולה לדגום מוגבל. ברגע ששעון הספרייה לא מורה עוד על חצות (מה שאומר שנורה אינה נמצאת עוד בין החיים למוות), הספרייה כבר לא זמינה לשימוש. כתוצאה מכך, נורה בעיקר דוגמת את הבחירות הגדולות והמשמעותיות שעשתה. היא לא בודקת, נגיד, מה היה קורה לו הייתה מאחרת לרכבת (כמו גווינת' פאלטרו בסרט "דלתות מסתובבות"), או יוצאת להפסקה בדיוק כשלקוח מסוים נכנס לחנות. זה היה מבחינתי פן טיפה מפוספס של הרומן, כי כפי שהמחישה "מה אם?" של מארוול, חלק מההזדמנויות הפחות צפויות בחיים מגיעות דווקא ברגעים בנאליים למדי.  

פספוס נוסף מתרחש כשנורה מרגישה החמצה בחיים אלה ואחרים בגלל אירועים חיצוניים שהביאו למותם של אנשים שהיא אוהבת. גם באותם חיים, לנורה לא הייתה השפעה על אותם אירועים. היא לא הייתה יכולה להציל את אותם אנשים, גם לו הייתה מנסה ומכאן, ההחלטה שלה שבחירה מסוימת לא הייתה מוצלחת רק משום שדמות מסוימת לא נמצאת שם, הייתה מיותרת בעיניי.

"ספריית חצות" גם מגזים לפעמים בגודל ההצלחה שהוא משווה לנורה לו הייתה עושה בחירות כאלו ואחרות. כולנו יודעים שגם אם נחליט ללכת בכל הכוח על כיוון מקצועי מסוים, או נתמיד בתשוקה מסוימת, לא בטוח שנגיע להישגים. גם אנשים שמתאמנים כל חייהם לאולימפיאדה מסיימים לפעמים את הקריירה בבינוניות. רק תראו את המתעמלת המסכנה שהפסידה ללינוי אשרם. זה לא המקרה עבור נורה, שמגלה שכל אחת מהבחירות האחרות שעשתה הייתה יכולה להתגלות כהצלחה מסחררת. יכול להיות, כמובן, שנורה היא אדם מוכשר במיוחד. אבל גם אנשים מוכשרים נתקלים לפעמים במכשולים, או אתגרים בלתי צפויים, שהופכים את ההצלחה לקצת פחות מובנת מאליה. קצת חבל שנורה לא נתקלת או נזכרת במכשולים ואתגרים שכאלה באף אחד ממסלולי החיים שהחמיצה.

העיקר שתהיי מאושרת

על מה שנורה מפספסת בחוויות, היא משלימה בהתפתחות כאדם. היא לומדת להשלים עם הבחירות שלא עשתה כדי לעמוד בציפיותיהם של אחרים, ומנגד, להבין מה היא רוצה עבור עצמה. ההתגבשות שלה רציפה ומגובשת יותר מאשר מה שהייתה עוברת לו הייתה אכן מתחתנת עם החבר הדוש שלה, או מחליפה קריירות כל יומיים, והיא אפילו קצת גרמה לי להצטער שבחיים שמחוץ לרומן, אין הזדמנויות לעבור תהליכים שכאלה. כלומר, מבלי להיחשב לאדם מאוד מאוד לא יציב.

אפשר להתווכח על הבחירה שנורה עושה בסוף "ספריית חצות". מבלי לספיילר, זאת הייתה מבחינתי בחירה שרק סופר גבר היה עושה עבור גיבורה נשית. אבל מבחינה ספרותית זה עובד, ואפילו מרגש. אי אפשר שלא לשמוח עבור אישה שלומדת מה עושה אותה מאושרת והרי בסופו של דבר, אושר הוא מה שכולנו שואפים אליו, בכל שלב בחיים.

בהתאם לכך, "ספריית חצות" הוא ספר שלכאורה מדבר על בחירות והמשמעות שלהן, אבל בסוף הבחירות שמופיעות בו משמשות כפונקציה של ניסוי וטעיה בחיפוש אחר אושר. מושג חמקמק, שהספר מתפלסף עליו לא מעט, אבל לא אומר כל כך הרבה. הוא אומר הרבה יותר לגבי החיפוש האינטנסיבי אחר אותו אושר, ובעיקר על ה-"למה" ששולח אותנו לעשות את מה שאנחנו בוחרים, ובסופו של דבר גם מעצב אותנו כבני אדם. זה ספר שיגרום לכם להרגיש קצת יותר שלמים עם מי שאתם, ובתקופה שבה אנחנו נמצאים, גם זה לא דבר מובן מאליו.

ציון: 4/5

"ספריית חצות" מאת מאט הייג (2021). תרגום: ניצן לפידות. הוצאת מודן והוצאת הכורסא, 296 עמ'

גורלה של קיסרית

מחשבות על The Great, "קיסרית" של שאן סה ושאר קיסריות שהאמת לגביהן היא בחלקה השערה ובחלקה בדיה

The Great, הדרמה הקומית התקופתית היחסית חדשה של hulu (יחסית, כי בימים אלה כבר סיימו לצלם את עונתה השנייה), מתהדרת בסלוגן an occasional true story. זאת גרסה כמעט פיקטיבית לחלוטין לסיפורה של יקטרינה הגדולה, הקיסרית הרוסייה שסיפחה למדינה שטח עצום והייתה ידועה בגישתה הנאורה, שבאה לידי ביטוי בשלל רפורמות ליברליות.

הקשר הרופף בין קתרין הטלוויזיונית ליקטרינה ההיסטורית הוא סוד הכוח של הסדרה, וגם הסיבה העיקרית לביקורת כלפיה. מי שיצפה לראות כאן גרסה רוסית של "משחקי הכס" ימצא את עצמו צופה במשהו שדומה יותר ל-"ברידג'רטון". חצר המלוכה של טוני מקנמארה, יוצר הסדרה שביסס אותה על מחזה שכתב עשור קודם לכן (וחתום גם על התסריט של "המועדפת"), הוא מקום הדוניסטי יותר מאשר מאיים. יש בו יותר מקום לקללות מאשר לפוליטיקה והניאוף שכיח בו תחת כל עץ רענן. יתרה מכך, במקום רוסית מדברים כאן אנגלית במבטא בריטי, ואת חצר המלוכה מאכלסות דמויות שקוראים להן "ארקדי" או "ניקולאי", אבל גוון עורן אינו לבן.

עוד פוסטים על סדרות טלוויזיה:

המשכתם לקרוא? יופי. כי גם הדמיון בין קתרין הבדיונית ליקטרינה ההיסטורית נעצר בשם. בעוד הקיסרית המקורית נולדה בפולין (לשעבר פרוסיה), קתרין היא אוסטרית. בעוד יקטרינה החזיקה מאהבים רבים, קתרין חשה אשמה מלהחזיק במאהב אחד. ועוד לא דיברנו על ההפיכה שהפכה את יקטרינה ליקטרינה הגדולה, שהתרחשה בהצלחה כשיקטרינה הייתה בת כ-33. כלומר, 18 שנים לאחר נישואיה לקיסר פיוטר. בסדרה, דמותה של קתרין (המגולמת בכישרון רב על ידי אל פאנינג) מתחילה לרחוש מזימות עוד בטרם מלאו לה 20.

10 מהדיוקים והאי-דיוקים הבולטים בסדרה:

קיסרית לא נולדת, היא מחותנת

על מה שנעדר ממנה בדיוק ההיסטורי, The Great מפצה בסיפור עלייה לגדולה שמתחמק מקלישאות כמו מכוסות יין מתנפצות אחרי ברכת "נזדרוביה" (Huzzah, באנגלית של הסדרה). קתרין של The Great מגיעה לממלכה בתור נערה עם קונספציות רומנטיות שגויות לגבי הגבר שאתו היא הולכת להתחתן, ועוברת מסע שבמהלכו היא מקבלת על עצמה שליחות להביא לרוסיה את בשורת הנאורות, מבלי להבין שרוסיה אולי לא מוכנה (או רוצה) לקבל אותה בשלב הזה.

זה גם השלב שבו הסדרה מתחילה גם לבקר את קתרין על השאפתנות שלה, שמתגלה לעתים כמנותקת מהמציאות, כפזיזה או ככזאת שדורשת מהסובבים אותה לשלם מחיר יקר ולא הוגן. קתרין מתגלה גם כאחת שלא מסוגלת לנהוג באלימות, תכונה שנדרשת מכל מהפכן בהיסטוריה שלפני העת המודרנית, על אחת כמה וכמה במקום רב תהפוכות כמו משפחת המלוכה הרוסית. וחשוב מכל, קתרין לא יודעת למה בעצם היא רוצה להיות שליטת רוסיה, חוץ מהעובדה שהיא לא אוהבת להיות נשואה לפיטר ושבספרים שהיא קוראת, לרבות "הנסיך" של מקיאוולי, העולם יכול להיות מקום יפה יותר. בכמה מהסצנות היא מסבירה "אני אוהבת את רוסיה", אמירה שזוכה ללעג רב מהסובבים אותה, לא רק משום שקתרין אינה רוסייה, אלא משום שברור שהיא לא באמת אוהבת את המדינה שאליה הגיעה.

מה יקרה כשקתרין אכן תשיג את הכתר? נקודה למחשבה:

לא בכדי, מי שבקלות גונבת לקתרין את ההצגה היא אליזבת (ברלינדה ברומילו), דודתו של פיטר. לאורך כל הסדרה, אליזבת עושה רושם של אדם רגיש ואפילו טוב לב, תכונה לא מובנת מאליה בממלכה שמתייחסת למותם של חיילים ומשרתים בתור היפטרות ממטרד. היא מוטרדת ממראות המלחמה עם השוודים ולא מהססת להרביץ מוסר בפטר ובקתרין כשהם חוזרים להתעסק בשיגעונותיהם הפרטיים. מעבר לכך, היא לא מפחדת מאלימות, ואף לא מהססת לנקוט בה כשנראה שקתרין קופאת על השמרים. מדוע קתרין לא השקיעה אפוא את מרצה בלהפוך את אליזבת לקיסרית? או להסתמך עליה בתור שותפה להפיכה? הפשרת היחסים ההדרגתית ביניהן רק מראה שכשזה נוגע ליכולת של נשים להסתמך אחת על השנייה, דרך ארוכה עוד לפנינו.

קיסרית נידונה להיות מוקעת

אולי אפילו ארוכה מכפי שחושבים. צפייה ב-The Great הזכירה לי את וו דזה טיין, קיסרית היסטורית אחרת, שדמותה היוותה השראה לרומן "קיסרית" של שאן סה. וו דזה טיין, שנבחרה לשמש כפילגש של הקיסר טאיז-דונג בהיותה בת 13, פילסה אט אט את הדרך לשלטון ולבסוף הייתה לאישה היחידה שנשאה בתואר "קיסר סין". כלומר, לא באופן סימבולי ולא כהחלפה לגבר (אב או בעל) שהלך לעולמו.

כריכת "קיסרית" של שאן סה (כנרת זמורה ביתן)

כמו יקטרינה הגדולה, גם תקופתה של וו דזה טיין התאפיינה בשגשוג חסר תקדים. הקיסרית סלדה מהמינויים הפוליטיים שאפיינו את הקודמים לה בתפקיד והחליפה את אנשי החצר במלומדים ובמשכילים. היא עודדה את המסחר עם מדינות אסיה והמזרח התיכון ובזכותה האימפריה הסינית רק הלכה וגדלה.

אבל וו דזה טיין לא עשתה לעצמה בני ברית רבים, ולבסוף היא הודחה על ידי היועצים שדרשו ממנה לוותר על כסאה. בימיה האחרונים, מתואר בספר איך צפתה בעיניים כלות כשבניה התקוטטו ולבסוף קטלו זה את זה במריבה על הכתר. אחרי שמתה בשיבה טובה השתרר בממלכה כאוס. שלושת ממשיכיה בתפקיד נשארו בו למשך חמש שנים, שנה ושנתיים בלבד. הקיסרות התפלגה לחמש ממלכות, שלפי הספר "גוועו כל אחת בתורה".  

יתרה מכך, אם הייתה ציפייה ששלטון הקיסרית יהווה תקדים לשלטונן של נשים אחרות בממלכה, הרי שהביקורת שנמתחה על וו דזה טיין עם השנים סתמה עליו את הגולל.

"הקיסרים המשיכו לקיים את תחרויות המנדרינים שייסדתי והשתמשו בתיבת האמת שהמצאתי… אלא שהפכתי לסמל הסטייה הנשית… ברבות הימים איבדו האמיתות את תוקפן והשקרים הכו שורש… נשים אחרות שלטו מאחורי הווילון. נשים אחרות משלו בקיסרות, אבל אף אחת מהן לא ייסדה שושלת".

עמ' 347

למרבה האירוניה, גם המשותף לסיפוריהן של יקטרינה הגדולה ושל וו דזה טיין הוא שהאופן שבו מספרים אותם מורכב משילוב של אמת ובדיה. ככה זה, כשהיסטוריונים רבים משאירים חלקים רבים בסיפורך מושחרים רק משום שאת אישה. אבל לשתי הנשים לא היו גיבורות אחרות בסיפורים שלהם, או לפחות בנות ברית שיוכלו להמשיך לספר את סיפוריהן באופן שיעשה איתם צדק. כך נותרנו עם עוד טרגדיות על שלטונות שבאו לקצם בלי שנמצאו להם יורשים ראויים, או לכל הפחות מי שילמד מההישגים בתקופה שעוד ניתן היה לשחזר אותם.

קיסרית (2007) מאת שאן סה. תרגמה מצרפתית: רמה איילון. הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 349 עמ'

כך "המכון" של סטיבן קינג ניצח סרט גיבורי-על

והכול בזכות שינוי של פרט אחד בעלילה (טוב, לא רק)

והכול בזכות שינוי של פרט אחד בעלילה (טוב, לא רק)

בימים אלה יצא סוף סוף לאקרנים בארה"ב הסרט "המוטנטים החדשים". אני כותבת "סוף סוף" כי למרות שמדובר בסרט שמשתייך למותג הקומיקס "אקס מן", יציאתו של "המוטנטים החדשים" נדחתה במשך כשלוש שנים. בינתיים, הסרט לא עומד בציפיות, ולא רק כי הכניס בקופות 22.4 מיליון דולר בלבד (תקציב הסרט מוערך בלפחות 67 מיליון דולר). על פי ההוליווד ריפורטר, "המוטנטים החדשים" הוא סרט "גנרי" שלא יחדש דבר למי שצפה ב-"באפי ציידת הערפדים" או כל עלילת אימה שמתרחשת במוסדות לבריאות הנפש.

לא צפיתי ב-"מוטנטים החדשים", אבל יש לי הרגשה שהתיוג "גנרי" לא נובע רק מהז'אנר אליו הסרט משתייך. בסיכומו של דבר, הסיפור על בני נוער עם כוחות מיוחדים, שנכלאים על ידי גורמים המעוניינים לנצל את כוחות-העל עבור אינטרסים זרים (בדרך כלל כדי להשתמש בבני הנוער בתור חיילי-על), הוא אחת הקלישאות השחוקות ביותר של המדע הבדיוני. רק לאחרונה הוא הופיע ברקע של סדרת גיבורי-העל The Boys וגם בסדרות שאין בהן גיבורי-על, כמו The Passage (שאינה נאמנה למקור הספרותי), Believe ו- Emergence.

הטריילר של "המוטנטים החדשים":

על כן, תארו לעצמכם עד כמה הופתעתי לגלות שזאת גם עלילת ספרו החדש של סטיבן קינג, "המכון". על קינג לא ניתן לומר שהרעיונות שלו אינם מקוריים. הבן אדם אחראי לבהלת הליצנים כפי שאנו מכירים אותה היום, ובלעדיו אנשים לא היו חרדים כל כך מבתי מלון נטושים או בתי קברות לחיות. ועדיין, הכריכה האחורית של "המכון" לא סוטה מהנוסחה, למעט פרט אחד. הנער בעל הכוחות המיוחדים שמגיע למכון של מבוגרים מרושעים הוא לאו דווקא טלקינטי חזק כל כך. הוא כן גאון, כלומר בעל מנת משכל חריגה, מה שיגרום לשוביו להתחרט מהר מאוד על שלא ויתרו עליו בדרך לקורבן הבא.

מלבד הפרט הזה, קינג לא מחדש הרבה, וזה דווקא בסדר גמור. הוא מספר את הסיפור שכולנו מכירים בצורה טובה יותר. למכון שעומד במרכז הרומן יש היסטוריה, מבנה מנהלתי ואפילו תפקיד מורכב, שנחשף בהדרגה. לילדים יש דמויות עגולות וממש לא מעצבנות. אפילו לאנשים שעובדים במכון יש חיים משלהם, בדיחות פנימיות ועוד כמה קריצות שגורמות לנו כקוראים לשנוא אותם קצת פחות. מעבר לכך ולמרות עוביו המכובד (554 עמודים), "המכון" כתוב היטב ונקרא בשטף, כשהוא מותח לכל אורכו.

עוד ביקורות על ספריו של סטיבן קינג:

אבל ההפתעה הנעימה העיקרית, לפחות עבורי, הגיעה דווקא בחלק ה-"תודות" של הספר. קינג מכיר שם לקוראים את ראס דור, חברו שהלך לעולמו לאחרונה והיה אחראי, כך מתברר, לכמה מההברקות המדעיות הידועות מספריו של קינג. בזכותו, למשל, נוצרה המערכת האקולוגית של "מתחת לכיפה השקופה" וכן המדידות שסייעו לדיוק ההיסטורי ב-"22/11/63", המתחקה אחר רצח קנדי. דור היה מעורב באופן אינטנסיבי בכתיבת "המכון", כותב קינג: "הוא נתן את דעתו על כל שורה ועל כל עובדה, ועזר לי להשיג את המטרה העיקרית שלי מאז ומתמיד: להפוך את הבלתי אפשרי להגיוני".

למען הסר ספק, "המכון" הוא ספר טוב בלי קשר לדיוק המדעי שלו, בין אם הוא אכן קיים או לא. הוא גם דוגמה לאיך אפילו כותב פורה ומוכר כמו סטיבן קינג, שכבר לא זקוק לקוראים ראשונים כדי לדעת שכתב היד שלו איכותי, יכול לפעמים להיעזר בחוות דעת חיצונית. חוות דעת, שלא רק מתקנת חורים בעלילה או התנהגות לא עקבית של הדמויות, אלא עוזרת לסיפור לחדש, להיות אמין ולהתעלות על הציפיות שהקלישאה הגדירה עבורו. תוסיפו לכך את התודה שחולק קינג לנאן גרהאם, העורכת של 27 ספריו האחרונים ("היא ערכה ספר עתיר מידע, קווי זמן מקבילים ועשרות דמויות – והפכה אותו לספר טוב יותר") ותקבלו כותב שניצח את הנוסחה (אפרופו גיבורי-על וגאונות) בזכות ענווה.

a kid sitting on a train
עטיפת "המכון" בעברית ובאנגלית (יח"צ)

במילים אחרות, "המכון" הוא לא רק ספר על ילד גאון, בעל כוח-על לא מרשים, שמחליט לברוח ממכון לילדים עם כוחות מיוחדים. הוא שיעור על איך לוקחים רעיון שחוק, ומאוד לא מרשים, והופכים אותו לספר שכיף לקרוא. כל זאת, בזכות שינוי של פרט אחד, בתוספת כתיבה קולחת ונכונות לקבל קצת עזרה מחברים.

ציון: 4/5

"המכון" מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. מודן הוצאה לאור, 554 עמודים.

למתבודד, למתעודד ולמי שמחכה שהזומבים יגיעו: המלצות על ספרים בעידן הקורונה

כולל קטגוריית סיפורים קצרים, לממהרים

ויש גם קטגוריית סיפורים קצרים, לממהרים

אף אחד לא נהנה לחשוב שהוא חי בזמנים משונים. זה כיף לקרוא עליהם, בספרי או בסרטי מדע בדיוני. לפעמים גם מעניין להיזכר בתקופות המשונות שבהם מגפות כמו המוות השחור קטלו בני אדם בהמוניהם, בתור אנקדוטה היסטורית אפלה. יש בכך קצת אסקפיזם, מעין חלום על שבירת השגרה האפרורית וחיים בעולם ניהיליסטי, וקצת מתח והומור שחור. יש גם מרכיב של אימה, אבל הוא קשור יותר למוות המוני או למפלצות, ופחות לתובנה שמגיפה היא לא תחזית מופרכת כל כך. למרות שמזמן דיברו על כך שמגיפת שפעת עולמית היא עניין של זמן, אף אחד לא חשב שהוא צריך להתאזר מראש באלכוג'ל או במסכת מנתחים לתרחיש אחרית הימים.

ובכל זאת, הנה אנחנו כאן: בעבודה במשרד ריק, בעבודה מהבית, בבידוד, בחו"ל. דווקא במצב הזה, התברר ששברנו שגרה אחת כדי להיכבל לאחרת, זאת שבה אסור לנו לצאת מהבית וחובה עלינו לשמור מרחק מאחרים. אילו ספרים קוראים במצב כזה? משהו שישפר את מצב הרוח – או דווקא ספרות אפוקליפטית, כזאת שתתחבר למתרחש בחוץ כמו ספר מתח בלילה קודר וסוער?

לפני כמה ימים קראתי באחת הקבוצות שרשור ארוך שעסק בתכנים מומלצים בנטפליקס למי שנמצא בבידוד. כתבתי בעבר בבלוג על סדרה אחת כזאת, למי שמעוניין, אבל הרשומה הזאת ספציפית תעסוק בספרים. בגלל שלכל אחד יש צרכים שונים בתקופה משונה שכזאת, ארגנתי את ההמלצות ברשימות. מטבע הדברים, יש המון ספרים שלא מופיעים כאן. אני נצמדת למה שקראתי ומומלץ בלב שלם.

woman holding a burning newspaper
כבר אי אפשר לקרוא חדשות (Photo by Bruno Moretti on Pexels)

ספרים מומלצים על מגיפות:

  • על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו – בתקופה של מגפת עיוורון, יש אישה אחת שמסוגלת לראות – ודווקא היא נכנסת מרצונה להסגר עם החולים. טוב זה לא ייגמר.
  • ספינות טרופות / אקירה יושימורה – תושבי כפר דייגים עני ביפן מושכים אליו ספינות בכוונה לבזוז אותן, עד שיום אחד מתנפצת אל החוף ספינה עם מטען מאוד לא רצוי.
  • המגפה הסמוקה / ג'ק לונדון – ספר קצר ונוגה שמביא את תולדות המגיפה מפיו של זקן השבט, המנסה להסביר לילדים חסרי סבלנות איך זה נראה לפני שהכול התפרק.

ספרים מומלצים על מגיפות – בשילוב זומבים וערפדים:

  • אני האגדה / ריצ'רד מתיסון – סיפורו של האדם האחרון שנשאר בעולם, כשהוא מוקף ביצורים שרק נראים כמו אנשים.
  • המעבר / ג'סטין קרונין – יש לי לא מעט בעיות עם הספר הזה, אבל הוא מותח בטירוף ומכיל מחזות הרס עוצרי נשימה. ההמשך שלו – התריסר – קל בהרבה לעיכול ולא פחות מרתק.
  • העמדה / סטיבן קינג – לא בדיוק זומבים או ערפדים, אבל רנדל פלאג הוא מסוג הנבלים הנדירים שימשיכו לרדוף אתכם זמן רב לאחר שתסיימו לקרוא.

סיפורים קצרים על מגיפות (לקצרים בזמן):

  • מסכת המוות האדום / אדגר אלן פו – נסיך שחי בארמון מבודד פוגש מגיפה חסרת מעצורים. 
  • ארץ העיוורים / ה"ג וולס – אנטיתזה מרתקת ל-"על העיוורון" שמציגה דווקא את אלה שמסוגלים לראות בתור החולים.
  • פתיחה – היסטוריה שבעל פה של סינדרום היידן / ג'ון סקאלזי – נובלה שמתארת באופן כרונולוגי התפשטות של נגיף הגורם לאנשים "להינעל" בתוך גופם, כמו צמחים. פריקוול למותחן המדע הבדיוני Lock In (אני דווקא נהניתי יותר מהנובלה).

ספרים על בידוד:

  • תמיד גרנו בטירה / שירלי ג'קסון – שתי נשים צעירות חיות לבד באחוזה המשפחתית לאחר שבני משפחתן הורעלו, והן נשמעות ממש בסדר עם זה.
  • לבד על מאדים / אנדי וויר – מילא להישאר בבית, נסו להיזרק על כוכב לכת שבו אין לכם אוכל או אוויר לנשום.
  • החוק למניעת בדידות / מיכאל שיינפלד – מדינת ישראל אולי מתעבת מפיצי מחלות, אבל היא אובדת עצות מול רווקים מבוגרים.

ספרי  עיון מקאבריים:

  • המתה בלי חסד: היסטוריה של הוצאות להורג/ קובי חוברה – ספרון קצרצר ומצוין של מיזם Think and Drink Different. חכו שתקראו איך פעם היו מוציאים אנשים להורג עם שק וכמה חיות בר.
  • לילות טוקיו / ג'ק אדלסטיין – ממואר סהרורי של יהודי אמריקני שמתגלגל להיות כתב פלילים בטוקיו ומסקר את היאקוזה הידועים לשמצה.
  • אין במה לקנא: חיי היום יום בקוריאה הצפונית / ברברה דמיק – כי יש אנשים שעבורם בידוד מהזולת הוא מציאות יומיומית שנכפתה על ידי דיקטטורה.

ספרים לשיפור מצב הרוח:

  • חולצות אדומות / ג'ון סקאלזי – אם כבר מוות, אז שיהיה מצחיק. ממתק לכל מעריצי "מלחמת הכוכבים".
  • אושר למין האנושי / פ"ז רייזין – המעקב אחר המבודדים אולי נעשה באמצעים שחודרים לפרטיות, אבל בינה מלאכותית יכולה להיות לפעמים דבר חמוד להפליא.
  • זה הולך לכאוב / אדם קיי – כי לא משנה כמה קשה לכם בתקופה הזאת, הצוותים הרפואיים סובלים הרבה יותר. לפחות זה מצחיק.

היעלמות היא רק ההתחלה: ביקורת על "היעלמותה של סטפני מיילר"

ז'ואל דיקר עושה זאת שוב. הרומן האחרון שלו משתמש בתעלומת רצח כאבן פינה אחת בתוך סיפור מסגרת מרתק על טרגדיה ושחיתות, והתוצאה רוויה בהטעיות מכוונות והומור שחור משובח

ז'ואל דיקר עושה זאת שוב. הרומן האחרון שלו משתמש בתעלומת רצח כאבן פינה אחת בתוך סיפור מסגרת מרתק על טרגדיה ושחיתות, והתוצאה רוויה בהטעיות מכוונות והומור שחור משובח

ז'ואל דיקר משחק בטריטוריה מסוכנת. הסופר השבדי, שהתרחשויות ספריו נטועות דווקא בארצות הברית, כותב ספרי מתח, אבל לא מהסוג שיש לו עלילה לינארית. דיקר נהנה לשטות בקוראיו, בדיוק כשם שהוא מתעלל בבלשי המשטרה שנאבקים לפתור את התעלומות שלו. שוב ושוב הוא שולח אותם לרוץ קדימה ואחורה בזמן, לתחקר חשודים פחות רלבנטיים, לטוות תיאוריות שלא מחזיקות מים, ולצפות בחוסר אונים כשרוצח אלמוני, שעדיין מסתובב חופשי, ממשיך לגבות קורבנות. כל זאת, בזמן שאמת מאוד לא צפויה (ויש שיאמרו, לא סבירה) ממתינה שיחשפו אותה, על מנת שהצדק ייצא לאור. לאורך מאות עמודים, המסע הזה עשוי להתגלות כמבלבל, שלא לומר מתיש, אבל אצל דיקר הוא חלק בלתי נפרד מהטכניקה שהפכה אותו לסופר שאת ספריו לא ניתן להניח מהיד. 

עוד ביקורות על ספרי מתח:

מי שכבר קרא ונהנה מ-"האמת על פרשת הארי קברט" לא יתאכזב מ-"היעלמותה של סטפני מיילר". גם כאן, דיקר נהנה למתוח את מסע התעתועים שלו לאורך 600 עמודים מענגים, שבהם הוא עוסק בנושאים כמו שחיתות שלטונית, מורכבות של יחסים רומנטיים, פשטנות של מסגור תקשורתי וכוחה של האמנות לשנות מציאות. כמו "הארי קברט", גם "סטפני מיילר" (כך נקרא להם בקיצור) מתרחש בעיירת נופש ובה גלריה של עשרות דמויות עגולות, בעלות עבר טרגדי ואופי חביב, שרחוק מלהעיד על נטיות רצחניות. וגם כאן, הכול מתחיל במותה של אישה צעירה ואהודה על הבריות. במקרה זה, סטפני מיילר, עיתונאית חסרת מורא שנעלמת במהלך ניסיון לפתור תעלומת רצח משולש בת עשרים שנה.

אישה בז'קט עור הולכת על חוף הים
סטפני מיילר, אילוסטרציה (Photo by Just Name from Pexels)

חבל שמיילר הייתה עיתונאית, ולא סופרת. הרי גם הפעם, הכלי שמסייע בפתרון התעלומה הוא ספרותי. במקרה זה, מחזה שמעלה מפקד המשטרה לשעבר, ובמסגרתו מובטח לחשוף את זהות הרוצח מלפני עשרים שנה. העלאת המחזה לא זאת בלבד שיוצרת את המתח המתבקש ברומן, אלא מאפשרת לדיקר לצלול לתוך נפש כל אחד מהגורמים בהפקה – משל היו כלי משחק של "הרמז" על במת התיאטרון. דיקר מוכיח שוב את כוחו כמי שמשקיע בעיצוב הדמויות והופך את הבחירה של כל אחת מהן להשתתף בהצגה למהלך לא מובן מאליו, שהמניעים מאחוריו נחשפים בהדרגה. 

בהיררכיית הכבוד של סוגות הספרות ניצב בראש הרומן הסתום, מתחתיו הרומן האינטלקטואלי, מתחתיו הרומן ההיסטורי, אחר כך כל רומן, ורק אז, בתחתית, מדף אחד לפני הרומן הרומנטי, נמצא הרומן הבלשי

מתוך עמוד 343

הבעיה של דיקר אינה בכתיבת הדמויות הראשיות, אלא במשניות. קשה להתעלם מכך שהוא נמנע מלספר את הסיפור מנקודת מבטן של "הנשים במקרר", כלומר הנשים התמימות שנרצחות על מנת לקדם את העלילה. קשה גם להתעלם מהאופן הבעייתי שבו הוא כותב את דמויות המשנה של הנשים. ב-"סטפני מיילר" זוהי דמותה של אליס, העוזרת של המו"ל הספרותי סטיבן, שמנהלת איתו רומן מחוץ לנישואים והדיבור שלה מאופיין בשילוב של התחנחנות והתקרבנות, באופן שמקשה על הקוראים לא לתעב אותה. דיקר אומנם מקצה חלק נרחב בסיפור לתיאור תלאותיה של אנה, סגנית מפקד תחנת המשטרה שנתקלת ביחס מבזה על רקע היותה אישה, אבל זאת טיפה בים לעומת כמה דמויות נשיות אחרות. דמויות, שתפקידן נע בין להיות מושא אהבה אבוד, לטיפוס בוגדני ומעצבן, ולעתים שניהם גם יחד – בפרקי זמן שונים. 

חולייה חלשה נוספת של "סטפני מיילר" הוא הסוף. בעיניי, דיקר הלך הפעם צעד רחוק מדי עם פתרון התעלומה והסיום שבחר לא היה אמין במיוחד. גם העמודים האחרונים, שבהם דיווח בקצרה על גורלן של הדמויות, הרגישו לטעמי כמו אקורד קצר במיוחד לתמצות המסע שעברו. מצאתי את עצמי מייחלת שהיה לי יותר זמן להבין איך התמודדו עם הגילוי שפתרון התעלומה הציב בפניהן ואיך בחרו בהמשך לנהל את חייהן. 

כריכת "היעלמותה של סטפני מיילר"
כריכת הספר (יח"צ)

ועדיין, "סטפני מיילר" הוא תרגיל אינטלקטואלי נדיר שהקריאה בו עוברת ביעף. זה סיפור של אנשים שבוחרים להתמודד מחדש עם אתגרים שהכשילו אותם לפני שנים רבות, רק כדי לחוות כישלון כפול בעוצמתו ולהחליט, בעל כורחם, לשפוך אור על סודות שהשתיקה יפה להם. זה סיפור שיש מארג של טרגדיות אנושיות, אבל גם הרבה חמלה ובעיקר הומור שחור מוצלח, שממחיש ששלדים בארון יכולים להיות גם נחלתו של השכן הנחמד ביותר, וזה בסדר גמור. כל זמן שאף אחד לא מת, כמובן. 

 

ציון: 4.5/5

היעלמותה של סטפני מיילר (2019). מצרפתית: רמה איילון. הוצאת מודן, 614 עמודים

בדידותם של שערי המניות

הסאגה "הכול אודות ליהמן" בוחרת בדרך מקורית, מאתגרת ושנונה לספר מחדש את סיפורו של הבנק האמריקני שקרס ב-2008. ביקורת

הסאגה "הכול אודות ליהמן" בוחרת בדרך מקורית, מאתגרת ושנונה לספר מחדש את סיפורו של הבנק האמריקני שקרס ב-2008. ביקורת

אף שהיום כולם מזהים אותה עם התמונות מעוררות החמלה, של העובדים שפוטרו בגלל פשיטת הרגל, הייתה תקופה ש-"ליהמן ברדרס" הייתה עדות חיה להתגשמות של החלום האמריקני. חברת השירותים הפיננסיים, שהוקמה על ידי מהגרים יהודים מבוואריה, הייתה קיימת במשך 158 שנה. בשיאה היא הייתה בנק ההשקעות הרביעי בגודלו בארצות הברית ובני המשפחה אפילו התחרו על מושבים בבית הכנסת מול בנקאים יהודים מצליחים אחרים ממשפחות כמו גולדמן זאקס.

עוד ביקורות על ספרים מרתקים שמבוססים על סיפורי חיים אמיתיים:

  • "Mrs Houdini" על בס הודיני, אשתו של הארי
  • "בגן חיות הטרף" על משפחת דוד שמגיעה לגרמניה עם עליית הרייך השלישי
  • "Kafka" – רומן גרפי על הסופר באותו שם

החברה כבר שרדה עד לקריסתה את המיתון הכלכלי של שנות השלושים, בין השאר משום שבני המשפחה המשיכו להחזיק באמונה שהיא too big to fail. היא השקיעה בעסקים קטנים עוד לפני שקראו להם "סטארט אפים" וחזתה בהצלחה את עלייתם של רבים מהם. אלא, שמנוע ההכנסה העיקרי של "ליהמן ברדרס" היה ונותר ההלוואות שנתנה לכל מי שהיה חפץ בהן, מה שהותיר אותה חסרת כל הגנה למצב שבו השוק האמריקני לא היה מסוגל להחזיר את ההלוואות שלו במשבר הסאבפריים.

אין זה מקרה, אם כן, שהכותב שהתחקה אחר קורותיה של משפחת ליהמן הוא בכלל לא אמריקני, אלא איטלקי. סטפאנו מאסיני רואה את "ליהמן ברדרס" קודם כל כמשפחה, ולאחר מכן כעסק. קודם כל כבני אדם שמנסים לעשות סדר במציאות דרך מספרים, ורק לאחר מכן כבנקאים.

ובעצם, מהו העושר

אם לא נוסחה מתמטית?

ארתור הגדיר אותה כך:

עושר הוא תוצאה התלויה

בגידול בו-זמני של סיכון (x)

שאפתנות (A) ופריון (Pr)

כפול משתנה מכריע מוגדר CF

כלומר תנאים נוחים:

(R- CF * f (X, A, Pr)

במקרה זה, התנאים הנוחים

מצויים בפוליטיקה:

מה יכול בנק לדרוש עוד

מממשל כה נדיב?

 

גם הכתיבה של מאסיני היא לא בדיוק מה שהיינו מצפים מסאגה משפחתית. כשהתחלתי לקרוא את הרומן בקינדל, חששתי שהקובץ הגיע אליי פגום: השורות הקטועות, הערבוב בין הטון האירוני של המספר לדבריהן היבשים של הדמויות, כל אלה הותירו את הרושם שאני קוראת בכלל ספר שירה. ואכן, "הכול אודות ליהמן" נכתב במקור כמחזה שהועלה בכלל כתסכית לרדיו ובהמשך, כהצגה בשלוש מערכות בתאטרון הבריטי. אבל גם כרומן, הוא נקרא בשטף ובעיקר בקצב, למרות המבנה הקטוע שלו ולמרות שהוא משלב בתוכו גם ז'אנרים נוספים, כמו קומיקס. אפשר לומר אפילו שערבוב הקולות יוצר בתוכו מעין סימפוניה שיש בה שילוב אמפתיה והומור, למרות האירועים הטרגיים שבהם היא עוסקת. כך, לדוגמה, מתאר שם מאסיני את האווירה שלאחר מלחמת האזרחים (הרווחים במקור):

אני שואל אתכם:

בשלושים השנים האחרונות

מה נאמר בחדרים האלה?

באיזו שפה דיברתם כולכם?

 

בשנה הראשונה שעשיתי כאן

שלוש מילים היו בפי כולם:

21,546 פעמים אמרתם רווחים.

19,765 פעמים אמרתם תשואה.

17,983 פעמים אמרתם הכנסות.

 

בשנים האחרונות אף לא אחת מן המילים האלה

הופיעה בראש הרשימה שלי.

[…] שמתי לב שפעם היית אומר המתחרה

היום אתה אומר האויב.

אמרת כלים, עכשיו אתה אומר כלי נשק.

אני שואל את עצמי

אם אתה לא נמצא כבר מזמן במלחמה

אף שכעת אתה מבקש את רשותי להיכנס אליה.

האם אלה אינן עובדות?

או שמא זהו ויסקי מהול במים?

 

מאסיני לא חוסך ביקורת ממשפחת ליהמן בשל היוהרה שהביאה אותה לנסות לא רק לעמוד בראש המדדים הפיננסיים, אלא לשלוט בתרבות ובתקשורת. הסיפורים המובאים ב-"הכול אודות ליהמן" על ניסיונות השליטה הללו כוללים גם את התסריט של "קינג קונג" והקומיקס המקורי על "סופרמן". סיפורים אמיתיים, כפי שגיליתי להפתעתי הרבה. יש שיטענו שהאופן בו מאסיני כותב אותם עלול לעודד אנטישמיות, אבל לדעתי הם מאפיינים בימים אלה לא מעט בעלי כוח, שמפיצים סיפורים דומים כדי לחזק את מעמדם, בלי קשר לרקע שממנו צמחו. רק שהיום הם לא צריכים לשלם על הפקה יקרה כדי שמסרים אלה ייצאו לעולם, מה שהופך את הביקורת החברתית של מאסיני לרלבנטית מתמיד.

closed
זה לא נעים לראות בנק סגור (Photo by Marco Bianchetti on Unsplash)

כמו שלא קל לכתוב יצירה שמבטאת מאווים אנושיים לצד מושגים בכלכלה, כך גם לא פשוט לתרגם אותה לעברית. "הכול אודות ליהמן" מאופיין בזליגה של מושגים בין שני העולמות, ספציפית באמצעות המלים up ו-down שמשמשים לתיאור שערי המניות, או שיעור הקומה של פרחים, או מבוכה של אדם ששכח את הסיגר שלו בבית. המתרגם ארנו בר מצליח לתזז בהצלחה בין עברית, אנגלית ואיטלקית כשהוא לא מהסס להשאיר חלק מהמילים בשפת המקור, בעוד אחרות הוא מתרגם בצורה שלא מזניחה את כפל המשמעות שלהן. הקטע עם הפרחים שציינתי קודם, למשל, מתחיל בכלל ממשחק מילים שמשלב מספרים – ובסיומו מחליט הגיבור של אותו קטע, זיגמונד, לערוך שביתת נשק עם פיתגורס. המתמטיקאי, כמובן.

"הכול אודות ליהמן" לא דומה לשום דבר שקראתי אף פעם. הוא עוקב אחר משפחה של אנשים שמצהירים על עצמם כנטולי רגש לאורך שלושה דורות, ועדיין הוא מצליח להיות קצבי ומהיר, כמו גם אמפתי, אינטליגנטי ומעורר מחשבה. הלהטוטנות המילולית המבריקה שלו גרמה לי גם לרצות להאזין לו בפורמט תסכית. לצערי אין עדיין גרסת אודיו (באנגלית או באיטלקית), אבל כאמור יש מחזה, וגם בו – כמו בספר – יש אקרובט! זה הטריילר:

 

הכול אודות ליהמן (2019). מאיטלקית: ארנו בר. ספריית פועלים, 785 עמודים

האם אנדרואידים חולמים על "שליחות קטלנית"?

למה אנחנו חולמים לייצר מכונות דמויות אדם, אם אין לנו כוונה שיפתחו מודעות של בני אדם – ואולי יעצבו את העולם הזה טוב יותר מאיתנו?

למה אנחנו חולמים לייצר מכונות דמויות אדם, אם אין לנו כוונה שיפתחו מודעות של בני אדם – ואולי יעצבו את העולם הזה טוב יותר מאיתנו?

כשפיליפ ק' דיק כתב את "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" (שעובד לסרט "בלייד ראנר"), השנה הייתה 1968 והמחשבה על רובוטים שמניעים מהפכות חברתיות לא פחות טוב מבני אדם הייתה מטאפורה, לא תרחיש דיסטופי שמישהו לוקח ברצינות. מאז זרמו מים רבים בנהר, שלא לדבר על ספרים וסרטים רבים מספור שהשתמשו במושג "אנדרואידים" כדי לתאר רובוטים שקמים על אדוניהם. כל אלה לא הפריעו לחברות רובוטיקה לפתח רובוטים עם פנים אנושיות לתרגול בודהיזם, לקריינות חדשות ולהפרת הבדידות. לאף אחת מהחברות האלו אין בעיה לקרוא לתוצרים "אנדרואידים" בהודעות לעיתונות, כאילו תרחיש יום הדין הוא המצאה של סרטי מדע בדיוני ותו לא.

אנדרואידים בקבלת הקהל של מלון ביפן:

בימים אלה אני משחקת ב- Detroit: Become Human, משחק עתידני שבו הרובוטים הם חלק בלתי נפרד מהמרחב העירוני של דטרויט. רוב הזמן הן מכונות נטולות פנים שמסיעות ממקום למקום, מנקות אבק או מתפעלות קופה של מכוני ליווי. לעתים הן לובשות פנים אנושיות כדי לספק את השירותים שבתקופות קודמות היו מספקים בני אדם עם הכנסה נמוכה: ניקיון, סיעוד, שמרטפות, קבלת קהל ואיך לא, המקצוע העתיק בעולם. כמובן שבשלב מסוים המכונות מהסוג השני קמות על בני האדם. הפעם אין להן בעיה לצעוק סיסמאות שלקוחות מהמאבק לזכויות האזרח ולדרוש חופש, כשיש להן את האפשרות לנקוט באלימות בדרך להשגת המטרה.

הטריילר של המשחק:

 

עד כמה שהתרחיש הזה מעייף בשנת 2019, אחרי אינספור ספרים וסרטים, אין באמת דרך למנוע ממנו לצאת אל הפועל. שלושת החוקים של אסימוב מציינים שלרובוטים אסור לפגוע בבני אדם, ומנגד הם חייבים לציית לפקודותיו של אדם ולשמור על קיומו ושלומו. כל זאת, בהנחה שאף אחד מהחוקים לא סותר את קודמיו בסדר. לא סתם החוקים האלה נראים כמו קוד. הם לא חלים בכל מקרה עבור אנדרואיד ששובר את הקוד של התוכנה שלו. באותה מידה הם לא חלים כלפי אדם שמחליט לפגוע באדם אחר למרות שהוא יודע שהדבר אסור לחלוטין על פי החוק.

פנים אנושיות? אולי קצת:

smiley robot
Photo by Alex Knight from Pexels

כמו כן, ייצור מכונות עם פנים אנושיות, כלומר אנדרואידים, הוא כורח בלתי נמנע של החיים המודרניים. אנחנו יכולים ורוצים לדמיין שביום מן הימים תנתח אותנו יד רובוטית, שלא נכנעת לעייפות כמו יד אנושית ואינה רועדת לעולם. אנחנו קצת פחות מעוניינים שרובוטית נטולת פנים אנושיות תשגיח על הילדים שלנו או תטפל באוכלוסייה המבוגרת. רק העובדה שאנחנו קוראים לה "רובוטית" ולא "רובוט" מעידה עד כמה אנחנו מעוניינים להחיל תפקידי מגדר אפילו על מכונה נטולת מין, רק כדי שתהיה מאופיינת בקצת יותר אנושיות. הרי זאת הסיבה שגם אינטליגנציות מלאכותיות כמו סירי או קורטנה או סמנתה מ-"היא" הן "נשים", ואפילו הרובוט נטול הפנים האנושיות מהסרט "אני אימא" של נטפליקס (שמדבר בקולה של השחקנית רוז ביירן). מה הפלא, אם כן, שאותה מכונה מפתחת מודעות ודורשת מאיתנו יחס שוויוני יותר, לרבות אוטונומיה בקבלת החלטות, כאילו אכן הייתה בת אדם?

הטריילר של "אני אימא":

 

כדי לאזן את המסרים המדכאים של Detroit: Become Human, קראתי במקביל גם את "אושר למין האנושי". הרומן של פ"ז רייזין מתאר בינה מלאכותית שקרובה יחסית למה שכולנו מכירים. היא לא מגולמת בתוך מכונה "בשר ודם" אלא נותרת בגדר מכונה לומדת מקוונת שמסייעת להתאים בן זוג לבעלים שלה, ג'ן. הבינה המלאכותית איידן, שלא כמו נטפליקס, ספוטיפיי או טינדר, לא מתעניין בג'ן רק כדי לסחור בדאטה שלה תמורת מיליארדי דולרים. אכפת לו ממנה ומהתחביבים שלה והוא גם קצת מקנא בכך שהיא זוכה לטעום גלידה ולהתנשק עם אנשים. במילים אחרות, הוא חש אמפתיה, רגש אנושי לכל דבר, שמגיע עד מהרה למחוזות בלתי צפויים. זה אמור להיות מפחיד, אבל ב-"אושר למין האנושי" זה חמוד. זה בעיקר מראה שאנחנו יודעים מספיק מהי אהבה כדי ללמד אותה למכונות, ושגם המכונות שלנו חכמות מספיק כדי לאהוב אותנו בחזרה ולהשתיק קולות שמנסים לכוון אותן אחרת. אם כל בני האדם היו כמו ג'ן, אולי האפשרות שהמכונות ימרדו בנו הייתה מופרכת מלכתחילה.

android
Image by Jonny Lindner from Pixabay

לעוד דיונים מעניינים בנושא היכנסו לקבוצת הפייסבוק "עליית המכונות":

https://www.facebook.com/groups/1742464739390368/

"האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?", מאת פיליפ ק. דיק. מאנגלית: עמנואל לוטם. הוצאת כתר. 230 עמ'.

"אושר למין האנושי", מאת פ"ז רייזין. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת, זמורה. 448 עמ'. 

אילו רק היה למרגלת איך לתקוע אותי

הדמויות של הנשים המרגלות עגולות מאי פעם, אבל העולם שבו הן עובדות לא השתנה יותר מדי

הדמויות של הנשים המרגלות עגולות מאי פעם, אבל העולם שבו הן עובדות לא השתנה יותר מדי

המסתורין סביב זהותם של מרגלים בספרות גדול יותר כשזו נקראת באנגלית. בהיעדר כינויי הגוף של זכר ונקבה, אין לנו כקוראים פירור של מידע לגבי מי השאיר התרעה על פצצה, מי פרץ למערכת מסווגת ומי העביר מידע לגורמים עוינים. למרות זאת, אם היינו קוראים את המשפט הקודם שכתבתי באנגלית, כנראה שעדיין היינו מתרגמים אותו לגוף שלישי יחיד. אנו נוטים לראות את ברירת המחדל לדמות המרגל בתור גבר, ואם מתברר שזאת אישה, לכאורה מדובר בהפתעה.

אני כותבת "לכאורה" כי נשים מרגלות היו שם מאז ומעולם, פשוט התרגלנו להכיר אותן בשם אחר. קראו להן "נערות ג'יימס בונד" והן היו הגלגול האולטימטיבי של דימוי הפאם פאטאל, היפהפייה שיכולות הריגול שלה באו לידי ביטוי ביכולתה לפתות גבר בעל כוח ולהערים עליו כך שרכוש יקר ערך ייגנב מתחת לאפו. דמותה של "הנערה" עדיין חוזרת על עצמה גם בשנים האחרונות, בדרך כלל תחת כסות של מסר מכובס על "העצמת מיניות נשית", בחלק מסרטי "משימה בלתי אפשרית", "ג'י איי ג'ו" "ו-"דרור אדום" , שלא לדבר על החיים עצמם – בסיקור פרשת "המרגלת הסקסית" אנה צ'אפמן.

זה מה שהיה לעיתונאיות ברשת הרוסית RT לומר על צ'אפמן:

המרגלות עברו מאז גלגולים נוספים. בין השאר, הן גויסו בקולנוע לתפקידים של גברים (התסריט של "סולט" עם אנג'לינה ג'ולי נכתב לדמות של גבר) או הפכו לחלק מאנסמבל, שם קיבלו את התפקיד של אחד מאנשי הצוות כדי ליצור רושם של גיוון מגדרי. בשנים האחרונות מסתמן גלגול נוסף, ובו נשים מרגלות הן דמויות שלמות ועגולות, שיש משמעות להיותן נשים, ולאו דווקא במובן החיובי.

הכוונה היא לא לקלישאה של סיפור רקע טראגי, מהסוג שעשוי להוביל לבחירה בחיים כפולים של מרגלת, כמו התעללות מצדו של גבר או מוות של בן משפחה. המרגלות שאני מתכוונת אליהן, בספר "הרשת של אליס" ובסדרת הטלוויזיה "להרוג את איב", אוהבות את מה שהן עושות ובחרו במקצוע באופן אקטיבי, למרות שהיו להן אפשרויות אחרות.

עם זאת, הן בחרו במקצוע למרות שהוא כולל צדדים פחות זוהרים, כמו גם מחיר. כמו בכל מקצוע שבו אישה מתחרה בגבר על אותו תפקיד, הרי שגם המאמץ הנדרש מאישה כפול מזה שנדרש מגבר, וגם המחיר הנפשי על ביצוע העבודה גבוה מזה שגברים נדרשים לשלם. הנכונות של הגיבורות לשלם את המחיר היא שמעמידה אותן באור פחות חיובי, כזה שאני לא משוכנעת שגם גברים היו מחויבים לעמוד בו.

טריילר לספר "הרשת של אליס":

קחו לדוגמה את איב גרדינר, גיבורת הרומן "הרשת של אליס". בתקופת מלחמת העולם השנייה, איב חוצה את הגבול מבריטניה כדי לעבוד בבית קפה צרפתי, שם תוכל לצותת לקצינים גרמנים שיכורים וחסרי זהירות ולסיים את המלחמה. ההערצה שרוכשים הקוראים לגבורתה של איב עומדת עד מהרה במבחן, לנוכח האופי הדי דוחה של הדמות בתור אדם מבוגר (הסיפור נמסר בחלקו מפי דמות שמלווה את איב לאחר המלחמה) ולאור חלק מהבחירות שעשתה לאורך הדרך, שפגעו בה ובאנשים סביבה. אנו מוכנים לסלוח על בחירות קשות ועל התנהגות חלאתית לגבר, שבסך הכול מדחיק את הפוסט-טראומה שלו, אבל מאישה אנו מצפים לגלות חמלה ואמפתיה, ולפיכך מתפתים לשפוט אותה בחומרה.

דוגמה נוספת היא איב, גיבורת הסדרה באותו שם, שמנסה ללכוד מתנקשת בינלאומית פסיכופתית בשם ווילאנל. בעונה הראשונה, איב עוקבת אחריה מסביב לעולם תוך שילוב של פחד מהאכזריות של ווילנל לצד הערצה לחוש האופנתי ולאינטליגנציה שלה. כצופה שאף פעם לא רכשה חיבה יתרה לבגדים, האזכור הבלתי פוסק שלהם בסדרה הפתיע ואפילו קומם אותי לפעמים. בפעם המיליון שנשים בסדרה התלבטו אם למדוד בגד שהרוצחת שלחה אליהן, שאלתי את עצמי עד כמה מקצועי זה לדבר על מידות ואקססוריז במקום לבדוק היכן הבגד נקנה, באיזה כרטיס אשראי ואם יש עליו טביעות אצבעות. ועדיין, היחסים נטולי השנאה בין ווילנל לאיב הם שהופכים את הסדרה לחיה יוצאת דופן בנוף של סדרות הריגול ולממתק מהנה במיוחד.

ועד שהתרגלנו לכך שלנשים יש נוכחות משלהן בתור מרגלות פיקטיביות, מגיעה המאה העשרים ואחת כדי להזכיר שבעולם אין רק שני מגדרים. בעונה הראשונה של סדרת הטלוויזיה "עיר סודית", המרגלת הייתה פעם מרגל. קים, אנליסטית בכירה בשירות הביון האוסטרלי, הופכת לכזאת כשהיא מגלה שהעיתונאית לה הייתה נשואה בעבר (בתור גבר) הסתבכה בקנוניה ממשלתית, ומוכנה לסכן את משרתה וחייה כדי להוציא את בחירת לבה לשעבר מהתסבוכת.

הרבה אזכורים לנשיות של קים אין כאן, למעט סצנה שנויה במחלוקת אחת, שבה היא נדרשת להתפשט בפני מאבטח. דווקא הסצנה הזאת מוכיחה שלא באמת התקדמנו עד כדי כך, ושאל מול החשד הכי קל, נשים חוזרות לתפקידי המין הקלאסיים שלהם. תפקידים שבהן הן מופשטות, פיגורטיבית ומילולית, מהמגננות שלהן – ונתונות שוב לחסדיהם של מי שרואים אותם קודם כל כגוף, ורק למען מכן כבני אדם.

אולי מוטב לשאת עיניים לשלב שבו גברים ייצאו סופית מהמשוואה. בשנה הבאה ייצא לאקרנים "355", סרט ריגול עם אנסמבל נשי בכיכובן של ג'סיקה צ'סטיין ופאן בינגבינג. בתקווה הוא ישחזר את הניסיון של "אושן 8" ליצור קאסט שכל דמות בו עומדת בפני עצמה ולהציג סיפור שגם נשים יהנו לצפות בו.

"הרשת של אליס" (2018), מאת קייט קווין. מאנגלית: דורון דנסקי. הוצאת אריה ניר והוצאת מודן, 544 עמודים

הסוף של 'מי מתגורר בבית היל' – הסבר חלופי

לסדרת האימה הגותית של מייק פלאנאגן יש מעריצים רבים, שטוענים בתוקף שהבית העומד במרכזה הוא מרושע. הנה פרשנות שטוענת אחרת

לסדרת האימה הגותית של מייק פלאנאגן יש מעריצים רבים, שטוענים בתוקף שהבית העומד במרכזה הוא מרושע. הנה פרשנות שטוענת אחרת

הבלוג הזה לא מתיימר לעסוק בסדרות טלוויזיה, גם אם הן מבוססות על ספרים. החלטתי בכל זאת לכתוב על 'מי מתגורר בבית היל', גם כי מדובר בסדרה מצוינת, עם איכויות פרוזאיות שמצליחות להתעלות (לדעתי) על הקלאסיקה של שירלי ג'קסון, וגם כי אף סרטון שמצאתי ביוטיוב תחת הכותרת The Ending of The Haunting of Hill House – Explained לא הצליח לקלוע, לפחות לטעמי, למורכבות של הסדרה בכללותה.

'מי מתגורר בבית היל', בניגוד לרומן באותו שם, הוא דרמה משפחתית, מהסוג שמאפיין את הסדרות המצליחות ביותר של נטפליקס, כגון 'אקדמיית המטרייה', 'אוזרק', 'שושלת' ו-'Bloodline'. הוא נע קדימה ואחורה בזמן ועוקב אחר סיפורם של חמשת הילדים במשפחת קריין, שנאלצים לנהל את חייהם כמבוגרים בצל טראומה אפלה מבית בו התגוררו תקופה קצרה בילדותם. את הפסקאות הבאות אני ממליצה לקרוא רק אם השלמתם את הצפייה בכל פרקי הסדרה, מחשש לספוילרים.

עוד פוסטים על תרבות פופולרית:

בסרטונים שבהם צפיתי ביוטיוב נטען בתוקף שבית היל הוא מטבעו מרושע. אפילו שהטענה הזאת קיימת גם בגרסת המקור הספרותית, בסדרה (שמבוססת על הספר בצורה מאוד חופשית) היא פשוט לא מדויקת. הבית ב-'מי מתגורר בבית היל' הוא כלי עיבוד. הוא כוח שמכיל את הנשמות שנמצאות בו, על הרגעים היפים והפחות יפים שלהן, וגם מזין אותם בהתאם לצרכיהם. הוא מסב את הלב שלו, 'החדר האדום', לחדר קריאה עבור אוליביה, לחדר משחקים עבור לוק, לסטודיו לריקוד עבור ת'יאו וכן הלאה. הוא אפילו נפתח עבור יו בפרק האחרון, כדי לאפשר לו להיות עם אשתו ובתו, וזאת למרות שהאב העביר את רוב תקופת השהייה המקורית בבית בניסיון לפרוץ לחדר עם מפתחות שונים או 'לתקן' דברים.

לבית יש עוד שני כוחות שנוכחים בסיפור. הוא מכיל את נשמותיהם של המתים, ואף מאפשר להן להופיע בפני החיים באופן שבו היו רוצות שיזכרו אותן, בין אם בבית או הרחק ממנו. הוא גם מסוגל 'לכופף' את חוקי הזמן והמרחב, באופן שמאפשר לדמות אחת להופיע בפני דמותה הצעירה יותר, או להציג אשליות שמקורן בגרסה חלופית של המציאות. עוד נחזור לאשליות הללו.

לבית יש כוחות, אבל אין בו שום רוע מובנה (אולי למעט העובש, שהטיפול בו מאריך את זמן הטיפול בבית לפני המוות של אוליביה, כפי שמוסבר בסרטון הזה). להפך, שתי דמויות בוחרות בפרק האחרון של הסדרה למצוא את מותן בבית, כדי שיוכלו ליהנות מהכוח שלו להכיל את נשמותיהן לאחר שימותו, ואף להעביר נצח בחברת ילדיהם שמתו בתוכו. קשה להבין איך יו קריין וגברת דאדלי היו מקבלים החלטה שכזאת, לו חשבו שהבית שם לעצמו למטרה לענות את נשמותיהם ונשמות יקיריהם לנצח נצחים.

מה כן יש בבית? בני אדם. בפרק האחרון, כשסטיב יוצא מהבית, אנחנו רואים מאחורי גבו את כל הנשמות שמתגוררות בבית – ומדובר בכמה עשרות. במהלך העונה התגלה שכמה מהן סובלות ממחלת נפש, אך רק אחת מהן שולחת את ציפורניה לעבר סטיב בצורה מאיימת. שמה הוא פופי היל, והיא נראית כמו אישה צעירה, שחיה בתחילת המאה הקודמת. גברת דאדלי מזהירה את אוליביה מפני פופי היל, 'הזקנה המשוגעת' שהייתה פעם בעלת הבית, מה שלא מונע מאוליביה ליפול קורבן למניפולציות של גברת היל.

פופי היל משכנעת את אוליביה שילדיה, ובמיוחד התאומים לוק ונל, נמצאים במסלול הליכה בטוח לעבר חשיכה נצחית. חשיכה, שבה נל צפויה ללכת לאיבוד ולוק צפוי לגמור עם מחט בזרוע. הדרך היחידה שבה אוליביה יכולה להציל את ילדיה מאותה חשיכה היא לגרום להם 'להתעורר', כלומר להישאר לנצח בדמותם כילדים. אוליביה אכן מנסה לעשות זאת, כשהיא מזמינה את ילדיה למסיבת תה, אך בסופו של דבר היא מרעילה רק את החברה של התאומים, אביגייל דאדלי, לפני שהאבא למשפחת קריין מתערב ומרחיק מאוליביה את כל חמשת ילדיה.

אוליביה היא לא היחידה שנופלת קורבן לאשליות שמוזמנות על ידי פופי היל (לעתים גם במגע, כפי שנראה בפרק האחרון). כל בני המשפחה חווים אותן במהלך חייהם, ובמיוחד בפרק האחרון של הסדרה, שמעמת כל אחד עם הפחדים העמוקים ביותר שלו. לכל האשליות מבנה זהה – הן מתחילות במפגש מחודש עם אדם אהוב, באווירה חמה שמטרתה לרכוש את אמונו של מי שחווה את האשליה, ואם הן לא מתקדמות לכיוון שאליו כיוונה פופי היל, הן נגמרות במחזה מבעית, שנועד לגרום למי שחווה את האשליה לשים קץ לחייו.

בעקבות אותן אשליות, נל הילדה נרדפת שוב ושוב על ידי דמות של גברת עקומת צוואר, שמתגלה כנל המבוגרת ברגע מותה. גם לוק הילד נרדף בידי דמות של גבר גבוה בעל מגבעת, שמתגלה כוויליאם היל. במציאות חלופית, זאת הייתה דמותו של לוק המבוגר, לאחר שנעתר לבקשתה של אמו המתה והניח מגבעת על ראשו, תוך שהוא מאפשר לרעל העכברים להיות מוזרק לזרועו. בזכות הסירוב של לוק, והנחישות של נל, גרסה חלופית זאת של המציאות לא הופכת ליותר מאשליה.

במילים אחרות, פופי היל מנסה לכוון כל אחד מבני המשפחה לקראת התאבדות באמצעות עתיד אפשרי שהיא חוזה עבורו, אבל לפעמים אותו עתיד לא יוצא אל הפועל. לפעמים בני המשפחה נחלצים זה לעזרת זה (כפי שנל עושה בפרק האחרון), ולפעמים הם פשוט לא רוצים למות כמו שגברת היל חושבת (לוק). עוד אפשרות היא שבני ברית של פופי מקרב המשפחה ישנו את עמדתם ויפתחו את 'החדר האדום', כפי שעושה אוליביה, מה שמאפשר לילדי המשפחה לפנות את לוק לבית החולים.

בסיום הפרק האחרון מוסבר לנו שיו קריין לא שרף את הבית בתור מחווה למשפחת דאדלי, שביקשה שלא יעשה זאת כדי שנשמתה של אביגייל לא תאבד יחד עם הבית. משפחת דאדלי גם מבטיחה שבתמורה להימנעות משריפת הבית, בני משפחת קריין לא ישמעו על הרצח של אביגייל מידיה של אוליביה. בפרק האחרון בכל זאת חל ניסיון לשריפת הבית מידיו של לוק, שמרוקן על הרצפה מכלי דלק שלמים. עם זאת, שום להבה אינה מוצתת, מה שיכול להעיד על כך שניסיון ההצתה היה לא יותר מאשליה – או שהבית מאז ומעולם לא ניתן היה להשמדה. כלומר, שהוא מעולם לא היה גוף גשמי, או עצם שכבול לקיום הבינארי של חיים ומוות.

תהיה אשר תהיה הסיבה שהבית שרד את ניסיון ההצתה, בשנת 2020 הוא צפוי לשוב לנטפליקס בעונה נוספת של הסדרה, כשהפעם שמו ייקרא Bly Manor. הפעם הסדרה לא תגולל את קורותיה של משפחת קריין, ותהיה מבוססת דווקא על כתביו של הנרי ג'יימס. מי שכן חוזר הוא הבמאי היוצר מייק פלאנאגן, שחתום גם על הברקות האימה 'שקט' (בכיכוב קייט סיגל, 'ת'יאו' מ-'בית היל') ו-"המשחקים של ג'ראלד" (בכיכוב קרלה גוג'ינו, 'אוליביה'). התופעה שנהפכה למזוהה עם יצירותיו, Scrying (שילוב של screaming ו-crying), כנראה תהפוך שוב את הסדרה לסיפור הצלחה מסחרר, או מצמרר.

(בסרטון: יוצרי הסדרה מסבירים על Scrying)

מועדון המתאבדים נסגר. נחשו למה

טרילוגיית הבלשים של סטיבן קינג מגיעה לסיומה ב-"סוף המשמרת", אבל אנחנו עוד נתגעגע, אפילו לבריידי הרטספילד

טרילוגיית הבלשים של סטיבן קינג מגיעה לסיומה ב-"סוף המשמרת", אבל אנחנו עוד נתגעגע, אפילו לבריידי הרטספילד

מה מרתק בבריידי הרטספילד, הפסיכופת שדורס זרים למוות באישון לילה שלפני יריד תעסוקה, או מנסה לפוצץ את עצמו באצטדיון מלא בנות נוער? אם תשאלו את סטיבן קינג, התשובה היא לא האלימות הפיסית שלו, אלא השידול לאובדנות. "הרוצח במרצדס" אף מקבל אצלו כינוי נוסף, משל היה נבל בסרטי מארבל – "נסיך ההתאבדות".

ב-"סוף המשמרת", הרומן האחרון בטרילוגיית ביל הודג'ס, סטיבן קינג מקים לתחייה את בריידי, שנראה לאחרונה בתור צמח נעדר יכולת דיבור או קשר עין. בריידי, שהגיע למצב זה בעקבות נזק מוחי שספג בעת ניסיון הנטרול שלו באצטדיון, מלא רגשות כעס ותאוות נקם. היה לו די והותר זמן לחשוב על דרכים יצירתיות שבהן יוכל להוציא לפועל את נקמתו, והוא כבר יודע מי הראשון שיקבל אותה בטמפרטורת אפס.

עד שתגיעו לנקמתו של בריידי ב-"סוף המשמרת", תצטרכו לעבור גרסה מורחבת של שתי הפסקאות הראשונות בביקורת זו. קינג מרבה להזכיר לקוראים שדמות מסוימת נחמדה לדמות אחרת כי היא זוכרת איך עזרה לה בפעם ההיא, ואיך הדמויות האלה נפגשו, ולפחות במקרה שלי – זה היה קצת מיותר. לא קראתי את הספרים הקודמים לפני זמן רב. במובן מסוים עשיתי להם Binge, מה שאומר שדילגתי על שורות "הפרקים הקודמים" בכל פעם שנתקלתי בהן – ובדיעבד אני יכולה לומר שהיה למה לחכות.

"סוף המשמרת" הוא מותחן פסיכולוגי במלוא מובן המילה. הוא משחזר את קרב המוחות בין בריידי לבלש ביל הודג'ס שהפך את הספר הראשון, "מר מרצדס", למוצלח כל כך. בתוך כך, הוא מרחיב את החלקים שנגעו למניפולטיביות של בריידי ומשלב נגיעות על-טבעי שמטשטשות את הגבול בין הגופני לנפשי ובין הטכנולוגיה לפנטזיה. הוא מתעתע אבל מותח לכל אורכו, ובין לבין עוסק גם בנושא שבכותרת הרומן – מוות. במקרה זה, לא רק המוות כשלעצמו – אלא תחושת הסוף שנלווית אליו, והנסיבות בשלהן בסופו של דבר בוחרים או לא בוחרים בחיים.

לא כל החלקים מתחברים. ניתן להרגיש את המאבק של קינג כשהוא מנסה לכתוב הסברים טכנולוגיים מורכבים וכשהוא גורם לדמויות להתנהג בניגוד לאופי שניתן להן, כאילו רק כדי להספיק להיפרד מהן לפני הסוף. במובן הזה קודמו של "סוף המשמרת" בסדרה, "כל המוצא זוכה", היה מוצלח בהרבה. אומנם הוא בקושי שילב דמויות מהספר הראשון, אבל מדובר ביצירה שנכתבה באופן מאוד שונה ולמעשה עומדת בפני עצמה.

tps://mellitza.wordpress.com/?attachment_id=842" rel="attachment wp-att-842"> מקור: Vildebadeva מתוך DevianArt

[/caption]עדיין, "סוף המשמרת" מהווה סיום מספק לטרילוגיה המפתיעה שלכאורה סוטה מקשת הכתיבה שמזוהה עם סטיבן קינג ומיישרת קו עם ספרות הבלשים. קינג מבהיר שגם בז'אנר הזה הוא מספר הסיפורים הטוב ביותר, עם הנבלים המפחידים ביותר. את בריידי הרטספילד הוא מציב באותה שורה עם הליצן פניוויז מ-"זה" ועם אנני וילקיס מ-"מיזרי", כפסיכופת ששואב הנאה מהסבל של הזולת, ומאבד לקראת הסוף כל זכר שנותר לאנושיות שלו. למרות זאת, בעידן שבו רבים תולים את מקור הרוע שלהם בגורם חיצוני או אידיאולוגי, יש משהו מנחם באפשרות להעניק למפלצת כמו בריידי הרטספילד פנים אנושיות. גם אני חשתי במידה מסוימת את הסבל שלו והבנתי את מקור הכעס שלו על ביל הודג'ס, ולא משנה כמה פעמים קינג הזכיר לי באיזו חלאה מדובר.

ציון: 4/5

סוף המשמרת (2018), מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת מודן, 444 עמודים

הגרופית שסיבכה אותי: "קופסה בצורת לב" ונשים במטאל

המכנה המשותף בין להקת דת' מטאל פולנית ורומן על רוח רפאים רצחנית – ומה כדאי *לא* לקחת ממנו כשמדברים על תרבות האונס

המכנה המשותף בין להקת דת' מטאל פולנית ורומן על רוח רפאים רצחנית – ומה כדאי *לא* לקחת ממנו כשמדברים על תרבות האונס

נראה שאסונות לא מפסיקים לרדוף את להקת הדת' מטאל הפולנית Decapitated. ב-2007 חברי הלהקה היו מעורבים בתאונת דרכים. אחד מהם נכנס כתוצאה ממנה לתרדמת, ובהמשך נקבע מותו. ב-2011 הלהקה נוסדה מחדש ואף הוציאה ב-2017 את האלבום Anticult, שזכה לשבחים רבים, רק כדי שבהמשך השנה יעצרו חבריה בחשד לחטיפה ולאונס.

עוד על תרבות מעריצים בבלוג:

המעצר אירע בסנטה אנה שבקליפורניה בעקבות אירוע בספוקיין שבמדינת וושינגטון, ארצות הברית, לאחר ששוטר דיווח כי סייע לאשה שלטענתה נחטפה באוטובוס של ארבעת חברי הלהקה ונאנסה על ידם. מאוחר יותר דיווחה המשטרה על סגירת התיק. הסיבה – "מצבה הטוב" (well being) של הקורבן, כמו גם "השאיפה לצדק" עבור כל המעורבים. כן, בין השורות בהחלט נרמז כאן שהמתלוננת בדתה את כל האירוע מלבה, ואם הרמז לא היה ברור מספיק, גורמים במשטרה מציינים כי "עדים במקום" דיווחו שהבחינו במתלוננת נכנסת לרכב של הלהקה מרצונה. לפחות המשטרה שמרה לעצמה את הזכות להגיש כתב אישום נגד החשודים בעתיד.

בעוד של-Decapitated  הייתה לפחות את ההגינות לצטט את הדיווח היבש של המשטרה באתר הרשמי שלהם, יש כבר לא מעט גורמים בקהילת המטאל הבינלאומית שדורשים "צדק" גם בבית המשפט נגד המתלוננת. סולן להקת Behemoth אמר שחברי Decapitated "לא היו פוגעים בזבוב" ותהה מה יהיה לגבי המוניטין והמשפחות שלהם, מרגע שהחשדות נגדם בוטלו. הוא גם הפציר במוזיקאים "to strike back soon”, והבהיר לכל השאר: “אל תסקלו באבנים אנשים תמימים".

הפוסט המלא של אדם דרסקי:

אני מספרת את כל זה לאחר שנחשפתי לסערה שהפרשה עוררה ברשתות החברתיות בארץ ובעולם. אפשר לומר בעדינות שקמפיין #metoo לא עשה את דרכו לקהילת המטאל, ומרבית התגובות, מצד מוזיקאים וחובבי מוזיקה כאחד, האשימו את הקורבן. תהיה אשר תהיה האמת לגבי מה שקרה באותו אוטובוס, נראה היה שאותן דעות הושפעו פחות מהעובדות (הלא כל כך ברורות) לגבי המקרה העצוב הזה ויותר מהדימוי של מעריצות צעירות שנוהות אחר המוזיקאים האהובים עליהם – רובם המוחלט גברים, מבוגרים מהן בהרבה, שיוצרים טקסטים רוויים בדימויים של מוות ואלימות.

עוד מעריצה על המוקד – ג'ניפר מתוך "הגוף של ג'ניפר":

במעריצה שכזאת נתקלתי לאחרונה גם בספרו של ג'ו היל "קופסה בצורת לב". שמה הוא מריבת', אם כי אליל הדת' מטאל ג'ודאס קווין מכנה אותה "ג'ורג'יה", על שם מדינת המוצא שלה. היא כמובן מאוד יפה, צעירה וחטובה. היא גם מאוד אוהבת להתפשט, מתוקף היותה חשפנית. יש לה כמה תסביכים לא פתורים עם גברים בחייה, במיוחד עם אבא שלה, שהם כנראה הסיבה בשלה היא מעדיפה לבלות את זמנה עם פנסיונר שמתייחס אליה כמו לזבל. היא גם מאוד אוהבת מטאל, ויכולה לדקלם בעל פה שירים של AC/DC, תוך כדי מופע חשפנות.

מריבת', או ג'ורג'יה, נקלעת יחד עם ג'ודאס למצב שבו רוח רפאים רצחנית רודפת את שניהם, ותוך כדי מזכירה לה מה עשה ג'ודאס לאקסית שלו, עוד צעירה עם הפרעות נפשיות בשם אנה, או פלורידה. לא נראה שהמניע למסע הנקמה מטריד את בת הזוג הנוכחית במיוחד. למעשה, היא מתגייסת למען ג'ודאס במשימתו למגר את רוח הרפאים, ובתוך כך מוכיחה שהיא רוכשת לבן זוגה אהבת אמת, תוך שהיא מכחישה שוב ושוב את האפשרות שייפטר ממנה באותו אופן בו זרק לרחוב (תרתי משמע) את אהובתו הקודמת.

מריבת', או ג'ורג'יה, היא סטריאוטיפ. היא מיצוק חי של דימוי האישה שרווח בשירים של להקות כמו My Dying Bride או Thy Art is Murder: זונה קדושה, שמוכנה להתמסר עד המוות לגבר שאוהב אותה, כי היא מאוד יפה. היא מוכנה להשאיר את החיים הבעייתיים שהיו לה מאחור ולעלות אתו לאוטובוס הופעות לאמצע שום מקום. היא תודה על כל גילוי חיבה מצדו, ועדיין תמשיך לעטות איפור כבד ולרקוד לצלילי שירים שמדברים, מבין השורות או בגלוי, על רצון להתאבד.

בקהילת המטאל, גם בישראל, יש לא מעט מעריצות. לרובן לא מפריע שהסטריאוטיפ שחל עליהן לא ממש חל על גברים, או שהסטריאוטיפ לא באמת נכון לגביהן. כלומר, שהן נשים שמנהלות חיים תקינים לחלוטין, תוך שהם נהנות להאזין למוזיקה מסוג מסוים. הן ישמחו לפגוש את האליל הנערץ עליהן, לדבר אתו על מוזיקה ולקבל ממנו חתימה. אולי הן גם יסכימו להיכנס אתו לרכב. האם משמעות הדבר שהן מעוניינות באונס קבוצתי? למען הסר ספק, לא. אף אישה לא מעוניינת שיאנסו אותה.

האמת על תקרית Decapitated עשויה להיות מורכבת מכפי שהצטיירה בדיווחים הראשונים, ותתברר רק לקראת הגשת כתב האישום, אם יצא לפועל. בכל מקרה, חייבים להפריד בין האדם למוזיקה שהוא יוצר, ובין הדימוי שהוליווד משווקת לנו על מעריצות לבין מי שהן, בתור בנות אדם. הגיע הזמן להפסיק גם להתייחס לשפה פוגענית לכאורה של אמנות, או לטראומות אישיות, כתירוץ לפגוע באנשים אחרים. שום דבר לא מצדיק זאת, ובעולם אידיאלי, הייתה מערכת אכיפה שוויונית שנותנת את המילה האחרונה בנושא.

"קופסה בצורת לב", מאת ג'ו היל (2007). מאנגלית: שרון בן-דוד. אריה ניר הוצאה לאור בע"מ. 302 עמודים

החושב הלא נורמלי

לחשוב מחוץ לקופסה

אם תרצי

Do not fear mistakes. There are none. -- Miles Davis

ולווט אנדרגראונד

בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל

הפרעות קצב ועיצוב

חפירות על עיצוב, מוזיקה ושטויות נוספות

מולטיוורס

קומיקס, קולנוע, טלוויזיה וכל מה שחוצה עולמות

נוֹשָׁנוֹת

פכים קטנים ועניינים שונים מתוך כתבים ישנים. הבסטה שלי בשוק הפשפשים של הזיכרון הקולקטיבי. _____ מאת אורי רוזנברג