"שלושה ארונות קבורה לבנים": ביקורת

נגן קונטרבס מובטל מתחזה למנהיג אופוזיציה דרום-אמריקני שנרצח בהתנקשות, ומגלה שאת הקרב על חייו עליו לנהל לא רק אל מול הנשיא המכהן והמושחת • החריפות ברומן הסאטירי של אנטוניו אונגר אומנם מותנה בהתאם לטעמם של הקוראים המערביים, אך הוא מצליח לפצות על כך באמצעות כתיבה מהירה, נטולת רומנטיזציה ורוויה בהומור שחור

נגן קונטרבס מובטל מתחזה למנהיג אופוזיציה דרום-אמריקני שנרצח בהתנקשות, ומגלה שאת הקרב על חייו עליו לנהל לא רק אל מול הנשיא המכהן והמושחת • החריפות ברומן הסאטירי של אנטוניו אונגר אומנם מותנה בהתאם לטעמם של הקוראים המערביים, אך הוא מצליח לפצות על כך באמצעות כתיבה מהירה, נטולת רומנטיזציה ורוויה בהומור שחור   

"שלושה ארונות קבורה לבנים", שאכן מציב בסיומו שלושה ארונות קבורה לכמה מהדמויות, מתרחש במדינה לכאורה פיקטיבית, רפובליקת מיראנדה שמה. מדובר במדינה דרום-אמריקנית קטנה, למרגלות הרי האנדים, הידועה בהיותה מושחתת עד היסוד.  בראש השחיתות השלטונית עומד נשיא הרפובליקה בכבודו ובעצמו, דל פיטו (בספרדית: זין)- גמד קפיטליסט מניפולטיבי ותאב כוח, ששולט בכלי התקשורת הגדולים במדינה וגם בכמה "פלוגות מוות" סודיות, העורכות עבורו טיהורים מעת לעת. תקוותם היחידה של ההמונים היא מנהיג האופוזיציה הקולני, פדרו אקירה, אלא שזה נרצח טרם הבחירות בהתנקשות מעל צלחת קנלוני. בניסיון נואש להשתמש בדמותו של המנהיג הנערץ, מגייסים באופוזיציה נגן קונטרבס מובטל, שבמקרה דומה לו במראהו להפליא. הלה יגלה עד מהרה שהמסע ההרואי להצלת הרפובליקה יהיה קצר וטראגי משחשב, ושלמפלגתו של אקירה יש לא מעט במשותף עם הקואליציה המושחתת.

בסיום הרומן מנסה אחת הדמויות לנקוב לראשונה בשם המדינה המוצגת בתור רפובליקת מיראנדה, מה שאומר כי ככלות הכול לא מדובר במדינה פיקטיבית. היא גם מנסה לנקוב בשמותיהם האמתיים של הנשיא ושל נגן הקונטרבס, לורנסו קנטונה, אך כל השמות "האמתיים" מובאים בדפוס כשהם מושחרים. המסקנה המתבקשת מכך היא ש"שלושה ארונות קבורה לבנים" יכול היה להתרחש בכל מדינה, אולי גם ישראל, שבראשה עומד מנהיג שיציבות שלטונו אינה ניתנת לערעור ושמתאפיינת בשחיתות מסוימת.

גיליתי גם שפלוגות המוות, שפורקו לפני שישה חודשים הודות לסיומו המוצלח של תהליך שלום שהובילו הנשיא דל פיטו ושריו הנכבדים, רצחו בארבעת הימים האחרונים 16 ילידים שהתעקשו לחזור לאדמותיהם… הפלוגות שכבר לא היו קיימות רצחו גם שלושה חברי מועצות מקומיות מטעם מפלגת הצהובים… לאחד מהשלושה כרתו את הידיים והרגליים במסור חשמלי בעודו חי… באירועים אחרים הפלוגות שכבר לא היו קיימות רצחו 19 איכרים…

(עמוד 59)

המסקנה הזאת, עד כמה שהייתה הולמת את הז'אנר הסאטירי של הרומן, אינה עולה בקנה אחד עם הקביעה החד-משמעית שהשמיע הסופר אנטוניו אונגר בריאיון ל"הארץ". "קולומביה היא מקום קשה מאוד", הודה אונגר באזני נרי ליבנה, כאשר ציינה את הדמיון בין אירועי הרומן לבוגוטה הקולומביאנית, בה גדל. עם זאת, הסופר שלל את ההסבר לפיו "פחד" כשבחר להימנע מציון ספציפי של מקומות ודמויות בקולומביה, עד גבול הפנטזיה, ותחת זאת הסביר: "רוב הקוראים שלי הם מחוץ לקולומביה". כלומר, לא מדובר חלילה בהחלטה אמנותית או אפילו פוליטית – אלא שיווקית גרידא.

ההחלטה הפופוליסטית הזאת היא רק אחת מני רבות שמקהה את עוקץ הסאטירה של "שלושה ארונות לבנים" והופכת אותו לעוד מוצר צריכה קליל, שלא לומר קפיטליסטי, שלא מאתגר את המוסכמות בספרות המערבית אודות אמריקה הלטינית כממלכה של שחיתות, סמים ותענוגות. נראה כי במקום לכתוב רומן מטלטל, שיחשוף את חיבוק הידיים של המערב, את אזלת היד של מערכת המשפט והתקשורת המקומית ואולי גם את האבטלה בקרב צעירים, העדיף אונגר לצאת בקביעה לפיה "כולם מושחתים" וללגלג עמה כל הדרך לרשימת רבי-המכר. התוצאה אומנם משעשעת מאוד, אך גם אכזרית ומתנשאת כלפי הנפשות הפועלות יותר מכל מחנה עינויים המתואר ברומן.

עטיפת הספר (קרדיט: יח"צ)
עטיפת הספר (קרדיט: יח"צ)

היעדר האכפתיות של אונגר כלפי הדמויות בולט במיוחד על רקע חילופי הזהויות, לבו של הרומן, שמפסיק לפעום בטרם הגיע לשיא דרמטי כלשהו ולעולם לא מתפתח לכדי קושי או קונפליקט. היא גם בולטת על רקע היחס לנשים, אם כי לאחר הביקורת על "כניעה" נראה לי שכל רומן שבו נשים זוכות לפצות את פיהן מתייחס אליהן בכבוד. אצל אונגר, על כל פנים, נשים צעירות מתפקדות אך ורק על תקן "נערות בונד" – הן יפהפיות שמלוות את הגיבור בריצתו מפה לשם, מנשקות אותו לאחר היכרות של דקות ספורות וללא שום הסבר, משתגעות כשהעניינים מסתבכים ושוב לומדות להעריך את אהבתו של הגיבור. באותו ריאיון ב"הארץ" טען אונגר כי "שלושה ארונות לבנים", הוא בעצם סיפור אהבה, אך את האהבה הכנה שהקרינו הדמויות חשתי רק כאשר חוו מוות במשפחה, ולא אחד כלפי השנייה.

אף על פי כן, נהניתי לקרוא את "שלושה ארונות קבורה לבנים", גם בזכות ההומור השחור המוצלח וגם הודות למבט המפוכח על השיטות הכלכליות השונות, שכל אחת מהן מתעמרת באזרח הקטן בדרכה. ספרו של אונגר נמנע מגלוריפיקציה של מהפכות בכלל ושל מנהיגים בפרט, ומדגיש שוב ושוב את הפערים שבין הפה ללב ובין הספין התקשורתי לאמת. לא בכדי דווקא בדיווחים החדשותיים הקשים, המובאים בצורה יבשה לכאורה מפיו של קנטונה, נחשף כשרונו הקומי של אונגר בגדולתו:

מעל למחשוף השזוף שלה ולחולצה הלבנה שלה הפה של הבחורה בטלוויזיה שלנו מדבר עכשיו על סגן הנשיא. הוא אומר: סגן הנשיא קנה סוס. הפה לא מבהיר אם זה היה פוני או סוס אחר. סגן הנשיא נהנה מהחופשה שלו באחת החוות של שר ההגנה. גם הרעיות הוזמנו, אומרת הבחורה. סגן הנשיא נהנה כמו ילד, היא מוסיפה בנימה שגורמת לך להאמין שסגן הנשיא הוא הילד שלה, של הבחורה. מיד אחר כך היא מספרת איך מלכת היופי של הרפובליקה הקדישה חלק מחופשתה במיאמי, פלורידה (ארצות-הברית), כדי לעזור לממש את חלומו של ילד רחוב… מאתיים בלונים, זה החלום של ילד הרחוב… לא אומרים איך חילקה אותם, אם מסרה אותם אחד-אחד, על הסיכון הבקטריולוגי הנלווה, או שהפילה את כולם על העיר ממסוק

(עמוד 141)

אונגר, שזהו הרומן הראשון מבין השלושה שכתב שתורגם לעברית, הינו סופר בעל דרכון ישראלי, שהתאסלם ומתגורר כיום ביפו. עיסוקו בקולומביה מקשה להתייחס אליו בתור סופר ישראלי או פלסטיני, ואולם מעניין יהיה לבחון כיצד יישמע קולו בספריו הבאים. גם אם יבחר להתייחס לדתו, לישראל ("עוד לפני שהגעתי הייתה לי השקפה ברורה נגד הכיבוש המתמשך כאן"), או לשילוב של שניהם – הרי שכנראה יעשה זאת כשהוא בעל ראייה שונה, הומוריסטית וחפה מהמסכות שכה נפוצות כאן בספרות ובתקשורת.

ציון: 3/5

"שלושה ארונות קבורה לבנים" (2016), מאת אנטוניו אונגר. מספרדית: ליה נירגד. הוצאת חרגול והוצאת מודן, 246 עמודים

ציפורים, סלמנדרות וחייזרים

בין משבר הפליטים באירופה לעלייתו של דונלד טראמפ בארצות הברית, מרענן להיזכר ברומן סאטירי שהתבונן בזרים מזווית אנושית, ללא אידיאולוגיה ועם המון הומור • ביקורת על "המלחמה בסלמנדרות" של קארל צ'אפק

בין משבר הפליטים באירופה לעלייתו של דונלד טראמפ בארצות הברית, מרענן להיזכר ברומן סאטירי שהתבונן בזרים מזווית אנושית, ללא אידאולוגיה ועם המון הומור  ביקורת על "המלחמה בסלמנדרות" של קארל צ'אפק

בראש רשימת שוברי הקופות בארצות הברית עומד, נכון לכתיבת שורות אלה, הסרט "אנגרי בירדס". עלילתו, המבוססת על האפליקציה באותו שם, מתארת מאבק של ציפורים בחזירים המהגרים לאדמתן, לאחר שנחשפת מזימתם של החזירים לגנוב את ביציהן של הציפורים. הביקורות לא מהללות, ורבות מהן מאשימות את הסרט בקסנופוביה. לצופים, שחלקם שם את דונלד טראמפ בראשות המפלגה הרפובליקנית, זה כנראה לא נורא משנה.

בתרחיש שלא הופיע בסרט, אף שאינו זר להיסטוריה האמריקנית, הציפורים היו עשויות להביא את החזירים אל האי. הן היו משתמשות בהן ככוח עבודה זול, שלא לומר חינמי, ובשלב מסוים נאלצות להתמודד עם ההשלכות של ריבוים באוכלוסייה. ייתכן והן היו מעניקות לחזירים את הזכות לקבל שכר על עבודתם, לרכוש השכלה ואף לזכות במרחב מחייה מוגן. על הזכות להינשא לציפורים כנראה עדיין לא היה מה לדון, אבל לכך אולי הייתה נוצרת התנגדות גם בקרב החזירים עצמם. המלחמה בין הצדדים, בסופו של דבר, עדיין הייתה פורצת, אלא שספק אם בשלב זה היו ממשיכות הציפורים לשמור על יתרונן המספרי.

החליפו את הציפורים בבני אדם ואת החזירים בסלמנדרות, ותקבלו את "המלחמה בסלמנדרות" של קארל צ'אפק, רומן המתאר גילוי של סלמנדרות-ענק שחורות על ידי בני האדם, את ניצולו של הגזע שוחר השלום על ידי אלו האחרונים, את ההתעוררות בקרב הסלמנדרות ולבסוף – את המרד הבלתי נמנע.

(איור: Jan Gruml, tumblr)
(איור: Jan Gruml, tumblr – את סדרת האיורים שהוקדשה לספר ניתן לראות כאן)

אין כאן טובים ורעים. בני האדם אינם מסוגלים להסתכל על הסלמנדרות כעל יותר מאשר בעל חיים הניתן לביות והסלמנדרות הולכות שבי בתמימות אחר המשימות שבני האדם מייעדים להן, בתנאים איומים ומבלי לבקש כל תמורה, כשהן אף מפתחות איבה זו לזו על בסיס לאום ושפה. הזכויות היחסיות שיוענקו לסלמנדרות לא ימנעו מבני האדם לטבוח בהן בהמשך, ולהתפלא כשהן משיבות מלחמה (עם הנשק שסופק להן על ידי אויביהן). לעומת זאת הסלמנדרות, כשיתארגנו למתקפה, יתאפיינו בתקיפות לא פחותה מזו של שוביהן.

הודות למחקר המדעי חדלו בני האדם לראות בסלמנדרות פלא כלשהו… כאשר הפכו למושא של מבחנים פסיכולוגיים הן הראו תכונות ממוצעות לגמרי ולא מעניינות… המדע גילה את הסלמנדרה הנורמלית, שנראתה כיצור משעמם ומוגבל למדי; רק העיתונות גילתה מפעם לפעם את סלמנדרת הפלא, שיודעת להכפיל בראש מספרים בני חמש ספרות, אבל גם זה חדל לעניין את האנשים, בייחוד כאשר הובהר שסתם בן אדם יכול ללמוד זאת לאחר תרגול מתאים… בני אדם לא חושבים למסתורי משהו שמשרת אותם ומביא להם תועלת, אלא רק מה שמזיק להם ומאיים עליהם

(עמוד 150)

בכריכת הספר מתארים אותו כתמונת מראה לאנושות על סף מלחמת העולם השנייה, אלא שתיאור זה חוטא ליצירה. כפי שמיטיבה לנסח המתרגמת רות בונדי: "המלחמה בסלמנדרות הוא דיוקן האנושות מאז ועד עתה: הקיטש בסרטים האמריקנים; גאוות בריטניה על מעמדה הנפרד ונכונותה לעמוד לבד מול הסכנה ("ג'נטלמן בריטי מגן על בעלי חיים, אך לא מנהל עמם משא ומתן"); מאבקי המעצמות על יוקרה ועוצמה, גם במחיר אבדון; ניצול מיליוני כוחות עבודה זולים למען רווחיותם של קונצרנים חובקי עולם; אספקת נשק קטלני למי שמהווה נשק קטלני למי שמהווה סכנה קיומית משיקולי יוקרה ורווח" (עמוד 263). בונדי מדגישה: "אפשר להחליף כיום את הסלמנדרות באיראן או בצפון קוריאה, כפי שהייתה זו ברית המועצות בעבר – תמיד זה אותו צל על קיומה של האנושות, אותה חרדה לבאות ואותו רצון לעצום עיניים, ליהנות מהחיים כל עוד הפורענות אינה נוגעת לאדם אישית ומידית".

ועל איזו פורענות מדובר? על הלחם והשעשועים שבהם מעסיק את עצמו מעמד הביניים, מבלי לתת את הדעת לקורבנות של נוחיותו. מסופר, לדוגמא, על שחקנית שמאמינה כי נהנית מהערצת הסלמנדרות ומנצלת אותן כדי למצוא עבורה פנינים; על מנהל קרקס חמדן שגובה מחיר מופקע על דמי כניסה למופע סלמנדרות; על כנסים אקדמיים שבהם מנסים הנוכחים להסוות את מבוכתם מסלמנדרה מלומדת המתיישבת בתוך אמבטיה, וכן הלאה.

בשל מיקומן של ההתרחשויות במדינות שונות, התקשורת בין הדמויות ברומן מתנהלת בה בעת בשפתו של צ'אפק, צ'כית, וגם באנגלית ובצרפתית. בהתמודדות עם האתגר שבתרגום הרומן לעברית, בחרה בונדי שכלל לא לתרגם חלק מהביטויים. מה שהיה עשוי לפגוע בהבנת הטקסט אצל קוראים שאינם רהוטים באנגלית, ולסרבול בקריאה עבור כל השאר, מתברר דווקא ככלי שמסייע ליהנות מההומור המשובח של צ'אפק:

הם מאוד טובים וחכמים, ה-tapa boys; אם אדם אומר להם משהו, אז הם שמים לב, כמו שכלב ששומע לקול הבעלים שלו… הם נחמדים מאוד, הלטאים האלה, אין מה לומר. רק אילו הכרישים לא היו זוללים אותם כל כך! כשהתחלתי לזרוק עליהם, כלומר על ה-sharks האלה, אבנים, אז גם הם, ה-tapa boys, התחילו לזרוק אותם. אתה לא תאמין לזה, אדון בונדי. אמת, הם לא זרקו רחוק, מפני שהידיים הקטנות שלהן נורא קצרות. אבל זה מוזר, בן אדם

(עמוד 42)

צ'אפק, אוהב אדם כפי שהיה, התייחס לדמויותיו בחמלה, העניק לכולן כוונות טובות והותיר בסיום הרומן אשנב קטן של תקווה. רגע לפני פלישת הנאצים, ב-1938, הלך לעולמו כתוצאה מדלקת ריאות. יצירות פופולריות רבות שנכתבו לאחר "המלחמה בסלמנדרות", לא נחנו בראייה האופטימית של צ'אפק. זכור לי במיוחד סרטו של ניל בלומקאמפ, "מחוז תשע", שתיאר אף הוא סגרגציה של בני האדם מגזע אחר, הפעם חייזרים בדרום אפריקה. למרות סיומו המפתיע של הסרט, והביקורת החריפה העולה ממנו, המסר הכללי לא מעלה ציפיות מיוחדות מהמאבק בגזענות, במדינה או בכלל.

דווקא בשל כך, "המלחמה בסלמנדרות" הוא אולי הרומן שמסמל טוב מכולם את רוח התקופה בכלל, ואת משבר הפליטים באירופה בפרט. זאת יצירה מורכבת וחכמה, שמאבחנת בחוכמה את פגמיה של האנושות, אבל עושה זאת בחיוך סלחני ואוהב. היא נמנעת מגלוריפיקציה של ההגירה והשונות, ובה בעת לועגת לכל אידאולוגיה שמעודדת הסתכלות על חברוֹת במקום על בני אדם, לרבות הלאומנות והסוציאליזם. חבל שהפצתה הותרה שוב רק לאחר שחרור צ'כוסלובקיה, ואולי גם הפעם, נדע להעריכה כיאות רק לאחר שהמלחמה תיגמר.

(קרדיט: יח"צ)
(עטיפת הספר)

ציון: 5/5

"המלחמה בסלמנדרות" (2012), מאת קארל צ'אפק. מצ'כית: רות בונדי. הוצאת מחברות לספרות, 264 עמודים

"אמריקנה" והיקיצה מהחלום האמריקני

ספרה החדש של הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה הוא האישי ביותר שכתבה עד כה, ומשלב בהצלחה בין סיפור התבגרות שובה לב והגיגים חדים על גזע ואחרוּת. זכרו את משב התקווה הזה כשנשיא או נשיאה לבנים יכנסו לבית הלבן

ספרה החדש של הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה הוא האישי ביותר שכתבה עד כה, ומשלב בהצלחה בין סיפור התבגרות שובה לב והגיגים חדים על גזע ואחרוּת. זכרו את משב התקווה הזה כשנשיא או נשיאה לבנים יכנסו לבית הלבן

אז המון אנשים, לא שחורים ברובם, אומרים שאובמה אינו שחור. הוא דו-גזעי, רב-גזעי, שחור-ולבן, הכול חוץ משחור, כי אמו לבנה. אבל גזע הוא ביולוגיה; גזע הוא סוציולוגיה. הגזע חשוב בגלל הגזענות. והגזענות אבסורדית כי היא מתייחסת למראה החיצוני… באמריקה אין לך זכות להחליט לאיזה גזע אתה שייך. מחליטים על זה בשבילך. ברק אובמה, שנראה כפי שהוא נראה, היה צריך לשבת באחורי האוטובוס לפני 50 שנה

(עמוד 354)

"אמריקנה" אמור להיות רומן ברוח התקופה, אלא שבמועד פרסומו בעברית הוא כבר רומן תקופתי, מונומנט לרוח הליברלית שפתחה את חרצובות לשונה של אמריקה בדיון על הגירה וגזע עם היבחרו של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית. עם זאת, קשה שלא להתרגש מהלהט שבה הוא מתאר את היבחרו של מועמד שחור עור לבית הלבן, כשם שקשה להכיל חלק מהחוויות הטראומטיות שעוברות על הגיבורה שלו כמהגרת ניגרית בארצות הברית.

זהו הרומן האישי ביותר מבין ספריה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, מחברת "היביסקוס סגול" ו-"חצי שמש צהובה". בעוד עלילת ספרים אלה מתרחשת בניגריה, ארץ הולדתה של הסופרת, הרי ש-"אמריקנה" נטוע ברובו בארצות הברית, אליה נאלצה גם אדיצ'יה עצמה להגר במהלך לימודיה באוניברסיטה. שמה האמצעי של הגיבורה איפמלו הוא "נגוזי", כשמה של אדיצ'יה, וגם היא עוסקת למחייתה בכתיבה על נושא שלא היה רלוונטי עבורה בארץ מוצאה – גזע וגזענות.

בהרצאה הפופולרית שנשאה בכנס TED, "הסכנה שבסיפור יחיד", סיפרה אדיצ'יה ליותר מעשרה מיליון צופים ברשת: "קודם להגעתי לארצות הברית, מעולם לא הגדרתי את עצמי ביודעין כאפריקאית. ואולם בארצות הברית, כל פעם שאפריקה הוזכרה אנשים פנו אלי, ללא קשר לכך שלא היה לי שום מושג על מקומות כמו נמיביה. אבל החלטתי לאמץ את הזהות החדשה, ובמובנים רבים אני חושבת על עצמי כיום כאפריקאית". באותה הרצאה אמרה אדיצ'יה כי "הסיפור היחיד" על אפריקה מקבע סטריאוטיפים: "והבעיה עם סטריאוטיפים היא לא שהם חסרי אמת, אלא שהם בלתי שלמים. הם הופכים סיפור אחד להיות הסיפור היחיד".

"אמריקנה" מנסה אפוא להלך בין הטיפות. זהו בה בעת ארכיון של בלוג פיקטיבי שכתבה הגיבורה על חווית ההגירה, תחת הכותרת "בלוגזע", וגם סיפור התבגרות העומד בפני עצמו, על אהבת נעורים בין תלמידי תיכון בניגריה, שחווה נתק בשל עזיבתה של איפמלו לארצות הברית. אהבה, השואפת לפרוח מחדש עם שובה של איפמלו לניגריה, לאחר יותר מעשור.

שני חלקי הרומן מתייחסים זה לזה כל העת – הבלוג מאזכר חוויות אנונימיות מחייה של איפמלו, לא תמיד בזהירות מספקת, והדמויות האחרות תוהות על "ההשתלחות הצינית" וה"התרסה" בהגיגיה האינטרנטיים של הגיבורה. עם זאת, בעוד העלילה ברומן מזכירה לפעמים יתר על המידה את התסריטאות האמריקנית הקיטשית, דרך שיבוץ איפמלו באירועים היסטוריים משמעותיים, מצליחים הפוסטים המשולבים מהבלוג להיות מקוריים ומעניינים יותר. אדיצ'יה כתבה אותם בעין חדה וחסרת רחמים, תוך שימוש בלא מעט הומור שחור. בין היתר, היא בחרה בנושאים כגון הסיבה בשלה לכאורה נשים שחורות מעריצות את ברק אובמה (הוא נשוי לאישה שחורה) והמדרג הגזעי בארצות הברית (הלבנים הליברלים דוברי אנגלית- אמריקנית למעלה, האפרו-אמריקנים בתחתית).

אז בקולג' היה לנו מרצה אורח, ובת אחת מהכיתה לחשה לאחרת "אוי אלוהים, הוא נראה כל כך יהודי" בחלחלה, חלחלה ממש. כאילו שיהודי זה דבר רע. לא הבנתי את זה. ככל שיכולתי לראות האיש היה לבן, לא שונה בהרבה מבת-כיתתי עצמה. יהודי היה בשבילי משהו מעורפל, משהו תנ"כי. אבל למדתי מהר. בסולם הגזעים של אמריקה, תבינו, יהודי הוא לבן אבל גם כמה שלבים מתחת ללבן

(עמוד 194)

מאז שהתרחשו האירועים ברומן, אובמה כיהן כנשיא ארצות הברית במשך שמונה שנים. בנובמבר 2016 יירשו את מקומו מועמד או מועמדת לבנה, שכנראה יסללו את מקומם ללב הבוחרים באמצעות הבעת שאט נפש מהתבטאויותיו הגזעניות והמיזוגניות של דונלד טראמפ. למרבה הצער, המועמד גם עשוי להיות גם טראמפ עצמו, הפוליטיקאי שקורא לגירוש מהגרים מקסיקנים ולא דוחה את תמיכת הקו-קלאקס-קלאן.

האם התקווה הגדולה שעולה מ-"אמריקנה" התחלפה בינתיים בארצות הברית בשנאה ובפחד? על פי הרצאתה של אדיצ'יה, יתכן ומדובר בסימנים להשתלטותו של "הסיפור היחיד": "התוצאה שלו היא בכך שהוא גוזל מאנשים את כבודם הסגולי. הוא גורם לכך שההכרה בשוויון שיש בין בני אדם הופכת להיות קשה יותר. הוא מדגיש כמה אנו שונים זה מזה במקום להתרכז במה אנו דומים זה לזה". נותר אפוא לקוות שכמו ב-"אמריקנה", האהבה היא שתנצח ותגבור על תלאות הזמן, גם בקלפי.

לקצת הפוגה בבחירות המקדימות בארצות הברית –ממים ספרותיים הולכים לבחירות

ציון: 3/5

"אמריקנה", מאת צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה. מאנגלית: גיל שמר. הוצאת מחברות לספרות, 2015. 494 עמ'

"כניעה": ביקורת (או: כבר עדיף "משחקי הכס")

הספר "החשוב בדורו" של הסופר "הגדול בדורו" אמור היה לדון באסלאמיזציה של אירופה כפי שטרם נעשה לפני כן, אבל מעדיף להתבוסס בזרם תודעה אינטלקטואלי ובהחפצה של נשים. ההיסטוריה, בינתיים, הכתיבה את הדיסטופיה בעצמה

הספר "החשוב בדורו" של הסופר "הגדול בדורו" אמור היה לדון באסלאמיזציה של אירופה כפי שטרם נעשה לפני כן, אבל מעדיף להתבוסס בזרם תודעה אינטלקטואלי ובהחפצה של נשים. ההיסטוריה, בינתיים, הכתיבה את הדיסטופיה בצורה קודרת בהרבה

"כניעה" הינו רומן חלוצי. הוא הראשון שעסק, בכנות וללא מורא, בהשלכה המאיימת ביותר של משבר הפליטים – האיסלמיזציה של אירופה, וכתוצאה מכך עליית הערכים השמרנים שאותה דת מייצגת עבור המערב. עד לשבוע בו יצא הספר לאור, בתחילת ינואר 2015, הדיון בסוגיה נחשב לטאבו, אות להשקפת עולם גזענית וא-ליברלית, אלא שאז התרחש הטבח במערכת העיתון "שארלי הבדו".

הדבר החיובי ביותר שניתן לזקוף לזכות "כניעה" הוא שלמרות המלכודת הברורה, לא מדובר ברומן אסלאמופובי, או אפילו גזעני. נהפוך הוא, במאבק הפוליטי שבמרכז הרומן מתמודד בבחירות נציג "האחווה המוסלמית" השמרן אך המתון, מוחמד בן-עבאס, מול מפלגת הימין הקיצוני של מארין לה-פן. השקפת העולם שבן-עבאס מייצג כה סובלנית לעומת לה-פן, כה מכבדת כלפי האליטה האינטלקטואלית הצרפתית והיהודים, שראוי יותר לייחס אותה לשיח' במדינות המפרץ (לא בכדי, המדינה שלוקחת בעלות על אוניברסיטת הסורבון ברומן היא ערב הסעודית) מאשר לדובר בסרטון של דאעש.

וולבק על שער עיתון "שארלי הבדו", ערב הטבח במערכת העיתון (צילום מסך)
וולבק על שער עיתון "שארלי הבדו", ערב הטבח במערכת העיתון (צילום מסך)

בשנה שחלפה מאז ראה "כניעה" אור, דם רב זרם בנהר הסן. בתוך כך, משבר הפליטים נתן את אותותיו במתקפת טרור משולבת בצרפת ובאירועי אלימות שונים באירופה – בחשד לרצח עובדת סיוע על ידי מבקש מקלט בן 15 בשבדיה, בתקיפה מינית המונית בידי אלף גברים בערב השנה החדשה בגרמניה. סבר הפנים היפות שהראתה הקנצלרית מרקל למבקשי המקלט, כשהסכימה לקלוט כחצי מיליון מהם, התחלף במדיניות הגירה נוקשה יותר ובהבהרה שלפיה בתום מלחמת האזרחים בסוריה "על הפליטים לשוב למולדתם". החזון של מוסלמי המוביל מפלגה גדולה לארמון הרפובליקה מעולם לא נראה רחוק יותר.

אי אפשר להאשים את וולבק על שלא חזה את העימות הכואב בין הצרפתים החדשים לילידי המדינה, כן שווה להתעכב על הדיוקן המטריד שהוא בכל זאת מתווה לצרפת בשנת 2022. העולם הצרפתי-מוסלמי של וולבק הוא חלק ממלכת שריעה עשירה, אך לא אלימה. לגברים מותר להינשא במסגרתו לכמה נשים, לרבות קטינות, ולעשות בהן ככל חפצם. הנשים מתבקשות ללבוש רעלות ולוותר על פרנסתן. במלים אחרות, העולם של "כניעה" הוא אולי דכאני, אך בעיקר כלפי נשים. כמה טוב, אם כן, שהגיבור הוא גבר.

הגיבור פרנסואה, מרצה בכיר לספרות בסורבון, לא באמת חש בהבדל לאחר עליית האסלאם לשלטון, גם לא כשהגופות נערמות סביבו או כשהמאהבת החביבה עליו, יהודייה בשם מרים, עולה עם משפחתה לישראל. גם לפני שהאסלאם המסורתי הכתיב לכאורה את שעבוד הנשים, פרנסואה לא התייחס אליהן כיותר מאשר אובייקטים מיניים, יצורים עם שמות משתנים שעמם יוכל לקיים מין אנאלי מעת לעת. הנה שיר שמתאר במדויק את אותו תפקיד ששמור לנשים ברומן, וגם מבדר בהרבה מתיאורי המין המשמימים שמשובצים בו:

פרנסואה לא זאת בלבד שנהנה אפוא מתכתיבי "המשטר" החדש (משום מה הוא מכונה כך, אף שהוא נוהג בפרנסואה בכפפות של משי), אלא משבח אותם בגלוי. כשהוא אינו נודד ממקום למקום או משתגל, זמנו עובר עליו בנעימים בדיאלוגים עם גברים-לבנים-משכילים ובמונולוגיים אינפורמטיביים בסגנון ויקיפדיה, שבהם הוא מתאר את התמורות הפוליטיות וההיסטוריות העובדות לטובת המוסלמים. בין לבין הוא מנתח את ערכי "המשטר" מזווית אקדמית, בעיקר בהסתמך על כתבי הסופר ז'אן קרל הויסמנס שבהם הוא מתמחה, ושוב מוציא את השמרנות כשידה על העליונה. הנה מובאה נבחרת, שרק לכאורה נטענת מפי הוגה שאינו וולבק:

צריך להכיר במציאות: אירופה המערבית, שהגיעה לשלב התפוררות בזויה, לא היתה מסוגלת להציל את עצמה – לא יותר מרומא העתיקה במאה החמישית של העידן שלנו. נהירתם המסיבית של אוכלוסיות מהגרים בעלות צביון של תרבות מסורתית המאופיינת עדיין בהיררכיות טבעיות, הבאות לידי ביטוי בכניעות האישה וביחס של כבוד לזקנים, זימנה לאירופה שעת כושר היסטורית חדשה להתחמשות מוסרית ומשפחתית, פתחה את האופק לעבר תור זהב חדש ליבשת הישנה

"כניעה", עמוד 258

אף על פי כן, וולבק רחוק מלקרוא ליצירת גשר בין בין האסלאם למערב, או להימנע מלהתנשא על הדת ומאמיניה. בסיכומו של דבר, פרנסואה משלים עם "המשטר החדש" בעיקר משום שבצורתו המסורתית, הוא ממשיך לשרת אותו – הגבר הנהנתן וחסר השאיפות. עם זאת, אם יש כאן ביקורת כלפי הליברטריאניות של המערב, זאת נותרת קהה, בדומה לגיבור עצמו, משום שוולבק מתקשה למצוא לה צדדים שליליים.

לא קראתי את ספריו הקודמים של וולבק, סופר שנטען עליו בעבר כי הוא "הגדול בדורו". כנראה לא הייתי מגיעה ל"כניעה" לולא העיתוי הנורא של שנת 2015, שבדיעבד האירה על הרומן, למרבה האירוניה, כ"ליברלי" יתר על המידה ביחסו לאסלאמיזציה של אירופה וכמנותק מאיום הפונדמנטליזם. "כניעה", כפי שחוויתי אותה בשנת 2016, היא פשוט דיסטופיה שכתובה לא טוב. היא פשטנית מדי, שוביניסטית מדי, ומשלבת היסטוריה בדיונית ותיאורי מין באופן כה מרושל – שכבר עדיף לצפות במקומה ב"פורנו והדם" של "משחקי הכס". הקורא Manny Rayner סיכם זאת בצורה משעשעת במיוחד בעמוד הספר באתר Goodreads:

   This week, on Dystopia! Michel Houellebecq discusses the future with Robert Heinlein

– Good evening, M. Houellebecq.

– Bonsoir, M. Heinlein. Alors, please, tell me your vision of the future.

– Sure. So Western civilization, it's already–

– –in a process of, ah, désintegration?

– You got it, buddy. As my old friend Cyril Kornbluth used to say, they breed faster than we do.

– Muslims, monsieur?

– People with low IQs. Same difference.

– Excusez-moi, monsieur, my novel is respectful towards the Muslim world.

– But you do say they breed faster than us?

– I do–

– You ain't foolin' anyone, Michel. I rest my case.

– We must, ah, agree to disagree. Alors, la désintegration de la civilisation occidentale. There will be increasing relaxation of the mœurs sexuels. Women will comport themselves like prostitutes, openly flaunting their faces, their legs, their breasts-

– I think it's important to describe this process explicitly.

– Absoluement, très important. The reader must be shown how these femmes décadentes behave.

– At length.

– This time, I see we agree, M. Heinlein! And then, there will be violence.

– Limited nuclear war.

– Disruption of the élection présidentielle française.

– Details, details, Michel. We can sort that out later. But the important thing is, the West is finished.

– Oui, fini.

– They will take over. It's inevitable.

– C'est inévitable.

– But there will be a few strong, survivor types. Rugged, well-prepared libertarians.

– Oui, professors of nineteenth century literature.

– They will still be there. They will take younger women.

– Jeunes étudiantes.

– Their daughters-in-law.

– Again, M. Heinlein, des détails. We agree that there is only one thing to do?

– Only one thing, Michel.

– Convert to Islam.

– Start a bridge club.

– What?

– What?

ולסיום, קצת קטנוניות – לספר שעוסק בנושא חשוב שכזה, על אחת כמה וכמה כשחתומות עליו הן עורכת תרגום והן עורכת לשונית, מוטב היה לבצע הגהה קפדנית יותר. כדי כך, ניתן היה לשים לב, למשל, שהאפיפיור "פרנסיס" הוא למעשה "פרנציסקוס", ש"סלאפים" נכתב בלי א' ושהמדינה "סעודיה" נקראת בעברית "ערב הסעודית".

ציון: 1/5

 "כניעה", מישל וולבק. מצרפתית: עמית רוטברד. הוצאת בבל, 2015. 280 עמודים

"בגן חיות הטרף – דיפלומטיה, אהבה ואימה בבירת הרייך השלישי": ביקורת

תהליך ההתפכחות של משפחה אמריקנית, שמגיעה לברלין ערב עליית הנאצים לשלטון, משמש את העיתונאי אריק לארסון לתאר את המרקחת הדיפלומטית רוויית האינטרסים והאידיאולוגיה שקדמה לזוועות מלחמת העולם השנייה. ההיצמדות לעובדות והקריצה ההומוריסטית מסייעות בידו ליצור טרגדיה שלמה ומרתקת, הגם שלא ברור כל כך לשם מה

תהליך ההתפכחות של משפחה אמריקנית, שמגיעה לברלין ערב עליית הנאצים לשלטון, משמש את העיתונאי אריק לארסון לתאר את המרקחת הדיפלומטית רוויית האינטרסים והאידיאולוגיה שקדמה לזוועות מלחמת העולם השנייה. ההיצמדות לעובדות והקריצה ההומוריסטית מסייעות בידו ליצור טרגדיה שלמה ומרתקת, גם אם לא ברור כל כך לשם מה

 אפתח בהערה. מספר פוסטים נכתבו לאחרונה בבלוג על תקופת מלחמת העולם השנייה. אין לכך שום סיבה מיוחדת, ובכל זאת המתעניינים בנושא מוזמנים לביקורת שכתבתי על שטאזילנד: סיפורים מהצד השני של חומת ברלין ועל הביוגרפיה המאוירת של קפקא.

"בגן חיות הטרף", ספרו המדובר של אריק לארסון, אינו בדיוק מסמך תיעודי. זהו גם לא רומן היסטורי, אלא שילוב של שניהם. כמו בספרו הקודם שראה אור בעברית, "השטן בעיר הלבנה", לארסון משלב היצמדות לעובדות היסטוריות עם כתיבה עיתונאית, במטרה לספר סיפור שהיה באמת.

זהו סיפורה של משפחת דוד האמריקנית, שמגיעה לברלין בתחילת שנות השלושים. האב, וויליאם דוד, ממונה אישית על ידי הנשיא רוזוולט לשמש שגריר בגרמניה, עם שחר הרייך השלישי. מטרתו היא לפעול בערוצים הדיפלומטיים הרשמיים עבור שימור היחסים בין המדינות, על אף הצהרות המלחמה התכופות של היטלר, וכן לנסות באופן בלתי-רשמי "לפעול להרגעת הרוחות" בנוגע להתעמרותם של הגרמנים ביהודים.

דוד, היסטוריון וחוואי מוירג'יניה, שמכיר את גרמניה מתקופת לימודיו בלייפציג, מגלה עד מהרה שהמדינה בה התאהב שינתה את פניה – ושניסיונו להדחיק את השינוי, להסתמך על הרוחות הרוחשות מתחת לפני הקרקע ולקוות לנפילת המשטר – יסתיים במפח נפש כואב. הוא נאלץ לגלות זאת תוך כדי שדווקא במולדתו הולכים וגוברים הקולות להדיחו מהשליחות, בשל הצורך "להדק מחדש" את הקשרים עם המדינה שלימים תילחם גם בארצות הברית.

"בגן חיות הטרף" הוא גם סיפורה של בתו של ויליאם, מרת'ה, צעירה רומנטיקנית שמוקסמת תחילה מרוח השינוי בגרמניה, ובתהליך כואב של התפכחות הופכת לסוכנת של שירות המודיעין הסובייטי. לארסון בוחר, להבדיל מהדמויות בנות אותה התקופה שמצוטטות ברומן, שלא לשפוט בחומרה את פרשיות האהבים הרבות של  מרת'ה, או אותה עצמה ("מכוערת נורא", אמר עליה קצין נאצי). לארסון גם לא מבקר אותה בשל האופן בו הלכה שולל אחר שניים מהמשטרים החשוכים בהיסטוריה, ואף מצדיע לה באפילוג כמי: "שהתנגדה אקטיבית לגרמניה הנאצית, בתקופה שבה רבים מדי העדיפו להעלים עין".

בני משפחת דוד עם הגיעם להמבורג (צילום: post gazette)
בני משפחת דוד עם הגיעם להמבורג (צילום: post gazette)

ככלל, גרמניה, טרום מלחמת העולם השנייה, מהווה עבור לארסון מערכה דיפלומטית תוססת. הכוונה לא רק להתנצחויות בין דיפלומטים, אלא בין חברים ואף בין נאהבים. מנאומים חוצבי להבות, דרך התנקשויות ועד נישואים – לארסון אינו מתרשם ממכתביה של אף דמות ובוחן לעומק את המניעים למעשיה, כאשר לא פעם מתגלה ששוב נסתרים מאחורי הקלעים אינטרסים זרים ואידיאולוגיות שאבד עליהן הכלח.

לארסון, מלבד ההיצמדות לעובדות היסטוריות, מצטיין בתשומת לב לפרטים. הוא גם מתאר את המציאות בברלין במידה לא מבוטלת של הומור, למשל כאשר הוא מציין כיצד חסכו הנאצים מהסוסים ומהכלבים שלהם את מידת האכזריות שהפגינו כלפי היהודים. הוא אף לא מהסס להשתלח בעצמו בקצינים הנאצים, כאשר הדמויות אינן עושות זאת, ולתאר אותם כחבורת "פסיכופתים בני שש עשרה" הסוחפים אומה שלמה, גם כשהם אינם חדלים לרגע להתקוטט ביניהם.

סופו של "בגן חיות הטרף", שלא כמו סיפורו של הרוצח ה.ה. הולמס מ"השטן בעיר הלבנה", מוכר אפוא היטב. זהו אחד מאותם ספרים שעוקבים אחריהם בשקיקה ובה בעת באירוניה, כשיודעים את הטרגדיה הגדולה הנכונה לדמויות אך מתקשים לכעוס עליהן בשל התנהגותן הנאיבית, או אפילו בשל דעותיהן האנטישמיות. הגיבורים של לארסון אומנם אינם "האנשים הרגילים" בגרמניה שמילאו לכאורה אחר הוראות, אך הם ללא ספק בני אדם, שקיבלו כמה החלטות קשות.

כריכת "בגן חיות הטרף" (צילום: יח"צ)
כריכת "בגן חיות הטרף" (צילום: יח"צ)

בכל זאת, הכוונה להפיק עיבוד הוליוודי על בסיס "בגן חיות הטרף" מחייבת לשאול אודות הצורך לספר את סיפורה של משפחת דוד. האם מדובר בנסיון נוסף לנקות את המצפון האמריקני מהיעדר מעורבותו בשנים הראשונות לשלטון היטלר? או שמה תחקיר, השופך אור על כל המוסדות שכשלו בהתמודדות עם המתרחש בגרמניה, בשל העדפת שיקולים פוליטיים?

לארסון אומנם אינו משיב לכך במפורש, ואולם מתכתובות המסרים שהוא מביא ברומן בהחלט עולה מסר ביקורתי כלפי משרד החוץ האמריקני ונציגיו. זאת, לצד המשך העיסוק של לארסון במלחמות העולם, עם Dead Wake: The Last Crossing of the Lusitania, שראה אור השנה, עשויים לרמז שהתשובה השנייה היא הנכונה.

ציון: 4.5/5

"בגן חיות הטרף: דיפלומטיה, אהבה ואימה בבירת הרייך השלישי", מאת אריק לארסון. מאנגלית: יניב פרקש. 451 עמודים, הוצאת בבל

המנגינה תימשך – עד שהספינה תשקע

מחשבות על יצירה בימים של מתקפת טרור בפריז, גל טרור בארץ והספרים "אצבעות של פסנתרן" מאת יהלי סובול ו-Station Eleven מאת אמילי סט. ג'ון מנדל

מחשבות על יצירה בימים של מתקפת טרור בפריז, אינתיפאדת יחידים בארץ והספרים "אצבעות של פסנתרן" מאת יהלי סובול ו-Station Eleven מאת אמילי סט. ג'ון מנדל

"אצבעות של פסנתרן"  הוא כנראה מה שהיה קורה לו עמוד הפייסבוק של "הצל", אחד מאמצעי התקשורת בעלי התפוצה הגדולה במדינה, היה הופך לחבר בקבינט המדיני-בטחוני. יש שיאמרו שהוא כבר נהפך לנחלת המציאות, מהרגע בו החלה לכהן מירי רגב כשרת התרבות.

זהו רומן דיסטופי שמתרחש "אחרי המלחמה הבאה", אותה מלחמה מוכרת עם רקטות, שהפעם החריבה כמעט לחלוטין את מרכז הארץ. בין ההרוגים – ראש הממשלה, בכירים בטחוניים רבים, כתבים צבאיים ועוד. למרות שגם הפעם האויב הוא כנראה החמאס או החיזבאללה, האיבה שאחרי המלחמה אינה מופנית כלפי הערבים או הפלסטינים, אלא כלפי האמנים.

למה דווקא האמנים? לא ברור. אולי האמנים הם שהשתתפו קודם לכן בחרם על ישראל או על השטחים, אולי ריגלו בפועל למען האויב או חברו לדאע"ש, אולי התחמקו מגיוס למילואים. לא מן הנמנע גם שפשוט נטפלו אליהם, שוב, בשל היותם תל אביביים-אליטיסטיים- שמאלנים. יהיה הרקע אשר יהיה, מעתה האמנים נאלצים לתת את הדין על עמדותיהם למשטרה. אחד אחד הם מתייצבים במעו"ז, המקבילה הבדיונית לשטאזי, מתיישבים בחדר החקירות ומשיבים בראש ובראשונה על השאלה: "האם היית מגדיר את עצמך כציוני?"

"אצבעות של פסנתרן" נכתב בשנת 2012. הוא לא צפה את הירידה התלולה במעמדה של המשטרה, לאור שורת התלונות על הטרדות מיניות, פרשת רונאל פישר וסאגת מינוי המפכ"ל. הוא גם לא צפה שהאלימות כלפי המתנגדים "למדיניות המשטר" לא תופעל במרתף חשוך כלפי ידוענים כמו איתי טיראן – אלא ברשתות החברתיות, מידי אנשים פרטיים עם רישיון לשנוא ולהרוג.

תיאור קריסת הציוויליזציה מתוך Station Eleven
תיאור קריסת הציוויליזציה מתוך Station Eleven

Station Eleven של אמילי סט. ג'ון מנדל מתרחש בעתיד פוסט-אפוקליפטי של ממש, העולם לאחר מגיפת השפעת שכמעט הכחידה את האנושות. אלא, שכמו בסדרות הטלוויזיה שנהיו לאופנה החדשה בטלוויזיה האמריקנית – "קץ הילדות" ו-"האיש במצודה הרמה"- העתיד שמתואר ב- Station Eleven נראה אוטופי, מנוטרל מגוונים פוליטיים ומויכוחים על יוקר המחייה. רק אלמנט דומיננטי אחד נותר בו, הפונדמנטליזם הדתי – שמוצג כניגוד לרוח הנוסטלגית הנעימה אשר נושאים עמם השחקנים והמוזיקאים ששרדו את קריסת הציווילזציה.

הדמויות ב-Station Eleven שואבות השראה ומונאות לפעולה מארתור לינדר, שחקן הוליוודי לשעבר שמוצא את מותו בליל התפרצות מגיפת השפעת, כאשר הוא מגלם על במת התאטרון את המלך ליר. שוב ושוב הן דנות בפיסות החיים שהותיר אחריו – מהרומן הגרפי של אשתו הראשונה ועד לחלופת המכתבים עם חברת הילדות שפורסמה ללא אישורו. התוצאה היא יצירת מיתולוגיה סביב דמות שבעצם לא היתה גדולה כל כך בחיים האמתיים, חלופה אוהבת ועם זאת מעט צהובה לססמאות הריקות מצד הכת המשיחית בהנהגת "הנביא".

כריכת הרומן הגרפי על שמו קרוי Station Eleven (איור: Nathan Burton)
כריכת הרומן הגרפי על שמו קרוי Station Eleven (איור: Nathan Burton)

Station Eleven נכתב בשנת 2014. שנה אחת בלבד לאחר מכן, הוא כבר מסתמן כרומן מיושן, שלא לומר נאיבי. איום השפעת אולי חוזר על עצמו מדי חורף, אבל מה שרצח מאות בהופעה של "איגלס אוף דת' מטאל", עוד בטרם קריסת הציוויליזציה, היה אש צלפים.

האם האמנות אכן מהווה תשובה לטרור ולהסתה? התשובה החד-משמעית של אמילי סט.מנדל, המשתמעת מהרוח הנוצרית ששורה על הרומן, היא כן. כמו אביו של הילד הצרפתי, בסרטון שהפך לויראלי ברשת, היא מסבירה שהדרך להתמודד עם רוצחים צמאי דם היא "פרחים ונרות". יהלי סובול סבור, לעומת זאת, שהאמנות היא התשובה אליה פונים הפוליטיקאים בכל פעם שבכוונתם להתמודד עם טרור באמצעות הוקעת הגורמים "הסמולנים" בחברה. כלומר, לאחר שמיצו את נשיאת שמה של הקרן החדשה.

הקריקטוריסטית מוסא ג'ארט עומדת לדין בגין הקריקטורה הזאת של הנשיא הטורקי ארדואן (מקור: toonpool)
הקריקטוריסטית מוסא ג'ארט עומדת לדין בגין הקריקטורה הזאת של הנשיא הטורקי ארדואן (מקור: toonpool)

שתי התשובות קיצוניות. הרי לכאורה כל עוד סופרים, שחקנים ומוזיקאים לא קראו לטרור, הוציאו לפועל פעולות טרור או לחילופין השתמשו בפעולה אמנותית כדי לנטרל מחבל, הדיון בזיקה בינם לבין המתיחות הבטחונית בטל בשישים. כל זאת, כמובן, אלמלא הטקסט עצמו הוא שהוביל לכאורה לרצח חפים מפשע – אבל כבר היינו בדיון הזה לאחר הטבח במערכת "שארלי הבדו".

מה שנותר רלוונטי הוא דיון בזכות ליצור ולבצע מחדש גם לאחר מוות והרס, והשאלה עד כמה צריכה אותה יצירה להיות נאמנה לתרבות שכבר אבד עליה הכלח. בשני הרומנים יש ניסיון להמשיך ולדבוק במסורת קאנונית (תאטרון שייקספירי, מוסיקה קלאסית) בעולם שמתעניין בה בעיקר לשם הנוסטלגיה, אבל גם דורש מהגיבורים ציביון אידיאולוגי שרחוק מהם כמו פריז וגוש עציון.

באופן בלתי נמנע, בשני הרומנים החדש והישן מתעמתים. עימות ארוך ומייגע (במיוחד ב-Station Eleven), שבסיומו האלימות היא שגוברת פעם נוספת, מותירה לגיבורים דבר מלבד תקוות מנופצות. המסקנה היא שלא ניתן לערב אמנות ופוליטיקה, אבל גם לא אמנות וכל דבר אחר. האמנים, בניגוד ליצירות העל-זמניות שהם מבצעים, גוועים לאטם במצב של משבר – מה שאומר כי כלל לא בטוח שהם יהיו שם להילחם אחרי שהתותחים יסיימו לרעום.

"אצבעות של פסנתרן", מאת יהלי סובול. 224 עמודים,, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר

Station Eleven" by Emily St. John Mandel. 333 p., Alfred A. Knopf"

קלי לינק ושובו של הסיפור הקצר

סוד קסמה של אמנית הסיפור הקצר הטובה ביותר שאתם (כנראה) לא מכירים, שמציגה את הנוסחה המנצחת להוספת טוויסט אפל לסיפורי ילדים • וגם: הערה בנוגע לפסטיבל אייקון שנערך בחול המועד סוכות

הנוסחה המנצחת להוספת טוויסט אפל לסיפורי ילדים של אמנית הסיפור הקצר הטובה ביותר שאתם (כנראה) לא מכירים  וגם: הערה בנוגע לפסטיבל אייקון שנערך בחול המועד סוכות

לכן אנחנו כאן ב"טיולי מלכת השלג" תכננו עבורכן חבילה מפוארת אך שווה לכל כיס, שלא תכביד על כפות הרגליים וגם לא על התקציב, באחריות. ראו את העולם ממזחלת רתומה לאווזים, בקרו ביער הארכיטיפי ובארץ הפלאות של החורף, פטפטו עם חיות מדברות אמתיות (נא לא להאכיל אותן)… מדריכות התיירים שלנו הן ידידותיות ובעלות ידע מקיף, הן נסעו בכל רחבי העולם והוכשרו בידי מלכת השלג עצמה

דברים מוזרים קורים, עמוד 98

לא ספרי אימה רבים יוצאים בעברית, לא כל שכן סיפורי אימה קצרים. בעצם, גם אוגדנים של סיפורים קצרים קשה למצוא כאן. מה פלא אפוא שכנראה מעולם לא שמעתם על קלי לינק. אז הנה – לינק, בת 46, סופרת אמריקנית ממסצ'וסטס ששואבת השראה מה"פ לאבקראפט ומספרי קומיקס ומו"לית שותפה עם בעלה בהוצאת Small Beer.

לינק היא, לפחות עד כה, כותבת הסיפורים הקצרים הטובה ביותר שקראתי. בקובץ הסיפורים האחרון והמומלץ שלה, "כישוף למתחילים", היא מיטיבה לשלב בין ריאליזם והומור שחור, פנטסיה משולחת רסן ואימה גותית. היא עושה כל זאת מבלי להידרדר לשימוש בקלישאות, וכדי כך טווה מעשיות מקוריות ומטרידות על חנות נוחות לזומבים וכפר שלם שמאימת השודדים מתפנה לתוך ארנק פיות קטן.

באופן כמעט בלתי נמנע, כמו מספר סרטי דיסני לפניה ואחרון האייטמים ברשת אודות "כך היו נראות הנסיכות עם דיסני עם שיער קצר", גם לינק נהנית לגשת למעשיות מוכרות ולהציג אותן – כך זה מכונה עכשיו?- מזווית אחרת, בדרך כלל אפלה.

עטיפת "כישוף למתחילים" (אתר הוצאת "בבל")
עטיפת "כישוף למתחילים" (אתר הוצאת "בבל")

סיפורה "מסעות עם מלכת השלג" (הפעם מתוך הקובץ "דברים מוזרים קורים") הופך את הנעשה במעשייה המקורית פחות או יותר כפי שניל גיימן מתעלל במעשיית שלגיה ב"שלג, זכוכית, תפוחים". אלא, שלינק עושה זאת כשהיא פורצת מספר פעמים את מוסמכות המגדר והמיניות. בעזרת ההומור הבריא שלה, היא מצליחה אף להפוך את סוף הסיפור לסאטירה על המרדף אחר האושר הרומנטי, שמתגלה כמרדף אחר אושר אישי (וכן, גם כלכלי). להלן, האביר על הסוס הלבן אצל לינק הוא בכלל נסיך מכושף בגופו של אייל הצפון, ולאף אחד לא אכפת שהוא כזה- כל זמן שהוא מסוגל להרכיב את הגיבורה למחוז חפצה ולשתוק.

לינק מצליחה, אם כן, היכן שגם דיסני עצמם נכשלים שוב ושוב- היא מספרת סיפור קצר ושלם בזכות עצמו, גם אם הוא לאו דווקא מעוניין להתיישב עם זה המקורי. היא לא נצמדת לדקויות של דמויות משנה זכורות ולא מנסה ליצור רקע לסצנות מפורסמות. כל שברצונה הוא להשתמש ביצירה המקורית כבסיס, ולגרום לגיבור לפנות בפנייה הלא נכונה, זאת שנגמרת בצחוק גדול, בסיוטים, או בשניהם גם יחד.

כרזת הסרט "פן" - עוד עיבוד שמבקש לאתחל סיפור מוכר ואהוב (קרדיט: יח"צ)
כרזת הסרט "פן" – עוד עיבוד שמבקש לאתחל סיפור מוכר ואהוב (קרדיט: יח"צ)

בראיון ל"עכבר העיר" בשנת 2010 היא הגדירה עצמה כסופרת שמתמחה בכתיבת סיפורים קצרים, הגדרה שנשמעת כאילו היא מתארת ז'אנר נישתי – אך נעשית היום פופולרית יותר מתמיד. טד צ'יאנג, אמן הסיפורים הקצרים מארה"ב שהתארח זה עתה בפסטיבל אייקון, לא כתב מעולם רומן באורך מלא ושתי הכותבות שאירחו אותו בפסטיבל, קרן לנדסמן ורותם ברוכין, התפרסמו אף הן בזכות הסיפורים הקצרים שהוציאו לאור בבמות של הקהילה הישראלית למד"ב ופנטסיה.

ברוכין, שבימים אלה פתחה בקמפיין מימון המונים לכתיבת סיפורים קצרים פרי עטה (ובלוג בנושא) טענה שבכתיבת סיפורים קצרים השיקול אינו רק אומנותי, אלא גם כלכלי – אנשים קוראים פחות, וכשהם לבסוף עושים זאת, הרי שהם פונים מראש לאינטרנט. זאת הסיבה, על פי ברוכין, שבכתיבת סיפור קצר אפשר להסתמך על קוראים שילוו ויתנו לך משוב, בעוד שבהוצאתו לאור של רומן, ניתן רק להמתין בעוד הוא "נמק על המדפים".

על צדקתה של ברוכין תוכל להעיד הצלחת הקמפיין שלה (כמעט 300 דולר למימון כל סיפור, בתוך מספר ימים). זאת, בתוספת ההכרה המשמעותית לה זכתה לינק מעבר לים (פרסי הוגו, לוקוס, נובלה ועוד) עשויה להחוות על הכיוון שאליו נושבת כעת הכתיבה, לפחות בז'אנר. רוח של תמציתיות ותעוזה, לצד המשך ההיתלות באילנות גבוהים יותר.

"כישוף למתחילים", מאת קלי לינק. מאנגלית: דבי אילון, 331 עמ', הוצאת בבל.

"דברים מוזרים קורים", מאת קלי לינק. מאנגלית: דבי אילון, 258 עמ'. הוצאת בבל.

"עשן ומראות", מאת ניל גיימן. מאנגלית: יעל אכמון, 328 עמ'. הוצאת אופוס.

רשימות מן הדיקטטורה; מחשבות בעקבות "שטאזילנד – סיפורים מהצד השני של חומת ברלין"

חוסר אונים, תמימות ובעיקר שכחה – ספרה של העיתונאית האוסטרלית אנה פאנדר מצייר דיוקן רגיש ואנושי של מזרח גרמניה תחת יד הברזל של המשטר הקומוניסטי ולאחר נפילת החומה. זאת, תוך התעלמות עיקשת מההיסטוריה הנאצית של אותו אזור ומהקשר שהיה לה לכל הנוגע בדבר, מהמרואיינים עצמם ועד לחברות הגרמניות שמימנו את הוצאת הספר לאור

חוסר אונים, תמימות ובעיקר שכחה – ספרה של העיתונאית האוסטרלית אנה פאנדר מצייר דיוקן רגיש ואנושי של מזרח גרמניה תחת יד הברזל של המשטר הקומוניסטי ולאחר נפילת החומה. זאת, תוך התעלמות עיקשת מההיסטוריה הנאצית של אותו אזור ומהקשר שהיה לה לכל הנוגע בדבר, מהמרואיינים עצמם ועד לחברות הגרמניות שמימנו את הוצאת הספר לאור

ברומן הדיסטופי הנפלא "שנות השפע" מאת צ'אן קון צ'ונג הציבור הסיני אכן חי בשפע, אך אינו זוכר מדוע. השנים הנוראות, שקדמו לשנות השגשוג, אבדו לבלי שוב בנבכי הזיכרון האישי והקולקטיבי, בנסיבות שאיש אינו זוכר כדי להסביר.

עבור גרמניה המודרנית, אלו הן שנותיו של המשטר הנאצי, לכודות בין הוואקום של רפובליקת ויימאר והשלטון הקומוניסטי ונוראות מכדי להשקיע בהן מחשבה. זאת, לעומת שנות השפע במערב גרמניה, שמסתגלת מחדש למציאות הקפיטליסטית של סוף המאה העשרים תוך ניתוק מוחלט ממקבילתה המזרחית, שחברה לברית המועצות והזמן בה כמו עמד מלכת.

"שטאזילנד; סיפורים מהצד השני של חומת ברלין" מאת אנה פאנדר, על אף שמו, אינו  אסופה של סיפורים קצרים מההווי של גרמניה המזרחית ואינו עדות אישית על אותה תקופה. הוא מסע של עיתונאית נוכרייה (ממוצא אוסטרלי, לכאורה המדינה הרחוקה ביותר האפשרית מהמזרח או המערב) למציאות ששרידיה עדיין מפוזרים לאורך הארץ המתעוררת לעידן הקפיטליסטי, הגם שהתושבים עצמם כבר לא יודעים להבדיל מה נותר מאותה תקופה ומה נשמר רק לכאורה, עבור התיירים.

קריקטורה מפורסמת שהופצה על ידי שלטונות מזרח גרמניה כדי להסית נגד המערב
קריקטורה מפורסמת שהופצה על ידי שלטונות מזרח גרמניה כדי להסית נגד המערב

פעם אחת ביקרתי בברלין, ובהיעדר תואר בהיסטוריה או קרובי משפחה ששרדו במזרח אירופה די זמן כדי להעיד על המתרחש, בוודאי איני מתיימרת להתווכח עם הממצאים של פאנדר. למרות זאת, אם הייתי מסתמכת רק על המסמך הכתוב היטב שהוציאה לאור, הייתי כנראה מרגישה כמו הכותבת שמתהלכת ברחובותיה רצופי החצץ של לייפציג, כשהיא חולפת על פני זקן שיכור המצהיר על געגועיו לקומוניסטים "שדאגו לאזרחים, שהרחיקו את הגנבים ולא העלו מסים".

הייתי כנראה גם מתמלאת חמלה כלפי כל אותם אנשים שנשללו מהם חירותם, בני משפחתם, הקריירה שלהם והאפשרות לחיות בביטחון – בשל היעדר האפשרות לנהל חיים נורמליים בצל משטר שניהל מעקב מדוקדק אחר כל אחד ואחד מאזרחי הרפובליקה הדמוקרטית. לא הייתי שופטת אותם אם היו בוחרים, כמו כל "האנשים הרגילים" שסביבם, לעבוד למען השלטון כמודיעים, כפקידים או כסוכנים. בוודאי שלא הייתי מנסה להאשים אותם אישית בכל קורותיהם.

אלא שכמי שזו ההתעמקות הראשונה שלה בנושא, התקשיתי לעשות זאת. התקשיתי להתעלם מהחסרונות של בחירתה של פאנדר להתמקד באפיזודות אנושיות, של האזרחים הקטנים ושל סוכני השטאזי כאחד, ולא בסיפור הלאומי אודות המדינה שהחליפה אידיאולוגיה קיצונית אחת באחרת, מבלי להרהר בשקעים האישיים והמשפחתיים שהותירו בה מלחמות העולם ורדיפת האזרחים. שקעים,  שמהם אני, וכנראה עוד קוראים בעברית, בוודאי אינם מוכנים להתעלם.

קריקטורה בריטית מתקופת מלחמת העולם השנייה (מקור: Punch Magazine)
קריקטורה בריטית מתקופת מלחמת העולם השנייה (מקור: Punch Magazine)

לאורך כל הקריאה הרגשתי שפאנדר לא רק מנסה, אלא ממש מתאמצת, לחמוק מאזכור עברה הנאצי של גרמניה. בראיון עם אחת הדמויות, הר קוך, ניכר הקושי הרב שלה להתעלם מהנושא כשהמרואיין מציין (כמעט) במפורש שאביו נלחם לצד היטלר.

בעימות שהוא מתאר עם בכיר המפלגה הנקה, מול נשותיהם של אנשי צבא, מטיח באביו הקומוניסט הידוע לשמצה "האם אתן חושבות שזה בסדר שהגברים שלכן, ששירתו שלוש וחמש ושבע שנים בצבא, נמצאים בכלא, בזמן שרס"ר קוך, שיושב כאן לידי, ששירת בצבא האימפריאליסטי-הפשיסטי שש עשרה שנים, ייצא פטור מעונש?" הר קוך, בקול חנוק מיגון, מתאר אז כיצד הוחלט לשלוח את אביו לשבע שנים במחנה שבויים (עמוד 185).

פאנדר, ילידת אוסטרליה הנאורה לכאורה, נשמעת אז מזועזעת עד עמקי נשמתה. אם לא חמקה ממנה האירוניה בכך שפושע מלחמה, ששירת שש עשרה שנה בצבא הנאצי, מתבקש לתת את הדין על מעשיו – הרי אין לכך שום ביטוי בספרה.

יתכן שפאנדר אכן הרהרה בדבר, ולא מצאה מקום לכלול בספרה את מה שהיא מכנה ברפרוף "הרֵשע האמתי" של הנאציזם. הכללתו כנראה היתה גורעת מהתמימות, היעדר האונים וההומור הציני בסיפוריהם של קורבנות המשטר שראיינה, ואולי גורם למודיעי השטאזי שדיברו בפניה, ושאכן נלחמו בנאצים,להיראות קצת פחות נפוחים מחשיבות עצמית ומגוחכים.

בין השורות, קשה גם להתעלם מכך שהתייחסות להיסטוריה הנאצית היתה יוצרת חיכוך מסוים מול החברות שהשקיעו במימון הפרויקט של פאנדר, ובהן השלוחות האוסטרליות של חברות הרכב הגרמניות ב.מ.וו ומרצדס בנץ (ספקיות רכב ומנועים ידועות לשמצה של המשטר הנאצי) וכמובן דויטשה בנק, תאגיד השירותים הפיננסים הבינלאומי שהיה מעורב באריזציה של עסקים יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה ובשנת 1999 נתבע בגין חלקו לכאורה בהקמת מחנה ההשמדה אושוויץ.

כריכת "שטאזילנד; סיפורים מהצד השני של חומת ברלין" (מקור: הוצאת דביר)
כריכת "שטאזילנד; סיפורים מהצד השני של חומת ברלין" (מקור: הוצאת דביר)

דווקא בהקשר זה, מעניין להשוות את "שטאזילנד" לספר דומה אך שונה מאוד, שכתבה הסופרת הישראלית-רוסייה אליס ביאלסקי. "ראינו לילה", רומן העוסק בחייה של צעירה יהודיה ברוסיה של שנות ה-80, בוחר לעסוק בתרבות הנגד של אותה תקופה, תרבות הפאנק, תחת בהשלכות הישירות של השלטון הסובייטי על חיי האזרחים.

"ראינו לילה" גם בוחר להראות את הצדדים הפטריארכליים והמסוכנים של אותה תרבות, תחת להיגרר להאדרה ולרומנטיזציה בלתי מוצדקת. כתוצאה מכך, הגם שהוא עוסק יתר על המידה במערכת יחסים עם בן זוג מתעלל ואונס, "ראינו לילה" הוא יצירה יוצאת דופן, מרהיבה ובה בעת ביקורתית, פרסונלית ובה בעת מורכבת מכפי שהיא נראית במבט ראשון.

"שטאזילנד", לעומת זאת, הוא בדיוק כפי שהכותבת שלו מציגה אותו – סיור מודרך במזרח גרמניה, כפי שהיו המזרח גרמנים מעדיפים לזכור אותה, או אולי לשכוח. זה אותו נרטיב רגיש אך נאיבי ש"אנשים רגילים" מעוניינים לראות כשהם מתבוננים בבבואתם המזדקנת – הפנים האנושיות עם תחושת ההחמצה, ומשיכת הכתפיים אובדת העצות, כאילו מעולם לא יכלו הדברים להתנהל אחרת.

שטאזילנד: סיפורים מהצד השני של חומת ברלין, אנה פאנדר. מאנגלית: נעמי כרמל. הוצאת דביר 315 עמודים

ראינו לילה, אליס ביאלסקי. מרוסית: יעל טומשוב. הוצאת אפיק. 344 עמודים

שנות השפע, צ´אן קון-צ´ונג. מסינית: אלה שולגה ואהד נבו. הוצאת מודן. עמודים: 309 עמודים

"גשר ציפורים; רומן אודות סין העתיקה שלא היתה מעולם": ביקורת

צמח נדיר שמשמש כתרופה למגיפה, מבוך קטלני שהקים קיסר מרושע וצמד שבו אחד הגיבורים חכם הרבה יותר מהשני – נשמע מוכר? • ביקורת על קלאסיקה מודרנית ששוזרת מיתולוגיה סינית בזו של תרבויות אחרות, נקראת כמו אגדה למבוגרים וכוללת נבל אחד בלתי נשכח

צמח נדיר שמשמש כתרופה למגיפה, מבוך קטלני שהקים קיסר מרושע וצמד שבו אחד הגיבורים חכם הרבה יותר מהשני – נשמע מוכר? • ביקורת על קלאסיקה מודרנית ששוזרת מיתולוגיה סינית בזו של תרבויות אחרות, נקראת כמו אגדה למבוגרים וכוללת נבל אחד בלתי נשכח  

ההתחלה של "גשר ציפורים" אינה מעודדת. מחלה מיסתורית פוגעת בשכבת גיל מסוימת בקרב ילדים בכפר סיני מבודד, שנופלים לתרדמת ואינם מתעוררים בשנית. הכפר היפהפה כולו נזעק לאור מה שמתחוור כמעשה רשלנות נפשעת של שני נבלים, ואחד מנעריו החסונים, העונה לשם שור מספר עשר, יוצא למצוא את המלומד שיביא תרופה למגיפה.

בידי הנער עולה לאתר מלומד חכם בצורה בלתי רגילה, בעל פגם קל באופיו (כפי שמודגש שוב ושוב במהלך הרומן, מבלי להגדיר במפורש את אותו פגם) ושמו לי קאו. אלא, שאפילו חכם זה אינו מסוגל לרקוח את התרופה בעצמו – והשניים נאלצים לכתת רגליהם במסע אחר צמח יחיד במינו, "שורש העוצמה הגדול", שכפי שמתחוור בהמשך – נמצא בלב מבוך שהקים קיסר מרושע.

"גשר ציפורים" אומנם ממוקם לכאורה על רקע סין העתיקה, אך העלילה שלו מזכירה דווקא סיפורים מתרבויות אחרות: סיפורי המגיפות המוכרים היטב מספר שמות, "הדבר" של אלבר קאמי ועד ל"ספינות טרופות" של אקירה יושימורה, סיפור המסע שנשמע כמו גרסה מיתית ל"פרח לב הזהב" וכמובן המבוך ומפלצותיו המבעיתות, שבכלל מהדהדות את יוון העתיקה.

לא מפתיע אפוא לגלות שבארי יוגארט, שחיבר לרומן שני ספרי המשך בלבד בטרם פרש מכתיבה בתחילת שנות התשעים, הוא בעצם אמריקני שמתגורר באריזונה. המשיכה שלו לתרבות סין העתיקה, אותה פיתח במהלך שירותו הצבאי במזרח הרחוק, באה לידי ביטוי מרתק ברומן שמזכיר יותר מכל את "אבק כוכבים" של ניל גיימן – אגדה למבוגרים, שכתובה לסירוגין בפשטות ובפתוס ומשלבת בין מיתוסים מוכרים יותר ופחות.

עטיפת "גשר ציפורים, בעברית (מקור: צילום)
עטיפת "גשר ציפורים, בעברית (מקור: אתר הוצאת "אופוס")

זה עובד, אבל לא בצורה מלאה. במרוצת העלילה הופך "גשר ציפורים" מסיפור מסע לסיפור בלשי, ואז מחליט להפוך שוב לסיפור מסע – מה שממלא עמודים רבים מדי במחציתו במסעות-צד, פחות מעניינים ופחות מרגשים מהסיפור הגדול שבמרכזו. המתח שלקראת פתרון התעלומה עוד ישוב לקראת הסוף, אך על הקוראים יהיה להתאזר בסבלנות, ובעיקר לשכוח שאי שם, בכפר סיני מבודד, ישנם ילדים גוססים שנאבקים על חייהם.

בעיה נוספת שעשויה להציק ללפחות מחצית מקהל הקוראים הוא היחס הסטריאוטיפי לנשים, שברובו של הרומן מסתמן כמיזוגניה של ממש. בעוד הדמויות הגבריות ניתנות לחלוקה לגברים ולנבלים, לחכמים ולטיפשים,  לקיסרים ולנתינים וגם לחזקים ולחלשים (וקשישים)- הרי שאת הדמויות הנשיות ניתן לחלק בגלוי לשתי קטגוריות בלבד: צעירות, יפות ובוגדניות או מבוגרות, ענקיות מימדים ומרושעות.

משום שהדמויות בין כה וכה נושאות שמות סטריאוטיפיים ("ענן לוטוס", "שפן מפתח") לא ניתן לייחס להן יותר אופי מכפי ששמן מייעד להן- מה שעשוי דווקא לעזור בקטעים המשעשעים ברומן, ויש רבים מאוד מהם. לדמות המרתקת ביותר, על כל פנים, דווקא אין שם ואפילו לא פנים. תחת זאת, היא מתהדרת במסכת זהב בצורת פני נמר ובתואר "קיסר צ'ין".

הדמות שמאחורי קיסר צ'ין היא אחת הנבלים המוצלחים שהכרתי בשנים האחרונות בספרות הפנטסיה. הדרך הטובה ביותר לתאר אותה, מבחינתי, היא כשילוב של ראס אל-גול, הרוזן דרקולה והמלך מינוס. היא אינטיליגנטית מאוד, חסינת פגיעה, נטולת אמפתיה בצורה בלתי נתפשת ובעלת חיבה אכזרית למפלצות רצחניות, בייחוד אם הן נוצרו על ידה ממה שהיו פעם יצורים תמימים. אבוי לאדם או לאל שקיסר צ'ין ייקרה בדרכו, אוי ואבוי למי שינסה לגזול ממנו את אוצרותיו.

איור מעריצים בהשראת הרומן (מקור: Kaja Foglio, bookpics.com)
איור מעריצים בהשראת הרומן (מקור: Kaja Foglio, bookpics.com)

גם כאשר קיסר צ'ין אינו בסביבה, "גשר ציפורים" נהנה מההומור המוצלח והמקאברי שלו, ובעיקר מכך שהוא פשוט כתוב נפלא. הפיוט הרהוט שנמשך בכל שורותיו, מתיאורי הנוף והמקומות ועד לדיאלוג שבפי הדמויות, עובר היטב גם בתרגומו של רחביה ברמן, שחתום גם על "אומנות המלחמה וכיצד להימנע ממנה" מאת סון דזה. הקצב אומנם אינו אחיד והרומן ללא ספק ארוך מדי, אך הוא אינו סובל ולו מרגע אחד של שעמום.

אם גם אתם נצלים בחום הקיץ וחולמים על הרפתקה בארץ רחוקה, הכינו לעצמכם כוס גדולה של משקה קר וקראו את "גשר ציפורים". מוטב לעשות זאת בסוף שבוע פנוי ולהתאזר בסבלנות – סיפוקכם עוד יבוא כאשר "גשר הציפורים" המרהיב שברומן יווצר סוף כל סוף.

גשר ציפורים (2002). בארי יוגארט. מאנגלית: רחביה ברמן. תל אביב: הוצאת אופוס בע"מ. 246 עמודים

חלום מסורס ושמו "פארק היורה"

שערי הפארק המרהיב בעולם נפתחו מחדש, אחרי 22 שנה – אז למה שלא תיכנסו? • מחשבות על נבואת הזעם של המקור הספרותי, המחדל השערורייתי העולה מהסיפור עצמו והשיח שמדבר על גן חיות לדינוזאורים בתור "חזון"

שערי הפארק המרהיב בעולם נפתחו מחדש, אחרי 22 שנה – אז למה שלא תיכנסו?  • מחשבות על נבואת הזעם של המקור הספרותי, המחדל השערורייתי העולה מהסיפור עצמו והשיח שמדבר על גן חיות לדינוזאורים בתור "חזון"

בעוד פחות מחודש זה שוב יקרה. עוד סרט שבמרכזו גן חיות, עם דינוזאורים במקום אריות והיפופוטמים, יגיע בקיץ לאקרנים. כרגיל הוא יהיה עתיר תקציב, עטור בשמות כוכבים ("סטאר לורד"!) וקשור באופן רופף למדי לאחד משני הרומנים בסדרת "פארק היורה" של מייקל קריצ'טון.

מצפייה ארעית בקדימון ל"עולם היורה" נראה ששוב מקימי הפארק הידוע לשמצה לא ראו את הנולד, והשקיעו הון עתק בהנדסה גנטית של טורפים אינטיליגנטיים ובהבאת מבקרים לאי המבודד, שכמובן ייהפך עד מהרה לזירת טבח. אולי הסרט עצמו יציע תפנית מפתיעה, אך בינתיים מסתמן שזהו אותו חלום ישן נושן, שרוקם כצפוי עור וגידים של סיוט.

אין ספק שהביוטכנולוגיה עתידה להיות המהפכה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית… (אך) חלק גדול מהניסוי נערך ללא מחשבה תחילה… מסחור הביולוגיה המולקלורית הוא המאורע המדהים ביותר בתולדות האתיקה של המדע… המדענים התקוממו נגד כל סודיות במחקר, ואפילו סלדו מהוצאת פטנטים על תגליותיהם… מעטים מספור הם המדענים המולקולרים ומעטים מספור הם מוסדות המחקר שאין להם זיקות עסקיות… (המחקר הגנטי) מתנהל בחשאי, ובחיפזון, ולמען בצע כסף

פארק היורה (הקדמת המחבר), עמודים 9-11

"פארק היורה" הוא מסוג הרעיונות הנדירים שמתרחבים הרבה מעבר לתחומי הכריכה של הרומן שהגה אותם. זוהי הלכה למעשה תופעה תרבותית, כותרת אמביוולנטית לחלום האנושי אודות הקדמה המדעית, שמאפשרת לנו להחיות את המתים ולהעניק קווי מתאר לחזיונות גדולים מהחיים. זוהי גם הכותרת לנבואת הזעם אודות תאוות הבצע שמביאה את האדם לקחת על עצמו את תפקיד אלוהים ולנסות להשיג שליטה בטבע, הבלתי ניתן לשליטה מתוקף הגדרתו, למטרות רווח ובידור.

למרות כל אלו, האופן בו קמים הדינוזאורים על מגדליהם האנושיים מוצג בספרים ובסרטים כאחד כתאונה נוראה, שאיש אינו ערוך אליה ובוודאי שבוודאי אינו מסוגל להציל את עצמו, בהיעדר הציוד הנדרש להתגוננות מפני טי-רקס אימתני. זו טרגדיה, משום ההשקעה היורדת לטמיון והמוות הקשה מנשוא של רבים מהמעורבים בהקמת הפארק, אבל גם מחדל שערורייתי.

הקדימון ל-"עולם היורה", שעתיד לצאת לאקרנים ביוני:

בכל מדינה מתוקנת היתה קמה ועדת חקירה לבחון מדוע המייסדים לא השקיעה את מירב המאמצים בהבטחת שלומם של מבקרי הפארק ובטיפול מהיר במשבר, ומן הסתם גורמים לראש או שניים לעוף בתהליך. אלא שהוליווד, כידוע, אינה מדינה מתוקנת. בסדרת הסרטים המשבר בפארק מעולם לא טופל עד תום ואף כעבור זמן מה הפארק נפתח בשנית. זאת, כאשר האשמה באסון מוטלת על כתפיו המגושמות של דניס נדרי הבוגדני, או התנהלותו התמימה של המיליארדר ג'ון האמונד.

הסופר מייקל קריצ'טון, לו היה עדיין בין החיים, בוודאי לא היה מקים מחדש את הפארק- כשם שלא שיתף בסופו של דבר פעולה עם הפקת הסרט השלישי בסדרה.  קריצ'טון, בוגר לימודי רפואה בהרווארד ומתנגד ידוע לתיאוריית ההתחממות הגלובאלית, תיאר את ג'ון האמונד כקשיש חסר מצפון תאב בצע, ואת יתר המדענים ברומן (לרבות אלו המבקרים באי) כילדים פעורי עיניים וחסרי אחריות, אחוזי אמוק מהאפשרות הממשית לשבט דינוזאורים וחסרי כל מודעות להשלכות של אותה פעולה על מיקומם של בני האדם בשרשרת המזון.

פוסטר הסרט "עולם היורה" (מתוך io9, יח"צ)
פוסטר הסרט "עולם היורה" (מתוך io9, יח"צ)

התאונה שמובילה לשחרורם של הדינוזאורים ב"פארק היורה" אינה אפוא פועל יוצא של הגורם האנושי, אלא כורח בלתי נמנע של… הכאוס. תורת הכאוס, כפי שמציגה אותה דמות המתמטיקאי איאן מלקולם, מכירה בהיעדר האפשרות לחזות באופן אפקטיבי את השלכות פעולותיהן של מערכות, גם אם הן פועלות באופן דטרמיניסטי. חיזוי שכזה אפשרי למעשה אך ורק בהתקיים דיוק אינסופי בידיעת התנאים ההתחלתיים שבהן פועלות אותן מערכות.

במלים פשוטות יותר, התורה חושפת שגם בתוך המערכת הסגורה ביותר ניתן לערוך שינויים במצבים, בעלי השפעות מרחיקות לכת. שינויים, שאם יבואו לידי ביטוי בתנאי ההתחלה של מערכת דינאמית ולא לינארית עשויים לגרום לשינויים גדולים בהתנהגות המערכת בטווח הארוך – בתרחיש המוכר בשם "אפקט הפרפר". כך מסביר זאת מלקולם בסרט משנת 1993:

Dr. Ian Malcolm: There. Look at this. See? See? I'm right again. Nobody could've predicted that Dr. Grant would suddenly, suddenly jump out of a moving vehicle.

Dr. Ellie Sattler: Alan? Alan!

[Jumps out of the vehicle]

Dr. Ian Malcolm: There's, another example.

[laughs to himself]

Dr. Ian Malcolm: See, here I'm now sitting by myself, uh, er, talking to myself. That's, that's chaos theory.

קריצ'טון למעשה טוען שגם במנגנון המתוכנן בקפידה של תפעול פארק היורה, יש לקחת בחשבון את התרחיש שבו הכול יוצא משליטה, ובמילותיו של מלקולם life finds a way. יתרה מכך, על פי קריצ'טון אותו תרחיש לא נלקח מלכתחילה בחשבון משום שהמחקר פורץ הדרך בתחום התנהל כאמור "בחשאי, בחיפזון ולמען בצע כסף". כלומר, התנהלותו הפגומה לכאורה של המפעל המדעי יצרה את התנאים ההתחלתיים לכישלון התגלית הגדולה שהעלה תחת ידיו.

במאמר שעסק בספר משנת 2006 טען Saten Brier שקריצ'טון מפליא מכול להשתמש בטכניקה הספרותית Ficta- ביסוס רומן בדיוני על בעיה מדעית אקטואלית. את הטכניקה הזו ניתן לייחס, בדיעבד, למגוון רומנים קאנוניים של המדע הבדיוני, מ"פרנקנשטיין" של מרי שלי, דרך "האי של ד"ר מורו" מאת ה"ג וולס ועד "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי. המשותף לכולם הוא ביקורת על התנהלות המפעל המדעי והופעת דימויים מטילי אימה של תוצרי מלאכתו.

אמרו "מיתוס", לא "פארק" (מתוך cnet.com)
אמרו "מיתוס", לא "פארק" (מתוך cnet.com)

בתרבות הפופולרית, לעומת זאת, לא תמצאו ביקורת על הקדמה המדעית ואפילו לא הטפות נוצריות על "הניסיונות לשחק אותה אלוהים". תחת זאת, תמצאו חלומות. כאשר התקשורת סיקרה את כישלון המחקר שניסה לשחזר שאריות DNA  של הציפור הפרה-היסטורית Moa (וגילה, מאידך, של-DNA  יש אורך חיים חציוני של 521 שנים "בלבד") הכותרות תמצתו זאת כך:

  • Spielberg's Jurassic lark is just for the movies (The Sydney Morning Herald)
  • The end for dreams of a real life Jurassic Park? Researchers find DNA has a half life of 521 years (Daily Mail Online(
  • New DNA Study Crushes The Hope Of A Real Life Jurassic Park (Business Insider(
  • חוקרים: חזון "פארק היורה" בלתי אפשרי (NRG)

דינוזאורים אוכלי אדם, מישהו? מתי הפסקנו לפחד מהלטאות הפרה-היסטוריות שנכחדו בכוח עליון לפני מיליוני שנים והתחלנו לדבר על "פארק היורה" בתור "תקווה" או "חזון"? האם פעולת ההקמה לתחייה של המפלצות הענקיות היא שמלהיבה אותנו כל כך, או עצם האפשרות לעשות זאת ולהציג את התוצר לראווה במסגרת פדגוגית וספקטקולרית המתאימה לכל המשפחה, כמו זו שמוצגת בתחילת "עולם היורה"?

מבוקש מספר אחת (מתוך tvtropes.org)
מבוקש מספר אחת (מתוך tvtropes.org)

קריצ'טון, מיותר לציין, מעולם לא ראה שיבוט דינוזאורים בתור "חלום" – אבל סטיבן ספילברג כן. התסריט לסרט שובר הקופות שביים ב-1993 עיקר את המותחן של קריצ'טון מתוכנו הביקורתי והפך אותו לבידור קליל שמדגיש את ערכי המשפחה האמריקנית. ספילברג, בניגוד לקריצ'טון, חשב בראש ובראשונה על הקהל- וידע שהוא אינו חולם על דינוזאורים, אלא על הקולנוע. החוויה הקולנועית היא שמאפשרת לצופה לדמיין את הדינוזאורים חיים ומשתוללים בקרבתו- והיא גם זו שנשארת בחלומותיו זמן רב לאחר הצפייה.

למען הסר ספק ארגיע- "חלום" פארק היורה, יהיה אשר יהיה, אינו צפוי לקרום עור וגידים בעתיד הנראה לעין. סדרת הסרטים, לעומת זאת, תימשך גם בהיעדר הביסוס על המקור הספרותי של קריצ'טון, וכנראה גם בהיעדר המסרים שהפכו את הרעיונות העולים ממנו למונומנטליים כל כך. בסיכומו של דבר היא לא נועדה, אלא לספק את צרכם של ההמונים בחוויה הקולנועית של צפייה בדינוזאורים ממוחשבים – וברגע הבלתי נמנע שבו הם קמים גם עלינו. רגע כיפי בצורה לא נורמאלית, יש לציין.

פוסט זה מבוסס בחלקו על עבודת גמר שהוגשה בקורס "תקשורת ומדע" באוניברסיטת תל אביב, 2013. כל הזכויות שמורות (C)

פארק היורה (1992). מייקל קריצ'טון. מאנגלית: עמנואל לוטם. ירושלים: מפעלי דפוס כתר

אילו קפקא היה עולה לישראל: ביקורת ופרשנות על Kafka

בטרם מחלתו הכריעה אותו ובטרם הנאצים הוציאו להורג את בני משפחתו, פרנץ קפקא היה פקיד צ'כי שעבד שעות ארוכות במהלך היום, כתב אל תוך הלילה ובין לבין השתעשע לסירוגין עם תיאור מותו שלו. לאורך כל חייו הרהר באפשרות העלייה לישראל, ואולם ספק אם היה מבצע כאן את הבחירות המגוונות והמעניינות שניכרות גם בגוון החמקמק של יצירותיו

בטרם מחלתו הכריעה אותו ובטרם הנאצים הוציאו להורג את בני משפחתו, פרנץ קפקא היה פקיד צ'כי שעבד שעות ארוכות במהלך היום, כתב אל תוך הלילה ובין לבין השתעשע לסירוגין עם תיאור מותו שלו. לאורך כל חייו הרהר באפשרות העלייה לישראל, ואולם ספק אם היה מבצע כאן את הבחירות המגוונות והמעניינות שניכרות גם בגוון החמקמק של יצירותיו

כדי לקרוא על הרקע לכתיבתו של קפקא, אין תמיד צורך להשהות את הקריאה ביצירותיו ולחפש את שמו בויקיפדיה. קפקא תמיד נמצא שם, בגוף הקמל או המועד למות, בסגנון הכתיבה רווי ההומור השחור ולעתים גם בפנייה הישירה לאביו, האיש שעמו התגורר וממנו פחד כמעט כל חייו, ואשר מעולם לא חדל לראותו בתור "שלומיאל".

יחד עם זאת, אם היתה לסופר גישה מוצהרת כלשהי כלפי הדת, הרי שהיא מעולם לא בא לידי ביטוי בכתיבתו. ידוע שהוקסם מהתיאטרון היידי וגם מתורתו של הבעש"ט. חוקר הקבלה גרשום שולם ציין את "הכוח העצום" שהיתה לקבלה על כתביו וקשה כמובן להתעלם מהקרבה הגיאוגרפית של הסביבה בה גדל לאטנוישול, בית הכנסת שמספרים כי בעליית הגג שלו גנוזים שאריו של הגולם, אשר הוקם לחיים על ידי המהר"ל.

את ביקוריו בבית הכנסת עם אביו קפקא תיאר בתור "סקיצות מוקדמות לגיהינום שהיה צפוי מאוחר יותר במשרד" ובהתייחסו ליהודים אחרים, טען כי אין לו עמם דבר במשותף, כשם שאין לו דבר משותף "עם עצמו". כמו יהודים רבים באותה תקופה הוא גם הפנים את האנטישמיות שהופצה דרך עלילות הדם ואמר "לפעמים הייתי מייחל לדחוס את כל היהודים (ואותי) במגירת השידה ולפתוח אותה מחדש, רק כדי לראות אם נחנקו".

מתוך Kafka (עמ' 34)
מתוך Kafka (עמ' 24)

את אותה שנאה עצמית היה מוציא לפועל, כמובן, כלפי עצמו. קפקא סלד מגופו הגמלוני והחלש ובמשך שנים רבות תרגל בניית גוף ("בודי-בילדינג"). היה צמחוני למרות שסבו היה קצב במעדניה כשרה, ותיאר את התשוקות השונות שאחזו בגופו, ובהן התשוקה לנשים והתשוקה לכתוב, בתור רוחות רפאים "השותות" את מילותיו ומחשבותיו. לתפקיד הדוברים ביצירותיו בחר פעמים רבות דמויות לא אנושיות, כמו כלב, קוף וג'וק ענקי, ואולם לעתים נדמה כי הדמות המזוהה איתו ביותר הינה דווקא "אמן הרעב"- הממשיך במלאכתו עד שבא עליו קצו.

הוא היה יהודי דובר גרמנית בסביבה דוברת צ'כית, שהתקבל למשרה בסוכנות ביטוח נגד תאונות למרות מדיניות מגבילה בקבלת יהודים לעבודה. ניהל רומן עם המתרגמת הנוכרייה שלו לצ'כית, מילנה יסנסקה, אך מספר שנים מאוחר יותר ביקש דווקא את ידה של דורה דיאמנט האורתודוכסית, שגם הביאה אותו להתעניין בתלמוד. התייחס לעתים רחוקות בלבד לגטו הפראגי בכתיבתו, ועם זאת הביא בטובות שביצירותיו (ובהן "הטירה") את דמות היהודי הנודד, "התלוש", שנמצא במסע מתמיד אחר "בית" אבסטרקטי שרק הולך ומתרחק.

קפקא אומנם נמצא במעמד מורכב כיהודי וכאזרח נרדף באקלים אנטישמי מובהק, ואולם הבחירות שנקט בחייו הן מנת חלקם של יהודים כמיעוט עד היום. דוח האנטישמיות שפורסם אתמול גילה כי שנת 2014 היתה האלימה ביותר בעשור האחרון כלפי יהודים, עם 766 תקריות אלימות כלפי יהודים ומוסדות יהודים, ובהם כמובן הפיגוע במרכול "היפר כשר" שבפריז. רוב התקריות, חשוב לציין, מיוחסות דווקא למערב אירופה- בעוד שבמזרח דווקא ניכרת ירידה במספרן.

מתוך Kafka (עמ' 8)
מתוך Kafka (עמ' 8)

משמעות נתונים אלו היא בחירות שיהודים ברחבי העולם נדרשים לבצע מדי יום, על מנת להגן על בטחונם,  לטשטש את מוצאם או לחילופין לחיות בשני העולמות: להכריע בין לשלוח את ילדיהם לבתי ספר כלליים או להסתמך על האבטחה במוסדות היהודים, ולתהות עד מתי ימשיכו לחיות בפחד, בטרם יעלו למדינת היהודים, המדינה שמשום מה נשמעת מפי ממשלת ישראל כמקום הבטוח ביותר עלי אדמות.

למרות כל אלו, לא נראה שבהרהורים החוזרים של קפקא אודות עלייה לישראל היה שיקול חומרי כלשהו, לבד הבריחה כלשעצמה. כך כתב, בתקופה בה התגורר עם אחותו אותלה:

חלמתי לעלות לישראל בתור מגדל תפוחי אדמה או אמן.. למצוא חיים בעלי משמעות בביטחון וביופי… אני אוהב את הריח של עץ משויף, שירת המסורים, דפיקת הפטישים… עבודה שכלתנית מנכרת אותך מהחברה האנושית.

רעיון העלייה שב מאוחר יותר, במערכת היחסים עם דורה דיאמנט, במסגרתה תכננו בני הזוג לעבור לתל אביב ולפתוח מסעדה יהודית, שבה דיאמנט תבשל וקפקא ימלצר. אלפי יהודים כבר עלו לישראל באותה תקופה, אבל קפקא לא נמנה עליהם. טרם עליית הימין הקיצוני לשלטון הוא העביר את חייו בעוני, עם מחלה הולכת ומתפתחת, שלימים תביא לקץ חייו בגיל 40.

אילולא נבגד על ידי חברו, מקס ברוד, היו כתביו נשרפים- אם לא מידי ברוד, אז מידי הנאצים. אילו היה חי בעצמו, לא מן הנמנע שהיה מוצא את עצמו בין קורבנות השואה, ואילו היה עולה לארץ? האם היה מוצא את עצמו בתל אביב או בשדות החקלאיים וגם ממשיך לכתוב בלילות? ואולי היה מוצא את עצמו דווקא בסביבת הרומן הבלתי גמור Amerika?

מתוך Kafka (עמ' 36)
מתוך Kafka (עמ' 36)

אין ספק שהמעבר לחברה החלוצית בישראל היה מותיר את חותמו על הסופר, שעשוי היה לגלות כי הגוף שעיצב בקפידה כה רבה עדיין לא מוכן לעבודה פיסית ממושכת, שלא לדברעל גיוס לצבא, ששגרת החיים הסיזיפית מעייפת אותו עוד בטרם פינה זמן לכתיבה ושגם ישראל, ככלות הכול, אינה סביבה פסטורלית של שלום וביטחון. יתרה מכך, קפקא היה מגלה שבישראל הוא נעדר את היכולת להמשיך לבחור- עליו לאמץ את דמותו האחדותית של "הצבר", הנגזרת מהיותו יהודי, ולהשאיר מאחור את השכלתו, משפחתו, שפתו ומורשתו התרבותית.

הברירה הזאת, כמובן, מעולם לא היתה רלוונטית. ארץ ישראל, עד כמה שקסמה לקפקא, לא היתה מעולם יותר מפנטסיה מרוחקת. ישראל היתה ההפך מאותה "טירה" או "מושבת עונשין" עליה כתב ביצירותיו – היא ניצבה בקצה השני של המסע שאותו הגיבור לעולם לא ישלים, המקום שאליו ידי הישות הבירוקרטית המתעמרת אינן משיגות. המקום, שבו דמיין את גופו כפי שתמיד רצה לראות אותו, בנוי לתלפיות וחופשי משליטתו של אביו- כאשר מנגד אותו גוף מעולם לא היה מסוגל לסיים את המסע, והביא לקצו של קפקא עוד בטרם סגר על שערי הגטו "הפיתרון הסופי".

מתוך Kafka (עמ' 5)
מתוך Kafka (עמ' 5)

קפקא מעולם לא אייר את יצירותיו, בוודאי שלא בסגנון המרהיב והמלנכולי בו אייר אותן רוברט קראמב בספר הביוגרפי הנושא את שמו של הסופר מ-2007 (ובגרסאות קודמות מ-1993 ו-2005). איור, שלצד חשיפת מגוון פני הדוברים של קפקא מעניק לתמונות האפלות שהגה הסופר תווי מתאר של עולמות שלמים וגם את הטון האבסורדי, הסאטירי ובה בעת הריאליסטי כל כך שאפיין אותו – ואשר ככל הנראה לא היה מוצא את דרכו לעיבודים קולנועיים.

מחבר הביוגרפיה, דייוויד זיין מאירוביץ, סולד משכלתנות כמעט כמו קפקא עצמו. הוא מאזכר בשטחיות את אינספור התיאוריות שנכתבו על קפקא לאחר מותו על ידי הוגים כמו סארטר, דלז וגואטרי וגם מפגין בוז מובהק כלפי השימוש בתואר "קפקאי", שלדבריו "מאפיין יותר אנשים מאלו שקראו בפועל את יצירותיו של קפקא".

לצד זאת הוא מתאר בחמלה רבה, אם כי בעוקצנות המתבקשת, את תולדותיו של הסופר עצמו, וגם את פולחן האישיות האירוני שכיום נפוץ סביבו בפראג. פולחן, שאם היה נתון לבחירתו של קפקא- כנראה היה כולל בכל פעם מחדש "שורה אחת לפחות המכוונת נגדי", ולעולם לא היה מאשר את הופעת פניו על גבי טבלת שוקולד.

Mairowitz, David Zane (writer) and Robert Crumb (illustrator). Kafka. Fantagraphics Books, 2007

כמה נוח שיש שדים בעולם

מתפרעים? "מחבלים", שותפה בלתי נסבלת? "כלבה מרושעת", פסיכיאטרים? "מדענים מטורפים". ניסיון לכתוב ביקורת על סדרת פנטסיה לנוער עורר ב"מליצה" מחשבות אקטואליות על האופן שבו הדמוניזציה בשפה מזינה את ההסתה, כיצד ההסתה מובילה (גם) לרצח ואם לנצח כולנו נאמין בשדים

מתפרעים? "מחבלים", שותפה בלתי נסבלת? "כלבה מרושעת", פסיכיאטרים? "מדענים מטורפים". ניסיון לכתוב ביקורת על סדרת פנטסיה לנוער עורר ב"מליצה" מחשבות אקטואליות על האופן שבו הדמוניזציה בשפה מזינה את ההסתה, כיצד ההסתה מובילה (גם) לרצח ואם לנצח כולנו נאמין בשדים

דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה: כמה עשרות רעולי פנים צעירים מתחילים להתפרע ביידוי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה לנגד כוחות הביטחון, כפי שאירע פעמים רבות בשבועות האחרונים. כמה מהצעירים גם מתחילים להתקרב לעבר השוטרים והלוחמים, תוך שהם מתגרים בהם בצעקות ואולי גם מנופפים בסכין. המפקד האחראי בשטח, מבלי לחשוב פעמיים, מורה לנוכחים לכוון את נשקם ולירות. "שלא יישאר פה אפילו שד אחד חי!", הוא צורח.

הנה סיטואציה נוספת, גם היא מדומיינת, כפי שהופיעה באחד מפרקי העונה הרביעית של "באפי ציידת הערפדים": באפי סאמרס, הלוא היא קוטלת הערפדים, חולקת את חדרה במעונות הקולג' עם שותפה בלתי סימפטית, העונה לשם קאתי ניומן. עד מהרה מתחילה להתפתח איבה עזה בין השתיים, ובאפי מספרת למנטור שלה, רופרט ג'יילס, על כוונתה לרצוח את קאתי. "היא שדה מרושעת!", מסבירה לוחמת האור האמיצה, ולא מבינה מדוע ההצהרה הזו מדאיגה מאוד את ג'יילס.

באפי, למרבה הצער, אינה השותפה הראשונה שזוממת לרצוח בדם קר את האדם הבלתי נסבל שחולק עמה את חדרה, אבל היא ללא ספק השותפה הראשונה שעושה זאת מבלי להיחשב לפסיכופתית. ברגע שהאלימות בין השתיים מתפרצת, משתנים פניה של קאתי לפניה המכוערים של שדה, מה שהופך לפתע את רציחתה באלימות לאקט מאוד לגיטימי – ואפילו מתבקש.

באפי מספרת לג'יילס על חשדותיה (מקור: weheartit.con)
באפי מספרת לג'יילס על חשדותיה (מקור: weheartit.con)

גם הקולות הקיצוניים ביותר בשיח הפוליטי בישראל מכירים באיסור לנטול חיי אדם, כמו גם באיסור לציית לפקודה המוגדרת "בלתי חוקית בעליל". יחד עם זאת, גבולותיה של אותה הכרה מיטשטשים או יורדים ברגע שחדלים לחשוב על אנשי הצד השני בתור, ובכן, בני אדם. בשיאו של גל ההסלמה הנוכחי מצאנו את עצמנו משתמשים בשמות יחס כמו "אנחנו" ו-"הם", קוראים זה לזה בשמותיהם של בעלי חיים, ולעתים גם מאחלים זה לזה מוות מידי פצצות אטום.

זה נשמע רומנטי ואולי קצת מרוחק מהמציאות לייחל שלא תפרוץ כאן אינתיפאדה שלישית. אלא, שאותה תקווה נשענת דווקא על ההנחה שהמציאות היא אינה פנטסיה, ששדים לא קיימים מחוץ למיתוסים על שמם ושבני אדם פועלים מתוך מניעים טובים ורעים גם יחד, מה שאמור להגדיר אותם כאנושיים מלכתחילה.

בעולמה של קלואי סונדרס, גיבורת סדרת הפנטסיה לנוער של קלי ארמסטרונג, "הכוחות האפלים מכל", אין פנטסיה. למעשה, כאשר קלואי מתחילה לשמוע ולראות דמויות של רוחות רפאים, המחשבה הראשונה שלה ושל הסובבים אותה היא שאיבדה את שפיותה. כמו כל בן גילה שיצא מדעתו, קלואי מאושפזת אפוא במוסד המקומי לבני נוער בעלי מוגבלויות נפשיות, ומצופה ממנה להכיר בכך שהחזיונות הנגלים לעיניה הם אינם יותר מתעתועים של מחלת הסכיזופרניה.

זה רעיון מבריק ופשוט עד כדי כך, שמדהים לחשוב שהוא טרם נוסה קודם לכן בז'אנר הפנטסיה לנוער. אומנם הארי פוטר ככל הנראה לא היה נהפך לגיבורם של מיליוני מתבגרים אם היה נקשר למיטה בעוד הוא צורח שוולדמורט עומד להרוג אותו, ובני משפחת פיוונסי לא היו שבים מעולם לנרניה אם היו מתוודים על כך שלמעשה הם מבוגרים בגופם של ילדים. אבל זהו היחס האמין הרבה יותר לו זוכה הקסם בעולמנו, שבמקרים רבים הוא אכן רק הזיה במוחותיהן של בריות חולות.

צמיד המורכב מדפי טרילוגיית "הכוחות האפלים מכול" באנגלית (מקור: etsy)
צמיד המורכב מדפי טרילוגיית "הכוחות האפלים מכל" באנגלית (מקור: etsy)

עיקר כוחו של הספר הראשון בסדרה, הוא אפוא העובדה שברובו המוחלט, הוא כלל אינו ספר פנטסיה. הוא מעדיף להתמקד בהשתלבותה של קלואי החמודה והאינטיליגנטית בשגרת המוסד "בית לייל" ובקרב נערים ונערות אחרים, שהגיעו אליו איש איש מסיבותיו שלו. הוא מעמת אותה שוב ושוב עם מראות שהיא אינה יכולה להסביר, גם לא מתוך היכרות עם סרטי זומבים, ומאלץ אותה להבדיל בכוחות עצמה בין אמת לבדיה. עד לסיומו ממש הוא אף אינו מכיל נבל, כנהוג בז'אנר, למעט דמותה המעצבנת מעט של נערה קנאית.

נהוג לומר על דור ה-Y  שהוא נוטה להאשים את המבוגרים בבעיות להן גרם בעצמו, מימרה הממחישה עצמה בסיומו של "זימון" דרך קנוניה מרושעת של דור המבוגרים נגד דור הילדים, ההולכת וקורמת עור וגידים קונספירטיביים אף יותר בספרי ההמשך. אלא, שב"כוחות האפלים מכל" הקלישאה מוקצנת ואף הופכת לסוג של פרודיה עצמית – "הנערים החולים" לא היו חולים מעולם, המבוגרים מאז ומתמיד היו "מדענים מטורפים", שרצו לנצל את הילדים לשם ניסויים בלתי אתיים בעליל, והשדים? ברגע שהם מתגלים ככאלה, מותר להרוג אותם ולהקים אותם לתחייה, בהתאם לצורך.

בפנטסיות אין סכיזופרנים

בספרות הפנטסיה לנוער נוח מאוד לראות את המציאות בגוונים דיכוטומיים של "טוב" ושל "רע". נוח להאמין שכל האנשים "הטובים" הם בהכרח נחמדים ושאם נפגוש בדמות לא נחמדה במיוחד, היא תתגלה עד מהרה כבוגדנית ומרושעת, מה שיאפשר לנו להרוג אותה ללא רגשות אשם. זה ללא ספק מאוד נוח עבור הגיבורים, אבל קצת פחות הולם עבור קוראים בגיל העשרה, שלא באמת יכולים לפתור קונפליקטים דרך שימוש קיצוני באלימות.

ננסה, אם כן, לדמיין את האפשרות שקלואי לא הייתה נערה נורמטיבית, שבמקרה מסוגלת לדבר עם המתים, אלא חולת סכיזופרניה. ננסה גם לדמיין את התרחיש שבו באפי הייתה רוצחת את השותפה במעונות, רק כדי לגלות שידיה מגואלות בדם אנושי. עתידן של השתיים היה ככל הנראה עגום בהרבה מזה המתואר בספרים או בסדרת הטלוויזיה, אבל לכל הפחות מהדהד מצבים ודילמות אותנטיות של בני נוער, שלא תמיד מתאפיינים בעצמם ב"נחמדות" יתר.

נחזור לתרחיש הפתיחה באש על המתפרעים, שלמעשה אינו כה דמיוני כפי שתיארתי אותו בהתחלה. בין אם הצעיר שנורה מידי השוטרים איים עליהם בסכין או לא, בין אם הירי לעבר פלג גופו העליון היה מוצדק או לא, ובין אם ראוי היה לחקור את המג"בניק שמעצרו הוארך היום בגין רצח- הרי שנדמה כי כולם עוסקים בלגיטימיות הקביעה של השר יצחק אהרונוביץ' מלפני שבוע, לפיה "כל מחבל הפוגע באזרח ישראלי – דינו להיהרג".

נשאלת השאלה המתבקשת מיהו אותו "מחבל", שאת דינו מותר לחרוץ למוות ללא משפט, ללא היסוס ואף ללא צורך בנימוק ההגנה העצמית. התמונה העולה היא אכן של צעיר, כנראה רעול פנים, אחד מני רבים הנחשבים ל"חשודים", אשר למעשה הורשעו מבעוד מועד ביידוי אבנים על הרכבת הקלה ועד ביצוע פיגוע דקירה בישראלים.

זהו אויב שמדינת ישראל מסמנת בתור פנים אחידות של "נבל" בהמון הזועם והמוסת. אויב חסר עבר, חסר תרבות וחסר תקווה לשלום, ששרי הממשלה מעודדים את הציבור לראות בו "ערבי אחוז אמוק", גם אם הוא בכלל פלסטיני. עם ראיית עולם שכזאת, כנראה שהמנהיגים שלנו הם שחיים בסוג של ספר פנטסיה. נותר רק לחכות שדור ההמשך, זה שאינו חי בעולמה של קלואי סונדרס, יימנע מללכת בעקבותיהם.

זימון (Summoning), התעוררות (The Awaking), השלמה (Reckoning): סדרת הכוחות האפלים מכל (Darkest Powers). מאנגלית: ורד טוכטרמן. הוצאת יניב (2012, 2013, 2014) – סדרת יניב לנוער

המעבר – ג'סטין קרונין: ביקורת

רב המכר האמריקני הוא מותחן שמשיב לערפדים את הדרת המפלצתיות ומצליח להסעיר, למתוח ולרגש – גם תוך שימוש ברעיונות השחוקים ביותר, ועם נטייה למיזוגניה. מדוע בכל זאת אין טעם לעצור את הנשימה בשעה שהופכים את דפיו הכבדים, וכיצד הרוע המטריד באמת נחבא בין שורותיו המסוגננות?

בשנת 2007 רכשה חברת ההפקות של הבמאי רידלי סקוט, Scott Free Productions, את הזכויות להסרטתו של "רומן ערפדים" עב כרס, שבאותה עת טרם נשלמה כתיבתו. תאריך הפצתו של הסרט אומנם טרם נמסר, אך אין ספק שיהיה עליו להשביע את רעבונו של קהל מעריצים עצום. 200,000 עותקים מכר עד כה הרומן "המעבר" בבריטניה לבדה, ובינתיים הוא תורגם מאנגלית ליותר מ-40 שפות. קרונין עצמו הוחתם על חוזה של 3.5 מיליון דולר עבור כתיבת שני ספרי המשך. אחד מהם כבר יצא לאור בעברית.

נדיר להיתקל בספר מז'אנר האימה שזוכה למספרים מרשימים כמעט כמו המגיפות המחרידות שמתוארות במסגרתו. נדיר עוד יותר להיתקל ברומן שמצליח לעשות זאת למרות שהוא מחייב את קוראיו להתמסר לקריאה בת 824 עמודים (!!!), שעל פי רב נדרשת רק מקוראי רומנים היסטוריים. "המעבר" הושווה תכופות ל"עמדה" של סטיבן קינג, כאשר קינג עצמו טען שמדובר ב"ספר מושלם". בכריכתו האחורית נטען עליו שהוא "הומרי", "אפי", "סוחף" ומה לא, למרות שעלילתו מתפרשת על פני יותר ממאה שנה.

מה יש בו, בטקסט התובעני הזה, שגורם לקוראיו להיאבק במשקלו אל תוך שעות הלילה המאוחרות? למען הסר ספק, לא מדובר במחשבה מקורית במיוחד. הרומן אומנם עוסק בערפדים, אך אלו מעוצבים יותר כמעין זומבים חסונים ומהירים במיוחד, דומים מאוד לאלו שבספרו של ריצ'רד מתיסון "אני האגדה". במרכז ההתרחשות ישנה, כאמור, אפוקליפסה – שבה מרבית אוכלוסיית העולם מתה באכזריות או קמה לתחייה בתור מפלצת. זאת, איך לא, בגלל ניסוי ממשלתי סודי בחומר אסור, שיצא לחלוטין מכלל שליטה. בתוך הקלחת הזאת מככבת ילדה, כמובן קטנה, באופן בלתי נמנע מעצבנת, שבאופן רווח מאוד בז'אנר הזומבים נושאת עמה איום מוות מוחשי ואפל מאוד.

כל אותן קלישאות משמשות כמעין "שערים" בין חלקיו השונים של הרומן, אך זה מתפרש כאמור על פני מאה שנה ויותר מ-800 עמודים. עמודים, שלאורכם פורש קרונין יריעה מרהיבה ומשובצת פרטים של ציוויליזציה ושל דמויות, כל אחת מהן מתוארת ומנומקת עד לפרט האחרון, ומותירה חותם בל ימחה. קרונין אינו חוסך בתיאורים ובהתפייטויות, ובאורח פלא גם מצליח שלא להגדיש את הסיאה ולהתיש את הקורא. התוצאה היא כתיבה קולחת ומותחת, שבה הקורא עוקב בנשימה עצורה אחר מעללי הדמויות וחרד לגורלן.

מדובר, כאמור, ב"קורא" בלשון זכר, מאחר והכישרון של קרונין עדיין לוקה במיזוגניה בכל הנוגע לנשים. כמה מחלקי הרומן מתארים דמויות נשיות פשוט נלעגות, שיושבות וקוראות רומנים רומנטיים בשעה שהן אמורות לעמוד בשמירה, או בורחות כדי לחיות עם המאהב שלהן בעוד הן הרות וחלושות, וכלל אינן יודעות לאן אותו מאהב נעלם בחשיכה. יצוין כי כקונטרה לאותן דמויות הגה קרונין גם את דמותה של קוטלת ערפדים אמיצה, אך זו מתפקדת יותר כנינג'ה יפיפייה מאשר כאדם בעל רצונות משלו, מה גם שלקראת סיומו של הרומן היא הופכת לחיילת – כלומר, מקבלת עליה את סמכותו הבלעדית של גבר.

מקור: cartoonstock
מקור: cartoonstock

זאת ועוד, הנטייה של קרונין להשקיע את הדמויות שלו בהרהורים אינסופיים על עברן, לעקוב אחר זרם תודעתן לאורך מאות קילומטרים או להביא פיסות יומן שברומן נחשבות לאותנטיות, מתגלה בדיעבד כמיותרת. זאת, שכן לאותם עשרות עמודים של טקסט אין כל קשר להתפתחות העלילה. דמויות מוצגות בפרוטרוט ואז נעלמות באותה פתאומיות בה הופיעו. קטעים אניגמטיים שנמתחים לאורך עמודים רבים נקטעים ללא מתן הסבר, ובהם גם הקטעים אשר מצביעים על המקור למגיפה עצמה.

יתרה מכך, קרונין מאכזב את קוראיו שוב ושוב כשהוא שואל שאלות, ולא טורח לענות עליהן. להלן, אם נתקלתם פה ושם בתיאור של "קול שנשמע", "מראה של בית שננטש לא מזמן", "תחושת בטן מוזרה" ועוד רבים אחרים – ספק אם במהלך מאות העמודים הקרובים יתחוור לכם מה עומד מאחוריו. יתכן שתיאורים אלו נכתבו בהיסח הדעת של כותב הנאבק לסיים עבודה על רומן בן 800 עמודים, ויתכן שמדובר בעוד רעיון שלא הבשיל מעולם לכדי התרחשות של ממש. אולי הדברים בכלל מתבהרים בספרי ההמשך.

אלא, שלא רק תיאורים זניחים הם שנשארים סתומים ביצירתו של קרונין, אלא גם שאלות מרכזיות בעלילה, אין הכוונה לתעלומות שאמורות ללבות את המתח בלב ההתרחשות, אלא לעובדות גמורות ואף נקודות מוצא בעלילה, שהתקבלו כהחלטות קשות אצל גורמים מסוימים ונענות מאוחר יותר אצל הדמויות במשיכת כתפיים אומללה.  ב"מעבר", משום מה, אין זה נהוג לשאול שאלות וכששאלה כלשהי לבסוף נשאלת בקול רם, לא משנה על ידי מי, מדובר בסימן מבשר רעות.

מתוך www.bestfunnyjokes4u.com
מתוך http://www.bestfunnyjokes4u.com

אך הגורם המרתיע מכל בספרו של קרונין, ולהבדיל מהמודעות העצמית של "העמדה" (בו קיימת הפרדה מילולית בין "כוחות הטוב" ו-"כוחות הרע"), הוא השליחות הדתית. "המעבר" הוא רומן נוצרי בעל מסרים משיחיים, וככזה הוא מבקר את היהירות המדעית ומאמין שבהכרח "הטובים" הם שינצלו מן התופת, אותה הביאה על האנושות. השקפת העולם הזאת מתגלה הלכה למעשה כרוע בפני עצמו, לנוכח האכזריות שבה קרונין נוקט כלפי מיליוני בני אדם (או דמויות פוטנציאליות) ברומן. 

למען הסר ספק, אין הכוונה לאכזריות בה טווחים כותבים כמו גורג' ר.ר. מרטין בדמויות שבנו בקפידה רבה – אך באופן שניתן לעגן רציונאלית בעלילה. ב"מעבר" מדובר במדינות שלמות, אפילו יבשות שלמות, שמופקרות למותן באדישות מוחלטת או מושלכות אליו באכזריות מצמררת. והעולם כמנהגו נוהג, לפעמים כשהוא משועשע  ותמיד כשהוא מרוויח. מרוויח במידה כזאת, שהוא אף לא טורח להרהר בכל הנשמות שאבדו באסונות, ומעדיף לשקוע בייאוש קיומי אנוכי. אדרבה, גם אם יהיו האסונות כה נוראים שהדמויות תסבולנה מסיוטים, הרי שהפנים אשר תרדופנה אותם לא תהיינה אנושיות.

בתור רומן מז'אנר האימה, אין מחלוקת ש"המעבר" עושה את מלאכתו נאמנה, ובחלקיו המוצלחים ביותר הוא מצליח להטריד, להסעיר ולרגש. זוהי קריאה מותחת וסוחפת, שכתובה בסגנון עשיר ונפלא, ומתורגמת היטב. גם אם תהיו מודעים לכל חסרונותיה, לא תהיו מסוגלים להניחה מן היד. אולי דווקא בשל כך מאכזב לגלות שהיא אינה מסתיימת בחלוף מאה שנה ו-824 עמודים. חלק מהנפשות המעורבות ימשיכו לשוטט גם בספרי ההמשך, בהיותן מפלצות בנות אלמוות, אך הרחמים נכמרים על היתר, שנאבקות לשרוד בכל רגע נתון. עוד אלף עמודים של סבל לפחות יימשך מאבקן בגורל האיום שנגזר על העולם, ובחוזה הנדיב במיוחד שנחתם עם הכותב.

"המעבר" מאת ג'סטין קרונין. מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת "מטר", 2013, 824 עמודים

זה כבר לא רק כוכב של קופים

לאלו שחשקה נפשם בקצת אסקפיזם מומלץ שלא ללכת לסרט החדש והקודר בסדרת "כוכב הקופים". הנה מחשבה שמסבירה מדוע בהשוואה לנובלה המקורית, מדובר ביצירה מרעננת ומלאה בתקווה

לאלו שחשקה נפשם בקצת אסקפיזם מומלץ שלא ללכת לסרט החדש והקודר בסדרת "כוכב הקופים". הנה מחשבה שמסבירה מדוע בהשוואה לנובלה המקורית, מדובר ביצירה מרעננת ומלאה בתקווה

הקופים אינם יודעים מהיכן הם באו, מי הם ולאן הם הולכים, וכנראה גם סובלים מחוסר הבהירות הזה

באמצע הקרנת "כוכב הקופים: השחר" בה השתתפתי ברמת גן הדהדה בקולי קולות אזעקת "צבע אדום". לא היה ניתן לטעות בצליל הגבוה והעיקש, שתקף את הנוכחים מתוך קירותיו המוצקים של האולם וגרם להם להביט בחוסר אונים אנה ואנה, לתוך עיניהם של הצופים המבוהלים האחרים. על המסך, התבוננו בנו דמויותיהם של גיבורי הסרט בלא פחות בלבול. הם הבינו כי גם הם נמצאים תחת מתקפה – אם כי סביר להניח שמקור האיום הראשון שחלף בראשם לא היה קופים תבוניים.

ניכר כי מפיקי שובר הקופות של מאט ריבס לא נטו להתחשב ברגשות הקהל הישראלי כשכללו בגוף הסרט לא רק שתי אזעקות מחרישות אוזניים, אלא גם משל פוליטי קודר על קונפליקט המונע מאימה מפני האחר ומהיעדר היכולת לסלוח. אך, גם מחוץ להקשר הכל כך אקטואלי, "כוכב הקופים: השחר" הוא חידוש מרענן בסדרת הסרטים בפרט, ובנוף סרטי האקשן ההוליוודיים בכלל. זהו סרט שמעמיד במרכזו דווקא את דמויות הקופים ובאמצעות הטכנולוגיה החדשנית ביותר מעניק להם מאפיינים, אמוציות והתנהגות שאולי אינם לחלוטין אנושיים, אך גם אינם מאפשרים לנו להניח באופן אוטומטי כי הקוף הוא שעוקב אחר בן האדם, או להפך.

הנובלה של פייר בול "כוכב הקופים" ראתה אור בשנת 1963, השנה שבה נשא מרתין לותר קינג את נאומו האלמותי "יש לי חלום". הגיבור הוא האסטרונאוט אוליס מרו, שבמעין גרסה מודרנית למסעות גוליבר מגיע לכוכב הלכת סורור. כוכב, שאומנם מאוכלס כבר בבני אדם, אך אלו מהווים לא יותר מחיות בהשוואה לגזע העליון והשולט עליהם – הקופים.

כל הגופות הונחו בקפידה בשלוש שורות, גברים ונשים לסירוגין. טור של חזות זהובים של הנשים הזדקר בהתרסה מול הכוכב המפלצתי שבער בשמים. הסבתי את עיניי באימה מן המחזה הזה, והבחנתי בדמות חדשה שהלכה וקרבה למקום, נושאת בידה תיבה מוארכת על חצובה. דמות זאת הייתה קוף שימפנזה. מהר מאוד הבנתי שמדובר בצלם, אשר נדרש להנציח את הישגי הציד עבור הדורות הבאים של הקופים. הצילומים ארכו יותר מרבע שעה – קופי הגורילה הצטלמו תחילה כל אחד לחוד בתנוחות מחמיאות ביותר – כמה מהם הציבו רגליהם בהבעת ניצחון על מי מהקורבנות… או אז הגיע תורן של הקופות, והן הסתדרו בתנוחות מלאות חן אל מול מסדר הגוויות, כך שכובעיהן המעוטרים בקווצות שיער יבלטו בתצלום.

עמ' 43

בעיבוד הקולנועי מ-1968 לוכדים הקופים את הגיבור, האסטרונאוט האמריקני טיילור, יחד עם חבורה של פראים אילמים. סצנת "הסלפי" מעוררת החלחלה שאמורה לבוא לאחר מכן לכן לא הוסרטה מעולם, לא בעיבוד זה ולא בעיבוד הנוסף – המוצלח פחות – של טים ברטון מ-2001. היתר נאמן יחסית למקור – הגיבור מקסים את שוביו באמצעות יכולת דיבור ותבונה שהיא לכאורה יוצאת דופן, אך ממשיך לתפוש את עצמו כנעלה על פני גזע הקופים וכמי שהמחיה בכלוב אינה עושה עמו צדק.

תחושותיו, אולי חוץ מהסצנה הנבואית שצוטטה כאן, שכל שחסר בה הוא צ'ק אין באבו גרייב והישר לפייסבוק, אינן לחלוטין מוטעות. הציביליזציה שהקימו הקופים בנובלה, על מיניהם השונים ועל יחסם המחפיר לבני אדם, בסך הכול מפגרת יחסית לזאת שבתקופתה כתב בול. היא למעשה מפגרת אחר כל ציבילזציה הקיימת ביקום, שהרי היא בת כמה עשרות אלפי שנים. הפיגור, אגב, מצא את דרכו גם לעיבודים הקולנועיים, אם כי שם הוא נטול הסבר. בהרהורים ששם בול בפי הגיבור הוא לאו דווקא מביע את האמונה שהקופים פחות טובים בלנהל ציביליזציה של בני אדם, אלא את ההשערה לפיה הם חוטאים באותן טעויות שעיכבו את הציביליזציה האנושית עצמה.

במשך שעות מדפדף מרו בדפי ספרי ההיסטוריה והמדעים המדויקים של הקופים, ויוצא עם תובנות עצובות לגבי האתנוצנטריות שנובעת מהשקפת עולמם, כמו גם הבורות והדבקות הדתית. אף יותר מכך הוא שם לב לגזענות שקיימת בתוך חברת הקופים עצמה, להבדלי המעמדות הגדולים בין שימפנזות וגורילות ואורנג אוטנגים, והאופן המסולף והמטעה בו נכתבים ספרי הלימוד, שעל ברכיהם גדל הדור הצעיר.

אם כן, נניח שבעבר הרחוק שגשגה ציביליזציה דומה לשלנו על כוכב הלכת סורור. האם יתכן שיצורים חסרי תבונה המשיכו לקיימה בתהליך פשוט של חיקוי?

עמ' 113

סברה זו, לו הייתה מוצאת את דרכה לסרט "כוכב הקופים: המרד", הייתה הופכת אותו ככל הנראה לדי משעמם. מסקרנת ככל שתהיה, היא אינה מבטלת את מלחמת הגזעים שבין בני האדם לקופים, קובעת את נחיתותם של אלו האחרונים בתור עובדה גמורה וגם מזלזלת בתמורה ההיסטורית שככל הנראה גרמה לבני האדם לאבד את יכולת הדיבור ולהפוך לעבדים של גזע אחר.

בפועל, הרי שהסרט מ-2011 (שאת קו העלילה שלו ממשיך כאמור הסרט החדש בסדרה) בוחר להתמקד דווקא בדמותו של הקוף סיזר, ביחסיו עם בני האדם בעולם של ימינו ובנסיבות שגרמו לו ליזום את המרד בהם. סיזר אומנם סובל בתחיל הסרט מנחיתות מעמדית, אך לרגע אחד אין מכחישים את העולם הפנימי הייחודי שלו, את כמיהתו לחופש ולכבוד ואת היכולת של פניו להביע ברגע אחד הרבה יותר מאלף מילים בשפת בני האדם."כוכב הקופים: השחר" מביא את השסע שנוצר בסיום אותו סרט לנקודת רתיחה ומאלץ הן את סיזר והן את מנהיגי בני האדם שנותרו, לאחר התפשטותה של מגיפה קטלנית, להיכנס שוב למגעים ולקבל החלטות קשות, הנוגעות להישרדות שני הצדדים. החלטות, שכפי שמנבא שם הסרט תיצורנה עולם חדש, אך לא עד כדי כך שונה מזה שאנחנו כבר מכירים.

אפלה ומורכבת ככל שתהיה, "כוכב הקופים: השחר", היא יצירה רווית חמלה ותקווה. זהו סיפור שבעצם סיפורו, דווקא במציאות האלימה של ימים אלו, מרחיב את המושג שלו אנו קוראים "אנושיות" ומכיר ברצונות ובצרכים של שני הצדדים – במקום להכלילם באופן אוטומטי כטובים או כרעים או כסתם קופים מכוערים. זהו משל שמוקיר את אפשרות הדיאלוג וסולד מגילויים של בורות, שנאה ונקמה. תחת זאת, הוא מניח לכל דמות , קופית או אנושית, לפסוע בדרך שבחרה לעצמה, ולקבל תמורת מעשיה גמול או עונש, ללא הבדל של דת, גזע, מגדר או מין.

כוכב הקופים (מקור: webdonuts, 2007)
כוכב הקופים (מקור: webdonuts, 2007)"

"כוכב הקופים". מצרפתית: מוטי לבון, הוצאת "ספרות יפה", 2013

״משחקי הכס מלאה בפורנו ודם, כי ככה זה בחיים״

הכותרת היא פרפרזה בלתי תקינה פוליטית של טענה שהופיעה השבוע במגזין הנחשב ניוזוויק, אשר תוקפת באופן בלתי תקין פוליטית ראיון עם הסופר ג׳ורג׳ ר.ר. מרטין, שהתפרסם בעיתון היוקרתי ״ניו יורק טיימס״. אבל למה יש פה פוליטיקה מלכתחילה? פרשנות נטולת ספוילרים

הכותרת היא פרפרזה בלתי תקינה פוליטית של טענה שהופיעה השבוע במגזין הנחשב "ניוזוויק", אשר תוקפת באופן בלתי תקין פוליטית ראיון עם הסופר ג׳ורג׳ ר.ר. מרטין, שהתפרסם באתר העיתון ״ניו יורק טיימס״. אבל למה יש פה פוליטיקה מלכתחילה, ומה הקשר לנערות החטופות בניגריה? פרשנות נטולת ספוילרים

במוקד סופת החרבות הנוכחית בווסטרוז נמצאת הפעם סדרת שאלות שהפנה הבלוגר דייב איצקוף לסופר העומד מאחורי סדרת ספרי ״שיר של אש ושל קרח״ ונוגעת, איך לא, גם לסדרת הטלוויזיה המבוססת על ספריו- ״משחקי הכס״. העובדה שלמרטין עצמו אין חלק של ממש בהפקת הסדרה קצת פחות רלוונטית כאן, בגלל הזיקה הכמעט ישירה של תוכן הסדרה לספרים. ובכל זאת, המשימה שהוטלה על מרטין הייתה להסביר משהו שאפילו מעריצי הסדרה המסורים ביותר החלו באחרונה להתבדח עליו: ״למה הכמות הקיצונית כל כך של עירום ואלימות?״

מרטין, שכנראה נשאל שאלה זו מספר רב של פעמים, מתמודד בגבורה עם הניסיונות החוזרים ונשנים של המראיין להוציא ממנו רמזים לנטיות פסיכוטיות, ומסביר שמבחינתו מדובר במעין "אמת יצירתית", שעומדת מאחורי האונס והרצח שהיו נהוגים לאורך מלחמות רבות בהיסטוריה האנושית. "המטרה שלי הייתה להראות שאם יש רוע ואפלה ביחסים שבין בני אדם, היא נובעת מהם עצמם ולא מהתערבותם של אורקים ולורדים אפלים", הסביר מרטין, כשהוא עוקץ קלות כותבים כמו טולקין וק"ס לואיס. עם ההסבר עצמו אפשר להתווכח, אבל מההקדמה לראיון של איצקוף ניתן להשתכנע שגישתו כלפיו היא מלכתחילה ספקנית. תוך מתן קישור למאמר הדעה שהוא עצמו כתב, טוען איצקוף שהאלימות המינית הרווחת בסדרה למעשה מחוללת לאקטים המפורטים במסגרתה טריוויאליזציה ומציגה אותם כחלק בלתי נפרד מהמציאות. כלומר, בהנחה שהחלק המובן מאליו של המציאות מורכב מאונס, רצח והפיכת כל חתונה שמעורבים בה מועמדים לכס הברזל- למרחץ דמים מפואר.

הסופר ג'ורג' ר.ר. מרטין מסביר ל-BBC ביתר אריכות על העלילה המקיאבליסטית של ספריו והלוגיקה המנחה אותה:

האלימות המינית בסדרות הספרים והטלוויזיה כאחד היא ללא ספק קיצונית, גם כשלעצמה וגם בשל האופן הארוך והמפורט שבו מציגים אותה היוצרים לעיני הצופים. הדיון באופן הצגתה ובהשפעה של אותה הצגה אינו ייחודי ל"משחקי הכס", ויש הטוענים כי רק בזכותו הפך סרט אימה גרוטסקי כמו "אני יורקת על קברך" לקלסיקה. לכן, הטענה שהצגה מפורטת מאירה אלימות מינית כחלק בלתי נפרד מהמציאות, היא בעיניי קיצונית לא פחות מהסצנות שבהן היא עוסקת. עליה לצאת למעשה מנקודת הנחה, שלתוכן העוסק בממלכה רחוקה בעידן ימי הביניים ישנה השפעה ישירה וחזקה גם על התנהגותם של צופים וצופות בני המאה העשרים ואחת.

כאמור, מדובר בוויכוח שמובלע יחסית בתכתובת המיילים הקצרה, הרשמית והמנומסת שפורסמה ב"ניו יורק טיימס". זה לא הפריע למגזין "ניוזוויק", שהשבוע כבר הספיק לפרסם שתי (!) כתבות שעוררו תגובות זועמות בישראל לבדה, להתייחס לתוכן אותו פוסט צנוע ולצאת עם טענה לפיה ״מרטין יכול היה לפנות לגברת האפורה (כינוי גנאי היסטורי לעיתון "ניו יורק טיימס") ולשאול אותה את אותה השאלה".

זוהי עקיצה חריפה במיוחד, לא רק משום שהיא מבקרת את דפוס העבודה של עיתון אחר, אלא משום שהיא מרסקת את המחיצות בין כתיבה חדשותית וכתיבה מגזינית, ומנסה למעשה לרמוז שעובדי העיתון הנחשב בעולם מנותקים מהמציאות. יתרה מכך, "ניוזוויק" משתמש בכינוי גנאי, שהמסר האנכרוניסטי המשתמע ממנו צורב נקודה רגישה, בעידן שבו אמצעי התקשורת המודפסים (ובהם גם "ניוזוויק") נאבקים על קיומם.

פרודיה על מרטין (מקור: joyreactor)
פרודיה על מרטין (מקור: joyreactor)

האמונה שכתיבה צריכה לעסוק ״במוּכָּר״ או ב״חומרים מהחיים״ היא מוצר מבוקש בכל סדנת כתיבה וטענת התגוננות נפוצה של מעריצי הסדרה ״מד מן״. בעיניי, היא לא יותר מבת דודה של הציפייה מתקשורת ההמונים ״להיות אובייקטיבית״ או ״לשקף את המציאות״. בשני המקרים מדובר בדרישה לא ראלית מטקסטים, שבסיכומו של דבר נכתבים על ידי בני אדם (סופרים או עיתונאים), בעלי ניסיון חיים מסוים וראיית עולם סובייקטיבית.

אבל המסר המרגיז באמת מהוויכוח גבה המצח הזה אינו נוגע לכתיבתו של מרטין, אלא להנחה המובלעת בשני הטקסטים בנוגע ל״אמת״ המצויה בכתיבתו. לפי "הניוזוויק" בני אדם נולדים עם התשוקה לאנוס, לרצוח, לשעבד, לאכול בעלי חיים ולהשתלט בעורמה על כס הברזל (כל אדם לפי ״האמת שלו״). הכותב ג'ון וולטרס אינו מסתפק באזכורים של מרטין לימי הביניים ואף מתעקש להחיל את האמירה שלו לימינו אנו. הוא מתייחס למספר סיפורים שהופצו לאחרונה על ידי סוכנויות הידיעות, ובהם חטיפת הילדות בניגריה והאונס הקבוצתי בארה״ב וקובע כי "נשים נמצאות במצוקה בווסטרוז, כשם שהם נמצאות במצוקה ב'עולם האמתי'". לזכותו של מרטין אף מציין וולטרס כי "בווסטרוז נשים הן לא רק קורבנות, כי אם גם גיבורות". זאת, מכיוון מבחינתו, נשים גיבורות-קורבנות פשוט אינן קיימות ב"עולם האמתי", ובכלל- זהו ממקומן הטבעי לכאורה של נשים להיות קורבנות.

מקור: toicool
מקור: toicool

את ספריו של מרטין אני קוראת מאז גיל 14, ולמרות שדווקא התרשמתי לטובה מהעיבוד הטלוויזיוני שנעשה על פיהם, גיליתי בשלב מוקדם למדי שאני מתקשה לצפות בו. נטייתם של יוצרי הסדרה ״להעביר את הזמן״ על רקע תיאורים היסטוריים ארוכים, באמצעות סצנות מין שאינן מקדמות את העלילה, היא בעיניי דרך זולה במיוחד למנוע מצופים גברים לכבות את הטלוויזיה. השוואה בין המדיום הוויזואלי של הטלוויזיה לשפה הטקסטואלית שבה כתובים הספרים אולי תיחשב במובן זה לבלתי הוגנת, ועדיין, כשמרטין מעוניין לפרט על ההיסטוריה הארוכה (והמרתקת) של העולם אותו בדה, הוא לרב בוחר לעשות זאת באמצעים אלגנטיים יותר מאשר להעמיד במרכז ההתרחשות את הזונה רוז.

בעיני מרטין, יצר האדם הוא רע מנעוריו, מה שמסביר מדוע הדמויות הנוצרות בצלמו מתנהגות באופן כה מניפולטיבי ואכזרי. זוהי "האמת" שלו, גם אם היא אינה אמת מוחלטת ואבסולוטית עבור יוצרים רבים אחרים, שתופשים את טבע האדם באופן שונה ולכן גם מביאים ליתר ביטוי את המופלא ביחסים שבינו לבין זולתו. אם קוראים וצופים מוצאים גם את ״האמת״ שלהם דווקא בקולו של מרטין, ולא בקולם של אחרים, אין בכך כשלעצמו כל רע, כשם שאין כל רע בלהניח למרטין להתעלל בדמויותיו כפי שהוא מוצא לנכון.

אבל, מכאן ועד לשימוש דמגוגי בזוועות שמתרחשות מעת לעת בעולם, על מנת להביע מעין קנאה סמויה בחלאות אשר מבצעות אותן, פעורה תהום גדולה מאוד. כל החוטא בניסיון לבנות עליה גשרי בזק, אינו חוטא רק במצפן מוסרי לקוי- אלא בעיוות מסוכן של המציאות.

החושב הלא נורמלי

לחשוב מחוץ לקופסה

אם תרצי

Do not fear mistakes. There are none. -- Miles Davis

ולווט אנדרגראונד

בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל

הפרעות קצב ועיצוב

חפירות על עיצוב, מוזיקה ושטויות נוספות

מולטיוורס

קומיקס, קולנוע, טלוויזיה וכל מה שחוצה עולמות

נוֹשָׁנוֹת

פכים קטנים ועניינים שונים מתוך כתבים ישנים. הבסטה שלי בשוק הפשפשים של הזיכרון הקולקטיבי. _____ מאת אורי רוזנברג