סיכום הרצאה: "סוגיות עכשוויות ב-'שחקן מספר אחת'"

סיכום ההרצאה שהועברה בפסטיבל אייקון 2016, ובה ניתוח משולב בביקורת של הסוגיות העולות מתוך רומן המדע הבדיוני Ready Player One

סיכום ההרצאה שהועברה בפסטיבל אייקון 2016, ובה ניתוח משולב בביקורת של הסוגיות העולות מתוך רומן המדע הבדיוני Ready Player One

לפלייליסט השלם של ההרצאה לחצו כאן

לסיכומי הרצאות נוספות שהעברתי לחצו כאן

הכירו את ארנסט קליין – יליד 1972 ומתבגר גאה של שנות השמונים. בשנת 2009 קליין כתב תסריט לסרט מ-2009 בשם "שרופים" (Fanboys) שהציג מסע של חבורת חנונים לאחוזתו של האליל שלהם, ג'ורג' לוקאס. זה היה סרט וולגרי, שזור ביותר הופעות אורח מעונה שלמה של Family Guy ואם לומר את האמת, לא ממש מצחיק.

הסרט נכשל, הן בביקורות והן בקופות, וזאת למרות שהופץ במספר מוגבל של בתי קולנוע ושקליין עצמו התעקש שיוקרן גם במדינת הולדתו, אוהיו. שנתיים אחר כך, קליין נמצא במקום מאוד שונה. הוא מכר את הזכויות על ספר הביכורים שלו, Ready Player One, להוצאת רנדום האוס. ימים ספורים לאחר מכן, השלים את מכירת זכויות ההסרטה של הספר לאולפני האחים וורנר. בשנת 2018 ייצא לאקרנים הסרט עצמו, בבימויו של סטיבן ספילברג, אך קליין נהנה כבר היום מפירות ההצלחה.

מה שנשתנה הוא הגישה של קליין לקהל שלו, בדגש על המדיום שבו הסיפור מתווך לקהל. "שחקן מספר אחת" הוא אומנם ספר על משחק, במובן המסורתי של דיו על גבי דפים, אבל הוא גם משחק אינטראקטיבי בפני עצמו. הוא מזמין את הקורא, כבר בכותרת, להצטרף למשחק, ומאפשר לו להתלוות נרטיבית למשחק קיים (Quest) של שחקן בשם פרזיבל. תוך כדי ההתחקות אחר המשחק הקיים, הקורא מוזמן לאתר בעצמו "אפיקומנים" (Easter Eggs), דהיינו רמזים הגלומים ברומן, שיובילו אותו לטורניר משחקי Arcade ברוח אלו שקרא עליהם. קליין הבטיח למנצח בטורניר מכונית דלוריאן חדשה (כן, כמו בסרטים) והפרס אכן ניתן לאחד הקוראים בשנת 2012.

(מקור: יח"צ)
(מקור: יח"צ)

אם חלק מהמושגים בפסקה הקודמת אינם מוכרים לכם, כנראה שאינכם נמנים על קהל היעד של קליין. "שחקן מספר אחת" מסתמך במידה ניכרת על ההיכרות של הקוראים שלו עם היצירות של שנות השמונים בפרט ועם התרבות הגיקית בכלל. ספירה כללית שאיתרתי באינטרנט מדברת על יותר מ-350 אזכורים ומושגים שונים שקשורים לאותה תרבות ברומן. רובם סתם נזרקים לחלל האוויר, על חלקם נערך דיון שטחי מפי הגיבור, והאחרים? באחרים אתם נדרשים לגלות רמת בקיאות שמאפשרת לכם לשחזר, בעל-פה, סצנות שלמות מסרטים של "מונתי פייטון", או לכל הפחות את שיאי העבר שלכם מ-"פאק-מן".

זאת משימה קשה בפני עצמה, אבל לקוראיו המתמידים "שחקן מספר אחת" מבטיח אתגר נוסף. הוא ממקם את העלילה שלו בעתיד, מה שאוטומטית מעלה שאלות לגבי העיסוק האינטנסיבי בעשור שאף אחת מהדמויות לא חוותה על בשרה, כמו גם לגבי פער העשורים שלא לגמרי ברור מה התחדש בו. אם לא די בכך, "שחקן מספר אחת" קורץ כל הזמן להווה – לטכנולוגיות המציאות המדומה ולמשחקי המחשב שאנחנו מכירים, וגם לסוגיות עכשוויות שקשורות לממשק שלהן עם הסביבה.

ברפרוף, "שחקן מספר אחת" מציג עתיד דיסטופי, שבו משבר אנרגיה ואלימות כלכלית מייתרים את הצורך להסתובב בחוץ, מה שגורם לאנשים לחיות מבעד למציאות המדומה. אותה מציאות מדומה, ה-"אואזיס", מאפשרת למלא את שעות הפנאי בעולמות חלופיים ובכך, למעשה, מספקת מפלט מטרדות היום-יום. אלא, שגם טרדות היום-יום גלומות ב-"אואזיס", שהבריות פוקדות דרכה את בית הספר הווירטואלי, מתחברות באמצעותה למקום העבודה ומגבשות בעזרתה מעגל חברים. בשל כך, ה-"אואזיס" מהווה חלק מהמציאות לא פחות משהיא ממלאת את הצורך לברוח ממנה.

(מקור: pineterest)
(מקור: pineterest)

מה שמרתק בהמצאה כמו ה-"אואזיס" הוא שהיא מאפשרת, לכאורה, לראות כיצד אנשים באמת מעוניינים לחיות את חייהם, ללא מגבלות של מיקום גיאוגרפי או היעדרו של קסם מהעולם. אלא, שהמשתמשים במציאות המדומה לובשים צביון אחד בלבד – כולם גיקים. הם ממלאים את היקום של המציאות המדומה בכוכבים בהשראת "מסע בין כוכבים" או "באטלסטאר גלקטיקה" והם אפילו בחרו למנהיגים שלהם, בבחירות דמוקרטיות, את השחקן וויל וויטון והסופר קורי דוקטורוב.

אני מאוד בספק אם משתמשי פייסבוק, או טוויטר, או יוטיוב, או כל אחת מהרשתות החברתיות שאנחנו חברים בהם היו בוחרים את המנהיגים הללו, לו איש היה שואל לדעתם. את רוב אוכלוסיית המשתמשים מעניינים דברים כמו סרטוני חתולים, כמו תמונות הישבן של קים קרדשיאן ואם בספרות עסקינן – כמו סצנות המיטה של אנסטסיה סטיל וכריסטיאן גריי. היעדרם של כל המשתמשים שאינם גיקים מ-"אואזיס" כה צורם, שהוא מחייב להסיק על הסיבה להיעדרם. לדעתי, הסיבה היא הפערים החברתיים שמאפשרים מלכתחילה בעיקר לגיקים לגשת ולפתח את ה-"אואזיס", בשל נטייתם להיות אמידים יותר ובעלי אוריינות טכנולוגית.

עולם נוסף שמשתמשי ה-"אואזיס" נדרשים לגלות בו בקיאות הוא עולמו האישי של אחד ממפתחי המציאות המדומה, ג'יימס האלידיי. האוטוביוגרפיה של האלידיי משמשת כמעין תנ"ך שהדמויות משתמשות בו כדי להגיע לכל אחת מהיצירות שברצונן להכיר ואפילו כמפה של ממש. באחת מסצנות המפתח ברומן, הגיבור מנסה לפתור חידה באמצעות ניווט בחדר ששוחזר מתוך זיכרונותיו של האלידיי.

הפער בין השממה המדברית שבחוץ ליצירת המופת הטכנולוגית שבמכונה משייך את הרומן במובהק לתת-ז'אנר הסייברפאנק, שבו המדע הבדיוני בא לידי ביטוי בטכנולוגיה המקדימה את זמנה, כמו בספריו של ויליאם גיבסון. אך היתרון המרכזי של המשתמש ב-"אואזיס", על פי מוסכמות הסייברפאנק, הוא לקבל במציאות המדומה את השליטה על חייו שנשללה ממנו בעולם הגשמי. הוא יכול ללבוש כל דמות שירצה באמצעות עיצוב ה-"אווטאר" שלו ולכאורה גם להיות מי שירצה, אך רק עד גבול מסוים.

(מקור: pineterest)
(מקור: pineterest)

למה גבול? כי דושים הם דושים גם במציאות מדומה, וסטריאוטיפים הרי יש בכל מקום. דייטו ושוטו לובשים דמויות סמוראים כי הם יפנים וזה מה שמצופה מהם. אייץ' בוחרת להופיע בתור גבר לבן, למרות שהיא בכלל אישה שחורה לסבית, וארטמיס? ארטמיס היא בחורה חזקה וגיימרית מעולה, אבל פרזיבל לא יוכל להגדיר אותה בתור "אישה" עד שתשיב לו על כמה שאלות.

Art3mis: How well do you know Aech?

Parzival: He’s been my best friend for five years. Now, spill it. Are you a woman? And by that I mean are you a human female who has never had a sex-change operation?

Art3mis: That’s pretty specific.

Parzival: Answer the question, Claire.

Art3mis: I am, and always have been, a human female. Have you ever met Aech IRL?

Parzival: No. Do you have any siblings?

Art3mis: No. You?

נכון, מאוד הולם בז'אנר הסייברפאנק להתייחס גם לסוגיה של ניתוחים לשינוי מין, תהליך שאמור להיות הרבה יותר פשוט בעתיד טכנולוגי. עם זאת, האופן שבו פרזיבל עורך ספסיפיקציה להגדרת הנשיות של ארטמיס, כמי שנולדה עם האיברים הביולוגיים הנכונים ולא שינתה אותם מאז, לא רק שנגוע בטרנסופוביה – אלא חודר שלא לצורך לפרטיותה של אישה, שמעולם לא ביקשה ממנו להזדהות בפניה באותה צורה.

המציאות הווירטואלית, מטבעה, מאפשרת לנו גם להרחיב הגדרות של מושגים מהעולם האמתי – בהם חברוּת. גם בפייסבוק או במשחקים מרובי משתתפים, אנחנו יכולים לבחור להישאר חברים של אנשים מסוימים רק במשחק. כך קורה עם אייץ' ופרזיבל וגם עם דייטו ושוטו, שבשני המקרים מכריזים על עצמם כחברים הכי טובים, אף שמעולם לא נפגשו במציאות. כאן הרומן הפתיע אותי, משום שציפיתי לאי-נעימות מסוימת במפגשם הסופי של פרזיבל ואייץ'. מה שעשוי היה להפוך לפארסה, בשל הגילוי שאייץ' הוא אישה, מתגלגל לסצנה מחממת לב שבה פרזיבל עדיין מסוגל לראות באייץ' את ה-BFF שלו, רק בשל החיוך הכה מזוהה עם הדמות.

כך המפגש בין פרזיבל לאייץ' היה עשוי להתנהל, בנסיבות אחרות:

לא כל המשתמשים ב-"אואזיס" מנסים להתחרות על הירושה של האלידיי, אך לאלו שכן יש מכנה משותף. הם נהפכים לתלמידים שקדנים של האלידיי ומכלים את זמנם בצפייה ובשינון התכנים שהפכו אותו לאדם שהוא, כלומר גיק לא נחמד במיוחד שעדיין מתגעגע לשנות השמונים. נפתולי העלילה דורשים מהם בקיאות שכזו בביוגרפיה של האלידיי, שהם מפתחים אובססיה כלפיה. מבחינה נרטיבית, ה-Easter Eggs מתגלגלות בנפשם לביצים שבוקעות ולמעשה מולידות מחדש את האלידיי בכל אחד מהם.

(מקור: pineterest)
(מקור: pineterest)

ככל שהשחקנים מצליחים במשחק, כלומר עוברים שערים, האובססיה שלהם גוברת. בסיכומו של דבר, הם נהפכים להאלידיי ומגלמים בגופם את ה-"אואזיס". בסיום הרומן, כשה-"אווטארים" מתים בקרב בטירת אנוראק, פרזיבל המנצח הוא שאמור לשקם את ההריסות ולמעשה להקים את כולם לתחייה, להעניק לידה מחודשת.

הייתי רוצה לומר ש-"אואזיס" היא טכנולוגיה ניטראלית, שכפופה לשימוש של המשתמשים בה, אלא שאמירה זו חוטאת לאמת. גם היקום של "אואזיס" אינו אוטופי והוא בוודאי אינו חף מפוליטיקה, כפי שאפשר לראות למשל בכלכלה שלו.

השימוש ב-"אואזיס" עולה כסף: על כניסה ראשונית, על כלי תחבורה, על דלק ועל רכישות של פריטים ייחודיים.  נכון שתפעול של תוכנה כמו "אואזיס" הוא יקר, משום שהוא דורש החזקה של כוח אדם ושרתים, ואולם אין סיכוי שהרווח במקרה זה עולה על ההפסד. זאת, במיוחד כשהתשלום על תחבורה ב-"אואזיס" מיתרגם לקילובייטים בודדים של מידע, שבוודאי לא עולים לחברה כסף. נהפוך הוא, סביר להניח ש-"אואזיס" מחזיקה במונופול בתחום המציאות המדומה, בזכות התלות של המשתמשים בנגישות להשכלה ולמקום עבודה. תלות, שאותה היא מנצלת ללא בושה כדי לשמר את המשתמשים.

אז מי הנבל בסיפור הזה? "שחקן מספר אחת" מציג לנו את הש"שניקים (Sixers), שחקנים מטעמו של תאגיד IOI, ספק הרשת של ה-"אואזיס" והארגון שבגלוי מעוניין להשתלט על הירושה ועל מפעל חייו של האלידיי. בדיאלוג בין פרזיבל לנולאן סורנטו, מצהיר מנהיג הש"שניקים מה מתכנן התאגיד לעשות עם הטכנולוגיה, משיקבל את השליטה עליה:

Sorrento seemed to take my silence as a cue that he should continue. “You know, contrary to popular belief, the OASIS really won’t change that drastically when IOI takes control of it. Sure, we’ll have to start charging everyone a monthly user fee. And increase the sim’s advertising revenue. But we also plan to make a lot of improvements. Avatar content filters. Stricter construction guidelines. We’re going to make the OASIS a better place.” No, I thought.

You’re going to turn it into a fascist corporate theme park where the few people who can still afford the price of admission no longer have an ounce of freedom. I’d heard as much of this jerk’s sales pitch as I could stand.

סורנטו מדבר כאן על כמה דברים. הוא מציע גביית דמי משתמש, הצבת פרסומות וגם צנזורה מסוימת על תוכן. חשוב לציין שאת הדברים שצוינו במשפט הקודם בהחלט לגיטימי מצדו לעשות. סורנטו פועל מטעמה של חברה מסחרית, למטרת רווח. בין כה וכה, השינויים שהוא מציע לא צפויים לפגוע כהוא זה בחוויית המשתמש וסביר להניח שישפרו אותה – במיוחד אם ב-"אואזיס" מסתובבים גם גיקים קטינים, שרגישים לפורנוגרפיה וזקוקים לצנזורה.

אלא, שסורנטו מאיים במובהק לפגוע גם בניטראליות הרשת של ה-"אואזיס". כלומר, הוא מאיים לפגוע בנגישות למציאות המדומה של המשתמשים בטכנולוגיה. משמעות המהלך היא, במקרה הטוב, פגיעה במשתמשים שאין באפשרותם לשלם ובמקרה הרע, פגיעה בזכותם לשוויון – לחינוך בבית ספר, לפרנסה במקום עבודה.

בין השורות, התאגיד אחראי לכמה עבירות נוספות, כגון הפגיעה בפרטיות המשתמשים, בין השאר באמצעות קריאת ההתכתבויות שלהם ושימוש בפרטיהם האישיים (כך נחשפה זהותו של פרזיבל). כמו כן הוא אחראי, כמובן, לפעולת הטרור, שבה הושמדה השכונה של פרזיבל – אך יש לציין שאלו אינם חלק מתכנית הפעולה של התאגיד במציאות המדומה, אלא הוראות אישיות של סורנטו.

(מקור: pineterest)
(מקור: pineterest)

בכל מקרה, ההאשמות נגד התאגיד בפרט וסורנטו בפרט מאוד חמורות. לו הייתי מראיינת את פרזיבל, הייתי רצה לאחר הריאיון להתייעץ עם עורך דין ולקחת תגובה מאנשי התאגיד, שבוודאות היו מכחישים את הטענות מכה וכה. למה לו, לפרזיבל, להטיח האשמות כה נוראות, שבעולם האמתי היו מסבכות אותו בתביעה? בהקדמה לרומן הוא טוען בקצרה שמטרת כתיבתו היא to set the record straight, בכוונה לשמועות האינסופיות על אודות האופן שבו זכה בפרס. לא מן הנמנע, אם כן, שכתב את הספר במסגרת "חוזה טאלנט", דומה לחסות שניתנה לו במהלך המשחק עצמו, תמורת סכום נכבד ואולי גם הגנה משפטית. יכול להיות שבכתיבת הרומן גלום גם אינטרס אחר.

גם פרזיבל מואשם, במסגרת הודאתו, בפשעים חמורים נגד התאגיד. הוא מתחזה לאדם אחר כדי להתקבל לעבודה, פורץ למערכת המחשבים, גונב סודות פנימיים ולבסוף משתמש בהם כדי לנצח במשחק. לא מן הנמנע שייפּה את מעורבותו באירועים כדי להיטיב עם האופן שהוא עצמו עולה מהם. כמו כן, לא מן הנמנע ששיקר. הרי לא נותר איש שהכיר את וייד ווטס, הצעיר שמאחורי פרזיבל, שיוכל לאמת את גרסתו לאירועים שאינם מתרחשים ב-"אואזיס" ובכל מקרה, איזה מושבע יעדיף גרסה של תאגיד מרושע על פני מתבגר אמריקני יתום שירש מיליארדים?

(מקור:pineterest)
(מקור:pineterest)

הסוף שאנחנו מקבלים הוא לכאורה מאוד "אייטיזי": הגיבור ניצח את התאגיד המרושע, הרוויח מיליונים וזכה בבחורה. כלומר, בדייט עם הבחורה. רק אז, כך מסופר לנו, הוא כבר לא מרגיש צורך להתחבר ל-"אואזיס". צורך, שהוא כן הרגיש גם לאחר שפיצוץ בשכונת מגוריו הרג את דודה שלו, החבר שלה והידידה היחידה שלו מהעולם הגשמי – גברת גילמור. במלים אחרות, פרזיבל מרגיש שמיצה את ה-"אואזיס" רק לאחר שהשיג דרכה את כל מטרותיו האישיות. מאוד סוציופתי מצדו, הייתי אומרת, ולא חורג כל כך מקו מחשבה תאגידי.

ביקשו ממני בכל זאת לסיים בנימה אופטימית, ולכן אזכיר כמה כיף לקרוא את "שחקן מספר אחת". מעבר להתרפקות הנוסטלגית על שנות השמונים, זאת שנהייתה פופולרית לאחרונה עם סדרות כמו Stranger Things, "שחקן מספר אחת" נותן לו משהו לחלום עליו. פנטזיה על מציאות שבה מילולית הכול אפשרי, ומקום שכשירקום עור וגידים נוכל לעצב אותו לפי האופן שבו היינו רוצים לראות את העולם. בהתחשב בכך שרובנו רוצים פחות או יותר את אותם דברים (חברים, שלום, אהבה), אולי בהכרח מדובר במציאות טובה יותר.

"שחקן מספר אחת" (2014), מאת ארנסט קליין. מאנגלית: דידי חנוך. הוצאת עם עובד, 394 עמודים

העולם שאחרי אפוקליפסת הזומבים: סיכום הרצאה

סיכום הרצאה שהועברה בכנס עולמות 2015 אודות השורשים ההיסטוריים של מיתוס הזומבים, הופעותיהם של אותם יצורים בתרבות הפופולרית וכיצד אפוא היה נראה עולם שנכבש על ידם • בתפריט: ערפדים, קניבליזם, גזענות, מלחמות ומחלות שנמצא להן מרפא

סיכום הרצאה שהועברה בכנס עולמות 2015 אודות השורשים ההיסטוריים של מיתוס הזומבים, הופעותיהם של אותם יצורים בתרבות הפופולרית וכיצד אפוא היה נראה עולם שנכבש על ידם • בתפריט: ערפדים, קניבליזם, גזענות, מלחמות ומחלות שנמצא להן מרפא

לצפייה בהרצאה בוידאו (איכות בינונית) | לסיכום ההרצאות הקודמות שהעברתי: "נשים מתבוננות בגיבורות על" ו-"אל תקראו את הספר הזה- הוא מרושע!"

מיאמי, 26.05.12. זוהי שעת צהרים מוקדמת ורונלד פופו, הומלס בן 65, מנמנם לתומו בצדי הרחוב. לפתע רץ לעברו רודי יוג'ין, בן 31. הוא עירום לגמרי ויש לו מבט מוזר בעיניים. 18 דקות נמשך המפגש ביניהם, במהלכן השוטר שהבחין כי יוג'ין התחיל לאכול את פניו של פופו מזעיק תגבורת, וזו מגיעה למקום ויורה ביוג'ין שלוש פעמים. הוא נופל ומת, לא לפני שעיוור את פופו לצמיתות.

פופו לא הכיר את יוג'ין ולא התגרה בו טרם המתקפה. יוג'ין עצמו היה נטול עבר פסיכיאטרי או פלילי של ממש. למרות זאת, לפני שהחל לאכול את פניו של פופו הוא הפשיט את מכנסיו והאשים אותו בגניבת ספר התנ"ך שלו. לאחר המתקפה גברה ההערכה שפעל תחת השפעה של אל-אס-די, אלא שמבחינת הצהובונים שפרסמו את הסיפור, והפיצו בכל מקום את התמונות (הקשות) ממצלמות האבטחה, לא ניתן היה להגדיר את הדקות האחרונות לחייו תחת כותרת אחרת' מלבד "התפרצות מגפת זומבים".

בראש כל דיון על זומבים יש להדגיש, אם כן, נקודה חשובה – זומבים הם יצורים מיתולוגיים. אף מגפה לא תיקרא בעתיד על שמם ואין סכנה שיכחידו את מרבית אוכלוסיית העולם או, רחמנא לצלן, יביאו לאפוקליפסה. למען האמת, הסיכוי שתתפרץ אפוקליפסת זומבים שקול, פחות או יותר, לסיכוי שתתפרץ אפוקליפסת גובלינים או חדי-קרן, עד כמה שאפוקליפסות שכאלה נשמעות כמו דבר לא-כל-כך-נורא באופן יחסי.

ההרצאה שלפניכם מתבססת אפוא על הופעות של זומבים במיתולוגיה ובתרבות, וגם על מעט הספרות המחקרית שנכתבה בנושא. למתעניינים בהופעות של זומבים בתרבות הפופולרית הייתי ממליצה על הספר Zombies, Vampires and Philosophy והסרט Doc of the Dead, ולמעוניינים להעמיק במיתוס עצמו – על הסרט Zombies: A Living History  והספר הנפלא של דניאל וו. דרזנר Theories of International Politics and Zombies.

בעברית אפשר גם לקרוא מספר פוסטים מעניינים בנושא באתר "יקום תרבות" – על האיטי, על ריצ'רד מתיסון, על סרטי "המתים החיים" ועל התרחיש שבו תתפרץ מגפת זומבים בישראל. רועי צזנה כתב באתר "הידען" גם על האתנו-ביולוגיה של המיתוס עצמו.

טריילר ל-Zombies: A Living History

* קצת רקע:

אז מה זה זומבים, בעצם? ככלל,  "זומבי" הוא הגדרה למצב פילוסופי שבו חלה הפרדה בין גוף ונפש, שבו הגוף שלנו הוא כבר לא באמת שלנו. ההזרה שנוצרת בין הנפש לבין הגוף היא "המאוים" במושגיו של פרויד, התחושה שהגוף שלנו או של יקירינו נראה כה מוכר ועם זאת, מכיל פתאום משהו בלתי מוכר ומאיים. הגוף בהחלט עשוי להכיל תודעה חלופית לשלנו – רובוט, חייזר, דיבוק שטני ועוד. הוא עשוי גם לא להכיל דבר.

"המאוים" לא משליך רק על הפרט, אלא גם על סביבתו הקרובה, כאשר הוא מאלץ את הבריות להכריע מבחינה משפטית מיהו באמת האדם שבתוך הגוף, ומי יישא את הדין על מעשיו. ג'ון לוק מדגים זאת באמצעות משל על נסיך וסנדלר- נשמת הנסיך האכזר וההדוניסט מתגלגלת לגופו של הסנדלר, בעוד נשמת הסנדלר אובדת בתהום הנשייה. הנסיך נשפט אפוא על המעשים שביצע בגוף בו הוא שוהה, למרות שהסנדלר עצמו אינו מודע להם – ולפיכך גם אינו נושא באחריות עליהם.

רומן הערפדים "אני האגדה" מתייחס לאותה דילמה מזווית הפוכה- סיטואציה שבה "המאוים" השתלט על החברה כולה, לבד מגיבור הסיפור. כפועל יוצא מכך הוא מתבצר מדי לילה בביתו, המקום היחיד שבו באפשרותו להגן על גופו, ושומע את שכניו לשעבר מתקהלים מחוץ לבניין וקוראים לו לצאת, בכוונה להפוך אותו לאחד מהם.  רוברט נוויל מתמודד עם החרדה הקולקטיבית מפני העדר, חרדה שהופכת את הרומן ליצירה מכוננת ביצירות העוסקות בזומבים ונחשבת עד היום למאפיין עיקרי שלהן.

"אני האגדה" יצא לאור ב-1954, השנה שבה יצאה המפלגה הקומוניסטית בארה"ב אל מחוץ לחוק. כמו יצירות קולנוע רבות בשנות ה-50, שזכו לכינוי Invasion Movies, הוא מציג פלישה של חברה אחדותית וזרה, שמתחילה קודם כל בגוף הפיסי, ולאחר מכן מחילה את עצמה על המרחב הגיאוגרפי. זאת, במקרה של סרטים מסוימים, תוך שימוש בגופות מתים.

מקור המילה "זומבי" מגיע אי שם מתחילת המאה העשרים.  האיטי, מדינה באיים הקאריביים שנתגלתה על ידי כריסטופר קולומבוס ב-1492 ומאז נהייתה לקולוניה צרפתית ובריטית, נמצאת בין השנים 1915-1934 תחת שלטון אמריקני. במרוצת זמן זו מזדמן אליה גם העיתונאי המוערך וויליאם סיברוק, שגם היה ידוע בקרב מכריו כקניבל. בין השאר סופר כי ניצל קשר עם אחד מחבריו, אז מתמחה בבית החולים האוניברסיטאי בסורבון, על מנת להשיג דגימה של בשר אדם – ולו כדי שיוכל "לטעום את המעדן האסור".

טריילר לסרט The Serpent and the Rainbow, המבוסס על ספרו של החוקר וויד דיוויס, שערך גם הוא מסעות בהאיטי:

סיברוק יוצא למסע בין חברות שבטיות ברחבי העולם שבהן הקניבליזם הוא עדיין פרקטיקה מקובלת. בהאיטי הוא מגלה את הוודו- תורת כישוף עתיקה שבמסגרתה ניתן, בין היתר, להפוך אנשים לזומבים – או לפחות ליצור מראית עין של זומבים. מכשפים שחורים ("בוקורים") היו מבצעים לחילופין טקס במסגרתו נכלאה הנשמה של הקורבן בתוך בקבוק, או מסממים את הקורבן בסם המדמה מוות (כמו טטרדוטוקסין), גורמים למשפחתו להכריז עליו כמת ולמעשה לקבור אותו בעודו בחיים –כאשר לאחר מכן היו מוציאים אותו מהקבר ומוכרים אותו לעבדות.

ספרו של סיברוק מ-1929, The Magic Island, כמו גם עדויות מתיישבים אמריקנים ששבו למערב עם סיפורי אימה אודות מנהגי הקניבליזם והזומביפיקציה בהאיטי- השתלבו היטב בגזענות האמריקנית, שנקבה לראשונה במילה Zombie בשניים מהסרטים המוקדמים של הקולנוע ההוליוודי. White Zombie ו-I  Walked With A Zombie מציגים שניהם נרטיב של עבד שחור המשתלט על גופה של גברת לבנה, ולמעשה הופך את ההיררכיה "הטבעית" ביניהם – אתם יכולים לשער לעצמכם לאיזו מטרה.

הזומבים בהאיטי, מיותר לציין, אינם מתים-חיים ומעולם לא גילו תאווה לבשר אדם. החלק הזה, אפשר לומר, הוא תוספת שלנו. מתים-חיים הם אלו ש"עולים מן השאול תחתית ויאכלו את החיים" בקללה שמאיימת האלה אשתר להטיל כאשר חיזוריה נדחים על ידי גלגמש במיתולוגיה המסופוטמית. המתים-החיים מופיעים גם ב-"חזון העצמות היבשות" מספר יחזקאל, בו מבשר האל לעצמות על כוונתו להפיך בהן חיים, להעלות אותן מקברן ולהעלותן לארץ ישראל.

המתים-החיים מופיעים בנוסף במיתולוגיה הסינית, הויקינגית, הערבית וכמובן האנגלית. באחרונה מביניהן הם מוצגים בדמות המוכרת לנו ביותר כיום – Revenants – מתים שקמו מקברם וניזונים מבשרם של החיים, כאשר הקימה לתחייה ככל הנראה נובעת מ"עניינים בלתי גמורים" שנותרו להם בחייהם.

קניבליזם, למרבה הצער, אינה תופעה השמורה באופן בלעדי לתחום הפולקלור. במאה ה-19 הזדעזעה ארה"ב מסיפורה של Donner Party, משלחת המתיישבים לקליפורניה שאכלה את אנשיה, אשר גוועו ברעב במהלך המסע המתיש בכפור למחוז חפצם. בקנדה התוודעו לראשונה לסיפוריהם של רוצחים סדרתיים קניבלים, כמו Swift Runner, שהגדיל לעשות באכילת  ששת ילדיו, אשתו, אמו ואחיו – כל זאת בטענה שהיה רדוף על ידי רוח הווינדיגו, המשתלטת באופן ספציפי על אלו שחטאו באכילת בשר אדם.

כל אלו עיצבו את ההופעה הנוכחית של זומבים בקולנוע, בספרות ובמדיה רבים אחרים. אלא שבתרבות המערבית, הלכה למעשה, הזומבים הופיעו לראשונה הרבה קודם לכן – בין השאר בדמותו הארכיטיפית של החייל הקם לתחייה בשדה הקרב.

בתחילת המאה העשרים נשבו ביתר שאת רוחות המלחמה וברטולד ברכט, פציפיסט מוצהר, נשלח לבית חולים שדה בתור עוזרו של רופא צבאי. ב-1916 הוא פרסם את שירו הראשון, Legend of the Dead Soldier, ובמרכזו טקס הקמה לתחייה שלחייל שנפל בשדה הקרב- משום שהמלחמה טרם נגמרה, והקיסר עדיין זקוק לגופות שישמשו כבשר תותחים. כך מתאר זאת ברכט:

Straightway they took the soldier off.

The night was soft and warm.

If you hadn’t a helmet you could see

The stars you saw at home.

They filled him up with a fiery schnapps

To spark his sluggish heart

And shoved two nurses into his arms

And a half-naked tart.

[…]

He’s stinking so strongly of decay

That a priest limbs on before

Swinging a censer on his way

That he may stink no more

שנים רבות לאחר מכן, מתאר את פעולת החייאת החיילים המתים משורר יהודי-גרמני דווקא, משה ליפשיץ. בשנת 1940 כתב, במחזה שלא נמצא מעולם, אך ככל הנראה תורגם מיידיש, אודות בנים השבים לאמם מן המלחמה – והיא מקבלת אותם כאילו היו חיים.

ישנו צדק פואטי בכך שהמלחמה נגמרת והחיילים שבים לביתם, ואולם בשירו של ברכט, כמו גם בסרטים המודרניים Dead Snow ו-"בשר תותחים", המצב הוא הפוך- מכונת המלחמה לא זאת בלבד שמצעידה את החיילים לקצם, אלא ממשיכה לשלוט בגופם גם לאחר מותם, באמצעות המדים שלעולם לא יהיה באפשרותם להסיר.

  1. זומבים איטיים

בשנת 1968 יצא לאקרנים סרטו של הבמאי המתחיל ג'ורג' רומרו, "ליל המתים החיים", ובו נרטיב הישרדות של צעיר שחור וצעירה לבנה, המסתגרים בבית בערבה מפני מתים אוכלי אדם המשוטטים בחוץ. זאת, לסירוגין תוך כדי עימות עם משפחה בורגנית המתבצרת במרתף הבית. הסרט, מיותר לציין, שופע אזכורים למחאה הפוליטית בשיקגו של אותה תקופה וכמובן למלחמה הקרה, וגם חורג מרוח התקופה ומהז'אנר בהציגו גיבור שחור בקדמת הבמה.

רומרו לא ידע כיצד לכנות את היצורים המאיימים שהופיעו בסרט. אחד ממבקרי הקולנוע כינה אותם "זומבים", ובסופו של דבר הוחלט לאמץ את השם – למרות שישנו קשר רופף למדי בין הזומבים של "ליל המתים החיים" וזומבים אטיים יחסית מסרטים אחרים. הזומבים מ-1968 למעשה אינטיליגנטים ואכזריים הרבה יותר מקרוביהם המאוחרים יותר. לראיה, הזומבי הראשון שמופיע בסרט משתמש באבן כדי לשבור חלון של מכונית ולהגיע לברברה, היושבת בתוכו. הילדה הזומבית בסרט, בסצנה שנהפכה לקאלט, רוצחת את הוריה תוך שימוש בכלי עבודה שמצאה במרתף- ורק לאחר מכן אוכלת אותם.

הקאנון בקצרה (מתוך: cagle.com)
הקאנון בקצרה (מתוך: cagle.com)

כמו כל סרט מצליח, "ליל המתים החיים" השפיע על גל יצירות קולנועיות שבאו אחריו ואשר הציגו שוב ושוב את היצור המת-החי ואוכל האדם. מ-"המתים המהלכים", דרך "מת על המתים" ועד "פרנורמן", שבו הזומבים גם הותאמו לקהל יעד צעיר יותר, הזומבים מופיעים כעדר עצום ולא חכם במיוחד, שנידון להטיל את אימתו על החיים בתור עונש משמיים, התגלמות של קללה או התגשמות האמירה על "הנוער של היום".

רומרו עצמו דווקא המשיך לפתח את המיתוס, ולא בכדי הוא נתפש עד היום כאביו הרוחני. בסרטים מאוחרים יותר הציג צדדים נוספים של המפלצת שיצר והחיל את אפוקליפסת הזומבים על מגוון עולמות, תוך טשטוש הולך וגובר של ההבדלים בין הזומבים והניצולים.

להלן, בעוד ש-Dawn of the Dead ממקם את העלילה בקניון ודן בתרבות הצריכה, Land of the Dead עוסק בפערים החברתיים בין הזומבים לניצולים ובין אלו האחרונים לבין עצמם ו-Day of the Dead מציג את הזומבי הלומד הראשון בז'אנר (בוב) על מנת לדון בהבדל בינו לבין גברתני הצבא האמריקני המקיפים אותו. בעוד שבוב לומד לכבד ואפילו לחוש רגשות כלפי הסובבים אותו, החיילים לא חדלים להתייחס זה לזה בהתנשאות, בכוחנות ובסקסיזם – מה שמוביל בסופו של דבר למותם האכזר.

רומרו גם לא טמן ידו בצלחת לנוכח עליית תרבות הריאליטי, וברימייק ל-"ליל המתים החיים", "יומן המתים", הציג את אפוקליפסת הזומבים המתממשת מבעד לעדשת המצלמה של סטודנטים לקולנוע.  בריטניה, מעצמת הריאליטי שהגתה גם את "האח הגדול", הפיקה גרסת אפוקליפסת זומבים לתכניתה הפופולרית וה-BBC  אף הפיק את המוקומנטרי I survived a Zombie Apocalypse, שכשמו כן הוא, מדמה תכנית ריאליטי בה משתתפות מגוון דמויות ששרדו את האפוקליפסה.

אשר לתקשורת המסורתית, רומרו הפגין בעיקר בוז גדול כלפי יכולתה להוות מקור מידע חיוני לאזרחים בשעת אסון, או כל דבר מעבר לכך. עלילת "ליל המתים החיים" נקטעת ללא הרף בשל משדרי חדשות מיוחדים בטלוויזיה, ואולם כאשר הניצולים מנסים להקשיב לעצות הניתנות בהם ולהגיע למקום מבטחים – הם חווים תאונה ונאכלים בעודם בחיים. העיתונאים ב-Dawn of the Dead מוסיפים חטא על פשע כשהם מתעלמים במופגן מהנעשה באולפן או צועקים בקולי קולות על המרואיינים.

התקשורת המסורתית לא תושיע (מתוך dirtyweescoundrel.tumblr.com)
התקשורת המסורתית לא תושיע (מתוך dirtyweescoundrel.tumblr.com)

יחד עם זאת, אין לזלזל במקומה של התקשורת כצינור להעברת מידע בין שורדים. בספרו The Survival Guide מציין מקס ברוקס את המעמד החשוב של הרשתות החברתיות (וטוויטר בפרט) עבור ניצולים שיבקשו להעביר דרכן מידע אודות מקומות מסתור, מקורות מים ומפגש עם ניצולים נוספים, כמו גם קבלת הדרכה אודות דרכי הישרדות בשטח.

אפוקליפסת זומבים, מטבע הדברים, מלווה בחרדה גדולה, שנובעת מחשש להכחדה של המין שלנו. היא גם מלווה בהעצמה. זומבים אומנם נעדרים את הסקס אפיל של הערפדים, ואולם גם בהפיכה אליהם אנחנו נעשים (מלשון becoming של דלז וגואטרי) מיצור אנושי מגושם לנבל מפחיד וחסר רחמים, הורס, משמיד, Kick-ass.

הטענה הזאת חלה, ברובה, גם לגבי נשים. בז'אנר מקובל להציג נשים אמיצות, חזקות ועצמאיות, שמקבלות על עצמן את ההווי המיליטריסטי של העולם החדש. זאת, גם אם המטרה העיקרית של נוכחותן היא להוות אובייקט של המבט הגברי, בשמלה אדומה ונעדרת פרקטיות ("האויב שבפנים") או באמצעות המקצוע העתיק בעולם. הבעיה מתחילה ברגע שנשים נכנסות להיריון, יולדות, או חלילה מתבגרות יתר על המידה. באותו רגע מחובתה של הקבוצה להגן עליהן, דהיינו להציגן בתור נטל, שדינו למות בשלב זה או אחר של ההרפתקה.

השאלה Can they have it all נעשית קצת פחות רלוונטית כשנזכרים בעובדה שהיוצרים העיקריים בז'אנר הם גברים, ושגם הם נהנים לראות את עצמם בתפקיד הנבל והמשמיד. נבל, שמנצל את האפוקליפסה וההיעשות על מנת להשיג באופן אלים את הבלתי מושג במציאות שבה יש דין ויש דיין. הופעות של אונס, הפרשות ועירום נשי רווחות בסרטי זומבים, אולי יותר מבכל סרטי המפלצות האחרים, ולראיה הסרט העצמאי Deadgirl- שמתאר לאורך כל אורכו אונס של זומבית אחת מידי נערים בגיל תיכון.

  1. זומבים מהירים

רומרו לא סבל זומבים מהירים. הוא טען שזומבים אינם בנויים למהירות והקרסוליים שלהם יינקעו במהלך ריצה אחר קורבנות. הטענה שלו, לוגית במידה מפתיעה ככל שתהיה, לא הפריעה ליוצרי קולנוע רבים להציג זומבים מהירים בכל מקום. בסרט "מלחמת העולם Z" (כל קשר לספר מקרי בהחלט) הם אף מוצגים כמהירים במיוחד, יותר שדים או גיבורי-על מאשר דמויות הגוויות החיוורות שייצגו אותם בשנות השישים.

באפוקליפסת זומבים מהירים לא צפויים להיות ניצולים רבים- אם בכלל. הסיבה לכך היא לאו דווקא מהירותם של הזומבים אלא החולשה הבירוקרטית שלנו כבני אדם: הנטייה להתרכז בערים, צפיפות האוכלוסין בערים עצמם, הפקרת העניים וחסרי הישע ובעיקר הבורות והבלבול של השורדים עצמם.

לעולם לא תראו ניצול בסרטי זומבים עושה את הדבר המובן מאליו – נועל את הדלת, סוגר את הדלתות והחלונות ומוציא מהבוידעם את האספקה לשעת חירום, עד שהצבא יגיע. תחת זאת, תראו אותו יוצא לנדודים, דבר שבמרבית המקרים יביא לברבורים בשטח, הליכה לאיבוד ומוות בטרם עת. לעתים קרובות הניצולים בסרטים גם שמים את פעמיהם ליעדים מפוקפקים, שלא ברור כיצד יתגוננו בהם מפני איום גרוע יותר ממוות- מפאב אנגלי ("מת על המתים") ועד לפארק שעשועים ("זומבילנד").

עוד כמה בחירות מטופשות שאפשר לבצע בסרטי זומבים:

נקודת האור באפוקליפסת זומבים מהירים היא שהגורם לה הוא על פי רוב וירוס. משמעות הדבר היא שהוירוס (או הזיהום) לאו דווקא גורם לנגועים לאכול בני אדם, פשוט כי אין בכך שום תועלת עבור הוירוס. תחת זאת, הוירוס ינצל את הגוף המארח על מנת להדביק עוד ועוד מארחים, או לאכל את הגוף והמוח מבפנים ולגרום לנגועים לאבד את שפיותם  – כפי שנעשה ב- The Crazies של רומרו. משמעות נוספת של הצגת הזומביפיקציה כמגיפה היא שהמגיפה עשויה להיכחד, בסיכומו של דבר, כפי שאכן קורה בסיום הסרט "28 יום אחרי".

זומביפיקציה שנגרמה כתוצאה ממחלות מבעיתה אותנו, בין היתר בשל הדמיון למגיפות גדולות אחרות בהיסטוריה- כמו המוות השחור והשפעת הספרדית. היא גם מבעיתה אותנו בכך שהיא משעתקת את הפחד שלנו מ"האחר" הגיאוגרפי ומנהגיו, באמצעות מיקום האפוקליפסה בפריפריה- מקום מרוחק שרובנו מכירים רק בשם, כמו בניין מגורים בספרד ("REC"), אי טרופי ("Dead Island") או מתקן מחקר בקוטב הצפוני ("Helix").

כאשר האפוקליפסה מתרחשת בפריפריה, כמו במקרה של התפרצות כל מחלה אחרת, אנו נוהגים להתמהמה ולא לעשות דבר. אנו מחכים שאחרים יעשו את "העבודה המלוכלכת" עבורנו וישלחו צוותי סיוע לעולם השלישי, ומניחים באופן אוטומטי שמה שקורה שם לעולם לא יגיע אלינו – בגלל הסביבה המערבית הכה שונה לכאורה. בינתיים, אנחנו נבהלים עד עמקי נשמתנו מכל אבחון של נוסע נגוע במגיפה במטוס, אבל נושמים לרווחה כאשר מתגלה שהמטוס היה בדרכו ללונדון ולא לתל אביב.

ההתייחסות לזומביפיקציה כמגיפה מעלה גם שאלות מעניינות לגבי ההתייחסות לחולים, מרגע שנדבקו. האם אנו מחויבים להעניק להם טיפול רפואי ולספק להם אוכל ומקום לישון בו? אם נהפכו לזומבים, האם אנו באמת ובתמים מסוגלים להרוג אותם, בידיעה שיום אחד עשויה להימצא תרופה והם ישובו להיות כשהיו?

ב-Fido, In The Flesh ו- The Returned מועלית בנוסף השאלה כיצד תתייחס החברה לניצולים, מרגע שנרפאו לכאורה והועברו לשיקום. הניצולים והזומבים לשעבר נאלצים להשיב בכפיפה אחת על השאלה "מיהו אדם", מתי הוא חדל להיות "אדם" ומיהם אפוא אותם אנשים ששבו "מן המתים" לכאורה ומעוניינים להשתלב מחדש כחלק מהחברה. האם בכלל מגיעה להם הזדמנות, או שמדובר בקרב אבוד מלכתחילה?

ארגונים לזכויות אדם עשויים לטעון שהתשובה לשאלה מובנית מאליה, שאדם הוא אדם גם אם הוא חי, מת, שוהה בתרדמת או קבור בארון מתים. למעשה, אדם הוא אדם גם הוא נסיך בגופו של סנדלר, וגם אם הוא נגוע במחלה שגורמת לו להרוג את היקרים לו ולאכול אותם. בכל מצב, הוא בעל אותן זכויות וקטילה שלו, גם אם למטרת הישרדות, תיחשב כרצח. מנגד, עשויים לטעון במיליציות מקומיות כי הרג הזומבים הוא כורח של הניסיון לשרוד באפוקליפסה- וכי ניסיון לכלוא את הנגועים במרתף עד להימצא התרופה עשוי להסתיים באסון, כפי שאכן אירע ב"מתים המהלכים" וב-Dawn of the Dead.

האירוניה באפוקליפסת הזומבים היא שהמטבע היחיד, דהיינו הערך היחיד שהחברה משליכה עליו את יהבה, הוא כוח: מקלטים, נשקים, לוחמים. לא בכדי, הגוף הרשמי שייהפך לחשוב ביותר בתרחיש שכזה הוא הצבא. משטר צבאי יהפוך אפוא לצורת השלטון המועדפת במרבית המדינות, אם לא תתרחש קודם לבחירות הפיכה צבאית. האירוניה נובעת מכך שבמרבית סרטי הזומבים התפרצות המגפה היא תוצאה של ניסוי צבאי סודי שהשתבש, והצבא לעולם אינו לוקח עליו אחריות.  כפועל יוצא מכך, הצבא משחרר את הכוח שמאיים לכלותנו- וגם מגן עלינו מפניו.

  1. זומבים אוכלי-מוח

בצעדות זומבים, כמו זו שעליה כתבתי בתל אביב, נוהגים המשתתפים ליילל בתחינה למוחות, אך במרבית סרטי הזומבים שראיתם בחייכם סביר להניח שאיש אינו כמהּ לאכול מוח. הסיבה לכך היא שהזומבים אוכלי המוח הם גלגול חדש יחסית של הז'אנר, ויש שיגידו שהם אינם זומבים כלל.

ב-1985 הם הופיעו לראשונה בסרט הטראשי Return of the Living Dead, כיצורים אומללים שאוכלים מוחות על מנת לשאת את הכאב הנורא של המוות. לאחר הפסקה ארוכה הם חזרו ב-"מת עליה" ובסדרת הרומנים הגרפיים (ולימים סדרת הטלוויזיה) "iZombie" . בהופעות אלו הם כבר בריות אנושיות, כמוני וכמוכם, שמתאפיינות בתחושות וברגשות – וגם בתאווה לבשר אדם.

התלבטתי אם להגדיר אותם כזומבים, שהרי לא חלה אצלם כל הפרדה בין הגוף והנפש. הם מודעים לחלוטין למעשיהם, שומרים על אופי ייחודי ולעתים זוכרים מי היו בטרם התנכר להם גורלם. יחד עם זאת, הם מגדירים עצמם כזומבים, אולי בשל הגלגולים הרבים שעבר המונח מהמצאתו בהאיטי ועד להפיכתו לפארודיה על ההתנהלות של כולנו במשרד בשעה שמונה בבוקר, ואולי בשל טשטוש הגבולות המתמשך שהתחיל בימי "אני האגדה" בין זומבים לערפדים.

מזל, אם כן, שאפוקליפסת הזומבים כנראה לעולם לא תצא אל הפועל. כלומר, כאיום טרור עכשווי. אנו כנראה לעולם לא נפסיק לדמיין אותה, בהופעות זומבים מגוונות ובעולמות רחבים כמצומצמים, כאשר היא מחריבה את הציווילזציה כפי שאנו מכירים אותה וחושפת במערומיהם את חולשות הבירוקרטיה ושיקול הדעת של האוכלוסייה בשעת משבר. אנו גם לעולם לא נפסיק להרהר אודות עצמנו בדמויות הזומבים והניצולים, ולהיעזר בחמלה ובאמפתיה על מנת לתהות כיצד היינו נוהגים בדילמה מוסרית זו או אחרת- מה שיותר מכל, מגדיר אותנו כאנושיים.

סיכום הרצאה: אל תקראו את הספר הזה – הוא מרושע!

סיכום ההרצאה שניתנה בכנס "אייקון" 2014, ובמרכזה ספרים שעברו למרכז ההתרחשות של עלילות ספרותיות, ומה הם עשויים ללמד אותנו על יחסי ספרות וקוראים בכלל

סיכום ההרצאה שניתנה בכנס "אייקון" 2014, ובמרכזה ספרים שעברו למרכז ההתרחשות של עלילות ספרותיות, ומה הם עשויים ללמד אותנו על ספרות, על הקריאה ועל המשמעות שלהן בעידן הדיגיטלי

סיכום ההרצאה שאתם קוראים כעת עוסק במקרים ספרותיים, בהם הפך הספר עצמו למרכז העלילה. כלומר, היצירה או הסופר עברו לקדמת הבמה, לבשו מאפיינים ייחודיים והפכו לחלק בלתי נפרד מחוויית הקריאה. לא בכדי זוהי חווייה ייחודית לז'אנר הפנטסיה, שבו ניתן לא רק לטשטש הגבולות בין מציאות ומציאות מדומיינת אלא להעניק גילום עלילתי לאופן בו אנו דנים, בשפה או בכלל, על תפקידם של הסופרים והספרות.

הנחת מוצא חשובה של ההרצאה הזאת היא שספרות היא אמצעי תקשורת המונים, כלומר אנחנו צורכים אותה בואפן דומה לזה שבו אנו צופים בסדרות טלוויזיה או בסרטי קולנוע. זוהי הבחנה חשובה, משום שגם אם אנחנו לא מתעמקים בטיב היחסים שיש לכל יצירה עם האדם שבוחר לפתוח את עמודה הראשון, אנו מכירים בכך שישנו "קורא" היפותטי שכזה, ושבהחלט יתכן כי לחוויית הקריאה שלו יש הקשר אישי מסוים.

כיום נהוג לדבר על יחסי "הקורא" והספר בתור דיאלוג, אולם ההרצאה הזאת עוסקת בין היתר גם בספרים "מרושעים" – שמטבע הדברים מעדיפים להותיר חותם שטני על הקורא, מאשר להניח לו להרהר על היצירה בעצמו. כדי לדון בשורשים ההיסטוריים של אותם ספרים, נזדקק ככל הנראה לכנס שלם. בקצרה נספר כי הם צמחו מתוך רשימת "הספרים האסורים" של הכנסייה הקתולית, שהופצה לראשונה בתקופת ימי הביניים ומאז ועד היום הכילה גם ספרים רבים שכלל לא היו ספרי דת, ובהם כתביהם של סארטר, אונורה דה בלזק וויליאם דפו.

מתוך The Monster at the End of This Book: Starring Lovable, Furry Old Grover
מתוך The Monster at the End of This Book: Starring Lovable, Furry Old Grover

"ספרים אסורים" עדיין לרב מוגדרים ככאלה בגלל יומרתם לאתגר לכאורה את תפישת הקורא את המציאות. אני מניחה שאם אשאל אקראית שתתארו לי "ספר אסור" הדימוי הראשון שיקפוץ יהיה של ספר עבה מאוד, כתוב בלשון מליצית ובמתכונת אינדקס והוראות, לרבות איורים שימושיים. ישנם גם כאלה שירחיקו לכת ויתארו אותו כעטוף בעור אדם או כרוך בחוטי תיל, או פשוט כתוב בשפה שאיש אינו יודע לתרגם.

אלו הם דימויים מהתרבות הפופולרית בהשראת הספר האסור המפורסם מכולם, שלמרבה האירוניה – מעולם לא היה אמור לעלות על הכתב. הנקרונומיקון או "ספר המתים" של הווארד פיליפס לאבקראפט היה למעשה רק אחד מתוך פנתיאון "יצירות אסורות" שכאלו שצוינו בכתבי הסופר האמריקני, בן המאה העשרים, אולם הוא ללא ספק הזכור ביותר מביניהן.

הופעתו בלב רבים מהסיפורים שבאנתולוגיית "התוהו המזדחל" היא קונסיסטנטית למדי: גיבור סקרן מחליט לקנות אותו במכירת חצר או להשאילו ממדף מאובק בספרייה, בידיעה לפיה הוא נכתב על ידי "המשורר הערבי המטורף עבדול אלהזרד" ומכיל מסרים על עולמנו שמהותם שטנית. הוא קורא בספר, הולך לאיבוד בינות לדפיו האינסופיים ולשונו הבלתי מובנית, עד שהמציאות עצמה מתחילה לקרוס או להירקב מסביבו, ולעתים קרובות קוברת את נשמתו תחת להריסות. כך זה נראה בסיפור הראשון בו מאוזכר הנקרונומיקון, The Hound (1962):

Immediately upon beholding this amulet we knew that we must possess it… we recognized it as the thing hinted of in the forbidden Necronomicon of the mad Arab Abdul Alhazred; the ghastly soul-symbol of the corpse-eating cult of inaccessible Lang, in Central Asia… We read much in Alhazred’s Necronomicon about its properties, and about the relation of ghouls’ souls to the objects it symbolized; and were disturbed by what we read

לאבקראפט אומנם לא זכה להכרה ספרותית בימי חייו, אולם סופרים שעמם התכתב ועמם התרועע בחוגים ספרותיים שונים המשיכו לכתוב על היקום שברא גם לאחר מותו. לעתים הדבר נעשה לשם הנצחתו ותו לא, ולעתים מדובר היה בסופרים שאכן הושפעו ממלאכתו של הסופר וראו בו מקור השראה למה שמכונה היום "ספרות מעריצים".

אבל היקום העשיר והמצמרר שברא לאבקראפט, ובו האל המיתולוגי הנורא קת'ולהו, היווה כלי שרת גם למעריצים מסוג שונה לחלוטין. בסקירתו את הכתות שהקימו אותם מעריצים, מסביר אלי אשד כיצד החלו קוראים אלו ואחרים להאמין שמאחורי ספרות המדע הבדיוני והפנטסיה של לאבקראפט מסתתר למעשה גרעין מאוד מוצק של אמת סיוטית, כזאת שאולי נגלתה לסופר בחלום. אמת, שיש כאלה המאמינים אף כי יש לפעול באופן אקטיבי כדי שתתאחד עם המציאות שלנו, ותאפשר לקת'ולהו ולנקרונומיקון להטיל אימתם על קורבנות חדשים.

זה נשמע מופרך, שלא לומר קצת מטורף, אבל יש לזכור שגם סיפוריו של לאבקראפט, כמו כל קללה או נבואה העוברת בין מאמינים, מועברים בעצמם דרך השפה. משמעות הדבר היא שאדם העובר בשערי הגיהינום הספרותי של לאבקראפט עשוי לאמץ אותו בתור הסיפור שבאמצעותו הוא מבין את העולם, ואף להתאמץ כדי שיובן במסגרת העולם עצמו.

האל הנורא קת'ולהו, במם (מקור: 9GAG)
האל הנורא קת'ולהו, במם (מקור: 9GAG)

מספיק רק לחפש בגוגל אחר השפעתו של לאבקראפט על התרבות הפופולרית. הנקרונומיקון שלו הפך מדימוי של ספר אסור לאב-טיפוס של ספר אסור בפני עצמו, שנפוץ גם הרבה מעבר לז'אנר האימה שהעניק לו בית ראשוני ואף למדיום הספרותי, שהגביל את קיומו לדפיהם של ספרים אחרים. מסרט קנדי מצויר על "דובוני אכפת-לי" ועד לגרסאות עבריות פיקטיביות של הנקרונומיקון, יצירותיו של לאבקראפט היו החלוצות למקם את הספר עצמו במרכז העלילה, לעתים גם כבעל אישיות עצמאית.

כמו כל רעיון שהיה פעם חלוצי, דימוי הנקרונומיקון הפך בשלב מסוים לקלישאה. נדיר להיתקל היום בסדרת פנטסיה שלא מתגאה בנוכחותו של ספר עיון עבה במיוחד, שעוסק בכוחות האופל וניחן בשם מרשים כמו "ספר הצללים"או "ספר המפלצות". העובדה שדמויות בסדרות כמו "באפי" או "מכושפות" תמיד נראות כשהן מעלעלות בו באקראיות, ובמקרה מאתרות את המידע שנחוץ להן על מנת למגר את הרשע – מעלה בדיחה מתבקשת על האפשרות של כל אחד מאיתנו להיכנס לנעליהן, אם רק נקרא את הספרים הנכונים.

ספרים קסומים שניתן למצוא בחנויות הספרים (מקור: צילום מסך)
ספרים קסומים שניתן למצוא בחנויות הספרים (מקור: צילום מסך)

אני חושבת שמה שבסיכומו של דבר הסעיר את דמיונם של הקוראים בנקרונומיקון הוא דווקא הסתירה שנובעת מעצם היותו יומן, כלומר תיעוד חוויותיו של אדם שאיבד את שפיותו. הקריאה בו אומנם מזמינה פלישה של סיוטים למציאות, ומצד שני הספר עצמו נכתב על ידי דמות מה"מציאות", כלומר מעולמנו שלנו. משמעות הדבר היא שלא מדובר ככלות הכול בחפץ בעל מהות אפלה, אלא בחפץ שתוכנו מאיר על האפלה הרוחשת תחת לפני השטח, שעליהם כולנו מתהלכים.

דוגמה נוספת ומוכרת יותר לסתירה שכזאת היא היומן הידוע לשמצה שמהווה את מרכז עלילת "הארי פוטר וחדר הסודות". הבחירה העלילתית המבריקה של רולינג מרוקנת את היומן מטקסט, ולמעשה הופכת אותו לספר שאינו ספר – אלא גוף בפני עצמו, שאוצר בחובו חלק מנשמת הכותב. להלן, היומן אינו משמש, אלא לתכתובת מכתבים עם טום רידל המנוח. ברגע המאבק המכריע בסיום הרומן, הארי פוטר אף מכריע אותו, כשם שמכניעים בן אדם. היומן גם מת מעקיצת שן הבסיליסק, בדומה למותו של הנקרונומיקון בסרט הראשון בסדרת סרטי "מוות אכזרי" – ואף משמיע מעין זעקת כאב, כשם שמשמיע בן אדם.

יומנו של טום רידל הוא גם דוגמה לספר שבו נוכחות הטקסט הספרותי עוברת לרקע, בעוד למרכז ההתרחשות עוברת דמותו של הסופר. קודם לכן הזכרתי בקצרה את הכתות שהוקמו בעקבות כתבי לאבקראפט ושבחלקן אף הניפו על דגלן את הניסיון "להקים את הדמויות לתחייה". זהו בדיוק מה שעושה כדרך שגרה מורטימר (מו) פולקהארט, גיבור סדרת "לב של דיו". פולקהארט, כורך ספרים במקצועו וכותב לעת מצוא, מסוגל להביא דמויות ספרותיות לתוך המציאות שלנו, אם רק יקריא את סיפורן בקול רם.

מאבקי הכוח של סופרים וספרים

מה שבולט מאוד בסדרת "לב של דיו", וגם ביצירות דומות כמו סדרת ספרי "תרזדיי נקסט" ו-Fables, הוא שיש בהן רפרנסים ספרותיים בשפע, אולם דווקא העלילות הספרותיות נדחקות לשוליים. לאורך הקריאה בסדרה איננו יודעים, וגם לא אמור לעניין אותנו, מה בדיוק מתרחש בספרים שמתוכם לקוחות הדמויות – מאחר ואלו משמשות "חומר ביד היוצר" של גיבור הסדרה, ותו לא.

ביצירות אחרות ופופולריות יותר, כמו "צלה של הרוח" או סדרת ספרי The Unwritten, מקומו של המחבר מתעצם אף יותר, בעוד מעמדם של הספרים מצטמצם לחשיבות הנייר, עליו הם מודפסים. בספרו של קרלוס רואיס סאפון הדברים מקבלים משמעות מילולית, שכן כל כמעט כל כתביו של הסופר המדובר בעלילה נשרפים לכאורה על ידי דמות שטנית. ב-The Unwritten נקודת המוצא היא לכאורה הפוכה, שכן דווקא הסופר עצמו הוא שנעלם, בעוד סדרת ספרי הפנטסיה שכתב הופכת לפופולרית מתמיד. אולם, כבר בספר הראשון בסדרה מתחוור כי הבן טומי טיילור, שעל דמותו מבוססת למעשה סדרת הספרים הבדיונית, הופך להיות הגיבור הבלעדי של התרחשות חדשה לחלוטין – ואפלה הרבה יותר מזאת שאביו כתב עבורו.

ביצירות אחרות קורה לעתים ההפך, כאשר הספר מקבל נוכחות עצמאית ומאפיינים אישיותיים, בעוד המחבר הוא שנדחק לשוליים. לעתים אף קורה שאותו מחבר "מת" כלשון מישל פוקו, כלומר נעשה בלתי רלוונטי להתרחשות. "ספר החול", מעין גרסה מודרנית לנקרונומיקון, אך נטולת מחבר, נקנה על ידי גיבור הסיפור בדחף הרגע, ומתגלה כמעין אפוס המסודר באופן אקראי, מבלי שיהיו לו התחלה וסוף. כמו גיבורי סיפוריו של לאבקראפט, מחליט הגיבור שמדובר בספר אפל וגומר בלבו לעשות עמו את מה שבדרך כלל עושים עם ספרים החשודים כמרושעים: מניחים אותם על מדף אחורי בספרייה.

במרכז התופעה התרבותית ששמה Death Note נמצאים, לעומת זאת, שני ספרים "מרושעים". האחד הוא כמובן המחברת שבמרכז סדרות האנימה והמנגה, בה ניתן לכתוב שמו של אדם ובתוך פרק זמן קצר – להביא למותו. הספר השני הוא אותה מחברת, כפי שהופצה באלפי עותקים פיראטיים בעקבות הצלחת הסדרה, ויצרה בהלה רבתי במזרח הרחוק. נוח מאוד לפטור את הדיווחים הרבים ביפן ובסין על צוערים שנפלטו מהאקדמיה בגלל שימוש במחברת כמוגזמים, אולם לא בטוח כי מדובר היה בפאניקה מוסרית, ככלות הכול. ב-28.09.07 נתגלו דווקא בבלגיה האירופאית שני כתבים ועליהם הכיתוב "אני קירא" (שמו של גיבור הסדרה), כשהם מונחים ליד חלקי גופה.

מם על סדרת האנימה Death Note (מקור: DevianArt)
מם על סדרת האנימה Death Note (מקור: DevianArt)

בתחילת "הקוסם מארץ עוץ" אומרת גלינדה לדורותי כי בארץ עוץ עדיין חיים מכשפות וקוסמים, משום שהיא מעולם לא תורבתה. מארצה "המתורבתת" של דורותי, לעומת זאת, כבר "הוסר הקסם", כדברי מקס ובר, ואפילו הספרים האהובים כבר אינם מהווים חלק כה משמעותי מהתרבות, כפי שהיו בעבר.

יצירות רבות שנכתבו מתחילת המאה ה-21 עוסקים בשינוי שחל במעמד הספרים והספרות בעידן החדש, ולעתים אף נראה שהן יוצאות מהנחת מוצא סמויה, לפיה "אף אחד כבר לא קורא". במרכזן דמויות אינטלקטואליות, שמנהלות חיפוש אחר ספרים מאוד מסוימים, אשר צפויים להביא לשינוי כלשהו בחייהן. את הקוסמים מעולמה "המתורבת" של דורותי נוכל לפגוש במסגרת "ג'ונתן סטריינג' ומר נורל", אולם עם סוגיות דומות נאבקות גם הדוקטורנטית לספרות שמאבדת את שפיותה במהלך "סופו של מר Y", כמו גם ההיסטוריונית שחוקרת את כתבי בראם סטוקר ברומן "ההיסטוריונית".

הקסם שנוכח או לא נוכח בספרים בז'אנר הפנטסיה נעשה לאירוני, ברגע שספרים אלו נפגשים לפעמים עם עידן הטכנולוגיה. נוצרים שני סוגים של הופעות, כאשר בסוג הראשון (והמדכא מביניהם) נטען למעשה שהכלח כבר אבד ממזמן על הספר המודפס. אלו הם הספרים מ"חנות הספרים ללא הפסקה של מר פנומברה", שהגיבור מנסה ללא הרף לפענח, תוך שהוא משתף במאמצים את בת זוגו, העובדת בחברת "גוגל". למרות הפרסומת הבלתי נסבלת לאותו תאגיד, ומבלי לספיילר את סיומו של הרומן – השניים נתקלים שוב ושוב בשוקת שבורה.

המסר המתקבל מכך, ומרומנים דומים כמו "קרקס החלומות", הוא של היעדר. התוכן עקר פתאום מכל משמעות, ולא ניתן לקידוד בשפה או בעולם של היום, ומשום כך גם אין לו "קוראים". הסרטון / ספר הילדים "הספרים המעופפים של מר מוריס לסמור" נפתח אף הוא באפוקליפסה שכזאת, בה סחפה סופה כלשהי את הספרים לתוך בית מבודד, אליו מגיע כאמור גם גיבור הסיפור. הספרים הופכים לחפצים בעולמו של לסמור, ולעתים גם לחבריו, אולם הסיפורים הגלומים בתוכם אינם עצמאיים ולולא התערבותו של לסמור – איש לא היה קורא בהם. למעשה, גם כשלסמור עצמו מעלעל בספר – איננו יודעים מה הוא קורא, והמידע הזה אינו חלק מהסיפור.

סוג נוסף של הופעה יראה מפגש שונה בין הטכנולוגיה והספרות, בו ייטען כי הספרים הם לא אלו שהתיישנו – גם אם הדרך שבה אנו מגדירים ספרות השתנתה. כיום, ובפרט בז'אנר הפנטסיה, שכיח מאוד למצוא יצירות שהופצו בגרסאות שונות ועל ידי יותר מכותב אחד. שכיח גם למצוא יצירות שכתיבתן נמשכה גם לאחר סיומן, באמצעות יוזמה של מעריצים, ושכיח לא פחות למצוא כותבים מוערכים שמעולם לא הדפיסו את יצירותיהם.

מתוך ספרה של לין סמית' It's A Book
מתוך ספרה של לין סמית' It's A Book

היום לא חייבים להוציא ספר כדי לדבר על ספרים, ואף לא חייבים שמדובר יהיה בספרים שיצאו אי פעם לאור. "מעבר לכל דמיון" הוא סרט שעוסק בספרות למרות שאינו מבוסס על ספר, ומצליח לשבות את לב הצופים באמצעות הסיפור על הדמות האפורה, ששומעת יום אחד את קול המחברת – המבשרת לה שהיא עומדת למות.

במעבר חד, Alan Wake הוא משחק מחשב המבוסס באופן רופף על כתביו של סטיבן קינג, ואשר עוסק בחיפושיו של סופר מתח אחר אשתו הנעדרת. זאת, תוך שהוא מגלה כל העת בשטח פיסות מרומן שהוא לא זוכר שאי פעם כתב, כמו גם נלחם בדמויות מרושעות, המזנקות עליו מבין הצללים ומנסות להביא למותו במכות גרזן ומסור.

בכיוון ההפוך, ניתן גם להזכיר ספרים שהומצאו אד-הוק ונכתבו לאחר מכן כספרים מסחריים לכל דבר, הנמכרים בחנויות. מקרה מעניין בהקשר זה הוא של הרומן The Angel’s Kiss, אותו קוראים כוכבי סדרת הטלוויזיה "ד"ר הו" באחד הפרקים של העונה השישית. זאת, רק כדי לגלות שהספר מבשר להם על התקדמות העלילה במהלך הפרק – ועל מותם הקרב. הפרק עצמו נחשב עד היום לאחד מפרקיה הטובים של הסדרה, ולא בכדי גם מהדורת הדפוס שלו זכתה להצלחה מסחררת.

השנה יצא לאור גם ספר פנטסיה ישראלי, המשלב בין מספר הופעות אליהן התייחסתי קודם לכן. גיבור "המדריך לימים הקרובים" הוא בן שוורצמן, צעיר המגלה בחנות ספרים ספר הפונה אליו בשמו ומסביר בכריכתו האחורית כי חייו של הקורא נמצאים בסכנה. התרגיל העלילתי המבריק של יואב בלום מציג למעשה מחבר אלטרנטיבי, נוסף לו עצמו, כמו גם ספר שניחן באישיות ובשנינה ייחודיים – גם אם מהותן מתבהרת רק במהלך הקריאה.

הדמויות מתוך סרטי "הארי פוטר" (מקור: WB Productions)
הדמויות מתוך סרטי "הארי פוטר" (מקור: WB Productions)

בחזרה להתחלה, נשאלת השאלה איזה כוח עדיין שמור היום ביצירות ספרותיות, ואם הוא מצדיק לעתים את האיסור על הפצתם של ספרים מסוימים. מחקרים שעסקו עד כה ב"ספרים אסורים" מצאו שהם לאו דווקא מדרדרים לאלימות או התנהגות מינית, אם כי הם בהכרח עשויים להוביל לאימוץ רעיונות גזעניים, לאומניים ו/או סקסיסטיים.

מצד שני, דווקא סדרת ספרי "הארי פוטר", שנאסרה להפצה במדינות רבות בשל סיבות חינוכיות ודתיות, נמצאה על ידי חוקרים מסוימים ככזאת שהקריאה בה מביאה לתמורה חיובית בתפישותיהם המוסריות של הקוראים. יתכן שהדבר מעיד על כך שהכוח בספרות אכן ניתן להכרעה בידי "הקוראים", והם שבוחרים להשתמש בו לטוב או לרע.

הזמנה להרצאה: אל תקראו את הספר הזה – הוא מרושע!

וגם: נפתח לבלוג עמוד בפייסבוק

הקיץ עבר אומנם ללא חופש גדול של ממש, אבל החגים כבר לפנינו ואיתם גם פסטיבל אייקון הותיק למדע בדיוני, פנטסיה ומשחקי תפקידים. אני אעביר שם הרצאה בנושא טאבו ספרותי בספרי פנטסיה ואימה. נדבר על ספרים אסורים, על הופעתם של ספרים כישויות אפלות, על יקומים ספרותיים ועוד ועוד. יארחו לנו לחברה בין היתר הנקרומוניקון, ספר החול, ספרי הארי פוטר וכמה ספרים מעופפים מעולמו של מוריס לסמור. אורך ההרצאה הוא קצת פחות משעה.

יום ראשון, 12.10, אשכול 2 בשעה 15:00

כאן ניתן להירשם דרך עמוד ההרצאה באתר הפסטיבל וכאן להגיע לתכנייה המלאה.

את סיכום ההרצאה הקודמת שהעברתי, "נשים מתבוננות בגיבורות על", אפשר לקרוא כאן.

כמו כן ובשעה טובה, הבלוג מתהדר כעת גם בעמוד פייסבוק. כל המעוניין לקבל עדכונים חדשים, או לגלול דרך הרשת החברתית לפוסטים ישנים יותר, מוזמן לסמן "אהבתי" בפלאגין בצד שמאל. אני אשמח לפתח שיח עם כל מי שיגיב וישתף.

נשים מתבוננות בגיבורות על: סיכום הרצאה

בעולם גיבורי העל, הגיבורות נחשבות לפיל היפה שבחדר – מותר להתבונן בהן אך לא רק בהן, מותר להתפעל מעוצמתן אך לא להעריץ את אלימותן. בהרצאה נפגיש את הדימוי הנשי שלהן עם זה של הנשים שבקהל. נבחן סוגיות של זהות והזדהות, גוף וגזע, ונברר אם תקרת הזכוכית שקופה עד כדי כך שאי אפשר להבחין בה אפילו בעולם שהגיבורים לובשים בו טייטס. דגש מיוחד יינתן לוונדרוומן ולמיסטיק מסרטי אקס מן

"הפיל היפה" של סרטי גיבורי-העל מצא את דרכו גם ל"מליצה", לבקשת הקהל בהרצאה שניתנה בכנס עולמות 2014, וכן לבקשת הקוראים שלא יכלו להגיע. בהרצאה נפגיש את הדימוי הנשי של גיבורות-העל עם זה של הנשים המתבוננות בהן, במדיומים הוויזואליים השונים. נבחן סוגיות של זהות והזדהות, גוף וגזע, ונברר אם תקרת הזכוכית שקופה עד כדי כך שאי אפשר להבחין בה אפילו בעולם שהגיבורים לובשים בו טייטס 

העובדה שאנחנו כמעט לא רואות נשים בתפקידים של גיבורות-על, או רואות את התפקידים שהן ממלאות כפגומים, לא אומר שנפקד מקומן של הנשים מהיקומים המפוארים והמסואבים להחריד של ההרואיות הבין-גלקטית. ישנן דרכים שונות להביט בגיבורות-על, וכדי לסקור את כולן מוטב לייסד כנס שלם, ולא הרצאה של שעה. אין לי אפשרות טכנית לסקור את כל ההיסטוריה הענפה של גיבורות-העל במיתולוגיה, בקומיקס, או בקולנוע, או להתמקד יותר מדי בדמות ספציפית. לכל היותר יהיה מדובר בסקירה כללית ובכמה הרחבות, שיבהירו את הנקודות המרכזיות יותר בהרצאה. מי שמעוניינת להרחיב בנושא מוזמנת לקרוא את ספרו המצוין של Mike Madrid "The Supergirls" או לצפות בסרט הדוקומנטרי הקצר והמשובח "Wonder Women! The Untold Story of American Superheroines".

ההרצאה הזו הולכת להתמקד בכן, הקהל הנשי שמתבונן בנשים אחרות, על רקע הרצועה הנרטיבית של הקומיקס או הקולנוע. בין היתר אנו נשאל כאן את השאלות למה מלכתחילה אנחנו רואות כל כך מעט נשים בתפקידי גיבורות, למה הנשים המעטות שכן מכהנות בתפקיד מתאפיינות בצורת הצגה כה ספציפית, ולמה אנחנו בדרך כלל לא נמצא נשים אחרות שאוהבות סרטי פנטסיה המבוססים על דמויות גיבורי-על, וגם מעוניינות לדבר על זה.

סרטי קומיקס או גיבורי-על, או כפי שההגדרה לכאורה מחייבת לקרוא להם "סרטי פנטסיה, המבוססים על דמויות גיבורי-על" הם למעשה מעין סוגה ויזואלית פרגמטית במיוחד, שמכילה מערבונים ("קפטן אמריקה") לצד קומדיות רומנטיות ("הסופר אקסית שלי") ומותחנים אפלים (מרבית סרטי "באטמן" לאורך השנים) לצד סרטי פעולה שטופי שמש ("ספיידרמן"). אם בכל זאת נתאמץ להתאים את כולם לרשימת מוסכמות מסוימת, הרי שנשים לב שמעטים מאוד סרטים שבהם שותפים גיבורי-על ושמתרחשים בסביבה אקזוטית כמו הכפר או יפן, בהשוואה לאלו המתרחשים על רקע העיר הגדולה והמוכרת. על פי רב ממוקמים הסרטים בעולם המודרני או הקדם-מודרני או העתידני-אך-עדיין-מוכר. התת-סוגה שלהם, "הפנטסיה האורבנית", מבוססת על החוקים שכבר מוכרים לנו מבחינה גאוגרפית או חברתית, שהם כאמור חוקי העולם המערבי ובדרך כלל גם חוקי הכלכלה והפוליטיקה. השיטה המונהגת תהיה לעולם קפיטליזם, בראש ארצות הברית יעמוד לעולם נשיא גברי וחמור סבר, ומרבית התושבים (שהם למעשה תושבות, נחזור לזה בקרוב) מתגוררים בבניינים גבוהים וברמת חיים וטכנולוגיה שתושבי ישראל יכולים רק להתקנא בה.

הספרות האקדמית (הלא כל כך ענפה) בנושא עדיין חלוקה בשאלת הזהות האינהרנטית של גיבורי-העל: האם קלארק קנט או סופרמן הם שמהווים הלכה למעשה את האלטר-אגו של הגיבור? לא ניכנס לוויכוח עצמו, אך מה שניכר מיד הוא ההבחנה הכמעט מובנת מאליה בין זהות רגילה ויומיומית לבין התחפושת, שכביכול "משדרגת" את הגיבור לקיום אלטרנטיבי ומרגש יותר. חבל שישנם לא מעט גיבורים, בעולמות של DC ומרוול כאחד, שההבחנה הזאת ממש לא תקפה מבחינתם. בסדרת "אקס מן" הם מכונים בשם הצורם visible mutation, שמשמעו הופעה חריגה ואחדותית, שלא ניתן להסתיר או להתכחש אליה בחיי היום יום. מי כמו The Thing או נייטקרולר יודע מה המשמעות של רדיפה ושל פחד, ושל בני משפחה שטורקים בפניך את הדלת, משום שהם לא מסוגלים להכיל את הגוף הענק או את הזנב שהקנו לך הכוחות המוטנטיים.

פרנץ פאנון השווה פעם בין אנשים שחורי עור ליהודים כשהסביר שבניגוד לשחורים, היהודים מסוגלים להסתיר את יהדותם כשהם יוצאים ממפתן הבית. ההבחנה האסתטית המלנכולית שלו, למרבה הצער, אינה מגדירה אך ורק את המוטנטים שנולדו וברשותם כנפיים או קרניים, אלא גם את אלו שהשונות החברתית שלהם נלכדה בין הפטיש לסדן של היותם מוטנטים ובני אדם. אנשים שנולדים לגזע או ללאום או כשהם בעלי כרומוזום XX, ואינם יכולים לברוח או להתכחש לזהות הגנטית שלהם, אף שמעולם לא בחרו בה בפועל.

בניתוח לסרט "ספיידרמן" מ-2002, טען ריצ'מונד שהמצלמה מציגה לנו נופים מוכרים משל העיר ניו יורק, מנקודת מבטו של גיבור העל הטווה את קוריו בין הבניינים, וכך יוצרת בקרב הצופים אפקט של הזדהות. אנו מלוות את פיטר פארקר כשהוא מתחבט בדילמות הפסיכולוגיות שמגבשות את זהותו כגיבור, נתקל בהיעדר האידאלים שהוא מציב לעצמו במציאות, ונאבק להביא לצדק ולאיזון באמצעות הפיכתו לאזרח פורע חוק (vigilanty). המאבק, כאמור, מתבצע באמצעות זהות חלופית והופעה (פרפורמנס) שהגיבור מאמץ לעצמו. גיבורי ה"אקס מן", לדוגמה, קוראים לעצמם בשם הזה משום שהם לכאורה חוננו בכוחות "אקסטרה" בהשוואה ליתר בני האדם, אף שהם עדיין תופשים את עצמם כבני אדם ושואפים להגיע עמם לשוויון זכויות.

העובדה שישנן מעט נשים בתפקידי גיבורות-על, ואף פחות נשים שמפורסמות בתפקידים אלו (חוץ מוונדר וומן), רק מדגימה כיצד הגברים שכתבו, הפיקו, ביימו והפיצו את מרבית היצירות בתת-הז'אנר פשוט מעדיפים ליצור מנקודת מבט של גברים. ככלל, מיניות בסרטים המבוססים על דמויות גיבורי-על מהווה סוג של טאבו. לאו דווקא מפני שהסרטים הללו מיועדים לילדים או לא מיועדים לילדות, אלא משום שהם נוטים לשקף את רוח התקופה של היצירה הספרותית המקורית, ולכן גם להתאפיין בשמרנות. הייצוגים שאנחנו נראה במרבית הסרטים הללו יהיו אפוא גלגולים מודרניים של המיתוסים ההרואיים השחוקים ביותר שמוכרים לאדם: הגיבור חסר החת שמציל עולם המורכב ברובו מעלמות יפהפיות במצוקה, וממפלצת גברית ומרושעת שרוצה לעשות בדיוק ההפך.

זה לא שנשים פסולות מלכתחילה מלשמש בתפקיד גיבורות-על, אבל סביר להניח שהן לא תופענה מלכתחילה כגיבורות, אלא כמסייעות או כמשתפות פעולה או כ"חוזרות בתשובה" שמחליטות ברגע האחרון לעבור לצדו של הגיבור (קצת כמו נערות ג'יימס בונד, כשחושבים על זה). גם ההחלטה להפוך לגיבורה לעולם לא תיתפס אצלן כמובנת מאליה, ולרב היא תבוא בסיכום טראומה או חוויה קורבנית אחרת, מידי גברים כמובן. קחו לדוגמה את סברה, גיבורת-על שהיא לכאורה "משלנו". טוב, לא באמת. סברה נוסדה ביקום של מרוול, ומגן הדוד שמתנוסס על צווארה האתלטי מעיד על עברה כחיילת מוטנטית בשירות המוסד, ממנו עקרה לאחר שטרוריסטים גברים חיסלו את בנה התינוק. אין עוררין על כך שהיא נראית אסרטיבית וחסונה וגם אקזוטית במידה הזויה כלשהי, ובכל זאת העבר הטראומתי שלה מסמן בה סוג של פגיעות.

בנקודה הזאת אני רוצה להסתייג ולשוב לשחר ההיסטוריה של הקומיקס האמריקני, שבראשיתו היו הייצוגים של גיבורות-על לא פעם מעניינים ואף מקוריים. קחו לדוגמה את "האישה באדום", צלפת קטלנית בגלימה אדומה, או מאדאם פאטאל, גבר הנלחם בפשע כשהוא מחופש לאישה זקנה.

יחד עם זאת, בתקופת הזהב של הקומיקס ניכר שהמגמה השתנתה, ונשים צעירות בהרבה הלכו והופיעו על שערי המגזינים. הן לא היו גיבורות-על בזכות עצמן, אלא לכל היותר בנות זוג או מחליפות מקום של גיבורי-על מוכרים כמו Hawkman והפלאש. הן גם נעלמו לחלוטין, כמובן, מרגע שהכותבים מאסו בהן או שהן עצמן "החליטו" להתחתן עם הגיבורים ולהיהפך לאימהות ועקרות בית. המוקדם מבין השניים, כנראה.

קאטוומן

אבל נשים כן הצליחו להגיע בשלב מוקדם להופעות סולו, ברגע שהוחלט להוריד ממכסת הגיל שלהן עוד מספר שנים. מרגע שזוהו כ"ילדות" (girls), גם אם היו בפועל כבר נערות או נשים צעירות (כמו סופרגירל), הן יכלו להמשיך ולהילחם בפשע למשך שנים ארוכות ומבלי שהקריירה שלהן תועמד בסכנת פרישה. ה"ילדות" הלוחמות בפשע זכו להערצה מבלי שהפכו לאובייקט סקסיסטי, ויחסיהן עם גיבורי-העל העובדים לצדן היו מורכבים יותר מהמשיכה הרומנטית השגורה לעייפה, מבלי שאיימו על סמכות הגבר כדמות המבוגרת והאחראית.

קומיקס או קולנוע הם מדיומים ויזואליים, וגם הנשים נמצאות שם מלכתחילה בתור אובייקטים שאמורים להתבונן מהם. מתוקף ייצוגן האסתטי כביכול, הן לא יכולות להסתבך בקרב פיסי אמתי, שהרי זה יהרוס להן את הפן ועלול חס וחלילה לשבור ציפורניים. כוחות-העל שייוחסו להן יהיו בדרך כלל ומלכתחילה פסיביים ובלתי התקפיים. הן יוכלו להקים שדה הגנה, להפוך לבלתי נראות או לרפא את עצמן, אבל למי לכל הרוחות זה עוזר, כשצריך למנוע מנבל רב עצמה להשמיד את העולם? למעשה, גם אם אותם כוחות יהיו התקפיים מספיק כדי לא לגייס את התמיכה של העמיתים הגברים, הרי שנשות "האקס מן" תוכלנה להפעיל אותן ממרחק בטוח, כשהמאמץ היחיד שנדרש מצדן הוא הרמת היד באוויר והרכבת עדשות מגע לבנות.

גם שרירי הבטן של גיבורי-העל הם מעין אובייקט למבט. מה שבכל זאת אינו ברור הוא כיצד נשים אמורות לשמש בה בעת אובייקט של תשוקה ושל פחד, כשבגדי הים שהן לובשות לא ראויים אפילו לאימון פילאטיס בברכה. מבחינת יוצרי הקומיקס אין שום בעיה ש-Power Girl תרדוף אחר פורעי חוק כשמשטרת הצניעות תתאמץ להדביק אותה, או ש-Starfire תאתגר את יכולת הריכוז של ה-Teen Titans כשהיא מרחפת מעליהם בעירום כמעט מוחלט.

מעבר לכך, מדובר בייצוג שמנקודת מבט של נשים נראה כמגוחך משום שהוא מציג גוף שהוא למראית עין מושלם לחלוטין, למרות שבמהלך העלילה הוא אינו עובר טקסי טיפוח כלשהם וחלקים מסוימים בו גם אינם ממושמעים לכוח המשיכה. מדובר, בסיכומו של דבר, בייצוג שמגשים פנטסיה אירוטית של גברים לגבי "אידיאל יופי נשי", שכיאה לתרבות המערבית הוא גם לבן ורזה ושופע "במקומות הנכונים".

התפישה של נשים כקורבן מטובענת כה עמוק בתרבות גיבורי-העל, שלעתים היא פשוט אינה נענית לחוקי ההיגיון. קחו לדוגמה את הסצנה שבה קלייר נשבית על ידי הרוצח סיילר בסדרה "Heroes" ובמקום להשתמש בכוח הפיסי שלה כמעודדת, שואלת את הרוצח בתמימות "אתה מתכוון לאכול לי את המוח?" (תגובת סיילר: "איכס, קלייר, זה מגעיל").

ישנם כמובן כמה ייצוגים מרתקים של נשים בקומיקס, שבאופן תמוה טרם עובדו לקולנוע. She-Hulk היא לכאורה הדוגמה המובנת מאליה, בגופה המסיבי והשרירי, אבל גם וונדר וומן, שחורדינית חטובה, שימשה במשך שנים רבות כמודל לתנועה הפמיניסטית בזכות אומץ הלב ורדיפת הצדק שהפגינה. בעיני מצא חן במיוחד "האורקל" הגלגול האחרון והגאוני של באטגירל, שלמעשה משיב את הכוח לידיהן של נשים באמצעות הטכנולוגיה.

שי האלק

על זינה ובאפי, הגיבורות הנערצות מסדרות הטלוויזיה של שנות התשעים, אפשר להריץ שתי הרצאות נפרדות בנושא. אין ספק שהן נשים חזקות, דמויות מלאות ועגולות וגם גיבורות על במונחי העלילה שבראשה הן עומדות. בד בבד, הספרות הביקורתית בנושא טוענת שאותה עלילה, שנכתבה לכאורה על ידי גברים, מורידה מסמכותן כגיבורות כשהיא מעבירה אותן טכסי השפלה שגברים במעמדן לא היו עוברים. הן מוכות בצורה חמורה, נאלצות לוותר על בני זוג ועל בית חם, ולפעמים מוצאות עצמן בסיטואציות שבהן הן פשוט פורצות בבכי, תגובה מאוד לא שגורה אצל עמיתיהן הגברים.

דמויות שדווקא התקבלu מצוין אצל בנים ובנות כאחד בטלוויזיה היו "הפאוורפאף גירלס", שמעבר להיותן חמודות ואסרטיביות קסמו לילדים בעצם הדבקות שבה הגנו על כבוד המשפחה ואחת על השנייה, וגם שיקפו את עולמן של ילדות קטנות ב"מלחמה" שלהן בבנים.

כיום נהוג שבכל חבורת גיבורי-על יש אישה אחת, לא פחות ולא יותר. היא תמיד מאוד יפה, חזקה ולעתים גם חכמה בהשוואה למקביליה הגברים, מה שאמור לשבות לכאורה את לב הנשים שבקהל. העיקרון דומה לדו"ח מבקר המדינה לפני האחרון, אם תרצו, שבו נמצא כי אחד מכל שמונת בעלי תפקידים בכירים במגזר הציבורי היא אישה. יש לכך תפקיד סמלי, אך לא מספק. אם הופכים את התפקידים, רואים שנשים ממלאות אותם מקומות סקסיסטיים ופסיביים כבעבר, רק באופן מוצנע יותר.

בזמן האחרון עלתה השאלה למה טרם הופק סרט על האלמנה השחורה. אז כן, ישנו כמובן התקדים של כישלונותיהם החרוצים של סרטים דומים שהופקו בכיכובן הבלעדי של גיבורות-על. הסיבות בפועל לכישלונם של אותם סרטים, הן שגם גברים וגם נשים לא אהבו אותן. מחקרים מראים שהגברים שצפו באותם סרטים חשבו על הנשים כעל "ביצ'יות" וכנטולות סממנים נשיים, בעוד הנשים הסתייגו מהאלימות בה השתמשו אותן גיבורות, וטענו שהן למעשה ממלאות בסרטים תפקידים של גברים.

בלאק ווידו

מה נשים כן רוצות? נשים לסביות שהתראיינו למחקר על הסדרה "זינה" גילו שהן מתחברות אליה פחות בשל העלילה כשלעצמה, ויותר בשל היחסים המורכבים הנרקמים בין הדמויות הנשיות. בהמשך למבחן בכדל המפורסם, זה שמעריך את נוכחותן של נשים בסרטים לפי האפשרות שלהן לדבר על נושא שאינו גברים, נראה שגם הנשים עצמן מעוניינות לראות יותר ייצוגים של נשים, שמתאפיינים ביחסים מורכבים יותר מאשר המשיכה הבין- מינית. במלים אחרות, אנחנו מעוניינות לראות את אותה דינמיקה שאנחנו רואות בין נשים במציאות, על החברות והאחווה והקנאה והבגידה שנלוות לה לפעמים.

כשאישה אינה מוצאת אדם אחר שיבין ללבה או שישמש לה ככתף תומכת, אפשר להבין כיצד היא מאבדת את ההבחנה בין טוב ורע ומפתחת עולם מושגים מעוות, הנשען על פרובוקציה ביחסים בין המינים. בעבודת הסמינר שכתבתי בתואר הראשון טענו המרואיינות שמיסטיק נדחית מ"האקס מן" לא רק כמושג אהבה רומנטי, אלא גם כאישה וכמוטנטית בעלת עור כחול וכהה, כמעט שחור. היא לומדת לאמץ אפוא את ההופעה שלה כסממן היכר וכדבר שיש להתגאות בו, פשוט כי האלטרנטיבה היא להיות מוקצה מכל כיוון אפשרי.

אצל נבלות כמו מיסטיק, בניגוד לגיבורות כמו יריבתה מיס מרוול, אנחנו כן נראה שבירה של תקרת הזכוכית במונחי נטייה מינית וגזע. טקסי ההשפלה שעוברות נבלות יהיו, בהתאם לכך, מועצמים עד כמה וכמה בהשוואה לגיבורות. סביר להניח שעד סוף הסרט הן פשוט תשכחנה שהן נבלות קרות מזג ותתחננה לגיבור שיושיע אותן מגורלן האכזר ויהרוג אותן במו ידיו.

לא נעים לומר, אבל הפנטסיות התרבותיות שלנו שונות משל גברים. זה לא שאנחנו דוחות נשיות חזקה, אבל אנחנו כן נמשכות ליופי ולעדינות ולתבונה. אם אישה תרצה לפתור קונפליקט, סביר להניח שהיא תנסה בראש ובראשונה להשתמש ברצונה הטוב, ותנצל את האלימות רק כמוצא אחרון. מקובל לבקר בחריפות דמויות כמו הנסיכות של דיסני, אבל בפועל אנחנו כן רואות כפנטסיה את הסיפורים שלהן, משום שהם מייצגים גם ערכים נשגבים כמו רומנטיקה, חברות ואימהות.

לאו דווקא מדובר בשאיפות סותרות. בחלק מסרטי הפעולה כבר קיימת הכרה בפנטסיה של נשים, ונערך גישור מעניין בינה לבין מיתוסים תרבותיים. הגיבורה, וונדר וומן  או האלה אתנה, נולדת מלכתחילה למעמד עליון כלשהו, בתור נסיכה או אלה או מוטנטית רבת עוצמה. החברה מאפשרת לה לנצל את אותו מעמד, שגובר אף על סמכותם של הגברים, כדי להילחם בגבורה על הערכים שחשובים לה באמת, ובהם שמירת השקט והשלווה והגנה על הנדכאים ובעלי החיים.

דרך נוספת לנצח את הקלישאות היא פשוט להפריך אותן, באמצעות כתיבה של נשים ומודעות עצמית למגבלות האמתיות של גיבורות-על. אפשר להראות דמויות נשיות מורכבות יותר, שנראות ומתפקדות כמו הנשים שכולנו מכירות, וכך גם ליצור עמנו קשר עין, כשאנו יושבות בקהל.

אם נסתכל לרגע על המכלול של התפקוד שלנו, בעבודה, בלימודים, בניקיונות ובבישולים, נראה שכולנו למעשה אלופות בניהול זמן. האימהות שבינינו גם הוכתרו לא פעם על ידי ילדיהן כ"גיבורות-על", בזכות האופן הבלתי מתפשר שבו הגנו על שלומם ועל רווחתם. עד שהמאבק לשוויון זכויות יביא לייצוג הוגן ומכבד של הופעת נשים במדיומים הוויזואלים השונים, מוטב שהיוצרים הגברים באותם מדיומים יכירו בעבודה הקשה שנשים עושות בכל מקום, גם כשהן אינן מחוננות בכוחות מוטנטיים- ויפה שעה אחת קודם.

החושב הלא נורמלי

לחשוב מחוץ לקופסה

אם תרצי

Do not fear mistakes. There are none. -- Miles Davis

ולווט אנדרגראונד

בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל

הפרעות קצב ועיצוב

חפירות על עיצוב, מוזיקה ושטויות נוספות

מולטיוורס

קומיקס, קולנוע, טלוויזיה וכל מה שחוצה עולמות

נוֹשָׁנוֹת

פכים קטנים ועניינים שונים מתוך כתבים ישנים. הבסטה שלי בשוק הפשפשים של הזיכרון הקולקטיבי. _____ מאת אורי רוזנברג