הגרופית שסיבכה אותי: "קופסה בצורת לב" ונשים במטאל

המכנה המשותף בין להקת דת' מטאל פולנית ורומן על רוח רפאים רצחנית – ומה כדאי *לא* לקחת ממנו כשמדברים על תרבות האונס

המכנה המשותף בין להקת דת' מטאל פולנית ורומן על רוח רפאים רצחנית – ומה כדאי *לא* לקחת ממנו כשמדברים על תרבות האונס

נראה שאסונות לא מפסיקים לרדוף את להקת הדת' מטאל הפולנית Decapitated. ב-2007 חברי הלהקה היו מעורבים בתאונת דרכים. אחד מהם נכנס כתוצאה ממנה לתרדמת, ובהמשך נקבע מותו. ב-2011 הלהקה נוסדה מחדש ואף הוציאה ב-2017 את האלבום Anticult, שזכה לשבחים רבים, רק כדי שבהמשך השנה יעצרו חבריה בחשד לחטיפה ולאונס.

עוד על תרבות מעריצים בבלוג:

המעצר אירע בסנטה אנה שבקליפורניה בעקבות אירוע בספוקיין שבמדינת וושינגטון, ארצות הברית, לאחר ששוטר דיווח כי סייע לאשה שלטענתה נחטפה באוטובוס של ארבעת חברי הלהקה ונאנסה על ידם. מאוחר יותר דיווחה המשטרה על סגירת התיק. הסיבה – "מצבה הטוב" (well being) של הקורבן, כמו גם "השאיפה לצדק" עבור כל המעורבים. כן, בין השורות בהחלט נרמז כאן שהמתלוננת בדתה את כל האירוע מלבה, ואם הרמז לא היה ברור מספיק, גורמים במשטרה מציינים כי "עדים במקום" דיווחו שהבחינו במתלוננת נכנסת לרכב של הלהקה מרצונה. לפחות המשטרה שמרה לעצמה את הזכות להגיש כתב אישום נגד החשודים בעתיד.

בעוד של-Decapitated  הייתה לפחות את ההגינות לצטט את הדיווח היבש של המשטרה באתר הרשמי שלהם, יש כבר לא מעט גורמים בקהילת המטאל הבינלאומית שדורשים "צדק" גם בבית המשפט נגד המתלוננת. סולן להקת Behemoth אמר שחברי Decapitated "לא היו פוגעים בזבוב" ותהה מה יהיה לגבי המוניטין והמשפחות שלהם, מרגע שהחשדות נגדם בוטלו. הוא גם הפציר במוזיקאים "to strike back soon”, והבהיר לכל השאר: “אל תסקלו באבנים אנשים תמימים".

הפוסט המלא של אדם דרסקי:

אני מספרת את כל זה לאחר שנחשפתי לסערה שהפרשה עוררה ברשתות החברתיות בארץ ובעולם. אפשר לומר בעדינות שקמפיין #metoo לא עשה את דרכו לקהילת המטאל, ומרבית התגובות, מצד מוזיקאים וחובבי מוזיקה כאחד, האשימו את הקורבן. תהיה אשר תהיה האמת לגבי מה שקרה באותו אוטובוס, נראה היה שאותן דעות הושפעו פחות מהעובדות (הלא כל כך ברורות) לגבי המקרה העצוב הזה ויותר מהדימוי של מעריצות צעירות שנוהות אחר המוזיקאים האהובים עליהם – רובם המוחלט גברים, מבוגרים מהן בהרבה, שיוצרים טקסטים רוויים בדימויים של מוות ואלימות.

עוד מעריצה על המוקד – ג'ניפר מתוך "הגוף של ג'ניפר":

במעריצה שכזאת נתקלתי לאחרונה גם בספרו של ג'ו היל "קופסה בצורת לב". שמה הוא מריבת', אם כי אליל הדת' מטאל ג'ודאס קווין מכנה אותה "ג'ורג'יה", על שם מדינת המוצא שלה. היא כמובן מאוד יפה, צעירה וחטובה. היא גם מאוד אוהבת להתפשט, מתוקף היותה חשפנית. יש לה כמה תסביכים לא פתורים עם גברים בחייה, במיוחד עם אבא שלה, שהם כנראה הסיבה בשלה היא מעדיפה לבלות את זמנה עם פנסיונר שמתייחס אליה כמו לזבל. היא גם מאוד אוהבת מטאל, ויכולה לדקלם בעל פה שירים של AC/DC, תוך כדי מופע חשפנות.

מריבת', או ג'ורג'יה, נקלעת יחד עם ג'ודאס למצב שבו רוח רפאים רצחנית רודפת את שניהם, ותוך כדי מזכירה לה מה עשה ג'ודאס לאקסית שלו, עוד צעירה עם הפרעות נפשיות בשם אנה, או פלורידה. לא נראה שהמניע למסע הנקמה מטריד את בת הזוג הנוכחית במיוחד. למעשה, היא מתגייסת למען ג'ודאס במשימתו למגר את רוח הרפאים, ובתוך כך מוכיחה שהיא רוכשת לבן זוגה אהבת אמת, תוך שהיא מכחישה שוב ושוב את האפשרות שייפטר ממנה באותו אופן בו זרק לרחוב (תרתי משמע) את אהובתו הקודמת.

מריבת', או ג'ורג'יה, היא סטריאוטיפ. היא מיצוק חי של דימוי האישה שרווח בשירים של להקות כמו My Dying Bride או Thy Art is Murder: זונה קדושה, שמוכנה להתמסר עד המוות לגבר שאוהב אותה, כי היא מאוד יפה. היא מוכנה להשאיר את החיים הבעייתיים שהיו לה מאחור ולעלות אתו לאוטובוס הופעות לאמצע שום מקום. היא תודה על כל גילוי חיבה מצדו, ועדיין תמשיך לעטות איפור כבד ולרקוד לצלילי שירים שמדברים, מבין השורות או בגלוי, על רצון להתאבד.

בקהילת המטאל, גם בישראל, יש לא מעט מעריצות. לרובן לא מפריע שהסטריאוטיפ שחל עליהן לא ממש חל על גברים, או שהסטריאוטיפ לא באמת נכון לגביהן. כלומר, שהן נשים שמנהלות חיים תקינים לחלוטין, תוך שהם נהנות להאזין למוזיקה מסוג מסוים. הן ישמחו לפגוש את האליל הנערץ עליהן, לדבר אתו על מוזיקה ולקבל ממנו חתימה. אולי הן גם יסכימו להיכנס אתו לרכב. האם משמעות הדבר שהן מעוניינות באונס קבוצתי? למען הסר ספק, לא. אף אישה לא מעוניינת שיאנסו אותה.

האמת על תקרית Decapitated עשויה להיות מורכבת מכפי שהצטיירה בדיווחים הראשונים, ותתברר רק לקראת הגשת כתב האישום, אם יצא לפועל. בכל מקרה, חייבים להפריד בין האדם למוזיקה שהוא יוצר, ובין הדימוי שהוליווד משווקת לנו על מעריצות לבין מי שהן, בתור בנות אדם. הגיע הזמן להפסיק גם להתייחס לשפה פוגענית לכאורה של אמנות, או לטראומות אישיות, כתירוץ לפגוע באנשים אחרים. שום דבר לא מצדיק זאת, ובעולם אידיאלי, הייתה מערכת אכיפה שוויונית שנותנת את המילה האחרונה בנושא.

"קופסה בצורת לב", מאת ג'ו היל (2007). מאנגלית: שרון בן-דוד. אריה ניר הוצאה לאור בע"מ. 302 עמודים

המנגינה תימשך – עד שהספינה תשקע

מחשבות על יצירה בימים של מתקפת טרור בפריז, גל טרור בארץ והספרים "אצבעות של פסנתרן" מאת יהלי סובול ו-Station Eleven מאת אמילי סט. ג'ון מנדל

מחשבות על יצירה בימים של מתקפת טרור בפריז, אינתיפאדת יחידים בארץ והספרים "אצבעות של פסנתרן" מאת יהלי סובול ו-Station Eleven מאת אמילי סט. ג'ון מנדל

"אצבעות של פסנתרן"  הוא כנראה מה שהיה קורה לו עמוד הפייסבוק של "הצל", אחד מאמצעי התקשורת בעלי התפוצה הגדולה במדינה, היה הופך לחבר בקבינט המדיני-בטחוני. יש שיאמרו שהוא כבר נהפך לנחלת המציאות, מהרגע בו החלה לכהן מירי רגב כשרת התרבות.

זהו רומן דיסטופי שמתרחש "אחרי המלחמה הבאה", אותה מלחמה מוכרת עם רקטות, שהפעם החריבה כמעט לחלוטין את מרכז הארץ. בין ההרוגים – ראש הממשלה, בכירים בטחוניים רבים, כתבים צבאיים ועוד. למרות שגם הפעם האויב הוא כנראה החמאס או החיזבאללה, האיבה שאחרי המלחמה אינה מופנית כלפי הערבים או הפלסטינים, אלא כלפי האמנים.

למה דווקא האמנים? לא ברור. אולי האמנים הם שהשתתפו קודם לכן בחרם על ישראל או על השטחים, אולי ריגלו בפועל למען האויב או חברו לדאע"ש, אולי התחמקו מגיוס למילואים. לא מן הנמנע גם שפשוט נטפלו אליהם, שוב, בשל היותם תל אביביים-אליטיסטיים- שמאלנים. יהיה הרקע אשר יהיה, מעתה האמנים נאלצים לתת את הדין על עמדותיהם למשטרה. אחד אחד הם מתייצבים במעו"ז, המקבילה הבדיונית לשטאזי, מתיישבים בחדר החקירות ומשיבים בראש ובראשונה על השאלה: "האם היית מגדיר את עצמך כציוני?"

"אצבעות של פסנתרן" נכתב בשנת 2012. הוא לא צפה את הירידה התלולה במעמדה של המשטרה, לאור שורת התלונות על הטרדות מיניות, פרשת רונאל פישר וסאגת מינוי המפכ"ל. הוא גם לא צפה שהאלימות כלפי המתנגדים "למדיניות המשטר" לא תופעל במרתף חשוך כלפי ידוענים כמו איתי טיראן – אלא ברשתות החברתיות, מידי אנשים פרטיים עם רישיון לשנוא ולהרוג.

תיאור קריסת הציוויליזציה מתוך Station Eleven
תיאור קריסת הציוויליזציה מתוך Station Eleven

Station Eleven של אמילי סט. ג'ון מנדל מתרחש בעתיד פוסט-אפוקליפטי של ממש, העולם לאחר מגיפת השפעת שכמעט הכחידה את האנושות. אלא, שכמו בסדרות הטלוויזיה שנהיו לאופנה החדשה בטלוויזיה האמריקנית – "קץ הילדות" ו-"האיש במצודה הרמה"- העתיד שמתואר ב- Station Eleven נראה אוטופי, מנוטרל מגוונים פוליטיים ומויכוחים על יוקר המחייה. רק אלמנט דומיננטי אחד נותר בו, הפונדמנטליזם הדתי – שמוצג כניגוד לרוח הנוסטלגית הנעימה אשר נושאים עמם השחקנים והמוזיקאים ששרדו את קריסת הציווילזציה.

הדמויות ב-Station Eleven שואבות השראה ומונאות לפעולה מארתור לינדר, שחקן הוליוודי לשעבר שמוצא את מותו בליל התפרצות מגיפת השפעת, כאשר הוא מגלם על במת התאטרון את המלך ליר. שוב ושוב הן דנות בפיסות החיים שהותיר אחריו – מהרומן הגרפי של אשתו הראשונה ועד לחלופת המכתבים עם חברת הילדות שפורסמה ללא אישורו. התוצאה היא יצירת מיתולוגיה סביב דמות שבעצם לא היתה גדולה כל כך בחיים האמתיים, חלופה אוהבת ועם זאת מעט צהובה לססמאות הריקות מצד הכת המשיחית בהנהגת "הנביא".

כריכת הרומן הגרפי על שמו קרוי Station Eleven (איור: Nathan Burton)
כריכת הרומן הגרפי על שמו קרוי Station Eleven (איור: Nathan Burton)

Station Eleven נכתב בשנת 2014. שנה אחת בלבד לאחר מכן, הוא כבר מסתמן כרומן מיושן, שלא לומר נאיבי. איום השפעת אולי חוזר על עצמו מדי חורף, אבל מה שרצח מאות בהופעה של "איגלס אוף דת' מטאל", עוד בטרם קריסת הציוויליזציה, היה אש צלפים.

האם האמנות אכן מהווה תשובה לטרור ולהסתה? התשובה החד-משמעית של אמילי סט.מנדל, המשתמעת מהרוח הנוצרית ששורה על הרומן, היא כן. כמו אביו של הילד הצרפתי, בסרטון שהפך לויראלי ברשת, היא מסבירה שהדרך להתמודד עם רוצחים צמאי דם היא "פרחים ונרות". יהלי סובול סבור, לעומת זאת, שהאמנות היא התשובה אליה פונים הפוליטיקאים בכל פעם שבכוונתם להתמודד עם טרור באמצעות הוקעת הגורמים "הסמולנים" בחברה. כלומר, לאחר שמיצו את נשיאת שמה של הקרן החדשה.

הקריקטוריסטית מוסא ג'ארט עומדת לדין בגין הקריקטורה הזאת של הנשיא הטורקי ארדואן (מקור: toonpool)
הקריקטוריסטית מוסא ג'ארט עומדת לדין בגין הקריקטורה הזאת של הנשיא הטורקי ארדואן (מקור: toonpool)

שתי התשובות קיצוניות. הרי לכאורה כל עוד סופרים, שחקנים ומוזיקאים לא קראו לטרור, הוציאו לפועל פעולות טרור או לחילופין השתמשו בפעולה אמנותית כדי לנטרל מחבל, הדיון בזיקה בינם לבין המתיחות הבטחונית בטל בשישים. כל זאת, כמובן, אלמלא הטקסט עצמו הוא שהוביל לכאורה לרצח חפים מפשע – אבל כבר היינו בדיון הזה לאחר הטבח במערכת "שארלי הבדו".

מה שנותר רלוונטי הוא דיון בזכות ליצור ולבצע מחדש גם לאחר מוות והרס, והשאלה עד כמה צריכה אותה יצירה להיות נאמנה לתרבות שכבר אבד עליה הכלח. בשני הרומנים יש ניסיון להמשיך ולדבוק במסורת קאנונית (תאטרון שייקספירי, מוסיקה קלאסית) בעולם שמתעניין בה בעיקר לשם הנוסטלגיה, אבל גם דורש מהגיבורים ציביון אידיאולוגי שרחוק מהם כמו פריז וגוש עציון.

באופן בלתי נמנע, בשני הרומנים החדש והישן מתעמתים. עימות ארוך ומייגע (במיוחד ב-Station Eleven), שבסיומו האלימות היא שגוברת פעם נוספת, מותירה לגיבורים דבר מלבד תקוות מנופצות. המסקנה היא שלא ניתן לערב אמנות ופוליטיקה, אבל גם לא אמנות וכל דבר אחר. האמנים, בניגוד ליצירות העל-זמניות שהם מבצעים, גוועים לאטם במצב של משבר – מה שאומר כי כלל לא בטוח שהם יהיו שם להילחם אחרי שהתותחים יסיימו לרעום.

"אצבעות של פסנתרן", מאת יהלי סובול. 224 עמודים,, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר

Station Eleven" by Emily St. John Mandel. 333 p., Alfred A. Knopf"

הם מפחדים?; הרהורים בעקבות מפגש "הארץ" על מרכז ופריפריה

רשימה שנועדה לסקר את המפגש השלישי בנושא "ספרים ומספרים" שנערך ברמלה ונכתבה באיחור לאור ענייני השעה. האם אמני ישראל אכן "מכתתים רגליהם שנים לפריפריה" כדברי גילה אלמגור, או מכחישים את הצורך ב-"צדק ותיקון חברתי" הנדרש שם, כדברי רגב? פוסט על גאווה, דעה קדומה והקשר הלאו דווקא בלתי נמנע בין תרבות ופוליטיקה

רשימה שנועדה לסקר את המפגש השלישי בנושא "ספרים ומספרים" שנערך ברמלה ונכתבה באיחור לאור ענייני השעה. האם אמני ישראל אכן "מכתתים רגליהם שנים לפריפריה" כדברי גילה אלמגור, או מכחישים את הצורך ב-"צדק ותיקון חברתי" הנדרש שם, כדברי רגב? פוסט על גאווה, דעה קדומה והקשר הלאו דווקא בלתי נמנע בין תרבות ופוליטיקה

על המפגשים הקודמים בסדרה ניתן לקרוא כאן וכאן

מה אפשר כבר לומר על "סערת התרבות" שלא נאמר עד כה? בכל פעם שנראה כי ההתכתשות בין הצדדים הגיעה לקיצה, מגיעה עוד התבטאות בעייתית מבית היוצר של שרת התרבות רגב או אחד מבכירי אמני ישראל – ומכה גלים, בעיקר ברשתות החברתיות.

אולי דווקא בגלל התחושה שכל ניסיון של רגב או של גרבוז / קוטלר / סובול / אלמגור להסביר מה בדיוק חורה לו אצל הצד השני מסתיים בהאשמות בהתנשאות ובפעולה ממניעים אידיאולוגיים, מסתמן כי הסערה הגדולה השיגה בדיוק את ההפך. במקום דיון על גבולות חופש הביטוי, נוצר מצב בו אמנים חוששים להביע את עצמם. במקום הפניית אור הזרקורים לפריפריה או למוסדות של בני עדות המזרח, מחפשים בציציות של רפטואר מוסדות התרבות, כדי לאתר את שמותיהם של האמנים שמסרבים להופיע בבקעת הירדן.

"אמרו לי שכדאי לא להתראיין ולא לעשות אירועים", הודה מנכ"ל מפעל הפיס, עוזי דיין, בפתח כנס "הארץ" השלישי בנושא "ספרים ומספרים", שנערך הפעם, בעיתוי מעניין, ברמלה. דבריו האירו על אלו של הבאים אחריו בכנס, שהדגישו כי "דרך ארץ קדמה לתורה" וניסו להסביר כי בניגוד למשתמע מטענותיה של רגב, המרכז הוא שמתקרב לאחרונה לפריפריה- ולא להפך.

"חל שינוי עצום ביכולת ההכלה של האחר", טען לדוגמה ארז ביטון, אולי המשורר היחיד בן עדות המזרח שחדר לתכנית לימוד הספרות לבגרות של משרד החינוך, והוסיף "אני קובע אם יש לי הכוח להזיז עצמי מהפריפריה למרכז ההויה שלי. עם פרס ישראל מישהו הזיז אותי בכח למרכז".

'אמרו לי שכדאי לא להתראיין ולא לעשות אירועים', הודה מנכ"ל מפעל הפיס, עוזי דיין

בעוד שקשה להתווכח עם חשיבותו של משורר כביטון, יש בכל זאת להימנע מלחטוא לאמת ולהזכיר את הסערה הגדולה, בסיומה אכן הוחלט להעניק לו את הפרס. כל שופטי פרס ישראל לספרות התפטרו אז, לאחר שראש הממשלה וכמה מבכירי הליכוד, בהם רגב, האשימו את אנשי האקדמיה בתרומה למסע הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם. פרופסור אבנר הולצמן אף הואשם ספציפית, ושלא בצדק (כפי שהסברתי בפוסט הנ"ל), "בהתבטאויות נגד מזרחים". התבטאויות, שבטלו בשישים מרגע שהולצמן ושותפיו שבו לתפקידם והחליטו להעניק לביטון את הפרס.

אם האירוניה לא חמקה מעיניו של ביטון, הרי שהוא לא טרח להסגיר זאת במהלך הכנס. לחילופין, הוא הזכיר את שמותיהם של שמעון אדף, סמי ברדוגו ומאור זגורי כדוגמאות ליוצרים בולטים אשר "הציבו מול פנינו שכבות שבורות שנעשו חרסים", לא רק בשל הייצוג את בני עדות המזרח והפריפריה – אלא גם יצירת ספרות שונה "ואחרת" במובהק.

מנחת האירוע, שהרה בלאו, ציינה לקראת סופו כי לתחושתה חל "דיסוננס" בין הלך הרוח שהציג ביטון וזה שבפועל עדיין שורר בספרות העברית. מי כמוה חווה זאת ביום יום, כסופרת דתייה וילידת בני ברק, עוד עיר שלמרות קרבתה למרכז נחשבת לפריפריה לכל דבר. המשתתפים האחרים באירוע, הגם שמדי פעם הפגינו הזדהות עם תחושותיה של בלאו, דווקא נשמעו נוטים להסכים עם ביטון.

בישראל הוא נחשב לפחות פופולרי (מקור: cartoonstock.com)
בישראל הוא נחשב לפחות פופולרי (מקור: cartoonstock.com)

אליס ביאלסקי, ישראלית שבחרה להוציא לאור את ספרה הראשון ברוסית, סיפרה כי הגדירה את יצירתה מלכתחילה בתור "פריפריה בתרבות הישראלית", בין היתר בשל העיסוק במוסיקת פאנק וחיי יהודים במוסקבה של שנות השמונים. "כשאמרתי שאני רוצה להוציא את זה לאור בארץ אמרו לי שלאף אחד לא אכפת מהנושאים האלו" הודתה, ובה בעת הביעה תקווה שהוצאת הספר בעברית (בהוצאת "אפיק") תסייע ליצור את המפגש המיוחל בין יוצאי ברית המועצות והמרכז האשכנזי-חילוני.

דרור משעני ציין כי בעבר ספרים מסוג זה כלל לא נחשבו לספרות, אלא לדוקומנטים "מימי המעברה" או מחייהם של עולים אחרים. הרחבת גבולות הספרות העברית מחייבת אפוא לנסות להגדיר מחדש מהי בעצם פריפריה, ומדוע על מפעל הפיס לדרוש תקציבים גדולים יותר לפיתוחה.

משעני, שעלילת סדרת הבלשים שכתב מתרחשת דווקא בחולון (מרחק נסיעה מתל אביב שתושבי השרון, כמוני, יכולים רק לקנא בו), נכללת לדבריו בקטגוריה זו בשל עיסוק בנושאים שאינם שכיחים באופן יחסי, בז'אנרים בלתי שכיחים כמו השירה ובדמויות בלתי שכיחות, כמו הבלש.

לפי הגדרה זו, גם אירועי השירה של קבוצת "ערס פואטיקה" הנערכים בתל אביב ומושכים אליהם מאות אנשים (על פי משעני עצמו) – נחשבים לפריפריה. גם ספרות מדע בדיוני, ספרות גרפית, ספרות אירוטית, ספרות מורשת וספרות הכתובה ביידיש היא פריפריה לכל דבר ועניין, ועוד לא דיברנו על הספרות הערבית, שלא יכולה להיחשב "ספרות עברית" מסיבות אחרות. האם על המדינה לתקצב את כל אלו? האם על דיין להגדירן בגדר ספרות "שאינה זוכה לייצוג הולם" ולהעניק להן "העדפה מתקנת" בתקצוב ובמכירות?

ומה לגבי סופרים המתגוררים בחו"ל, כמו ראובן נמדר, זוכה פרס ספיר אשתקד? האם בניגוד לדברי דיין, לפיהם "סופרי ארצך קודמים", יש להגדירם כסופרים הכותבים אודות נושא בלתי שכיח, כמו חיי ישראלים בחו"ל, ולקדם את יצירתם בהתאם?

ואולי כולם מקנאים בפריפריה? (מקור: jsegarra.wordpress.com)
ואולי כולם מקנאים בפריפריה? (מקור: jsegarra.wordpress.com)

פריפריה, לשיטת ראש העיר רמלה, יואל לביא, היא בראש ובראשונה עניין חברתי. ההליכה שערכתי הלוך וחזור לספריית "בלפר" מתחנת הרכבת סייעה להבהיר היטב את כוונתו. הלכתי ברחובות צרים מאוד, נטולי מדרכה, כמעט נטולי תאורה, שוממים ברובם מאדם. הבתים שהקיפו אותי היו ברובם נמוכי קומה, ואת מספר בתי העסק שלא היו ממוקמים ברחוב הראשי ניתן היה למנות על אצבעות יד אחת. מול כל אלו בלטה הספרייה בה נערך כנס "הארץ", בגודלה ובניקיונה, ואפילו בחצר המטופחת ששימשה לה כמבואה. לא בכדי חששתי לחזור ממנה לבד בלילה.

בין הלאומיות המולדת והאידיאולוגיה, חופש הביטוי וחובת הרגישות, ובעיקר האגו מול הכבוד לזולת, אולי מוטב לבחון בעין נטולת פניות את המלים האלו: "אין ספק שהגיע הזמן לשנות את חלוקת המשאבים באופן שיוויוני עם דגש על חלוקה גאוגרפית וחברתית צודקת יותר – פריפריה, פיתוח התרבות היהודית, פיתוח התרבות הערבית וחיזוק הציונות והמורשת". את המלים האלו, רק אזכיר, כתבה בעמוד הפייסבוק שלה מירי רגב.

אפשר וראוי לנהל את הויכוח העקרוני בשאלת תקצובה של התרבות. כדאי גם לקחת בחשבון שבמציאות של תרבות מתוקצבת, תוכל המדינה להרשות לעצמה לסגת מסבסוד של יצירות או מוסדות מסוימים, ולו משום שהם עשויים להיות פוגעניים לחלק מהציבור או להטיל דופי ברעיון קיומה של המדינה.

איני בהכרח חושבת ששיקול דעתה של רגב נכון בכל המקרים שנדונו בתקשורת, שהרי חלק מהמוסדות שנפגעו ממנו נמצאים בפריפריה, ואולם אלו הן השלכותיו המידיות של "המודל הסובייטי" עליו מסתמכים האמנים, גם כשבכוונתם להציג יצירות העוסקות בדמות רוצח ראש ממשלה או מחבל.

מירי רגב, רוצה לקדם את הפריפריה? אפשר להתחיל מכאן

יתכן שחבר הכנסת אחמד טיבי (הרשימה המשותפת) הבריק כשהציע להקים קרן לאומית למימון פעילות תאטרון "אלמידאן" בחיפה. זו הצעה שאם אכן תצא אל הפועל, אולי תוכל לאפשר המשך קיום של אלטרנטיבה בתרבות הישראלית, ללא תלות במימון המדינה או באישורם של פוליטיקאים. האם כדאי גם לבחון חלופות אחרות? בוודאי, אבל אין להישאר במצב שבו אמנים בכירים מבהירים לרגב השכם וערב שאינה רצויה במשרד בו היא מכהנת, תוך השמעת האשמות הגובלות בגזענות ובמיזוגניה.

"אנו דוגלים בערכים ליברלים גם כלפי אלו שאינם בני עמנו וגם כלפי אלו שהם מתנשאים ויהירים", גרס ראש עיריית רמלה ולפתע חתר תחת דבריו: "מי שחושב שלאומיות היא פשע, מי שמבדיל עצמו ביוהרה של התנשאות ואליטיזם – זוכה ממני לרחמים ולחמלה". האם "רחמים וחמלה" הם ערכים ליברליים? לאו דווקא. לטעמי, אלו הם הערכים שמאפשרים לנו מלכתחילה להתנהל ביוהרה ובהתנשאות כלפי האחר. אם המרכז אכן מתקרב לפריפריה, ולא להפך- מוטב שהדבר ייעשה מתוך הכרה וכבוד. גם מקומה של האפליה המתקנת אינו נפקד, אך ספק אם תשיג את מטרתה אם תופעל משיקולים פוליטיים.

חלום מסורס ושמו "פארק היורה"

שערי הפארק המרהיב בעולם נפתחו מחדש, אחרי 22 שנה – אז למה שלא תיכנסו? • מחשבות על נבואת הזעם של המקור הספרותי, המחדל השערורייתי העולה מהסיפור עצמו והשיח שמדבר על גן חיות לדינוזאורים בתור "חזון"

שערי הפארק המרהיב בעולם נפתחו מחדש, אחרי 22 שנה – אז למה שלא תיכנסו?  • מחשבות על נבואת הזעם של המקור הספרותי, המחדל השערורייתי העולה מהסיפור עצמו והשיח שמדבר על גן חיות לדינוזאורים בתור "חזון"

בעוד פחות מחודש זה שוב יקרה. עוד סרט שבמרכזו גן חיות, עם דינוזאורים במקום אריות והיפופוטמים, יגיע בקיץ לאקרנים. כרגיל הוא יהיה עתיר תקציב, עטור בשמות כוכבים ("סטאר לורד"!) וקשור באופן רופף למדי לאחד משני הרומנים בסדרת "פארק היורה" של מייקל קריצ'טון.

מצפייה ארעית בקדימון ל"עולם היורה" נראה ששוב מקימי הפארק הידוע לשמצה לא ראו את הנולד, והשקיעו הון עתק בהנדסה גנטית של טורפים אינטיליגנטיים ובהבאת מבקרים לאי המבודד, שכמובן ייהפך עד מהרה לזירת טבח. אולי הסרט עצמו יציע תפנית מפתיעה, אך בינתיים מסתמן שזהו אותו חלום ישן נושן, שרוקם כצפוי עור וגידים של סיוט.

אין ספק שהביוטכנולוגיה עתידה להיות המהפכה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית… (אך) חלק גדול מהניסוי נערך ללא מחשבה תחילה… מסחור הביולוגיה המולקלורית הוא המאורע המדהים ביותר בתולדות האתיקה של המדע… המדענים התקוממו נגד כל סודיות במחקר, ואפילו סלדו מהוצאת פטנטים על תגליותיהם… מעטים מספור הם המדענים המולקולרים ומעטים מספור הם מוסדות המחקר שאין להם זיקות עסקיות… (המחקר הגנטי) מתנהל בחשאי, ובחיפזון, ולמען בצע כסף

פארק היורה (הקדמת המחבר), עמודים 9-11

"פארק היורה" הוא מסוג הרעיונות הנדירים שמתרחבים הרבה מעבר לתחומי הכריכה של הרומן שהגה אותם. זוהי הלכה למעשה תופעה תרבותית, כותרת אמביוולנטית לחלום האנושי אודות הקדמה המדעית, שמאפשרת לנו להחיות את המתים ולהעניק קווי מתאר לחזיונות גדולים מהחיים. זוהי גם הכותרת לנבואת הזעם אודות תאוות הבצע שמביאה את האדם לקחת על עצמו את תפקיד אלוהים ולנסות להשיג שליטה בטבע, הבלתי ניתן לשליטה מתוקף הגדרתו, למטרות רווח ובידור.

למרות כל אלו, האופן בו קמים הדינוזאורים על מגדליהם האנושיים מוצג בספרים ובסרטים כאחד כתאונה נוראה, שאיש אינו ערוך אליה ובוודאי שבוודאי אינו מסוגל להציל את עצמו, בהיעדר הציוד הנדרש להתגוננות מפני טי-רקס אימתני. זו טרגדיה, משום ההשקעה היורדת לטמיון והמוות הקשה מנשוא של רבים מהמעורבים בהקמת הפארק, אבל גם מחדל שערורייתי.

הקדימון ל-"עולם היורה", שעתיד לצאת לאקרנים ביוני:

בכל מדינה מתוקנת היתה קמה ועדת חקירה לבחון מדוע המייסדים לא השקיעה את מירב המאמצים בהבטחת שלומם של מבקרי הפארק ובטיפול מהיר במשבר, ומן הסתם גורמים לראש או שניים לעוף בתהליך. אלא שהוליווד, כידוע, אינה מדינה מתוקנת. בסדרת הסרטים המשבר בפארק מעולם לא טופל עד תום ואף כעבור זמן מה הפארק נפתח בשנית. זאת, כאשר האשמה באסון מוטלת על כתפיו המגושמות של דניס נדרי הבוגדני, או התנהלותו התמימה של המיליארדר ג'ון האמונד.

הסופר מייקל קריצ'טון, לו היה עדיין בין החיים, בוודאי לא היה מקים מחדש את הפארק- כשם שלא שיתף בסופו של דבר פעולה עם הפקת הסרט השלישי בסדרה.  קריצ'טון, בוגר לימודי רפואה בהרווארד ומתנגד ידוע לתיאוריית ההתחממות הגלובאלית, תיאר את ג'ון האמונד כקשיש חסר מצפון תאב בצע, ואת יתר המדענים ברומן (לרבות אלו המבקרים באי) כילדים פעורי עיניים וחסרי אחריות, אחוזי אמוק מהאפשרות הממשית לשבט דינוזאורים וחסרי כל מודעות להשלכות של אותה פעולה על מיקומם של בני האדם בשרשרת המזון.

פוסטר הסרט "עולם היורה" (מתוך io9, יח"צ)
פוסטר הסרט "עולם היורה" (מתוך io9, יח"צ)

התאונה שמובילה לשחרורם של הדינוזאורים ב"פארק היורה" אינה אפוא פועל יוצא של הגורם האנושי, אלא כורח בלתי נמנע של… הכאוס. תורת הכאוס, כפי שמציגה אותה דמות המתמטיקאי איאן מלקולם, מכירה בהיעדר האפשרות לחזות באופן אפקטיבי את השלכות פעולותיהן של מערכות, גם אם הן פועלות באופן דטרמיניסטי. חיזוי שכזה אפשרי למעשה אך ורק בהתקיים דיוק אינסופי בידיעת התנאים ההתחלתיים שבהן פועלות אותן מערכות.

במלים פשוטות יותר, התורה חושפת שגם בתוך המערכת הסגורה ביותר ניתן לערוך שינויים במצבים, בעלי השפעות מרחיקות לכת. שינויים, שאם יבואו לידי ביטוי בתנאי ההתחלה של מערכת דינאמית ולא לינארית עשויים לגרום לשינויים גדולים בהתנהגות המערכת בטווח הארוך – בתרחיש המוכר בשם "אפקט הפרפר". כך מסביר זאת מלקולם בסרט משנת 1993:

Dr. Ian Malcolm: There. Look at this. See? See? I'm right again. Nobody could've predicted that Dr. Grant would suddenly, suddenly jump out of a moving vehicle.

Dr. Ellie Sattler: Alan? Alan!

[Jumps out of the vehicle]

Dr. Ian Malcolm: There's, another example.

[laughs to himself]

Dr. Ian Malcolm: See, here I'm now sitting by myself, uh, er, talking to myself. That's, that's chaos theory.

קריצ'טון למעשה טוען שגם במנגנון המתוכנן בקפידה של תפעול פארק היורה, יש לקחת בחשבון את התרחיש שבו הכול יוצא משליטה, ובמילותיו של מלקולם life finds a way. יתרה מכך, על פי קריצ'טון אותו תרחיש לא נלקח מלכתחילה בחשבון משום שהמחקר פורץ הדרך בתחום התנהל כאמור "בחשאי, בחיפזון ולמען בצע כסף". כלומר, התנהלותו הפגומה לכאורה של המפעל המדעי יצרה את התנאים ההתחלתיים לכישלון התגלית הגדולה שהעלה תחת ידיו.

במאמר שעסק בספר משנת 2006 טען Saten Brier שקריצ'טון מפליא מכול להשתמש בטכניקה הספרותית Ficta- ביסוס רומן בדיוני על בעיה מדעית אקטואלית. את הטכניקה הזו ניתן לייחס, בדיעבד, למגוון רומנים קאנוניים של המדע הבדיוני, מ"פרנקנשטיין" של מרי שלי, דרך "האי של ד"ר מורו" מאת ה"ג וולס ועד "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי. המשותף לכולם הוא ביקורת על התנהלות המפעל המדעי והופעת דימויים מטילי אימה של תוצרי מלאכתו.

אמרו "מיתוס", לא "פארק" (מתוך cnet.com)
אמרו "מיתוס", לא "פארק" (מתוך cnet.com)

בתרבות הפופולרית, לעומת זאת, לא תמצאו ביקורת על הקדמה המדעית ואפילו לא הטפות נוצריות על "הניסיונות לשחק אותה אלוהים". תחת זאת, תמצאו חלומות. כאשר התקשורת סיקרה את כישלון המחקר שניסה לשחזר שאריות DNA  של הציפור הפרה-היסטורית Moa (וגילה, מאידך, של-DNA  יש אורך חיים חציוני של 521 שנים "בלבד") הכותרות תמצתו זאת כך:

  • Spielberg's Jurassic lark is just for the movies (The Sydney Morning Herald)
  • The end for dreams of a real life Jurassic Park? Researchers find DNA has a half life of 521 years (Daily Mail Online(
  • New DNA Study Crushes The Hope Of A Real Life Jurassic Park (Business Insider(
  • חוקרים: חזון "פארק היורה" בלתי אפשרי (NRG)

דינוזאורים אוכלי אדם, מישהו? מתי הפסקנו לפחד מהלטאות הפרה-היסטוריות שנכחדו בכוח עליון לפני מיליוני שנים והתחלנו לדבר על "פארק היורה" בתור "תקווה" או "חזון"? האם פעולת ההקמה לתחייה של המפלצות הענקיות היא שמלהיבה אותנו כל כך, או עצם האפשרות לעשות זאת ולהציג את התוצר לראווה במסגרת פדגוגית וספקטקולרית המתאימה לכל המשפחה, כמו זו שמוצגת בתחילת "עולם היורה"?

מבוקש מספר אחת (מתוך tvtropes.org)
מבוקש מספר אחת (מתוך tvtropes.org)

קריצ'טון, מיותר לציין, מעולם לא ראה שיבוט דינוזאורים בתור "חלום" – אבל סטיבן ספילברג כן. התסריט לסרט שובר הקופות שביים ב-1993 עיקר את המותחן של קריצ'טון מתוכנו הביקורתי והפך אותו לבידור קליל שמדגיש את ערכי המשפחה האמריקנית. ספילברג, בניגוד לקריצ'טון, חשב בראש ובראשונה על הקהל- וידע שהוא אינו חולם על דינוזאורים, אלא על הקולנוע. החוויה הקולנועית היא שמאפשרת לצופה לדמיין את הדינוזאורים חיים ומשתוללים בקרבתו- והיא גם זו שנשארת בחלומותיו זמן רב לאחר הצפייה.

למען הסר ספק ארגיע- "חלום" פארק היורה, יהיה אשר יהיה, אינו צפוי לקרום עור וגידים בעתיד הנראה לעין. סדרת הסרטים, לעומת זאת, תימשך גם בהיעדר הביסוס על המקור הספרותי של קריצ'טון, וכנראה גם בהיעדר המסרים שהפכו את הרעיונות העולים ממנו למונומנטליים כל כך. בסיכומו של דבר היא לא נועדה, אלא לספק את צרכם של ההמונים בחוויה הקולנועית של צפייה בדינוזאורים ממוחשבים – וברגע הבלתי נמנע שבו הם קמים גם עלינו. רגע כיפי בצורה לא נורמאלית, יש לציין.

פוסט זה מבוסס בחלקו על עבודת גמר שהוגשה בקורס "תקשורת ומדע" באוניברסיטת תל אביב, 2013. כל הזכויות שמורות (C)

פארק היורה (1992). מייקל קריצ'טון. מאנגלית: עמנואל לוטם. ירושלים: מפעלי דפוס כתר

כולם מדברים על נתניהו, אף אחד לא מדבר על תרבות

על ההיעדר הכמעט מוחלט של מצע בנושאי תרבות בבחירות 2015, ולמה לאנשי תרבות צריך להיות אכפת • וגם: הזמנה להרצאה בכנס ״עולמות״ שייערך באפריל

על ההיעדר הכמעט מוחלט של מצע בנושאי תרבות בבחירות 2015, ולמה לאנשי רוח צריך להיות אכפת • וגם: הזמנה להרצאה בכנס ״עולמות״ שייערך באפריל

פחות מחודש נותר עד לבחירות 2015, זמן להחליט למי מצביעים. החלטה לא פשוטה, בהתחשב בכך שמצעי בחירות פורסמו רק באופן חלקי על ידי המפלגות השונות, שמעדיפות להתמקד בינתיים בסרטוני בחירות הומוריסטיים ולהימנע מעימותים טלוויזיוניים.

למי יצביעו אנשי הרוח? אם תשאלו אנשים שמכירים אותם רק בגוף שלישי, התשובה ככל הנראה תהיה "רק לא ביבי". אביב גפן קרא "להעיף אותו קיבינימט", עמוס עוז לעג לו באומרו "שאולי בעטתי לו בראש חזק מדי" וחיים באר כינה אותו, את ליברמן ואת בנט "אפסים".

לנתניהו יש כמובן גם לא מעט ידידים ואוהדים בקרב אנשי הרוח, כשם שיש לו בקרב הציבור הרחב. המשותף להם ולמתנגדי נתניהו הוא, על כל פנים, ההתבססות על עמדה פוליטית. תתעלמו מהעובדה שמדובר באנשי רוח, ולא תבינו מדוע העמדה שלהם זוכה ליותר חשיפה בתקשורת מעמדתו של כל אזרח מהשורה, גם אם הוא רהוט הרבה פחות מהזמר או הסופר או המשורר המצוי.

מאפיין נוסף שמשותף לאנשי הרוח הוא העובדה שאף אחד מהם לא דורש מהמועמדים השונים בבחירות מחויבות כלשהי בנושאים הנוגעים לתחום עיסוקם. הם כל כך מאושרים מההזדמנות לומר את אשר על לבם, שלפתע נשכחת מאותו לב המועקה על כך שפרס שרת התרבות ניתן עבור "יצירה ציונית", שפרס לנדאו כמעט הוענק ליצחק לאור וששני שופטים הודחו מוועדת פרס ישראל לספרות.

אפשר להבין אותם. דמיינו לעצמכם כיצד בוודאי ייראה מצע הבחירות של מפלגות כמו "הליכוד", "המחנה הציוני" ו-"יש עתיד"', בהנחה שעוד יטרחו להכין מצע שכזה עד לבחירות. ההשערה שלי היא שמילות המפתח תהיינה "יצירה ציונית" ו-"לייצג את ישראל", תוך הדרה ברורה של יצירות שלא נוצרו על ידי יהודים פטריוטים ושאינן מהוות תעמולה במישרין. מצד שני, כן ברור שיובטח שם, לפחות באופן מופשט, תקצוב נאות אליו משוועים מוסדות תרבות ופקולטות למדעי הרוח, כמו גם הקמת במות וקרנות להפצת היצירות של יוצרים ישראלים בארץ ובעולם.

גל קולות בדרך (מקור: Dave Granlund)
גל קולות בדרך (מקור: Dave Granlund)

למצע בחירות עם אג'נדה תרבותית, מיותר לציין, יש גם אפקט מרתיע. מטבע הדברים משתמעת ממנו איזו כניסה לטריטוריה אסורה, התערבות בתרבות של חופש ביטוי וחופש יצירה. התערבות, שהיא טאבו בכל מדינה דמוקרטית ועל אחת כמה וכמה במדינה בעלת תרבות שיח כה נפיצה.

מצד שני, אלו הם בדיוק הדברים שאנשי רוח מבקשים לגונן עליהם, בכל פעם שהם מתייצבים מול הממסד. הם מנסים לגונן על חופש הביטוי שלהם להשתמש גם בביטויים שנויים במחלוקת, להוקיר באופן אובייקטיבי את אלו מתוכם הראויים לשבח ולהערכה ובה בעת להדיר מתוכם את אלו שאינם ראויים לדעתם להוקרה שכזאת, בשל חשש לפגיעה בכבוד האדם.

בבחירות 2015 ישנה רק מפלגה אחת שסעיף שלם ומפורט במצע שלה נוגע לתחום התרבות. שלא במפתיע, זאת מרצ, אותה מפלגה שבכנסת ה-18 קידמה באינטנסיביות את "חוק הספרים". הסעיף המוקדש בתרבות במצע המפלגה ארוך (ארוך יותר מזה הנוגע לספורט, לדוגמה) ושופע הצעות מעשיות ויישומיות חשובות, כמו חקיקת חוק זכויות יוצרים חדש שיגן על זכויות העובדים בתחום התרבות והאמנות, כמו גם תמיכה מוגדלת בספריות הציבוריות.

כל זה טוב ויפה, ובכל זאת – מרצ אינה מייצגת את כל האמנים באשר הם. לא מובן מדוע לא קיימת לה אלטרנטיבה עבור מצביעים שלאו דווקא מזדהים עם יתר עמדותיה של המפלגה, ועוד יותר לא מובן כיצד אלו שמגיעים מתוך תחום הרוח אינם דורשים אלטרנטיבה שכזאת מהמפלגות האחרות.

השפעה? אולי

״לא נראה שלאנשי רוח יש איזושהי השפעה, וגם אם כן זו לא השפעה גדולה, הרבה פחות מההשפעה שהייתה להם פעם״, כך אמר לי הסופר ניב קפלן בראיון שערכתי איתו לפני כשנתיים ואשר נגע ליחסי ספרות ופוליטיקה. קפלן, שמרבה להתבטא נגד ראש הממשלה בעמוד הפייסבוק שלו, עורך הפרדה בין דעותיו כסופר וכאזרח. הפרדה, שניתן למתוח עליה ביקורת לאור שאיפתו של קפלן ש"יקום מנהיג, שטובת המדינה עומדת לפני טובתו האישית".

ספרות היא לאו דווקא תחום פוליטי, ואין סיבה שתיצבע בגוונים פוליטיים, רק משום שברקע יש תקופת בחירות. זאת גם לא סיבה להימנע מהשמעת דרישות לנבחרי הציבור הנוגעות לאינטרסים חשובים של אנשי הרוח, כשם שדרישות אלו עולות מדי מערכת בחירות מטעם אנשי תחומים כמו מדע וספורט.

בדיוק בזמן לבחירות (מקור: politicalcartoons.com)
בדיוק בזמן לבחירות (מקור: politicalcartoons.com)

אפרופו בחירות, חג החירות הולך ומתקרב ואתו גם כנס ״עולמות״ למדע בדיוני ופנטסיה, שהשנה יעסוק בנושא… עולמות. אני אעביר שם הרצאה בנושא ״העולם שאחרי אפוקליפסת הזומבים״, ביום ג׳ 7.4.15 בשעה 10 בבוקר. לינק לתקציר ולתוכניה המלאה יועלו לעמוד הפייסבוק של הבלוג בהמשך.

מסתבר שהמרצה להיסטוריה של הסיפורת העברית הוא "אנטי-ציוני"

או כך לפחות טוען בתוקף נתניהו. כסטודנטית לשעבר אצל פרופסור אבנר הולצמן, ניסיתי לרדת לעומקו של עניין ולהבין אם זה המרצה האהוב שהשתגע, או העולם כולו

שמונה שופטים פרשו עד לכתיבת שורות אלה מוועדות פרס ישראל, ולמעשה רק שניים נותרו בוועדות לחקר הספרות, הספרות והקולנוע. פלא גדול יהיה אם גם הם לא יפרשו מתפקידם במהלך היממה הקרובה, ופלא גדול עוד יותר יהיה אם הפרס היוקרתי יחולק בסיכומו של  דבר.

הכול התחיל מביטול מינויים של שניים מהשופטים בפרס לחקר הספרות, פרופסור אריאל הירשפלד ופרופסור אבנר הולצמן. את פרופסור הירשפלד אינני מכירה אישית, ולכן אימנע מלהתייחס אליו. אצל פרופסור הולצמן, לעומת זאת, למדתי כסטודנטית בחוג לספרות, במסגרת הקורס השנתי אותו הוא מעביר מזה מאז-ומעולם-פחות-או-יותר בשם "הסיפורת העברית במאתיים השנים האחרונות: מבוא היסטורי".

הדעות לגבי הולצמן במחזור שלי היו חלוקות, אבל לא בגלל הסיבות שראש הממשלה היה מתאר לעצמו. רבים מאיתנו ראו אז את הולצמן כמלומד נוקשה ויודע כל, נטול הלהט "הפוסט-ציוני" אותו מנסים כעת לייחס לו במפלגת הליכוד. הוא היה מגיע לכל שיעור ב-10:15 בדיוק, כשהספרים הרלוונטים מונחים על שולנו ומעביר את החומר בסדר כרונולוגי ובשליפה אנציקלופדית. כל זאת, באופן שאחת הסטודנטיות השוותה לפרופסור בינס, המורה להיסטוריה מסדרת ספרי "הארי פוטר", שממשיך לעסוק בעבודתו כרגיל מבלי לשים לב שמזמן הפך לרוח רפאים.

יש בכך דבר מה קסום. אני מאוד נהניתי לבוא לשיעורים שלו, ללמוד על סופרים קאנוניים שאת שמותיהם הכרתי עד אז רק בשמותיהם של רחובות ולשמוע שפע של אנקדוטות מחויכות מהוועדות שחילקו להם פרסים, כלומר מהולצמן (איכשהו נדמה שהוא השתתף בכל הוועדות, מאז קום המדינה). אני גם זוכרת כיצד הייתי ממשיכה מהשיעור שלו, בחלוף "חלון" של ארבע שעות במערכת, לשיעור המבוא של ד"ר אורלי לובין, שכמו מרצים רבים בגילמן – מעולם לא ניסתה להסתיר מהסטודנטים את דעותיה הפוליטיות.

מהן דעותיו הפוליטיות של הולצמן, בעצם? האם יתכן שבין כל ההיכרויות עם סופרים מתקופת ההשכלה ודור "בארץ" פספסה בחורה מבית ימני ומסורתי טוב שכמותי מסר חתרני, עם אוריינטציה שמאלנית מובהקת? הרי לפי הפוסט שפרסם אתמול נתניהו בפייסבוק, עברתי פחות או יותר שטיפת מוח מידי "השמאל הקיצוני, האנטי ציוני והפרו-פלסטיני, שמטיף לסרבנות לשרת בצה"ל".

הפוסט שפרסם היום נתניהו בפייסבוק (צילום מסך)
הפוסט שפרסם היום נתניהו בפייסבוק (צילום מסך)

ניסיתי להיזכר במסר מהשיעורים שמטיף לאנטי-ציוניות, להפסקת הכיבוש, לסרבנות או להחלפת שלטון נתניהו. לא הצלחתי, לא נורא. גם אם נרדמתי בשמירה, הלפטופ אף פעם לא שוכח. פתחתי את הסיכומים של הקורס מהשנה הראשונה באוניברסיטת תל אביב, השנה שבה הייתי מקלידה בשיעורים גם את הלינק לסקר הערכת הוראה. לחצתי ctrl+f וחיפשתי שלל מילים נפיצות כמו "ציוני", "צבא" ו-"פלסטינים", מלים שאצל רבים מהמרצים בפקולטה למדעי הרוח היו מזמן מצטוותות לכותרת-העל "כיבוש". מצאתי אזכור אחד לצבא הרוסי, אזכור ל"הוא הלך בשדות", כמה אזכורים לתנועה הציונית בביוגרפיות של יל"ג, ביאליק וברדיצ'בסקי ואף לא אזכור אחד לפלסטינים.

טוב, יתכן שבשיעורים נהג הולצמן לשמור את דעותיו הפוליטיות לעצמו. מה לגבי המאמרים? אני זוכרת במעומעם את המאמר "דיוקנה של סיפורת ריאליסטית" מתחילת סמסטר א' שבו בין השאר תקף ספרות שלא הסתמנה בעיניו כריאליסטית. זכרתי גם אסופת מאמרים על הפרוזה העברית בשם "אהבות ציון", אבל מבט מחודש בכריכה האחורית חשף שלא כאן אמצא את מבוקשי: "הספר מבקש לאשר את קיום הקשר האמיץ ואף ההכרחי בין הספרות העברית לבין הציונות, ועם זאת להמחיש עד כמה הייתה ספרות זו פלורליסטית, מורכבת וביקורתית ולא שופר תעמולה פשטני". גם השרה לימור לבנת היתה מאשרת ניסוח שכזה.

קריקטורה על הטבח בקולומביין (מקור: freepublic)
קריקטורה על הטבח בקולומביין (מקור: freepublic)

משוכנעת שהרדיפה את הולצמן היא אקראית לחלוטין שבתי לאינטרנט, רק כדי לגלות ששוב הולכתי שולל. מסתבר כי הסיבה לפסילתו של חוקר הספרות אינה "הטפה לסרבנות" אלא "התבטאויות עבר נגד מזרחים". כיצד זה מסתדר בדיוק עם טענת השר שטייניץ, המתנוססת מתחת לפוסט של נתניהו, כי אנשי הרוח שנפסלו "מתבטאים בחריפות נגד קיומה של ישראל"?

למען הסר ספק, אני אשמח מאוד לגלות שבליכוד רואים בחומרה כה רבה כל ביטוי של גזענות או אפליה כלפי מזרחים, אם כי בהתחשב בפעילות שח"כ אלקין מייחס להולצמן "נגד מדינת ישראל"- כבר הייתי מצפה לשמוע שהפרופסור קרא להוציא להורג כל תושב ישראל שאינו ממוצא אשכנזי.

מסתבר שבשנת 2002 אמר הולצמן, במהלך דיון שנגע לתכנית הלימודים בספרות דאז, כי "אפשר ללמוד את שירת ארז ביטון במסגרת לימודי הבחירה, אולם כל עוד בתוכנית החובה המצומצמת, בפרק השירה, כלולה רשימה של שבעת המשוררים הישראלים הטובים ביותר של המאה ה-20 – אין לצערי שום יוצר מזרחי שעומד בקנה המידה של יוצרים אלה. סומק או ביטון אינם יכולים להיות כלולים ברשימה זו".

https://twitter.com/Nehemia_G/status/565940295833907200

הולצמן אמר את הדברים בעקבות החלטת הוועדה המקצועית, בה היה חבר, שלא להוסיף פרקי שירה של יוצרים מזרחים בחומר לבגרות בספרות. זוהי החלטה מצערת, בלשון המעטה, אך קשה להסיק ממנה על גזענות של ממש. למעשה, גם אם מתווכחים עם מומחה בקנה המידה של הולצמן על טעמו הספרותי, תהיה זו הגזמה פרועה לפטר אותו ועוד לטעון שהוא מייצג את "ההגמוניה הכוחנית של השמאל והשמאל הרדיקלי בממסד התרבותי", כדברי ח"כ מירי רגב.

מה שמשאיר אותי, שוב, עם כלום ביד. מתנגדי נתניהו יגידו שאני נלחמת בטחנות רוח, שמובן מאליו שראש הממשלה חושב שכולנו מטומטמים, שהוא בכלל נוקם על כך שבנציון נתניהו מעולם לא קיבל את הפרס המיוחל, שהולצמן הוא סתם שעיר לעזאזל, ושבאותה מידה יכלו גם לפטר מהוועדות כל אחד מהשופטים האחרים.

השאלה שמעסיקה אותי הרבה יותר היא למה נתניהו חשב שנבון לעשות צעד שכזה, בתקופת בחירות, ועוד להודות בריש גלי שביצע אותו משיקולים אנטי-דמוקרטיים בעליל, תוך מתן תירוצים דלים שגם אינם מתיישבים עם המציאות. עוד יותר לא ברור כיצד לא נמצא אף "ביבי-סיטר", לרבות יועצי הקמפיין שלו, שימנע ממנו לעשות כן. ~עדכון לשעה 8:27: כמה ימים אחרי פרוץ הסערה וגל ההתפטרויות, נזכר היועמ"ש שזה התפקיד שלו והורה לראש הממשלה לחזור בו. שבת שלום גם לך, יהודה וינשטיין.

אז זה מה שמצפה לנו, בשבוע בו נפסלה חנין זועבי מהתמודדות לכנסת? כי כמו שזה נראה כרגע, הכנסת העשרים תורכב מאוסף של בעלי תסביך משיחי, המתקוטטים ביניהם על מי ציוני יותר או פחות, ובינתיים עוסקים בציד ראשים מקארתיסטי של השכנים שאינם נאים בעיניהם.

אלוהים, שיעברו מהר השנה וחצי לבחירות הבאות.

מי בכלל צריך ספר שמשמיד את עצמו?

זוהי השאלה המרכזית העולה מתוך קמפיין קידום המכירות של ג'יימס פטרסון לספרו החדש. האם אכן מדובר בהברקה, כפי שטוענים בתעשיית יחסי הציבור, או בגימיק?

זוהי השאלה המרכזית העולה מתוך קמפיין קידום המכירות של ג'יימס פטרסון לספרו החדש. האם אכן מדובר בהברקה מרעננת שעשויה לשנות לנצח את הרגלי הקריאה, או בתעלול רהבתני המסכן חיי אדם? 

השבוע פורסם בתקשורת ניסוי שונה, יש שיגדירו אותו גם כמהפכני, בהיסטוריה של המו"לות האמריקנית. במשך חמישה ימים ניתנה לאלף מקוראיו המסורים של סופר המתח ג'יימס פטרסון ההזדמנות לקרוא את ספרו החדש, Private Vegas, בעותק דיגיטלי חינמי. זאת, תמורת הורדת קוד לאפליקציה מיוחדת המאפשר לראות כמה אנשים קוראים את הספר ברגע נתון, עד כמה התקדמו בקריאתו ואפילו מה קצב פעימות הלב שלהם ברגעי השיא (Cliff Hangers) בהם מתמחה פטרסון בכתיבתו.

עוד לפני כן, השיק פטרסון באתר האישי שלו קמפיין יוצא דופן, במסגרתו הובטחה חבילה אישית, הפעם בשווי 294,035 אלף דולר, לקורא שיהיה מעוניין לקרוא עותק פיסי של הספר במקום מבודד, ולזכות גם בארוחת ערב במסעדה יוקרתית עם פטרסון עצמו.

בשני המקרים התבקשו קוראיו של הספר לסיים אותו ב-24 שעות. בתום אותו פרק זמן, היה אמור העותק של הספר להשמיד את עצמו באופן "קולנועי ומפואר", ולא להותיר מעצמו כל זכר. בעוד שעבור קוראי העותק הדיגיטלי מדובר בסך הכול בהורדת קובץ גדול מעט מהרגיל, הרי שהפקת העותק הפיסי הצריכה גם את שכירתה של יחידת חבלנים מיוחדת. יחידה, שתתלווה למיליונר אשר יבחר לקרוא את העותק המיוחד במיקום האקסקלוסיבי שנבחר עבורו, ואשר יוכל לצפות בטיפול בהשמדת הספר (באמצעות פיצוץ עצמי של הספר, או באמצעות יחידת החבלנים? לא ברור) דרך משקפת שתונפק אף היא בעבורו, כשהיא מצופה זהב.

"חוויה"- כך הסבירו בסוכנות יחסי הציבור הניו-יורקית Mother את הקמפיין היקר, תוך מתן רמיזה עבה לקהל היעד אליו הוא פונה. Private Vegas, כשמו כן הוא, מניח ככל הנראה שקוראיו האמידים של פטרסון ניחנים בעודף זמן פנוי ולפחות חלקם גם בתשוקה לעשות דבר מה קיצוני עם מיליון שקלים שברשותם. ייאמר לטובת פטרסון כי זאת הנחה שבחלקה היא די מבוססת, בהתחשב בכך שחלק מהקוראים שאולי ירצו להשתתף, כפי שאמר בעצמו, "הם חברים שלי".

אל לנו לחלוק על היכרותו האישית עם פטרסון עם קהל הקוראים, ובכל זאת הניסיון המלאכותי שלו לחלק את חוויית הקריאה למחלקת תיירים ועסקים, בדומה לטיסה במטוס או לשימוש בכרטיס אשראי, מדיפה ניחוח מעט יומרני. הרי אפילו באתר המקדם את הקמפיין מציין פטרסון שקוראים אשר לא מספיקים לקרוא את הספר בזמן שהוקצב, יכולים להמשיך מהיכן שהפסיקו בעותקים "הרגילים". גם קוראים שאינם מעוניינים לשלם עבור המשך הקריאה, יוכלו מן הסתם לעשות זאת באמצעות הורדות בלתי חוקיות באינטרנט. מה שמעלה אוטומטית את השאלה  – האם השמדת הספר היא גימיק, או המצאה לא-נטולת-פגמים, העשויה לשנות לעד את האופן שבו משווקים לנו ספרים?

הקוראים לא ממהרים

קריאת רומן לא דומה לשימוש באפליקציית "סנאפצ'ט". לא תמצאו בספרו החדש של ג'יימס פטרסון תמונות עירום של שחקניות הוליוודיות, מידע מסווג של סוכנויות הביון או רכילויות על חבריו של פטרסון בעמק הסיליקון. יש שיגידו כי האירוניה הגדולה בהשמדת הספר היא שממילא תוכנו מסתמך על מתח גבוה "במשקל נוצה"- ושאף אחד לא שב אליו לאחר תום הקריאה. אלא, שבתעשיית הפרסום אכן סחים על הקמפיין של פטרסון בתור "מהפכה" ולו משום שהוא "מנער את השיטה המנומנמת", לדבריהם, שבה נוהגים על פי רב להשיק ספרים- באמצעות ערבי שירה יגעים, נדידות של המחברים בין חנויות הספרים ושליחת עותקים על פני המים למבקרי ספרות ובלוגרים למיניהם.

את ההוכחה לטעות הגדולה בטענה שלהם אפשר למצוא בכך שגם אחרי נבירה קפדנית מאוד בגוגל, קשה לדלות ביקורות מנומקות על ספרו החדש של פטרסון. נכון, הקמפיין הפומפוזי הושק לפני ימים ספורים בלבד, ואולם בהתחשב בזמן שהוקצב למעריצים לסיים את הספר – הציפייה הייתה שהביקורות יועלו לרשת עוד במהלך השבוע, אם לא בתוך שעות ספורות.

גם אם לא כך הדבר, הצפייה הייתה שלכל הפחות הטכנולוגיה שבה הופק הספר תגדיר מחדש את האופן שבו אנו קוראים ספרים, או שנגלה כי במבט לאחור היינו זקוקים לחוויה שבקריאת ספר המתפוצץ בקול תרועה, ולו כדי להתגבר על אובדן הספר כאובייקט פיסי וחד-פעמי, כפי שהיה לפני המצאת הקינדל. לכל הפחות היינו מצפים שארגוני ביון כלשהם (אהמ, אהמ) יפרסמו אזהרה לגורמים הרלוונטים נגד נטילת חלק בקמפיין, מחשש לפיגוע טרור.

שנת 2015 הוכרזה על ידי מייסד פייסבוק, מארק צוקרברג, בתור "שנת הספר". בעמוד הפייסבוק שייסד, הנקרא בפשטות "שנה של ספרים", מעלה צוקרברג בכל פעם את פרטיו של ספר אחר ומבקש ליצור דיון אודותיו. בלוגרים אחרים הכותבים על ספרים אומנם לא נהנים מ-70 אלף עוקבים או מהאפשרות של צוקרברג להקפיץ כל ספר לרשימת רבי המכר, ואולם גם הם בדרכם מבקשים בכל פעם לדון בספרים – ואם הם אוהבים אותם, גם לקדם את המכירות שלהם.

אנשי ספר מכירים גם הם לא מעט שיטות קידום מכירות לחנויות ספרים, כלל לא "מנומנמות" כמו אלה שהוצגו כאן קודם לכן. ישנן חנויות המושכות אליהן קהל באמצעות קונספט מסוים, כמו דגש על ספרי פנטסיה, בירה או הקמת מועדון קוראים. ישנם משווקים המשקיעים בהפצת המילה על הספר באתרי קמעונאות כמו אמזון וישנם כאלה שדואגים לטיפוח הקשר של הסופר, על אחת כמה וכמה אם הוא כותב לדור הצעיר, עם קהל הקוראים בפייסבוק ובטוויטר.

תמונת תקריב של הפצצה (מקור: techtimes)
תמונת תקריב של הפצצה (מקור: techtimes)

לגיטימי להמשיך להתייחס לספרים כאל צורת בידור אנכרוניסטית, הנקראת בעיקר על ידי הדור המבוגר והאמיד, או על ידי הדור הצעיר והנרקסיסטי. אולי בעת כתיבת שורות אלו כבר נמצא המיליארדר שנאות לשלם רבע מיליון דולר על הזכות להתבצר יממה שלמה בחדר מבודד ולהיפגש לארוחת ערב אחת עם ידידו הוותיק פטרסון. אולי הרשת נשברה מעומס הביקורות שהעלו גולשים אודות המותחן החדש ומורט העצבים שכתב.

אלא, שספק אם בעקבות קמפיינים שכאלו תתתרחש מהפיכה בשיטת השיווק של ספרים פיסיים, או שאלו יימכרו פתאום בהמוניהם, על אף הירידה במכירות מאז כניסתו לתוקף של "חוק הספרים". זהו ניסיון למכור באופן יצירתי ולא מאוד מוצלח חוויית קריאה, שלפחות בחלקה כבר עברה מן העולם. לעת עתה, הוא יוצר בעיקר רושם של התחכמות, שלא לומר סיכון מיותר במוות מידי פצצה. היזהרו מאוד כשאתם מניחים את הספר מהיד, חברים.

על צביעות, שנאה וזיכרון לטווח קצר בגינוי מתקפת הטרור בצרפת

וגם: למה הגיליון המיוחד של "שארלי הבדו" חייב לראות אור, למרות הכול?

"הכול נסלח", זהו הכיתוב בשער הגיליון המיוחד של העיתון הסאטירי "שארלי הבדו" שיופץ מחר במהדורה בת שלושה מיליון עותקים בצרפת. "אני שארלי", נכתב בשלט שאוחזת דמותו של הנביא מוחמד בשער אותו גיליון, במחווה מצמררת לתמונות בני הערובה של ארגון דאע"ש, וכהקדמה לקריקטורות הרבות של אותה דמות בגיליון עצמו.

סיפור הטבח במערכת העיתון, העצרת ההמונית שנערכה בעקבותיו בפריז וההחלטה להוציא לאור את הגיליון המיוחד—כבשו כולם את הכותרות ברחבי העולם ועוררו מחאה בציבור ובתקשורת למען חופש הביטוי ונגד הטרור. רק למקום אחד הם בוששו מלהגיע—שערי העיתונים עצמם. באופן כמעט גורף נמנעו העיתונים המודפסים הגדולים, בעיקר בארה"ב, לפרסם את תמונת השער המלאה של "שארלי הבדו", ותחת זאת הסתפקו בלוגו העיתון ובכיתוב שפתח את פוסט זה.

הקריקטוריסט היהודי ארט ספיגלמן מאמין שזהו אקט של צביעות. "אתה לא יכול להניף את דגל חופש הביטוי ואז לצנזר את עצמך עד לנקודה שאתה במכוון מונע מהקוראים לרדת לעומק הסוגיות שאתה מסקר", גרס מחבר הרומן הגרפי המופתי "מאוס" והוסיף שאותה תמונת שער "לא עושה צחוק מהנביא, אלא לועגת למאמינים שיהרגו בשמו".

ספיגלמן כמובן לא פנה לעיתונים עצמם עבור מתן הסברים, ומדבריו משתמעת הנחת מוצא ברורה לפיה העיתונים מתנהלים כפי שהם מתנהלים מתוך פחד מתגובתם של מאמינים מוסלמים, אשר על פי מטיף השנאה הלונדוני אנג'ם חודארי "לא יכולים להשלים עם העלבת הנביא מוחמד" וכלשון אותו ציוץ מחולל-סערה של איל התקשורת האמריקני רופרט מרדוק, "נתפשים כאחראים לאירועים – עד שיוקיעו מקרבם את הסרטן הגיהאדיסטי".

ארגון דאע"ש אומנם הולך ומטיל עוד מצלו המאיים על מדינות המערב מדי יום, אולם האסלאם הקיצוני אינו הגורם הראשון או אפילו העיקרי שבגינו נאלצו מו"לים לבגוד בעיקרון "חופש הביטוי" ולצנזר פרסומים תחת ידם. קודם לכן היה זה הסרט הקומי "ראיון סוף", שתיאר התנקשות של מנחה טוק-שואו אמריקנית ברודן מהמדינה המבודדת והמסוכנת ביותר בעולם, הלוא היא קוריאה הצפונית, שצוין בו לראשונה בשמו ובדמותו.

מוקדם עוד יותר ב-2014, היה זה ספר העיון של וונדי דוניגר The Hindus: An Alternative History שנגנז לחלוטין על ידי שלוחת הוצאת "פינגווין" בהודו בעקבות תביעה שהוגשה נגדו ב-2009 על ידי לאומנים מקומיים, בה נטען כי הספר "בעל כוונות רעות, תוכן אנטי-לאומי, שפה פוגענית ואג'נדה הפוגעת ברגשות המאמינים ההינדים". באותו שבוע בו הוחלט לגנוז את הספר, התפרסם מאמר מערכת אודות התחזקותם של ”יסודות דמויי טליבאן“ בהודו, ובעל טור בעתון בולט אחר הזהיר מפני ”השתקתה של הודו הליברלית בידי אספסוף לא-סובלני ובידי מו“לים מבוהלים“.

ברם, הכותב האחרון שהצטרף בשנה האחרונה למעגל הקסמים היה איש הרוח הצרפתי מישל וולבק, שהחליט לעזוב את פריז ולעצור את מסע הקידום של ספרו החדש Submission, המתאר מציאות דיסטופית בה נשלטת צרפת על ידי חוקי השריעה.  מסריו של הספר, בשלו הופיע וולבק עצמו על קריקטורה בשער "השארלי הבדו" הוקעו בביקורות שונות כ"איסלאמופובים", ולו משום שהרומן עוסק בפרופסור לספרות שנאלץ להמיר את דתו לאסלאם.

חבל שכך, כי עיון שערך "האטלנטיק" בספר מעבר לעמודיו הראשונים חשף דמות שדווקא נהנית מהסידור החדש, ולו משום שהיא מקבלת משכורת גבוהה יותר. להבדיל מהייצוג הנלעג והצווחני של הצפון-קוריאנים בסרט "ראיון סוף", למשל, מדובר בסאטירה חברתית משעשעת ומורכבת, שמביעה אומנם חשש מסויג מעליית האסלאם הקיצוני—אך מפגינה סלידה דומה כלפי הימין הקיצוני בהנהגת מארין לה-פן, שעל פי וולבק "מגנה את זכותם של מוסלמים להצביע, כשם שאלו מגנים את זכותם של הומוסקסואלים להינשא".

שקופית שהופיעה בסיום הפרק האחרון של "הסימפסונים" כמחווה לקורבנות הטבח ב"שארלי הבדו"
שקופית שהופיעה בסיום הפרק האחרון של "הסימפסונים" כמחווה לקורבנות הטבח ב"שארלי הבדו"

שום ביטוי, מתנשא או מטופש ככל שיהיה, לא מצדיק רצח. אבל, ישנם ביטויים שמרגיזים ומשפילים את קוראיהם או את הסמלים הדתיים שלהם עד כדי כך, שהם עשויים לגרום להם להתחיל להרהר באותה אפשרות. בתגובה שניתן לפרש לחילופין כאמיצה או כמתחמקת מהקריאה של ספיגלמן "לא לנהוג בצביעות", צוטט עורך "הניו יורק טיימס", דין בקט, כאומר שלא יפרסם את שער הגיליון המיוחד של "שארלי הבדו" משום ש"הסטנדרט שלנו הוא שישנו קו המפקיד בין סאטירה ועלבון חסר טעם. ברב המקרים, מדובר בעלבונות חסרי טעם".

את פרסום האיור הפרובוקטיבי ניתן לפרש אפוא לכאן או לכאן, אם כי מובן כי במדינות בעלות רב מוסלמי, כמו מצרים, תהיה ההעדפה לא לפרסמו כלל- ולא לפגוע ברגשות רב קהל הקוראים. מה שלא מובן הוא מדוע לא ניתנת למישל וולבק האפשרות לדון באופן מורכב בסוגיות פוליטיות לגיטימיות, מדוע נשללה זכותה של וונדי דונקר להציע היסטוריה חלופית של ההינדואיזם וכיצד כמעט גנזה הוליווד את המילה הרעה היחידה שאמרה אי פעם על קים ג'ונג און. יתרה מכך, אם נפקד מקומם של המו"לים, מדוע האינטרנט אינו מהווה במה אלטרנטיבית ראויה לאותם פרסומים?

מתוך האתר הצרפתי The Local
מתוך האתר הצרפתי The Local

התשובה לכך התקבלה אמש, כשתומכי דאע"ש פרצו לחשבונות הטוויטר והיוטיוב של פיקוד צבא ארה"ב, אותו צבא שנלחם ב"מדינה האסלאמית" על אדמתה הכבושה בסוריה ובעיראק. "דאע"ש כבר כאן. אנחנו בתוך המחשבים שלכם, בכל בסיס צבאי", צייצו תומכיו האלמונים של הארגון, לאחר ששינו את תמונת הפרופיל לזו של צעיר מוסלמי. קולו של הצבא המפקד על כוחות הקואליציה נשדד ממנו, באקט שרק ממחיש את מה שנטען מזמן בתקשורת: האינטרנט הוא זירת הקרב האמתית של דאע"ש. העיתונים והוצאות הספרים הם בני ערובה שלו בתוך המיקום הגיאוגרפי שבו הם עובדים. השריעה כבר כאן…

או שלא. בעולם שבו השריעה הייתה ההגמוניה השלטת לא היה מתפרסם לעולם גיליון נוסף של "שארלי הבדו", בוודאי לא כזה המוקדש כולו לנביא מוחמד, בוודאי לא כזה המודפס למרות התרעות חוזרות לביצוע פיגוע טרור. הגיליון הזה חייב להתפרסם, ומי שיהיה מעוניין לקרוא בו – יעשה זאת, עם או בלי הקידומים החלקיים בעיתונים הגדולים. להבדיל אלף הבדלות, מי שיתנגד להופעתו – ימצא את השוטרים והחיילים הצרפתים ערוכים ונחושים להגן על ערכי הרפובליקה, על חיי אדם ועל זכותם של כותבים לעסוק ולפרסם את מלאכתם בביטחון.

הערה לסיום

בימים אלו נפתח פרויקט מימון המונים לפעילותו של בלוג הספרות המצוין "קורא בספרים", המפרסם באופן תדיר חדשות מעולם הספרות ותרם גם רבות לתפוצת של בלוגים אחרים, בהם זה שלפניכם. אני מאוד אוהבת לעקוב אחריו, ומניחה שבתור חובבי ספרות – יצא גם לכם לקרוא בו מפעם לפעם. כדי לסייע לירין כץ להמשיך לעסוק ולפרסם את מלאכתו בביטחון (כלכלי) אתם מוזמנים לתרום לו כאן סכום צנוע של דולר אחד בחודש. דרך מעולה לפתוח שנה אזרחית חדשה.

חברות היא לפעמים קסם אפל

סיפורו החשוב והעצוב של אדם סמית, לקוי למידה וחובב סדרת הטלוויזיה "פוני קטן", שהשליך את עצמו תחת רכבת נוסעת בעקבות האשמות בגניבה ספרותית של יצירת מעריצים • הערה אודות כנס "מאורות" שנערך בסוף השבוע בירושלים

סיפורו החשוב והעצוב של אדם סמית, לקוי למידה וחובב סדרת הטלוויזיה "פוני קטן", שהשליך את עצמו תחת רכבת נוסעת בעקבות האשמות בגניבה ספרותית של יצירת מעריצים • הערה אודות כנס "מאורות" שנערך בסוף השבוע בירושלים

ב-24 במאי השנה שם קץ לחיים אדם סמית, צעיר בריטי בן 19. הוריו, שלא מצאו אותו כששבו הביתה מעבודתם, איתרו פתק קטן עם מסר מטריד בין הניירות שעל מיטתו, ומיהרו ליצור קשר עם המשטרה. כעבור שעות ספורות סמית נמצא, לאחר שהשליך את עצמו תחת לרכבת דוהרת באת'רטון שבמחוז מנצ'סטר. "הגעתי להחלטה, מה שנעשה—נעשה", הייתה כותרתו של סרטון שהעלה לרשת החברתית "יוטיוב" ארבעה ימים בלבד טרם המעשה, ובו אמר "אני יודע שיש כל מיני אנשים. אני יודע מי אתם וכן, אתם יכולים להגיד מה שאתם רוצים".

זה היה יכול להיות עוד סיפור עצוב על בריונות ברשת, שהסתיים שלשום בהכרעת בית המשפט לפיה מותו של סמית נגרם כתוצאה מהתאבדות. סמית היה עשוי להתאים מאוד למשבצת של הקורבן הרגיש, בהיותו צעיר מופנם ולקוי למידה הסובל מפגמים מולדים בדיבור. אלא, שהגולשים שנהגו כלפיו בבריונות ברשת לא היו ביריונים ובמילותיו שלו—גם לא היו אנונימיים. מבחינתו, מדובר היה בחבריו.

סמית היה "ברוני" (Brony), הכינוי הנפוץ בתרבות הפופולארית למעריצי סדרת הטלוויזיה המצוירת My Little Pony: Friendship Is Magic שאינם ילדות קטנות, ולמרות זאת מתחברים אליה בדרך מסוימת. הם מכונים כך מאחר שעל פי רב מדובר בגברים בגילאי 18-35 שנהנים מתכני הסדרה של ענקית הצעצועים "הסברו" עד כדי כך—שלא פעם הם מפיקים עבורה תוכן עצמאי. מדוע? סרט דוקומנטרי שלם הופק בנושא, ועדיין התשובה אינה ברורה.

כל שידוע הוא שה"ברוניס" נוטים להזדהות עד מאוד עם תכני הסדרה, המציגה עולם מטריארכלי שבו כל הדמויות הראשיות הן נשים, שכל אחת מהן מאוד שונה מרעותה. האחת היא ספורטאית (RainbowDash), אחרת אינטלקטואלית (TwilightSparkle), חברתן השואפת לקריירה בתחום האופנה (Rarity), חברה אחרת שהיא קאוגירל (AppleJack) ועוד רבות ושונות. לא בכדי, ה"ברוניס" נוטים להצהיר על עצמם כפמיניסטים, כליברלים, כמקבלים את השונה וגם רֵעים זה לזה. לסמל קהילת המעריצים שלהם הם אף בחרו את הפונית DerpyHooves, הסובת מפזילה קשה וממגושמות שמקורה אינו ברור.

סמית הנלהב נהג אפוא להעלות תחת שם המשתמש GalaxyStar סרטונים ופוסטים לעמוד הטאמבלר שלו, בהם היה מגיב על תכני הסדרה האהובה עליו ומשתף סיפורים בכיכוב דמויותיה. 73 סרטונים שיתף בסך הכול בעמוד האישי שלו, בטרם נמחקו הוא ותגובות הנאצה שהוזנו לתוכו, לאחר שנודע על מותו הטראגי. מבין הסרטונים התמקדה חקירת המשטרה בסיפור שהעלה סמית זמן קצר לפני מותו, ואשר הוקע על ידי הגולשים הבקיאים בחומר כגניבה ספרותית.

סמית, שכאמור נהג לקרוא את תגובות הגולשים באדיקות, השתכנע מהטענות הרבות שעלו נגדו ובתגובה להחלטה להסיר את סיפורו מאחד מאתרי המעריצים הגדולים פרסם סרטון נוסף, תחת הכותרת "אני מצטער":

רק רציתי לומר שאני מצטער. אני פשוט אוהב לכתוב פאנפיקים. אני יודע שאתם חושבים שאני ז**. אני מצטער שהקול שלי לא כזה מבריק. אני יודע שעשיתי עבודה נוראית ואני רק רוצה לפצות את כולכם. אני מצטער. אם יש דרך שבה אוכל לפצות את כולכם. בבקשה. אני רק לא רוצה שיהיה לי מוניטין גרוע

המלים הכנות לא שכנעו את הקוראים שלוחי הרסן, שהגיבו לסמית ברשעות גדולה מתמיד: "אני לא ממליץ לך לעשות יותר סרטונים עם דיבור—תעשה משהו יצירתי אחר במקום או שאני אקרע פה מצחוק", כתב לו מגיב אחד. אחר מסר: "אממם, מבלי לפגוע, אחי, לא היית צריך לוותר על שיעורי שפה בבית הספר" ושלישי עקץ בפשטות: "לא הבנתי פאקינג כלום".

עבור סמית זה הספיק. כאשר החלו התגובות להצטבר נראה פורץ בבכי, וימים לאחר מכן פרסם את הסרטון שבמבט לאחור בישר על מותו בטרם עת. הגולשים, בינתיים, המשיכו לפרסם תגובות קוטלות גם לסרטון האחרון תחת ידו. תגובות, שהמשיכו להגיע גם ימים לאחר שנודע על מותו.

בהתבטאות חריגה למעמדו, הצהיר הפתולוג הבריטי שאישש את נסיבות מותו של GalaxyStar כי הוא חושש שהאינטרנט עשוי להיות "סיכון קיצוני" עבור אנשים כמו סמית. "אדם היה תלוי במחשב, באינטרנט ובעיקר ב'יוטיוב' עבור הנאה ואינטרקציה חברתית, אלא שאז הוא גם היה נתון לשיפוט מידי בריות שמעולם לא פגשו בו, לא הכירו אותו ולא היו מודעות לקשיים הייחודיים לו", הסביר לכתבי "הדיילי מייל" וה-"מירור".

סיפור המוצא של Shadow Pony כקורבן לבריונות (מקור: youwillriseproject.blogspot.com)
סיפור המוצא של Shadow Pony כקורבן לבריונות (מקור: youwillriseproject.blogspot.com)

חיפוש שטחי באתרי מעריצים כמו Equestria Daily ו-FIM Fiction העלה דווקא התייחסויות מעטות למותו של סמית, אם כי אותן התייחסויות לוו כמובן בהוקעה של הנסיבות שהובילו להתאבדותו. מחברי יצירות מעריצים מוערכים ופופולרים יותר מסמית', כמו KKAT, לא הגיבו על מותו כלל. נחמה מסוימת אין כאן, משום שמקרה מעין זה דווקא אמור לזעזע את אמות הספים של קהילה הרואה עצמה ככה מחבקת וכה חופשייה מסטיגמות, ובה בעת כה נרדפת על ידי גורמים מחוץ לקהילה—הרואים בה סטייה כביכול מתפקידי המין הגבריים ואפילו, רחמנא לצלן, "גאווה".

מותו של סמית מעורר שאלות חשובות לא רק אודות הצביעות של קהילת "הברוניס", אלא אודות כפילות המוסר של קהילות רבות אחרות, שמתבדלות לכאורה בנאורותן, אבל מדירות מעצמן את החברים שאינם עונים לתכתיבי הקליקה הגברית-לבנה-שמאלנית. יתרה מכך, מסקנות הפתולוג על מותו של סמית' מעלות דילמה לא פשוטה: האם היה על הוריו של הצעיר לשלול ממנו מלכתחילה את הגישה לאינטרנט, האינטרקציה החברתית היחידה שהייתה לו עם בריות אחרות, ולו כדי למנוע ממנו את הפגיעה הרגשית העזה שהובילה למותו?

מיליוני מעריצים יש היום לסדרת הטלוויזיה של לורן פאוסט, בעיקר באירופה, ומובן שהטרולים שהגיבו כך לסמית מהווים אולי מאות בודדים מתוכם. בכל זאת מוטב יהיה לו הקהילה הבינלאומית תגביל מעט יותר את האנונימיות של גולשיה, תדגיש את חשיבות כללי השיח ביניהם, על חשבון הסטנדרטים הגבוהים הנדרשים מיצירות המעריצים וחשוב מכל—תעודד מפגשים פיסיים בין החברים, כדי שאלו יכירו זה את זה ויקבלו זה את זה, מעבר לפרופיל הפייסבוק או היוטיוב על שמם.

אורות בחשיכה

לכאורה ללא שום קשר, נערך כמדי שנה בקמפוס גבעת רם שבירושלים כנס "מאורות" למדע בדיוני ופנטסיה. מדובר בכנס צנוע, קטן וקצר בהרבה משני מקביליו הנערכים בתל אביב, אך מיוחד בדרכו שלו. ד"ר עיסאם עסאקלה הרצה במסגרתו על ספרות מדע בדיוני בעולם הערבי (על כל ששת כותביה), לייבל באטוויניק על אותה ספרות בשפת היידיש (שהוא אחד מכותביה) וחובבות ותיקות (פלוס דמיאן הופמן אחד) ניהלו פאנל על האופן שבו נשים לוחמות במדע הבדיוני משתקפות בעיניהן.

היה מעניין, קר מאוד ובעיקר מגוון. כשהאוטובוס פילס את דרכו לתל אביב, ונתקלתי בחדשות המצערות אודות אדם סמית, לא יכולתי שלא לחשוב על הסיפור שהגה—ואשר לא יכולתי למצוא בשום מקום ברשת. שאלתי את עצמי מה הופיע באותו סיפור, ועד כמה היה מושפע מתרבותו האנגלית של סמית ומעולם סוסות הפוני שאליו התחבר כל כך.

שאלתי את עצמי מה נדרש מסיפור כדי שייחשב לגניבה ספרותית, בנישה שבה הרוב כותבים באנגלית, מכירים אך ורק את ספרותהּ ואולי גם לא ניחנו בכישרון המצאה גדול. שאלתי את עצמי כיצד בדיוק התכוון סמית "לפצות" את עוקביו על פרסום הסיפור שלא נשא חן בעיניהם, וכעבור רגע ניסיתי שלא לחשוב על כך עוד. אני יכולה רק לקוות שאותם עוקבים לא יחדלו לחשוב על כך לעולם.

דרפי הובס בקמפיין נגד בריונות ברשת (מתוך: skylaproject.com)
דרפי הובס בקמפיין נגד בריונות ברשת (מתוך: skylaproject.com)

כמה נוח שיש שדים בעולם

מתפרעים? "מחבלים", שותפה בלתי נסבלת? "כלבה מרושעת", פסיכיאטרים? "מדענים מטורפים". ניסיון לכתוב ביקורת על סדרת פנטסיה לנוער עורר ב"מליצה" מחשבות אקטואליות על האופן שבו הדמוניזציה בשפה מזינה את ההסתה, כיצד ההסתה מובילה (גם) לרצח ואם לנצח כולנו נאמין בשדים

מתפרעים? "מחבלים", שותפה בלתי נסבלת? "כלבה מרושעת", פסיכיאטרים? "מדענים מטורפים". ניסיון לכתוב ביקורת על סדרת פנטסיה לנוער עורר ב"מליצה" מחשבות אקטואליות על האופן שבו הדמוניזציה בשפה מזינה את ההסתה, כיצד ההסתה מובילה (גם) לרצח ואם לנצח כולנו נאמין בשדים

דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה: כמה עשרות רעולי פנים צעירים מתחילים להתפרע ביידוי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה לנגד כוחות הביטחון, כפי שאירע פעמים רבות בשבועות האחרונים. כמה מהצעירים גם מתחילים להתקרב לעבר השוטרים והלוחמים, תוך שהם מתגרים בהם בצעקות ואולי גם מנופפים בסכין. המפקד האחראי בשטח, מבלי לחשוב פעמיים, מורה לנוכחים לכוון את נשקם ולירות. "שלא יישאר פה אפילו שד אחד חי!", הוא צורח.

הנה סיטואציה נוספת, גם היא מדומיינת, כפי שהופיעה באחד מפרקי העונה הרביעית של "באפי ציידת הערפדים": באפי סאמרס, הלוא היא קוטלת הערפדים, חולקת את חדרה במעונות הקולג' עם שותפה בלתי סימפטית, העונה לשם קאתי ניומן. עד מהרה מתחילה להתפתח איבה עזה בין השתיים, ובאפי מספרת למנטור שלה, רופרט ג'יילס, על כוונתה לרצוח את קאתי. "היא שדה מרושעת!", מסבירה לוחמת האור האמיצה, ולא מבינה מדוע ההצהרה הזו מדאיגה מאוד את ג'יילס.

באפי, למרבה הצער, אינה השותפה הראשונה שזוממת לרצוח בדם קר את האדם הבלתי נסבל שחולק עמה את חדרה, אבל היא ללא ספק השותפה הראשונה שעושה זאת מבלי להיחשב לפסיכופתית. ברגע שהאלימות בין השתיים מתפרצת, משתנים פניה של קאתי לפניה המכוערים של שדה, מה שהופך לפתע את רציחתה באלימות לאקט מאוד לגיטימי – ואפילו מתבקש.

באפי מספרת לג'יילס על חשדותיה (מקור: weheartit.con)
באפי מספרת לג'יילס על חשדותיה (מקור: weheartit.con)

גם הקולות הקיצוניים ביותר בשיח הפוליטי בישראל מכירים באיסור לנטול חיי אדם, כמו גם באיסור לציית לפקודה המוגדרת "בלתי חוקית בעליל". יחד עם זאת, גבולותיה של אותה הכרה מיטשטשים או יורדים ברגע שחדלים לחשוב על אנשי הצד השני בתור, ובכן, בני אדם. בשיאו של גל ההסלמה הנוכחי מצאנו את עצמנו משתמשים בשמות יחס כמו "אנחנו" ו-"הם", קוראים זה לזה בשמותיהם של בעלי חיים, ולעתים גם מאחלים זה לזה מוות מידי פצצות אטום.

זה נשמע רומנטי ואולי קצת מרוחק מהמציאות לייחל שלא תפרוץ כאן אינתיפאדה שלישית. אלא, שאותה תקווה נשענת דווקא על ההנחה שהמציאות היא אינה פנטסיה, ששדים לא קיימים מחוץ למיתוסים על שמם ושבני אדם פועלים מתוך מניעים טובים ורעים גם יחד, מה שאמור להגדיר אותם כאנושיים מלכתחילה.

בעולמה של קלואי סונדרס, גיבורת סדרת הפנטסיה לנוער של קלי ארמסטרונג, "הכוחות האפלים מכל", אין פנטסיה. למעשה, כאשר קלואי מתחילה לשמוע ולראות דמויות של רוחות רפאים, המחשבה הראשונה שלה ושל הסובבים אותה היא שאיבדה את שפיותה. כמו כל בן גילה שיצא מדעתו, קלואי מאושפזת אפוא במוסד המקומי לבני נוער בעלי מוגבלויות נפשיות, ומצופה ממנה להכיר בכך שהחזיונות הנגלים לעיניה הם אינם יותר מתעתועים של מחלת הסכיזופרניה.

זה רעיון מבריק ופשוט עד כדי כך, שמדהים לחשוב שהוא טרם נוסה קודם לכן בז'אנר הפנטסיה לנוער. אומנם הארי פוטר ככל הנראה לא היה נהפך לגיבורם של מיליוני מתבגרים אם היה נקשר למיטה בעוד הוא צורח שוולדמורט עומד להרוג אותו, ובני משפחת פיוונסי לא היו שבים מעולם לנרניה אם היו מתוודים על כך שלמעשה הם מבוגרים בגופם של ילדים. אבל זהו היחס האמין הרבה יותר לו זוכה הקסם בעולמנו, שבמקרים רבים הוא אכן רק הזיה במוחותיהן של בריות חולות.

צמיד המורכב מדפי טרילוגיית "הכוחות האפלים מכול" באנגלית (מקור: etsy)
צמיד המורכב מדפי טרילוגיית "הכוחות האפלים מכל" באנגלית (מקור: etsy)

עיקר כוחו של הספר הראשון בסדרה, הוא אפוא העובדה שברובו המוחלט, הוא כלל אינו ספר פנטסיה. הוא מעדיף להתמקד בהשתלבותה של קלואי החמודה והאינטיליגנטית בשגרת המוסד "בית לייל" ובקרב נערים ונערות אחרים, שהגיעו אליו איש איש מסיבותיו שלו. הוא מעמת אותה שוב ושוב עם מראות שהיא אינה יכולה להסביר, גם לא מתוך היכרות עם סרטי זומבים, ומאלץ אותה להבדיל בכוחות עצמה בין אמת לבדיה. עד לסיומו ממש הוא אף אינו מכיל נבל, כנהוג בז'אנר, למעט דמותה המעצבנת מעט של נערה קנאית.

נהוג לומר על דור ה-Y  שהוא נוטה להאשים את המבוגרים בבעיות להן גרם בעצמו, מימרה הממחישה עצמה בסיומו של "זימון" דרך קנוניה מרושעת של דור המבוגרים נגד דור הילדים, ההולכת וקורמת עור וגידים קונספירטיביים אף יותר בספרי ההמשך. אלא, שב"כוחות האפלים מכל" הקלישאה מוקצנת ואף הופכת לסוג של פרודיה עצמית – "הנערים החולים" לא היו חולים מעולם, המבוגרים מאז ומתמיד היו "מדענים מטורפים", שרצו לנצל את הילדים לשם ניסויים בלתי אתיים בעליל, והשדים? ברגע שהם מתגלים ככאלה, מותר להרוג אותם ולהקים אותם לתחייה, בהתאם לצורך.

בפנטסיות אין סכיזופרנים

בספרות הפנטסיה לנוער נוח מאוד לראות את המציאות בגוונים דיכוטומיים של "טוב" ושל "רע". נוח להאמין שכל האנשים "הטובים" הם בהכרח נחמדים ושאם נפגוש בדמות לא נחמדה במיוחד, היא תתגלה עד מהרה כבוגדנית ומרושעת, מה שיאפשר לנו להרוג אותה ללא רגשות אשם. זה ללא ספק מאוד נוח עבור הגיבורים, אבל קצת פחות הולם עבור קוראים בגיל העשרה, שלא באמת יכולים לפתור קונפליקטים דרך שימוש קיצוני באלימות.

ננסה, אם כן, לדמיין את האפשרות שקלואי לא הייתה נערה נורמטיבית, שבמקרה מסוגלת לדבר עם המתים, אלא חולת סכיזופרניה. ננסה גם לדמיין את התרחיש שבו באפי הייתה רוצחת את השותפה במעונות, רק כדי לגלות שידיה מגואלות בדם אנושי. עתידן של השתיים היה ככל הנראה עגום בהרבה מזה המתואר בספרים או בסדרת הטלוויזיה, אבל לכל הפחות מהדהד מצבים ודילמות אותנטיות של בני נוער, שלא תמיד מתאפיינים בעצמם ב"נחמדות" יתר.

נחזור לתרחיש הפתיחה באש על המתפרעים, שלמעשה אינו כה דמיוני כפי שתיארתי אותו בהתחלה. בין אם הצעיר שנורה מידי השוטרים איים עליהם בסכין או לא, בין אם הירי לעבר פלג גופו העליון היה מוצדק או לא, ובין אם ראוי היה לחקור את המג"בניק שמעצרו הוארך היום בגין רצח- הרי שנדמה כי כולם עוסקים בלגיטימיות הקביעה של השר יצחק אהרונוביץ' מלפני שבוע, לפיה "כל מחבל הפוגע באזרח ישראלי – דינו להיהרג".

נשאלת השאלה המתבקשת מיהו אותו "מחבל", שאת דינו מותר לחרוץ למוות ללא משפט, ללא היסוס ואף ללא צורך בנימוק ההגנה העצמית. התמונה העולה היא אכן של צעיר, כנראה רעול פנים, אחד מני רבים הנחשבים ל"חשודים", אשר למעשה הורשעו מבעוד מועד ביידוי אבנים על הרכבת הקלה ועד ביצוע פיגוע דקירה בישראלים.

זהו אויב שמדינת ישראל מסמנת בתור פנים אחידות של "נבל" בהמון הזועם והמוסת. אויב חסר עבר, חסר תרבות וחסר תקווה לשלום, ששרי הממשלה מעודדים את הציבור לראות בו "ערבי אחוז אמוק", גם אם הוא בכלל פלסטיני. עם ראיית עולם שכזאת, כנראה שהמנהיגים שלנו הם שחיים בסוג של ספר פנטסיה. נותר רק לחכות שדור ההמשך, זה שאינו חי בעולמה של קלואי סונדרס, יימנע מללכת בעקבותיהם.

זימון (Summoning), התעוררות (The Awaking), השלמה (Reckoning): סדרת הכוחות האפלים מכל (Darkest Powers). מאנגלית: ורד טוכטרמן. הוצאת יניב (2012, 2013, 2014) – סדרת יניב לנוער

בין עברית לצרפתית: הרהורים בעקבות כנס "הארץ" על חוק הספרים

"בישראל אין חנויות ספרים", "הדור הצעיר לא קורא", "המו"לים לא עמדו על המשמר" ועוד מגוון טענות נשמעו מפי מו"לים, סופרים ופוליטיקאים שניסו לעמוד על ההבדל בין התרבות התל אביבית לפריזאית, ובעיקר להסביר מדוע החוק החדש טרם הביא לשיפור המכירות בענף. אולי עוד כמה חודשים ישובו הלקוחות ולא יהיה עוד צורך במעשים. בין כה וכה אין בכוונתו של מי מהצדדים להתייחס ברצינות למהפיכת הספרים הדיגיטליים

"בישראל אין חנויות ספרים", "הדור הצעיר לא קורא", "המו"לים לא עמדו על המשמר" ועוד מגוון טענות נשמעו מפי מו"לים, סופרים ופוליטיקאים שניסו לעמוד על ההבדל בין התרבות התל אביבית לפריזאית, ובעיקר להסביר מדוע החוק החדש טרם הביא לשיפור המכירות בענף. אולי עוד כמה חודשים ישובו הלקוחות מעצמם, הרי בין כה וכה איש לא הולך לתווך להם את מהפיכת הספרים הדיגיטליים

לפני כחודשיים ובשיאו של מבצע צבאי, שכנראה לא תרם כל כך למכירות הספרים בישראל, מצאתי את עצמי מסתודדת דווקא בינות לחנויות הספרים של ברלין. "מחאת המילקי" טרם פרצה ודעכה אז, אבל ההבדלים לעומת תל אביב היו בולטים. מבין קרוב לעשר החנויות שבהן ביקרתי, רק שלוש היו שייכות לרשת גדולה, וגם היא התמחתה בעיקר במכירת מגזינים. בכל החנויות, ובמיוחד בשתי חנויות הקומיקס שבשרלטונבורג ובמיטה, המחירים הנקובים על גבי הספרים היו נמוכים יותר. החנויות היו גדולות, השירות דיבר אנגלית שוטפת והמגוון, אפילו של ספרי מדע בדיוני ופנטסיה, היה עצום.

ובכל זאת, את מספר הספרים שרכשתי ניתן למנות על אצבעות יד אחת. למעשה, אני חושבת שבקינדל הקטן שלי רכשתי הרבה יותר ספרים משרכשתי בברלין וגם בארץ בשנה האחרונה. זה היה סוג של דחף, כמו זה שמרגישים כשעוברים ליד חלון ראווה ופשוט חייבים לנסות את החצאית שבמבצע. קל מאוד לבקר אותי או את הדור שלי על האימפולסיביות ועל חוסר היכולת לדחות סיפוקים, אבל תהליך הקנייה ב"חנות הספרים הניידת" של אמזון או של מנדלי, אינדיבוק ובוקסילה הוא מבחינתי חוויה מנצחת: קיבלתי המלצה על ספר טוב, קיבלתי הצעת מחיר אטרקטיבית, ובמאמץ של שני קליקים – הספר זמין לקריאה.

למה לעבור לדיגיטל כשאפשר לחלום על חנויות ענק?

אני מספרת את כל זה בגלל שתי סיבות. סיבה ראשונה היא שמסתבר כי אחד הדברים שבהם תולים תקווה עבור שיקום מכירות הספרים בישראל הוא הקמת חנויות ספרים עצמאיות מאותו סוג שבו נתקלתי בברלין – כלומר ענקיות ומגוונות הן בספרים והן במוצרים אחרים. למעשה, "החוק הצרפתי", זה שממנו שאול נוסח "חוק הספרים" שנכנס לאחרונה לתוקפו, נועד לסייע לצרפתים בדיוק בהקמת חנויות ספרים שכאלה, מתוך תקווה שהן יסייעו "לשקם" את מעמד הספר בתרבות הפריזאית.

עוד נחזור לטענות שמובלעות בפסקה הקודמת, אבל סיבה נוספת לכך שהלאיתי אתכם בהרגלי הקריאה שלי הוא שהמעבר לקריאה דיגיטלית לא העסיק כמעט כלל את באי כנס "הארץ" שנערך ביום רביעי השבוע תחת הכותרת "בין ספרים למספרים", ואשר עסק כאמור בחוק הספרים. כמעט, משום שלאחת הנוכחות בקהל כן הוצע להוציא לאור את 12 ספריה בפורמט דיגיטלי, משזו טענה כי היא לא מצליחה למצוא מו"ל שיעשה זאת בדפוס – ומבלי לדרוש ממנה תשלום גבוה.

התפישה הזאת של מו"לות דיגיטלית כ"ברירת מחדל" עבור סופרי ביכורים קצת מקוממת, על אחת כמה וכמה כשמדובר בהתייחסות היחידה לאותה מו"לות בכנס שעוסק בעתיד ענף הספרים. היא מקוממת קצת יותר לנוכח עשרות ההצהרות שנשמעו באותו כנס מפי מו"לים, סופרים וח"כ ניצן הורוביץ (מרצ) על חשיבות עידוד הקריאה אצל "הדור הצעיר", שאמור ככל הנראה "להציל" את הענף, לאחר שהסתמן כי דור המבוגרים לא יעשה זאת. "דור צעיר" שגם תואר על ידי הורוביץ כמי שהקריאה היא הדבר האחרון שמעסיק אותו, ומעדיף תחת זאת לשקוע בהנעת האצבעות על גבי מסכי הסמארטפונים.

"הדור הצעיר" על יתרונות הספרים המודפסים (מקור: cartoonstock)
"הדור הצעיר" על יתרונות הספרים המודפסים (מקור: cartoonstock)

נניח רגע לכך שלהורוביץ כנראה אין מושג מה בדיוק "הדור הצעיר" עושה עם הסמארטפונים שברשותו, והוא אינו מודע לכך שיש באפשרות אותו "דור" לגלוש באמצעותם גם לבלוגים, אתרי חדשות או האפליקציה של קינדל. אני לא מתיימרת לבקר אותו בתור נציגת "הדור הצעיר", ובעצמי לא עבדתי מעולם בתור מו"לית או הוצאתי ספר לאור. כן עבדתי שלוש שנים בתור מוכרת באחד הסניפים של רשתות הספרים הגדולות, ומתוך אותו ותק אני יכולה רק לטעון שהבעיה או הפיתרון לבעיה אינם טמונים בחנויות הספרים.

אני לא מנסה להגן על מנגנון קידום המכירות שהיה נהוג עד לא מזמן ברשתות הספרים הגדולות, בעיקר כי לא הייתי שלמה איתו בעצמי, ובכל זאת די נמאס לשמוע את הדמגוגיה של פרופסור מנחם פרי, שטוען כי "אין חנויות ספרים בארץ", משמיץ את המוכרים "סוכנים של ההוצאות הגדולות" וזועק לשווא כי בסניפים של הרשתות "לא ניתן לאתר את ספרי יהושע קנז!". מצד שני, צורם גם לשמוע את מנכ"ל הוצאת כתר, יפתח דקל, טוען כי על אנשי הענף "להתפלל כל יום להצלחת הרשתות" כי "בלעדיהן אין קהל" ולהבין ששוק הספרים "הוא תעשייה מסורתית" וכי "נייר הוא נייר".

לא מזמן נשמעו ברשתות החברתיות בצרפת קולות להתפטרותה של שרת התרבות הצרפתייה, פלור פלרין, לאחר שזו לא יכלה לנקוב בשמות ספריו של זוכה פרס הנובל פטריק מודיאנו. הדבר רק ממחיש את כוונתה של הנספחת לענייני ספרות ומו"לים במכון הצרפתי, רוזלין דרעי, כשאמרה בכנס כי "הספרות היא המפעל התרבותי הראשון בחשיבותו בצרפת". מפעל, שמעבר לכך שפועל לשקם את שוק הספרים ואת חנויות הספרים, מבקש למצב מחדש את מעמדו של הספר כמתנה יקרת ערך שאנשים מעניקים זה לזה.

עוד פנטסיה לגבי חזות חנויות הספרים (מקור: cartoonstock)
עוד פנטסיה לגבי חזות חנויות הספרים (מקור: cartoonstock)

מבלי להיכנס לניתוח של ההוויה התרבותית הישראלית, ניתן לומר שמקרה דומה ככל הנראה לא היה מתרחש פה, וכי ישראל אינה צרפת. ניתן רק לשבח את הח"כים הורוביץ, אורלב, יחימוביץ' ואפילו לבנת על האופן בו נלחמו לקדם את החוק שהם האמינו בכל תוקף כי יסייע "להגנת הספרים והספרות", לא בדיוק הסוגיה המדוברת ביותר במציאות הישראלית, על אף לחץ לוביסטי עצום וחרף התנגדויות של חברי כנסת אחרים מהקואליציה. אבל הדרך "להצלת" הספרות עוברת בסיכומו של דבר בשוק, שתמונת המצב שלו מצביעה על כך שעם ישראל לא נוהר לקנות ספרים.

למה? מנכ"ל הוצאת עם עובד, ירון סדן, טען שזהו כורח הנסיבות: הספין של המבצעים הגדולים טרם כניסת החוק לתוקף, קריסת סטימצקי ומבצע "צוק איתן". המשורר דורי מנור טען, לעומת זאת, כי המו"לים הם שהפקירו את הסופרים, המשוררים והמתרגמים לגורלם, כשהותירו להם את מלאכת החיזור על פתחי הקרנות, העמותות והמוסדות המעוניינים לקדם הוצאת ספרים לאור. ח"כ הורוביץ הצביע על שינוי מהותי שהוכנס בנוסח החוק, טרם כניסתו לתוקף, שכביכול כפר בכל מהותו. הוא גם הצביע שוב על כך שספרות היא הענף התרבותי היחיד שאינו נתמך כלכלית על ידי המדינה.

אבל מה זה משנה?

כנראה כולם צודקים, ויתכן שצודקים גם אלו הטוענים כי בעוד כמה חודשים יתאזן סוף סוף השוק – ויביא לתמורה התרבותית שהכול מייחלים לה. אולי צודקים גם אלו שמסרבים לשתף פעולה עם המעבר לדיגיטל בגלל חשש "מהפרת זכויות יוצרים". לפני שנתיים פרסמתי טור דעה שבו טענתי כי שורש הבעיה הוא דווקא מעמד הסופרים – וגם אותה טענה לא נראית לי היום כתלושה מהמציאות. אבל האשמות וחששות הם הרקע שעליו צמח "החוק להגנת הספרים והספרות", והשאלה הבוערת הרבה יותר היא כיצד אכן מגנים על הענף, לנוכח המשבר העובר עליו כיום.

ענף הספרים נוטה באופן מסורתי להבדיל את עצמו ממדיה אחרים, אלא שלמעשה הוא סובל מאותו אנכרוניזם שהביא את הכלח על "תעשיות מסורתיות" אחרות, כמו חברות התקליטים. תחת להתאים את עצמו למציאות החדשה, להתגבר על התפישה של מו"לות דיגיטלית כ"ברירת מחדל" ועל "איום" הפיראטיות, מעדיפים אנשי הענף להיאחז בתקווה האוטופית של הקמת מגה-חנויות ספרים, כמו גם להאשים את הקהל באי הנחלת אהבת הקריאה "לדור הצעיר".

"הדור הצעיר", מצדו, יצביע ברגליים על רכישת ספרים מומלצים, מיד עם צאתם לאור ובחנות שאינה גובה תוספת תשלום על משלוחים לישראל. רק אל תספרו לו ש"אמאזון" הוא תאגיד שמנצל עובדים בגילו.

אבות רצחו בנים, אבות הפכו לילדים

מלים אישיות על מתן ביקורת בימים של הסלמה, ועל הדיבור בשמם של המתים

הרי אתה אחד מהתינוקות שלי. אתה אחד מהילדים שלי עצמי!

הסבתא לחורג שאנשיו רצחו אותה ואת בני משפחתה, מתוך הסיפור הקצר "אדם טוב קשה למצוא" מאת פלנרי אוקונור

ילד. גם אתה רק ילד

האב לחיילים שרצחו את בנו, מתוך המחזה "רצח" מאת חנוך לוין

הפוסט הזה נולד מתוך לבטים רבים, פחות בשל תוכנו ויותר בשל העיתוי, החרדה, הרגישות. שורות אלו נכתבות לאחר שאזעקה נשמעה כבר שלוש פעמים בתל אביב, פעם אחת באזור השרון ועשרות פעמים בדרום, בשיאו של מבצע צבאי נוסף ברצועת עזה ולאחר שלוש רציחות בלתי נתפשות של ארבעה בני נוער וכנראה גם צעירה אחת. הבלוגספירה דוממת. הפיד בפייסבוק מוצף במסרים ובתמונות שהכתיב דובר צה"ל.  נדמה שאסור לכתוב, בוודאי ובוודאי שלא על טקסטים של כותבים אחרים, מובן שלא תוך ביקורת וחס וחלילה שלא תוך הבעת אנטיתזה להלך הרוח הנקמני שנישא כעת על גבי רוחות המלחמה.

זהו איננו פוסט פוליטי. שקלתי לכתוב אותו ככזה, אך לבסוף הגעתי למסקנה שאינני יודעת כיצד לאזן בין דעתי על מאות ההפגזות של חיל האוויר על אוכלוסייה אזרחית, לבין 13 השנים בהן נורות רקטות על האוכלוסייה בדרום הארץ. זהו פוסט אישי, מלנכולי מעט מהרגיל, ואני כותבת אותו ככזה משום שאני יודעת רק שאני חשה חרדה, דאגה לילדים משני הצדדים וכעס על המבוגרים שלא מהססים לשים אותם בקו האש. הילדים יתפסו עוד מקום מרכזי בדיון הזה, אבל קודם כל – פייסבוק.

בשבוע שעבר הוגשה תלונה חריגה למשטרה מאת השר להגנת הסביבה, עמיר פרץ, שטען כי קיבל תגובות נאצה ואף איומים על חייו בעקבות פוסט שפרסם ברשת החברתית. בפוסט, שנכתב לאחר ביקורו של השר בבית משפחתו של הנער הפלסטיני מוחמד אבו חדיר, טען פרץ כי "מבצעי הרצח (של אבו חדיר) הם חיות אדם" וכי "יש לטפל בהם כטרוריסטים ובכל האמצעים שננקטים כנגד מחבלים ולבחון גם הריסה של בתיהם".

הפוסט שפרסם עמיר פרץ (צילום מסך)
הפוסט שפרסם עמיר פרץ (צילום מסך)

ההתייחסות להריסת בתיהם של מחבלים, כאשר על פי החשד מדובר הפעם ביהודים בעלי דעות קיצוניות, ולא בשני פעילי החמאס שנחשבים לחשודים המרכזיים בחטיפת וברצח הנערים מגוש עציון – עוררה על פרץ את חמתם של אלפי גולשים. אומנם לא מצאתי בין התגובות השליליות הרבות מסרים כה מסיתים כפי שטען פרץ (אלא אם כן השר נעלב עד עמקי נשמתו מאינספור האזכורים לתמונה עם המשקפת), אך בעיניי, העלבונות נגדו עולים הפעם על סכום השנאה בציבור נגד שמאלנים. שימו לב לניבולי מקלדת כמו "בוגד" ו-"הלוואי וירצחו לך את הילדים והמשפחה". המגיבים אינם זועמים על פרץ משום שהביע דעה שונה משלהם, אלא כי העז להחיל את מטבעות הלשון שבהם כולם השתמשנו לתיאור האמפתיה כלפי גורל הנערים, "בנים", ואף "אחים", על הרצח המתועב של נער מוסלמי.

"אם אכן מדובר ברצח, הרי שזהו מעשה מחריד ומזעזע. אין הבדל בין דם לדם. רצח הוא רצח, יהיו הלאום והגיל אשר יהיו. אין הצדקה, אין סליחה ואין כפרה על רצח כלשהו"- כך אמר לפני כשבוע ישי פרנקל, דודו של נפתלי ז"ל. מספר שבועות לפני כן, כשעוד פיללה שבנה עודנו בין החיים, אמרה אמו רחלי בוועידת האו"ם כי "זה לא נכון להשתמש בילדים לצורך מאבק, זה אכזרי". אין הבדל משמעותי בין תוכן הדברים שכתב פרץ לאלו שאמרו בני משפחתו של הנער שנחטף ונרצח, זולת הכאב האותנטי והכל כך בלתי ניתן לשיפוט שאופף את אמרותיהם של אלו האחרונים.

האדם כתמונת ארכיון

בתוך המאבק שעוסק בדעת הקהל הבינלאומית, לפעמים אף יותר משהוא עוסק בתמונת המצב בשטח, אנו מוצפים בתמונות של מפקדי צבא חסונים הרוכנים על מפות, בשמות של מבצעים המצלצלים כמו פאלוס גברי ושל תמונות עשן מיתמר מבניינים, שלאחר מכן מסתבר כי הם נמצאים בכלל בעיראק או בסוריה. האזרחים, כמובן חוץ מאלו שזועקים חמס ברחובות, מודרים או מפחדים להשמיע את פרשנותם, נקראים להסתגר בבתיהם עד חלוף זעם, ומראה גופותיהם המרוטשות נאסר לפרסום או שמוגדר כ"תמונות קשות".

"האלמנה" הוא שם קוד במדינה למשפחות "שכולות" שתפקידן הוא לעטוף את קבר בנן בדגל ישראל, להביט בעיניים מצועפות כשבטכסי הזיכרון נטען שהוא "הקריב את חייו למען המולדת" ולדרוש את "מיצוי הדין" עם האויב שהביא למותו.  מרב מכבסות מלים ותחפושות קשה להבחין לפעמים שמדובר פשוט בבני אדם, שיקיריהם נרצחו בגלל מאבק של מישהו אחר, רק משום שהם משתייכים ללאום מסוים והיו במקום ובזמן הלא נכונים.

האם הנרצחים או בני משפחותיהם היו רוצים לראות ילדים נוספים נפגעים מרקטות, או נהרגים מהפצצות  צה"ל? האם הם באמת ציוו לנו במותם את המלחמה הזאת, או את "החיים" שאחריה, כפי שנתניהו ובנט מנסים בכל כוחם לשכנע?

(היא) יכלה להיות אישה טובה, אם רק היה מישהו שיירה בה כל רגע מהחיים שלה

החורג רגע לאחר שרצח את הסבתא, מתוך "אדם טוב קשה למצוא"

מכבר עברנו את השאלה 'למה'. השאלה 'למה' שייכת לזמנים אחרים

אביו של הנער, רגע לאחר שרצח את החתן ולפני שאנס ורצח את כלתו, מתוך "רצח"

בסוף שבוע אחד מני רבים שסגרתי בצבא כתורנית בקצין העיר תל אביב, התקשר למוקד אב שקיבל הודעת נפגעים לפני זמן קצר. בקול מרוסק הוא ביקש ממני מישהו שיוכל לדבר אתו. לא לעזרה מקצועית הכוונה, גם לא סיוע וגם לא אפשרות להשמיע את סיפורו של בנו – רק אוזן קשבת. אני לא זוכרת את שמו של החייל וגם לא את הנסיבות שבהן מת. למען האמת, אני לא יודעת עליו דבר.

בהתחלה סירבתי. אמרתי שאני בסך הכול סמלת בת 20 וזאת לא האחריות שלי, היכולת או ההכשרה. מעבר לכך, זה לא אתי לנסות להעניק עזרה לאדם בשעתו הקשה ביותר, כשאתה לא בא מאותו עולם ואינך יודע כיצד לנהוג. שוב הוא הדגיש שהוא אינו מעוניין בעזרה שלי. "בבקשה, אני לא יכול לסבול את השקט הזה יותר, אני מרגיש כאילו איבר פנימי נקרע ממני", אמר.

"אני אברר מה אפשר לעשות", השבתי, מבוהלת.

השיחה נותקה.

כשהמציאות נהפכת לספר של ג'יי.קיי. רולינג

"המושגים בהם משתמשים הבדלנים הסקוטים מזכירים התנהגות של 'אוכלי מוות'", טענה מחברת סדרת ספרי "הארי פוטר", בהצהרה שצורפה לתרומה נדיבה ושזכתה לסיקור נרחב בממלכה הבריטית המשוסעת. עד כמה האלוזיה לדמויות הספרותיות ולמשטר הנאצי אכן רלוונטית כאן, ומדוע מדובר בהתבטאות חמורה יותר מזו של הסופר עמוס עוז?

"המושגים בהם משתמשים הבדלנים הסקוטים מזכירים התנהגות של 'אוכלי מוות'", טענה מחברת סדרת ספרי "הארי פוטר", בהצהרה שצורפה לתרומה נדיבה ושזכתה לסיקור נרחב בממלכה הבריטית המשוסעת. עד כמה האלוזיה לדמויות הספרותיות ולמשטר הנאצי אכן רלוונטית כאן, ומדוע מדובר בהתבטאות חמורה יותר מזו של הסופר עמוס עוז?

הניסיון של הסקוטים להכריז על משאל עם ולהתניע מהלך דומה לזה של שכניהם האירים, שהכריזו על עצמאותם לפני קצת פחות ממאה שנה, לא עורר עד כה באזז משמעותי, בלשון המעטה. הד תקשורתי קלוש מלווה את המחלוקת במדינה הבריטית הקטנה, בשעה שהבדלנים בשכנתה האוקראינית ממזרח כבר מזמן ויתרו על הפתרון הדיפלומטי, והחלו לנסות ולהשתלט על ארצם באמצעות מסע כיבושים עקוב מדם.

ובכן, מסתבר שבממלכת הנימוסים אפשר להשיג לא מעט מהאפקטיביות של מסע כיבושים שכזה באמצעות מספר מלים חסרות טאקט.  את אותן מלים בדיוק סיפקה הסופרת הסקוטית המצליחה ואחת הנשים המשפיעות בעולם, ג'יי. קיי רולינג, שתרמה השבוע כמיליון לירות שטרלינג לקמפיין המתנגד לבדלנות הסקוטית Better Together, ועל הדרך גם סיפקה אלוזיה מסוימת לאידיאולוגיה הנאצית.

 ג'יי.קיי. רולינג על השורשים הסקוטיים של סדרת ספרי "הארי פוטר":

בהצהרה שפרסמה באתר האינטרנט שלה נימקה רולינג את התרומה בחשש שהתפצלות מהממלכה האם "תקשה על סקוטלנד להתמודד מול האתגרים הכלכליים שבפתח המאה ה-21" וכן "להגן על עצמה מאותם איומים". בין השאר התייחסה רולינג גם לרומנטיקה הסקוטית, שלדבריה מניעה את הפעילות הבדלנית במדינה, וטענה "כשאנשים מדברים במושגים של 'טוהר' או 'אחווה', ההתנהגות שלהם מתחילה יותר מדי להזכיר 'אוכלי מוות' (במקור: death eaterish) לטעמי".

הטענה הכה בוטה, מפי מחברת שעל הדמויות בספריה נאסר אף לומר את שמו של הנבל "וולדמורט", זעזעה לא רק את קהל המעריצים של רולינג. "השימוש במילת ה-א' הוא פחות או יותר רצפת התחתית של ספרות המעריצים של 'הארי פוטר'" טען אף הבלוגר ג'ון גריינג'ר והוסיף כי "רולינג התכוונה לקבוצה שלכל הפחות יש לה מהות גזענית. מדובר בהתבטאות יוצאת דופן, דווקא מצד סופרת שמנסה לחדור שוב ללב הקהל, שטוען שהיא לא באמת סקוטית ולא צריכה להתערב בוויכוח הזה".

הלאומן אדם מקנרו בתגובה להצהרה של רולינג (צילום מסך: טוויטר)
הלאומן אדם מקנרו בתגובה להצהרה של רולינג (צילום מסך: טוויטר)

התבטאויותיה של רולינג עוררו זעם רב ברשת, ולא רק בשל הרמיזה שהבדלנים הסקוטים הם פשיסטיים רצחניים (כמו חברי ארגון "אוכלי המוות" כאמור, מסדרת "הארי פוטר"). הסופרת, ילידת סקוטלנד שגדלה באנגליה, סיפרה בראיונות לא אחת על ההשראה שסיפקה מולדתה לנופים המתוארים בסדרת הספרים, והתגאתה בהלך הרוח המקומי כמקור האמתי לאווירת "הקסם" הנוכחת בהם.

מעבר להגדרתה אפוא כ"בוגדת" באותו הלך רוח בדיוק, היו גולשים ופוליטיקאים רבים שרמזו כי היא מנצלת לרעה את ההצלחה הרבה שנפלה בחיקה. לחילופין, היו גם כאלו שכינו אותה "טרול", או שפשוט השתמשו בקלישאות שוביניסטיות, כמו הכינוי "כלבה".

תגובות למאמרה של רולינג (צילום מסך: פייסבוק)
תגובות למאמרה של רולינג (צילום מסך: פייסבוק)

על רקע הלינצ'טרנט שנוצר, קשה שלא להיזכר בהתבטאות אומללה ודומה שעוררה סערה בישראל, לפני כחודש. הסופר עמוס עוז התייחס אז לפעולות "תג המחיר" שפשטו בכל רחבי הארץ ובשני צדי הסכסוך. בגינוי ספציפי לחברי הארגון הקיצוני "נוער הגבעות", הוא טען שמדובר בכנופיית "ניאו-נאציים עבריים".

הביקורת הרבה שחטף עוז נגעה לשימוש הדמגוגי בזוועות השואה ולאופן חסר הזהירות שבו ברר את מילותיו שלו, על אף היותו איש ספר ו"בן-אדם של מילים". על פניו ואף על פי שהשואה אינה נושא רגיש בסקוטלנד כפי שהיא בישראל, רולינג ראויה לאותה ביקורת בדיוק. אלא, שיש דבר מה מסוכן בהרבה במילותיה.

רולינג, אולי אחד הסופרים היחידים שמלים שהמציאו נכנסו כמושגים מן המניין במילון האקדמי "אוקספורד", אינה נחשבת אך ורק לאחת מסופרי הילדים האהובים והנמכרים בעולם – אלא גם לאחת המשפיעים שבהם. רובנו (לפחות בדור שלי) קרא את סדרת הספרים לפני אי אלו שנים – דאג לדמותו של הארי היתום, העריץ את דמותה של הרמיוני החכמה ולמד באמצעותם מושגים של חברות, אהבה ומרד. ספרי הסדרה הומלצו במצעד הספרים של משרד החינוך, חולקו בחופשיות בספריות בתי הספר וכל אחד מאחיי הקטנים כתב עליהם בתורו דו"ח קריאה.

דור הקוראים של הסדרה התבגר עם השנים, ודיאלוג נוצר סביב המוסר הכפול של הספרים. נשאלה השאלה כיצד רולינג יכולה לתאר מצד אחד דמות כמו בלסטריקס לסטריינג' כהתגלמות מוחלטת של רשע וטירוף ומנגד – לתאר את בני האנוש נטולי יכולות הקסם, "המוגלגים", כהתגלמות אבסורדית של מגושמות וטמטום. במובן מסוים נראה שהיא הצדיקה את האידאולוגיה השטנית נגדה חתרה בספרים, והציגה את הארי וחבריו כחבורת אידאליסטים שאינם מחוברים למציאות.

מתהדר בצלקת לא לו (מתוך עיתון ההרלד סקוטלנד)
מתהדר בצלקת לא לו (מתוך עיתון ההרלד סקוטלנד)

אי לכך, כאשר רולינג רומזת שהתנהגותם של הבדלנים בסקוטלנד מזכירה לה "אוכלי מוות" –  למה כוונתה? האם היא טוענת שהמגלומניה הלאומית של סקוטלנד נגועה בגרעין פשיסטי? או שמה היא מנסה להרתיע את הסקוטים מריחוק מקרוביהם, חובבי הנסיך וויליאם והדוכסית קייט, בטענה מתנשאת לפיה "נכון שאין להם תרבות נשגבת כשלנו, אך בוודאי נרצה שהם יהיו שם, אם וכאשר נזקק להם"?

יתרה מכך, אמרתה של רולינג מבטלת את הזיקה המרומזת שבין עולם הקסמים שבדתה לעולם הפוליטיקה הבריטי, והופכת את מערכת היחסים ביניהם להקבלה ישירה. זאת פעולה בעייתית ביותר, בהתחשב בהבחנה הדיכוטומית למדי שמתקיימת בספרים בין 'כוחות הטוב' ל'כוחות האופל' ובין 'צבא דמבלדור' ל'אוכלי המוות'. הבחנה, שבכל מדינה בטלה בשישים לעומת ריבוי הצבעים והדעות המאפיין את המציאות, כמו גם לעומת אופיים הבה בעת 'טוב' ו'אפל' של בני האדם עצמם.

זוהי זכותה הלגיטימית של רולינג להביע את דעתה בנושא משאל העם המתקיים במדינתה, גם אם דעה זו נובעת במידה רבה מגישה שמרנית, שאינה נוטלת סיכונים ואינה מהססת לקטול באופן חסר רחמים את דעותיהם של אחרים. כאן ראוי להסתייג ולציין כי במרבית ההצהרה שפרסמה, רולינג אכן משמיעה עמדה ראויה ומנומקת היטב,שעם הטענות המוצגות בה מוטב שיתעמתו מומחים בקיאים יותר ברזי הפוליטיקה הסקוטית.

חבל רק שהסופרת אינה מתחשבת במעמדה הסלבריטאי ונוקטת במשנה זהירות. לנוכח אוצר המלים הכה קיצוני בו בחרה בפועל להשתמש, מסתמן שרולינג מנצלת את אהבת הקהל ליצירה הבדיונית שכתבה ומשתמשת באופן ציני ביכולתה להשפיע עליו באמצעות בדיה ומלים. הביטוי "אוכלי מוות" לא זאת בלבד שפוגע בשמם הטוב של בני אדם קיימים, שסביר להניח כי הפשיזם הוא מהם והלאה, אלא גם צובע את המציאות בגוונים לא מדויקים של שחור ולבן – וברעל מסוכן של אלימות.

כיצד הסמארטפון מסייע גם בכתיבה ספרותית, או שלא

הוא קל משקל ונגיש מכל מקום לאכסון ולכתיבה – אז למה בעצם שהסמארטרפון לא יחליף את הפנקסים או את המחשב הנייד כמכשיר העבודה הנאמן של הסופר? אפליקציית A Novel Idea כמקרה מבחן לחיבור שבין הסיפור והטכנולוגיה

הוא קל משקל ונגיש מכל מקום לאכסון ולכתיבה – אז למה בעצם שהסמארטרפון לא יחליף את הפנקסים או את המחשב הנייד כמכשיר העבודה הנאמן של הסופר? אפליקציית A Novel Idea כמקרה מבחן לחיבור שבין היצירה והטכנולוגיה

אף פעם לא הגדרתי את עצמי כחולת סדר או שליטה, אבל כשזה נוגע לכתיבה או ללימודים – טרם מצאתי אדם מאורגן יותר. אני לא סובלת את מראה את האותיות הפזורות על הדף ולכן, ברגע שהמלים מצטברות, אני מעניקה להן צורה דרך תרשימי זרימה, בּוּלטים ואיך לא – טבלאות. כנראה הייתי הסטודנטית היחידה באוניברסיטה שדאגה שלושה שבועות לפני כל מבחן ללקסיקונים צבעוניים, מחוצצים וממוספרים. לא תמצאו אותי מתבלבלת בפרט אחד על הדמויות, בפינה נידחת של מקום ההתרחשות או, חס וחלילה ושלום, בְּחוֹר תועה בעלילה.

עד לא מזמן, הייתי משתמשת בשיטת התיוק על מנת לארגן את ממצאי התחקיר על העולם והדמויות שבניתי. קלסרים, פנקסים, מפות פיסיות ודמוגרפיות ואפילו מאגרי תמונות לשימוש חופשי הצטברו אצלי לכדי אולי מאות עמודים, שבפועל עמדו על המדף ומעולם לא שימשו לכתיבת היצירה המיוחלת. השנים חלפו, הדיו הלך והיטשטש והעבודה הרבה שהשקעתי נראתה פתאום קצת מיושנת. הרי בשום מקום לא ניתן להשיג יותר פנקסים של kohinor, חוץ מחנויות מסוימות לצעצועים. כשרוצים לחפש משהו, לזכור משהו, לחקור נושא חדש – אין דבר פשוט יותר מחיפוש בגוגל או בוויקיפדיה, ושמירת הנתונים המצטברים בגוגל דרייב או בדרופבוקס.

לכל אלו אין לכאורה שום יישום עבור כותב המעוניין לארגן תחקיר לשם כתיבת רומן. אלא, שכנראה גם ב-App Store ישנם משוררים הכותבים למגירה, ואלו הגו בשנת 2013 אפליקציה חדשה ומושקעת למדי בשם A Novel Idea. האפליקציה, שמופצת בחינם אבל מעודדת גם שדרוג בתשלום נוסף, מתייקת למעשה את כל עבודת התחקיר, באופן טיפה יותר ידידותי לסביבה. ניתן להזין במסגרתה את כל המידע על הדמויות ומקומות ההתרחשות ולקבוע מראש אם הרומן שאתם כותבים יהיה חלק מסדרה. היא גם מסדרת את רצף הסצנות לפי מערכות ומציינת את רמת המתח על גבי כל אחת מהן. בד בבד, החידוש המאתגר ביותר באפליקציה הוא חוצץ "הרעיון" (idea) שידרוש מכם לנסח מראש את המוטיבים המגדירים את הרומן ואף לקבץ אותם תחת "רעיונות-על" (groups).

אין ספק שהשימוש במאגר המאוחסן והנגיש על גבי מסך הסמאטרפון נח בהרבה מאשר הנבירה והדפדוף האינסופיים בין דפים מצהיבים וכתמים של מה שהיה פעם חוד עיפרון. זה יעיל בהרבה עבור כותבים שמעוניינים לעבוד בקצב מסוים ואפילו מאפשר העלאה לרשת של תכנים, עבור שותפים בכתיבה, קהילות קוראים או עורכים.

איפה כותבים פה?

באופן אירוני, האפליקציה לא מכילה פונקציה של כתיבה. נכון שאת אותה פונקציה ניתן להשלים בקלות דרך אפליקציות אחרות שנושאן כתיבה אוטומטית (או סטוריבורד), אך הדבר רק מאיר על כך שכמו מוצרים טכנולוגיים רבים אחרים – לוקה A Novel Idea בחוסר סמנטיות. מדובר הלכה למעשה במאגר, שהשימוש בו תלוי במקום אכסון (storage) ובפעילות של המשתמש. פעילות, שכאמור כוללת אך ורק הזנת טקסט, ובשל מגבלות המדיום אינה יכולה להפיק או אפילו להציג מפות ואיורים.

יתרה מכך, בהיעדר השניים, או בגלל משתמש שלא יודע להעניק לעצמו את המשוב הנכון (לא נותן את "רמת המתח" המדויקת, יוצר דמות מפורטת שבפועל מועתקת מסרט מפורסם) – אין כל הבטחה שהאפליקציה תעניק לכותב את התשתית הנדרשת לכתיבת ספרו, או שתעמיד תוצר ספרותי הראוי לפרסום. באותה מידה יכול אדם לכתוב תוכן עבור אתר קטן באינטרנט, אך ללא הזנה נבונה של מילות מפתח (SEO) – עלול החומר שכתב לאבוד לנצח בנפתולי "הזנב הארוך" של הרשת.

במאמרו השנוי במחלוקת "האם גוגל הופכת אותנו לטיפשים?" טען ניקולס קאר כי הבעיה הקריטית ביותר בעידן שבו כולם יודעים הכול, היא שכולם למעשה יודעים קצת מכל דבר. כשאנו מחפשים דבר מה במנוע החיפוש סביר להניח שלא נקרא מעבר לחמש התוצאות הראשונות, וגם על מה שכתוב בהן נעבור ברפרוף וללא מתן מחשבה או ניסיון לזכור את הכתוב.

קאר אף לא התייחס לזיגזגים שכולנו נוהגים לעשות מעת לעת לפייסבוק, משום שהוא כתב את הדברים בשנת 2008, עת היה השימוש ברשת החברתית מצומצם יחסית. הכוונה, מיותר להזכיר, באותה רשת שמסיחה יותר מכל את מי שמעוניין להתרכז במשך כשעה או יותר בעבודה כלשהי על גבי המחשב, או אפילו בצפייה בפרק מותח למדי של "שובר שורות".

קרדיט: Quirkyworks
קרדיט: Quirkyworks

הסוגיות הללו אינן רלוונטיות רק לכותבים, וקאר חוזה שגם להן יינתן בעתיד פתרון חלקי – כשתחליף האינטליגנציה המלאכותית את מנוע החיפוש. התחזיות לגבי אופייה של אותה ישות אינן החלטיות, אך אני בהחלט מסוגלת לראות את סירי נהפכת למעין "מזכירה ספרותית" ומנדנדת לי ללא הרף על מועדי הגשה, על מטלות שפספסתי, על יותר מדי זמן שבו הוסחתי בפייסבוק ואפילו על זמן היציאה להפסקה. בכתיבה עצמה סירי כמובן לא תוכל לעזור לי. לאו דווקא בשל חוסר חוסר היכולת שלה להבין משמעות, אלא משום שזה פשוט אינו מתפקידה.

הייתי שמחה להפגין בפניכם את הפרודוקטיביות של שיטת העבודה שלי תחת סדר ומשמעת, לו רק היא לא הייתה נכשלת במבחן התוצאה. כדי להיות כותבת פורייה, כזאת שלא רק מתחקרת אלא גם יוצרת, נאלצתי להשתחרר מהציפייה שההשראה תבוא במסגרת גבולות הלו"ז שהגדרתי ושהסצנות פשוט יכתיבו את עצמן לפי התור שבו הומצאו.

יש משהו נורא מסתכל בכך שהכתיבה עצמה היא ההפך מתחקיר, שאין קוד לכתיבת רומן ושאין תוכנה שתרמוז מראש שכדאי להוריד סצנה מסוימת, לפני שהיא תטיל צל מוזר על כל מה שבא אחריה. הכתיבה היא מבחינתי המלאכה שבשבילה נחשבת הספרות לעבודה קשה באמת, עבודה שנעשית לבד אבל דורשת משוב מתמיד ולא תמיד נעים ממקורות אנושיים. עבודה, שאיש לא יכול לנבא מראש אם תלבש לבסוף צורה אחידה וכיצד אותה צורה תתקבל, אם בכלל. מצד שני, אם היא לא הייתה כזאת, גם  סירי הייתה יכולה לכתוב רומנים, וכנראה גם הרבה יותר טוב.

״משחקי הכס מלאה בפורנו ודם, כי ככה זה בחיים״

הכותרת היא פרפרזה בלתי תקינה פוליטית של טענה שהופיעה השבוע במגזין הנחשב ניוזוויק, אשר תוקפת באופן בלתי תקין פוליטית ראיון עם הסופר ג׳ורג׳ ר.ר. מרטין, שהתפרסם בעיתון היוקרתי ״ניו יורק טיימס״. אבל למה יש פה פוליטיקה מלכתחילה? פרשנות נטולת ספוילרים

הכותרת היא פרפרזה בלתי תקינה פוליטית של טענה שהופיעה השבוע במגזין הנחשב "ניוזוויק", אשר תוקפת באופן בלתי תקין פוליטית ראיון עם הסופר ג׳ורג׳ ר.ר. מרטין, שהתפרסם באתר העיתון ״ניו יורק טיימס״. אבל למה יש פה פוליטיקה מלכתחילה, ומה הקשר לנערות החטופות בניגריה? פרשנות נטולת ספוילרים

במוקד סופת החרבות הנוכחית בווסטרוז נמצאת הפעם סדרת שאלות שהפנה הבלוגר דייב איצקוף לסופר העומד מאחורי סדרת ספרי ״שיר של אש ושל קרח״ ונוגעת, איך לא, גם לסדרת הטלוויזיה המבוססת על ספריו- ״משחקי הכס״. העובדה שלמרטין עצמו אין חלק של ממש בהפקת הסדרה קצת פחות רלוונטית כאן, בגלל הזיקה הכמעט ישירה של תוכן הסדרה לספרים. ובכל זאת, המשימה שהוטלה על מרטין הייתה להסביר משהו שאפילו מעריצי הסדרה המסורים ביותר החלו באחרונה להתבדח עליו: ״למה הכמות הקיצונית כל כך של עירום ואלימות?״

מרטין, שכנראה נשאל שאלה זו מספר רב של פעמים, מתמודד בגבורה עם הניסיונות החוזרים ונשנים של המראיין להוציא ממנו רמזים לנטיות פסיכוטיות, ומסביר שמבחינתו מדובר במעין "אמת יצירתית", שעומדת מאחורי האונס והרצח שהיו נהוגים לאורך מלחמות רבות בהיסטוריה האנושית. "המטרה שלי הייתה להראות שאם יש רוע ואפלה ביחסים שבין בני אדם, היא נובעת מהם עצמם ולא מהתערבותם של אורקים ולורדים אפלים", הסביר מרטין, כשהוא עוקץ קלות כותבים כמו טולקין וק"ס לואיס. עם ההסבר עצמו אפשר להתווכח, אבל מההקדמה לראיון של איצקוף ניתן להשתכנע שגישתו כלפיו היא מלכתחילה ספקנית. תוך מתן קישור למאמר הדעה שהוא עצמו כתב, טוען איצקוף שהאלימות המינית הרווחת בסדרה למעשה מחוללת לאקטים המפורטים במסגרתה טריוויאליזציה ומציגה אותם כחלק בלתי נפרד מהמציאות. כלומר, בהנחה שהחלק המובן מאליו של המציאות מורכב מאונס, רצח והפיכת כל חתונה שמעורבים בה מועמדים לכס הברזל- למרחץ דמים מפואר.

הסופר ג'ורג' ר.ר. מרטין מסביר ל-BBC ביתר אריכות על העלילה המקיאבליסטית של ספריו והלוגיקה המנחה אותה:

האלימות המינית בסדרות הספרים והטלוויזיה כאחד היא ללא ספק קיצונית, גם כשלעצמה וגם בשל האופן הארוך והמפורט שבו מציגים אותה היוצרים לעיני הצופים. הדיון באופן הצגתה ובהשפעה של אותה הצגה אינו ייחודי ל"משחקי הכס", ויש הטוענים כי רק בזכותו הפך סרט אימה גרוטסקי כמו "אני יורקת על קברך" לקלסיקה. לכן, הטענה שהצגה מפורטת מאירה אלימות מינית כחלק בלתי נפרד מהמציאות, היא בעיניי קיצונית לא פחות מהסצנות שבהן היא עוסקת. עליה לצאת למעשה מנקודת הנחה, שלתוכן העוסק בממלכה רחוקה בעידן ימי הביניים ישנה השפעה ישירה וחזקה גם על התנהגותם של צופים וצופות בני המאה העשרים ואחת.

כאמור, מדובר בוויכוח שמובלע יחסית בתכתובת המיילים הקצרה, הרשמית והמנומסת שפורסמה ב"ניו יורק טיימס". זה לא הפריע למגזין "ניוזוויק", שהשבוע כבר הספיק לפרסם שתי (!) כתבות שעוררו תגובות זועמות בישראל לבדה, להתייחס לתוכן אותו פוסט צנוע ולצאת עם טענה לפיה ״מרטין יכול היה לפנות לגברת האפורה (כינוי גנאי היסטורי לעיתון "ניו יורק טיימס") ולשאול אותה את אותה השאלה".

זוהי עקיצה חריפה במיוחד, לא רק משום שהיא מבקרת את דפוס העבודה של עיתון אחר, אלא משום שהיא מרסקת את המחיצות בין כתיבה חדשותית וכתיבה מגזינית, ומנסה למעשה לרמוז שעובדי העיתון הנחשב בעולם מנותקים מהמציאות. יתרה מכך, "ניוזוויק" משתמש בכינוי גנאי, שהמסר האנכרוניסטי המשתמע ממנו צורב נקודה רגישה, בעידן שבו אמצעי התקשורת המודפסים (ובהם גם "ניוזוויק") נאבקים על קיומם.

פרודיה על מרטין (מקור: joyreactor)
פרודיה על מרטין (מקור: joyreactor)

האמונה שכתיבה צריכה לעסוק ״במוּכָּר״ או ב״חומרים מהחיים״ היא מוצר מבוקש בכל סדנת כתיבה וטענת התגוננות נפוצה של מעריצי הסדרה ״מד מן״. בעיניי, היא לא יותר מבת דודה של הציפייה מתקשורת ההמונים ״להיות אובייקטיבית״ או ״לשקף את המציאות״. בשני המקרים מדובר בדרישה לא ראלית מטקסטים, שבסיכומו של דבר נכתבים על ידי בני אדם (סופרים או עיתונאים), בעלי ניסיון חיים מסוים וראיית עולם סובייקטיבית.

אבל המסר המרגיז באמת מהוויכוח גבה המצח הזה אינו נוגע לכתיבתו של מרטין, אלא להנחה המובלעת בשני הטקסטים בנוגע ל״אמת״ המצויה בכתיבתו. לפי "הניוזוויק" בני אדם נולדים עם התשוקה לאנוס, לרצוח, לשעבד, לאכול בעלי חיים ולהשתלט בעורמה על כס הברזל (כל אדם לפי ״האמת שלו״). הכותב ג'ון וולטרס אינו מסתפק באזכורים של מרטין לימי הביניים ואף מתעקש להחיל את האמירה שלו לימינו אנו. הוא מתייחס למספר סיפורים שהופצו לאחרונה על ידי סוכנויות הידיעות, ובהם חטיפת הילדות בניגריה והאונס הקבוצתי בארה״ב וקובע כי "נשים נמצאות במצוקה בווסטרוז, כשם שהם נמצאות במצוקה ב'עולם האמתי'". לזכותו של מרטין אף מציין וולטרס כי "בווסטרוז נשים הן לא רק קורבנות, כי אם גם גיבורות". זאת, מכיוון מבחינתו, נשים גיבורות-קורבנות פשוט אינן קיימות ב"עולם האמתי", ובכלל- זהו ממקומן הטבעי לכאורה של נשים להיות קורבנות.

מקור: toicool
מקור: toicool

את ספריו של מרטין אני קוראת מאז גיל 14, ולמרות שדווקא התרשמתי לטובה מהעיבוד הטלוויזיוני שנעשה על פיהם, גיליתי בשלב מוקדם למדי שאני מתקשה לצפות בו. נטייתם של יוצרי הסדרה ״להעביר את הזמן״ על רקע תיאורים היסטוריים ארוכים, באמצעות סצנות מין שאינן מקדמות את העלילה, היא בעיניי דרך זולה במיוחד למנוע מצופים גברים לכבות את הטלוויזיה. השוואה בין המדיום הוויזואלי של הטלוויזיה לשפה הטקסטואלית שבה כתובים הספרים אולי תיחשב במובן זה לבלתי הוגנת, ועדיין, כשמרטין מעוניין לפרט על ההיסטוריה הארוכה (והמרתקת) של העולם אותו בדה, הוא לרב בוחר לעשות זאת באמצעים אלגנטיים יותר מאשר להעמיד במרכז ההתרחשות את הזונה רוז.

בעיני מרטין, יצר האדם הוא רע מנעוריו, מה שמסביר מדוע הדמויות הנוצרות בצלמו מתנהגות באופן כה מניפולטיבי ואכזרי. זוהי "האמת" שלו, גם אם היא אינה אמת מוחלטת ואבסולוטית עבור יוצרים רבים אחרים, שתופשים את טבע האדם באופן שונה ולכן גם מביאים ליתר ביטוי את המופלא ביחסים שבינו לבין זולתו. אם קוראים וצופים מוצאים גם את ״האמת״ שלהם דווקא בקולו של מרטין, ולא בקולם של אחרים, אין בכך כשלעצמו כל רע, כשם שאין כל רע בלהניח למרטין להתעלל בדמויותיו כפי שהוא מוצא לנכון.

אבל, מכאן ועד לשימוש דמגוגי בזוועות שמתרחשות מעת לעת בעולם, על מנת להביע מעין קנאה סמויה בחלאות אשר מבצעות אותן, פעורה תהום גדולה מאוד. כל החוטא בניסיון לבנות עליה גשרי בזק, אינו חוטא רק במצפן מוסרי לקוי- אלא בעיוות מסוכן של המציאות.

החושב הלא נורמלי

לחשוב מחוץ לקופסה

אם תרצי

Do not fear mistakes. There are none. -- Miles Davis

ולווט אנדרגראונד

בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל

הפרעות קצב ועיצוב

חפירות על עיצוב, מוזיקה ושטויות נוספות

מולטיוורס

קומיקס, קולנוע, טלוויזיה וכל מה שחוצה עולמות

נוֹשָׁנוֹת

פכים קטנים ועניינים שונים מתוך כתבים ישנים. הבסטה שלי בשוק הפשפשים של הזיכרון הקולקטיבי. _____ מאת אורי רוזנברג