רשימות מן הדיקטטורה; מחשבות בעקבות "שטאזילנד – סיפורים מהצד השני של חומת ברלין"

חוסר אונים, תמימות ובעיקר שכחה – ספרה של העיתונאית האוסטרלית אנה פאנדר מצייר דיוקן רגיש ואנושי של מזרח גרמניה תחת יד הברזל של המשטר הקומוניסטי ולאחר נפילת החומה. זאת, תוך התעלמות עיקשת מההיסטוריה הנאצית של אותו אזור ומהקשר שהיה לה לכל הנוגע בדבר, מהמרואיינים עצמם ועד לחברות הגרמניות שמימנו את הוצאת הספר לאור

חוסר אונים, תמימות ובעיקר שכחה – ספרה של העיתונאית האוסטרלית אנה פאנדר מצייר דיוקן רגיש ואנושי של מזרח גרמניה תחת יד הברזל של המשטר הקומוניסטי ולאחר נפילת החומה. זאת, תוך התעלמות עיקשת מההיסטוריה הנאצית של אותו אזור ומהקשר שהיה לה לכל הנוגע בדבר, מהמרואיינים עצמם ועד לחברות הגרמניות שמימנו את הוצאת הספר לאור

ברומן הדיסטופי הנפלא "שנות השפע" מאת צ'אן קון צ'ונג הציבור הסיני אכן חי בשפע, אך אינו זוכר מדוע. השנים הנוראות, שקדמו לשנות השגשוג, אבדו לבלי שוב בנבכי הזיכרון האישי והקולקטיבי, בנסיבות שאיש אינו זוכר כדי להסביר.

עבור גרמניה המודרנית, אלו הן שנותיו של המשטר הנאצי, לכודות בין הוואקום של רפובליקת ויימאר והשלטון הקומוניסטי ונוראות מכדי להשקיע בהן מחשבה. זאת, לעומת שנות השפע במערב גרמניה, שמסתגלת מחדש למציאות הקפיטליסטית של סוף המאה העשרים תוך ניתוק מוחלט ממקבילתה המזרחית, שחברה לברית המועצות והזמן בה כמו עמד מלכת.

"שטאזילנד; סיפורים מהצד השני של חומת ברלין" מאת אנה פאנדר, על אף שמו, אינו  אסופה של סיפורים קצרים מההווי של גרמניה המזרחית ואינו עדות אישית על אותה תקופה. הוא מסע של עיתונאית נוכרייה (ממוצא אוסטרלי, לכאורה המדינה הרחוקה ביותר האפשרית מהמזרח או המערב) למציאות ששרידיה עדיין מפוזרים לאורך הארץ המתעוררת לעידן הקפיטליסטי, הגם שהתושבים עצמם כבר לא יודעים להבדיל מה נותר מאותה תקופה ומה נשמר רק לכאורה, עבור התיירים.

קריקטורה מפורסמת שהופצה על ידי שלטונות מזרח גרמניה כדי להסית נגד המערב
קריקטורה מפורסמת שהופצה על ידי שלטונות מזרח גרמניה כדי להסית נגד המערב

פעם אחת ביקרתי בברלין, ובהיעדר תואר בהיסטוריה או קרובי משפחה ששרדו במזרח אירופה די זמן כדי להעיד על המתרחש, בוודאי איני מתיימרת להתווכח עם הממצאים של פאנדר. למרות זאת, אם הייתי מסתמכת רק על המסמך הכתוב היטב שהוציאה לאור, הייתי כנראה מרגישה כמו הכותבת שמתהלכת ברחובותיה רצופי החצץ של לייפציג, כשהיא חולפת על פני זקן שיכור המצהיר על געגועיו לקומוניסטים "שדאגו לאזרחים, שהרחיקו את הגנבים ולא העלו מסים".

הייתי כנראה גם מתמלאת חמלה כלפי כל אותם אנשים שנשללו מהם חירותם, בני משפחתם, הקריירה שלהם והאפשרות לחיות בביטחון – בשל היעדר האפשרות לנהל חיים נורמליים בצל משטר שניהל מעקב מדוקדק אחר כל אחד ואחד מאזרחי הרפובליקה הדמוקרטית. לא הייתי שופטת אותם אם היו בוחרים, כמו כל "האנשים הרגילים" שסביבם, לעבוד למען השלטון כמודיעים, כפקידים או כסוכנים. בוודאי שלא הייתי מנסה להאשים אותם אישית בכל קורותיהם.

אלא שכמי שזו ההתעמקות הראשונה שלה בנושא, התקשיתי לעשות זאת. התקשיתי להתעלם מהחסרונות של בחירתה של פאנדר להתמקד באפיזודות אנושיות, של האזרחים הקטנים ושל סוכני השטאזי כאחד, ולא בסיפור הלאומי אודות המדינה שהחליפה אידיאולוגיה קיצונית אחת באחרת, מבלי להרהר בשקעים האישיים והמשפחתיים שהותירו בה מלחמות העולם ורדיפת האזרחים. שקעים,  שמהם אני, וכנראה עוד קוראים בעברית, בוודאי אינם מוכנים להתעלם.

קריקטורה בריטית מתקופת מלחמת העולם השנייה (מקור: Punch Magazine)
קריקטורה בריטית מתקופת מלחמת העולם השנייה (מקור: Punch Magazine)

לאורך כל הקריאה הרגשתי שפאנדר לא רק מנסה, אלא ממש מתאמצת, לחמוק מאזכור עברה הנאצי של גרמניה. בראיון עם אחת הדמויות, הר קוך, ניכר הקושי הרב שלה להתעלם מהנושא כשהמרואיין מציין (כמעט) במפורש שאביו נלחם לצד היטלר.

בעימות שהוא מתאר עם בכיר המפלגה הנקה, מול נשותיהם של אנשי צבא, מטיח באביו הקומוניסט הידוע לשמצה "האם אתן חושבות שזה בסדר שהגברים שלכן, ששירתו שלוש וחמש ושבע שנים בצבא, נמצאים בכלא, בזמן שרס"ר קוך, שיושב כאן לידי, ששירת בצבא האימפריאליסטי-הפשיסטי שש עשרה שנים, ייצא פטור מעונש?" הר קוך, בקול חנוק מיגון, מתאר אז כיצד הוחלט לשלוח את אביו לשבע שנים במחנה שבויים (עמוד 185).

פאנדר, ילידת אוסטרליה הנאורה לכאורה, נשמעת אז מזועזעת עד עמקי נשמתה. אם לא חמקה ממנה האירוניה בכך שפושע מלחמה, ששירת שש עשרה שנה בצבא הנאצי, מתבקש לתת את הדין על מעשיו – הרי אין לכך שום ביטוי בספרה.

יתכן שפאנדר אכן הרהרה בדבר, ולא מצאה מקום לכלול בספרה את מה שהיא מכנה ברפרוף "הרֵשע האמתי" של הנאציזם. הכללתו כנראה היתה גורעת מהתמימות, היעדר האונים וההומור הציני בסיפוריהם של קורבנות המשטר שראיינה, ואולי גורם למודיעי השטאזי שדיברו בפניה, ושאכן נלחמו בנאצים,להיראות קצת פחות נפוחים מחשיבות עצמית ומגוחכים.

בין השורות, קשה גם להתעלם מכך שהתייחסות להיסטוריה הנאצית היתה יוצרת חיכוך מסוים מול החברות שהשקיעו במימון הפרויקט של פאנדר, ובהן השלוחות האוסטרליות של חברות הרכב הגרמניות ב.מ.וו ומרצדס בנץ (ספקיות רכב ומנועים ידועות לשמצה של המשטר הנאצי) וכמובן דויטשה בנק, תאגיד השירותים הפיננסים הבינלאומי שהיה מעורב באריזציה של עסקים יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה ובשנת 1999 נתבע בגין חלקו לכאורה בהקמת מחנה ההשמדה אושוויץ.

כריכת "שטאזילנד; סיפורים מהצד השני של חומת ברלין" (מקור: הוצאת דביר)
כריכת "שטאזילנד; סיפורים מהצד השני של חומת ברלין" (מקור: הוצאת דביר)

דווקא בהקשר זה, מעניין להשוות את "שטאזילנד" לספר דומה אך שונה מאוד, שכתבה הסופרת הישראלית-רוסייה אליס ביאלסקי. "ראינו לילה", רומן העוסק בחייה של צעירה יהודיה ברוסיה של שנות ה-80, בוחר לעסוק בתרבות הנגד של אותה תקופה, תרבות הפאנק, תחת בהשלכות הישירות של השלטון הסובייטי על חיי האזרחים.

"ראינו לילה" גם בוחר להראות את הצדדים הפטריארכליים והמסוכנים של אותה תרבות, תחת להיגרר להאדרה ולרומנטיזציה בלתי מוצדקת. כתוצאה מכך, הגם שהוא עוסק יתר על המידה במערכת יחסים עם בן זוג מתעלל ואונס, "ראינו לילה" הוא יצירה יוצאת דופן, מרהיבה ובה בעת ביקורתית, פרסונלית ובה בעת מורכבת מכפי שהיא נראית במבט ראשון.

"שטאזילנד", לעומת זאת, הוא בדיוק כפי שהכותבת שלו מציגה אותו – סיור מודרך במזרח גרמניה, כפי שהיו המזרח גרמנים מעדיפים לזכור אותה, או אולי לשכוח. זה אותו נרטיב רגיש אך נאיבי ש"אנשים רגילים" מעוניינים לראות כשהם מתבוננים בבבואתם המזדקנת – הפנים האנושיות עם תחושת ההחמצה, ומשיכת הכתפיים אובדת העצות, כאילו מעולם לא יכלו הדברים להתנהל אחרת.

שטאזילנד: סיפורים מהצד השני של חומת ברלין, אנה פאנדר. מאנגלית: נעמי כרמל. הוצאת דביר 315 עמודים

ראינו לילה, אליס ביאלסקי. מרוסית: יעל טומשוב. הוצאת אפיק. 344 עמודים

שנות השפע, צ´אן קון-צ´ונג. מסינית: אלה שולגה ואהד נבו. הוצאת מודן. עמודים: 309 עמודים

"גשר ציפורים; רומן אודות סין העתיקה שלא היתה מעולם": ביקורת

צמח נדיר שמשמש כתרופה למגיפה, מבוך קטלני שהקים קיסר מרושע וצמד שבו אחד הגיבורים חכם הרבה יותר מהשני – נשמע מוכר? • ביקורת על קלאסיקה מודרנית ששוזרת מיתולוגיה סינית בזו של תרבויות אחרות, נקראת כמו אגדה למבוגרים וכוללת נבל אחד בלתי נשכח

צמח נדיר שמשמש כתרופה למגיפה, מבוך קטלני שהקים קיסר מרושע וצמד שבו אחד הגיבורים חכם הרבה יותר מהשני – נשמע מוכר? • ביקורת על קלאסיקה מודרנית ששוזרת מיתולוגיה סינית בזו של תרבויות אחרות, נקראת כמו אגדה למבוגרים וכוללת נבל אחד בלתי נשכח  

ההתחלה של "גשר ציפורים" אינה מעודדת. מחלה מיסתורית פוגעת בשכבת גיל מסוימת בקרב ילדים בכפר סיני מבודד, שנופלים לתרדמת ואינם מתעוררים בשנית. הכפר היפהפה כולו נזעק לאור מה שמתחוור כמעשה רשלנות נפשעת של שני נבלים, ואחד מנעריו החסונים, העונה לשם שור מספר עשר, יוצא למצוא את המלומד שיביא תרופה למגיפה.

בידי הנער עולה לאתר מלומד חכם בצורה בלתי רגילה, בעל פגם קל באופיו (כפי שמודגש שוב ושוב במהלך הרומן, מבלי להגדיר במפורש את אותו פגם) ושמו לי קאו. אלא, שאפילו חכם זה אינו מסוגל לרקוח את התרופה בעצמו – והשניים נאלצים לכתת רגליהם במסע אחר צמח יחיד במינו, "שורש העוצמה הגדול", שכפי שמתחוור בהמשך – נמצא בלב מבוך שהקים קיסר מרושע.

"גשר ציפורים" אומנם ממוקם לכאורה על רקע סין העתיקה, אך העלילה שלו מזכירה דווקא סיפורים מתרבויות אחרות: סיפורי המגיפות המוכרים היטב מספר שמות, "הדבר" של אלבר קאמי ועד ל"ספינות טרופות" של אקירה יושימורה, סיפור המסע שנשמע כמו גרסה מיתית ל"פרח לב הזהב" וכמובן המבוך ומפלצותיו המבעיתות, שבכלל מהדהדות את יוון העתיקה.

לא מפתיע אפוא לגלות שבארי יוגארט, שחיבר לרומן שני ספרי המשך בלבד בטרם פרש מכתיבה בתחילת שנות התשעים, הוא בעצם אמריקני שמתגורר באריזונה. המשיכה שלו לתרבות סין העתיקה, אותה פיתח במהלך שירותו הצבאי במזרח הרחוק, באה לידי ביטוי מרתק ברומן שמזכיר יותר מכל את "אבק כוכבים" של ניל גיימן – אגדה למבוגרים, שכתובה לסירוגין בפשטות ובפתוס ומשלבת בין מיתוסים מוכרים יותר ופחות.

עטיפת "גשר ציפורים, בעברית (מקור: צילום)
עטיפת "גשר ציפורים, בעברית (מקור: אתר הוצאת "אופוס")

זה עובד, אבל לא בצורה מלאה. במרוצת העלילה הופך "גשר ציפורים" מסיפור מסע לסיפור בלשי, ואז מחליט להפוך שוב לסיפור מסע – מה שממלא עמודים רבים מדי במחציתו במסעות-צד, פחות מעניינים ופחות מרגשים מהסיפור הגדול שבמרכזו. המתח שלקראת פתרון התעלומה עוד ישוב לקראת הסוף, אך על הקוראים יהיה להתאזר בסבלנות, ובעיקר לשכוח שאי שם, בכפר סיני מבודד, ישנם ילדים גוססים שנאבקים על חייהם.

בעיה נוספת שעשויה להציק ללפחות מחצית מקהל הקוראים הוא היחס הסטריאוטיפי לנשים, שברובו של הרומן מסתמן כמיזוגניה של ממש. בעוד הדמויות הגבריות ניתנות לחלוקה לגברים ולנבלים, לחכמים ולטיפשים,  לקיסרים ולנתינים וגם לחזקים ולחלשים (וקשישים)- הרי שאת הדמויות הנשיות ניתן לחלק בגלוי לשתי קטגוריות בלבד: צעירות, יפות ובוגדניות או מבוגרות, ענקיות מימדים ומרושעות.

משום שהדמויות בין כה וכה נושאות שמות סטריאוטיפיים ("ענן לוטוס", "שפן מפתח") לא ניתן לייחס להן יותר אופי מכפי ששמן מייעד להן- מה שעשוי דווקא לעזור בקטעים המשעשעים ברומן, ויש רבים מאוד מהם. לדמות המרתקת ביותר, על כל פנים, דווקא אין שם ואפילו לא פנים. תחת זאת, היא מתהדרת במסכת זהב בצורת פני נמר ובתואר "קיסר צ'ין".

הדמות שמאחורי קיסר צ'ין היא אחת הנבלים המוצלחים שהכרתי בשנים האחרונות בספרות הפנטסיה. הדרך הטובה ביותר לתאר אותה, מבחינתי, היא כשילוב של ראס אל-גול, הרוזן דרקולה והמלך מינוס. היא אינטיליגנטית מאוד, חסינת פגיעה, נטולת אמפתיה בצורה בלתי נתפשת ובעלת חיבה אכזרית למפלצות רצחניות, בייחוד אם הן נוצרו על ידה ממה שהיו פעם יצורים תמימים. אבוי לאדם או לאל שקיסר צ'ין ייקרה בדרכו, אוי ואבוי למי שינסה לגזול ממנו את אוצרותיו.

איור מעריצים בהשראת הרומן (מקור: Kaja Foglio, bookpics.com)
איור מעריצים בהשראת הרומן (מקור: Kaja Foglio, bookpics.com)

גם כאשר קיסר צ'ין אינו בסביבה, "גשר ציפורים" נהנה מההומור המוצלח והמקאברי שלו, ובעיקר מכך שהוא פשוט כתוב נפלא. הפיוט הרהוט שנמשך בכל שורותיו, מתיאורי הנוף והמקומות ועד לדיאלוג שבפי הדמויות, עובר היטב גם בתרגומו של רחביה ברמן, שחתום גם על "אומנות המלחמה וכיצד להימנע ממנה" מאת סון דזה. הקצב אומנם אינו אחיד והרומן ללא ספק ארוך מדי, אך הוא אינו סובל ולו מרגע אחד של שעמום.

אם גם אתם נצלים בחום הקיץ וחולמים על הרפתקה בארץ רחוקה, הכינו לעצמכם כוס גדולה של משקה קר וקראו את "גשר ציפורים". מוטב לעשות זאת בסוף שבוע פנוי ולהתאזר בסבלנות – סיפוקכם עוד יבוא כאשר "גשר הציפורים" המרהיב שברומן יווצר סוף כל סוף.

גשר ציפורים (2002). בארי יוגארט. מאנגלית: רחביה ברמן. תל אביב: הוצאת אופוס בע"מ. 246 עמודים

הם מפחדים?; הרהורים בעקבות מפגש "הארץ" על מרכז ופריפריה

רשימה שנועדה לסקר את המפגש השלישי בנושא "ספרים ומספרים" שנערך ברמלה ונכתבה באיחור לאור ענייני השעה. האם אמני ישראל אכן "מכתתים רגליהם שנים לפריפריה" כדברי גילה אלמגור, או מכחישים את הצורך ב-"צדק ותיקון חברתי" הנדרש שם, כדברי רגב? פוסט על גאווה, דעה קדומה והקשר הלאו דווקא בלתי נמנע בין תרבות ופוליטיקה

רשימה שנועדה לסקר את המפגש השלישי בנושא "ספרים ומספרים" שנערך ברמלה ונכתבה באיחור לאור ענייני השעה. האם אמני ישראל אכן "מכתתים רגליהם שנים לפריפריה" כדברי גילה אלמגור, או מכחישים את הצורך ב-"צדק ותיקון חברתי" הנדרש שם, כדברי רגב? פוסט על גאווה, דעה קדומה והקשר הלאו דווקא בלתי נמנע בין תרבות ופוליטיקה

על המפגשים הקודמים בסדרה ניתן לקרוא כאן וכאן

מה אפשר כבר לומר על "סערת התרבות" שלא נאמר עד כה? בכל פעם שנראה כי ההתכתשות בין הצדדים הגיעה לקיצה, מגיעה עוד התבטאות בעייתית מבית היוצר של שרת התרבות רגב או אחד מבכירי אמני ישראל – ומכה גלים, בעיקר ברשתות החברתיות.

אולי דווקא בגלל התחושה שכל ניסיון של רגב או של גרבוז / קוטלר / סובול / אלמגור להסביר מה בדיוק חורה לו אצל הצד השני מסתיים בהאשמות בהתנשאות ובפעולה ממניעים אידיאולוגיים, מסתמן כי הסערה הגדולה השיגה בדיוק את ההפך. במקום דיון על גבולות חופש הביטוי, נוצר מצב בו אמנים חוששים להביע את עצמם. במקום הפניית אור הזרקורים לפריפריה או למוסדות של בני עדות המזרח, מחפשים בציציות של רפטואר מוסדות התרבות, כדי לאתר את שמותיהם של האמנים שמסרבים להופיע בבקעת הירדן.

"אמרו לי שכדאי לא להתראיין ולא לעשות אירועים", הודה מנכ"ל מפעל הפיס, עוזי דיין, בפתח כנס "הארץ" השלישי בנושא "ספרים ומספרים", שנערך הפעם, בעיתוי מעניין, ברמלה. דבריו האירו על אלו של הבאים אחריו בכנס, שהדגישו כי "דרך ארץ קדמה לתורה" וניסו להסביר כי בניגוד למשתמע מטענותיה של רגב, המרכז הוא שמתקרב לאחרונה לפריפריה- ולא להפך.

"חל שינוי עצום ביכולת ההכלה של האחר", טען לדוגמה ארז ביטון, אולי המשורר היחיד בן עדות המזרח שחדר לתכנית לימוד הספרות לבגרות של משרד החינוך, והוסיף "אני קובע אם יש לי הכוח להזיז עצמי מהפריפריה למרכז ההויה שלי. עם פרס ישראל מישהו הזיז אותי בכח למרכז".

'אמרו לי שכדאי לא להתראיין ולא לעשות אירועים', הודה מנכ"ל מפעל הפיס, עוזי דיין

בעוד שקשה להתווכח עם חשיבותו של משורר כביטון, יש בכל זאת להימנע מלחטוא לאמת ולהזכיר את הסערה הגדולה, בסיומה אכן הוחלט להעניק לו את הפרס. כל שופטי פרס ישראל לספרות התפטרו אז, לאחר שראש הממשלה וכמה מבכירי הליכוד, בהם רגב, האשימו את אנשי האקדמיה בתרומה למסע הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם. פרופסור אבנר הולצמן אף הואשם ספציפית, ושלא בצדק (כפי שהסברתי בפוסט הנ"ל), "בהתבטאויות נגד מזרחים". התבטאויות, שבטלו בשישים מרגע שהולצמן ושותפיו שבו לתפקידם והחליטו להעניק לביטון את הפרס.

אם האירוניה לא חמקה מעיניו של ביטון, הרי שהוא לא טרח להסגיר זאת במהלך הכנס. לחילופין, הוא הזכיר את שמותיהם של שמעון אדף, סמי ברדוגו ומאור זגורי כדוגמאות ליוצרים בולטים אשר "הציבו מול פנינו שכבות שבורות שנעשו חרסים", לא רק בשל הייצוג את בני עדות המזרח והפריפריה – אלא גם יצירת ספרות שונה "ואחרת" במובהק.

מנחת האירוע, שהרה בלאו, ציינה לקראת סופו כי לתחושתה חל "דיסוננס" בין הלך הרוח שהציג ביטון וזה שבפועל עדיין שורר בספרות העברית. מי כמוה חווה זאת ביום יום, כסופרת דתייה וילידת בני ברק, עוד עיר שלמרות קרבתה למרכז נחשבת לפריפריה לכל דבר. המשתתפים האחרים באירוע, הגם שמדי פעם הפגינו הזדהות עם תחושותיה של בלאו, דווקא נשמעו נוטים להסכים עם ביטון.

בישראל הוא נחשב לפחות פופולרי (מקור: cartoonstock.com)
בישראל הוא נחשב לפחות פופולרי (מקור: cartoonstock.com)

אליס ביאלסקי, ישראלית שבחרה להוציא לאור את ספרה הראשון ברוסית, סיפרה כי הגדירה את יצירתה מלכתחילה בתור "פריפריה בתרבות הישראלית", בין היתר בשל העיסוק במוסיקת פאנק וחיי יהודים במוסקבה של שנות השמונים. "כשאמרתי שאני רוצה להוציא את זה לאור בארץ אמרו לי שלאף אחד לא אכפת מהנושאים האלו" הודתה, ובה בעת הביעה תקווה שהוצאת הספר בעברית (בהוצאת "אפיק") תסייע ליצור את המפגש המיוחל בין יוצאי ברית המועצות והמרכז האשכנזי-חילוני.

דרור משעני ציין כי בעבר ספרים מסוג זה כלל לא נחשבו לספרות, אלא לדוקומנטים "מימי המעברה" או מחייהם של עולים אחרים. הרחבת גבולות הספרות העברית מחייבת אפוא לנסות להגדיר מחדש מהי בעצם פריפריה, ומדוע על מפעל הפיס לדרוש תקציבים גדולים יותר לפיתוחה.

משעני, שעלילת סדרת הבלשים שכתב מתרחשת דווקא בחולון (מרחק נסיעה מתל אביב שתושבי השרון, כמוני, יכולים רק לקנא בו), נכללת לדבריו בקטגוריה זו בשל עיסוק בנושאים שאינם שכיחים באופן יחסי, בז'אנרים בלתי שכיחים כמו השירה ובדמויות בלתי שכיחות, כמו הבלש.

לפי הגדרה זו, גם אירועי השירה של קבוצת "ערס פואטיקה" הנערכים בתל אביב ומושכים אליהם מאות אנשים (על פי משעני עצמו) – נחשבים לפריפריה. גם ספרות מדע בדיוני, ספרות גרפית, ספרות אירוטית, ספרות מורשת וספרות הכתובה ביידיש היא פריפריה לכל דבר ועניין, ועוד לא דיברנו על הספרות הערבית, שלא יכולה להיחשב "ספרות עברית" מסיבות אחרות. האם על המדינה לתקצב את כל אלו? האם על דיין להגדירן בגדר ספרות "שאינה זוכה לייצוג הולם" ולהעניק להן "העדפה מתקנת" בתקצוב ובמכירות?

ומה לגבי סופרים המתגוררים בחו"ל, כמו ראובן נמדר, זוכה פרס ספיר אשתקד? האם בניגוד לדברי דיין, לפיהם "סופרי ארצך קודמים", יש להגדירם כסופרים הכותבים אודות נושא בלתי שכיח, כמו חיי ישראלים בחו"ל, ולקדם את יצירתם בהתאם?

ואולי כולם מקנאים בפריפריה? (מקור: jsegarra.wordpress.com)
ואולי כולם מקנאים בפריפריה? (מקור: jsegarra.wordpress.com)

פריפריה, לשיטת ראש העיר רמלה, יואל לביא, היא בראש ובראשונה עניין חברתי. ההליכה שערכתי הלוך וחזור לספריית "בלפר" מתחנת הרכבת סייעה להבהיר היטב את כוונתו. הלכתי ברחובות צרים מאוד, נטולי מדרכה, כמעט נטולי תאורה, שוממים ברובם מאדם. הבתים שהקיפו אותי היו ברובם נמוכי קומה, ואת מספר בתי העסק שלא היו ממוקמים ברחוב הראשי ניתן היה למנות על אצבעות יד אחת. מול כל אלו בלטה הספרייה בה נערך כנס "הארץ", בגודלה ובניקיונה, ואפילו בחצר המטופחת ששימשה לה כמבואה. לא בכדי חששתי לחזור ממנה לבד בלילה.

בין הלאומיות המולדת והאידיאולוגיה, חופש הביטוי וחובת הרגישות, ובעיקר האגו מול הכבוד לזולת, אולי מוטב לבחון בעין נטולת פניות את המלים האלו: "אין ספק שהגיע הזמן לשנות את חלוקת המשאבים באופן שיוויוני עם דגש על חלוקה גאוגרפית וחברתית צודקת יותר – פריפריה, פיתוח התרבות היהודית, פיתוח התרבות הערבית וחיזוק הציונות והמורשת". את המלים האלו, רק אזכיר, כתבה בעמוד הפייסבוק שלה מירי רגב.

אפשר וראוי לנהל את הויכוח העקרוני בשאלת תקצובה של התרבות. כדאי גם לקחת בחשבון שבמציאות של תרבות מתוקצבת, תוכל המדינה להרשות לעצמה לסגת מסבסוד של יצירות או מוסדות מסוימים, ולו משום שהם עשויים להיות פוגעניים לחלק מהציבור או להטיל דופי ברעיון קיומה של המדינה.

איני בהכרח חושבת ששיקול דעתה של רגב נכון בכל המקרים שנדונו בתקשורת, שהרי חלק מהמוסדות שנפגעו ממנו נמצאים בפריפריה, ואולם אלו הן השלכותיו המידיות של "המודל הסובייטי" עליו מסתמכים האמנים, גם כשבכוונתם להציג יצירות העוסקות בדמות רוצח ראש ממשלה או מחבל.

מירי רגב, רוצה לקדם את הפריפריה? אפשר להתחיל מכאן

יתכן שחבר הכנסת אחמד טיבי (הרשימה המשותפת) הבריק כשהציע להקים קרן לאומית למימון פעילות תאטרון "אלמידאן" בחיפה. זו הצעה שאם אכן תצא אל הפועל, אולי תוכל לאפשר המשך קיום של אלטרנטיבה בתרבות הישראלית, ללא תלות במימון המדינה או באישורם של פוליטיקאים. האם כדאי גם לבחון חלופות אחרות? בוודאי, אבל אין להישאר במצב שבו אמנים בכירים מבהירים לרגב השכם וערב שאינה רצויה במשרד בו היא מכהנת, תוך השמעת האשמות הגובלות בגזענות ובמיזוגניה.

"אנו דוגלים בערכים ליברלים גם כלפי אלו שאינם בני עמנו וגם כלפי אלו שהם מתנשאים ויהירים", גרס ראש עיריית רמלה ולפתע חתר תחת דבריו: "מי שחושב שלאומיות היא פשע, מי שמבדיל עצמו ביוהרה של התנשאות ואליטיזם – זוכה ממני לרחמים ולחמלה". האם "רחמים וחמלה" הם ערכים ליברליים? לאו דווקא. לטעמי, אלו הם הערכים שמאפשרים לנו מלכתחילה להתנהל ביוהרה ובהתנשאות כלפי האחר. אם המרכז אכן מתקרב לפריפריה, ולא להפך- מוטב שהדבר ייעשה מתוך הכרה וכבוד. גם מקומה של האפליה המתקנת אינו נפקד, אך ספק אם תשיג את מטרתה אם תופעל משיקולים פוליטיים.

חלום מסורס ושמו "פארק היורה"

שערי הפארק המרהיב בעולם נפתחו מחדש, אחרי 22 שנה – אז למה שלא תיכנסו? • מחשבות על נבואת הזעם של המקור הספרותי, המחדל השערורייתי העולה מהסיפור עצמו והשיח שמדבר על גן חיות לדינוזאורים בתור "חזון"

שערי הפארק המרהיב בעולם נפתחו מחדש, אחרי 22 שנה – אז למה שלא תיכנסו?  • מחשבות על נבואת הזעם של המקור הספרותי, המחדל השערורייתי העולה מהסיפור עצמו והשיח שמדבר על גן חיות לדינוזאורים בתור "חזון"

בעוד פחות מחודש זה שוב יקרה. עוד סרט שבמרכזו גן חיות, עם דינוזאורים במקום אריות והיפופוטמים, יגיע בקיץ לאקרנים. כרגיל הוא יהיה עתיר תקציב, עטור בשמות כוכבים ("סטאר לורד"!) וקשור באופן רופף למדי לאחד משני הרומנים בסדרת "פארק היורה" של מייקל קריצ'טון.

מצפייה ארעית בקדימון ל"עולם היורה" נראה ששוב מקימי הפארק הידוע לשמצה לא ראו את הנולד, והשקיעו הון עתק בהנדסה גנטית של טורפים אינטיליגנטיים ובהבאת מבקרים לאי המבודד, שכמובן ייהפך עד מהרה לזירת טבח. אולי הסרט עצמו יציע תפנית מפתיעה, אך בינתיים מסתמן שזהו אותו חלום ישן נושן, שרוקם כצפוי עור וגידים של סיוט.

אין ספק שהביוטכנולוגיה עתידה להיות המהפכה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית… (אך) חלק גדול מהניסוי נערך ללא מחשבה תחילה… מסחור הביולוגיה המולקלורית הוא המאורע המדהים ביותר בתולדות האתיקה של המדע… המדענים התקוממו נגד כל סודיות במחקר, ואפילו סלדו מהוצאת פטנטים על תגליותיהם… מעטים מספור הם המדענים המולקולרים ומעטים מספור הם מוסדות המחקר שאין להם זיקות עסקיות… (המחקר הגנטי) מתנהל בחשאי, ובחיפזון, ולמען בצע כסף

פארק היורה (הקדמת המחבר), עמודים 9-11

"פארק היורה" הוא מסוג הרעיונות הנדירים שמתרחבים הרבה מעבר לתחומי הכריכה של הרומן שהגה אותם. זוהי הלכה למעשה תופעה תרבותית, כותרת אמביוולנטית לחלום האנושי אודות הקדמה המדעית, שמאפשרת לנו להחיות את המתים ולהעניק קווי מתאר לחזיונות גדולים מהחיים. זוהי גם הכותרת לנבואת הזעם אודות תאוות הבצע שמביאה את האדם לקחת על עצמו את תפקיד אלוהים ולנסות להשיג שליטה בטבע, הבלתי ניתן לשליטה מתוקף הגדרתו, למטרות רווח ובידור.

למרות כל אלו, האופן בו קמים הדינוזאורים על מגדליהם האנושיים מוצג בספרים ובסרטים כאחד כתאונה נוראה, שאיש אינו ערוך אליה ובוודאי שבוודאי אינו מסוגל להציל את עצמו, בהיעדר הציוד הנדרש להתגוננות מפני טי-רקס אימתני. זו טרגדיה, משום ההשקעה היורדת לטמיון והמוות הקשה מנשוא של רבים מהמעורבים בהקמת הפארק, אבל גם מחדל שערורייתי.

הקדימון ל-"עולם היורה", שעתיד לצאת לאקרנים ביוני:

בכל מדינה מתוקנת היתה קמה ועדת חקירה לבחון מדוע המייסדים לא השקיעה את מירב המאמצים בהבטחת שלומם של מבקרי הפארק ובטיפול מהיר במשבר, ומן הסתם גורמים לראש או שניים לעוף בתהליך. אלא שהוליווד, כידוע, אינה מדינה מתוקנת. בסדרת הסרטים המשבר בפארק מעולם לא טופל עד תום ואף כעבור זמן מה הפארק נפתח בשנית. זאת, כאשר האשמה באסון מוטלת על כתפיו המגושמות של דניס נדרי הבוגדני, או התנהלותו התמימה של המיליארדר ג'ון האמונד.

הסופר מייקל קריצ'טון, לו היה עדיין בין החיים, בוודאי לא היה מקים מחדש את הפארק- כשם שלא שיתף בסופו של דבר פעולה עם הפקת הסרט השלישי בסדרה.  קריצ'טון, בוגר לימודי רפואה בהרווארד ומתנגד ידוע לתיאוריית ההתחממות הגלובאלית, תיאר את ג'ון האמונד כקשיש חסר מצפון תאב בצע, ואת יתר המדענים ברומן (לרבות אלו המבקרים באי) כילדים פעורי עיניים וחסרי אחריות, אחוזי אמוק מהאפשרות הממשית לשבט דינוזאורים וחסרי כל מודעות להשלכות של אותה פעולה על מיקומם של בני האדם בשרשרת המזון.

פוסטר הסרט "עולם היורה" (מתוך io9, יח"צ)
פוסטר הסרט "עולם היורה" (מתוך io9, יח"צ)

התאונה שמובילה לשחרורם של הדינוזאורים ב"פארק היורה" אינה אפוא פועל יוצא של הגורם האנושי, אלא כורח בלתי נמנע של… הכאוס. תורת הכאוס, כפי שמציגה אותה דמות המתמטיקאי איאן מלקולם, מכירה בהיעדר האפשרות לחזות באופן אפקטיבי את השלכות פעולותיהן של מערכות, גם אם הן פועלות באופן דטרמיניסטי. חיזוי שכזה אפשרי למעשה אך ורק בהתקיים דיוק אינסופי בידיעת התנאים ההתחלתיים שבהן פועלות אותן מערכות.

במלים פשוטות יותר, התורה חושפת שגם בתוך המערכת הסגורה ביותר ניתן לערוך שינויים במצבים, בעלי השפעות מרחיקות לכת. שינויים, שאם יבואו לידי ביטוי בתנאי ההתחלה של מערכת דינאמית ולא לינארית עשויים לגרום לשינויים גדולים בהתנהגות המערכת בטווח הארוך – בתרחיש המוכר בשם "אפקט הפרפר". כך מסביר זאת מלקולם בסרט משנת 1993:

Dr. Ian Malcolm: There. Look at this. See? See? I'm right again. Nobody could've predicted that Dr. Grant would suddenly, suddenly jump out of a moving vehicle.

Dr. Ellie Sattler: Alan? Alan!

[Jumps out of the vehicle]

Dr. Ian Malcolm: There's, another example.

[laughs to himself]

Dr. Ian Malcolm: See, here I'm now sitting by myself, uh, er, talking to myself. That's, that's chaos theory.

קריצ'טון למעשה טוען שגם במנגנון המתוכנן בקפידה של תפעול פארק היורה, יש לקחת בחשבון את התרחיש שבו הכול יוצא משליטה, ובמילותיו של מלקולם life finds a way. יתרה מכך, על פי קריצ'טון אותו תרחיש לא נלקח מלכתחילה בחשבון משום שהמחקר פורץ הדרך בתחום התנהל כאמור "בחשאי, בחיפזון ולמען בצע כסף". כלומר, התנהלותו הפגומה לכאורה של המפעל המדעי יצרה את התנאים ההתחלתיים לכישלון התגלית הגדולה שהעלה תחת ידיו.

במאמר שעסק בספר משנת 2006 טען Saten Brier שקריצ'טון מפליא מכול להשתמש בטכניקה הספרותית Ficta- ביסוס רומן בדיוני על בעיה מדעית אקטואלית. את הטכניקה הזו ניתן לייחס, בדיעבד, למגוון רומנים קאנוניים של המדע הבדיוני, מ"פרנקנשטיין" של מרי שלי, דרך "האי של ד"ר מורו" מאת ה"ג וולס ועד "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי. המשותף לכולם הוא ביקורת על התנהלות המפעל המדעי והופעת דימויים מטילי אימה של תוצרי מלאכתו.

אמרו "מיתוס", לא "פארק" (מתוך cnet.com)
אמרו "מיתוס", לא "פארק" (מתוך cnet.com)

בתרבות הפופולרית, לעומת זאת, לא תמצאו ביקורת על הקדמה המדעית ואפילו לא הטפות נוצריות על "הניסיונות לשחק אותה אלוהים". תחת זאת, תמצאו חלומות. כאשר התקשורת סיקרה את כישלון המחקר שניסה לשחזר שאריות DNA  של הציפור הפרה-היסטורית Moa (וגילה, מאידך, של-DNA  יש אורך חיים חציוני של 521 שנים "בלבד") הכותרות תמצתו זאת כך:

  • Spielberg's Jurassic lark is just for the movies (The Sydney Morning Herald)
  • The end for dreams of a real life Jurassic Park? Researchers find DNA has a half life of 521 years (Daily Mail Online(
  • New DNA Study Crushes The Hope Of A Real Life Jurassic Park (Business Insider(
  • חוקרים: חזון "פארק היורה" בלתי אפשרי (NRG)

דינוזאורים אוכלי אדם, מישהו? מתי הפסקנו לפחד מהלטאות הפרה-היסטוריות שנכחדו בכוח עליון לפני מיליוני שנים והתחלנו לדבר על "פארק היורה" בתור "תקווה" או "חזון"? האם פעולת ההקמה לתחייה של המפלצות הענקיות היא שמלהיבה אותנו כל כך, או עצם האפשרות לעשות זאת ולהציג את התוצר לראווה במסגרת פדגוגית וספקטקולרית המתאימה לכל המשפחה, כמו זו שמוצגת בתחילת "עולם היורה"?

מבוקש מספר אחת (מתוך tvtropes.org)
מבוקש מספר אחת (מתוך tvtropes.org)

קריצ'טון, מיותר לציין, מעולם לא ראה שיבוט דינוזאורים בתור "חלום" – אבל סטיבן ספילברג כן. התסריט לסרט שובר הקופות שביים ב-1993 עיקר את המותחן של קריצ'טון מתוכנו הביקורתי והפך אותו לבידור קליל שמדגיש את ערכי המשפחה האמריקנית. ספילברג, בניגוד לקריצ'טון, חשב בראש ובראשונה על הקהל- וידע שהוא אינו חולם על דינוזאורים, אלא על הקולנוע. החוויה הקולנועית היא שמאפשרת לצופה לדמיין את הדינוזאורים חיים ומשתוללים בקרבתו- והיא גם זו שנשארת בחלומותיו זמן רב לאחר הצפייה.

למען הסר ספק ארגיע- "חלום" פארק היורה, יהיה אשר יהיה, אינו צפוי לקרום עור וגידים בעתיד הנראה לעין. סדרת הסרטים, לעומת זאת, תימשך גם בהיעדר הביסוס על המקור הספרותי של קריצ'טון, וכנראה גם בהיעדר המסרים שהפכו את הרעיונות העולים ממנו למונומנטליים כל כך. בסיכומו של דבר היא לא נועדה, אלא לספק את צרכם של ההמונים בחוויה הקולנועית של צפייה בדינוזאורים ממוחשבים – וברגע הבלתי נמנע שבו הם קמים גם עלינו. רגע כיפי בצורה לא נורמאלית, יש לציין.

פוסט זה מבוסס בחלקו על עבודת גמר שהוגשה בקורס "תקשורת ומדע" באוניברסיטת תל אביב, 2013. כל הזכויות שמורות (C)

פארק היורה (1992). מייקל קריצ'טון. מאנגלית: עמנואל לוטם. ירושלים: מפעלי דפוס כתר

העולם שאחרי אפוקליפסת הזומבים: סיכום הרצאה

סיכום הרצאה שהועברה בכנס עולמות 2015 אודות השורשים ההיסטוריים של מיתוס הזומבים, הופעותיהם של אותם יצורים בתרבות הפופולרית וכיצד אפוא היה נראה עולם שנכבש על ידם • בתפריט: ערפדים, קניבליזם, גזענות, מלחמות ומחלות שנמצא להן מרפא

סיכום הרצאה שהועברה בכנס עולמות 2015 אודות השורשים ההיסטוריים של מיתוס הזומבים, הופעותיהם של אותם יצורים בתרבות הפופולרית וכיצד אפוא היה נראה עולם שנכבש על ידם • בתפריט: ערפדים, קניבליזם, גזענות, מלחמות ומחלות שנמצא להן מרפא

לצפייה בהרצאה בוידאו (איכות בינונית) | לסיכום ההרצאות הקודמות שהעברתי: "נשים מתבוננות בגיבורות על" ו-"אל תקראו את הספר הזה- הוא מרושע!"

מיאמי, 26.05.12. זוהי שעת צהרים מוקדמת ורונלד פופו, הומלס בן 65, מנמנם לתומו בצדי הרחוב. לפתע רץ לעברו רודי יוג'ין, בן 31. הוא עירום לגמרי ויש לו מבט מוזר בעיניים. 18 דקות נמשך המפגש ביניהם, במהלכן השוטר שהבחין כי יוג'ין התחיל לאכול את פניו של פופו מזעיק תגבורת, וזו מגיעה למקום ויורה ביוג'ין שלוש פעמים. הוא נופל ומת, לא לפני שעיוור את פופו לצמיתות.

פופו לא הכיר את יוג'ין ולא התגרה בו טרם המתקפה. יוג'ין עצמו היה נטול עבר פסיכיאטרי או פלילי של ממש. למרות זאת, לפני שהחל לאכול את פניו של פופו הוא הפשיט את מכנסיו והאשים אותו בגניבת ספר התנ"ך שלו. לאחר המתקפה גברה ההערכה שפעל תחת השפעה של אל-אס-די, אלא שמבחינת הצהובונים שפרסמו את הסיפור, והפיצו בכל מקום את התמונות (הקשות) ממצלמות האבטחה, לא ניתן היה להגדיר את הדקות האחרונות לחייו תחת כותרת אחרת' מלבד "התפרצות מגפת זומבים".

בראש כל דיון על זומבים יש להדגיש, אם כן, נקודה חשובה – זומבים הם יצורים מיתולוגיים. אף מגפה לא תיקרא בעתיד על שמם ואין סכנה שיכחידו את מרבית אוכלוסיית העולם או, רחמנא לצלן, יביאו לאפוקליפסה. למען האמת, הסיכוי שתתפרץ אפוקליפסת זומבים שקול, פחות או יותר, לסיכוי שתתפרץ אפוקליפסת גובלינים או חדי-קרן, עד כמה שאפוקליפסות שכאלה נשמעות כמו דבר לא-כל-כך-נורא באופן יחסי.

ההרצאה שלפניכם מתבססת אפוא על הופעות של זומבים במיתולוגיה ובתרבות, וגם על מעט הספרות המחקרית שנכתבה בנושא. למתעניינים בהופעות של זומבים בתרבות הפופולרית הייתי ממליצה על הספר Zombies, Vampires and Philosophy והסרט Doc of the Dead, ולמעוניינים להעמיק במיתוס עצמו – על הסרט Zombies: A Living History  והספר הנפלא של דניאל וו. דרזנר Theories of International Politics and Zombies.

בעברית אפשר גם לקרוא מספר פוסטים מעניינים בנושא באתר "יקום תרבות" – על האיטי, על ריצ'רד מתיסון, על סרטי "המתים החיים" ועל התרחיש שבו תתפרץ מגפת זומבים בישראל. רועי צזנה כתב באתר "הידען" גם על האתנו-ביולוגיה של המיתוס עצמו.

טריילר ל-Zombies: A Living History

* קצת רקע:

אז מה זה זומבים, בעצם? ככלל,  "זומבי" הוא הגדרה למצב פילוסופי שבו חלה הפרדה בין גוף ונפש, שבו הגוף שלנו הוא כבר לא באמת שלנו. ההזרה שנוצרת בין הנפש לבין הגוף היא "המאוים" במושגיו של פרויד, התחושה שהגוף שלנו או של יקירינו נראה כה מוכר ועם זאת, מכיל פתאום משהו בלתי מוכר ומאיים. הגוף בהחלט עשוי להכיל תודעה חלופית לשלנו – רובוט, חייזר, דיבוק שטני ועוד. הוא עשוי גם לא להכיל דבר.

"המאוים" לא משליך רק על הפרט, אלא גם על סביבתו הקרובה, כאשר הוא מאלץ את הבריות להכריע מבחינה משפטית מיהו באמת האדם שבתוך הגוף, ומי יישא את הדין על מעשיו. ג'ון לוק מדגים זאת באמצעות משל על נסיך וסנדלר- נשמת הנסיך האכזר וההדוניסט מתגלגלת לגופו של הסנדלר, בעוד נשמת הסנדלר אובדת בתהום הנשייה. הנסיך נשפט אפוא על המעשים שביצע בגוף בו הוא שוהה, למרות שהסנדלר עצמו אינו מודע להם – ולפיכך גם אינו נושא באחריות עליהם.

רומן הערפדים "אני האגדה" מתייחס לאותה דילמה מזווית הפוכה- סיטואציה שבה "המאוים" השתלט על החברה כולה, לבד מגיבור הסיפור. כפועל יוצא מכך הוא מתבצר מדי לילה בביתו, המקום היחיד שבו באפשרותו להגן על גופו, ושומע את שכניו לשעבר מתקהלים מחוץ לבניין וקוראים לו לצאת, בכוונה להפוך אותו לאחד מהם.  רוברט נוויל מתמודד עם החרדה הקולקטיבית מפני העדר, חרדה שהופכת את הרומן ליצירה מכוננת ביצירות העוסקות בזומבים ונחשבת עד היום למאפיין עיקרי שלהן.

"אני האגדה" יצא לאור ב-1954, השנה שבה יצאה המפלגה הקומוניסטית בארה"ב אל מחוץ לחוק. כמו יצירות קולנוע רבות בשנות ה-50, שזכו לכינוי Invasion Movies, הוא מציג פלישה של חברה אחדותית וזרה, שמתחילה קודם כל בגוף הפיסי, ולאחר מכן מחילה את עצמה על המרחב הגיאוגרפי. זאת, במקרה של סרטים מסוימים, תוך שימוש בגופות מתים.

מקור המילה "זומבי" מגיע אי שם מתחילת המאה העשרים.  האיטי, מדינה באיים הקאריביים שנתגלתה על ידי כריסטופר קולומבוס ב-1492 ומאז נהייתה לקולוניה צרפתית ובריטית, נמצאת בין השנים 1915-1934 תחת שלטון אמריקני. במרוצת זמן זו מזדמן אליה גם העיתונאי המוערך וויליאם סיברוק, שגם היה ידוע בקרב מכריו כקניבל. בין השאר סופר כי ניצל קשר עם אחד מחבריו, אז מתמחה בבית החולים האוניברסיטאי בסורבון, על מנת להשיג דגימה של בשר אדם – ולו כדי שיוכל "לטעום את המעדן האסור".

טריילר לסרט The Serpent and the Rainbow, המבוסס על ספרו של החוקר וויד דיוויס, שערך גם הוא מסעות בהאיטי:

סיברוק יוצא למסע בין חברות שבטיות ברחבי העולם שבהן הקניבליזם הוא עדיין פרקטיקה מקובלת. בהאיטי הוא מגלה את הוודו- תורת כישוף עתיקה שבמסגרתה ניתן, בין היתר, להפוך אנשים לזומבים – או לפחות ליצור מראית עין של זומבים. מכשפים שחורים ("בוקורים") היו מבצעים לחילופין טקס במסגרתו נכלאה הנשמה של הקורבן בתוך בקבוק, או מסממים את הקורבן בסם המדמה מוות (כמו טטרדוטוקסין), גורמים למשפחתו להכריז עליו כמת ולמעשה לקבור אותו בעודו בחיים –כאשר לאחר מכן היו מוציאים אותו מהקבר ומוכרים אותו לעבדות.

ספרו של סיברוק מ-1929, The Magic Island, כמו גם עדויות מתיישבים אמריקנים ששבו למערב עם סיפורי אימה אודות מנהגי הקניבליזם והזומביפיקציה בהאיטי- השתלבו היטב בגזענות האמריקנית, שנקבה לראשונה במילה Zombie בשניים מהסרטים המוקדמים של הקולנוע ההוליוודי. White Zombie ו-I  Walked With A Zombie מציגים שניהם נרטיב של עבד שחור המשתלט על גופה של גברת לבנה, ולמעשה הופך את ההיררכיה "הטבעית" ביניהם – אתם יכולים לשער לעצמכם לאיזו מטרה.

הזומבים בהאיטי, מיותר לציין, אינם מתים-חיים ומעולם לא גילו תאווה לבשר אדם. החלק הזה, אפשר לומר, הוא תוספת שלנו. מתים-חיים הם אלו ש"עולים מן השאול תחתית ויאכלו את החיים" בקללה שמאיימת האלה אשתר להטיל כאשר חיזוריה נדחים על ידי גלגמש במיתולוגיה המסופוטמית. המתים-החיים מופיעים גם ב-"חזון העצמות היבשות" מספר יחזקאל, בו מבשר האל לעצמות על כוונתו להפיך בהן חיים, להעלות אותן מקברן ולהעלותן לארץ ישראל.

המתים-החיים מופיעים בנוסף במיתולוגיה הסינית, הויקינגית, הערבית וכמובן האנגלית. באחרונה מביניהן הם מוצגים בדמות המוכרת לנו ביותר כיום – Revenants – מתים שקמו מקברם וניזונים מבשרם של החיים, כאשר הקימה לתחייה ככל הנראה נובעת מ"עניינים בלתי גמורים" שנותרו להם בחייהם.

קניבליזם, למרבה הצער, אינה תופעה השמורה באופן בלעדי לתחום הפולקלור. במאה ה-19 הזדעזעה ארה"ב מסיפורה של Donner Party, משלחת המתיישבים לקליפורניה שאכלה את אנשיה, אשר גוועו ברעב במהלך המסע המתיש בכפור למחוז חפצם. בקנדה התוודעו לראשונה לסיפוריהם של רוצחים סדרתיים קניבלים, כמו Swift Runner, שהגדיל לעשות באכילת  ששת ילדיו, אשתו, אמו ואחיו – כל זאת בטענה שהיה רדוף על ידי רוח הווינדיגו, המשתלטת באופן ספציפי על אלו שחטאו באכילת בשר אדם.

כל אלו עיצבו את ההופעה הנוכחית של זומבים בקולנוע, בספרות ובמדיה רבים אחרים. אלא שבתרבות המערבית, הלכה למעשה, הזומבים הופיעו לראשונה הרבה קודם לכן – בין השאר בדמותו הארכיטיפית של החייל הקם לתחייה בשדה הקרב.

בתחילת המאה העשרים נשבו ביתר שאת רוחות המלחמה וברטולד ברכט, פציפיסט מוצהר, נשלח לבית חולים שדה בתור עוזרו של רופא צבאי. ב-1916 הוא פרסם את שירו הראשון, Legend of the Dead Soldier, ובמרכזו טקס הקמה לתחייה שלחייל שנפל בשדה הקרב- משום שהמלחמה טרם נגמרה, והקיסר עדיין זקוק לגופות שישמשו כבשר תותחים. כך מתאר זאת ברכט:

Straightway they took the soldier off.

The night was soft and warm.

If you hadn’t a helmet you could see

The stars you saw at home.

They filled him up with a fiery schnapps

To spark his sluggish heart

And shoved two nurses into his arms

And a half-naked tart.

[…]

He’s stinking so strongly of decay

That a priest limbs on before

Swinging a censer on his way

That he may stink no more

שנים רבות לאחר מכן, מתאר את פעולת החייאת החיילים המתים משורר יהודי-גרמני דווקא, משה ליפשיץ. בשנת 1940 כתב, במחזה שלא נמצא מעולם, אך ככל הנראה תורגם מיידיש, אודות בנים השבים לאמם מן המלחמה – והיא מקבלת אותם כאילו היו חיים.

ישנו צדק פואטי בכך שהמלחמה נגמרת והחיילים שבים לביתם, ואולם בשירו של ברכט, כמו גם בסרטים המודרניים Dead Snow ו-"בשר תותחים", המצב הוא הפוך- מכונת המלחמה לא זאת בלבד שמצעידה את החיילים לקצם, אלא ממשיכה לשלוט בגופם גם לאחר מותם, באמצעות המדים שלעולם לא יהיה באפשרותם להסיר.

  1. זומבים איטיים

בשנת 1968 יצא לאקרנים סרטו של הבמאי המתחיל ג'ורג' רומרו, "ליל המתים החיים", ובו נרטיב הישרדות של צעיר שחור וצעירה לבנה, המסתגרים בבית בערבה מפני מתים אוכלי אדם המשוטטים בחוץ. זאת, לסירוגין תוך כדי עימות עם משפחה בורגנית המתבצרת במרתף הבית. הסרט, מיותר לציין, שופע אזכורים למחאה הפוליטית בשיקגו של אותה תקופה וכמובן למלחמה הקרה, וגם חורג מרוח התקופה ומהז'אנר בהציגו גיבור שחור בקדמת הבמה.

רומרו לא ידע כיצד לכנות את היצורים המאיימים שהופיעו בסרט. אחד ממבקרי הקולנוע כינה אותם "זומבים", ובסופו של דבר הוחלט לאמץ את השם – למרות שישנו קשר רופף למדי בין הזומבים של "ליל המתים החיים" וזומבים אטיים יחסית מסרטים אחרים. הזומבים מ-1968 למעשה אינטיליגנטים ואכזריים הרבה יותר מקרוביהם המאוחרים יותר. לראיה, הזומבי הראשון שמופיע בסרט משתמש באבן כדי לשבור חלון של מכונית ולהגיע לברברה, היושבת בתוכו. הילדה הזומבית בסרט, בסצנה שנהפכה לקאלט, רוצחת את הוריה תוך שימוש בכלי עבודה שמצאה במרתף- ורק לאחר מכן אוכלת אותם.

הקאנון בקצרה (מתוך: cagle.com)
הקאנון בקצרה (מתוך: cagle.com)

כמו כל סרט מצליח, "ליל המתים החיים" השפיע על גל יצירות קולנועיות שבאו אחריו ואשר הציגו שוב ושוב את היצור המת-החי ואוכל האדם. מ-"המתים המהלכים", דרך "מת על המתים" ועד "פרנורמן", שבו הזומבים גם הותאמו לקהל יעד צעיר יותר, הזומבים מופיעים כעדר עצום ולא חכם במיוחד, שנידון להטיל את אימתו על החיים בתור עונש משמיים, התגלמות של קללה או התגשמות האמירה על "הנוער של היום".

רומרו עצמו דווקא המשיך לפתח את המיתוס, ולא בכדי הוא נתפש עד היום כאביו הרוחני. בסרטים מאוחרים יותר הציג צדדים נוספים של המפלצת שיצר והחיל את אפוקליפסת הזומבים על מגוון עולמות, תוך טשטוש הולך וגובר של ההבדלים בין הזומבים והניצולים.

להלן, בעוד ש-Dawn of the Dead ממקם את העלילה בקניון ודן בתרבות הצריכה, Land of the Dead עוסק בפערים החברתיים בין הזומבים לניצולים ובין אלו האחרונים לבין עצמם ו-Day of the Dead מציג את הזומבי הלומד הראשון בז'אנר (בוב) על מנת לדון בהבדל בינו לבין גברתני הצבא האמריקני המקיפים אותו. בעוד שבוב לומד לכבד ואפילו לחוש רגשות כלפי הסובבים אותו, החיילים לא חדלים להתייחס זה לזה בהתנשאות, בכוחנות ובסקסיזם – מה שמוביל בסופו של דבר למותם האכזר.

רומרו גם לא טמן ידו בצלחת לנוכח עליית תרבות הריאליטי, וברימייק ל-"ליל המתים החיים", "יומן המתים", הציג את אפוקליפסת הזומבים המתממשת מבעד לעדשת המצלמה של סטודנטים לקולנוע.  בריטניה, מעצמת הריאליטי שהגתה גם את "האח הגדול", הפיקה גרסת אפוקליפסת זומבים לתכניתה הפופולרית וה-BBC  אף הפיק את המוקומנטרי I survived a Zombie Apocalypse, שכשמו כן הוא, מדמה תכנית ריאליטי בה משתתפות מגוון דמויות ששרדו את האפוקליפסה.

אשר לתקשורת המסורתית, רומרו הפגין בעיקר בוז גדול כלפי יכולתה להוות מקור מידע חיוני לאזרחים בשעת אסון, או כל דבר מעבר לכך. עלילת "ליל המתים החיים" נקטעת ללא הרף בשל משדרי חדשות מיוחדים בטלוויזיה, ואולם כאשר הניצולים מנסים להקשיב לעצות הניתנות בהם ולהגיע למקום מבטחים – הם חווים תאונה ונאכלים בעודם בחיים. העיתונאים ב-Dawn of the Dead מוסיפים חטא על פשע כשהם מתעלמים במופגן מהנעשה באולפן או צועקים בקולי קולות על המרואיינים.

התקשורת המסורתית לא תושיע (מתוך dirtyweescoundrel.tumblr.com)
התקשורת המסורתית לא תושיע (מתוך dirtyweescoundrel.tumblr.com)

יחד עם זאת, אין לזלזל במקומה של התקשורת כצינור להעברת מידע בין שורדים. בספרו The Survival Guide מציין מקס ברוקס את המעמד החשוב של הרשתות החברתיות (וטוויטר בפרט) עבור ניצולים שיבקשו להעביר דרכן מידע אודות מקומות מסתור, מקורות מים ומפגש עם ניצולים נוספים, כמו גם קבלת הדרכה אודות דרכי הישרדות בשטח.

אפוקליפסת זומבים, מטבע הדברים, מלווה בחרדה גדולה, שנובעת מחשש להכחדה של המין שלנו. היא גם מלווה בהעצמה. זומבים אומנם נעדרים את הסקס אפיל של הערפדים, ואולם גם בהפיכה אליהם אנחנו נעשים (מלשון becoming של דלז וגואטרי) מיצור אנושי מגושם לנבל מפחיד וחסר רחמים, הורס, משמיד, Kick-ass.

הטענה הזאת חלה, ברובה, גם לגבי נשים. בז'אנר מקובל להציג נשים אמיצות, חזקות ועצמאיות, שמקבלות על עצמן את ההווי המיליטריסטי של העולם החדש. זאת, גם אם המטרה העיקרית של נוכחותן היא להוות אובייקט של המבט הגברי, בשמלה אדומה ונעדרת פרקטיות ("האויב שבפנים") או באמצעות המקצוע העתיק בעולם. הבעיה מתחילה ברגע שנשים נכנסות להיריון, יולדות, או חלילה מתבגרות יתר על המידה. באותו רגע מחובתה של הקבוצה להגן עליהן, דהיינו להציגן בתור נטל, שדינו למות בשלב זה או אחר של ההרפתקה.

השאלה Can they have it all נעשית קצת פחות רלוונטית כשנזכרים בעובדה שהיוצרים העיקריים בז'אנר הם גברים, ושגם הם נהנים לראות את עצמם בתפקיד הנבל והמשמיד. נבל, שמנצל את האפוקליפסה וההיעשות על מנת להשיג באופן אלים את הבלתי מושג במציאות שבה יש דין ויש דיין. הופעות של אונס, הפרשות ועירום נשי רווחות בסרטי זומבים, אולי יותר מבכל סרטי המפלצות האחרים, ולראיה הסרט העצמאי Deadgirl- שמתאר לאורך כל אורכו אונס של זומבית אחת מידי נערים בגיל תיכון.

  1. זומבים מהירים

רומרו לא סבל זומבים מהירים. הוא טען שזומבים אינם בנויים למהירות והקרסוליים שלהם יינקעו במהלך ריצה אחר קורבנות. הטענה שלו, לוגית במידה מפתיעה ככל שתהיה, לא הפריעה ליוצרי קולנוע רבים להציג זומבים מהירים בכל מקום. בסרט "מלחמת העולם Z" (כל קשר לספר מקרי בהחלט) הם אף מוצגים כמהירים במיוחד, יותר שדים או גיבורי-על מאשר דמויות הגוויות החיוורות שייצגו אותם בשנות השישים.

באפוקליפסת זומבים מהירים לא צפויים להיות ניצולים רבים- אם בכלל. הסיבה לכך היא לאו דווקא מהירותם של הזומבים אלא החולשה הבירוקרטית שלנו כבני אדם: הנטייה להתרכז בערים, צפיפות האוכלוסין בערים עצמם, הפקרת העניים וחסרי הישע ובעיקר הבורות והבלבול של השורדים עצמם.

לעולם לא תראו ניצול בסרטי זומבים עושה את הדבר המובן מאליו – נועל את הדלת, סוגר את הדלתות והחלונות ומוציא מהבוידעם את האספקה לשעת חירום, עד שהצבא יגיע. תחת זאת, תראו אותו יוצא לנדודים, דבר שבמרבית המקרים יביא לברבורים בשטח, הליכה לאיבוד ומוות בטרם עת. לעתים קרובות הניצולים בסרטים גם שמים את פעמיהם ליעדים מפוקפקים, שלא ברור כיצד יתגוננו בהם מפני איום גרוע יותר ממוות- מפאב אנגלי ("מת על המתים") ועד לפארק שעשועים ("זומבילנד").

עוד כמה בחירות מטופשות שאפשר לבצע בסרטי זומבים:

נקודת האור באפוקליפסת זומבים מהירים היא שהגורם לה הוא על פי רוב וירוס. משמעות הדבר היא שהוירוס (או הזיהום) לאו דווקא גורם לנגועים לאכול בני אדם, פשוט כי אין בכך שום תועלת עבור הוירוס. תחת זאת, הוירוס ינצל את הגוף המארח על מנת להדביק עוד ועוד מארחים, או לאכל את הגוף והמוח מבפנים ולגרום לנגועים לאבד את שפיותם  – כפי שנעשה ב- The Crazies של רומרו. משמעות נוספת של הצגת הזומביפיקציה כמגיפה היא שהמגיפה עשויה להיכחד, בסיכומו של דבר, כפי שאכן קורה בסיום הסרט "28 יום אחרי".

זומביפיקציה שנגרמה כתוצאה ממחלות מבעיתה אותנו, בין היתר בשל הדמיון למגיפות גדולות אחרות בהיסטוריה- כמו המוות השחור והשפעת הספרדית. היא גם מבעיתה אותנו בכך שהיא משעתקת את הפחד שלנו מ"האחר" הגיאוגרפי ומנהגיו, באמצעות מיקום האפוקליפסה בפריפריה- מקום מרוחק שרובנו מכירים רק בשם, כמו בניין מגורים בספרד ("REC"), אי טרופי ("Dead Island") או מתקן מחקר בקוטב הצפוני ("Helix").

כאשר האפוקליפסה מתרחשת בפריפריה, כמו במקרה של התפרצות כל מחלה אחרת, אנו נוהגים להתמהמה ולא לעשות דבר. אנו מחכים שאחרים יעשו את "העבודה המלוכלכת" עבורנו וישלחו צוותי סיוע לעולם השלישי, ומניחים באופן אוטומטי שמה שקורה שם לעולם לא יגיע אלינו – בגלל הסביבה המערבית הכה שונה לכאורה. בינתיים, אנחנו נבהלים עד עמקי נשמתנו מכל אבחון של נוסע נגוע במגיפה במטוס, אבל נושמים לרווחה כאשר מתגלה שהמטוס היה בדרכו ללונדון ולא לתל אביב.

ההתייחסות לזומביפיקציה כמגיפה מעלה גם שאלות מעניינות לגבי ההתייחסות לחולים, מרגע שנדבקו. האם אנו מחויבים להעניק להם טיפול רפואי ולספק להם אוכל ומקום לישון בו? אם נהפכו לזומבים, האם אנו באמת ובתמים מסוגלים להרוג אותם, בידיעה שיום אחד עשויה להימצא תרופה והם ישובו להיות כשהיו?

ב-Fido, In The Flesh ו- The Returned מועלית בנוסף השאלה כיצד תתייחס החברה לניצולים, מרגע שנרפאו לכאורה והועברו לשיקום. הניצולים והזומבים לשעבר נאלצים להשיב בכפיפה אחת על השאלה "מיהו אדם", מתי הוא חדל להיות "אדם" ומיהם אפוא אותם אנשים ששבו "מן המתים" לכאורה ומעוניינים להשתלב מחדש כחלק מהחברה. האם בכלל מגיעה להם הזדמנות, או שמדובר בקרב אבוד מלכתחילה?

ארגונים לזכויות אדם עשויים לטעון שהתשובה לשאלה מובנית מאליה, שאדם הוא אדם גם אם הוא חי, מת, שוהה בתרדמת או קבור בארון מתים. למעשה, אדם הוא אדם גם הוא נסיך בגופו של סנדלר, וגם אם הוא נגוע במחלה שגורמת לו להרוג את היקרים לו ולאכול אותם. בכל מצב, הוא בעל אותן זכויות וקטילה שלו, גם אם למטרת הישרדות, תיחשב כרצח. מנגד, עשויים לטעון במיליציות מקומיות כי הרג הזומבים הוא כורח של הניסיון לשרוד באפוקליפסה- וכי ניסיון לכלוא את הנגועים במרתף עד להימצא התרופה עשוי להסתיים באסון, כפי שאכן אירע ב"מתים המהלכים" וב-Dawn of the Dead.

האירוניה באפוקליפסת הזומבים היא שהמטבע היחיד, דהיינו הערך היחיד שהחברה משליכה עליו את יהבה, הוא כוח: מקלטים, נשקים, לוחמים. לא בכדי, הגוף הרשמי שייהפך לחשוב ביותר בתרחיש שכזה הוא הצבא. משטר צבאי יהפוך אפוא לצורת השלטון המועדפת במרבית המדינות, אם לא תתרחש קודם לבחירות הפיכה צבאית. האירוניה נובעת מכך שבמרבית סרטי הזומבים התפרצות המגפה היא תוצאה של ניסוי צבאי סודי שהשתבש, והצבא לעולם אינו לוקח עליו אחריות.  כפועל יוצא מכך, הצבא משחרר את הכוח שמאיים לכלותנו- וגם מגן עלינו מפניו.

  1. זומבים אוכלי-מוח

בצעדות זומבים, כמו זו שעליה כתבתי בתל אביב, נוהגים המשתתפים ליילל בתחינה למוחות, אך במרבית סרטי הזומבים שראיתם בחייכם סביר להניח שאיש אינו כמהּ לאכול מוח. הסיבה לכך היא שהזומבים אוכלי המוח הם גלגול חדש יחסית של הז'אנר, ויש שיגידו שהם אינם זומבים כלל.

ב-1985 הם הופיעו לראשונה בסרט הטראשי Return of the Living Dead, כיצורים אומללים שאוכלים מוחות על מנת לשאת את הכאב הנורא של המוות. לאחר הפסקה ארוכה הם חזרו ב-"מת עליה" ובסדרת הרומנים הגרפיים (ולימים סדרת הטלוויזיה) "iZombie" . בהופעות אלו הם כבר בריות אנושיות, כמוני וכמוכם, שמתאפיינות בתחושות וברגשות – וגם בתאווה לבשר אדם.

התלבטתי אם להגדיר אותם כזומבים, שהרי לא חלה אצלם כל הפרדה בין הגוף והנפש. הם מודעים לחלוטין למעשיהם, שומרים על אופי ייחודי ולעתים זוכרים מי היו בטרם התנכר להם גורלם. יחד עם זאת, הם מגדירים עצמם כזומבים, אולי בשל הגלגולים הרבים שעבר המונח מהמצאתו בהאיטי ועד להפיכתו לפארודיה על ההתנהלות של כולנו במשרד בשעה שמונה בבוקר, ואולי בשל טשטוש הגבולות המתמשך שהתחיל בימי "אני האגדה" בין זומבים לערפדים.

מזל, אם כן, שאפוקליפסת הזומבים כנראה לעולם לא תצא אל הפועל. כלומר, כאיום טרור עכשווי. אנו כנראה לעולם לא נפסיק לדמיין אותה, בהופעות זומבים מגוונות ובעולמות רחבים כמצומצמים, כאשר היא מחריבה את הציווילזציה כפי שאנו מכירים אותה וחושפת במערומיהם את חולשות הבירוקרטיה ושיקול הדעת של האוכלוסייה בשעת משבר. אנו גם לעולם לא נפסיק להרהר אודות עצמנו בדמויות הזומבים והניצולים, ולהיעזר בחמלה ובאמפתיה על מנת לתהות כיצד היינו נוהגים בדילמה מוסרית זו או אחרת- מה שיותר מכל, מגדיר אותנו כאנושיים.

אילו קפקא היה עולה לישראל: ביקורת ופרשנות על Kafka

בטרם מחלתו הכריעה אותו ובטרם הנאצים הוציאו להורג את בני משפחתו, פרנץ קפקא היה פקיד צ'כי שעבד שעות ארוכות במהלך היום, כתב אל תוך הלילה ובין לבין השתעשע לסירוגין עם תיאור מותו שלו. לאורך כל חייו הרהר באפשרות העלייה לישראל, ואולם ספק אם היה מבצע כאן את הבחירות המגוונות והמעניינות שניכרות גם בגוון החמקמק של יצירותיו

בטרם מחלתו הכריעה אותו ובטרם הנאצים הוציאו להורג את בני משפחתו, פרנץ קפקא היה פקיד צ'כי שעבד שעות ארוכות במהלך היום, כתב אל תוך הלילה ובין לבין השתעשע לסירוגין עם תיאור מותו שלו. לאורך כל חייו הרהר באפשרות העלייה לישראל, ואולם ספק אם היה מבצע כאן את הבחירות המגוונות והמעניינות שניכרות גם בגוון החמקמק של יצירותיו

כדי לקרוא על הרקע לכתיבתו של קפקא, אין תמיד צורך להשהות את הקריאה ביצירותיו ולחפש את שמו בויקיפדיה. קפקא תמיד נמצא שם, בגוף הקמל או המועד למות, בסגנון הכתיבה רווי ההומור השחור ולעתים גם בפנייה הישירה לאביו, האיש שעמו התגורר וממנו פחד כמעט כל חייו, ואשר מעולם לא חדל לראותו בתור "שלומיאל".

יחד עם זאת, אם היתה לסופר גישה מוצהרת כלשהי כלפי הדת, הרי שהיא מעולם לא בא לידי ביטוי בכתיבתו. ידוע שהוקסם מהתיאטרון היידי וגם מתורתו של הבעש"ט. חוקר הקבלה גרשום שולם ציין את "הכוח העצום" שהיתה לקבלה על כתביו וקשה כמובן להתעלם מהקרבה הגיאוגרפית של הסביבה בה גדל לאטנוישול, בית הכנסת שמספרים כי בעליית הגג שלו גנוזים שאריו של הגולם, אשר הוקם לחיים על ידי המהר"ל.

את ביקוריו בבית הכנסת עם אביו קפקא תיאר בתור "סקיצות מוקדמות לגיהינום שהיה צפוי מאוחר יותר במשרד" ובהתייחסו ליהודים אחרים, טען כי אין לו עמם דבר במשותף, כשם שאין לו דבר משותף "עם עצמו". כמו יהודים רבים באותה תקופה הוא גם הפנים את האנטישמיות שהופצה דרך עלילות הדם ואמר "לפעמים הייתי מייחל לדחוס את כל היהודים (ואותי) במגירת השידה ולפתוח אותה מחדש, רק כדי לראות אם נחנקו".

מתוך Kafka (עמ' 34)
מתוך Kafka (עמ' 24)

את אותה שנאה עצמית היה מוציא לפועל, כמובן, כלפי עצמו. קפקא סלד מגופו הגמלוני והחלש ובמשך שנים רבות תרגל בניית גוף ("בודי-בילדינג"). היה צמחוני למרות שסבו היה קצב במעדניה כשרה, ותיאר את התשוקות השונות שאחזו בגופו, ובהן התשוקה לנשים והתשוקה לכתוב, בתור רוחות רפאים "השותות" את מילותיו ומחשבותיו. לתפקיד הדוברים ביצירותיו בחר פעמים רבות דמויות לא אנושיות, כמו כלב, קוף וג'וק ענקי, ואולם לעתים נדמה כי הדמות המזוהה איתו ביותר הינה דווקא "אמן הרעב"- הממשיך במלאכתו עד שבא עליו קצו.

הוא היה יהודי דובר גרמנית בסביבה דוברת צ'כית, שהתקבל למשרה בסוכנות ביטוח נגד תאונות למרות מדיניות מגבילה בקבלת יהודים לעבודה. ניהל רומן עם המתרגמת הנוכרייה שלו לצ'כית, מילנה יסנסקה, אך מספר שנים מאוחר יותר ביקש דווקא את ידה של דורה דיאמנט האורתודוכסית, שגם הביאה אותו להתעניין בתלמוד. התייחס לעתים רחוקות בלבד לגטו הפראגי בכתיבתו, ועם זאת הביא בטובות שביצירותיו (ובהן "הטירה") את דמות היהודי הנודד, "התלוש", שנמצא במסע מתמיד אחר "בית" אבסטרקטי שרק הולך ומתרחק.

קפקא אומנם נמצא במעמד מורכב כיהודי וכאזרח נרדף באקלים אנטישמי מובהק, ואולם הבחירות שנקט בחייו הן מנת חלקם של יהודים כמיעוט עד היום. דוח האנטישמיות שפורסם אתמול גילה כי שנת 2014 היתה האלימה ביותר בעשור האחרון כלפי יהודים, עם 766 תקריות אלימות כלפי יהודים ומוסדות יהודים, ובהם כמובן הפיגוע במרכול "היפר כשר" שבפריז. רוב התקריות, חשוב לציין, מיוחסות דווקא למערב אירופה- בעוד שבמזרח דווקא ניכרת ירידה במספרן.

מתוך Kafka (עמ' 8)
מתוך Kafka (עמ' 8)

משמעות נתונים אלו היא בחירות שיהודים ברחבי העולם נדרשים לבצע מדי יום, על מנת להגן על בטחונם,  לטשטש את מוצאם או לחילופין לחיות בשני העולמות: להכריע בין לשלוח את ילדיהם לבתי ספר כלליים או להסתמך על האבטחה במוסדות היהודים, ולתהות עד מתי ימשיכו לחיות בפחד, בטרם יעלו למדינת היהודים, המדינה שמשום מה נשמעת מפי ממשלת ישראל כמקום הבטוח ביותר עלי אדמות.

למרות כל אלו, לא נראה שבהרהורים החוזרים של קפקא אודות עלייה לישראל היה שיקול חומרי כלשהו, לבד הבריחה כלשעצמה. כך כתב, בתקופה בה התגורר עם אחותו אותלה:

חלמתי לעלות לישראל בתור מגדל תפוחי אדמה או אמן.. למצוא חיים בעלי משמעות בביטחון וביופי… אני אוהב את הריח של עץ משויף, שירת המסורים, דפיקת הפטישים… עבודה שכלתנית מנכרת אותך מהחברה האנושית.

רעיון העלייה שב מאוחר יותר, במערכת היחסים עם דורה דיאמנט, במסגרתה תכננו בני הזוג לעבור לתל אביב ולפתוח מסעדה יהודית, שבה דיאמנט תבשל וקפקא ימלצר. אלפי יהודים כבר עלו לישראל באותה תקופה, אבל קפקא לא נמנה עליהם. טרם עליית הימין הקיצוני לשלטון הוא העביר את חייו בעוני, עם מחלה הולכת ומתפתחת, שלימים תביא לקץ חייו בגיל 40.

אילולא נבגד על ידי חברו, מקס ברוד, היו כתביו נשרפים- אם לא מידי ברוד, אז מידי הנאצים. אילו היה חי בעצמו, לא מן הנמנע שהיה מוצא את עצמו בין קורבנות השואה, ואילו היה עולה לארץ? האם היה מוצא את עצמו בתל אביב או בשדות החקלאיים וגם ממשיך לכתוב בלילות? ואולי היה מוצא את עצמו דווקא בסביבת הרומן הבלתי גמור Amerika?

מתוך Kafka (עמ' 36)
מתוך Kafka (עמ' 36)

אין ספק שהמעבר לחברה החלוצית בישראל היה מותיר את חותמו על הסופר, שעשוי היה לגלות כי הגוף שעיצב בקפידה כה רבה עדיין לא מוכן לעבודה פיסית ממושכת, שלא לדברעל גיוס לצבא, ששגרת החיים הסיזיפית מעייפת אותו עוד בטרם פינה זמן לכתיבה ושגם ישראל, ככלות הכול, אינה סביבה פסטורלית של שלום וביטחון. יתרה מכך, קפקא היה מגלה שבישראל הוא נעדר את היכולת להמשיך לבחור- עליו לאמץ את דמותו האחדותית של "הצבר", הנגזרת מהיותו יהודי, ולהשאיר מאחור את השכלתו, משפחתו, שפתו ומורשתו התרבותית.

הברירה הזאת, כמובן, מעולם לא היתה רלוונטית. ארץ ישראל, עד כמה שקסמה לקפקא, לא היתה מעולם יותר מפנטסיה מרוחקת. ישראל היתה ההפך מאותה "טירה" או "מושבת עונשין" עליה כתב ביצירותיו – היא ניצבה בקצה השני של המסע שאותו הגיבור לעולם לא ישלים, המקום שאליו ידי הישות הבירוקרטית המתעמרת אינן משיגות. המקום, שבו דמיין את גופו כפי שתמיד רצה לראות אותו, בנוי לתלפיות וחופשי משליטתו של אביו- כאשר מנגד אותו גוף מעולם לא היה מסוגל לסיים את המסע, והביא לקצו של קפקא עוד בטרם סגר על שערי הגטו "הפיתרון הסופי".

מתוך Kafka (עמ' 5)
מתוך Kafka (עמ' 5)

קפקא מעולם לא אייר את יצירותיו, בוודאי שלא בסגנון המרהיב והמלנכולי בו אייר אותן רוברט קראמב בספר הביוגרפי הנושא את שמו של הסופר מ-2007 (ובגרסאות קודמות מ-1993 ו-2005). איור, שלצד חשיפת מגוון פני הדוברים של קפקא מעניק לתמונות האפלות שהגה הסופר תווי מתאר של עולמות שלמים וגם את הטון האבסורדי, הסאטירי ובה בעת הריאליסטי כל כך שאפיין אותו – ואשר ככל הנראה לא היה מוצא את דרכו לעיבודים קולנועיים.

מחבר הביוגרפיה, דייוויד זיין מאירוביץ, סולד משכלתנות כמעט כמו קפקא עצמו. הוא מאזכר בשטחיות את אינספור התיאוריות שנכתבו על קפקא לאחר מותו על ידי הוגים כמו סארטר, דלז וגואטרי וגם מפגין בוז מובהק כלפי השימוש בתואר "קפקאי", שלדבריו "מאפיין יותר אנשים מאלו שקראו בפועל את יצירותיו של קפקא".

לצד זאת הוא מתאר בחמלה רבה, אם כי בעוקצנות המתבקשת, את תולדותיו של הסופר עצמו, וגם את פולחן האישיות האירוני שכיום נפוץ סביבו בפראג. פולחן, שאם היה נתון לבחירתו של קפקא- כנראה היה כולל בכל פעם מחדש "שורה אחת לפחות המכוונת נגדי", ולעולם לא היה מאשר את הופעת פניו על גבי טבלת שוקולד.

Mairowitz, David Zane (writer) and Robert Crumb (illustrator). Kafka. Fantagraphics Books, 2007

כולם מדברים על נתניהו, אף אחד לא מדבר על תרבות

על ההיעדר הכמעט מוחלט של מצע בנושאי תרבות בבחירות 2015, ולמה לאנשי תרבות צריך להיות אכפת • וגם: הזמנה להרצאה בכנס ״עולמות״ שייערך באפריל

על ההיעדר הכמעט מוחלט של מצע בנושאי תרבות בבחירות 2015, ולמה לאנשי רוח צריך להיות אכפת • וגם: הזמנה להרצאה בכנס ״עולמות״ שייערך באפריל

פחות מחודש נותר עד לבחירות 2015, זמן להחליט למי מצביעים. החלטה לא פשוטה, בהתחשב בכך שמצעי בחירות פורסמו רק באופן חלקי על ידי המפלגות השונות, שמעדיפות להתמקד בינתיים בסרטוני בחירות הומוריסטיים ולהימנע מעימותים טלוויזיוניים.

למי יצביעו אנשי הרוח? אם תשאלו אנשים שמכירים אותם רק בגוף שלישי, התשובה ככל הנראה תהיה "רק לא ביבי". אביב גפן קרא "להעיף אותו קיבינימט", עמוס עוז לעג לו באומרו "שאולי בעטתי לו בראש חזק מדי" וחיים באר כינה אותו, את ליברמן ואת בנט "אפסים".

לנתניהו יש כמובן גם לא מעט ידידים ואוהדים בקרב אנשי הרוח, כשם שיש לו בקרב הציבור הרחב. המשותף להם ולמתנגדי נתניהו הוא, על כל פנים, ההתבססות על עמדה פוליטית. תתעלמו מהעובדה שמדובר באנשי רוח, ולא תבינו מדוע העמדה שלהם זוכה ליותר חשיפה בתקשורת מעמדתו של כל אזרח מהשורה, גם אם הוא רהוט הרבה פחות מהזמר או הסופר או המשורר המצוי.

מאפיין נוסף שמשותף לאנשי הרוח הוא העובדה שאף אחד מהם לא דורש מהמועמדים השונים בבחירות מחויבות כלשהי בנושאים הנוגעים לתחום עיסוקם. הם כל כך מאושרים מההזדמנות לומר את אשר על לבם, שלפתע נשכחת מאותו לב המועקה על כך שפרס שרת התרבות ניתן עבור "יצירה ציונית", שפרס לנדאו כמעט הוענק ליצחק לאור וששני שופטים הודחו מוועדת פרס ישראל לספרות.

אפשר להבין אותם. דמיינו לעצמכם כיצד בוודאי ייראה מצע הבחירות של מפלגות כמו "הליכוד", "המחנה הציוני" ו-"יש עתיד"', בהנחה שעוד יטרחו להכין מצע שכזה עד לבחירות. ההשערה שלי היא שמילות המפתח תהיינה "יצירה ציונית" ו-"לייצג את ישראל", תוך הדרה ברורה של יצירות שלא נוצרו על ידי יהודים פטריוטים ושאינן מהוות תעמולה במישרין. מצד שני, כן ברור שיובטח שם, לפחות באופן מופשט, תקצוב נאות אליו משוועים מוסדות תרבות ופקולטות למדעי הרוח, כמו גם הקמת במות וקרנות להפצת היצירות של יוצרים ישראלים בארץ ובעולם.

גל קולות בדרך (מקור: Dave Granlund)
גל קולות בדרך (מקור: Dave Granlund)

למצע בחירות עם אג'נדה תרבותית, מיותר לציין, יש גם אפקט מרתיע. מטבע הדברים משתמעת ממנו איזו כניסה לטריטוריה אסורה, התערבות בתרבות של חופש ביטוי וחופש יצירה. התערבות, שהיא טאבו בכל מדינה דמוקרטית ועל אחת כמה וכמה במדינה בעלת תרבות שיח כה נפיצה.

מצד שני, אלו הם בדיוק הדברים שאנשי רוח מבקשים לגונן עליהם, בכל פעם שהם מתייצבים מול הממסד. הם מנסים לגונן על חופש הביטוי שלהם להשתמש גם בביטויים שנויים במחלוקת, להוקיר באופן אובייקטיבי את אלו מתוכם הראויים לשבח ולהערכה ובה בעת להדיר מתוכם את אלו שאינם ראויים לדעתם להוקרה שכזאת, בשל חשש לפגיעה בכבוד האדם.

בבחירות 2015 ישנה רק מפלגה אחת שסעיף שלם ומפורט במצע שלה נוגע לתחום התרבות. שלא במפתיע, זאת מרצ, אותה מפלגה שבכנסת ה-18 קידמה באינטנסיביות את "חוק הספרים". הסעיף המוקדש בתרבות במצע המפלגה ארוך (ארוך יותר מזה הנוגע לספורט, לדוגמה) ושופע הצעות מעשיות ויישומיות חשובות, כמו חקיקת חוק זכויות יוצרים חדש שיגן על זכויות העובדים בתחום התרבות והאמנות, כמו גם תמיכה מוגדלת בספריות הציבוריות.

כל זה טוב ויפה, ובכל זאת – מרצ אינה מייצגת את כל האמנים באשר הם. לא מובן מדוע לא קיימת לה אלטרנטיבה עבור מצביעים שלאו דווקא מזדהים עם יתר עמדותיה של המפלגה, ועוד יותר לא מובן כיצד אלו שמגיעים מתוך תחום הרוח אינם דורשים אלטרנטיבה שכזאת מהמפלגות האחרות.

השפעה? אולי

״לא נראה שלאנשי רוח יש איזושהי השפעה, וגם אם כן זו לא השפעה גדולה, הרבה פחות מההשפעה שהייתה להם פעם״, כך אמר לי הסופר ניב קפלן בראיון שערכתי איתו לפני כשנתיים ואשר נגע ליחסי ספרות ופוליטיקה. קפלן, שמרבה להתבטא נגד ראש הממשלה בעמוד הפייסבוק שלו, עורך הפרדה בין דעותיו כסופר וכאזרח. הפרדה, שניתן למתוח עליה ביקורת לאור שאיפתו של קפלן ש"יקום מנהיג, שטובת המדינה עומדת לפני טובתו האישית".

ספרות היא לאו דווקא תחום פוליטי, ואין סיבה שתיצבע בגוונים פוליטיים, רק משום שברקע יש תקופת בחירות. זאת גם לא סיבה להימנע מהשמעת דרישות לנבחרי הציבור הנוגעות לאינטרסים חשובים של אנשי הרוח, כשם שדרישות אלו עולות מדי מערכת בחירות מטעם אנשי תחומים כמו מדע וספורט.

בדיוק בזמן לבחירות (מקור: politicalcartoons.com)
בדיוק בזמן לבחירות (מקור: politicalcartoons.com)

אפרופו בחירות, חג החירות הולך ומתקרב ואתו גם כנס ״עולמות״ למדע בדיוני ופנטסיה, שהשנה יעסוק בנושא… עולמות. אני אעביר שם הרצאה בנושא ״העולם שאחרי אפוקליפסת הזומבים״, ביום ג׳ 7.4.15 בשעה 10 בבוקר. לינק לתקציר ולתוכניה המלאה יועלו לעמוד הפייסבוק של הבלוג בהמשך.

מסתבר שהמרצה להיסטוריה של הסיפורת העברית הוא "אנטי-ציוני"

או כך לפחות טוען בתוקף נתניהו. כסטודנטית לשעבר אצל פרופסור אבנר הולצמן, ניסיתי לרדת לעומקו של עניין ולהבין אם זה המרצה האהוב שהשתגע, או העולם כולו

שמונה שופטים פרשו עד לכתיבת שורות אלה מוועדות פרס ישראל, ולמעשה רק שניים נותרו בוועדות לחקר הספרות, הספרות והקולנוע. פלא גדול יהיה אם גם הם לא יפרשו מתפקידם במהלך היממה הקרובה, ופלא גדול עוד יותר יהיה אם הפרס היוקרתי יחולק בסיכומו של  דבר.

הכול התחיל מביטול מינויים של שניים מהשופטים בפרס לחקר הספרות, פרופסור אריאל הירשפלד ופרופסור אבנר הולצמן. את פרופסור הירשפלד אינני מכירה אישית, ולכן אימנע מלהתייחס אליו. אצל פרופסור הולצמן, לעומת זאת, למדתי כסטודנטית בחוג לספרות, במסגרת הקורס השנתי אותו הוא מעביר מזה מאז-ומעולם-פחות-או-יותר בשם "הסיפורת העברית במאתיים השנים האחרונות: מבוא היסטורי".

הדעות לגבי הולצמן במחזור שלי היו חלוקות, אבל לא בגלל הסיבות שראש הממשלה היה מתאר לעצמו. רבים מאיתנו ראו אז את הולצמן כמלומד נוקשה ויודע כל, נטול הלהט "הפוסט-ציוני" אותו מנסים כעת לייחס לו במפלגת הליכוד. הוא היה מגיע לכל שיעור ב-10:15 בדיוק, כשהספרים הרלוונטים מונחים על שולנו ומעביר את החומר בסדר כרונולוגי ובשליפה אנציקלופדית. כל זאת, באופן שאחת הסטודנטיות השוותה לפרופסור בינס, המורה להיסטוריה מסדרת ספרי "הארי פוטר", שממשיך לעסוק בעבודתו כרגיל מבלי לשים לב שמזמן הפך לרוח רפאים.

יש בכך דבר מה קסום. אני מאוד נהניתי לבוא לשיעורים שלו, ללמוד על סופרים קאנוניים שאת שמותיהם הכרתי עד אז רק בשמותיהם של רחובות ולשמוע שפע של אנקדוטות מחויכות מהוועדות שחילקו להם פרסים, כלומר מהולצמן (איכשהו נדמה שהוא השתתף בכל הוועדות, מאז קום המדינה). אני גם זוכרת כיצד הייתי ממשיכה מהשיעור שלו, בחלוף "חלון" של ארבע שעות במערכת, לשיעור המבוא של ד"ר אורלי לובין, שכמו מרצים רבים בגילמן – מעולם לא ניסתה להסתיר מהסטודנטים את דעותיה הפוליטיות.

מהן דעותיו הפוליטיות של הולצמן, בעצם? האם יתכן שבין כל ההיכרויות עם סופרים מתקופת ההשכלה ודור "בארץ" פספסה בחורה מבית ימני ומסורתי טוב שכמותי מסר חתרני, עם אוריינטציה שמאלנית מובהקת? הרי לפי הפוסט שפרסם אתמול נתניהו בפייסבוק, עברתי פחות או יותר שטיפת מוח מידי "השמאל הקיצוני, האנטי ציוני והפרו-פלסטיני, שמטיף לסרבנות לשרת בצה"ל".

הפוסט שפרסם היום נתניהו בפייסבוק (צילום מסך)
הפוסט שפרסם היום נתניהו בפייסבוק (צילום מסך)

ניסיתי להיזכר במסר מהשיעורים שמטיף לאנטי-ציוניות, להפסקת הכיבוש, לסרבנות או להחלפת שלטון נתניהו. לא הצלחתי, לא נורא. גם אם נרדמתי בשמירה, הלפטופ אף פעם לא שוכח. פתחתי את הסיכומים של הקורס מהשנה הראשונה באוניברסיטת תל אביב, השנה שבה הייתי מקלידה בשיעורים גם את הלינק לסקר הערכת הוראה. לחצתי ctrl+f וחיפשתי שלל מילים נפיצות כמו "ציוני", "צבא" ו-"פלסטינים", מלים שאצל רבים מהמרצים בפקולטה למדעי הרוח היו מזמן מצטוותות לכותרת-העל "כיבוש". מצאתי אזכור אחד לצבא הרוסי, אזכור ל"הוא הלך בשדות", כמה אזכורים לתנועה הציונית בביוגרפיות של יל"ג, ביאליק וברדיצ'בסקי ואף לא אזכור אחד לפלסטינים.

טוב, יתכן שבשיעורים נהג הולצמן לשמור את דעותיו הפוליטיות לעצמו. מה לגבי המאמרים? אני זוכרת במעומעם את המאמר "דיוקנה של סיפורת ריאליסטית" מתחילת סמסטר א' שבו בין השאר תקף ספרות שלא הסתמנה בעיניו כריאליסטית. זכרתי גם אסופת מאמרים על הפרוזה העברית בשם "אהבות ציון", אבל מבט מחודש בכריכה האחורית חשף שלא כאן אמצא את מבוקשי: "הספר מבקש לאשר את קיום הקשר האמיץ ואף ההכרחי בין הספרות העברית לבין הציונות, ועם זאת להמחיש עד כמה הייתה ספרות זו פלורליסטית, מורכבת וביקורתית ולא שופר תעמולה פשטני". גם השרה לימור לבנת היתה מאשרת ניסוח שכזה.

קריקטורה על הטבח בקולומביין (מקור: freepublic)
קריקטורה על הטבח בקולומביין (מקור: freepublic)

משוכנעת שהרדיפה את הולצמן היא אקראית לחלוטין שבתי לאינטרנט, רק כדי לגלות ששוב הולכתי שולל. מסתבר כי הסיבה לפסילתו של חוקר הספרות אינה "הטפה לסרבנות" אלא "התבטאויות עבר נגד מזרחים". כיצד זה מסתדר בדיוק עם טענת השר שטייניץ, המתנוססת מתחת לפוסט של נתניהו, כי אנשי הרוח שנפסלו "מתבטאים בחריפות נגד קיומה של ישראל"?

למען הסר ספק, אני אשמח מאוד לגלות שבליכוד רואים בחומרה כה רבה כל ביטוי של גזענות או אפליה כלפי מזרחים, אם כי בהתחשב בפעילות שח"כ אלקין מייחס להולצמן "נגד מדינת ישראל"- כבר הייתי מצפה לשמוע שהפרופסור קרא להוציא להורג כל תושב ישראל שאינו ממוצא אשכנזי.

מסתבר שבשנת 2002 אמר הולצמן, במהלך דיון שנגע לתכנית הלימודים בספרות דאז, כי "אפשר ללמוד את שירת ארז ביטון במסגרת לימודי הבחירה, אולם כל עוד בתוכנית החובה המצומצמת, בפרק השירה, כלולה רשימה של שבעת המשוררים הישראלים הטובים ביותר של המאה ה-20 – אין לצערי שום יוצר מזרחי שעומד בקנה המידה של יוצרים אלה. סומק או ביטון אינם יכולים להיות כלולים ברשימה זו".

https://twitter.com/Nehemia_G/status/565940295833907200

הולצמן אמר את הדברים בעקבות החלטת הוועדה המקצועית, בה היה חבר, שלא להוסיף פרקי שירה של יוצרים מזרחים בחומר לבגרות בספרות. זוהי החלטה מצערת, בלשון המעטה, אך קשה להסיק ממנה על גזענות של ממש. למעשה, גם אם מתווכחים עם מומחה בקנה המידה של הולצמן על טעמו הספרותי, תהיה זו הגזמה פרועה לפטר אותו ועוד לטעון שהוא מייצג את "ההגמוניה הכוחנית של השמאל והשמאל הרדיקלי בממסד התרבותי", כדברי ח"כ מירי רגב.

מה שמשאיר אותי, שוב, עם כלום ביד. מתנגדי נתניהו יגידו שאני נלחמת בטחנות רוח, שמובן מאליו שראש הממשלה חושב שכולנו מטומטמים, שהוא בכלל נוקם על כך שבנציון נתניהו מעולם לא קיבל את הפרס המיוחל, שהולצמן הוא סתם שעיר לעזאזל, ושבאותה מידה יכלו גם לפטר מהוועדות כל אחד מהשופטים האחרים.

השאלה שמעסיקה אותי הרבה יותר היא למה נתניהו חשב שנבון לעשות צעד שכזה, בתקופת בחירות, ועוד להודות בריש גלי שביצע אותו משיקולים אנטי-דמוקרטיים בעליל, תוך מתן תירוצים דלים שגם אינם מתיישבים עם המציאות. עוד יותר לא ברור כיצד לא נמצא אף "ביבי-סיטר", לרבות יועצי הקמפיין שלו, שימנע ממנו לעשות כן. ~עדכון לשעה 8:27: כמה ימים אחרי פרוץ הסערה וגל ההתפטרויות, נזכר היועמ"ש שזה התפקיד שלו והורה לראש הממשלה לחזור בו. שבת שלום גם לך, יהודה וינשטיין.

אז זה מה שמצפה לנו, בשבוע בו נפסלה חנין זועבי מהתמודדות לכנסת? כי כמו שזה נראה כרגע, הכנסת העשרים תורכב מאוסף של בעלי תסביך משיחי, המתקוטטים ביניהם על מי ציוני יותר או פחות, ובינתיים עוסקים בציד ראשים מקארתיסטי של השכנים שאינם נאים בעיניהם.

אלוהים, שיעברו מהר השנה וחצי לבחירות הבאות.

מי בכלל צריך ספר שמשמיד את עצמו?

זוהי השאלה המרכזית העולה מתוך קמפיין קידום המכירות של ג'יימס פטרסון לספרו החדש. האם אכן מדובר בהברקה, כפי שטוענים בתעשיית יחסי הציבור, או בגימיק?

זוהי השאלה המרכזית העולה מתוך קמפיין קידום המכירות של ג'יימס פטרסון לספרו החדש. האם אכן מדובר בהברקה מרעננת שעשויה לשנות לנצח את הרגלי הקריאה, או בתעלול רהבתני המסכן חיי אדם? 

השבוע פורסם בתקשורת ניסוי שונה, יש שיגדירו אותו גם כמהפכני, בהיסטוריה של המו"לות האמריקנית. במשך חמישה ימים ניתנה לאלף מקוראיו המסורים של סופר המתח ג'יימס פטרסון ההזדמנות לקרוא את ספרו החדש, Private Vegas, בעותק דיגיטלי חינמי. זאת, תמורת הורדת קוד לאפליקציה מיוחדת המאפשר לראות כמה אנשים קוראים את הספר ברגע נתון, עד כמה התקדמו בקריאתו ואפילו מה קצב פעימות הלב שלהם ברגעי השיא (Cliff Hangers) בהם מתמחה פטרסון בכתיבתו.

עוד לפני כן, השיק פטרסון באתר האישי שלו קמפיין יוצא דופן, במסגרתו הובטחה חבילה אישית, הפעם בשווי 294,035 אלף דולר, לקורא שיהיה מעוניין לקרוא עותק פיסי של הספר במקום מבודד, ולזכות גם בארוחת ערב במסעדה יוקרתית עם פטרסון עצמו.

בשני המקרים התבקשו קוראיו של הספר לסיים אותו ב-24 שעות. בתום אותו פרק זמן, היה אמור העותק של הספר להשמיד את עצמו באופן "קולנועי ומפואר", ולא להותיר מעצמו כל זכר. בעוד שעבור קוראי העותק הדיגיטלי מדובר בסך הכול בהורדת קובץ גדול מעט מהרגיל, הרי שהפקת העותק הפיסי הצריכה גם את שכירתה של יחידת חבלנים מיוחדת. יחידה, שתתלווה למיליונר אשר יבחר לקרוא את העותק המיוחד במיקום האקסקלוסיבי שנבחר עבורו, ואשר יוכל לצפות בטיפול בהשמדת הספר (באמצעות פיצוץ עצמי של הספר, או באמצעות יחידת החבלנים? לא ברור) דרך משקפת שתונפק אף היא בעבורו, כשהיא מצופה זהב.

"חוויה"- כך הסבירו בסוכנות יחסי הציבור הניו-יורקית Mother את הקמפיין היקר, תוך מתן רמיזה עבה לקהל היעד אליו הוא פונה. Private Vegas, כשמו כן הוא, מניח ככל הנראה שקוראיו האמידים של פטרסון ניחנים בעודף זמן פנוי ולפחות חלקם גם בתשוקה לעשות דבר מה קיצוני עם מיליון שקלים שברשותם. ייאמר לטובת פטרסון כי זאת הנחה שבחלקה היא די מבוססת, בהתחשב בכך שחלק מהקוראים שאולי ירצו להשתתף, כפי שאמר בעצמו, "הם חברים שלי".

אל לנו לחלוק על היכרותו האישית עם פטרסון עם קהל הקוראים, ובכל זאת הניסיון המלאכותי שלו לחלק את חוויית הקריאה למחלקת תיירים ועסקים, בדומה לטיסה במטוס או לשימוש בכרטיס אשראי, מדיפה ניחוח מעט יומרני. הרי אפילו באתר המקדם את הקמפיין מציין פטרסון שקוראים אשר לא מספיקים לקרוא את הספר בזמן שהוקצב, יכולים להמשיך מהיכן שהפסיקו בעותקים "הרגילים". גם קוראים שאינם מעוניינים לשלם עבור המשך הקריאה, יוכלו מן הסתם לעשות זאת באמצעות הורדות בלתי חוקיות באינטרנט. מה שמעלה אוטומטית את השאלה  – האם השמדת הספר היא גימיק, או המצאה לא-נטולת-פגמים, העשויה לשנות לעד את האופן שבו משווקים לנו ספרים?

הקוראים לא ממהרים

קריאת רומן לא דומה לשימוש באפליקציית "סנאפצ'ט". לא תמצאו בספרו החדש של ג'יימס פטרסון תמונות עירום של שחקניות הוליוודיות, מידע מסווג של סוכנויות הביון או רכילויות על חבריו של פטרסון בעמק הסיליקון. יש שיגידו כי האירוניה הגדולה בהשמדת הספר היא שממילא תוכנו מסתמך על מתח גבוה "במשקל נוצה"- ושאף אחד לא שב אליו לאחר תום הקריאה. אלא, שבתעשיית הפרסום אכן סחים על הקמפיין של פטרסון בתור "מהפכה" ולו משום שהוא "מנער את השיטה המנומנמת", לדבריהם, שבה נוהגים על פי רב להשיק ספרים- באמצעות ערבי שירה יגעים, נדידות של המחברים בין חנויות הספרים ושליחת עותקים על פני המים למבקרי ספרות ובלוגרים למיניהם.

את ההוכחה לטעות הגדולה בטענה שלהם אפשר למצוא בכך שגם אחרי נבירה קפדנית מאוד בגוגל, קשה לדלות ביקורות מנומקות על ספרו החדש של פטרסון. נכון, הקמפיין הפומפוזי הושק לפני ימים ספורים בלבד, ואולם בהתחשב בזמן שהוקצב למעריצים לסיים את הספר – הציפייה הייתה שהביקורות יועלו לרשת עוד במהלך השבוע, אם לא בתוך שעות ספורות.

גם אם לא כך הדבר, הצפייה הייתה שלכל הפחות הטכנולוגיה שבה הופק הספר תגדיר מחדש את האופן שבו אנו קוראים ספרים, או שנגלה כי במבט לאחור היינו זקוקים לחוויה שבקריאת ספר המתפוצץ בקול תרועה, ולו כדי להתגבר על אובדן הספר כאובייקט פיסי וחד-פעמי, כפי שהיה לפני המצאת הקינדל. לכל הפחות היינו מצפים שארגוני ביון כלשהם (אהמ, אהמ) יפרסמו אזהרה לגורמים הרלוונטים נגד נטילת חלק בקמפיין, מחשש לפיגוע טרור.

שנת 2015 הוכרזה על ידי מייסד פייסבוק, מארק צוקרברג, בתור "שנת הספר". בעמוד הפייסבוק שייסד, הנקרא בפשטות "שנה של ספרים", מעלה צוקרברג בכל פעם את פרטיו של ספר אחר ומבקש ליצור דיון אודותיו. בלוגרים אחרים הכותבים על ספרים אומנם לא נהנים מ-70 אלף עוקבים או מהאפשרות של צוקרברג להקפיץ כל ספר לרשימת רבי המכר, ואולם גם הם בדרכם מבקשים בכל פעם לדון בספרים – ואם הם אוהבים אותם, גם לקדם את המכירות שלהם.

אנשי ספר מכירים גם הם לא מעט שיטות קידום מכירות לחנויות ספרים, כלל לא "מנומנמות" כמו אלה שהוצגו כאן קודם לכן. ישנן חנויות המושכות אליהן קהל באמצעות קונספט מסוים, כמו דגש על ספרי פנטסיה, בירה או הקמת מועדון קוראים. ישנם משווקים המשקיעים בהפצת המילה על הספר באתרי קמעונאות כמו אמזון וישנם כאלה שדואגים לטיפוח הקשר של הסופר, על אחת כמה וכמה אם הוא כותב לדור הצעיר, עם קהל הקוראים בפייסבוק ובטוויטר.

תמונת תקריב של הפצצה (מקור: techtimes)
תמונת תקריב של הפצצה (מקור: techtimes)

לגיטימי להמשיך להתייחס לספרים כאל צורת בידור אנכרוניסטית, הנקראת בעיקר על ידי הדור המבוגר והאמיד, או על ידי הדור הצעיר והנרקסיסטי. אולי בעת כתיבת שורות אלו כבר נמצא המיליארדר שנאות לשלם רבע מיליון דולר על הזכות להתבצר יממה שלמה בחדר מבודד ולהיפגש לארוחת ערב אחת עם ידידו הוותיק פטרסון. אולי הרשת נשברה מעומס הביקורות שהעלו גולשים אודות המותחן החדש ומורט העצבים שכתב.

אלא, שספק אם בעקבות קמפיינים שכאלו תתתרחש מהפיכה בשיטת השיווק של ספרים פיסיים, או שאלו יימכרו פתאום בהמוניהם, על אף הירידה במכירות מאז כניסתו לתוקף של "חוק הספרים". זהו ניסיון למכור באופן יצירתי ולא מאוד מוצלח חוויית קריאה, שלפחות בחלקה כבר עברה מן העולם. לעת עתה, הוא יוצר בעיקר רושם של התחכמות, שלא לומר סיכון מיותר במוות מידי פצצה. היזהרו מאוד כשאתם מניחים את הספר מהיד, חברים.

על צביעות, שנאה וזיכרון לטווח קצר בגינוי מתקפת הטרור בצרפת

וגם: למה הגיליון המיוחד של "שארלי הבדו" חייב לראות אור, למרות הכול?

"הכול נסלח", זהו הכיתוב בשער הגיליון המיוחד של העיתון הסאטירי "שארלי הבדו" שיופץ מחר במהדורה בת שלושה מיליון עותקים בצרפת. "אני שארלי", נכתב בשלט שאוחזת דמותו של הנביא מוחמד בשער אותו גיליון, במחווה מצמררת לתמונות בני הערובה של ארגון דאע"ש, וכהקדמה לקריקטורות הרבות של אותה דמות בגיליון עצמו.

סיפור הטבח במערכת העיתון, העצרת ההמונית שנערכה בעקבותיו בפריז וההחלטה להוציא לאור את הגיליון המיוחד—כבשו כולם את הכותרות ברחבי העולם ועוררו מחאה בציבור ובתקשורת למען חופש הביטוי ונגד הטרור. רק למקום אחד הם בוששו מלהגיע—שערי העיתונים עצמם. באופן כמעט גורף נמנעו העיתונים המודפסים הגדולים, בעיקר בארה"ב, לפרסם את תמונת השער המלאה של "שארלי הבדו", ותחת זאת הסתפקו בלוגו העיתון ובכיתוב שפתח את פוסט זה.

הקריקטוריסט היהודי ארט ספיגלמן מאמין שזהו אקט של צביעות. "אתה לא יכול להניף את דגל חופש הביטוי ואז לצנזר את עצמך עד לנקודה שאתה במכוון מונע מהקוראים לרדת לעומק הסוגיות שאתה מסקר", גרס מחבר הרומן הגרפי המופתי "מאוס" והוסיף שאותה תמונת שער "לא עושה צחוק מהנביא, אלא לועגת למאמינים שיהרגו בשמו".

ספיגלמן כמובן לא פנה לעיתונים עצמם עבור מתן הסברים, ומדבריו משתמעת הנחת מוצא ברורה לפיה העיתונים מתנהלים כפי שהם מתנהלים מתוך פחד מתגובתם של מאמינים מוסלמים, אשר על פי מטיף השנאה הלונדוני אנג'ם חודארי "לא יכולים להשלים עם העלבת הנביא מוחמד" וכלשון אותו ציוץ מחולל-סערה של איל התקשורת האמריקני רופרט מרדוק, "נתפשים כאחראים לאירועים – עד שיוקיעו מקרבם את הסרטן הגיהאדיסטי".

ארגון דאע"ש אומנם הולך ומטיל עוד מצלו המאיים על מדינות המערב מדי יום, אולם האסלאם הקיצוני אינו הגורם הראשון או אפילו העיקרי שבגינו נאלצו מו"לים לבגוד בעיקרון "חופש הביטוי" ולצנזר פרסומים תחת ידם. קודם לכן היה זה הסרט הקומי "ראיון סוף", שתיאר התנקשות של מנחה טוק-שואו אמריקנית ברודן מהמדינה המבודדת והמסוכנת ביותר בעולם, הלוא היא קוריאה הצפונית, שצוין בו לראשונה בשמו ובדמותו.

מוקדם עוד יותר ב-2014, היה זה ספר העיון של וונדי דוניגר The Hindus: An Alternative History שנגנז לחלוטין על ידי שלוחת הוצאת "פינגווין" בהודו בעקבות תביעה שהוגשה נגדו ב-2009 על ידי לאומנים מקומיים, בה נטען כי הספר "בעל כוונות רעות, תוכן אנטי-לאומי, שפה פוגענית ואג'נדה הפוגעת ברגשות המאמינים ההינדים". באותו שבוע בו הוחלט לגנוז את הספר, התפרסם מאמר מערכת אודות התחזקותם של ”יסודות דמויי טליבאן“ בהודו, ובעל טור בעתון בולט אחר הזהיר מפני ”השתקתה של הודו הליברלית בידי אספסוף לא-סובלני ובידי מו“לים מבוהלים“.

ברם, הכותב האחרון שהצטרף בשנה האחרונה למעגל הקסמים היה איש הרוח הצרפתי מישל וולבק, שהחליט לעזוב את פריז ולעצור את מסע הקידום של ספרו החדש Submission, המתאר מציאות דיסטופית בה נשלטת צרפת על ידי חוקי השריעה.  מסריו של הספר, בשלו הופיע וולבק עצמו על קריקטורה בשער "השארלי הבדו" הוקעו בביקורות שונות כ"איסלאמופובים", ולו משום שהרומן עוסק בפרופסור לספרות שנאלץ להמיר את דתו לאסלאם.

חבל שכך, כי עיון שערך "האטלנטיק" בספר מעבר לעמודיו הראשונים חשף דמות שדווקא נהנית מהסידור החדש, ולו משום שהיא מקבלת משכורת גבוהה יותר. להבדיל מהייצוג הנלעג והצווחני של הצפון-קוריאנים בסרט "ראיון סוף", למשל, מדובר בסאטירה חברתית משעשעת ומורכבת, שמביעה אומנם חשש מסויג מעליית האסלאם הקיצוני—אך מפגינה סלידה דומה כלפי הימין הקיצוני בהנהגת מארין לה-פן, שעל פי וולבק "מגנה את זכותם של מוסלמים להצביע, כשם שאלו מגנים את זכותם של הומוסקסואלים להינשא".

שקופית שהופיעה בסיום הפרק האחרון של "הסימפסונים" כמחווה לקורבנות הטבח ב"שארלי הבדו"
שקופית שהופיעה בסיום הפרק האחרון של "הסימפסונים" כמחווה לקורבנות הטבח ב"שארלי הבדו"

שום ביטוי, מתנשא או מטופש ככל שיהיה, לא מצדיק רצח. אבל, ישנם ביטויים שמרגיזים ומשפילים את קוראיהם או את הסמלים הדתיים שלהם עד כדי כך, שהם עשויים לגרום להם להתחיל להרהר באותה אפשרות. בתגובה שניתן לפרש לחילופין כאמיצה או כמתחמקת מהקריאה של ספיגלמן "לא לנהוג בצביעות", צוטט עורך "הניו יורק טיימס", דין בקט, כאומר שלא יפרסם את שער הגיליון המיוחד של "שארלי הבדו" משום ש"הסטנדרט שלנו הוא שישנו קו המפקיד בין סאטירה ועלבון חסר טעם. ברב המקרים, מדובר בעלבונות חסרי טעם".

את פרסום האיור הפרובוקטיבי ניתן לפרש אפוא לכאן או לכאן, אם כי מובן כי במדינות בעלות רב מוסלמי, כמו מצרים, תהיה ההעדפה לא לפרסמו כלל- ולא לפגוע ברגשות רב קהל הקוראים. מה שלא מובן הוא מדוע לא ניתנת למישל וולבק האפשרות לדון באופן מורכב בסוגיות פוליטיות לגיטימיות, מדוע נשללה זכותה של וונדי דונקר להציע היסטוריה חלופית של ההינדואיזם וכיצד כמעט גנזה הוליווד את המילה הרעה היחידה שאמרה אי פעם על קים ג'ונג און. יתרה מכך, אם נפקד מקומם של המו"לים, מדוע האינטרנט אינו מהווה במה אלטרנטיבית ראויה לאותם פרסומים?

מתוך האתר הצרפתי The Local
מתוך האתר הצרפתי The Local

התשובה לכך התקבלה אמש, כשתומכי דאע"ש פרצו לחשבונות הטוויטר והיוטיוב של פיקוד צבא ארה"ב, אותו צבא שנלחם ב"מדינה האסלאמית" על אדמתה הכבושה בסוריה ובעיראק. "דאע"ש כבר כאן. אנחנו בתוך המחשבים שלכם, בכל בסיס צבאי", צייצו תומכיו האלמונים של הארגון, לאחר ששינו את תמונת הפרופיל לזו של צעיר מוסלמי. קולו של הצבא המפקד על כוחות הקואליציה נשדד ממנו, באקט שרק ממחיש את מה שנטען מזמן בתקשורת: האינטרנט הוא זירת הקרב האמתית של דאע"ש. העיתונים והוצאות הספרים הם בני ערובה שלו בתוך המיקום הגיאוגרפי שבו הם עובדים. השריעה כבר כאן…

או שלא. בעולם שבו השריעה הייתה ההגמוניה השלטת לא היה מתפרסם לעולם גיליון נוסף של "שארלי הבדו", בוודאי לא כזה המוקדש כולו לנביא מוחמד, בוודאי לא כזה המודפס למרות התרעות חוזרות לביצוע פיגוע טרור. הגיליון הזה חייב להתפרסם, ומי שיהיה מעוניין לקרוא בו – יעשה זאת, עם או בלי הקידומים החלקיים בעיתונים הגדולים. להבדיל אלף הבדלות, מי שיתנגד להופעתו – ימצא את השוטרים והחיילים הצרפתים ערוכים ונחושים להגן על ערכי הרפובליקה, על חיי אדם ועל זכותם של כותבים לעסוק ולפרסם את מלאכתם בביטחון.

הערה לסיום

בימים אלו נפתח פרויקט מימון המונים לפעילותו של בלוג הספרות המצוין "קורא בספרים", המפרסם באופן תדיר חדשות מעולם הספרות ותרם גם רבות לתפוצת של בלוגים אחרים, בהם זה שלפניכם. אני מאוד אוהבת לעקוב אחריו, ומניחה שבתור חובבי ספרות – יצא גם לכם לקרוא בו מפעם לפעם. כדי לסייע לירין כץ להמשיך לעסוק ולפרסם את מלאכתו בביטחון (כלכלי) אתם מוזמנים לתרום לו כאן סכום צנוע של דולר אחד בחודש. דרך מעולה לפתוח שנה אזרחית חדשה.

חברות היא לפעמים קסם אפל

סיפורו החשוב והעצוב של אדם סמית, לקוי למידה וחובב סדרת הטלוויזיה "פוני קטן", שהשליך את עצמו תחת רכבת נוסעת בעקבות האשמות בגניבה ספרותית של יצירת מעריצים • הערה אודות כנס "מאורות" שנערך בסוף השבוע בירושלים

סיפורו החשוב והעצוב של אדם סמית, לקוי למידה וחובב סדרת הטלוויזיה "פוני קטן", שהשליך את עצמו תחת רכבת נוסעת בעקבות האשמות בגניבה ספרותית של יצירת מעריצים • הערה אודות כנס "מאורות" שנערך בסוף השבוע בירושלים

ב-24 במאי השנה שם קץ לחיים אדם סמית, צעיר בריטי בן 19. הוריו, שלא מצאו אותו כששבו הביתה מעבודתם, איתרו פתק קטן עם מסר מטריד בין הניירות שעל מיטתו, ומיהרו ליצור קשר עם המשטרה. כעבור שעות ספורות סמית נמצא, לאחר שהשליך את עצמו תחת לרכבת דוהרת באת'רטון שבמחוז מנצ'סטר. "הגעתי להחלטה, מה שנעשה—נעשה", הייתה כותרתו של סרטון שהעלה לרשת החברתית "יוטיוב" ארבעה ימים בלבד טרם המעשה, ובו אמר "אני יודע שיש כל מיני אנשים. אני יודע מי אתם וכן, אתם יכולים להגיד מה שאתם רוצים".

זה היה יכול להיות עוד סיפור עצוב על בריונות ברשת, שהסתיים שלשום בהכרעת בית המשפט לפיה מותו של סמית נגרם כתוצאה מהתאבדות. סמית היה עשוי להתאים מאוד למשבצת של הקורבן הרגיש, בהיותו צעיר מופנם ולקוי למידה הסובל מפגמים מולדים בדיבור. אלא, שהגולשים שנהגו כלפיו בבריונות ברשת לא היו ביריונים ובמילותיו שלו—גם לא היו אנונימיים. מבחינתו, מדובר היה בחבריו.

סמית היה "ברוני" (Brony), הכינוי הנפוץ בתרבות הפופולארית למעריצי סדרת הטלוויזיה המצוירת My Little Pony: Friendship Is Magic שאינם ילדות קטנות, ולמרות זאת מתחברים אליה בדרך מסוימת. הם מכונים כך מאחר שעל פי רב מדובר בגברים בגילאי 18-35 שנהנים מתכני הסדרה של ענקית הצעצועים "הסברו" עד כדי כך—שלא פעם הם מפיקים עבורה תוכן עצמאי. מדוע? סרט דוקומנטרי שלם הופק בנושא, ועדיין התשובה אינה ברורה.

כל שידוע הוא שה"ברוניס" נוטים להזדהות עד מאוד עם תכני הסדרה, המציגה עולם מטריארכלי שבו כל הדמויות הראשיות הן נשים, שכל אחת מהן מאוד שונה מרעותה. האחת היא ספורטאית (RainbowDash), אחרת אינטלקטואלית (TwilightSparkle), חברתן השואפת לקריירה בתחום האופנה (Rarity), חברה אחרת שהיא קאוגירל (AppleJack) ועוד רבות ושונות. לא בכדי, ה"ברוניס" נוטים להצהיר על עצמם כפמיניסטים, כליברלים, כמקבלים את השונה וגם רֵעים זה לזה. לסמל קהילת המעריצים שלהם הם אף בחרו את הפונית DerpyHooves, הסובת מפזילה קשה וממגושמות שמקורה אינו ברור.

סמית הנלהב נהג אפוא להעלות תחת שם המשתמש GalaxyStar סרטונים ופוסטים לעמוד הטאמבלר שלו, בהם היה מגיב על תכני הסדרה האהובה עליו ומשתף סיפורים בכיכוב דמויותיה. 73 סרטונים שיתף בסך הכול בעמוד האישי שלו, בטרם נמחקו הוא ותגובות הנאצה שהוזנו לתוכו, לאחר שנודע על מותו הטראגי. מבין הסרטונים התמקדה חקירת המשטרה בסיפור שהעלה סמית זמן קצר לפני מותו, ואשר הוקע על ידי הגולשים הבקיאים בחומר כגניבה ספרותית.

סמית, שכאמור נהג לקרוא את תגובות הגולשים באדיקות, השתכנע מהטענות הרבות שעלו נגדו ובתגובה להחלטה להסיר את סיפורו מאחד מאתרי המעריצים הגדולים פרסם סרטון נוסף, תחת הכותרת "אני מצטער":

רק רציתי לומר שאני מצטער. אני פשוט אוהב לכתוב פאנפיקים. אני יודע שאתם חושבים שאני ז**. אני מצטער שהקול שלי לא כזה מבריק. אני יודע שעשיתי עבודה נוראית ואני רק רוצה לפצות את כולכם. אני מצטער. אם יש דרך שבה אוכל לפצות את כולכם. בבקשה. אני רק לא רוצה שיהיה לי מוניטין גרוע

המלים הכנות לא שכנעו את הקוראים שלוחי הרסן, שהגיבו לסמית ברשעות גדולה מתמיד: "אני לא ממליץ לך לעשות יותר סרטונים עם דיבור—תעשה משהו יצירתי אחר במקום או שאני אקרע פה מצחוק", כתב לו מגיב אחד. אחר מסר: "אממם, מבלי לפגוע, אחי, לא היית צריך לוותר על שיעורי שפה בבית הספר" ושלישי עקץ בפשטות: "לא הבנתי פאקינג כלום".

עבור סמית זה הספיק. כאשר החלו התגובות להצטבר נראה פורץ בבכי, וימים לאחר מכן פרסם את הסרטון שבמבט לאחור בישר על מותו בטרם עת. הגולשים, בינתיים, המשיכו לפרסם תגובות קוטלות גם לסרטון האחרון תחת ידו. תגובות, שהמשיכו להגיע גם ימים לאחר שנודע על מותו.

בהתבטאות חריגה למעמדו, הצהיר הפתולוג הבריטי שאישש את נסיבות מותו של GalaxyStar כי הוא חושש שהאינטרנט עשוי להיות "סיכון קיצוני" עבור אנשים כמו סמית. "אדם היה תלוי במחשב, באינטרנט ובעיקר ב'יוטיוב' עבור הנאה ואינטרקציה חברתית, אלא שאז הוא גם היה נתון לשיפוט מידי בריות שמעולם לא פגשו בו, לא הכירו אותו ולא היו מודעות לקשיים הייחודיים לו", הסביר לכתבי "הדיילי מייל" וה-"מירור".

סיפור המוצא של Shadow Pony כקורבן לבריונות (מקור: youwillriseproject.blogspot.com)
סיפור המוצא של Shadow Pony כקורבן לבריונות (מקור: youwillriseproject.blogspot.com)

חיפוש שטחי באתרי מעריצים כמו Equestria Daily ו-FIM Fiction העלה דווקא התייחסויות מעטות למותו של סמית, אם כי אותן התייחסויות לוו כמובן בהוקעה של הנסיבות שהובילו להתאבדותו. מחברי יצירות מעריצים מוערכים ופופולרים יותר מסמית', כמו KKAT, לא הגיבו על מותו כלל. נחמה מסוימת אין כאן, משום שמקרה מעין זה דווקא אמור לזעזע את אמות הספים של קהילה הרואה עצמה ככה מחבקת וכה חופשייה מסטיגמות, ובה בעת כה נרדפת על ידי גורמים מחוץ לקהילה—הרואים בה סטייה כביכול מתפקידי המין הגבריים ואפילו, רחמנא לצלן, "גאווה".

מותו של סמית מעורר שאלות חשובות לא רק אודות הצביעות של קהילת "הברוניס", אלא אודות כפילות המוסר של קהילות רבות אחרות, שמתבדלות לכאורה בנאורותן, אבל מדירות מעצמן את החברים שאינם עונים לתכתיבי הקליקה הגברית-לבנה-שמאלנית. יתרה מכך, מסקנות הפתולוג על מותו של סמית' מעלות דילמה לא פשוטה: האם היה על הוריו של הצעיר לשלול ממנו מלכתחילה את הגישה לאינטרנט, האינטרקציה החברתית היחידה שהייתה לו עם בריות אחרות, ולו כדי למנוע ממנו את הפגיעה הרגשית העזה שהובילה למותו?

מיליוני מעריצים יש היום לסדרת הטלוויזיה של לורן פאוסט, בעיקר באירופה, ומובן שהטרולים שהגיבו כך לסמית מהווים אולי מאות בודדים מתוכם. בכל זאת מוטב יהיה לו הקהילה הבינלאומית תגביל מעט יותר את האנונימיות של גולשיה, תדגיש את חשיבות כללי השיח ביניהם, על חשבון הסטנדרטים הגבוהים הנדרשים מיצירות המעריצים וחשוב מכל—תעודד מפגשים פיסיים בין החברים, כדי שאלו יכירו זה את זה ויקבלו זה את זה, מעבר לפרופיל הפייסבוק או היוטיוב על שמם.

אורות בחשיכה

לכאורה ללא שום קשר, נערך כמדי שנה בקמפוס גבעת רם שבירושלים כנס "מאורות" למדע בדיוני ופנטסיה. מדובר בכנס צנוע, קטן וקצר בהרבה משני מקביליו הנערכים בתל אביב, אך מיוחד בדרכו שלו. ד"ר עיסאם עסאקלה הרצה במסגרתו על ספרות מדע בדיוני בעולם הערבי (על כל ששת כותביה), לייבל באטוויניק על אותה ספרות בשפת היידיש (שהוא אחד מכותביה) וחובבות ותיקות (פלוס דמיאן הופמן אחד) ניהלו פאנל על האופן שבו נשים לוחמות במדע הבדיוני משתקפות בעיניהן.

היה מעניין, קר מאוד ובעיקר מגוון. כשהאוטובוס פילס את דרכו לתל אביב, ונתקלתי בחדשות המצערות אודות אדם סמית, לא יכולתי שלא לחשוב על הסיפור שהגה—ואשר לא יכולתי למצוא בשום מקום ברשת. שאלתי את עצמי מה הופיע באותו סיפור, ועד כמה היה מושפע מתרבותו האנגלית של סמית ומעולם סוסות הפוני שאליו התחבר כל כך.

שאלתי את עצמי מה נדרש מסיפור כדי שייחשב לגניבה ספרותית, בנישה שבה הרוב כותבים באנגלית, מכירים אך ורק את ספרותהּ ואולי גם לא ניחנו בכישרון המצאה גדול. שאלתי את עצמי כיצד בדיוק התכוון סמית "לפצות" את עוקביו על פרסום הסיפור שלא נשא חן בעיניהם, וכעבור רגע ניסיתי שלא לחשוב על כך עוד. אני יכולה רק לקוות שאותם עוקבים לא יחדלו לחשוב על כך לעולם.

דרפי הובס בקמפיין נגד בריונות ברשת (מתוך: skylaproject.com)
דרפי הובס בקמפיין נגד בריונות ברשת (מתוך: skylaproject.com)

ממים ספרותיים הולכים לבחירות

פרויקט מיוחד של "מליצה" לרגל ההכרזה על הבחירות המתקרבות: הדמות הספרותית בעלת קמפיין הבחירות המוצלח והפורה ביותר ברשת •הקמפיין המטריד לעידוד הצבעה, בכיכובו של חניבעל לקטר • זהרה האיראנית זוכה לתמיכת הגולשים בפייסבוק • טיריון לאניסטר לא עובר את אחוז החסימה

פרויקט מיוחד של "מליצה" לרגל ההכרזה על הבחירות המתקרבות: הדמות הספרותית בעלת קמפיין הבחירות המוצלח והפורה ביותר ברשת • הקמפיין המטריד לעידוד הצבעה, בכיכובו של חניבעל לקטר • זהרה האיראנית זוכה לתמיכת הגולשים בפייסבוק • טיריון לאניסטר לא עובר את אחוז החסימה

מי שעקב פה ושם אחר הפרסומים בבלוג בוודאי שם לב שאני מאוד אוהבת ממים, על הגרפיקה שלהם, הבקיאות בחומר המקור וההומור המדויק. ממים ספרותיים ישנם ברשת בשפע, אבל ממים שכאלה המרפררים לפוליטיקה – הרבה פחות. לאור פרסומי ממים על גיבורי-על המתמודדים לנשיאות בעמוד הפייסבוק של "גיקים עילאיים וסופר-מתנשאים", חשבתי שאין תקופה מתאימה מזו כדי לחשוב על מה היה קורה לו גיבורים אהובים ושנואים היו מכריזים על התמודדותם לבחירות, או לכל הפחות מנסים לעודד הצבעה. אילו מין נשיאים או ראשי ממשלה היו עשויים להיות? ואילו חותם היו יכולים להותיר בתפקיד, לעומת קודמיהם המוכרים לנו?

כדי שהפוסט הזה לא יהיה אוסף שטחי של תמונות, ניסיתי לדרג בשרירותיות בין הדמויות השונות ולחשוב איזה מהקמפיינים הוא המוצלח ביותר, איזה הוא המפתיע ביותר ואילו דמויות, שאולי דווקא משתמעות מהיצירות המקוריות כבעלות כושר מנהיגות, לא זכו לתהילה הראויה להן ברשת. חשוב לציין שכל התמונות המוצגות כאן הן בהכרח יצירות של מעריצים, "פאנפיקשן", ולא פוסטר מקורי הקשור לעטיפת ספר או לכרזת סרט. הדבר גם מגביל במידת מה את מבחר הממים הנוגעים לכל דמות, כי דמויות שלהן בסיס מעריצים נרחב ("פאנדום") זוכות באופן טבעי להרבה יותר ממים מטעם מעריצים, ואלו שסיפוריהן עובדו לסרטי קולנוע – זוכות להרבה הרבה יותר.

הקמפיין המוצלח ביותר: קת'ולהו

בחירתו של האל הנורא מיצירותיו של ה"פ לאבקראפט לבעל הקמפיין המלהיב ביותר שמה בסימן שאלה גדול את הקביעה מהפסקה הקודמת, כיוון שמדובר בדמות ששום סרט הקשור אליה לא הופק בשנים האחרונות, שרב הציבור אינו מכיר את שמה ושהסיפורים בהם היא מופיעה – הם סיפורי אימה גותיים מתחילת המאה ה-20. מי יודע, אולי הסיבה לכך היא בסיס המעריצים העצום של קת'ולהו, שעטה כמוצא שלל רב על כל הזדמנות לאייר את דמותו, כמו גם הכתות הייחודיות שהוקמו על שמה של המפלצת.

על כל פנים, מסתבר שהמעריצים לא רק שואפים בחלקם להקים את אל הים המסויט לתחייה, אלא גם חולמים להכתירו כנשיא ארצות הברית. עשרות רבות של ממים שיצרו קוראים לציבור להצביע עבור הדמות שעל פי רב מעדיפה לרדוף בני אדם ולגרום להם לאבד את שפיותם מאשר לדאוג לרווחתם, וכל מם—הינו חגיגה. הנה כמה מהמוצלחים שבהם:

אל תהיו פראיירים, הצביעו לקת'ולהו (מקור: freepublic.com)
(מקור: freepublic.com)
קת'ולהו לניצחון (מקור: abovetopsecretcom)
(מקור: abovetopsecretcom)
(מקור: infoculttypead.com)
(מקור: infoculttypead.com)
(מקור: sodahead)
(מקור: sodahead)
(מקור: cafepress)
(מקור: cafepress)
(מקור: blogjim.com)
(מקור: blogjim.com)
(מקור: dustin neal)
(מקור: dustin neal)
הצביעו לגדול מכולם (מקור: almostdiamonds.blogspot)
(מקור: almostdiamonds.blogspot)
(מקור: geoado)
(מקור: geoado)
(מקור: cafepress)
(מקור: cafepress)
(מקור: zazzle.com)
(מקור: zazzle.com)
(מקור: tumblr)
(מקור: tumblr)
(מקור: zazzle.com)
(מקור: zazzle.com)
(מקור: tumblr)
(מקור: tumblr)
(מקור: tumblr)
(מקור: tumblr)
(מקור: commanderzoft.com)
(מקור: commanderzoft.com)
(מקור: slugfiction)
(מקור: slugfiction)

הקמפיין האפקטיבי ביותר: האח הגדול

אל דאגה, לא מדובר בכרזות תעמולה המהללות את הסוציאליזם ואת החדירה לפרטיות במאה ה-21. כלומר כן, ובו זמנית לא. השימוש האירוני והמתוחכם שנערך באידיאל "האח הגדול", בסמל המפלגה הקומוניסטית מ-"1984" ובממרה האיקונית  "מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בורות היא כח" מסייע במקרה זה דווקא לעגן את האווירה האורווליאנית המטרידה ואת המסר החשוב אודות חירות המחשבה, גם תחת משטרים טוטליטריים.

(מקור: whaleto)
(מקור: whaleto)
(מקור: efederalistgary.blogspot)
(מקור: efederalistgary.blogspot)
(מקור: spaceandpolitics.blogspot.com.au)
(מקור: spaceandpolitics.blogspot.com.au)
(מקור: renz8d)
(מקור: renz8d)
(מקור: soda head)
(מקור: soda head)
(מקור: arctic compass)
(מקור: arctic compass)
(מקור: generalisimocreatfuoro)
(מקור: generalisimocreatfuoro)
(מקור: andysowards)
(מקור: andysowards)
(מקור: imgur.com)
(מקור: imgur.com)
(מקור: pineterest)
(מקור: pineterest)

הקמפיין היצירתי ביותר: הקפיטול / מחוז 13 (אזהרת ספוילרים)

בסדרת ספרי "משחקי הרעב" מהווים הקפיטול ומחוז 13 שני צדדים למלחמה עתידנית על חירותם ושלומם של תושבי פאנם כולה. את המאבק המחתרתי של המחוז מסמלת, לאו דווקא מבחירתה החופשית, הנערה קטניס אוורדין, הלוא היא המנצחת האחרונה של "משחקי הרעב". זאת, בעוד את הקפיטול העשיר והכוחני מסמל הנשיא המזוקן והציני סנואו.

כרזות התעמולה שהופצו לשני הצדדים, בעיקר דרך האתר הנפלא Panem Propaganda, מהדהדות במידה לא מבוטלת את אלו של "האח הגדול". אלא, שהפעם גם משתמשות בפן המד"בי של המקור, ובעיקר של "משחקי הרעב" עצמם, כדי להביע יצירתיות מרשימה, שגם מתכתבת עם כמה מהפרסומות שמוכרות לנו מתרבות הריאליטי.

הנשיא סנואו (מקור: Panem Prpaganda)
הנשיא סנואו (מקור: Panem Prpaganda)
(מקור: Panem Propaganda)
(מקור: Panem Propaganda)
(מקור: marazzo.deviantart.com)
(מקור: marazzo.deviantart.com)
אפי טרינקט קוראת לך (מקור: myhungergames)
אפי טרינקט קוראת לך (מקור: myhungergames)
הצטרפו ל"שומרי השלום" (מקור: ncowie.wordpress)
הצטרפו ל"שומרי השלום" (מקור: ncowie.wordpress)
עורבני חקיין בכלוב (Panem Propaganda)
עורבני חקיין בכלוב (Panem Propaganda)
תעמולה למחוז 13 (מקור: pineterest)
תעמולה למחוז 13 (מקור: pineterest)
התנדבו למשחקי הרעב (מקור: pineterest)
התנדבו ל"משחקי הרעב" (מקור: pineterest)
קטניס אוורדין (מקור: panempropaganda)
קטניס אוורדין (מקור: panempropaganda)
תמכו במתמודדים ב"משחקי הרעב" (מקור: firstshowingnet)
תמכו במתמודדים ב"משחקי הרעב" (מקור: firstshowingnet)
מחוות ההתנגדות (מקור: panempropaganda)
מחוות ההתנגדות (מקור: panempropaganda)

הקמפיין המטריד ביותר: חניבעל לקטר

אחד הרוצחים הסדרתיים המפורסמים בהיסטוריה אומנם אינו מתהדר בקמפיין בחירות של ממש (אם אין מתחשבים במעריצים הנלהבים שמפצירים לבחור בו בכל פעם כגיבור הסדרה הטובה ביותר בטלוויזיה), אולם דמותו ובעיקר התנהלותו בסדרת הרומנים של תומאס האריס נמצאה בין היתר בקמפיין אמריקני משנת 2008 שנועד,מכל הדברים, לעודד הצבעה.

השחקנית ג'סיקה אלבה ("מלאך שחור", "ארבעת המופלאים") צולמה אז בעיניים דומעות כשהיא עוטה את הרסן הזכור של חניבעל מהסרט "שתיקת הכבשים" ולצדה מתנוססת הססמה "רק אתה יכול להשתיק את עצמך. תגרום להם לשמוע אותך, הירשם והצבע". עם אותה ססמה הצטלמו בפוזיציות דומות, אך ללא הרסן, גם הזמרים כריסטינה אגילרה ואנדרה 3000.

ג'סיקה אלבה (מקור: dailymail)
ג'סיקה אלבה (מקור: dailymail)

"אם אתה לא מצביע ומשפיע בכוונה לעשות שינוי, ובתקווה משנה דברים רעים שקורים אצלך במדינה, אתה סתם כובל  ומרסן את עצמך", הסבירה אלבה בת ה-27 לכתב ה"דיילי מייל", מבלי להבין מדוע ישנם כה רבים שחושבים את הפרסומת למזעזעת. אחרי הכול, גם לפסיכופתיים רצחנים ישנה זכות הצבעה.

חניבעל משכנע בדרך מעודנת יותר (מקור: tumblr)
חניבעל משכנע בדרך מעודנת יותר (מקור: tumblr)

הקמפיין המפתיע ביותר: זהרה

זהרה היא גיבורת רומן גראפי איראני בת 19, שאביה נעלם לאחר השתתפות בהפגנה נגד תוצאות הבחירות לנשיאות במדינה בשנת 2009. סיפורה הופיע בטורים מאוירים שבועיים גם באינטרנט—ולבסוף הוצג כקמפיין עבור בחירתה לנשיאות בשנת 2013.

היא הפכה לגיבורה מקומית בשל היותה אישה שאפתנית, רודפת צדק והגונה, מעין אנטיתזה לרוח השחיתות בה מאסו האיראנים זה מכבר. לא בכדי לקראת הבחירות עצמן העלו גולשים רבים את תמונתם לעמוד הפייסבוק Zahra’s Paradise כשהם מכסים את פניהם באיורים של זהרה מתוך הקומיקס וכותבים "יש לי זכות לבחירות חופשיות והוגנות".

(מתוך vote4zahra.org)
(מתוך vote4zahra.org)
מגיבה לנשיא רוחאני (מתוך vote4zahra)
מגיבה לנשיא רוחאני (מתוך vote4zahra)

הקמפיינים המאכזבים ביותר: טיריון לאניסטר ולקס לות'ור

כאשר שתי דמויות מכריזות במקור הספרותי עצמו על כוונתן לצבור כוח ושליטה, בסופו של דבר על מנת לפלס את דרכן לנשיאות ארה"ב / כס הברזל, ההערכה היא שהמעריצים יעשו כמיטב יכולתם כדי לדמיין אותן באותה סיטואציה. טיריון לאניסטר אומנם עובר עליות ומורדות רבים בדרכו להתמודד על כס המלכות ברומנים עבי הכרס של גורג' ר"ר מרטין, ולעומת זאת במקרה של לקס לות'ור—גוגל מגלה כי כבר בשנות ה-2000 היה נשיא ארצות הברית. לא רע בשביל יריבו של סופרמן.

מה שבטוח, הדבר לא קרה בשל קמפיין יוצא דופן—שכן הקהל גומל לשני האנטי-גיבורים באותה איבה שבה נוהגות בהן גם יתר הבריות במקור. די להתבונן בלשון הקרירה והבלתי אוהדת של הממים עצמם.

(מקור: winteriscoming)
(מקור: winteriscoming)
(מקור: 66dollarshirts)
(מקור: 66dollarshirts)
(מקור: superherostuff)
(מקור: superherostuff)

לא עברו את אחוז החסימה

דקסטר מורגן של ג'ק לינדסי (מקור: dexter_pinimg)
דקסטר מורגן של ג'ק לינדסי (מקור: dexter_pinimg)
הרמיוני גריינג'ר ולונה לאבגוד (מקור: dftba)
הרמיוני גריינג'ר ולונה לאבגוד (מקור: dftba)
גנדלף של טולקין (מקור: taringa)
גנדלף של טולקין (מקור: taringa)
דדפול (מקור: behancenet)
דדפול (מקור: behancenet)
כריסטיאן גריי מ"חמישים גוונים של אפור" (מקור: spreadshirt)
כריסטיאן גריי מ"חמישים גוונים של אפור" (מקור: spreadshirt)
אטיקוס פינץ' מבעל זבוב (מקור: glogster)
אטיקוס פינץ' מ"אל תיגע בזמיר" (מקור: glogster)
סנופי (מקור: assetsvicecom)
סנופי (מקור: assetsvicecom)

כמה נוח שיש שדים בעולם

מתפרעים? "מחבלים", שותפה בלתי נסבלת? "כלבה מרושעת", פסיכיאטרים? "מדענים מטורפים". ניסיון לכתוב ביקורת על סדרת פנטסיה לנוער עורר ב"מליצה" מחשבות אקטואליות על האופן שבו הדמוניזציה בשפה מזינה את ההסתה, כיצד ההסתה מובילה (גם) לרצח ואם לנצח כולנו נאמין בשדים

מתפרעים? "מחבלים", שותפה בלתי נסבלת? "כלבה מרושעת", פסיכיאטרים? "מדענים מטורפים". ניסיון לכתוב ביקורת על סדרת פנטסיה לנוער עורר ב"מליצה" מחשבות אקטואליות על האופן שבו הדמוניזציה בשפה מזינה את ההסתה, כיצד ההסתה מובילה (גם) לרצח ואם לנצח כולנו נאמין בשדים

דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה: כמה עשרות רעולי פנים צעירים מתחילים להתפרע ביידוי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה לנגד כוחות הביטחון, כפי שאירע פעמים רבות בשבועות האחרונים. כמה מהצעירים גם מתחילים להתקרב לעבר השוטרים והלוחמים, תוך שהם מתגרים בהם בצעקות ואולי גם מנופפים בסכין. המפקד האחראי בשטח, מבלי לחשוב פעמיים, מורה לנוכחים לכוון את נשקם ולירות. "שלא יישאר פה אפילו שד אחד חי!", הוא צורח.

הנה סיטואציה נוספת, גם היא מדומיינת, כפי שהופיעה באחד מפרקי העונה הרביעית של "באפי ציידת הערפדים": באפי סאמרס, הלוא היא קוטלת הערפדים, חולקת את חדרה במעונות הקולג' עם שותפה בלתי סימפטית, העונה לשם קאתי ניומן. עד מהרה מתחילה להתפתח איבה עזה בין השתיים, ובאפי מספרת למנטור שלה, רופרט ג'יילס, על כוונתה לרצוח את קאתי. "היא שדה מרושעת!", מסבירה לוחמת האור האמיצה, ולא מבינה מדוע ההצהרה הזו מדאיגה מאוד את ג'יילס.

באפי, למרבה הצער, אינה השותפה הראשונה שזוממת לרצוח בדם קר את האדם הבלתי נסבל שחולק עמה את חדרה, אבל היא ללא ספק השותפה הראשונה שעושה זאת מבלי להיחשב לפסיכופתית. ברגע שהאלימות בין השתיים מתפרצת, משתנים פניה של קאתי לפניה המכוערים של שדה, מה שהופך לפתע את רציחתה באלימות לאקט מאוד לגיטימי – ואפילו מתבקש.

באפי מספרת לג'יילס על חשדותיה (מקור: weheartit.con)
באפי מספרת לג'יילס על חשדותיה (מקור: weheartit.con)

גם הקולות הקיצוניים ביותר בשיח הפוליטי בישראל מכירים באיסור לנטול חיי אדם, כמו גם באיסור לציית לפקודה המוגדרת "בלתי חוקית בעליל". יחד עם זאת, גבולותיה של אותה הכרה מיטשטשים או יורדים ברגע שחדלים לחשוב על אנשי הצד השני בתור, ובכן, בני אדם. בשיאו של גל ההסלמה הנוכחי מצאנו את עצמנו משתמשים בשמות יחס כמו "אנחנו" ו-"הם", קוראים זה לזה בשמותיהם של בעלי חיים, ולעתים גם מאחלים זה לזה מוות מידי פצצות אטום.

זה נשמע רומנטי ואולי קצת מרוחק מהמציאות לייחל שלא תפרוץ כאן אינתיפאדה שלישית. אלא, שאותה תקווה נשענת דווקא על ההנחה שהמציאות היא אינה פנטסיה, ששדים לא קיימים מחוץ למיתוסים על שמם ושבני אדם פועלים מתוך מניעים טובים ורעים גם יחד, מה שאמור להגדיר אותם כאנושיים מלכתחילה.

בעולמה של קלואי סונדרס, גיבורת סדרת הפנטסיה לנוער של קלי ארמסטרונג, "הכוחות האפלים מכל", אין פנטסיה. למעשה, כאשר קלואי מתחילה לשמוע ולראות דמויות של רוחות רפאים, המחשבה הראשונה שלה ושל הסובבים אותה היא שאיבדה את שפיותה. כמו כל בן גילה שיצא מדעתו, קלואי מאושפזת אפוא במוסד המקומי לבני נוער בעלי מוגבלויות נפשיות, ומצופה ממנה להכיר בכך שהחזיונות הנגלים לעיניה הם אינם יותר מתעתועים של מחלת הסכיזופרניה.

זה רעיון מבריק ופשוט עד כדי כך, שמדהים לחשוב שהוא טרם נוסה קודם לכן בז'אנר הפנטסיה לנוער. אומנם הארי פוטר ככל הנראה לא היה נהפך לגיבורם של מיליוני מתבגרים אם היה נקשר למיטה בעוד הוא צורח שוולדמורט עומד להרוג אותו, ובני משפחת פיוונסי לא היו שבים מעולם לנרניה אם היו מתוודים על כך שלמעשה הם מבוגרים בגופם של ילדים. אבל זהו היחס האמין הרבה יותר לו זוכה הקסם בעולמנו, שבמקרים רבים הוא אכן רק הזיה במוחותיהן של בריות חולות.

צמיד המורכב מדפי טרילוגיית "הכוחות האפלים מכול" באנגלית (מקור: etsy)
צמיד המורכב מדפי טרילוגיית "הכוחות האפלים מכל" באנגלית (מקור: etsy)

עיקר כוחו של הספר הראשון בסדרה, הוא אפוא העובדה שברובו המוחלט, הוא כלל אינו ספר פנטסיה. הוא מעדיף להתמקד בהשתלבותה של קלואי החמודה והאינטיליגנטית בשגרת המוסד "בית לייל" ובקרב נערים ונערות אחרים, שהגיעו אליו איש איש מסיבותיו שלו. הוא מעמת אותה שוב ושוב עם מראות שהיא אינה יכולה להסביר, גם לא מתוך היכרות עם סרטי זומבים, ומאלץ אותה להבדיל בכוחות עצמה בין אמת לבדיה. עד לסיומו ממש הוא אף אינו מכיל נבל, כנהוג בז'אנר, למעט דמותה המעצבנת מעט של נערה קנאית.

נהוג לומר על דור ה-Y  שהוא נוטה להאשים את המבוגרים בבעיות להן גרם בעצמו, מימרה הממחישה עצמה בסיומו של "זימון" דרך קנוניה מרושעת של דור המבוגרים נגד דור הילדים, ההולכת וקורמת עור וגידים קונספירטיביים אף יותר בספרי ההמשך. אלא, שב"כוחות האפלים מכל" הקלישאה מוקצנת ואף הופכת לסוג של פרודיה עצמית – "הנערים החולים" לא היו חולים מעולם, המבוגרים מאז ומתמיד היו "מדענים מטורפים", שרצו לנצל את הילדים לשם ניסויים בלתי אתיים בעליל, והשדים? ברגע שהם מתגלים ככאלה, מותר להרוג אותם ולהקים אותם לתחייה, בהתאם לצורך.

בפנטסיות אין סכיזופרנים

בספרות הפנטסיה לנוער נוח מאוד לראות את המציאות בגוונים דיכוטומיים של "טוב" ושל "רע". נוח להאמין שכל האנשים "הטובים" הם בהכרח נחמדים ושאם נפגוש בדמות לא נחמדה במיוחד, היא תתגלה עד מהרה כבוגדנית ומרושעת, מה שיאפשר לנו להרוג אותה ללא רגשות אשם. זה ללא ספק מאוד נוח עבור הגיבורים, אבל קצת פחות הולם עבור קוראים בגיל העשרה, שלא באמת יכולים לפתור קונפליקטים דרך שימוש קיצוני באלימות.

ננסה, אם כן, לדמיין את האפשרות שקלואי לא הייתה נערה נורמטיבית, שבמקרה מסוגלת לדבר עם המתים, אלא חולת סכיזופרניה. ננסה גם לדמיין את התרחיש שבו באפי הייתה רוצחת את השותפה במעונות, רק כדי לגלות שידיה מגואלות בדם אנושי. עתידן של השתיים היה ככל הנראה עגום בהרבה מזה המתואר בספרים או בסדרת הטלוויזיה, אבל לכל הפחות מהדהד מצבים ודילמות אותנטיות של בני נוער, שלא תמיד מתאפיינים בעצמם ב"נחמדות" יתר.

נחזור לתרחיש הפתיחה באש על המתפרעים, שלמעשה אינו כה דמיוני כפי שתיארתי אותו בהתחלה. בין אם הצעיר שנורה מידי השוטרים איים עליהם בסכין או לא, בין אם הירי לעבר פלג גופו העליון היה מוצדק או לא, ובין אם ראוי היה לחקור את המג"בניק שמעצרו הוארך היום בגין רצח- הרי שנדמה כי כולם עוסקים בלגיטימיות הקביעה של השר יצחק אהרונוביץ' מלפני שבוע, לפיה "כל מחבל הפוגע באזרח ישראלי – דינו להיהרג".

נשאלת השאלה המתבקשת מיהו אותו "מחבל", שאת דינו מותר לחרוץ למוות ללא משפט, ללא היסוס ואף ללא צורך בנימוק ההגנה העצמית. התמונה העולה היא אכן של צעיר, כנראה רעול פנים, אחד מני רבים הנחשבים ל"חשודים", אשר למעשה הורשעו מבעוד מועד ביידוי אבנים על הרכבת הקלה ועד ביצוע פיגוע דקירה בישראלים.

זהו אויב שמדינת ישראל מסמנת בתור פנים אחידות של "נבל" בהמון הזועם והמוסת. אויב חסר עבר, חסר תרבות וחסר תקווה לשלום, ששרי הממשלה מעודדים את הציבור לראות בו "ערבי אחוז אמוק", גם אם הוא בכלל פלסטיני. עם ראיית עולם שכזאת, כנראה שהמנהיגים שלנו הם שחיים בסוג של ספר פנטסיה. נותר רק לחכות שדור ההמשך, זה שאינו חי בעולמה של קלואי סונדרס, יימנע מללכת בעקבותיהם.

זימון (Summoning), התעוררות (The Awaking), השלמה (Reckoning): סדרת הכוחות האפלים מכל (Darkest Powers). מאנגלית: ורד טוכטרמן. הוצאת יניב (2012, 2013, 2014) – סדרת יניב לנוער

בין עברית לצרפתית: הרהורים בעקבות כנס "הארץ" על חוק הספרים

"בישראל אין חנויות ספרים", "הדור הצעיר לא קורא", "המו"לים לא עמדו על המשמר" ועוד מגוון טענות נשמעו מפי מו"לים, סופרים ופוליטיקאים שניסו לעמוד על ההבדל בין התרבות התל אביבית לפריזאית, ובעיקר להסביר מדוע החוק החדש טרם הביא לשיפור המכירות בענף. אולי עוד כמה חודשים ישובו הלקוחות ולא יהיה עוד צורך במעשים. בין כה וכה אין בכוונתו של מי מהצדדים להתייחס ברצינות למהפיכת הספרים הדיגיטליים

"בישראל אין חנויות ספרים", "הדור הצעיר לא קורא", "המו"לים לא עמדו על המשמר" ועוד מגוון טענות נשמעו מפי מו"לים, סופרים ופוליטיקאים שניסו לעמוד על ההבדל בין התרבות התל אביבית לפריזאית, ובעיקר להסביר מדוע החוק החדש טרם הביא לשיפור המכירות בענף. אולי עוד כמה חודשים ישובו הלקוחות מעצמם, הרי בין כה וכה איש לא הולך לתווך להם את מהפיכת הספרים הדיגיטליים

לפני כחודשיים ובשיאו של מבצע צבאי, שכנראה לא תרם כל כך למכירות הספרים בישראל, מצאתי את עצמי מסתודדת דווקא בינות לחנויות הספרים של ברלין. "מחאת המילקי" טרם פרצה ודעכה אז, אבל ההבדלים לעומת תל אביב היו בולטים. מבין קרוב לעשר החנויות שבהן ביקרתי, רק שלוש היו שייכות לרשת גדולה, וגם היא התמחתה בעיקר במכירת מגזינים. בכל החנויות, ובמיוחד בשתי חנויות הקומיקס שבשרלטונבורג ובמיטה, המחירים הנקובים על גבי הספרים היו נמוכים יותר. החנויות היו גדולות, השירות דיבר אנגלית שוטפת והמגוון, אפילו של ספרי מדע בדיוני ופנטסיה, היה עצום.

ובכל זאת, את מספר הספרים שרכשתי ניתן למנות על אצבעות יד אחת. למעשה, אני חושבת שבקינדל הקטן שלי רכשתי הרבה יותר ספרים משרכשתי בברלין וגם בארץ בשנה האחרונה. זה היה סוג של דחף, כמו זה שמרגישים כשעוברים ליד חלון ראווה ופשוט חייבים לנסות את החצאית שבמבצע. קל מאוד לבקר אותי או את הדור שלי על האימפולסיביות ועל חוסר היכולת לדחות סיפוקים, אבל תהליך הקנייה ב"חנות הספרים הניידת" של אמזון או של מנדלי, אינדיבוק ובוקסילה הוא מבחינתי חוויה מנצחת: קיבלתי המלצה על ספר טוב, קיבלתי הצעת מחיר אטרקטיבית, ובמאמץ של שני קליקים – הספר זמין לקריאה.

למה לעבור לדיגיטל כשאפשר לחלום על חנויות ענק?

אני מספרת את כל זה בגלל שתי סיבות. סיבה ראשונה היא שמסתבר כי אחד הדברים שבהם תולים תקווה עבור שיקום מכירות הספרים בישראל הוא הקמת חנויות ספרים עצמאיות מאותו סוג שבו נתקלתי בברלין – כלומר ענקיות ומגוונות הן בספרים והן במוצרים אחרים. למעשה, "החוק הצרפתי", זה שממנו שאול נוסח "חוק הספרים" שנכנס לאחרונה לתוקפו, נועד לסייע לצרפתים בדיוק בהקמת חנויות ספרים שכאלה, מתוך תקווה שהן יסייעו "לשקם" את מעמד הספר בתרבות הפריזאית.

עוד נחזור לטענות שמובלעות בפסקה הקודמת, אבל סיבה נוספת לכך שהלאיתי אתכם בהרגלי הקריאה שלי הוא שהמעבר לקריאה דיגיטלית לא העסיק כמעט כלל את באי כנס "הארץ" שנערך ביום רביעי השבוע תחת הכותרת "בין ספרים למספרים", ואשר עסק כאמור בחוק הספרים. כמעט, משום שלאחת הנוכחות בקהל כן הוצע להוציא לאור את 12 ספריה בפורמט דיגיטלי, משזו טענה כי היא לא מצליחה למצוא מו"ל שיעשה זאת בדפוס – ומבלי לדרוש ממנה תשלום גבוה.

התפישה הזאת של מו"לות דיגיטלית כ"ברירת מחדל" עבור סופרי ביכורים קצת מקוממת, על אחת כמה וכמה כשמדובר בהתייחסות היחידה לאותה מו"לות בכנס שעוסק בעתיד ענף הספרים. היא מקוממת קצת יותר לנוכח עשרות ההצהרות שנשמעו באותו כנס מפי מו"לים, סופרים וח"כ ניצן הורוביץ (מרצ) על חשיבות עידוד הקריאה אצל "הדור הצעיר", שאמור ככל הנראה "להציל" את הענף, לאחר שהסתמן כי דור המבוגרים לא יעשה זאת. "דור צעיר" שגם תואר על ידי הורוביץ כמי שהקריאה היא הדבר האחרון שמעסיק אותו, ומעדיף תחת זאת לשקוע בהנעת האצבעות על גבי מסכי הסמארטפונים.

"הדור הצעיר" על יתרונות הספרים המודפסים (מקור: cartoonstock)
"הדור הצעיר" על יתרונות הספרים המודפסים (מקור: cartoonstock)

נניח רגע לכך שלהורוביץ כנראה אין מושג מה בדיוק "הדור הצעיר" עושה עם הסמארטפונים שברשותו, והוא אינו מודע לכך שיש באפשרות אותו "דור" לגלוש באמצעותם גם לבלוגים, אתרי חדשות או האפליקציה של קינדל. אני לא מתיימרת לבקר אותו בתור נציגת "הדור הצעיר", ובעצמי לא עבדתי מעולם בתור מו"לית או הוצאתי ספר לאור. כן עבדתי שלוש שנים בתור מוכרת באחד הסניפים של רשתות הספרים הגדולות, ומתוך אותו ותק אני יכולה רק לטעון שהבעיה או הפיתרון לבעיה אינם טמונים בחנויות הספרים.

אני לא מנסה להגן על מנגנון קידום המכירות שהיה נהוג עד לא מזמן ברשתות הספרים הגדולות, בעיקר כי לא הייתי שלמה איתו בעצמי, ובכל זאת די נמאס לשמוע את הדמגוגיה של פרופסור מנחם פרי, שטוען כי "אין חנויות ספרים בארץ", משמיץ את המוכרים "סוכנים של ההוצאות הגדולות" וזועק לשווא כי בסניפים של הרשתות "לא ניתן לאתר את ספרי יהושע קנז!". מצד שני, צורם גם לשמוע את מנכ"ל הוצאת כתר, יפתח דקל, טוען כי על אנשי הענף "להתפלל כל יום להצלחת הרשתות" כי "בלעדיהן אין קהל" ולהבין ששוק הספרים "הוא תעשייה מסורתית" וכי "נייר הוא נייר".

לא מזמן נשמעו ברשתות החברתיות בצרפת קולות להתפטרותה של שרת התרבות הצרפתייה, פלור פלרין, לאחר שזו לא יכלה לנקוב בשמות ספריו של זוכה פרס הנובל פטריק מודיאנו. הדבר רק ממחיש את כוונתה של הנספחת לענייני ספרות ומו"לים במכון הצרפתי, רוזלין דרעי, כשאמרה בכנס כי "הספרות היא המפעל התרבותי הראשון בחשיבותו בצרפת". מפעל, שמעבר לכך שפועל לשקם את שוק הספרים ואת חנויות הספרים, מבקש למצב מחדש את מעמדו של הספר כמתנה יקרת ערך שאנשים מעניקים זה לזה.

עוד פנטסיה לגבי חזות חנויות הספרים (מקור: cartoonstock)
עוד פנטסיה לגבי חזות חנויות הספרים (מקור: cartoonstock)

מבלי להיכנס לניתוח של ההוויה התרבותית הישראלית, ניתן לומר שמקרה דומה ככל הנראה לא היה מתרחש פה, וכי ישראל אינה צרפת. ניתן רק לשבח את הח"כים הורוביץ, אורלב, יחימוביץ' ואפילו לבנת על האופן בו נלחמו לקדם את החוק שהם האמינו בכל תוקף כי יסייע "להגנת הספרים והספרות", לא בדיוק הסוגיה המדוברת ביותר במציאות הישראלית, על אף לחץ לוביסטי עצום וחרף התנגדויות של חברי כנסת אחרים מהקואליציה. אבל הדרך "להצלת" הספרות עוברת בסיכומו של דבר בשוק, שתמונת המצב שלו מצביעה על כך שעם ישראל לא נוהר לקנות ספרים.

למה? מנכ"ל הוצאת עם עובד, ירון סדן, טען שזהו כורח הנסיבות: הספין של המבצעים הגדולים טרם כניסת החוק לתוקף, קריסת סטימצקי ומבצע "צוק איתן". המשורר דורי מנור טען, לעומת זאת, כי המו"לים הם שהפקירו את הסופרים, המשוררים והמתרגמים לגורלם, כשהותירו להם את מלאכת החיזור על פתחי הקרנות, העמותות והמוסדות המעוניינים לקדם הוצאת ספרים לאור. ח"כ הורוביץ הצביע על שינוי מהותי שהוכנס בנוסח החוק, טרם כניסתו לתוקף, שכביכול כפר בכל מהותו. הוא גם הצביע שוב על כך שספרות היא הענף התרבותי היחיד שאינו נתמך כלכלית על ידי המדינה.

אבל מה זה משנה?

כנראה כולם צודקים, ויתכן שצודקים גם אלו הטוענים כי בעוד כמה חודשים יתאזן סוף סוף השוק – ויביא לתמורה התרבותית שהכול מייחלים לה. אולי צודקים גם אלו שמסרבים לשתף פעולה עם המעבר לדיגיטל בגלל חשש "מהפרת זכויות יוצרים". לפני שנתיים פרסמתי טור דעה שבו טענתי כי שורש הבעיה הוא דווקא מעמד הסופרים – וגם אותה טענה לא נראית לי היום כתלושה מהמציאות. אבל האשמות וחששות הם הרקע שעליו צמח "החוק להגנת הספרים והספרות", והשאלה הבוערת הרבה יותר היא כיצד אכן מגנים על הענף, לנוכח המשבר העובר עליו כיום.

ענף הספרים נוטה באופן מסורתי להבדיל את עצמו ממדיה אחרים, אלא שלמעשה הוא סובל מאותו אנכרוניזם שהביא את הכלח על "תעשיות מסורתיות" אחרות, כמו חברות התקליטים. תחת להתאים את עצמו למציאות החדשה, להתגבר על התפישה של מו"לות דיגיטלית כ"ברירת מחדל" ועל "איום" הפיראטיות, מעדיפים אנשי הענף להיאחז בתקווה האוטופית של הקמת מגה-חנויות ספרים, כמו גם להאשים את הקהל באי הנחלת אהבת הקריאה "לדור הצעיר".

"הדור הצעיר", מצדו, יצביע ברגליים על רכישת ספרים מומלצים, מיד עם צאתם לאור ובחנות שאינה גובה תוספת תשלום על משלוחים לישראל. רק אל תספרו לו ש"אמאזון" הוא תאגיד שמנצל עובדים בגילו.

סיכום הרצאה: אל תקראו את הספר הזה – הוא מרושע!

סיכום ההרצאה שניתנה בכנס "אייקון" 2014, ובמרכזה ספרים שעברו למרכז ההתרחשות של עלילות ספרותיות, ומה הם עשויים ללמד אותנו על יחסי ספרות וקוראים בכלל

סיכום ההרצאה שניתנה בכנס "אייקון" 2014, ובמרכזה ספרים שעברו למרכז ההתרחשות של עלילות ספרותיות, ומה הם עשויים ללמד אותנו על ספרות, על הקריאה ועל המשמעות שלהן בעידן הדיגיטלי

סיכום ההרצאה שאתם קוראים כעת עוסק במקרים ספרותיים, בהם הפך הספר עצמו למרכז העלילה. כלומר, היצירה או הסופר עברו לקדמת הבמה, לבשו מאפיינים ייחודיים והפכו לחלק בלתי נפרד מחוויית הקריאה. לא בכדי זוהי חווייה ייחודית לז'אנר הפנטסיה, שבו ניתן לא רק לטשטש הגבולות בין מציאות ומציאות מדומיינת אלא להעניק גילום עלילתי לאופן בו אנו דנים, בשפה או בכלל, על תפקידם של הסופרים והספרות.

הנחת מוצא חשובה של ההרצאה הזאת היא שספרות היא אמצעי תקשורת המונים, כלומר אנחנו צורכים אותה בואפן דומה לזה שבו אנו צופים בסדרות טלוויזיה או בסרטי קולנוע. זוהי הבחנה חשובה, משום שגם אם אנחנו לא מתעמקים בטיב היחסים שיש לכל יצירה עם האדם שבוחר לפתוח את עמודה הראשון, אנו מכירים בכך שישנו "קורא" היפותטי שכזה, ושבהחלט יתכן כי לחוויית הקריאה שלו יש הקשר אישי מסוים.

כיום נהוג לדבר על יחסי "הקורא" והספר בתור דיאלוג, אולם ההרצאה הזאת עוסקת בין היתר גם בספרים "מרושעים" – שמטבע הדברים מעדיפים להותיר חותם שטני על הקורא, מאשר להניח לו להרהר על היצירה בעצמו. כדי לדון בשורשים ההיסטוריים של אותם ספרים, נזדקק ככל הנראה לכנס שלם. בקצרה נספר כי הם צמחו מתוך רשימת "הספרים האסורים" של הכנסייה הקתולית, שהופצה לראשונה בתקופת ימי הביניים ומאז ועד היום הכילה גם ספרים רבים שכלל לא היו ספרי דת, ובהם כתביהם של סארטר, אונורה דה בלזק וויליאם דפו.

מתוך The Monster at the End of This Book: Starring Lovable, Furry Old Grover
מתוך The Monster at the End of This Book: Starring Lovable, Furry Old Grover

"ספרים אסורים" עדיין לרב מוגדרים ככאלה בגלל יומרתם לאתגר לכאורה את תפישת הקורא את המציאות. אני מניחה שאם אשאל אקראית שתתארו לי "ספר אסור" הדימוי הראשון שיקפוץ יהיה של ספר עבה מאוד, כתוב בלשון מליצית ובמתכונת אינדקס והוראות, לרבות איורים שימושיים. ישנם גם כאלה שירחיקו לכת ויתארו אותו כעטוף בעור אדם או כרוך בחוטי תיל, או פשוט כתוב בשפה שאיש אינו יודע לתרגם.

אלו הם דימויים מהתרבות הפופולרית בהשראת הספר האסור המפורסם מכולם, שלמרבה האירוניה – מעולם לא היה אמור לעלות על הכתב. הנקרונומיקון או "ספר המתים" של הווארד פיליפס לאבקראפט היה למעשה רק אחד מתוך פנתיאון "יצירות אסורות" שכאלו שצוינו בכתבי הסופר האמריקני, בן המאה העשרים, אולם הוא ללא ספק הזכור ביותר מביניהן.

הופעתו בלב רבים מהסיפורים שבאנתולוגיית "התוהו המזדחל" היא קונסיסטנטית למדי: גיבור סקרן מחליט לקנות אותו במכירת חצר או להשאילו ממדף מאובק בספרייה, בידיעה לפיה הוא נכתב על ידי "המשורר הערבי המטורף עבדול אלהזרד" ומכיל מסרים על עולמנו שמהותם שטנית. הוא קורא בספר, הולך לאיבוד בינות לדפיו האינסופיים ולשונו הבלתי מובנית, עד שהמציאות עצמה מתחילה לקרוס או להירקב מסביבו, ולעתים קרובות קוברת את נשמתו תחת להריסות. כך זה נראה בסיפור הראשון בו מאוזכר הנקרונומיקון, The Hound (1962):

Immediately upon beholding this amulet we knew that we must possess it… we recognized it as the thing hinted of in the forbidden Necronomicon of the mad Arab Abdul Alhazred; the ghastly soul-symbol of the corpse-eating cult of inaccessible Lang, in Central Asia… We read much in Alhazred’s Necronomicon about its properties, and about the relation of ghouls’ souls to the objects it symbolized; and were disturbed by what we read

לאבקראפט אומנם לא זכה להכרה ספרותית בימי חייו, אולם סופרים שעמם התכתב ועמם התרועע בחוגים ספרותיים שונים המשיכו לכתוב על היקום שברא גם לאחר מותו. לעתים הדבר נעשה לשם הנצחתו ותו לא, ולעתים מדובר היה בסופרים שאכן הושפעו ממלאכתו של הסופר וראו בו מקור השראה למה שמכונה היום "ספרות מעריצים".

אבל היקום העשיר והמצמרר שברא לאבקראפט, ובו האל המיתולוגי הנורא קת'ולהו, היווה כלי שרת גם למעריצים מסוג שונה לחלוטין. בסקירתו את הכתות שהקימו אותם מעריצים, מסביר אלי אשד כיצד החלו קוראים אלו ואחרים להאמין שמאחורי ספרות המדע הבדיוני והפנטסיה של לאבקראפט מסתתר למעשה גרעין מאוד מוצק של אמת סיוטית, כזאת שאולי נגלתה לסופר בחלום. אמת, שיש כאלה המאמינים אף כי יש לפעול באופן אקטיבי כדי שתתאחד עם המציאות שלנו, ותאפשר לקת'ולהו ולנקרונומיקון להטיל אימתם על קורבנות חדשים.

זה נשמע מופרך, שלא לומר קצת מטורף, אבל יש לזכור שגם סיפוריו של לאבקראפט, כמו כל קללה או נבואה העוברת בין מאמינים, מועברים בעצמם דרך השפה. משמעות הדבר היא שאדם העובר בשערי הגיהינום הספרותי של לאבקראפט עשוי לאמץ אותו בתור הסיפור שבאמצעותו הוא מבין את העולם, ואף להתאמץ כדי שיובן במסגרת העולם עצמו.

האל הנורא קת'ולהו, במם (מקור: 9GAG)
האל הנורא קת'ולהו, במם (מקור: 9GAG)

מספיק רק לחפש בגוגל אחר השפעתו של לאבקראפט על התרבות הפופולרית. הנקרונומיקון שלו הפך מדימוי של ספר אסור לאב-טיפוס של ספר אסור בפני עצמו, שנפוץ גם הרבה מעבר לז'אנר האימה שהעניק לו בית ראשוני ואף למדיום הספרותי, שהגביל את קיומו לדפיהם של ספרים אחרים. מסרט קנדי מצויר על "דובוני אכפת-לי" ועד לגרסאות עבריות פיקטיביות של הנקרונומיקון, יצירותיו של לאבקראפט היו החלוצות למקם את הספר עצמו במרכז העלילה, לעתים גם כבעל אישיות עצמאית.

כמו כל רעיון שהיה פעם חלוצי, דימוי הנקרונומיקון הפך בשלב מסוים לקלישאה. נדיר להיתקל היום בסדרת פנטסיה שלא מתגאה בנוכחותו של ספר עיון עבה במיוחד, שעוסק בכוחות האופל וניחן בשם מרשים כמו "ספר הצללים"או "ספר המפלצות". העובדה שדמויות בסדרות כמו "באפי" או "מכושפות" תמיד נראות כשהן מעלעלות בו באקראיות, ובמקרה מאתרות את המידע שנחוץ להן על מנת למגר את הרשע – מעלה בדיחה מתבקשת על האפשרות של כל אחד מאיתנו להיכנס לנעליהן, אם רק נקרא את הספרים הנכונים.

ספרים קסומים שניתן למצוא בחנויות הספרים (מקור: צילום מסך)
ספרים קסומים שניתן למצוא בחנויות הספרים (מקור: צילום מסך)

אני חושבת שמה שבסיכומו של דבר הסעיר את דמיונם של הקוראים בנקרונומיקון הוא דווקא הסתירה שנובעת מעצם היותו יומן, כלומר תיעוד חוויותיו של אדם שאיבד את שפיותו. הקריאה בו אומנם מזמינה פלישה של סיוטים למציאות, ומצד שני הספר עצמו נכתב על ידי דמות מה"מציאות", כלומר מעולמנו שלנו. משמעות הדבר היא שלא מדובר ככלות הכול בחפץ בעל מהות אפלה, אלא בחפץ שתוכנו מאיר על האפלה הרוחשת תחת לפני השטח, שעליהם כולנו מתהלכים.

דוגמה נוספת ומוכרת יותר לסתירה שכזאת היא היומן הידוע לשמצה שמהווה את מרכז עלילת "הארי פוטר וחדר הסודות". הבחירה העלילתית המבריקה של רולינג מרוקנת את היומן מטקסט, ולמעשה הופכת אותו לספר שאינו ספר – אלא גוף בפני עצמו, שאוצר בחובו חלק מנשמת הכותב. להלן, היומן אינו משמש, אלא לתכתובת מכתבים עם טום רידל המנוח. ברגע המאבק המכריע בסיום הרומן, הארי פוטר אף מכריע אותו, כשם שמכניעים בן אדם. היומן גם מת מעקיצת שן הבסיליסק, בדומה למותו של הנקרונומיקון בסרט הראשון בסדרת סרטי "מוות אכזרי" – ואף משמיע מעין זעקת כאב, כשם שמשמיע בן אדם.

יומנו של טום רידל הוא גם דוגמה לספר שבו נוכחות הטקסט הספרותי עוברת לרקע, בעוד למרכז ההתרחשות עוברת דמותו של הסופר. קודם לכן הזכרתי בקצרה את הכתות שהוקמו בעקבות כתבי לאבקראפט ושבחלקן אף הניפו על דגלן את הניסיון "להקים את הדמויות לתחייה". זהו בדיוק מה שעושה כדרך שגרה מורטימר (מו) פולקהארט, גיבור סדרת "לב של דיו". פולקהארט, כורך ספרים במקצועו וכותב לעת מצוא, מסוגל להביא דמויות ספרותיות לתוך המציאות שלנו, אם רק יקריא את סיפורן בקול רם.

מאבקי הכוח של סופרים וספרים

מה שבולט מאוד בסדרת "לב של דיו", וגם ביצירות דומות כמו סדרת ספרי "תרזדיי נקסט" ו-Fables, הוא שיש בהן רפרנסים ספרותיים בשפע, אולם דווקא העלילות הספרותיות נדחקות לשוליים. לאורך הקריאה בסדרה איננו יודעים, וגם לא אמור לעניין אותנו, מה בדיוק מתרחש בספרים שמתוכם לקוחות הדמויות – מאחר ואלו משמשות "חומר ביד היוצר" של גיבור הסדרה, ותו לא.

ביצירות אחרות ופופולריות יותר, כמו "צלה של הרוח" או סדרת ספרי The Unwritten, מקומו של המחבר מתעצם אף יותר, בעוד מעמדם של הספרים מצטמצם לחשיבות הנייר, עליו הם מודפסים. בספרו של קרלוס רואיס סאפון הדברים מקבלים משמעות מילולית, שכן כל כמעט כל כתביו של הסופר המדובר בעלילה נשרפים לכאורה על ידי דמות שטנית. ב-The Unwritten נקודת המוצא היא לכאורה הפוכה, שכן דווקא הסופר עצמו הוא שנעלם, בעוד סדרת ספרי הפנטסיה שכתב הופכת לפופולרית מתמיד. אולם, כבר בספר הראשון בסדרה מתחוור כי הבן טומי טיילור, שעל דמותו מבוססת למעשה סדרת הספרים הבדיונית, הופך להיות הגיבור הבלעדי של התרחשות חדשה לחלוטין – ואפלה הרבה יותר מזאת שאביו כתב עבורו.

ביצירות אחרות קורה לעתים ההפך, כאשר הספר מקבל נוכחות עצמאית ומאפיינים אישיותיים, בעוד המחבר הוא שנדחק לשוליים. לעתים אף קורה שאותו מחבר "מת" כלשון מישל פוקו, כלומר נעשה בלתי רלוונטי להתרחשות. "ספר החול", מעין גרסה מודרנית לנקרונומיקון, אך נטולת מחבר, נקנה על ידי גיבור הסיפור בדחף הרגע, ומתגלה כמעין אפוס המסודר באופן אקראי, מבלי שיהיו לו התחלה וסוף. כמו גיבורי סיפוריו של לאבקראפט, מחליט הגיבור שמדובר בספר אפל וגומר בלבו לעשות עמו את מה שבדרך כלל עושים עם ספרים החשודים כמרושעים: מניחים אותם על מדף אחורי בספרייה.

במרכז התופעה התרבותית ששמה Death Note נמצאים, לעומת זאת, שני ספרים "מרושעים". האחד הוא כמובן המחברת שבמרכז סדרות האנימה והמנגה, בה ניתן לכתוב שמו של אדם ובתוך פרק זמן קצר – להביא למותו. הספר השני הוא אותה מחברת, כפי שהופצה באלפי עותקים פיראטיים בעקבות הצלחת הסדרה, ויצרה בהלה רבתי במזרח הרחוק. נוח מאוד לפטור את הדיווחים הרבים ביפן ובסין על צוערים שנפלטו מהאקדמיה בגלל שימוש במחברת כמוגזמים, אולם לא בטוח כי מדובר היה בפאניקה מוסרית, ככלות הכול. ב-28.09.07 נתגלו דווקא בבלגיה האירופאית שני כתבים ועליהם הכיתוב "אני קירא" (שמו של גיבור הסדרה), כשהם מונחים ליד חלקי גופה.

מם על סדרת האנימה Death Note (מקור: DevianArt)
מם על סדרת האנימה Death Note (מקור: DevianArt)

בתחילת "הקוסם מארץ עוץ" אומרת גלינדה לדורותי כי בארץ עוץ עדיין חיים מכשפות וקוסמים, משום שהיא מעולם לא תורבתה. מארצה "המתורבתת" של דורותי, לעומת זאת, כבר "הוסר הקסם", כדברי מקס ובר, ואפילו הספרים האהובים כבר אינם מהווים חלק כה משמעותי מהתרבות, כפי שהיו בעבר.

יצירות רבות שנכתבו מתחילת המאה ה-21 עוסקים בשינוי שחל במעמד הספרים והספרות בעידן החדש, ולעתים אף נראה שהן יוצאות מהנחת מוצא סמויה, לפיה "אף אחד כבר לא קורא". במרכזן דמויות אינטלקטואליות, שמנהלות חיפוש אחר ספרים מאוד מסוימים, אשר צפויים להביא לשינוי כלשהו בחייהן. את הקוסמים מעולמה "המתורבת" של דורותי נוכל לפגוש במסגרת "ג'ונתן סטריינג' ומר נורל", אולם עם סוגיות דומות נאבקות גם הדוקטורנטית לספרות שמאבדת את שפיותה במהלך "סופו של מר Y", כמו גם ההיסטוריונית שחוקרת את כתבי בראם סטוקר ברומן "ההיסטוריונית".

הקסם שנוכח או לא נוכח בספרים בז'אנר הפנטסיה נעשה לאירוני, ברגע שספרים אלו נפגשים לפעמים עם עידן הטכנולוגיה. נוצרים שני סוגים של הופעות, כאשר בסוג הראשון (והמדכא מביניהם) נטען למעשה שהכלח כבר אבד ממזמן על הספר המודפס. אלו הם הספרים מ"חנות הספרים ללא הפסקה של מר פנומברה", שהגיבור מנסה ללא הרף לפענח, תוך שהוא משתף במאמצים את בת זוגו, העובדת בחברת "גוגל". למרות הפרסומת הבלתי נסבלת לאותו תאגיד, ומבלי לספיילר את סיומו של הרומן – השניים נתקלים שוב ושוב בשוקת שבורה.

המסר המתקבל מכך, ומרומנים דומים כמו "קרקס החלומות", הוא של היעדר. התוכן עקר פתאום מכל משמעות, ולא ניתן לקידוד בשפה או בעולם של היום, ומשום כך גם אין לו "קוראים". הסרטון / ספר הילדים "הספרים המעופפים של מר מוריס לסמור" נפתח אף הוא באפוקליפסה שכזאת, בה סחפה סופה כלשהי את הספרים לתוך בית מבודד, אליו מגיע כאמור גם גיבור הסיפור. הספרים הופכים לחפצים בעולמו של לסמור, ולעתים גם לחבריו, אולם הסיפורים הגלומים בתוכם אינם עצמאיים ולולא התערבותו של לסמור – איש לא היה קורא בהם. למעשה, גם כשלסמור עצמו מעלעל בספר – איננו יודעים מה הוא קורא, והמידע הזה אינו חלק מהסיפור.

סוג נוסף של הופעה יראה מפגש שונה בין הטכנולוגיה והספרות, בו ייטען כי הספרים הם לא אלו שהתיישנו – גם אם הדרך שבה אנו מגדירים ספרות השתנתה. כיום, ובפרט בז'אנר הפנטסיה, שכיח מאוד למצוא יצירות שהופצו בגרסאות שונות ועל ידי יותר מכותב אחד. שכיח גם למצוא יצירות שכתיבתן נמשכה גם לאחר סיומן, באמצעות יוזמה של מעריצים, ושכיח לא פחות למצוא כותבים מוערכים שמעולם לא הדפיסו את יצירותיהם.

מתוך ספרה של לין סמית' It's A Book
מתוך ספרה של לין סמית' It's A Book

היום לא חייבים להוציא ספר כדי לדבר על ספרים, ואף לא חייבים שמדובר יהיה בספרים שיצאו אי פעם לאור. "מעבר לכל דמיון" הוא סרט שעוסק בספרות למרות שאינו מבוסס על ספר, ומצליח לשבות את לב הצופים באמצעות הסיפור על הדמות האפורה, ששומעת יום אחד את קול המחברת – המבשרת לה שהיא עומדת למות.

במעבר חד, Alan Wake הוא משחק מחשב המבוסס באופן רופף על כתביו של סטיבן קינג, ואשר עוסק בחיפושיו של סופר מתח אחר אשתו הנעדרת. זאת, תוך שהוא מגלה כל העת בשטח פיסות מרומן שהוא לא זוכר שאי פעם כתב, כמו גם נלחם בדמויות מרושעות, המזנקות עליו מבין הצללים ומנסות להביא למותו במכות גרזן ומסור.

בכיוון ההפוך, ניתן גם להזכיר ספרים שהומצאו אד-הוק ונכתבו לאחר מכן כספרים מסחריים לכל דבר, הנמכרים בחנויות. מקרה מעניין בהקשר זה הוא של הרומן The Angel’s Kiss, אותו קוראים כוכבי סדרת הטלוויזיה "ד"ר הו" באחד הפרקים של העונה השישית. זאת, רק כדי לגלות שהספר מבשר להם על התקדמות העלילה במהלך הפרק – ועל מותם הקרב. הפרק עצמו נחשב עד היום לאחד מפרקיה הטובים של הסדרה, ולא בכדי גם מהדורת הדפוס שלו זכתה להצלחה מסחררת.

השנה יצא לאור גם ספר פנטסיה ישראלי, המשלב בין מספר הופעות אליהן התייחסתי קודם לכן. גיבור "המדריך לימים הקרובים" הוא בן שוורצמן, צעיר המגלה בחנות ספרים ספר הפונה אליו בשמו ומסביר בכריכתו האחורית כי חייו של הקורא נמצאים בסכנה. התרגיל העלילתי המבריק של יואב בלום מציג למעשה מחבר אלטרנטיבי, נוסף לו עצמו, כמו גם ספר שניחן באישיות ובשנינה ייחודיים – גם אם מהותן מתבהרת רק במהלך הקריאה.

הדמויות מתוך סרטי "הארי פוטר" (מקור: WB Productions)
הדמויות מתוך סרטי "הארי פוטר" (מקור: WB Productions)

בחזרה להתחלה, נשאלת השאלה איזה כוח עדיין שמור היום ביצירות ספרותיות, ואם הוא מצדיק לעתים את האיסור על הפצתם של ספרים מסוימים. מחקרים שעסקו עד כה ב"ספרים אסורים" מצאו שהם לאו דווקא מדרדרים לאלימות או התנהגות מינית, אם כי הם בהכרח עשויים להוביל לאימוץ רעיונות גזעניים, לאומניים ו/או סקסיסטיים.

מצד שני, דווקא סדרת ספרי "הארי פוטר", שנאסרה להפצה במדינות רבות בשל סיבות חינוכיות ודתיות, נמצאה על ידי חוקרים מסוימים ככזאת שהקריאה בה מביאה לתמורה חיובית בתפישותיהם המוסריות של הקוראים. יתכן שהדבר מעיד על כך שהכוח בספרות אכן ניתן להכרעה בידי "הקוראים", והם שבוחרים להשתמש בו לטוב או לרע.