"בגן חיות הטרף – דיפלומטיה, אהבה ואימה בבירת הרייך השלישי": ביקורת

תהליך ההתפכחות של משפחה אמריקנית, שמגיעה לברלין ערב עליית הנאצים לשלטון, משמש את העיתונאי אריק לארסון לתאר את המרקחת הדיפלומטית רוויית האינטרסים והאידיאולוגיה שקדמה לזוועות מלחמת העולם השנייה. ההיצמדות לעובדות והקריצה ההומוריסטית מסייעות בידו ליצור טרגדיה שלמה ומרתקת, הגם שלא ברור כל כך לשם מה

תהליך ההתפכחות של משפחה אמריקנית, שמגיעה לברלין ערב עליית הנאצים לשלטון, משמש את העיתונאי אריק לארסון לתאר את המרקחת הדיפלומטית רוויית האינטרסים והאידיאולוגיה שקדמה לזוועות מלחמת העולם השנייה. ההיצמדות לעובדות והקריצה ההומוריסטית מסייעות בידו ליצור טרגדיה שלמה ומרתקת, גם אם לא ברור כל כך לשם מה

 אפתח בהערה. מספר פוסטים נכתבו לאחרונה בבלוג על תקופת מלחמת העולם השנייה. אין לכך שום סיבה מיוחדת, ובכל זאת המתעניינים בנושא מוזמנים לביקורת שכתבתי על שטאזילנד: סיפורים מהצד השני של חומת ברלין ועל הביוגרפיה המאוירת של קפקא.

"בגן חיות הטרף", ספרו המדובר של אריק לארסון, אינו בדיוק מסמך תיעודי. זהו גם לא רומן היסטורי, אלא שילוב של שניהם. כמו בספרו הקודם שראה אור בעברית, "השטן בעיר הלבנה", לארסון משלב היצמדות לעובדות היסטוריות עם כתיבה עיתונאית, במטרה לספר סיפור שהיה באמת.

זהו סיפורה של משפחת דוד האמריקנית, שמגיעה לברלין בתחילת שנות השלושים. האב, וויליאם דוד, ממונה אישית על ידי הנשיא רוזוולט לשמש שגריר בגרמניה, עם שחר הרייך השלישי. מטרתו היא לפעול בערוצים הדיפלומטיים הרשמיים עבור שימור היחסים בין המדינות, על אף הצהרות המלחמה התכופות של היטלר, וכן לנסות באופן בלתי-רשמי "לפעול להרגעת הרוחות" בנוגע להתעמרותם של הגרמנים ביהודים.

דוד, היסטוריון וחוואי מוירג'יניה, שמכיר את גרמניה מתקופת לימודיו בלייפציג, מגלה עד מהרה שהמדינה בה התאהב שינתה את פניה – ושניסיונו להדחיק את השינוי, להסתמך על הרוחות הרוחשות מתחת לפני הקרקע ולקוות לנפילת המשטר – יסתיים במפח נפש כואב. הוא נאלץ לגלות זאת תוך כדי שדווקא במולדתו הולכים וגוברים הקולות להדיחו מהשליחות, בשל הצורך "להדק מחדש" את הקשרים עם המדינה שלימים תילחם גם בארצות הברית.

"בגן חיות הטרף" הוא גם סיפורה של בתו של ויליאם, מרת'ה, צעירה רומנטיקנית שמוקסמת תחילה מרוח השינוי בגרמניה, ובתהליך כואב של התפכחות הופכת לסוכנת של שירות המודיעין הסובייטי. לארסון בוחר, להבדיל מהדמויות בנות אותה התקופה שמצוטטות ברומן, שלא לשפוט בחומרה את פרשיות האהבים הרבות של  מרת'ה, או אותה עצמה ("מכוערת נורא", אמר עליה קצין נאצי). לארסון גם לא מבקר אותה בשל האופן בו הלכה שולל אחר שניים מהמשטרים החשוכים בהיסטוריה, ואף מצדיע לה באפילוג כמי: "שהתנגדה אקטיבית לגרמניה הנאצית, בתקופה שבה רבים מדי העדיפו להעלים עין".

בני משפחת דוד עם הגיעם להמבורג (צילום: post gazette)
בני משפחת דוד עם הגיעם להמבורג (צילום: post gazette)

ככלל, גרמניה, טרום מלחמת העולם השנייה, מהווה עבור לארסון מערכה דיפלומטית תוססת. הכוונה לא רק להתנצחויות בין דיפלומטים, אלא בין חברים ואף בין נאהבים. מנאומים חוצבי להבות, דרך התנקשויות ועד נישואים – לארסון אינו מתרשם ממכתביה של אף דמות ובוחן לעומק את המניעים למעשיה, כאשר לא פעם מתגלה ששוב נסתרים מאחורי הקלעים אינטרסים זרים ואידיאולוגיות שאבד עליהן הכלח.

לארסון, מלבד ההיצמדות לעובדות היסטוריות, מצטיין בתשומת לב לפרטים. הוא גם מתאר את המציאות בברלין במידה לא מבוטלת של הומור, למשל כאשר הוא מציין כיצד חסכו הנאצים מהסוסים ומהכלבים שלהם את מידת האכזריות שהפגינו כלפי היהודים. הוא אף לא מהסס להשתלח בעצמו בקצינים הנאצים, כאשר הדמויות אינן עושות זאת, ולתאר אותם כחבורת "פסיכופתים בני שש עשרה" הסוחפים אומה שלמה, גם כשהם אינם חדלים לרגע להתקוטט ביניהם.

סופו של "בגן חיות הטרף", שלא כמו סיפורו של הרוצח ה.ה. הולמס מ"השטן בעיר הלבנה", מוכר אפוא היטב. זהו אחד מאותם ספרים שעוקבים אחריהם בשקיקה ובה בעת באירוניה, כשיודעים את הטרגדיה הגדולה הנכונה לדמויות אך מתקשים לכעוס עליהן בשל התנהגותן הנאיבית, או אפילו בשל דעותיהן האנטישמיות. הגיבורים של לארסון אומנם אינם "האנשים הרגילים" בגרמניה שמילאו לכאורה אחר הוראות, אך הם ללא ספק בני אדם, שקיבלו כמה החלטות קשות.

כריכת "בגן חיות הטרף" (צילום: יח"צ)
כריכת "בגן חיות הטרף" (צילום: יח"צ)

בכל זאת, הכוונה להפיק עיבוד הוליוודי על בסיס "בגן חיות הטרף" מחייבת לשאול אודות הצורך לספר את סיפורה של משפחת דוד. האם מדובר בנסיון נוסף לנקות את המצפון האמריקני מהיעדר מעורבותו בשנים הראשונות לשלטון היטלר? או שמה תחקיר, השופך אור על כל המוסדות שכשלו בהתמודדות עם המתרחש בגרמניה, בשל העדפת שיקולים פוליטיים?

לארסון אומנם אינו משיב לכך במפורש, ואולם מתכתובות המסרים שהוא מביא ברומן בהחלט עולה מסר ביקורתי כלפי משרד החוץ האמריקני ונציגיו. זאת, לצד המשך העיסוק של לארסון במלחמות העולם, עם Dead Wake: The Last Crossing of the Lusitania, שראה אור השנה, עשויים לרמז שהתשובה השנייה היא הנכונה.

ציון: 4.5/5

"בגן חיות הטרף: דיפלומטיה, אהבה ואימה בבירת הרייך השלישי", מאת אריק לארסון. מאנגלית: יניב פרקש. 451 עמודים, הוצאת בבל

המנגינה תימשך – עד שהספינה תשקע

מחשבות על יצירה בימים של מתקפת טרור בפריז, גל טרור בארץ והספרים "אצבעות של פסנתרן" מאת יהלי סובול ו-Station Eleven מאת אמילי סט. ג'ון מנדל

מחשבות על יצירה בימים של מתקפת טרור בפריז, אינתיפאדת יחידים בארץ והספרים "אצבעות של פסנתרן" מאת יהלי סובול ו-Station Eleven מאת אמילי סט. ג'ון מנדל

"אצבעות של פסנתרן"  הוא כנראה מה שהיה קורה לו עמוד הפייסבוק של "הצל", אחד מאמצעי התקשורת בעלי התפוצה הגדולה במדינה, היה הופך לחבר בקבינט המדיני-בטחוני. יש שיאמרו שהוא כבר נהפך לנחלת המציאות, מהרגע בו החלה לכהן מירי רגב כשרת התרבות.

זהו רומן דיסטופי שמתרחש "אחרי המלחמה הבאה", אותה מלחמה מוכרת עם רקטות, שהפעם החריבה כמעט לחלוטין את מרכז הארץ. בין ההרוגים – ראש הממשלה, בכירים בטחוניים רבים, כתבים צבאיים ועוד. למרות שגם הפעם האויב הוא כנראה החמאס או החיזבאללה, האיבה שאחרי המלחמה אינה מופנית כלפי הערבים או הפלסטינים, אלא כלפי האמנים.

למה דווקא האמנים? לא ברור. אולי האמנים הם שהשתתפו קודם לכן בחרם על ישראל או על השטחים, אולי ריגלו בפועל למען האויב או חברו לדאע"ש, אולי התחמקו מגיוס למילואים. לא מן הנמנע גם שפשוט נטפלו אליהם, שוב, בשל היותם תל אביביים-אליטיסטיים- שמאלנים. יהיה הרקע אשר יהיה, מעתה האמנים נאלצים לתת את הדין על עמדותיהם למשטרה. אחד אחד הם מתייצבים במעו"ז, המקבילה הבדיונית לשטאזי, מתיישבים בחדר החקירות ומשיבים בראש ובראשונה על השאלה: "האם היית מגדיר את עצמך כציוני?"

"אצבעות של פסנתרן" נכתב בשנת 2012. הוא לא צפה את הירידה התלולה במעמדה של המשטרה, לאור שורת התלונות על הטרדות מיניות, פרשת רונאל פישר וסאגת מינוי המפכ"ל. הוא גם לא צפה שהאלימות כלפי המתנגדים "למדיניות המשטר" לא תופעל במרתף חשוך כלפי ידוענים כמו איתי טיראן – אלא ברשתות החברתיות, מידי אנשים פרטיים עם רישיון לשנוא ולהרוג.

תיאור קריסת הציוויליזציה מתוך Station Eleven
תיאור קריסת הציוויליזציה מתוך Station Eleven

Station Eleven של אמילי סט. ג'ון מנדל מתרחש בעתיד פוסט-אפוקליפטי של ממש, העולם לאחר מגיפת השפעת שכמעט הכחידה את האנושות. אלא, שכמו בסדרות הטלוויזיה שנהיו לאופנה החדשה בטלוויזיה האמריקנית – "קץ הילדות" ו-"האיש במצודה הרמה"- העתיד שמתואר ב- Station Eleven נראה אוטופי, מנוטרל מגוונים פוליטיים ומויכוחים על יוקר המחייה. רק אלמנט דומיננטי אחד נותר בו, הפונדמנטליזם הדתי – שמוצג כניגוד לרוח הנוסטלגית הנעימה אשר נושאים עמם השחקנים והמוזיקאים ששרדו את קריסת הציווילזציה.

הדמויות ב-Station Eleven שואבות השראה ומונאות לפעולה מארתור לינדר, שחקן הוליוודי לשעבר שמוצא את מותו בליל התפרצות מגיפת השפעת, כאשר הוא מגלם על במת התאטרון את המלך ליר. שוב ושוב הן דנות בפיסות החיים שהותיר אחריו – מהרומן הגרפי של אשתו הראשונה ועד לחלופת המכתבים עם חברת הילדות שפורסמה ללא אישורו. התוצאה היא יצירת מיתולוגיה סביב דמות שבעצם לא היתה גדולה כל כך בחיים האמתיים, חלופה אוהבת ועם זאת מעט צהובה לססמאות הריקות מצד הכת המשיחית בהנהגת "הנביא".

כריכת הרומן הגרפי על שמו קרוי Station Eleven (איור: Nathan Burton)
כריכת הרומן הגרפי על שמו קרוי Station Eleven (איור: Nathan Burton)

Station Eleven נכתב בשנת 2014. שנה אחת בלבד לאחר מכן, הוא כבר מסתמן כרומן מיושן, שלא לומר נאיבי. איום השפעת אולי חוזר על עצמו מדי חורף, אבל מה שרצח מאות בהופעה של "איגלס אוף דת' מטאל", עוד בטרם קריסת הציוויליזציה, היה אש צלפים.

האם האמנות אכן מהווה תשובה לטרור ולהסתה? התשובה החד-משמעית של אמילי סט.מנדל, המשתמעת מהרוח הנוצרית ששורה על הרומן, היא כן. כמו אביו של הילד הצרפתי, בסרטון שהפך לויראלי ברשת, היא מסבירה שהדרך להתמודד עם רוצחים צמאי דם היא "פרחים ונרות". יהלי סובול סבור, לעומת זאת, שהאמנות היא התשובה אליה פונים הפוליטיקאים בכל פעם שבכוונתם להתמודד עם טרור באמצעות הוקעת הגורמים "הסמולנים" בחברה. כלומר, לאחר שמיצו את נשיאת שמה של הקרן החדשה.

הקריקטוריסטית מוסא ג'ארט עומדת לדין בגין הקריקטורה הזאת של הנשיא הטורקי ארדואן (מקור: toonpool)
הקריקטוריסטית מוסא ג'ארט עומדת לדין בגין הקריקטורה הזאת של הנשיא הטורקי ארדואן (מקור: toonpool)

שתי התשובות קיצוניות. הרי לכאורה כל עוד סופרים, שחקנים ומוזיקאים לא קראו לטרור, הוציאו לפועל פעולות טרור או לחילופין השתמשו בפעולה אמנותית כדי לנטרל מחבל, הדיון בזיקה בינם לבין המתיחות הבטחונית בטל בשישים. כל זאת, כמובן, אלמלא הטקסט עצמו הוא שהוביל לכאורה לרצח חפים מפשע – אבל כבר היינו בדיון הזה לאחר הטבח במערכת "שארלי הבדו".

מה שנותר רלוונטי הוא דיון בזכות ליצור ולבצע מחדש גם לאחר מוות והרס, והשאלה עד כמה צריכה אותה יצירה להיות נאמנה לתרבות שכבר אבד עליה הכלח. בשני הרומנים יש ניסיון להמשיך ולדבוק במסורת קאנונית (תאטרון שייקספירי, מוסיקה קלאסית) בעולם שמתעניין בה בעיקר לשם הנוסטלגיה, אבל גם דורש מהגיבורים ציביון אידיאולוגי שרחוק מהם כמו פריז וגוש עציון.

באופן בלתי נמנע, בשני הרומנים החדש והישן מתעמתים. עימות ארוך ומייגע (במיוחד ב-Station Eleven), שבסיומו האלימות היא שגוברת פעם נוספת, מותירה לגיבורים דבר מלבד תקוות מנופצות. המסקנה היא שלא ניתן לערב אמנות ופוליטיקה, אבל גם לא אמנות וכל דבר אחר. האמנים, בניגוד ליצירות העל-זמניות שהם מבצעים, גוועים לאטם במצב של משבר – מה שאומר כי כלל לא בטוח שהם יהיו שם להילחם אחרי שהתותחים יסיימו לרעום.

"אצבעות של פסנתרן", מאת יהלי סובול. 224 עמודים,, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר

Station Eleven" by Emily St. John Mandel. 333 p., Alfred A. Knopf"

קלי לינק ושובו של הסיפור הקצר

סוד קסמה של אמנית הסיפור הקצר הטובה ביותר שאתם (כנראה) לא מכירים, שמציגה את הנוסחה המנצחת להוספת טוויסט אפל לסיפורי ילדים • וגם: הערה בנוגע לפסטיבל אייקון שנערך בחול המועד סוכות

הנוסחה המנצחת להוספת טוויסט אפל לסיפורי ילדים של אמנית הסיפור הקצר הטובה ביותר שאתם (כנראה) לא מכירים  וגם: הערה בנוגע לפסטיבל אייקון שנערך בחול המועד סוכות

לכן אנחנו כאן ב"טיולי מלכת השלג" תכננו עבורכן חבילה מפוארת אך שווה לכל כיס, שלא תכביד על כפות הרגליים וגם לא על התקציב, באחריות. ראו את העולם ממזחלת רתומה לאווזים, בקרו ביער הארכיטיפי ובארץ הפלאות של החורף, פטפטו עם חיות מדברות אמתיות (נא לא להאכיל אותן)… מדריכות התיירים שלנו הן ידידותיות ובעלות ידע מקיף, הן נסעו בכל רחבי העולם והוכשרו בידי מלכת השלג עצמה

דברים מוזרים קורים, עמוד 98

לא ספרי אימה רבים יוצאים בעברית, לא כל שכן סיפורי אימה קצרים. בעצם, גם אוגדנים של סיפורים קצרים קשה למצוא כאן. מה פלא אפוא שכנראה מעולם לא שמעתם על קלי לינק. אז הנה – לינק, בת 46, סופרת אמריקנית ממסצ'וסטס ששואבת השראה מה"פ לאבקראפט ומספרי קומיקס ומו"לית שותפה עם בעלה בהוצאת Small Beer.

לינק היא, לפחות עד כה, כותבת הסיפורים הקצרים הטובה ביותר שקראתי. בקובץ הסיפורים האחרון והמומלץ שלה, "כישוף למתחילים", היא מיטיבה לשלב בין ריאליזם והומור שחור, פנטסיה משולחת רסן ואימה גותית. היא עושה כל זאת מבלי להידרדר לשימוש בקלישאות, וכדי כך טווה מעשיות מקוריות ומטרידות על חנות נוחות לזומבים וכפר שלם שמאימת השודדים מתפנה לתוך ארנק פיות קטן.

באופן כמעט בלתי נמנע, כמו מספר סרטי דיסני לפניה ואחרון האייטמים ברשת אודות "כך היו נראות הנסיכות עם דיסני עם שיער קצר", גם לינק נהנית לגשת למעשיות מוכרות ולהציג אותן – כך זה מכונה עכשיו?- מזווית אחרת, בדרך כלל אפלה.

עטיפת "כישוף למתחילים" (אתר הוצאת "בבל")
עטיפת "כישוף למתחילים" (אתר הוצאת "בבל")

סיפורה "מסעות עם מלכת השלג" (הפעם מתוך הקובץ "דברים מוזרים קורים") הופך את הנעשה במעשייה המקורית פחות או יותר כפי שניל גיימן מתעלל במעשיית שלגיה ב"שלג, זכוכית, תפוחים". אלא, שלינק עושה זאת כשהיא פורצת מספר פעמים את מוסמכות המגדר והמיניות. בעזרת ההומור הבריא שלה, היא מצליחה אף להפוך את סוף הסיפור לסאטירה על המרדף אחר האושר הרומנטי, שמתגלה כמרדף אחר אושר אישי (וכן, גם כלכלי). להלן, האביר על הסוס הלבן אצל לינק הוא בכלל נסיך מכושף בגופו של אייל הצפון, ולאף אחד לא אכפת שהוא כזה- כל זמן שהוא מסוגל להרכיב את הגיבורה למחוז חפצה ולשתוק.

לינק מצליחה, אם כן, היכן שגם דיסני עצמם נכשלים שוב ושוב- היא מספרת סיפור קצר ושלם בזכות עצמו, גם אם הוא לאו דווקא מעוניין להתיישב עם זה המקורי. היא לא נצמדת לדקויות של דמויות משנה זכורות ולא מנסה ליצור רקע לסצנות מפורסמות. כל שברצונה הוא להשתמש ביצירה המקורית כבסיס, ולגרום לגיבור לפנות בפנייה הלא נכונה, זאת שנגמרת בצחוק גדול, בסיוטים, או בשניהם גם יחד.

כרזת הסרט "פן" - עוד עיבוד שמבקש לאתחל סיפור מוכר ואהוב (קרדיט: יח"צ)
כרזת הסרט "פן" – עוד עיבוד שמבקש לאתחל סיפור מוכר ואהוב (קרדיט: יח"צ)

בראיון ל"עכבר העיר" בשנת 2010 היא הגדירה עצמה כסופרת שמתמחה בכתיבת סיפורים קצרים, הגדרה שנשמעת כאילו היא מתארת ז'אנר נישתי – אך נעשית היום פופולרית יותר מתמיד. טד צ'יאנג, אמן הסיפורים הקצרים מארה"ב שהתארח זה עתה בפסטיבל אייקון, לא כתב מעולם רומן באורך מלא ושתי הכותבות שאירחו אותו בפסטיבל, קרן לנדסמן ורותם ברוכין, התפרסמו אף הן בזכות הסיפורים הקצרים שהוציאו לאור בבמות של הקהילה הישראלית למד"ב ופנטסיה.

ברוכין, שבימים אלה פתחה בקמפיין מימון המונים לכתיבת סיפורים קצרים פרי עטה (ובלוג בנושא) טענה שבכתיבת סיפורים קצרים השיקול אינו רק אומנותי, אלא גם כלכלי – אנשים קוראים פחות, וכשהם לבסוף עושים זאת, הרי שהם פונים מראש לאינטרנט. זאת הסיבה, על פי ברוכין, שבכתיבת סיפור קצר אפשר להסתמך על קוראים שילוו ויתנו לך משוב, בעוד שבהוצאתו לאור של רומן, ניתן רק להמתין בעוד הוא "נמק על המדפים".

על צדקתה של ברוכין תוכל להעיד הצלחת הקמפיין שלה (כמעט 300 דולר למימון כל סיפור, בתוך מספר ימים). זאת, בתוספת ההכרה המשמעותית לה זכתה לינק מעבר לים (פרסי הוגו, לוקוס, נובלה ועוד) עשויה להחוות על הכיוון שאליו נושבת כעת הכתיבה, לפחות בז'אנר. רוח של תמציתיות ותעוזה, לצד המשך ההיתלות באילנות גבוהים יותר.

"כישוף למתחילים", מאת קלי לינק. מאנגלית: דבי אילון, 331 עמ', הוצאת בבל.

"דברים מוזרים קורים", מאת קלי לינק. מאנגלית: דבי אילון, 258 עמ'. הוצאת בבל.

"עשן ומראות", מאת ניל גיימן. מאנגלית: יעל אכמון, 328 עמ'. הוצאת אופוס.

רשימות מן הדיקטטורה; מחשבות בעקבות "שטאזילנד – סיפורים מהצד השני של חומת ברלין"

חוסר אונים, תמימות ובעיקר שכחה – ספרה של העיתונאית האוסטרלית אנה פאנדר מצייר דיוקן רגיש ואנושי של מזרח גרמניה תחת יד הברזל של המשטר הקומוניסטי ולאחר נפילת החומה. זאת, תוך התעלמות עיקשת מההיסטוריה הנאצית של אותו אזור ומהקשר שהיה לה לכל הנוגע בדבר, מהמרואיינים עצמם ועד לחברות הגרמניות שמימנו את הוצאת הספר לאור

חוסר אונים, תמימות ובעיקר שכחה – ספרה של העיתונאית האוסטרלית אנה פאנדר מצייר דיוקן רגיש ואנושי של מזרח גרמניה תחת יד הברזל של המשטר הקומוניסטי ולאחר נפילת החומה. זאת, תוך התעלמות עיקשת מההיסטוריה הנאצית של אותו אזור ומהקשר שהיה לה לכל הנוגע בדבר, מהמרואיינים עצמם ועד לחברות הגרמניות שמימנו את הוצאת הספר לאור

ברומן הדיסטופי הנפלא "שנות השפע" מאת צ'אן קון צ'ונג הציבור הסיני אכן חי בשפע, אך אינו זוכר מדוע. השנים הנוראות, שקדמו לשנות השגשוג, אבדו לבלי שוב בנבכי הזיכרון האישי והקולקטיבי, בנסיבות שאיש אינו זוכר כדי להסביר.

עבור גרמניה המודרנית, אלו הן שנותיו של המשטר הנאצי, לכודות בין הוואקום של רפובליקת ויימאר והשלטון הקומוניסטי ונוראות מכדי להשקיע בהן מחשבה. זאת, לעומת שנות השפע במערב גרמניה, שמסתגלת מחדש למציאות הקפיטליסטית של סוף המאה העשרים תוך ניתוק מוחלט ממקבילתה המזרחית, שחברה לברית המועצות והזמן בה כמו עמד מלכת.

"שטאזילנד; סיפורים מהצד השני של חומת ברלין" מאת אנה פאנדר, על אף שמו, אינו  אסופה של סיפורים קצרים מההווי של גרמניה המזרחית ואינו עדות אישית על אותה תקופה. הוא מסע של עיתונאית נוכרייה (ממוצא אוסטרלי, לכאורה המדינה הרחוקה ביותר האפשרית מהמזרח או המערב) למציאות ששרידיה עדיין מפוזרים לאורך הארץ המתעוררת לעידן הקפיטליסטי, הגם שהתושבים עצמם כבר לא יודעים להבדיל מה נותר מאותה תקופה ומה נשמר רק לכאורה, עבור התיירים.

קריקטורה מפורסמת שהופצה על ידי שלטונות מזרח גרמניה כדי להסית נגד המערב
קריקטורה מפורסמת שהופצה על ידי שלטונות מזרח גרמניה כדי להסית נגד המערב

פעם אחת ביקרתי בברלין, ובהיעדר תואר בהיסטוריה או קרובי משפחה ששרדו במזרח אירופה די זמן כדי להעיד על המתרחש, בוודאי איני מתיימרת להתווכח עם הממצאים של פאנדר. למרות זאת, אם הייתי מסתמכת רק על המסמך הכתוב היטב שהוציאה לאור, הייתי כנראה מרגישה כמו הכותבת שמתהלכת ברחובותיה רצופי החצץ של לייפציג, כשהיא חולפת על פני זקן שיכור המצהיר על געגועיו לקומוניסטים "שדאגו לאזרחים, שהרחיקו את הגנבים ולא העלו מסים".

הייתי כנראה גם מתמלאת חמלה כלפי כל אותם אנשים שנשללו מהם חירותם, בני משפחתם, הקריירה שלהם והאפשרות לחיות בביטחון – בשל היעדר האפשרות לנהל חיים נורמליים בצל משטר שניהל מעקב מדוקדק אחר כל אחד ואחד מאזרחי הרפובליקה הדמוקרטית. לא הייתי שופטת אותם אם היו בוחרים, כמו כל "האנשים הרגילים" שסביבם, לעבוד למען השלטון כמודיעים, כפקידים או כסוכנים. בוודאי שלא הייתי מנסה להאשים אותם אישית בכל קורותיהם.

אלא שכמי שזו ההתעמקות הראשונה שלה בנושא, התקשיתי לעשות זאת. התקשיתי להתעלם מהחסרונות של בחירתה של פאנדר להתמקד באפיזודות אנושיות, של האזרחים הקטנים ושל סוכני השטאזי כאחד, ולא בסיפור הלאומי אודות המדינה שהחליפה אידיאולוגיה קיצונית אחת באחרת, מבלי להרהר בשקעים האישיים והמשפחתיים שהותירו בה מלחמות העולם ורדיפת האזרחים. שקעים,  שמהם אני, וכנראה עוד קוראים בעברית, בוודאי אינם מוכנים להתעלם.

קריקטורה בריטית מתקופת מלחמת העולם השנייה (מקור: Punch Magazine)
קריקטורה בריטית מתקופת מלחמת העולם השנייה (מקור: Punch Magazine)

לאורך כל הקריאה הרגשתי שפאנדר לא רק מנסה, אלא ממש מתאמצת, לחמוק מאזכור עברה הנאצי של גרמניה. בראיון עם אחת הדמויות, הר קוך, ניכר הקושי הרב שלה להתעלם מהנושא כשהמרואיין מציין (כמעט) במפורש שאביו נלחם לצד היטלר.

בעימות שהוא מתאר עם בכיר המפלגה הנקה, מול נשותיהם של אנשי צבא, מטיח באביו הקומוניסט הידוע לשמצה "האם אתן חושבות שזה בסדר שהגברים שלכן, ששירתו שלוש וחמש ושבע שנים בצבא, נמצאים בכלא, בזמן שרס"ר קוך, שיושב כאן לידי, ששירת בצבא האימפריאליסטי-הפשיסטי שש עשרה שנים, ייצא פטור מעונש?" הר קוך, בקול חנוק מיגון, מתאר אז כיצד הוחלט לשלוח את אביו לשבע שנים במחנה שבויים (עמוד 185).

פאנדר, ילידת אוסטרליה הנאורה לכאורה, נשמעת אז מזועזעת עד עמקי נשמתה. אם לא חמקה ממנה האירוניה בכך שפושע מלחמה, ששירת שש עשרה שנה בצבא הנאצי, מתבקש לתת את הדין על מעשיו – הרי אין לכך שום ביטוי בספרה.

יתכן שפאנדר אכן הרהרה בדבר, ולא מצאה מקום לכלול בספרה את מה שהיא מכנה ברפרוף "הרֵשע האמתי" של הנאציזם. הכללתו כנראה היתה גורעת מהתמימות, היעדר האונים וההומור הציני בסיפוריהם של קורבנות המשטר שראיינה, ואולי גורם למודיעי השטאזי שדיברו בפניה, ושאכן נלחמו בנאצים,להיראות קצת פחות נפוחים מחשיבות עצמית ומגוחכים.

בין השורות, קשה גם להתעלם מכך שהתייחסות להיסטוריה הנאצית היתה יוצרת חיכוך מסוים מול החברות שהשקיעו במימון הפרויקט של פאנדר, ובהן השלוחות האוסטרליות של חברות הרכב הגרמניות ב.מ.וו ומרצדס בנץ (ספקיות רכב ומנועים ידועות לשמצה של המשטר הנאצי) וכמובן דויטשה בנק, תאגיד השירותים הפיננסים הבינלאומי שהיה מעורב באריזציה של עסקים יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה ובשנת 1999 נתבע בגין חלקו לכאורה בהקמת מחנה ההשמדה אושוויץ.

כריכת "שטאזילנד; סיפורים מהצד השני של חומת ברלין" (מקור: הוצאת דביר)
כריכת "שטאזילנד; סיפורים מהצד השני של חומת ברלין" (מקור: הוצאת דביר)

דווקא בהקשר זה, מעניין להשוות את "שטאזילנד" לספר דומה אך שונה מאוד, שכתבה הסופרת הישראלית-רוסייה אליס ביאלסקי. "ראינו לילה", רומן העוסק בחייה של צעירה יהודיה ברוסיה של שנות ה-80, בוחר לעסוק בתרבות הנגד של אותה תקופה, תרבות הפאנק, תחת בהשלכות הישירות של השלטון הסובייטי על חיי האזרחים.

"ראינו לילה" גם בוחר להראות את הצדדים הפטריארכליים והמסוכנים של אותה תרבות, תחת להיגרר להאדרה ולרומנטיזציה בלתי מוצדקת. כתוצאה מכך, הגם שהוא עוסק יתר על המידה במערכת יחסים עם בן זוג מתעלל ואונס, "ראינו לילה" הוא יצירה יוצאת דופן, מרהיבה ובה בעת ביקורתית, פרסונלית ובה בעת מורכבת מכפי שהיא נראית במבט ראשון.

"שטאזילנד", לעומת זאת, הוא בדיוק כפי שהכותבת שלו מציגה אותו – סיור מודרך במזרח גרמניה, כפי שהיו המזרח גרמנים מעדיפים לזכור אותה, או אולי לשכוח. זה אותו נרטיב רגיש אך נאיבי ש"אנשים רגילים" מעוניינים לראות כשהם מתבוננים בבבואתם המזדקנת – הפנים האנושיות עם תחושת ההחמצה, ומשיכת הכתפיים אובדת העצות, כאילו מעולם לא יכלו הדברים להתנהל אחרת.

שטאזילנד: סיפורים מהצד השני של חומת ברלין, אנה פאנדר. מאנגלית: נעמי כרמל. הוצאת דביר 315 עמודים

ראינו לילה, אליס ביאלסקי. מרוסית: יעל טומשוב. הוצאת אפיק. 344 עמודים

שנות השפע, צ´אן קון-צ´ונג. מסינית: אלה שולגה ואהד נבו. הוצאת מודן. עמודים: 309 עמודים

המעבר – ג'סטין קרונין: ביקורת

רב המכר האמריקני הוא מותחן שמשיב לערפדים את הדרת המפלצתיות ומצליח להסעיר, למתוח ולרגש – גם תוך שימוש ברעיונות השחוקים ביותר, ועם נטייה למיזוגניה. מדוע בכל זאת אין טעם לעצור את הנשימה בשעה שהופכים את דפיו הכבדים, וכיצד הרוע המטריד באמת נחבא בין שורותיו המסוגננות?

בשנת 2007 רכשה חברת ההפקות של הבמאי רידלי סקוט, Scott Free Productions, את הזכויות להסרטתו של "רומן ערפדים" עב כרס, שבאותה עת טרם נשלמה כתיבתו. תאריך הפצתו של הסרט אומנם טרם נמסר, אך אין ספק שיהיה עליו להשביע את רעבונו של קהל מעריצים עצום. 200,000 עותקים מכר עד כה הרומן "המעבר" בבריטניה לבדה, ובינתיים הוא תורגם מאנגלית ליותר מ-40 שפות. קרונין עצמו הוחתם על חוזה של 3.5 מיליון דולר עבור כתיבת שני ספרי המשך. אחד מהם כבר יצא לאור בעברית.

נדיר להיתקל בספר מז'אנר האימה שזוכה למספרים מרשימים כמעט כמו המגיפות המחרידות שמתוארות במסגרתו. נדיר עוד יותר להיתקל ברומן שמצליח לעשות זאת למרות שהוא מחייב את קוראיו להתמסר לקריאה בת 824 עמודים (!!!), שעל פי רב נדרשת רק מקוראי רומנים היסטוריים. "המעבר" הושווה תכופות ל"עמדה" של סטיבן קינג, כאשר קינג עצמו טען שמדובר ב"ספר מושלם". בכריכתו האחורית נטען עליו שהוא "הומרי", "אפי", "סוחף" ומה לא, למרות שעלילתו מתפרשת על פני יותר ממאה שנה.

מה יש בו, בטקסט התובעני הזה, שגורם לקוראיו להיאבק במשקלו אל תוך שעות הלילה המאוחרות? למען הסר ספק, לא מדובר במחשבה מקורית במיוחד. הרומן אומנם עוסק בערפדים, אך אלו מעוצבים יותר כמעין זומבים חסונים ומהירים במיוחד, דומים מאוד לאלו שבספרו של ריצ'רד מתיסון "אני האגדה". במרכז ההתרחשות ישנה, כאמור, אפוקליפסה – שבה מרבית אוכלוסיית העולם מתה באכזריות או קמה לתחייה בתור מפלצת. זאת, איך לא, בגלל ניסוי ממשלתי סודי בחומר אסור, שיצא לחלוטין מכלל שליטה. בתוך הקלחת הזאת מככבת ילדה, כמובן קטנה, באופן בלתי נמנע מעצבנת, שבאופן רווח מאוד בז'אנר הזומבים נושאת עמה איום מוות מוחשי ואפל מאוד.

כל אותן קלישאות משמשות כמעין "שערים" בין חלקיו השונים של הרומן, אך זה מתפרש כאמור על פני מאה שנה ויותר מ-800 עמודים. עמודים, שלאורכם פורש קרונין יריעה מרהיבה ומשובצת פרטים של ציוויליזציה ושל דמויות, כל אחת מהן מתוארת ומנומקת עד לפרט האחרון, ומותירה חותם בל ימחה. קרונין אינו חוסך בתיאורים ובהתפייטויות, ובאורח פלא גם מצליח שלא להגדיש את הסיאה ולהתיש את הקורא. התוצאה היא כתיבה קולחת ומותחת, שבה הקורא עוקב בנשימה עצורה אחר מעללי הדמויות וחרד לגורלן.

מדובר, כאמור, ב"קורא" בלשון זכר, מאחר והכישרון של קרונין עדיין לוקה במיזוגניה בכל הנוגע לנשים. כמה מחלקי הרומן מתארים דמויות נשיות פשוט נלעגות, שיושבות וקוראות רומנים רומנטיים בשעה שהן אמורות לעמוד בשמירה, או בורחות כדי לחיות עם המאהב שלהן בעוד הן הרות וחלושות, וכלל אינן יודעות לאן אותו מאהב נעלם בחשיכה. יצוין כי כקונטרה לאותן דמויות הגה קרונין גם את דמותה של קוטלת ערפדים אמיצה, אך זו מתפקדת יותר כנינג'ה יפיפייה מאשר כאדם בעל רצונות משלו, מה גם שלקראת סיומו של הרומן היא הופכת לחיילת – כלומר, מקבלת עליה את סמכותו הבלעדית של גבר.

מקור: cartoonstock
מקור: cartoonstock

זאת ועוד, הנטייה של קרונין להשקיע את הדמויות שלו בהרהורים אינסופיים על עברן, לעקוב אחר זרם תודעתן לאורך מאות קילומטרים או להביא פיסות יומן שברומן נחשבות לאותנטיות, מתגלה בדיעבד כמיותרת. זאת, שכן לאותם עשרות עמודים של טקסט אין כל קשר להתפתחות העלילה. דמויות מוצגות בפרוטרוט ואז נעלמות באותה פתאומיות בה הופיעו. קטעים אניגמטיים שנמתחים לאורך עמודים רבים נקטעים ללא מתן הסבר, ובהם גם הקטעים אשר מצביעים על המקור למגיפה עצמה.

יתרה מכך, קרונין מאכזב את קוראיו שוב ושוב כשהוא שואל שאלות, ולא טורח לענות עליהן. להלן, אם נתקלתם פה ושם בתיאור של "קול שנשמע", "מראה של בית שננטש לא מזמן", "תחושת בטן מוזרה" ועוד רבים אחרים – ספק אם במהלך מאות העמודים הקרובים יתחוור לכם מה עומד מאחוריו. יתכן שתיאורים אלו נכתבו בהיסח הדעת של כותב הנאבק לסיים עבודה על רומן בן 800 עמודים, ויתכן שמדובר בעוד רעיון שלא הבשיל מעולם לכדי התרחשות של ממש. אולי הדברים בכלל מתבהרים בספרי ההמשך.

אלא, שלא רק תיאורים זניחים הם שנשארים סתומים ביצירתו של קרונין, אלא גם שאלות מרכזיות בעלילה, אין הכוונה לתעלומות שאמורות ללבות את המתח בלב ההתרחשות, אלא לעובדות גמורות ואף נקודות מוצא בעלילה, שהתקבלו כהחלטות קשות אצל גורמים מסוימים ונענות מאוחר יותר אצל הדמויות במשיכת כתפיים אומללה.  ב"מעבר", משום מה, אין זה נהוג לשאול שאלות וכששאלה כלשהי לבסוף נשאלת בקול רם, לא משנה על ידי מי, מדובר בסימן מבשר רעות.

מתוך www.bestfunnyjokes4u.com
מתוך http://www.bestfunnyjokes4u.com

אך הגורם המרתיע מכל בספרו של קרונין, ולהבדיל מהמודעות העצמית של "העמדה" (בו קיימת הפרדה מילולית בין "כוחות הטוב" ו-"כוחות הרע"), הוא השליחות הדתית. "המעבר" הוא רומן נוצרי בעל מסרים משיחיים, וככזה הוא מבקר את היהירות המדעית ומאמין שבהכרח "הטובים" הם שינצלו מן התופת, אותה הביאה על האנושות. השקפת העולם הזאת מתגלה הלכה למעשה כרוע בפני עצמו, לנוכח האכזריות שבה קרונין נוקט כלפי מיליוני בני אדם (או דמויות פוטנציאליות) ברומן. 

למען הסר ספק, אין הכוונה לאכזריות בה טווחים כותבים כמו גורג' ר.ר. מרטין בדמויות שבנו בקפידה רבה – אך באופן שניתן לעגן רציונאלית בעלילה. ב"מעבר" מדובר במדינות שלמות, אפילו יבשות שלמות, שמופקרות למותן באדישות מוחלטת או מושלכות אליו באכזריות מצמררת. והעולם כמנהגו נוהג, לפעמים כשהוא משועשע  ותמיד כשהוא מרוויח. מרוויח במידה כזאת, שהוא אף לא טורח להרהר בכל הנשמות שאבדו באסונות, ומעדיף לשקוע בייאוש קיומי אנוכי. אדרבה, גם אם יהיו האסונות כה נוראים שהדמויות תסבולנה מסיוטים, הרי שהפנים אשר תרדופנה אותם לא תהיינה אנושיות.

בתור רומן מז'אנר האימה, אין מחלוקת ש"המעבר" עושה את מלאכתו נאמנה, ובחלקיו המוצלחים ביותר הוא מצליח להטריד, להסעיר ולרגש. זוהי קריאה מותחת וסוחפת, שכתובה בסגנון עשיר ונפלא, ומתורגמת היטב. גם אם תהיו מודעים לכל חסרונותיה, לא תהיו מסוגלים להניחה מן היד. אולי דווקא בשל כך מאכזב לגלות שהיא אינה מסתיימת בחלוף מאה שנה ו-824 עמודים. חלק מהנפשות המעורבות ימשיכו לשוטט גם בספרי ההמשך, בהיותן מפלצות בנות אלמוות, אך הרחמים נכמרים על היתר, שנאבקות לשרוד בכל רגע נתון. עוד אלף עמודים של סבל לפחות יימשך מאבקן בגורל האיום שנגזר על העולם, ובחוזה הנדיב במיוחד שנחתם עם הכותב.

"המעבר" מאת ג'סטין קרונין. מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת "מטר", 2013, 824 עמודים

חוב- צלו האפל של העושר: ביקורת

ספרה של מרגרט אטווד נחווה כמו סדרה של הרצאות במיזם TED, אך בה בעת נמנע מהגיגי העידן החדש האופייניים לדוברים בנושא כלכלה ועסקים.  ברצף קולח שנמנע ממספרים ומעדיף לעסוק בספרות, מתכתבת הסופרת הקנדית עם מושגים כמו "גמול" ו"ריבית". זאת, תוך שהיא חושפת את הצביעות החברתית החותרת תחתם, ובד בבד מהללת את הסולידריות שבין אדם לזולתו

העיתונות הכלכלית רחשה בשבוע שעבר סביב "הון במאה ה-21" של פרופ' תומס פיקטי, אותו רב-מכר מהולל של אוניברסיטת הרווארד, והניתוחים הפסימיים שהוא מציע הן לגבי מקורו של העושר והן לגבי היקף האוכלוסייה שאליה הוא צפוי להצטמצם במאה השנים הקרובות. רשת של טענות ומקרים היסטוריים מגבה את התזה של פיקטי, שבסיכומו של דבר מצטמצמת למשוואה פשוטה למדי. התשואה, על פי פיקטי, תמיד תהיה גדולה יותר מהצמיחה (R>G). משמעות הדבר, היא שכמות ההון תהיה גדולה יותר מהשימוש בו על ידי אזרחי המדינה, ולפיכך גם שכמות ההון תרוכז בידי מעטים.

התזה הזו אולי מדיפה ניחוח משונה של קונספירציה, אבל הספר של פיקטי קסם להמונים בזכות האיבה הגלויה שלו למורכבות מתמטית (ולאובססיה של כלכלנים עם אותה מורכבות) והאזכור התכוף של מצבים מחיי היום וקלסיקות ספרותיות. "מתי בפעם האחרונה קראתם על כלכלן שמצטט את ג'יין אוסטין?" שאל אחד ממבקרי הספר, במה שאמור היה ככל הנראה להעיד על השכלתו, או נאורותו, או עושרו האינטלקטואלי של פיקטי עצמו.

נכון הדבר שספרי כלכלה לא נוטים על פי רב להתייחס אל הרומנים שבבמות למרגלותיהם בחנות הספרים. למעשה, סביר יותר להניח שאם תיקחו ספר כלכלה או ניהול אקראי ליד ("חשוב והתעשר", "מיתוג רגשי"), הכותרת שלו תתכתב אסוציאטיבית עם ספרי הפסיכולוגיה והעידן החדש שבמדפים הסמוכים. אבל האם זה אומר בהכרח שכלכלה וספרות הם עולמות תוכן שונים, שכל כך קשה לגשר ביניהם, עד שהדבר נחשב לסוג של אמנות? האם מבקריו של פרופסור פיקטי לא שמעו מעולם על שר האוצר שלנו?

מרגרט אטווד אינה כלכלנית. לאורך סדרת ההרצאות שלה בנושא "החוב" (במקור- payback) היא אינה משתמשת ולו בסדרת מספרים אחת, ולא נראה שחברות פרטיות אלה ואחרות מעניינות אותה במיוחד. המסע של אטווד למושג "החוב", מושג שרבים מאיתנו מכירים בעיקר דרך אוצר המלים השנוי במחלוקת של מנכ"לית בנק לאומי, אינו מתחיל דווקא בכלכלה אלא בחוקי חמורבי ובספרות הבריטית משייקספיר ואילך.

בעצמה מודה אטווד כי נהגה להאמין שהספרות הקנונית האהובה עליה מבוססת על אהבה. אלא, שמבט נוסף בה הבהיר כי היא מבוססת על חוקי הכלכלה המודרנית. מג'יין אוסטין שכבר הוזכרה כאן, דרך ג'ורג' אליוט וגתה ועד לדמותו הדיקנסיאנית של אבנעזר סקרוג', הסופרים הבריטים המוכרים לנו ביותר נחבטים ללא הרף בסוגיות של חוב ומעמד, רווח וגם נקמה. שוב ושוב הם עומדים מאחורי תפישת גמול בסיסית של "עין תחת עין", אבל גם מבהירים שמשהו "רקוב" באותה תפישה, ושהיא אינה בהכרח מובילה ל"חלחול" התיאורטי של העושר, מהעשירון העליון של החברה כלפי מטה. זאת, משום שישנם מתי מעט שלא צריכים להתאמץ יותר מדי מלכתחילה ואלא אם כן יקרה משהו מיוחד, יעדיפו לשמור את כפית הזהב אתה נולדו לעצמם.

הכסף- לא תמיד המטבע

אטווד מבחינה אפוא היטב בין הגלוריפיקציה שנערכת על פי רב לדמות העני התם, הנאנק תחת עול המשכנתא או עסקיו הכושלים, לבין העשיר העצל, הנהנתן והאדיש לסבל הזולת. היא גם משרטטת מתווה יפה ומשכנע לתמורות שעבר "שער החליפין" אותו משלמות הדמויות בעבור חובותיהן השונים. זאת, בין אם מדובר כאמור בכסף, בגוף, בנשמה או בסכום כולו פלוס ריבית, גמול כפוי שאותו נהוג לכנות בספרות "נקמה".

באותה נקודה, אטווד גם מסירה את כיסוי העיניים המפורסם מעיניה של אלת הצדק ומראה עד כמה מפלות ורוויות שנאה התפישות שלנו בנוגע לפירעון חוב. היא מראה, לדוגמה, עד כמה אנו פתטיים כשאנחנו אומרים על אסיר שהוא "שילם את חובו לחברה", כאשר אנו היינו אלו שלמעשה מימנו את השהות במקום שסיפק לו לינה ואוכל, או עד כמה צדקני אותו נאום של פורציה במחזה "הסוחר בוונציה". נאום, שכביכול נועד להרביץ רחמים במלווה בריבית שיילוק, חדור רוח הנקמה והצמא לדם, ובפועל משפיל אותו בעיני הבריות ומלבה את האנטישמיות היוקדת כלפיו ממילא.

הנחת המוצא המשותפת לכל אלו היא אמונה במעין מנגנון, שהוא כביכול הסיבה והמסובב ביחסים בין הבריות. אותו מנגנון נשען על איזון מצד אחד, ועל תאוות בצע מצד שני. הדרמה המחוללת בעלילה תלויה אפוא בגורם האנושי שיפר את האיזון ויגרום למהומה. במובן זה, טענותיה של אטווד משלימות את אלו של פיקטי. כמוהו, היא מאמינה בצמיחה שמבוססת על עבודה קשה ועל חלוקה נבונה על העושר, אך בה בעת לעולם אינה משתווה לגחמה של בני האדם לנטול את אותו עושר לעצמם. שניהם צודקים, כמובן, ויעידו זאת טבלאות השכר חסרות הפרופורציה של בכירי המשק או מדיניות המחירים המופרזת בכל סופרמרקט מצוי.

הרוח שבמכונה

הנקודה שבה בכל זאת נוצר חיכוך מסוים בין הכלכלה לספרות, "היעדר חפיפה" אם תרצו, הוא בדיוק אותה תפישה מכאניסטית של נפש האדם. מבחינת הכלכלה, כל אדם הוא אוסף של כישורים, עם שאיפה מובנית לעבוד מעט ולהרוויח הרבה. מבחינת הספרות, כל אדם הוא אוסף של תכונות ורצונות, עם שאיפה מובנית לאהוב ולהיות חופשי. את התפישה הזאת לא ניתן לכמת לתוך מנגנון כלכלי, ולכן היא גם אינה נענית תמיד לתחזיות מנגנון הרווח של השוק החופשי.

זאת ועוד, לאדם יש גם נטייה למנוע מעצמו לפעמים את אקט הלקיחה, או לתת מעצמו בלי שום תמורה. בעוד שלנטייה הראשונה ישנו לפחות הסבר הישרדותי (הימנעות מסיכונים), הנטייה השנייה נשמעת מופרכת לפעמים. מדוע לתת לאדם שכן יכול להרשות לעצמו, ועוד לסכם מראש שהחוב לא יוחזר לעולם? מדוע לתרום כסף שהרווחנו בעמל רב לאנשים שאף פעם לא פגשנו? מאותה סיבה שאפילו ביהדות, דת שתפישת הגמול רווחת אצלה גם בעולם הבא, נהוגה שנת שמיטה. שנה, בה נזנחים ספרי החשבונות והאדמה אינה מעובדת, והסביבה כולה חווה התחדשות שנובעת מהרצון הטוב והנקי מאינטרסים של כל המעורבים בקהילה.

'They are very generous to us, but do they really think we need these things?'

בפרק האחרון בספרה, יוצאת אטווד להראות לאבנעזר סקרוג' את ההשלכות של ניצול יתר של משאבי הטבע, לעומת חיים בעולם שבו בני האדם מעדיפים את האופניים על פני כלי הרכב ואת השימוש בטכנולוגיה על פני ניצול כוח אדם בעולם השלישי. אתם יכולים לתאר לעצמכם באיזה עולם נעים, נקי וטוב יותר לחיות (אם בכל זאת יש לכם ספקות, לשם כך בדיוק כתבה אטווד גם את הרומן "שנת המבול").

שכנועו המיוחל של סקרוג' נועד אפוא להבהיר גם לנו שאם יש תקווה במנגנון, הרי שהיא אינה נובעת משמירה על האיזון או מיכולת דחיית סיפוקים, אלא בהכרה שכל אותו מנגנון הוא מלכתחילה המצאה אנושית, ותו לא. מה שהופך אותנו לבני אדם הוא, אם כן, לא היכולת שלנו לקחת, אלא היכולת לבחור מה לקחת וכיצד, תוך שאנו בוררים היטב את ההשלכות של כל אחת מהאפשרויות.

כל אותם דברים יפים כאמור לספרות בריטית מהתקופה שעד תחילת המאה הקודמת, ולעידן שבו "הטייקון" הכי גדול בסביבה היה לכל היותר בעלים של כמה בתי חרושת. אבל, גם כעת, כשכולנו נאלצים לקחת הלוואות, או לגהץ ללא הרף את כרטיס האשראי השחוק, עדיין יש לנו את הסולידריות אחד כלפי האחר, ואת המודעות החברתית כלפי יחסי ההון והשלטון. נטל החוב אומנם הולך וגדל, אך בזכות החופש להביע ביקורת ציבורית והאכיפה הנחושה של החוק על כל גילוי של הונאה או שחיתות, אנו מסוגלים להבהיר כי החוב אמור להיות נגזרת של טעויות שאנו עשינו בלבד—ולא לשמש כ"תספורת" של מישהו אחר.

נ.ב.

בשלב מאוחר למדי (בעת כתיבת הפוסט הזה, אם לדייק). גיליתי שישנו גם סרט דוקומנטרי, המבוסס באופן זה או אחר על ספרה של אטווד, ואף מעוטר בכמה ענפים מפוקסלים מפסטיבל סאנדנס האחרון. את פערי הצפייה נשלים בקרוב, אך בינתיים הנה הטריילר:

חוב- צלו האפל של העושר. מרגרט אטווד. מאנגלית: ברוריה בן-ברוך. הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011

החוק למניעת בדידות: ביקורת ושתי הערות

חבל שלא נוצר יותר דיבור סביב האופן בו הסאטירה החברתית של מיכאל שיינפלד מגדירה את סטטוס הצעירים בתרבות הריאליטי, גם אם אותה סאטירה אינה פוליטית כפי שהיא נראית • "שנות החלב" היא נובלה נפלאה • הערה על דמותה של רוזי מרב המכר של גרהם סימסיון

חבל שלא נוצר יותר דיבור סביב האופן בו הסאטירה החברתית של מיכאל שיינפלד מגדירה את סטטוס הצעירים בתרבות הריאליטי, גם אם אותה סאטירה אינה פוליטית כפי שהיא נראית • הערה על דמותה של רוזי מרב המכר של גרהם סימסיון • המלצה על הנובלה הנפלאה "שנות החלב"

בעולם הערבי יצאו למהפכה בגלל ציוצים בטוויטר, באוקראינה הודח הנשיא לאחר שנודע בתקשורת על הטבח שביצע במפגינים מעמו ובסין קיים מזה שנים רבות איסור על הפצת ספרים, אשר מותחים ביקורת על שלטונות המדינה, או מתבוננים בערגה על העולם המערבי. בכל העולם ידועה היכולת של המלים לעורר את ההמון מרבצו ואפילו להניא אותו לפעולה- גם כשאסור להשמיע אותן, גם כשבחוסר תשומת לב מכבסים אותן בגלל הלך הרוח הדומיננטי יותר שבתקשורת.

לכאורה גם "עם הספר" שלנו כותב כל מילה באותיות של קידוש לבנה. אנחנו נוהגים לדבר על המחדלים שמפריעים לנו וגם נהנים לעשות זאת באריכות ובכל פורום אפשרי, בקול רם ובחדרי חדרים, בקבוצות הווטסאפ ובסטטוסים מצייצים. הבעיה היא שבאותה נשימה אנחנו מצפים שמישהו אחר יתעמת עם המלים הקשות והבעיות שמאחוריהן. בדרך כלל זה יהיה העיתונאי, חבר הכנסת מהמפלגה הקטנה או הפעיל החברתי הבודד, שכנראה "אין לו חיים".

אם אכן היינו עם של "ספר", אז אלגוריות פוליטיות פרובוקטיביות היו נהפכות לשיחת היום שלנו. שורות מפתח מתוך "החוק למניעת בדידות" או "הזקן השתגע" היו מצוטטות בהודעות לעיתונות של חברי כנסת מימין ומשמאל, זוכות לקריאות חרם מצד אנשים שמרגישים מותקפים על ידן ומצוטטות בהרחבה בתכניות האקטואליה, במקום עוד תיאורי סקס מ"חמישים גוונים של אפור".

"החוק למניעת בדידות" מסתמן כמו הספר "הריאליסטי" יותר מבין השניים, עד כמה שרומן עברי המתרחש בשנת 2020 יכול להיות "ריאליסטי", דווקא משום שהוא יוצא מתוך התחושה המוכרת כל כך של אדישות. גם כאן, חי הציבור הישראלי במציאות שהוא יודע להצביע על פגמיה, אך אינו מוצא בעצמו את הדבקות או את היכולת להביא בה לשינוי.

אף על פי כן, בעולמו של שיינפלד קשה לזהות את הפרנויה האופיינית כל כך לשגרה החדשותית הישראלית. לא תמצאו כאן אזכורים לסוגיית השוויון בנטל, לטיפול בבעיית המסתננים או לסכסוך הישראלי- פלסטיני. על איומים קיומיים ופצצות אטום בכלל אין מה לדבר.

ישראל העתידית של שיינפלד היא למעשה מדינה בורגנית באופן כה מעורר חשד, שבשלב מסוים נשאלת השאלה האם היא שינתה את שמה ל"מדינת תל אביב" (עלילת מרבית הרומן, חשוב לציין, מתרחשת בכלל בירושלים). בעולם זה של בתי קפה, צימרים בצפון וחדשות ערוץ 2, מעסיקה את הציבור סוגיה מרכזית. סוגיה, שהדיון האקטואלי בה ותיק לא פחות מהשיח סביב יציאת הנשים לעבודה או האלימות בבתי הספר. מדובר, כאמור, ב-"בדידות", אותו כינוי גנאי נורא לסרבני הזוגיות, שמתעקשים על פיתוח קריירה ומגורים עם שותפים במרכזי הערים, תחת בחירת פרטנר לחיים והקמת תא משפחתי.

שיינפלד נמנע באופן מחושב מלהסביר מדוע בעצם מדובר בבעיה, מבחינה דתית, אתנוגרפית או אפיל לאומית. הוא גם לא משקיע כל כך בבחינת אחורי הקלעים הפוליטיים של ההתרחשות, שעניינה "חוק" שנועד למנוע את הבדידות. בפוליטיקה של שיינפלד אין ציטוטים דרמטיים של שרי ממשלה, אין ציטוטים דרמטיים לא פחות של חברי כנסת מהאופוזיציה ואין אפילו פוליטיקאי שמנסה לחזור בו על מנת לזכות מחדש באהבת העם. הסאטירה של שיינפלד ככל הנראה אינה מדברת על יאיר לפיד. התוצאה, אלגנטית ככל שתהיה, מרוקנת כמעט מתוכן את הסאבטקסט הפוליטי של הרומן.

מעדיף לעסוק בסוגיית הבדידות כשלעצמה. עמ' 165 מתוך "החוק למניעת בדידות" (צילום)
מעדיף לעסוק בסוגיית הבדידות כשלעצמה. עמ' 165 מתוך "החוק למניעת בדידות" (צילום)

ניכר ששיינפלד מעוניין לעסוק בבדידות כשלעצמה הרבה יותר מאשר במאבקי הכוח של הנלחמים בה או עליה. נכון שלאדם שמורה הזכות לחיות כפי שירצה, אך האם בעשותו כן הוא בהכרח מבצע בחירה נבונה? אם צורך בסיסי של אנשים הוא במציאת שותף לחיים, האם אדם שאינו מוצא שותף שכזה ובוחר בבדידות מדחיק הלכה למעשה את האומללות שלו? יונתן פכטר, צעיר ירושלמי בודד,  מתחבט שוב ושוב בשאלות האלו בשעה שהוא נאלץ לתווך בין מאבקו הפוליטי לחייו האישיים והמשפחתיים.

כתיבה שהולכת ומשתפרת במהלך הרומן ותפנית מבריקה בחייו הרומנטיים של פכטר מסייעת לרומן בסופו של דבר להתעלות מעל הסיטואציה הכביכול-מופרכת שבמרכזו. "החוק למניעת בדידות" הוא סאטירה מרירה-מתוקה על ההגדרה העצמית של צעירים בורגנים בעידן הדיגיטלי ותרבות הריאליטי. יתכן שהתייחסות כוללת יותר להווייה הישראלית ולתרבות הפוליטית הייתה מוסיפה לו גם נפח מד"בי ומסר פוליטי משמעותי יותר. מסר, שאולי לא היה חומק הפעם מעיניו הביקורתיות של קהל הקוראים הישראלי.

ואם כבר אהבה

רב-המכר "פרויקט רוזי" של גרהם סימסיון הוא סיפור אהבה בין פרופסור בגנטיקה, שלוקה בתסמונת אספרגר, ל… אישה, שכאמור עונה לשם "רוזי". גם כאן מדובר ברומן שמהדהד באופן משמעותי רב-מכר אחר של השנים האחרונות, במקרה זה "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה". שניהם, אגב, רומנים מהנים מאוד.

"פרויקט רוזי" מספר את סיפורו את פרופסור דון טילמן, אדם שרגיל לנהל את חייו לפי שעוני עצר ושאלונים כמותניים, ומחליט לקחת על עצמו דווקא את הפרויקט הבלתי רציונאלי לכאורה של מציאת שותפה לחיים. במהלך הפרויקט נקראת דרכו של הפרופסור הדקדנט דווקא ידידתנו הברמנית רוזי, וכמובן שהקלפים נטרפים באחת. מדוע? המחמאה הגדולה ביותר שמעניק טילמן לרוזי בפגישותיהם הוא שהיא אישה יפה, מה שאומר שהוא ככל הנראה בחר בה לפי נתונים הניתנים לאומדן חיצוני.

הקומדיה הרומנטית והצפויה שבמרכז הרומן נשענת על הניגוד אותו מהווה רוזי לכל תכונותיו של טילמן. כדי כך, היא מתוארת ברומן כמאחרת כרונית, מעשנת ובעלת עבר בעייתי במידת מה. מעבר לכך, בין השורות, היא גם מסתמנת כאדם לא יציב ואנוכי, שעל אף כוונותיו התמימות נוטה לנהוג באימפולסיביות ולגמול בקולניות דווקא לאלו שחפצים ביקרו.

בניגוד לפרטנות הרבה בה מתואר נתיב מחשבותיו של טילמן, למחשבותיה של רוזי אין אנו זוכים בגישה במהלך הרומן. את הקלישאה על המוח הנשי כולנו מכירים, אך במקרה של רוזי אנחנו אפילו לא מצוידים בסריקת MRI  ספרותית. בשעה שטילמן נאלץ שוב ושוב להתנצל, להתרוצץ ממקום למקום ולכפר על מעשיו הנמהרים בכוח אהבתו המוצהרת, מדמותה של רוזי אין למחבר ציפיות מעין אלו. לאורך כל הרומן היא אינה מסבירה את מעשיה, ולא מסתמן מהרומן שישנה הנחה בקיומו של הסבר כזה.

כל שמצופה מרוזי, כמושא אהבה בקומדיה רומנטית שנכתבה על ידי גבר, הוא להיות יפה, ולאתגר במידת מה את הגבר שלצדה. היא אינה שותקת, אך גם אינה מדברת בקול שאתו יכולות נשים אחרות להזדהות. כביכול, על אף הבעיות הנפשיות שמהן היא כנראה סובלת, אנו אמורים לשבח את הגיבור על נכונותו לחזר אחריה, ולהריע לו כאשר הוא נוחל הצלחה וזוכה להיענות. בנוסף אנחנו אמורים להניח, מטבע הדברים, שמערכת היחסים שלהם גם תייתר את הצורך בכל טיפול נוסף בבעיותיה של רוזי, כמו התחברות לנשים אחרות, שכל קשר יציב איתן אינו מופיע כלל ברומן. אולי בעצם עדיפה כבר הבדידות.

המלצה בקטנה

באחרית הדבר לספרה החדש כותבת המשוררת המוערכת יערה שחורי כי הוא נולד מתוך רעיון לכתוב גרסה מודרנית למעשיית "החלילן מהמלין". הפעם, לא סרטון ויראלי ביוטיוב בו רודפים מאות ארנבים אחר צעירה יפנית, אלא מעשייה מלנכולית על עולם שבו שלחו ההורים את ילדיהם מעליהם, ואז שכחו מקיומם.

הנובלה שבשמה נקרא הספר מתפקדת גם כמעין גרסה מערבית לרומן דיסטופי אחר בשם דומה, "שנות השפע" של צ'אן קון-צ'ונג. שחורי מתארת גם הפעם חברה שבעה למראית עין, שמדחיקה עבר אלים באמצעות הווי בורגני ותרבות צריכה הגובלת בנוירוטיות.

המופלא אצל שחורי הוא האופן שבו היא נותנת לשירה שלה לתפקד כפרוזה. הדימויים היצירתיים ביותר שלה מגולמים לתוך המציאות המנומנמת, סודקים את מראית העין הקולנועית באמצעות יצירת שעטנז של יופי עם כיעור וגועל עם ניקיון כפייתי. בד בבד נשמרת שחורי שלא לדרדר את השימוש המשוחרר בשפה לפאתוס, ואינה מאיצה בגיבורה צרת-המחשבה שבחרה להתמודד מוקדם מדי עם הנושא הכואב שבמרכזה של הנובלה.

כפועל יוצא מכך, דומה הקריאה בנובלה "שנות החלב" לקריאה של בלדה, שירת קינה העוסקת הפעם באישה שאינה מסוגלת לזכור את בנה ולכן מתמקדת באבל על האימהות כשלעצמה. זוהי קריאה שמחוללת אימה באותה מידה שהיא מעוררת חמלה ואמפתיה, והתוצאה מרגשת עד מאוד.

המבקר, אתה מדבר בינארית? על ביקורת הספרות בתרבות הדיגיטלית

כאשר התואר הראשון שאליו את לומדת, במקרה שלי מסלול הכתיבה היוצרת של החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, דורש ממך היקף לימוד של 64 שעות סמסטריאליות, לעומת 52 שעות בלבד שדורש המסלול הכללי באותו חוג, את מניחה שיש לזה סיבה טובה, ושלסדנה בביקורת ספרות תפקיד משמעותי בהכשרתם של אלו החולמים להיות סופרים. ישנה רק בעיה אחת- בשלוש השנים שבהן למדתי באוניברסיטה, סדנה זו מעולם לא הועברה. וכשהערנו על כך למזכירות החוג, הוצע לנו להחליף את הסדנה החסרה בקורס אחר, בעל "אופי תיאורטי" על מנת שישתקלל על חשבונה. אני זוכרת כיצד עברתי במשך שעות ארוכות על שנתוני החוגים השונים במדעי הרוח, עד שנמצא הקורס המיוחל, שהיה דווקא לא רע בכלל, אם כי כל קשר בינו לבין ביקורת ספרות היה מקרי במקרה הטוב.

מדוע דווקא קורס תיאורטי "יבש" כביכול, נטול נגיעה יצירתית או מעשית, אמור להחליף את מקומה של סדנת הביקורת? זוהי כנראה שאלה שעליה תוכל רק האוניברסיטה להשיב. ד"ר יובל דרור, ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית במכללה למנהל (ולשעבר גם מרצה שלי באוניברסיטה), כנראה לא היה משיב על שאלה זו, אלא משנה את מהות השאלה. ברוח המפגש של עיתון "הארץ", "בין ספרים למספרים", שבו השתתף דרור ביום חמישי האחרון, היה הלה משיב שקודם לכן עלינו לחשוב מדוע מלכתחילה אנו מניחים שמלאכתו של המבקר רלוונטית לתרבות הקריאה של ימינו, בשעה שהכלח כבר מזמן אבד עליה. הלכה למעשה, טען דרור, המבקר מת. כמו "המחבר",שהגולל על קברו נסתם ממזמן, גם "המבקר" הוא לאו דווקא אדם ספציפי אלא מוסד חברתי, וככזה הוא שואב את כוחו מתוך סמכות. על כן, "מבקר" אינו אמור לייצג רק את עמדתו האישית לגבי יצירתו של האחר, אלא להיות בעל כוח לגרום לאחרים לקבל את עמדה זו, ולהוות "מנהיג דעה" בתחומים מסוימים, כמו ספרות.

מדבריו של דרור לא משתמע בהכרח שהיום אין "מנהיגי דעה", אלא שהם בהחלט לא נבחרים על ידי עורכי העיתונים ולא מחילים את כוחם באופן חד כיווני על קהל הקוראים שלהם. "מנהיגי הדעה" הספרותיים של היום גם לא נדרשים בהכרח להשכלה הומנית רחבה בעבר, כפועל יוצא מהמגמה האנטי הומנית שבה נוקטת כיום האקדמיה עצמה. "מנהיגי הדעה" לחילופין, נבחרים על ידי הקוראים עצמם מתוך עמודי הפייסבוק או המכרים שלהם ונאלצים להיאבק על שימור כוחם במדיום רב-כיווני, שבו הקוראים מזינים את העדכונים התכופים שלהם במשוב בלתי פוסק.

ביקורת ספרות (via Cartoonstock)
ביקורת ספרות (via Cartoonstock)

יש כמובן גם את העניין של הפיכת הספרות מאמנות לתעשייה, ואת המרת איכותה למונחי שוק, אם כי אני לאו דווקא מציעה להסתכל על תמורה זו כשלילית. קשה להתעלם מכך שביקורת לא נוצרת אך ורק מהיצע, אלא גם מביקוש. בעידן של שפע מוצרים ושפע גירויים, אנו זקוקים לביקורת שתסייע לנו לברור את המוץ מן התבן, תמקד אותנו ותעניק לנו תחושת ביטחון, באמצעות מראית עין של אובייקטיביות. אנו זקוקים לאנשים שאנחנו מכירים ובוטחים בהם, המוכרים בחנויות הספרים שאנחנו מבקרים בהם, החברים שדומים לנו בתחומי העניין ובתחביבים, הבלוגים שאנחנו מנויים עליהם, שיסייעו לנו להשליט סדר והיררכיה במציאות.

בתקשורת אוהבים להלעיז תכופות על אותם "ממליצים", בעיקר מהסוג הראשון, להאשים אותם בבורות ובקבלת טובות הנאה כלכליות מחנויות הספרים, ולא פעם גם סתם בהיעדר שירותיות. כמוכרת לשעבר ברשת ספרים, הטענות הללו מוכרות לי היטב. יחד עם זאת הניסיון מוכיח, כי כאשר לקוחות היו נכנסים לחנות שבה מכרתי, לעתים נדירות בלבד היו מצטטים לי את רשימת רבי המכר או את הביקורות בעיתונים, ופעמים רבות הרבה יותר היו משוטטים בחוסר אונים מסביב לבמות התצוגה. לאחר מכן היו קוראים לי, אף שאינם מכירים את שמי ואת טעמי בספרות, ומבקשים הכוונה והמלצה על ספרים לאנשים ספציפיים, או מציאה של אוצרות ספרותיים בלומים שרק אני אמורה הייתי להכיר. בסיכומו של דבר מראה מבחן התוצאה, שכאשר הייתי מדביקה לכריכתו של ספר שני סוגי ביקורות, היו בכל מקרה הלקוחות בחנות מעדיפים את המלצתי שלי, שנכתבה על גבי פתק ובכתב יד, מאשר את המלצתו של מבקר ספרות בעל שם, שהודפסה על גבי גזיר עיתון. המבחן הנ"ל, כפי ששמתי לב, בא גם לידי ביטוי באסטרטגיית השיווק של הוצאות הספרים עצמן. אם בעבר די היה בחלוקת עותקים חינמיים של ספרים למבקרי ספרות על מנת להגביר את החשיפה ונתוני המכירות, הרי שכיום שולחת ההוצאה את הסופרים עצמם להיפגש עם מוכרי הספרים, להסביר להם על אודות מפעל חייהם הספרותי ולבקש מהם לסייע בהבאתו לתשלום בקופות.

יוצא מכל אלה, שאם כיום כבר ישנה הסכמה שהביקורת במוספי הספרות איבדה מכוחה, הרי שבאותה מידה ניתן גם להסכים שביקורת אחרת פשוט תפסה את מקומה. מדובר על אותה ביקורת, שאותה אנחנו קוראים לפני שאנחנו לוחצים על כפתור בקינדל או מרימים את הספר מדוכני חנויות הספרים. ביקורת, שנכתבה על ידי אנשים שאנחנו לא אפילו לא יודעים את שמם, לא כל שכן מדוע הם ממליצים על ספר זה ולא על אחר, ועדיין אנחנו בוטחים בהם מספיק כדי "לזרום" עם חוויית הקריאה שהם מבטיחים לנו ולרכוש את הספר המומלץ. ד"ר אלון הסגל מהמכון לחקר האינטרנט היה משתמש במקרה המבחן שלפיו אנשים בוחרים לקנות ספרים באתר "אמזון", שיטת הכוכבים והמלצות הtop critic, כדי לטעון שמדובר במעין גלגול מודרני של הסתמכות על "חוכמת ההמונים". כלומר, ההנחה שמוצר מסוים בהכרח ינחל הצלחה כתוצאה מהאמונה שיש בו אצל חלק נרחב בקהל. אותה הנחה, ראוי לציין, רווחת באותה מידה עבור הספר למכירה באתר ועבור הביקורת שממליצה עליו. זאת, מתוך הנחה סמויה שהקהל למעשה רוכש את הספר בהסתמך על נכונותו "לקנות" את הנאמר בביקורת (הרי גם לביקורות, ככלות הכול, ניתנים ציונים על סמך המידה בה הן מתגלות כ"מועילות"). סופרים ישראלים רבים, שספריהם נמכרים כיום באופן ישיר דרך אתר "אמזון", היו ככל הנראה מסכימים עם טענתו של הסגל. יחד עם זאת, דבריו של הסגל מתעלמים לדעתי ממשתנה חשוב, והוא טשטוש הגבולות שבמסגרת מלאכת הכתיבה הספרותית כשלעצמה. במקרה הספציפי של שוק הספרות, בא טשטוש הגבולות לידי ביטוי בהבחנה המתערערת בין כה וכה שבין צורתה של הספרות כטקסט גולמי, לבין אותה הצורה של הביקורות שנכתבת כתגובה בעקבותיה. במילים אחרות, האיום העיקרי על כוחה של ביקורת הספרות נוצר דווקא מתוך הפיכתו של המבקר למעין "סופר" בפני עצמו, שיצירותיו מסבות בה בעת עניין, הנאה ותרומה לסיפוק צרכיו של קהל הקוראים הרחב.

במבט לאחור, זהו למעשה גלגול חדש של הקושי שכביכול מאז ומעולם נתקלה בו ביקורת הספרות, על אחת כמה וכמה זאת שנכתבת בעברית ובעקבות סופרים ישראליים. הביקורת, שלמעשה מאלצת אדם משדה מקצועי מסוים לכתוב באופן אובייקטיבי לכאורה על עמית שלו, מבלי לחסוך שבטו מצד אחד ומבלי לחסל את קשריו בתחום, מצד שני. אחת הסיבות לקושי זה, ראוי לציין, היא היותם של מבקרים רבים סופרים או עובדי הוצאות ספרים בעצמם, ולפיכך—הקונפליקט שבו הם מתחבטים בינם לבין עצמם, כאשר הם נדרשים לכתוב על עבודתו של האחר. האינטרנט למעשה הרחיב את אותו תחום מקצועי, שבו נותרנו לשוטט אותן הנפשות, הבלוגרים, המוכרים ותולעי הספרים הוותיקים, אשר מכירים זה את זה מימים ימימה. כל שהשתנה הוא ביזור הכוחות שבין הצדדים השונים, וכתוצאה מכך—גם התעצמות המאבק הניטש ביניהם.

דבר אחר ומשמעותי בהרבה שהשתנה, הוא מוסד הקריאה. גם מדיום הקריאה, כמו הכתיבה, נעשה לרב-כיווני ומה שניתן היה לשווק בעבר כיצירה ספרותית גדולה, נתפש כיצירה שכזו רק עבור קהלים מסוימים, שאליהם ניתן להגיע דרך פילוח, בשפת משתנים מתמטיים אלו ואחרים. היום לא די לומר לקהל הלקוחות ש"סטונר" הוא יצירה ספרותית גדולה, אלא יש להצביע קודם לכן על יצירה עברית מוכרת, כמו "שירה" של עגנון. כפי שאמר הסגל, קהל הקוראים שואף יותר מתמיד להציץ בחלונית Customers Who Bought This Item Also Bought. הוא משתוקק ששוק הספרים יכיר אותו וימליץ לו על תוכן ההולם אותו באופן אישי, בלי קשר לטעמו של מבקר זה או אחר, או אפילו לטעמו של קהל משתמשים מסוים, שהקשר אליו לא הוכח דרך רכישות קודמות באתר. כפועל יוצא מכל אלה, ומשום שכולנו עוסקים בקריאה, בכתיבה או בביקורת, זה לא באמת משנה מי האדם שאחראי להזנת הנתונים, אלא מה הגורם שמתווך בין הצדדים השונים ומכריע את המאבק. באופן אירוני, דווקא בשלב זה אנו נפגשים בגורם לא אנושי, שאינו מכיר במבקרים ולכן לא מתאבל כהוא זה על מותם. אתם אולי אינכם מכירים את שמו וטעמו הספרותי של האלגוריתם, אבל הוא מכיר אתכם מצוין.