כל ספר הוא דלת: ביקורת על "ספריית חצות"

מה הייתם עושים אחרת, במבט לאחור? גיבורת הרומן של מאט הייג זוכה לחזור בה מכמה בחירות כדי לראות איך היו נראים חייה בנסיבות אחרות. התוצאה פחות מאירת עיניים מכפי שהיא רוצה להיות, אבל עדיין מצליחה להרחיב את הלב

בימים אלה הסתיימה אחת הסדרות המצוירות המצליחות ביותר של מארוול, לא נתון מובן מאליו עבור ענקית הקומיקס שרבים מאתנו גדלו על הסדרות שהפיקה לגיבורי העל ספיידרמן ואקס מן. מדובר בסדרה "מה אם?" שכל פרק שלה מתאר מה היה קורה לו אחת הדמויות ביקום הקולנועי של מארוול (זה של סרטי "הנוקמים") הייתה מבצעת בחירה קצת שונה, מגיעה למקום שלא הייתה אמורה להיות בו, או מגלה שאירוע מסוים מתגלגל אחרת מכפי שתכננה.

ביקורות אחרות בבלוג על ספרים שיצאו לאחרונה:

השאלה עצמה, "מה אם…?", פותחת את הדלת לעשרות ומאות סיפורים, חלקם מעניין יותר מהסיפור המקורי (הפרק המופתי על קילמונגר), וחלקם מסתיימים יותר או פחות טוב עבור הגיבורים (ויש גם שני פרקים שמביאים את העולם עצמו אל סיומו). אבל כוח המשיכה המהותי של סיפור שמתחיל ב-"מה אם?" הוא היכולת להאיר בפרטי פרטים על הסיפור המקורי, תוך חשיפת שאלות חדשות, צדדים לא מוכרים באופי של הדמויות, או אמת אחרת שהסתתרה כל אותה עת מתחת לפני השטח.

הטריילר של "מה אם?"

אנחנו שואלים את עצמנו "מה אם?" כל הזמן: מה היה קורה לו היינו בוחרים בשותף או שותפה אחרת לחיים, אם היינו מקבלים הצעת עבודה כזאת או אחרת, אם היינו מחליטים להמשיך לתארים מתקדמים, לעשות ילדים (או לא לעשות אותם), לעבור לחו"ל, או להתמיד בתשוקה אחרת שזנחנו מאחור. מטבע הדברים, לעולם לא נדע את התשובות לשאלות הללו, פשוט מפני שאין לנו אפשרות לחזור אחורה בזמן, לשנות את הבחירה שעשינו ולצפות בתוצאות.

גיבורת ספרו של מאט הייג, "ספריית חצות", מקבלת את האפשרות הזאת. ברגע שבו היא נמצאת בין החיים למוות, היא מקבלת הזדמנות נדירה להביט לאחור על חייה ולראות מה היה קורה לו הייתה בוחרת אחרת. כל שעליה לעשות הוא להעלות אפשרות מסוימת, לפתוח את הספר הרלוונטי, ולחוות יום או יותר בחיים אחרים – מבלי שלדבר יהיו כל השלכות על העתיד כפי שתבחר לעצב אותו.

עטיפת הספר

לגיבורה, נורה, יש לא מעט בחירות להתחרט עליהן. היא רווקה בת שלושים וחמש שחיה לגמרי לבד, אחרי שהחתול שלה מת בתאונת דרכים. רגע לפני שהחליטה לשים קץ לחייה, היא פוטרה מחנות תקליטים. לפני כן, היא אכזבה לא מעט אנשים שתלו בה תקוות – את אביה, שקיווה שתהפוך לאלופת שחייה אולימפית; את אחיה, שרצה להקים איתה להקת רוק; את מורתה לשעבר, שציפתה שתהפוך לחוקרת קרחונים; ואת בן זוגה לשעבר, שזנחה רגע לפני החופה.

ב-"ספריית חצות", נורה חוזרת לכל אחת מהבחירות הללו בניסיון לברר מה היה קורה לו הייתה נוהגת אחרת. חלק מהבחירות חושפת בפניה חיים מעניינים ואף טובים למדי. חלק קצת פחות. לרוב האפשרויות היא לא ממש מתחברת, פשוט כי נורה שחיה את אותם חיים היא אדם שונה מנורה שרק דוגמת אותם. ועדיין, מרתק ומשעשע לצפות כיצד משחק התפקידים מתנהל, במיוחד כשנורה "האמתית" מנסה לאלתר דיאלוגים ולמלא חורים בעלילה מבלי שאף אחד יחשוד שאין לה מושג מה נורה במציאות הזאת עושה, איפה היא גרה, או במה היא עובדת.

מספר הבחירות שנורה יכולה לדגום מוגבל. ברגע ששעון הספרייה לא מורה עוד על חצות (מה שאומר שנורה אינה נמצאת עוד בין החיים למוות), הספרייה כבר לא זמינה לשימוש. כתוצאה מכך, נורה בעיקר דוגמת את הבחירות הגדולות והמשמעותיות שעשתה. היא לא בודקת, נגיד, מה היה קורה לו הייתה מאחרת לרכבת (כמו גווינת' פאלטרו בסרט "דלתות מסתובבות"), או יוצאת להפסקה בדיוק כשלקוח מסוים נכנס לחנות. זה היה מבחינתי פן טיפה מפוספס של הרומן, כי כפי שהמחישה "מה אם?" של מארוול, חלק מההזדמנויות הפחות צפויות בחיים מגיעות דווקא ברגעים בנאליים למדי.  

פספוס נוסף מתרחש כשנורה מרגישה החמצה בחיים אלה ואחרים בגלל אירועים חיצוניים שהביאו למותם של אנשים שהיא אוהבת. גם באותם חיים, לנורה לא הייתה השפעה על אותם אירועים. היא לא הייתה יכולה להציל את אותם אנשים, גם לו הייתה מנסה ומכאן, ההחלטה שלה שבחירה מסוימת לא הייתה מוצלחת רק משום שדמות מסוימת לא נמצאת שם, הייתה מיותרת בעיניי.

"ספריית חצות" גם מגזים לפעמים בגודל ההצלחה שהוא משווה לנורה לו הייתה עושה בחירות כאלו ואחרות. כולנו יודעים שגם אם נחליט ללכת בכל הכוח על כיוון מקצועי מסוים, או נתמיד בתשוקה מסוימת, לא בטוח שנגיע להישגים. גם אנשים שמתאמנים כל חייהם לאולימפיאדה מסיימים לפעמים את הקריירה בבינוניות. רק תראו את המתעמלת המסכנה שהפסידה ללינוי אשרם. זה לא המקרה עבור נורה, שמגלה שכל אחת מהבחירות האחרות שעשתה הייתה יכולה להתגלות כהצלחה מסחררת. יכול להיות, כמובן, שנורה היא אדם מוכשר במיוחד. אבל גם אנשים מוכשרים נתקלים לפעמים במכשולים, או אתגרים בלתי צפויים, שהופכים את ההצלחה לקצת פחות מובנת מאליה. קצת חבל שנורה לא נתקלת או נזכרת במכשולים ואתגרים שכאלה באף אחד ממסלולי החיים שהחמיצה.

העיקר שתהיי מאושרת

על מה שנורה מפספסת בחוויות, היא משלימה בהתפתחות כאדם. היא לומדת להשלים עם הבחירות שלא עשתה כדי לעמוד בציפיותיהם של אחרים, ומנגד, להבין מה היא רוצה עבור עצמה. ההתגבשות שלה רציפה ומגובשת יותר מאשר מה שהייתה עוברת לו הייתה אכן מתחתנת עם החבר הדוש שלה, או מחליפה קריירות כל יומיים, והיא אפילו קצת גרמה לי להצטער שבחיים שמחוץ לרומן, אין הזדמנויות לעבור תהליכים שכאלה. כלומר, מבלי להיחשב לאדם מאוד מאוד לא יציב.

אפשר להתווכח על הבחירה שנורה עושה בסוף "ספריית חצות". מבלי לספיילר, זאת הייתה מבחינתי בחירה שרק סופר גבר היה עושה עבור גיבורה נשית. אבל מבחינה ספרותית זה עובד, ואפילו מרגש. אי אפשר שלא לשמוח עבור אישה שלומדת מה עושה אותה מאושרת והרי בסופו של דבר, אושר הוא מה שכולנו שואפים אליו, בכל שלב בחיים.

בהתאם לכך, "ספריית חצות" הוא ספר שלכאורה מדבר על בחירות והמשמעות שלהן, אבל בסוף הבחירות שמופיעות בו משמשות כפונקציה של ניסוי וטעיה בחיפוש אחר אושר. מושג חמקמק, שהספר מתפלסף עליו לא מעט, אבל לא אומר כל כך הרבה. הוא אומר הרבה יותר לגבי החיפוש האינטנסיבי אחר אותו אושר, ובעיקר על ה-"למה" ששולח אותנו לעשות את מה שאנחנו בוחרים, ובסופו של דבר גם מעצב אותנו כבני אדם. זה ספר שיגרום לכם להרגיש קצת יותר שלמים עם מי שאתם, ובתקופה שבה אנחנו נמצאים, גם זה לא דבר מובן מאליו.

ציון: 4/5

"ספריית חצות" מאת מאט הייג (2021). תרגום: ניצן לפידות. הוצאת מודן והוצאת הכורסא, 296 עמ'

גורלה של קיסרית

מחשבות על The Great, "קיסרית" של שאן סה ושאר קיסריות שהאמת לגביהן היא בחלקה השערה ובחלקה בדיה

The Great, הדרמה הקומית התקופתית היחסית חדשה של hulu (יחסית, כי בימים אלה כבר סיימו לצלם את עונתה השנייה), מתהדרת בסלוגן an occasional true story. זאת גרסה כמעט פיקטיבית לחלוטין לסיפורה של יקטרינה הגדולה, הקיסרית הרוסייה שסיפחה למדינה שטח עצום והייתה ידועה בגישתה הנאורה, שבאה לידי ביטוי בשלל רפורמות ליברליות.

הקשר הרופף בין קתרין הטלוויזיונית ליקטרינה ההיסטורית הוא סוד הכוח של הסדרה, וגם הסיבה העיקרית לביקורת כלפיה. מי שיצפה לראות כאן גרסה רוסית של "משחקי הכס" ימצא את עצמו צופה במשהו שדומה יותר ל-"ברידג'רטון". חצר המלוכה של טוני מקנמארה, יוצר הסדרה שביסס אותה על מחזה שכתב עשור קודם לכן (וחתום גם על התסריט של "המועדפת"), הוא מקום הדוניסטי יותר מאשר מאיים. יש בו יותר מקום לקללות מאשר לפוליטיקה והניאוף שכיח בו תחת כל עץ רענן. יתרה מכך, במקום רוסית מדברים כאן אנגלית במבטא בריטי, ואת חצר המלוכה מאכלסות דמויות שקוראים להן "ארקדי" או "ניקולאי", אבל גוון עורן אינו לבן.

עוד פוסטים על סדרות טלוויזיה:

המשכתם לקרוא? יופי. כי גם הדמיון בין קתרין הבדיונית ליקטרינה ההיסטורית נעצר בשם. בעוד הקיסרית המקורית נולדה בפולין (לשעבר פרוסיה), קתרין היא אוסטרית. בעוד יקטרינה החזיקה מאהבים רבים, קתרין חשה אשמה מלהחזיק במאהב אחד. ועוד לא דיברנו על ההפיכה שהפכה את יקטרינה ליקטרינה הגדולה, שהתרחשה בהצלחה כשיקטרינה הייתה בת כ-33. כלומר, 18 שנים לאחר נישואיה לקיסר פיוטר. בסדרה, דמותה של קתרין (המגולמת בכישרון רב על ידי אל פאנינג) מתחילה לרחוש מזימות עוד בטרם מלאו לה 20.

10 מהדיוקים והאי-דיוקים הבולטים בסדרה:

קיסרית לא נולדת, היא מחותנת

על מה שנעדר ממנה בדיוק ההיסטורי, The Great מפצה בסיפור עלייה לגדולה שמתחמק מקלישאות כמו מכוסות יין מתנפצות אחרי ברכת "נזדרוביה" (Huzzah, באנגלית של הסדרה). קתרין של The Great מגיעה לממלכה בתור נערה עם קונספציות רומנטיות שגויות לגבי הגבר שאתו היא הולכת להתחתן, ועוברת מסע שבמהלכו היא מקבלת על עצמה שליחות להביא לרוסיה את בשורת הנאורות, מבלי להבין שרוסיה אולי לא מוכנה (או רוצה) לקבל אותה בשלב הזה.

זה גם השלב שבו הסדרה מתחילה גם לבקר את קתרין על השאפתנות שלה, שמתגלה לעתים כמנותקת מהמציאות, כפזיזה או ככזאת שדורשת מהסובבים אותה לשלם מחיר יקר ולא הוגן. קתרין מתגלה גם כאחת שלא מסוגלת לנהוג באלימות, תכונה שנדרשת מכל מהפכן בהיסטוריה שלפני העת המודרנית, על אחת כמה וכמה במקום רב תהפוכות כמו משפחת המלוכה הרוסית. וחשוב מכל, קתרין לא יודעת למה בעצם היא רוצה להיות שליטת רוסיה, חוץ מהעובדה שהיא לא אוהבת להיות נשואה לפיטר ושבספרים שהיא קוראת, לרבות "הנסיך" של מקיאוולי, העולם יכול להיות מקום יפה יותר. בכמה מהסצנות היא מסבירה "אני אוהבת את רוסיה", אמירה שזוכה ללעג רב מהסובבים אותה, לא רק משום שקתרין אינה רוסייה, אלא משום שברור שהיא לא באמת אוהבת את המדינה שאליה הגיעה.

מה יקרה כשקתרין אכן תשיג את הכתר? נקודה למחשבה:

לא בכדי, מי שבקלות גונבת לקתרין את ההצגה היא אליזבת (ברלינדה ברומילו), דודתו של פיטר. לאורך כל הסדרה, אליזבת עושה רושם של אדם רגיש ואפילו טוב לב, תכונה לא מובנת מאליה בממלכה שמתייחסת למותם של חיילים ומשרתים בתור היפטרות ממטרד. היא מוטרדת ממראות המלחמה עם השוודים ולא מהססת להרביץ מוסר בפטר ובקתרין כשהם חוזרים להתעסק בשיגעונותיהם הפרטיים. מעבר לכך, היא לא מפחדת מאלימות, ואף לא מהססת לנקוט בה כשנראה שקתרין קופאת על השמרים. מדוע קתרין לא השקיעה אפוא את מרצה בלהפוך את אליזבת לקיסרית? או להסתמך עליה בתור שותפה להפיכה? הפשרת היחסים ההדרגתית ביניהן רק מראה שכשזה נוגע ליכולת של נשים להסתמך אחת על השנייה, דרך ארוכה עוד לפנינו.

קיסרית נידונה להיות מוקעת

אולי אפילו ארוכה מכפי שחושבים. צפייה ב-The Great הזכירה לי את וו דזה טיין, קיסרית היסטורית אחרת, שדמותה היוותה השראה לרומן "קיסרית" של שאן סה. וו דזה טיין, שנבחרה לשמש כפילגש של הקיסר טאיז-דונג בהיותה בת 13, פילסה אט אט את הדרך לשלטון ולבסוף הייתה לאישה היחידה שנשאה בתואר "קיסר סין". כלומר, לא באופן סימבולי ולא כהחלפה לגבר (אב או בעל) שהלך לעולמו.

כריכת "קיסרית" של שאן סה (כנרת זמורה ביתן)

כמו יקטרינה הגדולה, גם תקופתה של וו דזה טיין התאפיינה בשגשוג חסר תקדים. הקיסרית סלדה מהמינויים הפוליטיים שאפיינו את הקודמים לה בתפקיד והחליפה את אנשי החצר במלומדים ובמשכילים. היא עודדה את המסחר עם מדינות אסיה והמזרח התיכון ובזכותה האימפריה הסינית רק הלכה וגדלה.

אבל וו דזה טיין לא עשתה לעצמה בני ברית רבים, ולבסוף היא הודחה על ידי היועצים שדרשו ממנה לוותר על כסאה. בימיה האחרונים, מתואר בספר איך צפתה בעיניים כלות כשבניה התקוטטו ולבסוף קטלו זה את זה במריבה על הכתר. אחרי שמתה בשיבה טובה השתרר בממלכה כאוס. שלושת ממשיכיה בתפקיד נשארו בו למשך חמש שנים, שנה ושנתיים בלבד. הקיסרות התפלגה לחמש ממלכות, שלפי הספר "גוועו כל אחת בתורה".  

יתרה מכך, אם הייתה ציפייה ששלטון הקיסרית יהווה תקדים לשלטונן של נשים אחרות בממלכה, הרי שהביקורת שנמתחה על וו דזה טיין עם השנים סתמה עליו את הגולל.

"הקיסרים המשיכו לקיים את תחרויות המנדרינים שייסדתי והשתמשו בתיבת האמת שהמצאתי… אלא שהפכתי לסמל הסטייה הנשית… ברבות הימים איבדו האמיתות את תוקפן והשקרים הכו שורש… נשים אחרות שלטו מאחורי הווילון. נשים אחרות משלו בקיסרות, אבל אף אחת מהן לא ייסדה שושלת".

עמ' 347

למרבה האירוניה, גם המשותף לסיפוריהן של יקטרינה הגדולה ושל וו דזה טיין הוא שהאופן שבו מספרים אותם מורכב משילוב של אמת ובדיה. ככה זה, כשהיסטוריונים רבים משאירים חלקים רבים בסיפורך מושחרים רק משום שאת אישה. אבל לשתי הנשים לא היו גיבורות אחרות בסיפורים שלהם, או לפחות בנות ברית שיוכלו להמשיך לספר את סיפוריהן באופן שיעשה איתם צדק. כך נותרנו עם עוד טרגדיות על שלטונות שבאו לקצם בלי שנמצאו להם יורשים ראויים, או לכל הפחות מי שילמד מההישגים בתקופה שעוד ניתן היה לשחזר אותם.

קיסרית (2007) מאת שאן סה. תרגמה מצרפתית: רמה איילון. הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 349 עמ'

עד שכל המדינות יהיו ירוקות: ספרי מסעות לקרוא בסגר

בחלוקה לפי יבשות שהטיסות אליהן בוטלו

כשכתבתי לפני חצי שנה את הפוסט על ספרים לקרוא בעידן הקורונה, הייתי בטוחה שתוך כמה חודשים, לא אזכור מדוע כתבתי את הפוסט הזה, או למה חשבתי שהסגר יאפשר לאנשים להשלים רשימת קריאה ארוכה כל כך. אבל זה היה לפני שהבנו סופית ש-2020 תהיה שנת הקורונה, ושכל תכנית שלא יכולה להתקיים בצל המגיפה – תיגנז או תתמסמס, כמו פתית שלג ביום חמסין. בין אותן תוכניות אפשר למנות את הטיסה שלי ליפן, שכביכול קיבלתי עליה ואוצ'ר אחרי שבוטלה, לו רק מישהו בחברת התעופה היה עונה לי לטלפונים.

עוד פוסטים עם רשימות קריאה:

מה שנותר הוא להניח לספרות לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב: להפעיל את הדמיון. כלומר, לגרום לנו להרגיש (בין השורות) שאנו נמצאים במקום אחר, בתקופה אחרת ובנעליהם של אחרים. לא משנה היכן תכננתם לטייל בחגים, ריכזתי רשימה של ספרים מומלצים שלפחות למשך סוף שבוע אחד, או כמה שעות מדי יום, תגרום לכם להרגיש שאתם בכל זאת לומדים להכיר מקום אחר בעולם (או לכל הפחות, את ההיסטוריה שלו) קצת יותר טוב.

סין העתיקה:

קיסרית/ שאן סה – רומן היסטורי אלים ופרובוקטיבי למדי המבוסס על סיפור חייה של וו דזה טיין, האישה היחידה בהיסטוריה שנשאה בתואר קיסרית סין.

גשר ציפורים / בארי יוגארט – פנטזיה אפית כיפית, חכמה ומצחיקה המתרחשת בסין העתיקה שלא הייתה מעולם. 

האדמה הטובה / פרל ס. בק – סאגה משפחתית על ימי שקיעת האימפריה שזכתה בפרס פוליצר ולא תשאיר עיניים יבשות.

a temple in ancient china
סין העתיקה כפי שכבר לא נראה השנה (Photo by Markus Winkler on Unsplash)

יפן המסורתית:

פסיעות על רצפת הזמיר / ליאן הרן – הספר הראשון בטרילוגיית האוטורי, שהפכה לרבת-מכר גם בישראל.

זכרונותיה של גיישה/ ארתור גולדן – סיפור חייה של הגיישה ניטה סאיורי ואהבת הבוסר שלה כלפי גבר המכונה "היושב ראש".

ספינות טרופות/ אקירה יושימורה – ספר שכללתי גם ברשימת "ספרים לעידן הקורונה" והוא מומלץ בלי קשר, בשל הרושם החזק שמותירים 190 עמודיו הצנועים.

a red shrine in japan

אירופה הקלאסית:

האמן ומרגריטה / מיכאיל בולגקוב – הספר שהמציא את ז'אנר "הפנטזיה האורבנית" מאפשר לשטן ללכת ברחובות מוסקבה, עת ששולט בה רודן בשם סטאלין. 

ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור/ מארק טווין – כשמו כן הוא, מתאר מסע מפתיע בזמן של ינקי חביב לחצר המלך ארתור והרפתקאות משונות ושנונות שהוא נקלע אליהן.

המיתולוגיה הנורדית / ניל גיימן – עיבוד מודרני למיתולוגיות שכולנו מכירים, בעיקר בזכות סרטי הקומיקס של מארוול.

a grey metal post lamp
קריאה לאור עששית (Photo by Alexander Schimmeck on Unsplash)

ארה"ב:

אלים אמריקנים/ ניל גיימן – פעם שנייה ניל גיימן, והפעם זה הרומן המונומנטלי שלו, ששולח את האלים הנורדיים להיקרות בדרכו של גיבור מסתורי בשם "צל".

בדרכים/ ג'ון קרואק – רומן הביכורים של קרואק שראה אור ב-1957 ומתאר את זיכרונותיו מטיולים שערך בדרכים לרוחבה של ארצות הברית.

חלום קדחת/ ג'ורג' ר"ר מרטין – או כל רומן עם ערפדים שמתרחש בדרום ארה"ב, ולראיה סדרת "דם אמיתי" של שרלין האריס או Lovecraft Country (כמו סדרת הטלביזיה באותו שם) של מאט ראף, שנוצרה גם בהשראת סיפוריו של ה"פ לאבקראפט.

NY times square
ארץ הפרסומות בכל מקום (Photo by Chris Barbalis on Unsplash)

אמריקה הדרומית:

שלושה ארונות קבורה לבנים / אנטוניו אונגר – רומן סאטירי משעשע ולא נוקב מדי, שבמרכזו נגן מובטל, המתחזה למנהיג אופוזיציה שנרצח.

מאה שנים של בדידות / גבריאל גרסיה מרקס – ז'אנר "הריאליזם המאגי" התחיל בסאגה המשפחתית הזאת, שנחשבת (ובצדק) לאחד הרומנים הסוחפים בתולדות הספרות.

דרום אמריקה באופנוע / ארנסטו צ'ה גווארה – אם מתעלמים מהמחלוקת הפוליטית, הממואר של המנהיג הקומוניסטי הוא ספר מסע כתוב היטב, שגם משאיר לא מעט מקום למחשבה.

Machu Picchu Mexico
אין עוד נוף כזה (Photo by Ayesha Parikh on Unsplash)

אוסטרליה:

ציפורים מתות בסתר / קולין מקאלוג – אולי הסאגה המשפחתית הכי מזוהה עם אוסטרליה, למרות שהכותבת שלה דווקא מצטיינת ברומנים היסטוריים על רומא ויוון העתיקות.

שקרים קטנים גדולים/ ליאן מוריארטי – סדרת הטלביזיה אומנם מוקמה בעיירה קליפורנית, אבל הסופרת בכלל מתגוררת בסידני. 

פרויקט רוזי/ גרהם סימסיון – טוב, האמת היא שעלילת הספר הזה יכולה הייתה להתרחש בכל מקום, אבל הוא מתוק מכדי שיהיה למישהו אכפת.

בית האופרה בסידני
בית האופרה בסידני (Photo by Srikant Sahoo on Unsplash)

מדינות אפריקה:

היביסקוס סגול/ צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה – אי אפשר לדבר על ספרות אפריקנית מבלי להזכיר את צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, אבל אני הכי הוקסמתי דווקא מרומן הביכורים שלה, שהוא סיפור התבגרות שובה לב.

השמידו את כל הפראים / סוון לינדקוויסט – מסע של חוקר שבדי ברחבי היבשת בעקבות נתיבי העבדות והדיכוי, שמרתק דווקא בשל החלקים העיוניים שבו.

כופרת / אייאן חירסי עלי – סיפור חייה המצמרר של פוליטיקאית הולנדית לשעבר ממוצא סומלי, שברחה ממולדתה לאחר שידוך שנכפה עליה, והפכה לאחת המבקרות החריפות ביותר של האסלאם.

 a giraffe observing the sunset
לצפות בשקיעה עם ג'ירפה (Photo by Harshil Gudka on Unsplash)

ספרי מסעות כלליים:

דבר כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם / דיוויד פוסטר וואלאס – מסה קצרה ומשעשעת שאני ממליצה עליה לכל מי שעתיד לשוט בספינת תענוגות, ורצוי לפני שהוא מזמין את הכרטיסים.

20 אלף מיל מתחת למים / ז'ול ורן – כמעט לא יוצאים היום רומנים שמתארים הרפתקאות ימיות, וחבל. הנה הזדמנות לברוח מהסגר הרחק הרחק, בצוללת המתחמקת ממפלצות אי שם במעמקים.

פרנסוס על גלגלים / כריסטופר מורלי – הרפתקה רומנטית משעשעת שעוברת ברכיבה על מרכבה עמוסה בספרים אל מול נופיה הכפריים של אנגליה. מה עוד צריך לבקש?

person holding a compass
פעם לא היינו מנווטים בגוגל ארת' (Photo by Heidi Fin on Unsplash)

עולמות אחרים:

היפריון / דן סימונס – למעשה זה עוד סוג של ספר מסע. הפעם, בספינת חלל העושה את דרכה לכוכב לכת בו חי יצור מיתי בשם "השרייק". יצור, שלפי האמונה יגשים לאחד הצליינים על הספינה את משאלותיו – ויהרוג את כל השאר. 

עולם הסוף / אופיר טושה גפלה – עיבוד מודרני למעשיית "אורפיאוס ואורידיקה", בשילוב של ז'אנרים נוספים, שבו גיבור ישראלי מחפש את אהובתו המתה בעולם שלאחר המוות.

המצפן המוזהב / פיליפ פולמן – לאחרונה זכתה טרילוגיית "חומריו האפלים" של פולמן לעיבוד טלביזיוני חדש ב-BBC, מה שהזכיר לי עד כמה נהניתי מהרומנים ועד כמה נפעמתי מהאופן בו הם משלבים פנטזיה, סטימפאנק ואפילו רעיונות בסיסיים בפיזיקה של החומרים. קריאה מומלצת מאוד, לקטנים ולגדולים. 

men with a led headline observing the skies
לא רק העולמות משונים, גם אנחנו (Photo by Josh Gordon on Unsplash)

כך "המכון" של סטיבן קינג ניצח סרט גיבורי-על

והכול בזכות שינוי של פרט אחד בעלילה (טוב, לא רק)

והכול בזכות שינוי של פרט אחד בעלילה (טוב, לא רק)

בימים אלה יצא סוף סוף לאקרנים בארה"ב הסרט "המוטנטים החדשים". אני כותבת "סוף סוף" כי למרות שמדובר בסרט שמשתייך למותג הקומיקס "אקס מן", יציאתו של "המוטנטים החדשים" נדחתה במשך כשלוש שנים. בינתיים, הסרט לא עומד בציפיות, ולא רק כי הכניס בקופות 22.4 מיליון דולר בלבד (תקציב הסרט מוערך בלפחות 67 מיליון דולר). על פי ההוליווד ריפורטר, "המוטנטים החדשים" הוא סרט "גנרי" שלא יחדש דבר למי שצפה ב-"באפי ציידת הערפדים" או כל עלילת אימה שמתרחשת במוסדות לבריאות הנפש.

לא צפיתי ב-"מוטנטים החדשים", אבל יש לי הרגשה שהתיוג "גנרי" לא נובע רק מהז'אנר אליו הסרט משתייך. בסיכומו של דבר, הסיפור על בני נוער עם כוחות מיוחדים, שנכלאים על ידי גורמים המעוניינים לנצל את כוחות-העל עבור אינטרסים זרים (בדרך כלל כדי להשתמש בבני הנוער בתור חיילי-על), הוא אחת הקלישאות השחוקות ביותר של המדע הבדיוני. רק לאחרונה הוא הופיע ברקע של סדרת גיבורי-העל The Boys וגם בסדרות שאין בהן גיבורי-על, כמו The Passage (שאינה נאמנה למקור הספרותי), Believe ו- Emergence.

הטריילר של "המוטנטים החדשים":

על כן, תארו לעצמכם עד כמה הופתעתי לגלות שזאת גם עלילת ספרו החדש של סטיבן קינג, "המכון". על קינג לא ניתן לומר שהרעיונות שלו אינם מקוריים. הבן אדם אחראי לבהלת הליצנים כפי שאנו מכירים אותה היום, ובלעדיו אנשים לא היו חרדים כל כך מבתי מלון נטושים או בתי קברות לחיות. ועדיין, הכריכה האחורית של "המכון" לא סוטה מהנוסחה, למעט פרט אחד. הנער בעל הכוחות המיוחדים שמגיע למכון של מבוגרים מרושעים הוא לאו דווקא טלקינטי חזק כל כך. הוא כן גאון, כלומר בעל מנת משכל חריגה, מה שיגרום לשוביו להתחרט מהר מאוד על שלא ויתרו עליו בדרך לקורבן הבא.

מלבד הפרט הזה, קינג לא מחדש הרבה, וזה דווקא בסדר גמור. הוא מספר את הסיפור שכולנו מכירים בצורה טובה יותר. למכון שעומד במרכז הרומן יש היסטוריה, מבנה מנהלתי ואפילו תפקיד מורכב, שנחשף בהדרגה. לילדים יש דמויות עגולות וממש לא מעצבנות. אפילו לאנשים שעובדים במכון יש חיים משלהם, בדיחות פנימיות ועוד כמה קריצות שגורמות לנו כקוראים לשנוא אותם קצת פחות. מעבר לכך ולמרות עוביו המכובד (554 עמודים), "המכון" כתוב היטב ונקרא בשטף, כשהוא מותח לכל אורכו.

עוד ביקורות על ספריו של סטיבן קינג:

אבל ההפתעה הנעימה העיקרית, לפחות עבורי, הגיעה דווקא בחלק ה-"תודות" של הספר. קינג מכיר שם לקוראים את ראס דור, חברו שהלך לעולמו לאחרונה והיה אחראי, כך מתברר, לכמה מההברקות המדעיות הידועות מספריו של קינג. בזכותו, למשל, נוצרה המערכת האקולוגית של "מתחת לכיפה השקופה" וכן המדידות שסייעו לדיוק ההיסטורי ב-"22/11/63", המתחקה אחר רצח קנדי. דור היה מעורב באופן אינטנסיבי בכתיבת "המכון", כותב קינג: "הוא נתן את דעתו על כל שורה ועל כל עובדה, ועזר לי להשיג את המטרה העיקרית שלי מאז ומתמיד: להפוך את הבלתי אפשרי להגיוני".

למען הסר ספק, "המכון" הוא ספר טוב בלי קשר לדיוק המדעי שלו, בין אם הוא אכן קיים או לא. הוא גם דוגמה לאיך אפילו כותב פורה ומוכר כמו סטיבן קינג, שכבר לא זקוק לקוראים ראשונים כדי לדעת שכתב היד שלו איכותי, יכול לפעמים להיעזר בחוות דעת חיצונית. חוות דעת, שלא רק מתקנת חורים בעלילה או התנהגות לא עקבית של הדמויות, אלא עוזרת לסיפור לחדש, להיות אמין ולהתעלות על הציפיות שהקלישאה הגדירה עבורו. תוסיפו לכך את התודה שחולק קינג לנאן גרהאם, העורכת של 27 ספריו האחרונים ("היא ערכה ספר עתיר מידע, קווי זמן מקבילים ועשרות דמויות – והפכה אותו לספר טוב יותר") ותקבלו כותב שניצח את הנוסחה (אפרופו גיבורי-על וגאונות) בזכות ענווה.

a kid sitting on a train
עטיפת "המכון" בעברית ובאנגלית (יח"צ)

במילים אחרות, "המכון" הוא לא רק ספר על ילד גאון, בעל כוח-על לא מרשים, שמחליט לברוח ממכון לילדים עם כוחות מיוחדים. הוא שיעור על איך לוקחים רעיון שחוק, ומאוד לא מרשים, והופכים אותו לספר שכיף לקרוא. כל זאת, בזכות שינוי של פרט אחד, בתוספת כתיבה קולחת ונכונות לקבל קצת עזרה מחברים.

ציון: 4/5

"המכון" מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. מודן הוצאה לאור, 554 עמודים.

למתבודד, למתעודד ולמי שמחכה שהזומבים יגיעו: המלצות על ספרים בעידן הקורונה

כולל קטגוריית סיפורים קצרים, לממהרים

ויש גם קטגוריית סיפורים קצרים, לממהרים

אף אחד לא נהנה לחשוב שהוא חי בזמנים משונים. זה כיף לקרוא עליהם, בספרי או בסרטי מדע בדיוני. לפעמים גם מעניין להיזכר בתקופות המשונות שבהם מגפות כמו המוות השחור קטלו בני אדם בהמוניהם, בתור אנקדוטה היסטורית אפלה. יש בכך קצת אסקפיזם, מעין חלום על שבירת השגרה האפרורית וחיים בעולם ניהיליסטי, וקצת מתח והומור שחור. יש גם מרכיב של אימה, אבל הוא קשור יותר למוות המוני או למפלצות, ופחות לתובנה שמגיפה היא לא תחזית מופרכת כל כך. למרות שמזמן דיברו על כך שמגיפת שפעת עולמית היא עניין של זמן, אף אחד לא חשב שהוא צריך להתאזר מראש באלכוג'ל או במסכת מנתחים לתרחיש אחרית הימים.

ובכל זאת, הנה אנחנו כאן: בעבודה במשרד ריק, בעבודה מהבית, בבידוד, בחו"ל. דווקא במצב הזה, התברר ששברנו שגרה אחת כדי להיכבל לאחרת, זאת שבה אסור לנו לצאת מהבית וחובה עלינו לשמור מרחק מאחרים. אילו ספרים קוראים במצב כזה? משהו שישפר את מצב הרוח – או דווקא ספרות אפוקליפטית, כזאת שתתחבר למתרחש בחוץ כמו ספר מתח בלילה קודר וסוער?

לפני כמה ימים קראתי באחת הקבוצות שרשור ארוך שעסק בתכנים מומלצים בנטפליקס למי שנמצא בבידוד. כתבתי בעבר בבלוג על סדרה אחת כזאת, למי שמעוניין, אבל הרשומה הזאת ספציפית תעסוק בספרים. בגלל שלכל אחד יש צרכים שונים בתקופה משונה שכזאת, ארגנתי את ההמלצות ברשימות. מטבע הדברים, יש המון ספרים שלא מופיעים כאן. אני נצמדת למה שקראתי ומומלץ בלב שלם.

woman holding a burning newspaper
כבר אי אפשר לקרוא חדשות (Photo by Bruno Moretti on Pexels)

ספרים מומלצים על מגיפות:

  • על העיוורון / ז'וזה סאראמאגו – בתקופה של מגפת עיוורון, יש אישה אחת שמסוגלת לראות – ודווקא היא נכנסת מרצונה להסגר עם החולים. טוב זה לא ייגמר.
  • ספינות טרופות / אקירה יושימורה – תושבי כפר דייגים עני ביפן מושכים אליו ספינות בכוונה לבזוז אותן, עד שיום אחד מתנפצת אל החוף ספינה עם מטען מאוד לא רצוי.
  • המגפה הסמוקה / ג'ק לונדון – ספר קצר ונוגה שמביא את תולדות המגיפה מפיו של זקן השבט, המנסה להסביר לילדים חסרי סבלנות איך זה נראה לפני שהכול התפרק.

ספרים מומלצים על מגיפות – בשילוב זומבים וערפדים:

  • אני האגדה / ריצ'רד מתיסון – סיפורו של האדם האחרון שנשאר בעולם, כשהוא מוקף ביצורים שרק נראים כמו אנשים.
  • המעבר / ג'סטין קרונין – יש לי לא מעט בעיות עם הספר הזה, אבל הוא מותח בטירוף ומכיל מחזות הרס עוצרי נשימה. ההמשך שלו – התריסר – קל בהרבה לעיכול ולא פחות מרתק.
  • העמדה / סטיבן קינג – לא בדיוק זומבים או ערפדים, אבל רנדל פלאג הוא מסוג הנבלים הנדירים שימשיכו לרדוף אתכם זמן רב לאחר שתסיימו לקרוא.

סיפורים קצרים על מגיפות (לקצרים בזמן):

  • מסכת המוות האדום / אדגר אלן פו – נסיך שחי בארמון מבודד פוגש מגיפה חסרת מעצורים. 
  • ארץ העיוורים / ה"ג וולס – אנטיתזה מרתקת ל-"על העיוורון" שמציגה דווקא את אלה שמסוגלים לראות בתור החולים.
  • פתיחה – היסטוריה שבעל פה של סינדרום היידן / ג'ון סקאלזי – נובלה שמתארת באופן כרונולוגי התפשטות של נגיף הגורם לאנשים "להינעל" בתוך גופם, כמו צמחים. פריקוול למותחן המדע הבדיוני Lock In (אני דווקא נהניתי יותר מהנובלה).

ספרים על בידוד:

  • תמיד גרנו בטירה / שירלי ג'קסון – שתי נשים צעירות חיות לבד באחוזה המשפחתית לאחר שבני משפחתן הורעלו, והן נשמעות ממש בסדר עם זה.
  • לבד על מאדים / אנדי וויר – מילא להישאר בבית, נסו להיזרק על כוכב לכת שבו אין לכם אוכל או אוויר לנשום.
  • החוק למניעת בדידות / מיכאל שיינפלד – מדינת ישראל אולי מתעבת מפיצי מחלות, אבל היא אובדת עצות מול רווקים מבוגרים.

ספרי  עיון מקאבריים:

  • המתה בלי חסד: היסטוריה של הוצאות להורג/ קובי חוברה – ספרון קצרצר ומצוין של מיזם Think and Drink Different. חכו שתקראו איך פעם היו מוציאים אנשים להורג עם שק וכמה חיות בר.
  • לילות טוקיו / ג'ק אדלסטיין – ממואר סהרורי של יהודי אמריקני שמתגלגל להיות כתב פלילים בטוקיו ומסקר את היאקוזה הידועים לשמצה.
  • אין במה לקנא: חיי היום יום בקוריאה הצפונית / ברברה דמיק – כי יש אנשים שעבורם בידוד מהזולת הוא מציאות יומיומית שנכפתה על ידי דיקטטורה.

ספרים לשיפור מצב הרוח:

  • חולצות אדומות / ג'ון סקאלזי – אם כבר מוות, אז שיהיה מצחיק. ממתק לכל מעריצי "מלחמת הכוכבים".
  • אושר למין האנושי / פ"ז רייזין – המעקב אחר המבודדים אולי נעשה באמצעים שחודרים לפרטיות, אבל בינה מלאכותית יכולה להיות לפעמים דבר חמוד להפליא.
  • זה הולך לכאוב / אדם קיי – כי לא משנה כמה קשה לכם בתקופה הזאת, הצוותים הרפואיים סובלים הרבה יותר. לפחות זה מצחיק.

היעלמות היא רק ההתחלה: ביקורת על "היעלמותה של סטפני מיילר"

ז'ואל דיקר עושה זאת שוב. הרומן האחרון שלו משתמש בתעלומת רצח כאבן פינה אחת בתוך סיפור מסגרת מרתק על טרגדיה ושחיתות, והתוצאה רוויה בהטעיות מכוונות והומור שחור משובח

ז'ואל דיקר עושה זאת שוב. הרומן האחרון שלו משתמש בתעלומת רצח כאבן פינה אחת בתוך סיפור מסגרת מרתק על טרגדיה ושחיתות, והתוצאה רוויה בהטעיות מכוונות והומור שחור משובח

ז'ואל דיקר משחק בטריטוריה מסוכנת. הסופר השבדי, שהתרחשויות ספריו נטועות דווקא בארצות הברית, כותב ספרי מתח, אבל לא מהסוג שיש לו עלילה לינארית. דיקר נהנה לשטות בקוראיו, בדיוק כשם שהוא מתעלל בבלשי המשטרה שנאבקים לפתור את התעלומות שלו. שוב ושוב הוא שולח אותם לרוץ קדימה ואחורה בזמן, לתחקר חשודים פחות רלבנטיים, לטוות תיאוריות שלא מחזיקות מים, ולצפות בחוסר אונים כשרוצח אלמוני, שעדיין מסתובב חופשי, ממשיך לגבות קורבנות. כל זאת, בזמן שאמת מאוד לא צפויה (ויש שיאמרו, לא סבירה) ממתינה שיחשפו אותה, על מנת שהצדק ייצא לאור. לאורך מאות עמודים, המסע הזה עשוי להתגלות כמבלבל, שלא לומר מתיש, אבל אצל דיקר הוא חלק בלתי נפרד מהטכניקה שהפכה אותו לסופר שאת ספריו לא ניתן להניח מהיד. 

עוד ביקורות על ספרי מתח:

מי שכבר קרא ונהנה מ-"האמת על פרשת הארי קברט" לא יתאכזב מ-"היעלמותה של סטפני מיילר". גם כאן, דיקר נהנה למתוח את מסע התעתועים שלו לאורך 600 עמודים מענגים, שבהם הוא עוסק בנושאים כמו שחיתות שלטונית, מורכבות של יחסים רומנטיים, פשטנות של מסגור תקשורתי וכוחה של האמנות לשנות מציאות. כמו "הארי קברט", גם "סטפני מיילר" (כך נקרא להם בקיצור) מתרחש בעיירת נופש ובה גלריה של עשרות דמויות עגולות, בעלות עבר טרגדי ואופי חביב, שרחוק מלהעיד על נטיות רצחניות. וגם כאן, הכול מתחיל במותה של אישה צעירה ואהודה על הבריות. במקרה זה, סטפני מיילר, עיתונאית חסרת מורא שנעלמת במהלך ניסיון לפתור תעלומת רצח משולש בת עשרים שנה.

אישה בז'קט עור הולכת על חוף הים
סטפני מיילר, אילוסטרציה (Photo by Just Name from Pexels)

חבל שמיילר הייתה עיתונאית, ולא סופרת. הרי גם הפעם, הכלי שמסייע בפתרון התעלומה הוא ספרותי. במקרה זה, מחזה שמעלה מפקד המשטרה לשעבר, ובמסגרתו מובטח לחשוף את זהות הרוצח מלפני עשרים שנה. העלאת המחזה לא זאת בלבד שיוצרת את המתח המתבקש ברומן, אלא מאפשרת לדיקר לצלול לתוך נפש כל אחד מהגורמים בהפקה – משל היו כלי משחק של "הרמז" על במת התיאטרון. דיקר מוכיח שוב את כוחו כמי שמשקיע בעיצוב הדמויות והופך את הבחירה של כל אחת מהן להשתתף בהצגה למהלך לא מובן מאליו, שהמניעים מאחוריו נחשפים בהדרגה. 

בהיררכיית הכבוד של סוגות הספרות ניצב בראש הרומן הסתום, מתחתיו הרומן האינטלקטואלי, מתחתיו הרומן ההיסטורי, אחר כך כל רומן, ורק אז, בתחתית, מדף אחד לפני הרומן הרומנטי, נמצא הרומן הבלשי

מתוך עמוד 343

הבעיה של דיקר אינה בכתיבת הדמויות הראשיות, אלא במשניות. קשה להתעלם מכך שהוא נמנע מלספר את הסיפור מנקודת מבטן של "הנשים במקרר", כלומר הנשים התמימות שנרצחות על מנת לקדם את העלילה. קשה גם להתעלם מהאופן הבעייתי שבו הוא כותב את דמויות המשנה של הנשים. ב-"סטפני מיילר" זוהי דמותה של אליס, העוזרת של המו"ל הספרותי סטיבן, שמנהלת איתו רומן מחוץ לנישואים והדיבור שלה מאופיין בשילוב של התחנחנות והתקרבנות, באופן שמקשה על הקוראים לא לתעב אותה. דיקר אומנם מקצה חלק נרחב בסיפור לתיאור תלאותיה של אנה, סגנית מפקד תחנת המשטרה שנתקלת ביחס מבזה על רקע היותה אישה, אבל זאת טיפה בים לעומת כמה דמויות נשיות אחרות. דמויות, שתפקידן נע בין להיות מושא אהבה אבוד, לטיפוס בוגדני ומעצבן, ולעתים שניהם גם יחד – בפרקי זמן שונים. 

חולייה חלשה נוספת של "סטפני מיילר" הוא הסוף. בעיניי, דיקר הלך הפעם צעד רחוק מדי עם פתרון התעלומה והסיום שבחר לא היה אמין במיוחד. גם העמודים האחרונים, שבהם דיווח בקצרה על גורלן של הדמויות, הרגישו לטעמי כמו אקורד קצר במיוחד לתמצות המסע שעברו. מצאתי את עצמי מייחלת שהיה לי יותר זמן להבין איך התמודדו עם הגילוי שפתרון התעלומה הציב בפניהן ואיך בחרו בהמשך לנהל את חייהן. 

כריכת "היעלמותה של סטפני מיילר"
כריכת הספר (יח"צ)

ועדיין, "סטפני מיילר" הוא תרגיל אינטלקטואלי נדיר שהקריאה בו עוברת ביעף. זה סיפור של אנשים שבוחרים להתמודד מחדש עם אתגרים שהכשילו אותם לפני שנים רבות, רק כדי לחוות כישלון כפול בעוצמתו ולהחליט, בעל כורחם, לשפוך אור על סודות שהשתיקה יפה להם. זה סיפור שיש מארג של טרגדיות אנושיות, אבל גם הרבה חמלה ובעיקר הומור שחור מוצלח, שממחיש ששלדים בארון יכולים להיות גם נחלתו של השכן הנחמד ביותר, וזה בסדר גמור. כל זמן שאף אחד לא מת, כמובן. 

 

ציון: 4.5/5

היעלמותה של סטפני מיילר (2019). מצרפתית: רמה איילון. הוצאת מודן, 614 עמודים

האם אנדרואידים חולמים על "שליחות קטלנית"?

למה אנחנו חולמים לייצר מכונות דמויות אדם, אם אין לנו כוונה שיפתחו מודעות של בני אדם – ואולי יעצבו את העולם הזה טוב יותר מאיתנו?

למה אנחנו חולמים לייצר מכונות דמויות אדם, אם אין לנו כוונה שיפתחו מודעות של בני אדם – ואולי יעצבו את העולם הזה טוב יותר מאיתנו?

כשפיליפ ק' דיק כתב את "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" (שעובד לסרט "בלייד ראנר"), השנה הייתה 1968 והמחשבה על רובוטים שמניעים מהפכות חברתיות לא פחות טוב מבני אדם הייתה מטאפורה, לא תרחיש דיסטופי שמישהו לוקח ברצינות. מאז זרמו מים רבים בנהר, שלא לדבר על ספרים וסרטים רבים מספור שהשתמשו במושג "אנדרואידים" כדי לתאר רובוטים שקמים על אדוניהם. כל אלה לא הפריעו לחברות רובוטיקה לפתח רובוטים עם פנים אנושיות לתרגול בודהיזם, לקריינות חדשות ולהפרת הבדידות. לאף אחת מהחברות האלו אין בעיה לקרוא לתוצרים "אנדרואידים" בהודעות לעיתונות, כאילו תרחיש יום הדין הוא המצאה של סרטי מדע בדיוני ותו לא.

אנדרואידים בקבלת הקהל של מלון ביפן:

בימים אלה אני משחקת ב- Detroit: Become Human, משחק עתידני שבו הרובוטים הם חלק בלתי נפרד מהמרחב העירוני של דטרויט. רוב הזמן הן מכונות נטולות פנים שמסיעות ממקום למקום, מנקות אבק או מתפעלות קופה של מכוני ליווי. לעתים הן לובשות פנים אנושיות כדי לספק את השירותים שבתקופות קודמות היו מספקים בני אדם עם הכנסה נמוכה: ניקיון, סיעוד, שמרטפות, קבלת קהל ואיך לא, המקצוע העתיק בעולם. כמובן שבשלב מסוים המכונות מהסוג השני קמות על בני האדם. הפעם אין להן בעיה לצעוק סיסמאות שלקוחות מהמאבק לזכויות האזרח ולדרוש חופש, כשיש להן את האפשרות לנקוט באלימות בדרך להשגת המטרה.

הטריילר של המשחק:

 

עד כמה שהתרחיש הזה מעייף בשנת 2019, אחרי אינספור ספרים וסרטים, אין באמת דרך למנוע ממנו לצאת אל הפועל. שלושת החוקים של אסימוב מציינים שלרובוטים אסור לפגוע בבני אדם, ומנגד הם חייבים לציית לפקודותיו של אדם ולשמור על קיומו ושלומו. כל זאת, בהנחה שאף אחד מהחוקים לא סותר את קודמיו בסדר. לא סתם החוקים האלה נראים כמו קוד. הם לא חלים בכל מקרה עבור אנדרואיד ששובר את הקוד של התוכנה שלו. באותה מידה הם לא חלים כלפי אדם שמחליט לפגוע באדם אחר למרות שהוא יודע שהדבר אסור לחלוטין על פי החוק.

פנים אנושיות? אולי קצת:

smiley robot
Photo by Alex Knight from Pexels

כמו כן, ייצור מכונות עם פנים אנושיות, כלומר אנדרואידים, הוא כורח בלתי נמנע של החיים המודרניים. אנחנו יכולים ורוצים לדמיין שביום מן הימים תנתח אותנו יד רובוטית, שלא נכנעת לעייפות כמו יד אנושית ואינה רועדת לעולם. אנחנו קצת פחות מעוניינים שרובוטית נטולת פנים אנושיות תשגיח על הילדים שלנו או תטפל באוכלוסייה המבוגרת. רק העובדה שאנחנו קוראים לה "רובוטית" ולא "רובוט" מעידה עד כמה אנחנו מעוניינים להחיל תפקידי מגדר אפילו על מכונה נטולת מין, רק כדי שתהיה מאופיינת בקצת יותר אנושיות. הרי זאת הסיבה שגם אינטליגנציות מלאכותיות כמו סירי או קורטנה או סמנתה מ-"היא" הן "נשים", ואפילו הרובוט נטול הפנים האנושיות מהסרט "אני אימא" של נטפליקס (שמדבר בקולה של השחקנית רוז ביירן). מה הפלא, אם כן, שאותה מכונה מפתחת מודעות ודורשת מאיתנו יחס שוויוני יותר, לרבות אוטונומיה בקבלת החלטות, כאילו אכן הייתה בת אדם?

הטריילר של "אני אימא":

 

כדי לאזן את המסרים המדכאים של Detroit: Become Human, קראתי במקביל גם את "אושר למין האנושי". הרומן של פ"ז רייזין מתאר בינה מלאכותית שקרובה יחסית למה שכולנו מכירים. היא לא מגולמת בתוך מכונה "בשר ודם" אלא נותרת בגדר מכונה לומדת מקוונת שמסייעת להתאים בן זוג לבעלים שלה, ג'ן. הבינה המלאכותית איידן, שלא כמו נטפליקס, ספוטיפיי או טינדר, לא מתעניין בג'ן רק כדי לסחור בדאטה שלה תמורת מיליארדי דולרים. אכפת לו ממנה ומהתחביבים שלה והוא גם קצת מקנא בכך שהיא זוכה לטעום גלידה ולהתנשק עם אנשים. במילים אחרות, הוא חש אמפתיה, רגש אנושי לכל דבר, שמגיע עד מהרה למחוזות בלתי צפויים. זה אמור להיות מפחיד, אבל ב-"אושר למין האנושי" זה חמוד. זה בעיקר מראה שאנחנו יודעים מספיק מהי אהבה כדי ללמד אותה למכונות, ושגם המכונות שלנו חכמות מספיק כדי לאהוב אותנו בחזרה ולהשתיק קולות שמנסים לכוון אותן אחרת. אם כל בני האדם היו כמו ג'ן, אולי האפשרות שהמכונות ימרדו בנו הייתה מופרכת מלכתחילה.

android
Image by Jonny Lindner from Pixabay

לעוד דיונים מעניינים בנושא היכנסו לקבוצת הפייסבוק "עליית המכונות":

https://www.facebook.com/groups/1742464739390368/

"האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?", מאת פיליפ ק. דיק. מאנגלית: עמנואל לוטם. הוצאת כתר. 230 עמ'.

"אושר למין האנושי", מאת פ"ז רייזין. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת, זמורה. 448 עמ'. 

אילו רק היה למרגלת איך לתקוע אותי

הדמויות של הנשים המרגלות עגולות מאי פעם, אבל העולם שבו הן עובדות לא השתנה יותר מדי

הדמויות של הנשים המרגלות עגולות מאי פעם, אבל העולם שבו הן עובדות לא השתנה יותר מדי

המסתורין סביב זהותם של מרגלים בספרות גדול יותר כשזו נקראת באנגלית. בהיעדר כינויי הגוף של זכר ונקבה, אין לנו כקוראים פירור של מידע לגבי מי השאיר התרעה על פצצה, מי פרץ למערכת מסווגת ומי העביר מידע לגורמים עוינים. למרות זאת, אם היינו קוראים את המשפט הקודם שכתבתי באנגלית, כנראה שעדיין היינו מתרגמים אותו לגוף שלישי יחיד. אנו נוטים לראות את ברירת המחדל לדמות המרגל בתור גבר, ואם מתברר שזאת אישה, לכאורה מדובר בהפתעה.

אני כותבת "לכאורה" כי נשים מרגלות היו שם מאז ומעולם, פשוט התרגלנו להכיר אותן בשם אחר. קראו להן "נערות ג'יימס בונד" והן היו הגלגול האולטימטיבי של דימוי הפאם פאטאל, היפהפייה שיכולות הריגול שלה באו לידי ביטוי ביכולתה לפתות גבר בעל כוח ולהערים עליו כך שרכוש יקר ערך ייגנב מתחת לאפו. דמותה של "הנערה" עדיין חוזרת על עצמה גם בשנים האחרונות, בדרך כלל תחת כסות של מסר מכובס על "העצמת מיניות נשית", בחלק מסרטי "משימה בלתי אפשרית", "ג'י איי ג'ו" "ו-"דרור אדום" , שלא לדבר על החיים עצמם – בסיקור פרשת "המרגלת הסקסית" אנה צ'אפמן.

זה מה שהיה לעיתונאיות ברשת הרוסית RT לומר על צ'אפמן:

המרגלות עברו מאז גלגולים נוספים. בין השאר, הן גויסו בקולנוע לתפקידים של גברים (התסריט של "סולט" עם אנג'לינה ג'ולי נכתב לדמות של גבר) או הפכו לחלק מאנסמבל, שם קיבלו את התפקיד של אחד מאנשי הצוות כדי ליצור רושם של גיוון מגדרי. בשנים האחרונות מסתמן גלגול נוסף, ובו נשים מרגלות הן דמויות שלמות ועגולות, שיש משמעות להיותן נשים, ולאו דווקא במובן החיובי.

הכוונה היא לא לקלישאה של סיפור רקע טראגי, מהסוג שעשוי להוביל לבחירה בחיים כפולים של מרגלת, כמו התעללות מצדו של גבר או מוות של בן משפחה. המרגלות שאני מתכוונת אליהן, בספר "הרשת של אליס" ובסדרת הטלוויזיה "להרוג את איב", אוהבות את מה שהן עושות ובחרו במקצוע באופן אקטיבי, למרות שהיו להן אפשרויות אחרות.

עם זאת, הן בחרו במקצוע למרות שהוא כולל צדדים פחות זוהרים, כמו גם מחיר. כמו בכל מקצוע שבו אישה מתחרה בגבר על אותו תפקיד, הרי שגם המאמץ הנדרש מאישה כפול מזה שנדרש מגבר, וגם המחיר הנפשי על ביצוע העבודה גבוה מזה שגברים נדרשים לשלם. הנכונות של הגיבורות לשלם את המחיר היא שמעמידה אותן באור פחות חיובי, כזה שאני לא משוכנעת שגם גברים היו מחויבים לעמוד בו.

טריילר לספר "הרשת של אליס":

קחו לדוגמה את איב גרדינר, גיבורת הרומן "הרשת של אליס". בתקופת מלחמת העולם השנייה, איב חוצה את הגבול מבריטניה כדי לעבוד בבית קפה צרפתי, שם תוכל לצותת לקצינים גרמנים שיכורים וחסרי זהירות ולסיים את המלחמה. ההערצה שרוכשים הקוראים לגבורתה של איב עומדת עד מהרה במבחן, לנוכח האופי הדי דוחה של הדמות בתור אדם מבוגר (הסיפור נמסר בחלקו מפי דמות שמלווה את איב לאחר המלחמה) ולאור חלק מהבחירות שעשתה לאורך הדרך, שפגעו בה ובאנשים סביבה. אנו מוכנים לסלוח על בחירות קשות ועל התנהגות חלאתית לגבר, שבסך הכול מדחיק את הפוסט-טראומה שלו, אבל מאישה אנו מצפים לגלות חמלה ואמפתיה, ולפיכך מתפתים לשפוט אותה בחומרה.

דוגמה נוספת היא איב, גיבורת הסדרה באותו שם, שמנסה ללכוד מתנקשת בינלאומית פסיכופתית בשם ווילאנל. בעונה הראשונה, איב עוקבת אחריה מסביב לעולם תוך שילוב של פחד מהאכזריות של ווילנל לצד הערצה לחוש האופנתי ולאינטליגנציה שלה. כצופה שאף פעם לא רכשה חיבה יתרה לבגדים, האזכור הבלתי פוסק שלהם בסדרה הפתיע ואפילו קומם אותי לפעמים. בפעם המיליון שנשים בסדרה התלבטו אם למדוד בגד שהרוצחת שלחה אליהן, שאלתי את עצמי עד כמה מקצועי זה לדבר על מידות ואקססוריז במקום לבדוק היכן הבגד נקנה, באיזה כרטיס אשראי ואם יש עליו טביעות אצבעות. ועדיין, היחסים נטולי השנאה בין ווילנל לאיב הם שהופכים את הסדרה לחיה יוצאת דופן בנוף של סדרות הריגול ולממתק מהנה במיוחד.

ועד שהתרגלנו לכך שלנשים יש נוכחות משלהן בתור מרגלות פיקטיביות, מגיעה המאה העשרים ואחת כדי להזכיר שבעולם אין רק שני מגדרים. בעונה הראשונה של סדרת הטלוויזיה "עיר סודית", המרגלת הייתה פעם מרגל. קים, אנליסטית בכירה בשירות הביון האוסטרלי, הופכת לכזאת כשהיא מגלה שהעיתונאית לה הייתה נשואה בעבר (בתור גבר) הסתבכה בקנוניה ממשלתית, ומוכנה לסכן את משרתה וחייה כדי להוציא את בחירת לבה לשעבר מהתסבוכת.

הרבה אזכורים לנשיות של קים אין כאן, למעט סצנה שנויה במחלוקת אחת, שבה היא נדרשת להתפשט בפני מאבטח. דווקא הסצנה הזאת מוכיחה שלא באמת התקדמנו עד כדי כך, ושאל מול החשד הכי קל, נשים חוזרות לתפקידי המין הקלאסיים שלהם. תפקידים שבהן הן מופשטות, פיגורטיבית ומילולית, מהמגננות שלהן – ונתונות שוב לחסדיהם של מי שרואים אותם קודם כל כגוף, ורק למען מכן כבני אדם.

אולי מוטב לשאת עיניים לשלב שבו גברים ייצאו סופית מהמשוואה. בשנה הבאה ייצא לאקרנים "355", סרט ריגול עם אנסמבל נשי בכיכובן של ג'סיקה צ'סטיין ופאן בינגבינג. בתקווה הוא ישחזר את הניסיון של "אושן 8" ליצור קאסט שכל דמות בו עומדת בפני עצמה ולהציג סיפור שגם נשים יהנו לצפות בו.

"הרשת של אליס" (2018), מאת קייט קווין. מאנגלית: דורון דנסקי. הוצאת אריה ניר והוצאת מודן, 544 עמודים

הסוף של 'מי מתגורר בבית היל' – הסבר חלופי

לסדרת האימה הגותית של מייק פלאנאגן יש מעריצים רבים, שטוענים בתוקף שהבית העומד במרכזה הוא מרושע. הנה פרשנות שטוענת אחרת

לסדרת האימה הגותית של מייק פלאנאגן יש מעריצים רבים, שטוענים בתוקף שהבית העומד במרכזה הוא מרושע. הנה פרשנות שטוענת אחרת

הבלוג הזה לא מתיימר לעסוק בסדרות טלוויזיה, גם אם הן מבוססות על ספרים. החלטתי בכל זאת לכתוב על 'מי מתגורר בבית היל', גם כי מדובר בסדרה מצוינת, עם איכויות פרוזאיות שמצליחות להתעלות (לדעתי) על הקלאסיקה של שירלי ג'קסון, וגם כי אף סרטון שמצאתי ביוטיוב תחת הכותרת The Ending of The Haunting of Hill House – Explained לא הצליח לקלוע, לפחות לטעמי, למורכבות של הסדרה בכללותה.

'מי מתגורר בבית היל', בניגוד לרומן באותו שם, הוא דרמה משפחתית, מהסוג שמאפיין את הסדרות המצליחות ביותר של נטפליקס, כגון 'אקדמיית המטרייה', 'אוזרק', 'שושלת' ו-'Bloodline'. הוא נע קדימה ואחורה בזמן ועוקב אחר סיפורם של חמשת הילדים במשפחת קריין, שנאלצים לנהל את חייהם כמבוגרים בצל טראומה אפלה מבית בו התגוררו תקופה קצרה בילדותם. את הפסקאות הבאות אני ממליצה לקרוא רק אם השלמתם את הצפייה בכל פרקי הסדרה, מחשש לספוילרים.

עוד פוסטים על תרבות פופולרית:

בסרטונים שבהם צפיתי ביוטיוב נטען בתוקף שבית היל הוא מטבעו מרושע. אפילו שהטענה הזאת קיימת גם בגרסת המקור הספרותית, בסדרה (שמבוססת על הספר בצורה מאוד חופשית) היא פשוט לא מדויקת. הבית ב-'מי מתגורר בבית היל' הוא כלי עיבוד. הוא כוח שמכיל את הנשמות שנמצאות בו, על הרגעים היפים והפחות יפים שלהן, וגם מזין אותם בהתאם לצרכיהם. הוא מסב את הלב שלו, 'החדר האדום', לחדר קריאה עבור אוליביה, לחדר משחקים עבור לוק, לסטודיו לריקוד עבור ת'יאו וכן הלאה. הוא אפילו נפתח עבור יו בפרק האחרון, כדי לאפשר לו להיות עם אשתו ובתו, וזאת למרות שהאב העביר את רוב תקופת השהייה המקורית בבית בניסיון לפרוץ לחדר עם מפתחות שונים או 'לתקן' דברים.

לבית יש עוד שני כוחות שנוכחים בסיפור. הוא מכיל את נשמותיהם של המתים, ואף מאפשר להן להופיע בפני החיים באופן שבו היו רוצות שיזכרו אותן, בין אם בבית או הרחק ממנו. הוא גם מסוגל 'לכופף' את חוקי הזמן והמרחב, באופן שמאפשר לדמות אחת להופיע בפני דמותה הצעירה יותר, או להציג אשליות שמקורן בגרסה חלופית של המציאות. עוד נחזור לאשליות הללו.

לבית יש כוחות, אבל אין בו שום רוע מובנה (אולי למעט העובש, שהטיפול בו מאריך את זמן הטיפול בבית לפני המוות של אוליביה, כפי שמוסבר בסרטון הזה). להפך, שתי דמויות בוחרות בפרק האחרון של הסדרה למצוא את מותן בבית, כדי שיוכלו ליהנות מהכוח שלו להכיל את נשמותיהן לאחר שימותו, ואף להעביר נצח בחברת ילדיהם שמתו בתוכו. קשה להבין איך יו קריין וגברת דאדלי היו מקבלים החלטה שכזאת, לו חשבו שהבית שם לעצמו למטרה לענות את נשמותיהם ונשמות יקיריהם לנצח נצחים.

מה כן יש בבית? בני אדם. בפרק האחרון, כשסטיב יוצא מהבית, אנחנו רואים מאחורי גבו את כל הנשמות שמתגוררות בבית – ומדובר בכמה עשרות. במהלך העונה התגלה שכמה מהן סובלות ממחלת נפש, אך רק אחת מהן שולחת את ציפורניה לעבר סטיב בצורה מאיימת. שמה הוא פופי היל, והיא נראית כמו אישה צעירה, שחיה בתחילת המאה הקודמת. גברת דאדלי מזהירה את אוליביה מפני פופי היל, 'הזקנה המשוגעת' שהייתה פעם בעלת הבית, מה שלא מונע מאוליביה ליפול קורבן למניפולציות של גברת היל.

פופי היל משכנעת את אוליביה שילדיה, ובמיוחד התאומים לוק ונל, נמצאים במסלול הליכה בטוח לעבר חשיכה נצחית. חשיכה, שבה נל צפויה ללכת לאיבוד ולוק צפוי לגמור עם מחט בזרוע. הדרך היחידה שבה אוליביה יכולה להציל את ילדיה מאותה חשיכה היא לגרום להם 'להתעורר', כלומר להישאר לנצח בדמותם כילדים. אוליביה אכן מנסה לעשות זאת, כשהיא מזמינה את ילדיה למסיבת תה, אך בסופו של דבר היא מרעילה רק את החברה של התאומים, אביגייל דאדלי, לפני שהאבא למשפחת קריין מתערב ומרחיק מאוליביה את כל חמשת ילדיה.

אוליביה היא לא היחידה שנופלת קורבן לאשליות שמוזמנות על ידי פופי היל (לעתים גם במגע, כפי שנראה בפרק האחרון). כל בני המשפחה חווים אותן במהלך חייהם, ובמיוחד בפרק האחרון של הסדרה, שמעמת כל אחד עם הפחדים העמוקים ביותר שלו. לכל האשליות מבנה זהה – הן מתחילות במפגש מחודש עם אדם אהוב, באווירה חמה שמטרתה לרכוש את אמונו של מי שחווה את האשליה, ואם הן לא מתקדמות לכיוון שאליו כיוונה פופי היל, הן נגמרות במחזה מבעית, שנועד לגרום למי שחווה את האשליה לשים קץ לחייו.

בעקבות אותן אשליות, נל הילדה נרדפת שוב ושוב על ידי דמות של גברת עקומת צוואר, שמתגלה כנל המבוגרת ברגע מותה. גם לוק הילד נרדף בידי דמות של גבר גבוה בעל מגבעת, שמתגלה כוויליאם היל. במציאות חלופית, זאת הייתה דמותו של לוק המבוגר, לאחר שנעתר לבקשתה של אמו המתה והניח מגבעת על ראשו, תוך שהוא מאפשר לרעל העכברים להיות מוזרק לזרועו. בזכות הסירוב של לוק, והנחישות של נל, גרסה חלופית זאת של המציאות לא הופכת ליותר מאשליה.

במילים אחרות, פופי היל מנסה לכוון כל אחד מבני המשפחה לקראת התאבדות באמצעות עתיד אפשרי שהיא חוזה עבורו, אבל לפעמים אותו עתיד לא יוצא אל הפועל. לפעמים בני המשפחה נחלצים זה לעזרת זה (כפי שנל עושה בפרק האחרון), ולפעמים הם פשוט לא רוצים למות כמו שגברת היל חושבת (לוק). עוד אפשרות היא שבני ברית של פופי מקרב המשפחה ישנו את עמדתם ויפתחו את 'החדר האדום', כפי שעושה אוליביה, מה שמאפשר לילדי המשפחה לפנות את לוק לבית החולים.

בסיום הפרק האחרון מוסבר לנו שיו קריין לא שרף את הבית בתור מחווה למשפחת דאדלי, שביקשה שלא יעשה זאת כדי שנשמתה של אביגייל לא תאבד יחד עם הבית. משפחת דאדלי גם מבטיחה שבתמורה להימנעות משריפת הבית, בני משפחת קריין לא ישמעו על הרצח של אביגייל מידיה של אוליביה. בפרק האחרון בכל זאת חל ניסיון לשריפת הבית מידיו של לוק, שמרוקן על הרצפה מכלי דלק שלמים. עם זאת, שום להבה אינה מוצתת, מה שיכול להעיד על כך שניסיון ההצתה היה לא יותר מאשליה – או שהבית מאז ומעולם לא ניתן היה להשמדה. כלומר, שהוא מעולם לא היה גוף גשמי, או עצם שכבול לקיום הבינארי של חיים ומוות.

תהיה אשר תהיה הסיבה שהבית שרד את ניסיון ההצתה, בשנת 2020 הוא צפוי לשוב לנטפליקס בעונה נוספת של הסדרה, כשהפעם שמו ייקרא Bly Manor. הפעם הסדרה לא תגולל את קורותיה של משפחת קריין, ותהיה מבוססת דווקא על כתביו של הנרי ג'יימס. מי שכן חוזר הוא הבמאי היוצר מייק פלאנאגן, שחתום גם על הברקות האימה 'שקט' (בכיכוב קייט סיגל, 'ת'יאו' מ-'בית היל') ו-"המשחקים של ג'ראלד" (בכיכוב קרלה גוג'ינו, 'אוליביה'). התופעה שנהפכה למזוהה עם יצירותיו, Scrying (שילוב של screaming ו-crying), כנראה תהפוך שוב את הסדרה לסיפור הצלחה מסחרר, או מצמרר.

(בסרטון: יוצרי הסדרה מסבירים על Scrying)

מועדון המתאבדים נסגר. נחשו למה

טרילוגיית הבלשים של סטיבן קינג מגיעה לסיומה ב-"סוף המשמרת", אבל אנחנו עוד נתגעגע, אפילו לבריידי הרטספילד

טרילוגיית הבלשים של סטיבן קינג מגיעה לסיומה ב-"סוף המשמרת", אבל אנחנו עוד נתגעגע, אפילו לבריידי הרטספילד

מה מרתק בבריידי הרטספילד, הפסיכופת שדורס זרים למוות באישון לילה שלפני יריד תעסוקה, או מנסה לפוצץ את עצמו באצטדיון מלא בנות נוער? אם תשאלו את סטיבן קינג, התשובה היא לא האלימות הפיסית שלו, אלא השידול לאובדנות. "הרוצח במרצדס" אף מקבל אצלו כינוי נוסף, משל היה נבל בסרטי מארבל – "נסיך ההתאבדות".

ב-"סוף המשמרת", הרומן האחרון בטרילוגיית ביל הודג'ס, סטיבן קינג מקים לתחייה את בריידי, שנראה לאחרונה בתור צמח נעדר יכולת דיבור או קשר עין. בריידי, שהגיע למצב זה בעקבות נזק מוחי שספג בעת ניסיון הנטרול שלו באצטדיון, מלא רגשות כעס ותאוות נקם. היה לו די והותר זמן לחשוב על דרכים יצירתיות שבהן יוכל להוציא לפועל את נקמתו, והוא כבר יודע מי הראשון שיקבל אותה בטמפרטורת אפס.

עד שתגיעו לנקמתו של בריידי ב-"סוף המשמרת", תצטרכו לעבור גרסה מורחבת של שתי הפסקאות הראשונות בביקורת זו. קינג מרבה להזכיר לקוראים שדמות מסוימת נחמדה לדמות אחרת כי היא זוכרת איך עזרה לה בפעם ההיא, ואיך הדמויות האלה נפגשו, ולפחות במקרה שלי – זה היה קצת מיותר. לא קראתי את הספרים הקודמים לפני זמן רב. במובן מסוים עשיתי להם Binge, מה שאומר שדילגתי על שורות "הפרקים הקודמים" בכל פעם שנתקלתי בהן – ובדיעבד אני יכולה לומר שהיה למה לחכות.

"סוף המשמרת" הוא מותחן פסיכולוגי במלוא מובן המילה. הוא משחזר את קרב המוחות בין בריידי לבלש ביל הודג'ס שהפך את הספר הראשון, "מר מרצדס", למוצלח כל כך. בתוך כך, הוא מרחיב את החלקים שנגעו למניפולטיביות של בריידי ומשלב נגיעות על-טבעי שמטשטשות את הגבול בין הגופני לנפשי ובין הטכנולוגיה לפנטזיה. הוא מתעתע אבל מותח לכל אורכו, ובין לבין עוסק גם בנושא שבכותרת הרומן – מוות. במקרה זה, לא רק המוות כשלעצמו – אלא תחושת הסוף שנלווית אליו, והנסיבות בשלהן בסופו של דבר בוחרים או לא בוחרים בחיים.

לא כל החלקים מתחברים. ניתן להרגיש את המאבק של קינג כשהוא מנסה לכתוב הסברים טכנולוגיים מורכבים וכשהוא גורם לדמויות להתנהג בניגוד לאופי שניתן להן, כאילו רק כדי להספיק להיפרד מהן לפני הסוף. במובן הזה קודמו של "סוף המשמרת" בסדרה, "כל המוצא זוכה", היה מוצלח בהרבה. אומנם הוא בקושי שילב דמויות מהספר הראשון, אבל מדובר ביצירה שנכתבה באופן מאוד שונה ולמעשה עומדת בפני עצמה.

tps://mellitza.wordpress.com/?attachment_id=842" rel="attachment wp-att-842"> מקור: Vildebadeva מתוך DevianArt

[/caption]עדיין, "סוף המשמרת" מהווה סיום מספק לטרילוגיה המפתיעה שלכאורה סוטה מקשת הכתיבה שמזוהה עם סטיבן קינג ומיישרת קו עם ספרות הבלשים. קינג מבהיר שגם בז'אנר הזה הוא מספר הסיפורים הטוב ביותר, עם הנבלים המפחידים ביותר. את בריידי הרטספילד הוא מציב באותה שורה עם הליצן פניוויז מ-"זה" ועם אנני וילקיס מ-"מיזרי", כפסיכופת ששואב הנאה מהסבל של הזולת, ומאבד לקראת הסוף כל זכר שנותר לאנושיות שלו. למרות זאת, בעידן שבו רבים תולים את מקור הרוע שלהם בגורם חיצוני או אידיאולוגי, יש משהו מנחם באפשרות להעניק למפלצת כמו בריידי הרטספילד פנים אנושיות. גם אני חשתי במידה מסוימת את הסבל שלו והבנתי את מקור הכעס שלו על ביל הודג'ס, ולא משנה כמה פעמים קינג הזכיר לי באיזו חלאה מדובר.

ציון: 4/5

סוף המשמרת (2018), מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת מודן, 444 עמודים

אשתו של הקוסם: ביקורת על "Mrs. Houdini" ותהייה מתוך ייאוש

מה אם אלמנתו של הארי הודיני הייתה מצליחה לתקשר אתו לאחר מותו? זאת השאלה שעומדת במרכז הרומן התקופתי של ויקטוריה קלי, אבל היא לא השאלה המעניינת יותר, שדווקא נענית בתשובה מדכאת למדי

מה אם אלמנתו של הארי הודיני הייתה מצליחה לתקשר אתו לאחר מותו? זאת השאלה שעומדת במרכז הרומן התקופתי של ויקטוריה קלי, אבל היא לא השאלה המעניינת יותר, שדווקא נענית בתשובה מדכאת למדי

סקירות נוספות על ספרים שנקראו באנגלית:

בס הודיני היא אחת מאותן נשים נשואות בהיסטוריה שזכורות אך ורק בזכות שם המשפחה שלהן, כלומר בזכות זיקתן לגבר מסוים. אין ערך על שמה בוויקיפדיה בעברית (לכל היותר פסקונת בערך על בעלה), אין תיעוד של ממש להופעותיה על הבמה והעובדה הכי משמעותית שידועה על חייה הם הניסיונות להעלות באוב את רוחו של בעלה. ניסיונות שכזכור הסתיימו עשור לאחר מותו של הקוסם, אז כיבתה האלמנה את הנר האחרון שהותירה דולק לצד תמונתו.

"Mrs. Houdini" מתיימר לשרטט מעין היסטוריה חלופית, שבה הניסיונות הללו דווקא כן הצליחו. כלומר, יקום שבו הארי הודיני הצליח לתקשר עם אשתו לאחר המוות. אלא, שההצלחה היחסית הזאת אינה משמעותית כפי שטוענת הכריכה האחורית. תמונה מוזרה פה ומילת קוד מוכרת שם אינן מספיקות כדי ליצור רושם שקוסם מנוח "השתיל" אותן במטרה שיימצאו, ובכל מקרה אין בהן כדי להעביר מסר מעודד לאישה השרויה באבל. אם כבר, יש בהן כדי להפחיד. אני יודעת שאני הייתי מתה מפחד לו בעלי היה רודף אותי לאחר מותו.

מקור: Wild About Harry

"Mrs. Houdini", אם כן, אינו ספר פנטזיה. הוא דרמה רומנטית תקופתית, שמבקשת לספק את מעריציו הרבים של הארי הודיני, אלו שטרם שבעו מהעיבודים הרבים לסיפור חייו. מצד שני, הוא כתוב בשילוב עם נקודת מבטה של אלמנתו, מה שמותיר מקום רב לדמיון בכל הנוגע לעיצובה של הדמות, התנהלותה במערכת היחסים עם בעלה וההתמודדות שלה עם האובדן.

דווקא כאן "Mrs. Houdini" כושל. הוא בוחר לשרטט דיוקן של אישה פסיבית וילדותית, מה שניתן להשלים אתו כשהגיבורה נישאת לבעלה אחרי דייט אחד ובגיל 18, אבל לא בחייה הבוגרים. לא כשהיא נותנת לגברים זרים לנשק אותה, אחרי מפגש של שניות ספורות ולא כשהיא בוגדת בהארי הודיני במטרה להתנקם בו. "Mrs. Houdini" אולי מנסה לרמז לכך שבס חכמה – בעלה מתפאר בכך שהיא היחידה היודעת כיצד הוא מבצע את קסמיו, אך לא ברור אם הבינה זאת בעצמה או שהוא פשוט אמר לה.

מקור: GenealogyBank Blog

הארי הודיני עצמו נהנה מטיפול טוב יותר. הוא אדם שאפתן ועם זאת לא entitled – הוא מתבייש בעברו ומותיר את שמו היהודי מאחוריו. הוא מתנהג רגע אחד כמו נער מאוהב, וברגע אחר מתנער מהכמיהה של אשתו לילדים, ולא גלוי איתה לגבי החובות הכבדים שבהם הותיר אותה. הוא אינטלקטואל שבולע בשקיקה ספרים על קסם, אבל בעל פה הוא בכלל מייחס את ההצלחה שלו ליכולת לפרוץ מנעולים. הספר אומנם לא שופך אור חדש על תעלומת מותו, אבל כן יוצר דמות שמעניין לעקוב אחר מעשיה, כשהיא על הבמה וגם כשהיא יורדת ממנה.

אולי בשל כך הרומן חדל להיות מעניין, מרגע שהוא כבר לא מדלג קדימה-אחורה בזמן ומציג את מותו של הארי הודיני כעובדה קיימת. כשבעלה כבר לא בסביבה, כל שנותר לאלמנתו הוא לעבור מסיאנס לעוד תמונה עם רמז ולדבר עם דמויות חולפות על בעלה המנוח והנערץ. בין לבין מסופר שהקימה בית קפה, כדי לשמש מקום מפגש לקוסמים מתחילים, ואף ספגה ביקורת על הניסיון "להפיק רווחים" ממעמדה כסלבריטאית. הניסיון להקים עסק שכזה היה עשוי להיות רקע מעניין לרומן בפני עצמו, ולו בשל היציאה לעצמאות של בס הודיני, אלא שגם הוא נזנח עד מהרה לטובת נוסטלגיה רומנטית של האלמנה הצעירה, בת חמישים בסך הכול.

מתוך כריכת הספר בגרסת Hardcover של Simon & Schuster

את "Mrs. Houdini" סיימתי בתחושת ייאוש. הרומן גרם לי לחשוב על מלינדה גייטס, לאה רבין, אפילו איוונה טראמפ – נשים מרשימות שאימצו את שם משפחתו של הגבר לו נישאו, ונבלעו בצלו. האם אי פעם יועלה שמן ללא הטייטל "אשתו של", "אלמנתו של", "גרושתו של" – וייחוס ההון הרב אותו הן מנהלות להצלחה של בני זוגן? כנראה שלא. האם בעוד כמה עשרות שנים נשוב לדון בהן ונמצא עדויות אותנטיות למי שהיו, או ננסה לדמיין אותן בתור נשים חזקות ועצמאיות? לא בהכרח. סביר להניח ששוב נשקע למלכודת הדיבור על נישואים והריונות, גם אם אנחנו כותבות אותן בתור נשים, שדווקא יודעות ליצור דמויות גבריות לא רעות בכלל.

ציון: ***

Mrs. Houdini (2016). Victoria Kelly. Washington Square Press, 306 pages

עודכנה רשימת הלינקים בגנזך

היוש,

תקופה ארוכה מנשוא ללא עדכונים בבלוג. הסיבה היא אישית – ארגון חתונה – ועדיין עושה את כל המאמצים כדי שאשוב במהרה לכתוב.

בינתיים, הודות לתשומת לבם של כמה קוראים, עודכנה רשימת הלינקים לכתבות ישנות שלי בגנזך (מהשנים 2012 ואילך). כעת ניתן להיכנס אליהן ישירות מהבלוג, דרך העמוד "גנזך פרסומים" שבראשית ההומפייג' או מידית דרך סרגל הגלילה.

מאחלת לכולם שנה אזרחית נפלאה ומלאה בהשראה,

אור זילברמן

סיכום הרצאה: "סוגיות עכשוויות ב-'שחקן מספר אחת'"

סיכום ההרצאה שהועברה בפסטיבל אייקון 2016, ובה ניתוח משולב בביקורת של הסוגיות העולות מתוך רומן המדע הבדיוני Ready Player One

סיכום ההרצאה שהועברה בפסטיבל אייקון 2016, ובה ניתוח משולב בביקורת של הסוגיות העולות מתוך רומן המדע הבדיוני Ready Player One

לפלייליסט השלם של ההרצאה לחצו כאן

לסיכומי הרצאות נוספות שהעברתי לחצו כאן

הכירו את ארנסט קליין – יליד 1972 ומתבגר גאה של שנות השמונים. בשנת 2009 קליין כתב תסריט לסרט מ-2009 בשם "שרופים" (Fanboys) שהציג מסע של חבורת חנונים לאחוזתו של האליל שלהם, ג'ורג' לוקאס. זה היה סרט וולגרי, שזור ביותר הופעות אורח מעונה שלמה של Family Guy ואם לומר את האמת, לא ממש מצחיק.

הסרט נכשל, הן בביקורות והן בקופות, וזאת למרות שהופץ במספר מוגבל של בתי קולנוע ושקליין עצמו התעקש שיוקרן גם במדינת הולדתו, אוהיו. שנתיים אחר כך, קליין נמצא במקום מאוד שונה. הוא מכר את הזכויות על ספר הביכורים שלו, Ready Player One, להוצאת רנדום האוס. ימים ספורים לאחר מכן, השלים את מכירת זכויות ההסרטה של הספר לאולפני האחים וורנר. בשנת 2018 ייצא לאקרנים הסרט עצמו, בבימויו של סטיבן ספילברג, אך קליין נהנה כבר היום מפירות ההצלחה.

מה שנשתנה הוא הגישה של קליין לקהל שלו, בדגש על המדיום שבו הסיפור מתווך לקהל. "שחקן מספר אחת" הוא אומנם ספר על משחק, במובן המסורתי של דיו על גבי דפים, אבל הוא גם משחק אינטראקטיבי בפני עצמו. הוא מזמין את הקורא, כבר בכותרת, להצטרף למשחק, ומאפשר לו להתלוות נרטיבית למשחק קיים (Quest) של שחקן בשם פרזיבל. תוך כדי ההתחקות אחר המשחק הקיים, הקורא מוזמן לאתר בעצמו "אפיקומנים" (Easter Eggs), דהיינו רמזים הגלומים ברומן, שיובילו אותו לטורניר משחקי Arcade ברוח אלו שקרא עליהם. קליין הבטיח למנצח בטורניר מכונית דלוריאן חדשה (כן, כמו בסרטים) והפרס אכן ניתן לאחד הקוראים בשנת 2012.

(מקור: יח"צ)
(מקור: יח"צ)

אם חלק מהמושגים בפסקה הקודמת אינם מוכרים לכם, כנראה שאינכם נמנים על קהל היעד של קליין. "שחקן מספר אחת" מסתמך במידה ניכרת על ההיכרות של הקוראים שלו עם היצירות של שנות השמונים בפרט ועם התרבות הגיקית בכלל. ספירה כללית שאיתרתי באינטרנט מדברת על יותר מ-350 אזכורים ומושגים שונים שקשורים לאותה תרבות ברומן. רובם סתם נזרקים לחלל האוויר, על חלקם נערך דיון שטחי מפי הגיבור, והאחרים? באחרים אתם נדרשים לגלות רמת בקיאות שמאפשרת לכם לשחזר, בעל-פה, סצנות שלמות מסרטים של "מונתי פייטון", או לכל הפחות את שיאי העבר שלכם מ-"פאק-מן".

זאת משימה קשה בפני עצמה, אבל לקוראיו המתמידים "שחקן מספר אחת" מבטיח אתגר נוסף. הוא ממקם את העלילה שלו בעתיד, מה שאוטומטית מעלה שאלות לגבי העיסוק האינטנסיבי בעשור שאף אחת מהדמויות לא חוותה על בשרה, כמו גם לגבי פער העשורים שלא לגמרי ברור מה התחדש בו. אם לא די בכך, "שחקן מספר אחת" קורץ כל הזמן להווה – לטכנולוגיות המציאות המדומה ולמשחקי המחשב שאנחנו מכירים, וגם לסוגיות עכשוויות שקשורות לממשק שלהן עם הסביבה.

ברפרוף, "שחקן מספר אחת" מציג עתיד דיסטופי, שבו משבר אנרגיה ואלימות כלכלית מייתרים את הצורך להסתובב בחוץ, מה שגורם לאנשים לחיות מבעד למציאות המדומה. אותה מציאות מדומה, ה-"אואזיס", מאפשרת למלא את שעות הפנאי בעולמות חלופיים ובכך, למעשה, מספקת מפלט מטרדות היום-יום. אלא, שגם טרדות היום-יום גלומות ב-"אואזיס", שהבריות פוקדות דרכה את בית הספר הווירטואלי, מתחברות באמצעותה למקום העבודה ומגבשות בעזרתה מעגל חברים. בשל כך, ה-"אואזיס" מהווה חלק מהמציאות לא פחות משהיא ממלאת את הצורך לברוח ממנה.

(מקור: pineterest)
(מקור: pineterest)

מה שמרתק בהמצאה כמו ה-"אואזיס" הוא שהיא מאפשרת, לכאורה, לראות כיצד אנשים באמת מעוניינים לחיות את חייהם, ללא מגבלות של מיקום גיאוגרפי או היעדרו של קסם מהעולם. אלא, שהמשתמשים במציאות המדומה לובשים צביון אחד בלבד – כולם גיקים. הם ממלאים את היקום של המציאות המדומה בכוכבים בהשראת "מסע בין כוכבים" או "באטלסטאר גלקטיקה" והם אפילו בחרו למנהיגים שלהם, בבחירות דמוקרטיות, את השחקן וויל וויטון והסופר קורי דוקטורוב.

אני מאוד בספק אם משתמשי פייסבוק, או טוויטר, או יוטיוב, או כל אחת מהרשתות החברתיות שאנחנו חברים בהם היו בוחרים את המנהיגים הללו, לו איש היה שואל לדעתם. את רוב אוכלוסיית המשתמשים מעניינים דברים כמו סרטוני חתולים, כמו תמונות הישבן של קים קרדשיאן ואם בספרות עסקינן – כמו סצנות המיטה של אנסטסיה סטיל וכריסטיאן גריי. היעדרם של כל המשתמשים שאינם גיקים מ-"אואזיס" כה צורם, שהוא מחייב להסיק על הסיבה להיעדרם. לדעתי, הסיבה היא הפערים החברתיים שמאפשרים מלכתחילה בעיקר לגיקים לגשת ולפתח את ה-"אואזיס", בשל נטייתם להיות אמידים יותר ובעלי אוריינות טכנולוגית.

עולם נוסף שמשתמשי ה-"אואזיס" נדרשים לגלות בו בקיאות הוא עולמו האישי של אחד ממפתחי המציאות המדומה, ג'יימס האלידיי. האוטוביוגרפיה של האלידיי משמשת כמעין תנ"ך שהדמויות משתמשות בו כדי להגיע לכל אחת מהיצירות שברצונן להכיר ואפילו כמפה של ממש. באחת מסצנות המפתח ברומן, הגיבור מנסה לפתור חידה באמצעות ניווט בחדר ששוחזר מתוך זיכרונותיו של האלידיי.

הפער בין השממה המדברית שבחוץ ליצירת המופת הטכנולוגית שבמכונה משייך את הרומן במובהק לתת-ז'אנר הסייברפאנק, שבו המדע הבדיוני בא לידי ביטוי בטכנולוגיה המקדימה את זמנה, כמו בספריו של ויליאם גיבסון. אך היתרון המרכזי של המשתמש ב-"אואזיס", על פי מוסכמות הסייברפאנק, הוא לקבל במציאות המדומה את השליטה על חייו שנשללה ממנו בעולם הגשמי. הוא יכול ללבוש כל דמות שירצה באמצעות עיצוב ה-"אווטאר" שלו ולכאורה גם להיות מי שירצה, אך רק עד גבול מסוים.

(מקור: pineterest)
(מקור: pineterest)

למה גבול? כי דושים הם דושים גם במציאות מדומה, וסטריאוטיפים הרי יש בכל מקום. דייטו ושוטו לובשים דמויות סמוראים כי הם יפנים וזה מה שמצופה מהם. אייץ' בוחרת להופיע בתור גבר לבן, למרות שהיא בכלל אישה שחורה לסבית, וארטמיס? ארטמיס היא בחורה חזקה וגיימרית מעולה, אבל פרזיבל לא יוכל להגדיר אותה בתור "אישה" עד שתשיב לו על כמה שאלות.

Art3mis: How well do you know Aech?

Parzival: He’s been my best friend for five years. Now, spill it. Are you a woman? And by that I mean are you a human female who has never had a sex-change operation?

Art3mis: That’s pretty specific.

Parzival: Answer the question, Claire.

Art3mis: I am, and always have been, a human female. Have you ever met Aech IRL?

Parzival: No. Do you have any siblings?

Art3mis: No. You?

נכון, מאוד הולם בז'אנר הסייברפאנק להתייחס גם לסוגיה של ניתוחים לשינוי מין, תהליך שאמור להיות הרבה יותר פשוט בעתיד טכנולוגי. עם זאת, האופן שבו פרזיבל עורך ספסיפיקציה להגדרת הנשיות של ארטמיס, כמי שנולדה עם האיברים הביולוגיים הנכונים ולא שינתה אותם מאז, לא רק שנגוע בטרנסופוביה – אלא חודר שלא לצורך לפרטיותה של אישה, שמעולם לא ביקשה ממנו להזדהות בפניה באותה צורה.

המציאות הווירטואלית, מטבעה, מאפשרת לנו גם להרחיב הגדרות של מושגים מהעולם האמתי – בהם חברוּת. גם בפייסבוק או במשחקים מרובי משתתפים, אנחנו יכולים לבחור להישאר חברים של אנשים מסוימים רק במשחק. כך קורה עם אייץ' ופרזיבל וגם עם דייטו ושוטו, שבשני המקרים מכריזים על עצמם כחברים הכי טובים, אף שמעולם לא נפגשו במציאות. כאן הרומן הפתיע אותי, משום שציפיתי לאי-נעימות מסוימת במפגשם הסופי של פרזיבל ואייץ'. מה שעשוי היה להפוך לפארסה, בשל הגילוי שאייץ' הוא אישה, מתגלגל לסצנה מחממת לב שבה פרזיבל עדיין מסוגל לראות באייץ' את ה-BFF שלו, רק בשל החיוך הכה מזוהה עם הדמות.

כך המפגש בין פרזיבל לאייץ' היה עשוי להתנהל, בנסיבות אחרות:

לא כל המשתמשים ב-"אואזיס" מנסים להתחרות על הירושה של האלידיי, אך לאלו שכן יש מכנה משותף. הם נהפכים לתלמידים שקדנים של האלידיי ומכלים את זמנם בצפייה ובשינון התכנים שהפכו אותו לאדם שהוא, כלומר גיק לא נחמד במיוחד שעדיין מתגעגע לשנות השמונים. נפתולי העלילה דורשים מהם בקיאות שכזו בביוגרפיה של האלידיי, שהם מפתחים אובססיה כלפיה. מבחינה נרטיבית, ה-Easter Eggs מתגלגלות בנפשם לביצים שבוקעות ולמעשה מולידות מחדש את האלידיי בכל אחד מהם.

(מקור: pineterest)
(מקור: pineterest)

ככל שהשחקנים מצליחים במשחק, כלומר עוברים שערים, האובססיה שלהם גוברת. בסיכומו של דבר, הם נהפכים להאלידיי ומגלמים בגופם את ה-"אואזיס". בסיום הרומן, כשה-"אווטארים" מתים בקרב בטירת אנוראק, פרזיבל המנצח הוא שאמור לשקם את ההריסות ולמעשה להקים את כולם לתחייה, להעניק לידה מחודשת.

הייתי רוצה לומר ש-"אואזיס" היא טכנולוגיה ניטראלית, שכפופה לשימוש של המשתמשים בה, אלא שאמירה זו חוטאת לאמת. גם היקום של "אואזיס" אינו אוטופי והוא בוודאי אינו חף מפוליטיקה, כפי שאפשר לראות למשל בכלכלה שלו.

השימוש ב-"אואזיס" עולה כסף: על כניסה ראשונית, על כלי תחבורה, על דלק ועל רכישות של פריטים ייחודיים.  נכון שתפעול של תוכנה כמו "אואזיס" הוא יקר, משום שהוא דורש החזקה של כוח אדם ושרתים, ואולם אין סיכוי שהרווח במקרה זה עולה על ההפסד. זאת, במיוחד כשהתשלום על תחבורה ב-"אואזיס" מיתרגם לקילובייטים בודדים של מידע, שבוודאי לא עולים לחברה כסף. נהפוך הוא, סביר להניח ש-"אואזיס" מחזיקה במונופול בתחום המציאות המדומה, בזכות התלות של המשתמשים בנגישות להשכלה ולמקום עבודה. תלות, שאותה היא מנצלת ללא בושה כדי לשמר את המשתמשים.

אז מי הנבל בסיפור הזה? "שחקן מספר אחת" מציג לנו את הש"שניקים (Sixers), שחקנים מטעמו של תאגיד IOI, ספק הרשת של ה-"אואזיס" והארגון שבגלוי מעוניין להשתלט על הירושה ועל מפעל חייו של האלידיי. בדיאלוג בין פרזיבל לנולאן סורנטו, מצהיר מנהיג הש"שניקים מה מתכנן התאגיד לעשות עם הטכנולוגיה, משיקבל את השליטה עליה:

Sorrento seemed to take my silence as a cue that he should continue. “You know, contrary to popular belief, the OASIS really won’t change that drastically when IOI takes control of it. Sure, we’ll have to start charging everyone a monthly user fee. And increase the sim’s advertising revenue. But we also plan to make a lot of improvements. Avatar content filters. Stricter construction guidelines. We’re going to make the OASIS a better place.” No, I thought.

You’re going to turn it into a fascist corporate theme park where the few people who can still afford the price of admission no longer have an ounce of freedom. I’d heard as much of this jerk’s sales pitch as I could stand.

סורנטו מדבר כאן על כמה דברים. הוא מציע גביית דמי משתמש, הצבת פרסומות וגם צנזורה מסוימת על תוכן. חשוב לציין שאת הדברים שצוינו במשפט הקודם בהחלט לגיטימי מצדו לעשות. סורנטו פועל מטעמה של חברה מסחרית, למטרת רווח. בין כה וכה, השינויים שהוא מציע לא צפויים לפגוע כהוא זה בחוויית המשתמש וסביר להניח שישפרו אותה – במיוחד אם ב-"אואזיס" מסתובבים גם גיקים קטינים, שרגישים לפורנוגרפיה וזקוקים לצנזורה.

אלא, שסורנטו מאיים במובהק לפגוע גם בניטראליות הרשת של ה-"אואזיס". כלומר, הוא מאיים לפגוע בנגישות למציאות המדומה של המשתמשים בטכנולוגיה. משמעות המהלך היא, במקרה הטוב, פגיעה במשתמשים שאין באפשרותם לשלם ובמקרה הרע, פגיעה בזכותם לשוויון – לחינוך בבית ספר, לפרנסה במקום עבודה.

בין השורות, התאגיד אחראי לכמה עבירות נוספות, כגון הפגיעה בפרטיות המשתמשים, בין השאר באמצעות קריאת ההתכתבויות שלהם ושימוש בפרטיהם האישיים (כך נחשפה זהותו של פרזיבל). כמו כן הוא אחראי, כמובן, לפעולת הטרור, שבה הושמדה השכונה של פרזיבל – אך יש לציין שאלו אינם חלק מתכנית הפעולה של התאגיד במציאות המדומה, אלא הוראות אישיות של סורנטו.

(מקור: pineterest)
(מקור: pineterest)

בכל מקרה, ההאשמות נגד התאגיד בפרט וסורנטו בפרט מאוד חמורות. לו הייתי מראיינת את פרזיבל, הייתי רצה לאחר הריאיון להתייעץ עם עורך דין ולקחת תגובה מאנשי התאגיד, שבוודאות היו מכחישים את הטענות מכה וכה. למה לו, לפרזיבל, להטיח האשמות כה נוראות, שבעולם האמתי היו מסבכות אותו בתביעה? בהקדמה לרומן הוא טוען בקצרה שמטרת כתיבתו היא to set the record straight, בכוונה לשמועות האינסופיות על אודות האופן שבו זכה בפרס. לא מן הנמנע, אם כן, שכתב את הספר במסגרת "חוזה טאלנט", דומה לחסות שניתנה לו במהלך המשחק עצמו, תמורת סכום נכבד ואולי גם הגנה משפטית. יכול להיות שבכתיבת הרומן גלום גם אינטרס אחר.

גם פרזיבל מואשם, במסגרת הודאתו, בפשעים חמורים נגד התאגיד. הוא מתחזה לאדם אחר כדי להתקבל לעבודה, פורץ למערכת המחשבים, גונב סודות פנימיים ולבסוף משתמש בהם כדי לנצח במשחק. לא מן הנמנע שייפּה את מעורבותו באירועים כדי להיטיב עם האופן שהוא עצמו עולה מהם. כמו כן, לא מן הנמנע ששיקר. הרי לא נותר איש שהכיר את וייד ווטס, הצעיר שמאחורי פרזיבל, שיוכל לאמת את גרסתו לאירועים שאינם מתרחשים ב-"אואזיס" ובכל מקרה, איזה מושבע יעדיף גרסה של תאגיד מרושע על פני מתבגר אמריקני יתום שירש מיליארדים?

(מקור:pineterest)
(מקור:pineterest)

הסוף שאנחנו מקבלים הוא לכאורה מאוד "אייטיזי": הגיבור ניצח את התאגיד המרושע, הרוויח מיליונים וזכה בבחורה. כלומר, בדייט עם הבחורה. רק אז, כך מסופר לנו, הוא כבר לא מרגיש צורך להתחבר ל-"אואזיס". צורך, שהוא כן הרגיש גם לאחר שפיצוץ בשכונת מגוריו הרג את דודה שלו, החבר שלה והידידה היחידה שלו מהעולם הגשמי – גברת גילמור. במלים אחרות, פרזיבל מרגיש שמיצה את ה-"אואזיס" רק לאחר שהשיג דרכה את כל מטרותיו האישיות. מאוד סוציופתי מצדו, הייתי אומרת, ולא חורג כל כך מקו מחשבה תאגידי.

ביקשו ממני בכל זאת לסיים בנימה אופטימית, ולכן אזכיר כמה כיף לקרוא את "שחקן מספר אחת". מעבר להתרפקות הנוסטלגית על שנות השמונים, זאת שנהייתה פופולרית לאחרונה עם סדרות כמו Stranger Things, "שחקן מספר אחת" נותן לו משהו לחלום עליו. פנטזיה על מציאות שבה מילולית הכול אפשרי, ומקום שכשירקום עור וגידים נוכל לעצב אותו לפי האופן שבו היינו רוצים לראות את העולם. בהתחשב בכך שרובנו רוצים פחות או יותר את אותם דברים (חברים, שלום, אהבה), אולי בהכרח מדובר במציאות טובה יותר.

"שחקן מספר אחת" (2014), מאת ארנסט קליין. מאנגלית: דידי חנוך. הוצאת עם עובד, 394 עמודים

"שלושה ארונות קבורה לבנים": ביקורת

נגן קונטרבס מובטל מתחזה למנהיג אופוזיציה דרום-אמריקני שנרצח בהתנקשות, ומגלה שאת הקרב על חייו עליו לנהל לא רק אל מול הנשיא המכהן והמושחת • החריפות ברומן הסאטירי של אנטוניו אונגר אומנם מותנה בהתאם לטעמם של הקוראים המערביים, אך הוא מצליח לפצות על כך באמצעות כתיבה מהירה, נטולת רומנטיזציה ורוויה בהומור שחור

נגן קונטרבס מובטל מתחזה למנהיג אופוזיציה דרום-אמריקני שנרצח בהתנקשות, ומגלה שאת הקרב על חייו עליו לנהל לא רק אל מול הנשיא המכהן והמושחת • החריפות ברומן הסאטירי של אנטוניו אונגר אומנם מותנה בהתאם לטעמם של הקוראים המערביים, אך הוא מצליח לפצות על כך באמצעות כתיבה מהירה, נטולת רומנטיזציה ורוויה בהומור שחור   

"שלושה ארונות קבורה לבנים", שאכן מציב בסיומו שלושה ארונות קבורה לכמה מהדמויות, מתרחש במדינה לכאורה פיקטיבית, רפובליקת מיראנדה שמה. מדובר במדינה דרום-אמריקנית קטנה, למרגלות הרי האנדים, הידועה בהיותה מושחתת עד היסוד.  בראש השחיתות השלטונית עומד נשיא הרפובליקה בכבודו ובעצמו, דל פיטו (בספרדית: זין)- גמד קפיטליסט מניפולטיבי ותאב כוח, ששולט בכלי התקשורת הגדולים במדינה וגם בכמה "פלוגות מוות" סודיות, העורכות עבורו טיהורים מעת לעת. תקוותם היחידה של ההמונים היא מנהיג האופוזיציה הקולני, פדרו אקירה, אלא שזה נרצח טרם הבחירות בהתנקשות מעל צלחת קנלוני. בניסיון נואש להשתמש בדמותו של המנהיג הנערץ, מגייסים באופוזיציה נגן קונטרבס מובטל, שבמקרה דומה לו במראהו להפליא. הלה יגלה עד מהרה שהמסע ההרואי להצלת הרפובליקה יהיה קצר וטראגי משחשב, ושלמפלגתו של אקירה יש לא מעט במשותף עם הקואליציה המושחתת.

בסיום הרומן מנסה אחת הדמויות לנקוב לראשונה בשם המדינה המוצגת בתור רפובליקת מיראנדה, מה שאומר כי ככלות הכול לא מדובר במדינה פיקטיבית. היא גם מנסה לנקוב בשמותיהם האמתיים של הנשיא ושל נגן הקונטרבס, לורנסו קנטונה, אך כל השמות "האמתיים" מובאים בדפוס כשהם מושחרים. המסקנה המתבקשת מכך היא ש"שלושה ארונות קבורה לבנים" יכול היה להתרחש בכל מדינה, אולי גם ישראל, שבראשה עומד מנהיג שיציבות שלטונו אינה ניתנת לערעור ושמתאפיינת בשחיתות מסוימת.

גיליתי גם שפלוגות המוות, שפורקו לפני שישה חודשים הודות לסיומו המוצלח של תהליך שלום שהובילו הנשיא דל פיטו ושריו הנכבדים, רצחו בארבעת הימים האחרונים 16 ילידים שהתעקשו לחזור לאדמותיהם… הפלוגות שכבר לא היו קיימות רצחו גם שלושה חברי מועצות מקומיות מטעם מפלגת הצהובים… לאחד מהשלושה כרתו את הידיים והרגליים במסור חשמלי בעודו חי… באירועים אחרים הפלוגות שכבר לא היו קיימות רצחו 19 איכרים…

(עמוד 59)

המסקנה הזאת, עד כמה שהייתה הולמת את הז'אנר הסאטירי של הרומן, אינה עולה בקנה אחד עם הקביעה החד-משמעית שהשמיע הסופר אנטוניו אונגר בריאיון ל"הארץ". "קולומביה היא מקום קשה מאוד", הודה אונגר באזני נרי ליבנה, כאשר ציינה את הדמיון בין אירועי הרומן לבוגוטה הקולומביאנית, בה גדל. עם זאת, הסופר שלל את ההסבר לפיו "פחד" כשבחר להימנע מציון ספציפי של מקומות ודמויות בקולומביה, עד גבול הפנטזיה, ותחת זאת הסביר: "רוב הקוראים שלי הם מחוץ לקולומביה". כלומר, לא מדובר חלילה בהחלטה אמנותית או אפילו פוליטית – אלא שיווקית גרידא.

ההחלטה הפופוליסטית הזאת היא רק אחת מני רבות שמקהה את עוקץ הסאטירה של "שלושה ארונות לבנים" והופכת אותו לעוד מוצר צריכה קליל, שלא לומר קפיטליסטי, שלא מאתגר את המוסכמות בספרות המערבית אודות אמריקה הלטינית כממלכה של שחיתות, סמים ותענוגות. נראה כי במקום לכתוב רומן מטלטל, שיחשוף את חיבוק הידיים של המערב, את אזלת היד של מערכת המשפט והתקשורת המקומית ואולי גם את האבטלה בקרב צעירים, העדיף אונגר לצאת בקביעה לפיה "כולם מושחתים" וללגלג עמה כל הדרך לרשימת רבי-המכר. התוצאה אומנם משעשעת מאוד, אך גם אכזרית ומתנשאת כלפי הנפשות הפועלות יותר מכל מחנה עינויים המתואר ברומן.

עטיפת הספר (קרדיט: יח"צ)
עטיפת הספר (קרדיט: יח"צ)

היעדר האכפתיות של אונגר כלפי הדמויות בולט במיוחד על רקע חילופי הזהויות, לבו של הרומן, שמפסיק לפעום בטרם הגיע לשיא דרמטי כלשהו ולעולם לא מתפתח לכדי קושי או קונפליקט. היא גם בולטת על רקע היחס לנשים, אם כי לאחר הביקורת על "כניעה" נראה לי שכל רומן שבו נשים זוכות לפצות את פיהן מתייחס אליהן בכבוד. אצל אונגר, על כל פנים, נשים צעירות מתפקדות אך ורק על תקן "נערות בונד" – הן יפהפיות שמלוות את הגיבור בריצתו מפה לשם, מנשקות אותו לאחר היכרות של דקות ספורות וללא שום הסבר, משתגעות כשהעניינים מסתבכים ושוב לומדות להעריך את אהבתו של הגיבור. באותו ריאיון ב"הארץ" טען אונגר כי "שלושה ארונות לבנים", הוא בעצם סיפור אהבה, אך את האהבה הכנה שהקרינו הדמויות חשתי רק כאשר חוו מוות במשפחה, ולא אחד כלפי השנייה.

אף על פי כן, נהניתי לקרוא את "שלושה ארונות קבורה לבנים", גם בזכות ההומור השחור המוצלח וגם הודות למבט המפוכח על השיטות הכלכליות השונות, שכל אחת מהן מתעמרת באזרח הקטן בדרכה. ספרו של אונגר נמנע מגלוריפיקציה של מהפכות בכלל ושל מנהיגים בפרט, ומדגיש שוב ושוב את הפערים שבין הפה ללב ובין הספין התקשורתי לאמת. לא בכדי דווקא בדיווחים החדשותיים הקשים, המובאים בצורה יבשה לכאורה מפיו של קנטונה, נחשף כשרונו הקומי של אונגר בגדולתו:

מעל למחשוף השזוף שלה ולחולצה הלבנה שלה הפה של הבחורה בטלוויזיה שלנו מדבר עכשיו על סגן הנשיא. הוא אומר: סגן הנשיא קנה סוס. הפה לא מבהיר אם זה היה פוני או סוס אחר. סגן הנשיא נהנה מהחופשה שלו באחת החוות של שר ההגנה. גם הרעיות הוזמנו, אומרת הבחורה. סגן הנשיא נהנה כמו ילד, היא מוסיפה בנימה שגורמת לך להאמין שסגן הנשיא הוא הילד שלה, של הבחורה. מיד אחר כך היא מספרת איך מלכת היופי של הרפובליקה הקדישה חלק מחופשתה במיאמי, פלורידה (ארצות-הברית), כדי לעזור לממש את חלומו של ילד רחוב… מאתיים בלונים, זה החלום של ילד הרחוב… לא אומרים איך חילקה אותם, אם מסרה אותם אחד-אחד, על הסיכון הבקטריולוגי הנלווה, או שהפילה את כולם על העיר ממסוק

(עמוד 141)

אונגר, שזהו הרומן הראשון מבין השלושה שכתב שתורגם לעברית, הינו סופר בעל דרכון ישראלי, שהתאסלם ומתגורר כיום ביפו. עיסוקו בקולומביה מקשה להתייחס אליו בתור סופר ישראלי או פלסטיני, ואולם מעניין יהיה לבחון כיצד יישמע קולו בספריו הבאים. גם אם יבחר להתייחס לדתו, לישראל ("עוד לפני שהגעתי הייתה לי השקפה ברורה נגד הכיבוש המתמשך כאן"), או לשילוב של שניהם – הרי שכנראה יעשה זאת כשהוא בעל ראייה שונה, הומוריסטית וחפה מהמסכות שכה נפוצות כאן בספרות ובתקשורת.

ציון: 3/5

"שלושה ארונות קבורה לבנים" (2016), מאת אנטוניו אונגר. מספרדית: ליה נירגד. הוצאת חרגול והוצאת מודן, 246 עמודים

"אמריקנה" והיקיצה מהחלום האמריקני

ספרה החדש של הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה הוא האישי ביותר שכתבה עד כה, ומשלב בהצלחה בין סיפור התבגרות שובה לב והגיגים חדים על גזע ואחרוּת. זכרו את משב התקווה הזה כשנשיא או נשיאה לבנים יכנסו לבית הלבן

ספרה החדש של הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה הוא האישי ביותר שכתבה עד כה, ומשלב בהצלחה בין סיפור התבגרות שובה לב והגיגים חדים על גזע ואחרוּת. זכרו את משב התקווה הזה כשנשיא או נשיאה לבנים יכנסו לבית הלבן

אז המון אנשים, לא שחורים ברובם, אומרים שאובמה אינו שחור. הוא דו-גזעי, רב-גזעי, שחור-ולבן, הכול חוץ משחור, כי אמו לבנה. אבל גזע הוא ביולוגיה; גזע הוא סוציולוגיה. הגזע חשוב בגלל הגזענות. והגזענות אבסורדית כי היא מתייחסת למראה החיצוני… באמריקה אין לך זכות להחליט לאיזה גזע אתה שייך. מחליטים על זה בשבילך. ברק אובמה, שנראה כפי שהוא נראה, היה צריך לשבת באחורי האוטובוס לפני 50 שנה

(עמוד 354)

"אמריקנה" אמור להיות רומן ברוח התקופה, אלא שבמועד פרסומו בעברית הוא כבר רומן תקופתי, מונומנט לרוח הליברלית שפתחה את חרצובות לשונה של אמריקה בדיון על הגירה וגזע עם היבחרו של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית. עם זאת, קשה שלא להתרגש מהלהט שבה הוא מתאר את היבחרו של מועמד שחור עור לבית הלבן, כשם שקשה להכיל חלק מהחוויות הטראומטיות שעוברות על הגיבורה שלו כמהגרת ניגרית בארצות הברית.

זהו הרומן האישי ביותר מבין ספריה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, מחברת "היביסקוס סגול" ו-"חצי שמש צהובה". בעוד עלילת ספרים אלה מתרחשת בניגריה, ארץ הולדתה של הסופרת, הרי ש-"אמריקנה" נטוע ברובו בארצות הברית, אליה נאלצה גם אדיצ'יה עצמה להגר במהלך לימודיה באוניברסיטה. שמה האמצעי של הגיבורה איפמלו הוא "נגוזי", כשמה של אדיצ'יה, וגם היא עוסקת למחייתה בכתיבה על נושא שלא היה רלוונטי עבורה בארץ מוצאה – גזע וגזענות.

בהרצאה הפופולרית שנשאה בכנס TED, "הסכנה שבסיפור יחיד", סיפרה אדיצ'יה ליותר מעשרה מיליון צופים ברשת: "קודם להגעתי לארצות הברית, מעולם לא הגדרתי את עצמי ביודעין כאפריקאית. ואולם בארצות הברית, כל פעם שאפריקה הוזכרה אנשים פנו אלי, ללא קשר לכך שלא היה לי שום מושג על מקומות כמו נמיביה. אבל החלטתי לאמץ את הזהות החדשה, ובמובנים רבים אני חושבת על עצמי כיום כאפריקאית". באותה הרצאה אמרה אדיצ'יה כי "הסיפור היחיד" על אפריקה מקבע סטריאוטיפים: "והבעיה עם סטריאוטיפים היא לא שהם חסרי אמת, אלא שהם בלתי שלמים. הם הופכים סיפור אחד להיות הסיפור היחיד".

"אמריקנה" מנסה אפוא להלך בין הטיפות. זהו בה בעת ארכיון של בלוג פיקטיבי שכתבה הגיבורה על חווית ההגירה, תחת הכותרת "בלוגזע", וגם סיפור התבגרות העומד בפני עצמו, על אהבת נעורים בין תלמידי תיכון בניגריה, שחווה נתק בשל עזיבתה של איפמלו לארצות הברית. אהבה, השואפת לפרוח מחדש עם שובה של איפמלו לניגריה, לאחר יותר מעשור.

שני חלקי הרומן מתייחסים זה לזה כל העת – הבלוג מאזכר חוויות אנונימיות מחייה של איפמלו, לא תמיד בזהירות מספקת, והדמויות האחרות תוהות על "ההשתלחות הצינית" וה"התרסה" בהגיגיה האינטרנטיים של הגיבורה. עם זאת, בעוד העלילה ברומן מזכירה לפעמים יתר על המידה את התסריטאות האמריקנית הקיטשית, דרך שיבוץ איפמלו באירועים היסטוריים משמעותיים, מצליחים הפוסטים המשולבים מהבלוג להיות מקוריים ומעניינים יותר. אדיצ'יה כתבה אותם בעין חדה וחסרת רחמים, תוך שימוש בלא מעט הומור שחור. בין היתר, היא בחרה בנושאים כגון הסיבה בשלה לכאורה נשים שחורות מעריצות את ברק אובמה (הוא נשוי לאישה שחורה) והמדרג הגזעי בארצות הברית (הלבנים הליברלים דוברי אנגלית- אמריקנית למעלה, האפרו-אמריקנים בתחתית).

אז בקולג' היה לנו מרצה אורח, ובת אחת מהכיתה לחשה לאחרת "אוי אלוהים, הוא נראה כל כך יהודי" בחלחלה, חלחלה ממש. כאילו שיהודי זה דבר רע. לא הבנתי את זה. ככל שיכולתי לראות האיש היה לבן, לא שונה בהרבה מבת-כיתתי עצמה. יהודי היה בשבילי משהו מעורפל, משהו תנ"כי. אבל למדתי מהר. בסולם הגזעים של אמריקה, תבינו, יהודי הוא לבן אבל גם כמה שלבים מתחת ללבן

(עמוד 194)

מאז שהתרחשו האירועים ברומן, אובמה כיהן כנשיא ארצות הברית במשך שמונה שנים. בנובמבר 2016 יירשו את מקומו מועמד או מועמדת לבנה, שכנראה יסללו את מקומם ללב הבוחרים באמצעות הבעת שאט נפש מהתבטאויותיו הגזעניות והמיזוגניות של דונלד טראמפ. למרבה הצער, המועמד גם עשוי להיות גם טראמפ עצמו, הפוליטיקאי שקורא לגירוש מהגרים מקסיקנים ולא דוחה את תמיכת הקו-קלאקס-קלאן.

האם התקווה הגדולה שעולה מ-"אמריקנה" התחלפה בינתיים בארצות הברית בשנאה ובפחד? על פי הרצאתה של אדיצ'יה, יתכן ומדובר בסימנים להשתלטותו של "הסיפור היחיד": "התוצאה שלו היא בכך שהוא גוזל מאנשים את כבודם הסגולי. הוא גורם לכך שההכרה בשוויון שיש בין בני אדם הופכת להיות קשה יותר. הוא מדגיש כמה אנו שונים זה מזה במקום להתרכז במה אנו דומים זה לזה". נותר אפוא לקוות שכמו ב-"אמריקנה", האהבה היא שתנצח ותגבור על תלאות הזמן, גם בקלפי.

לקצת הפוגה בבחירות המקדימות בארצות הברית –ממים ספרותיים הולכים לבחירות

ציון: 3/5

"אמריקנה", מאת צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה. מאנגלית: גיל שמר. הוצאת מחברות לספרות, 2015. 494 עמ'