חבל שלא נוצר יותר דיבור סביב האופן בו הסאטירה החברתית של מיכאל שיינפלד מגדירה את סטטוס הצעירים בתרבות הריאליטי, גם אם אותה סאטירה אינה פוליטית כפי שהיא נראית • הערה על דמותה של רוזי מרב המכר של גרהם סימסיון • המלצה על הנובלה הנפלאה "שנות החלב"
בעולם הערבי יצאו למהפכה בגלל ציוצים בטוויטר, באוקראינה הודח הנשיא לאחר שנודע בתקשורת על הטבח שביצע במפגינים מעמו ובסין קיים מזה שנים רבות איסור על הפצת ספרים, אשר מותחים ביקורת על שלטונות המדינה, או מתבוננים בערגה על העולם המערבי. בכל העולם ידועה היכולת של המלים לעורר את ההמון מרבצו ואפילו להניא אותו לפעולה- גם כשאסור להשמיע אותן, גם כשבחוסר תשומת לב מכבסים אותן בגלל הלך הרוח הדומיננטי יותר שבתקשורת.
לכאורה גם "עם הספר" שלנו כותב כל מילה באותיות של קידוש לבנה. אנחנו נוהגים לדבר על המחדלים שמפריעים לנו וגם נהנים לעשות זאת באריכות ובכל פורום אפשרי, בקול רם ובחדרי חדרים, בקבוצות הווטסאפ ובסטטוסים מצייצים. הבעיה היא שבאותה נשימה אנחנו מצפים שמישהו אחר יתעמת עם המלים הקשות והבעיות שמאחוריהן. בדרך כלל זה יהיה העיתונאי, חבר הכנסת מהמפלגה הקטנה או הפעיל החברתי הבודד, שכנראה "אין לו חיים".
אם אכן היינו עם של "ספר", אז אלגוריות פוליטיות פרובוקטיביות היו נהפכות לשיחת היום שלנו. שורות מפתח מתוך "החוק למניעת בדידות" או "הזקן השתגע" היו מצוטטות בהודעות לעיתונות של חברי כנסת מימין ומשמאל, זוכות לקריאות חרם מצד אנשים שמרגישים מותקפים על ידן ומצוטטות בהרחבה בתכניות האקטואליה, במקום עוד תיאורי סקס מ"חמישים גוונים של אפור".
"החוק למניעת בדידות" מסתמן כמו הספר "הריאליסטי" יותר מבין השניים, עד כמה שרומן עברי המתרחש בשנת 2020 יכול להיות "ריאליסטי", דווקא משום שהוא יוצא מתוך התחושה המוכרת כל כך של אדישות. גם כאן, חי הציבור הישראלי במציאות שהוא יודע להצביע על פגמיה, אך אינו מוצא בעצמו את הדבקות או את היכולת להביא בה לשינוי.
אף על פי כן, בעולמו של שיינפלד קשה לזהות את הפרנויה האופיינית כל כך לשגרה החדשותית הישראלית. לא תמצאו כאן אזכורים לסוגיית השוויון בנטל, לטיפול בבעיית המסתננים או לסכסוך הישראלי- פלסטיני. על איומים קיומיים ופצצות אטום בכלל אין מה לדבר.
ישראל העתידית של שיינפלד היא למעשה מדינה בורגנית באופן כה מעורר חשד, שבשלב מסוים נשאלת השאלה האם היא שינתה את שמה ל"מדינת תל אביב" (עלילת מרבית הרומן, חשוב לציין, מתרחשת בכלל בירושלים). בעולם זה של בתי קפה, צימרים בצפון וחדשות ערוץ 2, מעסיקה את הציבור סוגיה מרכזית. סוגיה, שהדיון האקטואלי בה ותיק לא פחות מהשיח סביב יציאת הנשים לעבודה או האלימות בבתי הספר. מדובר, כאמור, ב-"בדידות", אותו כינוי גנאי נורא לסרבני הזוגיות, שמתעקשים על פיתוח קריירה ומגורים עם שותפים במרכזי הערים, תחת בחירת פרטנר לחיים והקמת תא משפחתי.
שיינפלד נמנע באופן מחושב מלהסביר מדוע בעצם מדובר בבעיה, מבחינה דתית, אתנוגרפית או אפיל לאומית. הוא גם לא משקיע כל כך בבחינת אחורי הקלעים הפוליטיים של ההתרחשות, שעניינה "חוק" שנועד למנוע את הבדידות. בפוליטיקה של שיינפלד אין ציטוטים דרמטיים של שרי ממשלה, אין ציטוטים דרמטיים לא פחות של חברי כנסת מהאופוזיציה ואין אפילו פוליטיקאי שמנסה לחזור בו על מנת לזכות מחדש באהבת העם. הסאטירה של שיינפלד ככל הנראה אינה מדברת על יאיר לפיד. התוצאה, אלגנטית ככל שתהיה, מרוקנת כמעט מתוכן את הסאבטקסט הפוליטי של הרומן.
ניכר ששיינפלד מעוניין לעסוק בבדידות כשלעצמה הרבה יותר מאשר במאבקי הכוח של הנלחמים בה או עליה. נכון שלאדם שמורה הזכות לחיות כפי שירצה, אך האם בעשותו כן הוא בהכרח מבצע בחירה נבונה? אם צורך בסיסי של אנשים הוא במציאת שותף לחיים, האם אדם שאינו מוצא שותף שכזה ובוחר בבדידות מדחיק הלכה למעשה את האומללות שלו? יונתן פכטר, צעיר ירושלמי בודד, מתחבט שוב ושוב בשאלות האלו בשעה שהוא נאלץ לתווך בין מאבקו הפוליטי לחייו האישיים והמשפחתיים.
כתיבה שהולכת ומשתפרת במהלך הרומן ותפנית מבריקה בחייו הרומנטיים של פכטר מסייעת לרומן בסופו של דבר להתעלות מעל הסיטואציה הכביכול-מופרכת שבמרכזו. "החוק למניעת בדידות" הוא סאטירה מרירה-מתוקה על ההגדרה העצמית של צעירים בורגנים בעידן הדיגיטלי ותרבות הריאליטי. יתכן שהתייחסות כוללת יותר להווייה הישראלית ולתרבות הפוליטית הייתה מוסיפה לו גם נפח מד"בי ומסר פוליטי משמעותי יותר. מסר, שאולי לא היה חומק הפעם מעיניו הביקורתיות של קהל הקוראים הישראלי.
ואם כבר אהבה
רב-המכר "פרויקט רוזי" של גרהם סימסיון הוא סיפור אהבה בין פרופסור בגנטיקה, שלוקה בתסמונת אספרגר, ל… אישה, שכאמור עונה לשם "רוזי". גם כאן מדובר ברומן שמהדהד באופן משמעותי רב-מכר אחר של השנים האחרונות, במקרה זה "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה". שניהם, אגב, רומנים מהנים מאוד.
"פרויקט רוזי" מספר את סיפורו את פרופסור דון טילמן, אדם שרגיל לנהל את חייו לפי שעוני עצר ושאלונים כמותניים, ומחליט לקחת על עצמו דווקא את הפרויקט הבלתי רציונאלי לכאורה של מציאת שותפה לחיים. במהלך הפרויקט נקראת דרכו של הפרופסור הדקדנט דווקא ידידתנו הברמנית רוזי, וכמובן שהקלפים נטרפים באחת. מדוע? המחמאה הגדולה ביותר שמעניק טילמן לרוזי בפגישותיהם הוא שהיא אישה יפה, מה שאומר שהוא ככל הנראה בחר בה לפי נתונים הניתנים לאומדן חיצוני.
הקומדיה הרומנטית והצפויה שבמרכז הרומן נשענת על הניגוד אותו מהווה רוזי לכל תכונותיו של טילמן. כדי כך, היא מתוארת ברומן כמאחרת כרונית, מעשנת ובעלת עבר בעייתי במידת מה. מעבר לכך, בין השורות, היא גם מסתמנת כאדם לא יציב ואנוכי, שעל אף כוונותיו התמימות נוטה לנהוג באימפולסיביות ולגמול בקולניות דווקא לאלו שחפצים ביקרו.
בניגוד לפרטנות הרבה בה מתואר נתיב מחשבותיו של טילמן, למחשבותיה של רוזי אין אנו זוכים בגישה במהלך הרומן. את הקלישאה על המוח הנשי כולנו מכירים, אך במקרה של רוזי אנחנו אפילו לא מצוידים בסריקת MRI ספרותית. בשעה שטילמן נאלץ שוב ושוב להתנצל, להתרוצץ ממקום למקום ולכפר על מעשיו הנמהרים בכוח אהבתו המוצהרת, מדמותה של רוזי אין למחבר ציפיות מעין אלו. לאורך כל הרומן היא אינה מסבירה את מעשיה, ולא מסתמן מהרומן שישנה הנחה בקיומו של הסבר כזה.
כל שמצופה מרוזי, כמושא אהבה בקומדיה רומנטית שנכתבה על ידי גבר, הוא להיות יפה, ולאתגר במידת מה את הגבר שלצדה. היא אינה שותקת, אך גם אינה מדברת בקול שאתו יכולות נשים אחרות להזדהות. כביכול, על אף הבעיות הנפשיות שמהן היא כנראה סובלת, אנו אמורים לשבח את הגיבור על נכונותו לחזר אחריה, ולהריע לו כאשר הוא נוחל הצלחה וזוכה להיענות. בנוסף אנחנו אמורים להניח, מטבע הדברים, שמערכת היחסים שלהם גם תייתר את הצורך בכל טיפול נוסף בבעיותיה של רוזי, כמו התחברות לנשים אחרות, שכל קשר יציב איתן אינו מופיע כלל ברומן. אולי בעצם עדיפה כבר הבדידות.
המלצה בקטנה
באחרית הדבר לספרה החדש כותבת המשוררת המוערכת יערה שחורי כי הוא נולד מתוך רעיון לכתוב גרסה מודרנית למעשיית "החלילן מהמלין". הפעם, לא סרטון ויראלי ביוטיוב בו רודפים מאות ארנבים אחר צעירה יפנית, אלא מעשייה מלנכולית על עולם שבו שלחו ההורים את ילדיהם מעליהם, ואז שכחו מקיומם.
הנובלה שבשמה נקרא הספר מתפקדת גם כמעין גרסה מערבית לרומן דיסטופי אחר בשם דומה, "שנות השפע" של צ'אן קון-צ'ונג. שחורי מתארת גם הפעם חברה שבעה למראית עין, שמדחיקה עבר אלים באמצעות הווי בורגני ותרבות צריכה הגובלת בנוירוטיות.
המופלא אצל שחורי הוא האופן שבו היא נותנת לשירה שלה לתפקד כפרוזה. הדימויים היצירתיים ביותר שלה מגולמים לתוך המציאות המנומנמת, סודקים את מראית העין הקולנועית באמצעות יצירת שעטנז של יופי עם כיעור וגועל עם ניקיון כפייתי. בד בבד נשמרת שחורי שלא לדרדר את השימוש המשוחרר בשפה לפאתוס, ואינה מאיצה בגיבורה צרת-המחשבה שבחרה להתמודד מוקדם מדי עם הנושא הכואב שבמרכזה של הנובלה.
כפועל יוצא מכך, דומה הקריאה בנובלה "שנות החלב" לקריאה של בלדה, שירת קינה העוסקת הפעם באישה שאינה מסוגלת לזכור את בנה ולכן מתמקדת באבל על האימהות כשלעצמה. זוהי קריאה שמחוללת אימה באותה מידה שהיא מעוררת חמלה ואמפתיה, והתוצאה מרגשת עד מאוד.
מליצה 