פרסמתי בכתב עת ספרותי בינלאומי! מה עכשיו?

תובנות שאספתי לאחר שהצלחתי סוף סוף לפרסם סיפור באנגלית, וגם קצת לאחר מכן. פוסט שלישי בסדרה

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על פרויקט שהתחלתי בתקופת הקורונה, במסגרתו תרגמתי כמה מהסיפורים היותר טובים שלי לאנגלית וניסיתי לפרסם אותן בבמות בינלאומיות. במשך תקופה די ארוכה לא עדכנתי במהלך הפרויקט, והייתה לי סיבה טובה. פשוט לא הצלחתי להתקבל לשום מקום.

הפוסטים הקודמים בסדרה:

לפי הדאשבורד שלי באתר Submissions Grinder, בשנת 2021 הגשתי סיפורים לפרסום 37 פעמים. כמעט בכל פעם הייתי צריכה לערוך חיפוש אחר קולות קוראים, להתאים את הסיפור לפורמט תסריט (Manuscript Format), לשלוח ובעיקר לחכות, והרבה. לקראת סוף השנה כבר הייתי קרובה להרים ידיים והנה, מתוך ששת הסיפורים שהשתתפו בפרויקט, אחד ("הסכין") התקבל לדפוס – ואפילו יצא בינתיים לאור!

אז מה למדתי מההתנסות הזאת? הנה כמה לקחים חשובים, שכדאי שכל הכותבים (ובמיוחד הישראלים) ייקחו בחשבון לפני שהם יוצאים למסע:

Photo by A Koolshooter on Pexels.com

1. תתאזרו בסבלנות, והרבה

אחד הדברים שאני אוהבת באתר Submissions Grinder  הוא שזמן ההמתנה לתשובה עבור כל פבליקיישן ידוע ומצוין ליד השם שלה. כך יודעים אם ניתן לצפות לתשובה במשך שבוע או שנה שלמה, ולצערי, זמן ההמתנה הממוצע לתשובה נוטה יותר לכיוון השני. אם לדייק, הוא עומד על סביבות מאה ימים, שהם כארבעה חודשים (!), ולא נדיר שכתב עת מאחרים להחזיר תשובה, או לא נותנים אותה בכלל. לחילופין, יש לא מעט סיפורים שבכלל שכחתי שהגשתי אותם עד שקיבלתי עבורם תשובה שלילית.

לזכות המוציאים לאור בארה"ב ייאמר שהם מסודרים בהרבה יותר מאלה הישראלים. בארץ קורה לא פעם ולא פעמיים שמקבלים אישור על הגשת סיפור, ולעולם לא מקבלים תשובה אם התקבל לפרסום או לא (גם אם שולחים פנייה על כך למו"ל בכבודו ובעצמו). בארה"ב, כשעובדים מול תוכנות הגשה ייעודיות כמו Moshka  או  Submittable, רוב הסיכויים שהסיפור שלכם לא ייפול בין הכיסאות. לכל הפחות תקבלו תשובה גנרית במידה שהוא נדחה. ברוב כתבי העת מאפשרים (ואפילו מעודדים) כותבים לשלוח פנייה למערכת אם טרם קיבלו תשובה בתום פרק זמן מסוים, לרוב שישה חודשים. אפשר כמובן לשים תזכורת ביומן לתאריך הזה, ואפשר לסמוך על התזכורות של Submissions Grinder. מה שבטוח, אחרי שתשלחו פנייה (query), יענו לכם. לי ענו בשתי הזדמנויות שונות, עם התנצלות.

גם אם הסיפור שלכם התקבל לסבב השני של בחירת הסיפורים, אל תתלהבו יותר מדי. הסבב הזה כשלעצמו אורך בממוצע שלושה חודשים, והתחרות קשה הרבה יותר. בשל כך מעודדים אתכם להודיע למערכת מוקדם ככל הניתן אם הסיפור שלכם התקבל למקום נוסף. לפחות תעשו לכותב אחר את היום.

Photo by kira schwarz on Pexels.com

2. אל תיעלבו מדחיות שמציינות את סיבת הדחייה

זה לא מובן מאליו שמישהו נותן משוב על הסיפור שלכם. מגזינים אמריקנים, במיוחד אלה שמוכנים לשלם לכותבים, מקבלים בשבוע ממוצע של 120 סיפורים לקריאה. אני יודעת כי בחלק מהמגזינים מפרסמים Queue, שמאפשר לדעת – ממש כמו בקופת החולים – איפה הסיפור שלכם עומד בתור ביחס לכל אלה שהוגשו לפניו. לא ברור אם למי שקורא את כל הסיפורים הללו נשאר זמן לקרוא ספרים בזמנו הפנוי (או אפילו לצפות בנטפליקס), אבל זאת הסיבה האמיתית להמתנה הארוכה שמתסכלת אתכם.

מי שעוסק בקריאת סיפורים כנראה באמת רואה שליחות בלקרוא את פרי מלאכתם של סופרים מוכשרים ולפרסם אותו, ולכן קחו זאת כמחמאה ענקית אם הוא יושב במשך כמה דקות לכתוב לכם משוב. גם אם המשוב הזה יורד לדקויות של טעויות כתיב וחוסר עקביות בכתיבה, הסיבה לכך היא שהעורך או העורכת ראו בכם פוטנציאל. קחו את הקובץ המוער ותקנו אותו בהתאם. ככה יהיה לכם סיכוי גדול יותר להתקבל לכתב עת אחר, או אולי אפילו לאותו כתב עת. חלק גדול מהמגזינים מאפשרים להגיש את אותו סיפור בהפרש של כמה חודשים, אם נערכו בו שינויים מהותיים.

Photo by Daria Klimova on Pexels.com

3. תשתמשו בשמות ובמוטיבים ישראליים, אבל בזהירות

זה כיף לראות את השם ההו-כה-ישראלי שלכם ליד סופרים עם שמות אמריקניים, אבל צריך להיזהר עם המקום שאליו אנחנו לוקחים את הזרות המובנית שלנו כישראלים. בין אם נרצה בכך או לא, אנחנו לא מוגדרים marginalized group. כלומר, אין לנו איזה "קול מושתק" שלא מעט כתבי עת ספרותיים שואפים לבטא. תתעלמו ממה שכתוב כאן אם אתם כותבים בשם קהל מצומצם שהדיכוי שלו מובהק יותר, כמו קבוצות אתניות או לאומיות בתוך ישראל (שאינן אשכנזיות ו/או לבנות ו/או יהודיות).

בכל מצב אחר, ישראל היא לכל היותר אקזוטיקה, מדינה במזרח התיכון שמבחינת כל שאר העולם, מתנהלים בה על גבי גמלים. זה יתרון וגם חיסרון. מצד אחד, כל דבר שתתארו בנוגע לישראל, ממנהגים יהודים ועד למקומות בארץ, יהיה שונה ומרתק. מצד שני, תצטרכו להסביר הרבה, וגם להימנע מתרגום ישיר של מילים וביטויים מעברית שאולי לא יהיו מובנים בקריאה ראשונה. לקוראים בעולם, כפי שלמדתי על בשרי, לא מובן מאליו מהו קפה "נס", או שאת המילה Jinn מבטאים בערבית בתור Jen.

אם אין לכם חבר או בן משפחה שמכיר את התרבות האמריקנית, היעזרו במתרגמים או שמי שעורכים לכם את הסיפור לפני ההגשה. אם המתרגם או העורך הוא אמריקני בעצמו, במיוחד כזה שמעולם לא ביקר בישראל, הוא ישים לב מיד לדקויות הללו ויעיר לכם, כדי שתוכלו להוסיף את ההבהרות הנדרשות.  

חשוב לא להגזים כאן. הקוראים שלכם הם בכל זאת אנשי ספר. הם ילמדו מהר מאוד את חוקי העולם שאותו אתם מתארים ויעקבו אחריהם. כל זמן שתהיו עקביים ולא תתנו להם ללכת לאיבוד, לא תהיה משמעות לתרבות שממנה הם מגיעים.

Photo by Suzy Hazelwood on Pexels.com

4. תתכוננו לכמה סבבי הגהה

אם עקבתם אחרי מה שכתבתי בפוסט הקודם, בוודאי העברתם את הסיפור שלכם הגהה לפני ששלחתם אותו לכתב עת, וטוב שכך. התחרות מספיק קשה גם מבלי שיפסלו אתכם על שגיאות דקדוק. אבל כל מגיה, חשוב לזכור, מפספס לפעמים. בשל כך חשוב להעביר את הטקסט פעם נוספת ב-Grammarly לפני ההגשה, וגם לאחר מכן – סביר להניח שהעורך או העורכת יאתרו פה ושם טעויות.

למעשה, אם מדובר בכתב עת שמכבד את עצמו, הרי שלפני הפרסום הוא ישלח לעיון שלכם גרסה ערוכה של הסיפור (כנראה בעקוב אחר שינויים), שחלק ניכר מהעריכה שלה הוא הגהה. עברו אחת אחת על העריכות המוצעות, ואל תהססו להרים דגל אם משהו לא מסתדר. אם הסיפור יראה אור בדפוס, סביר להניח שלא תהיה לכם אפשרות לפסול או לשנות עריכות בשלב מאוחר יותר.

זה לא אומר שצריך לבצע את התהליך בחופזה אם מדובר בפורמט אלקטרוני. אם הסיפור שלכם רואה אור באתר Medium, לדוגמה, נסו להוריד את הטקסט למחשב שלכם ולהשוות בינו לבין הגרסה המקורית (יש פונקציה כזאת ב-Word) לפני שאתם מאשרים את העריכה הסופית.

Photo by Laker on Pexels.com

5. תבחרו את ההצעה הטובה ביותר

הסיפור שלכם התקבל לפרסום (או התקבל לשלב השני בדרך לפרסום) ביותר ממקום אחד? אל תתביישו לבחור את ההצעה המתאימה ביותר. אפשר לבחור את הבמה שמשלמת יותר לכותבים (או משלמת, נקודה), את הבמה היוקרתית יותר, את הבמה שיותר הולמת את סגנון הכתיבה הכללי שלכם, או את הבמה שבה יש לכם היכרות טובה יותר עם העורך – כל כותב ומה שחשוב לו.

אם אין לכם העדפה לבמה מסוימת, המעט שאתם יכולים לעשות הוא ליידע את העורכים לגבי ההתלבטות. בדיוק כמו בחיפוש עבודה, אם תודיעו לעורך או לעורכת שקיבלתם הצעה ממקום אחר – זה יכניס אותם להילוך מהיר. וכן, זה יכול אפילו להוביל לכך שהסיפור שלכם יתפרסם מוקדם יותר.

Photo by Pixabay on Pexels.com

6. תעמדו בתנאי הפרסום

בכך שאישרתם לכתב העת לפרסם את הסיפור שלכם, נתתם לו את זכויות השימוש ביצירה. יש לכם אפשרות לפרסם בהמשך את היצירה בכתב עת נוסף, מה שקרוי בשפת המו"לים reprint, אבל לא כל כתבי העת מפרסמים reprints. כשאתם פונים לאלה שכן מפרסמים reprints, הקפידו לציין שהסיפור פורסם קודם לכן במקום אחר ובאיזו מהדורה.

בחלק מכתבי העת מאפשרים לכם להגיש את הסיפורים לכתבי עת אחרים רק בחלוף זמן מסוים מהפרסום. נגיד, שלושה חודשים או חצי שנה. אפשר להגיש את הסיפור לפרסום כרגיל בזמן הזה, לבמות שיהיו מוכנות לשקול אותו, אבל שימו לב לא לאשר את פרסומו בטרם חלפה התקופה שהוגדרה בעת פרסום הסיפור בכתב העת הקודם. במילים אחרות, אם הסיפור שלכם מיועד לפרסום במהדורת ינואר, והתקופה שעליכם לחכות מסתיימת רק במרץ, בקשו בנימוס שהסיפור יראה אור במהדורת מרץ.

הקהילה המו"לית בחו"ל, כמו בארץ, לא גדולה במיוחד. העורכים יבינו אם תסבירו להם שאתם מתחשבים בהסכם עם כתב עת אחר.

ו... זהו! אם יש כאן עוד כותבים שעברו חוויה דומה, אשמח לשמוע את הרשמים שלכם. עד אז, שיהיה המון בהצלחה לכולם!

בין שתי נקודות; הרהורים בעקבות כנס "אלכסון"

באחת ההרצאות שניתנו בכנס "אלכסון" בשבוע שעבר, "מחשבות" כפי שמייסדי הכנס מבקשים לקרוא להן, דן פרופסור גלעד הירשברגר באופן שבו מעצבות מטאפורות את תפישת המציאות. "מטאפורה", הגדיר הירשברגר, "היא תחבולה לשונית, שבה משתמשים בדבר אחד כדי להאיר על תכונותיו של דבר אחר". קשה היה להתחמק מהאירוניה בהגדרה זו, מדויקת ואובייקטיבית ככל שתהיה, על רקע כנס שעסק באמצעי תקשורת, המתווך לקהל באמצעות מלים.

"אלכסון", ככלות הכול, הינו כתב-עת אלקטרוני, כלומר בלוג, המוקם על פלטפורמת   wordpress סטנדרטית ומורכב משילוב של מלים, תמונות ו-plug-ins חברתיים, כמתבקש מכל אמצעי תקשורת המונים במאה ה-21. המילים של כתב-העת הן ביטים, יחידות בשפה, המשתלבות זו בזו לכדי עולם תוכן מורכב ומגוון ובו מאמרים מתחום המדע, הפילוסופיה, התרבות והאמנות. חלק ממאמרים אלו הם מקוריים וחלקם מתורגמים, אך לכולם תכלית משותפת, לדברי מייסדי האתר: "לעורר מחשבה, כלומר בהכרח לעודד סקרנות". על מנת להסיר ספק, מבהירים מייסדי כתב-העת, בהמשך דף "האודות" שחולק למשתתפי הכנס:

אנחנו שואפים ליצור אנטיתזה לרעשים ולהפרעות האלימות שהרשת העברית כרגע מלאה בהם, לסיווג האוטומטי ונטול המחשבה, לטוקבקים של מילה אחת ולשנאות של העדר

המלחמה ש"אלכסון" מבקש אפוא להצהיר עליה היא מלחמת מסמן אחד במסמן אחר, מלים כנגד מלים. השאלה הבלתי נמנעת שנובעת מכל זה, היא עבור איזה מסומן. כלומר, איזו תפישת מציאות נובעת מעולם התוכן של כתב-העת, ואילו "תכונות" של הסביבה מוארות דרך השימוש המגוון במקרי מבחן ובמטפורות. מובן שלא מדובר כאן בתפישת מציאות של עיתון או כתב-עת אקטואלי, ומייסדי "אלכסון" לא מבקשים להציג אותו ככזה. הם אינם מעוניינים ללבן את פניה של המציאות או בהכרח להביא לשינוי שלה. יעקב בורק, יו"ר עמותת "מגדלור", אשר מממנת את פעילותו של "אלכסון", מסביר שתחומי העיסוק של כתב-העת נמנעים במכוון מאקטואליה ומספורט משום ש"אנו אזרחי העולם". "המימד הזהותי", דהיינו האינדיבידואליות של "אזרחי העולם", מסביר בורק, נשחקת במרחב היום יומי (כלומר, המסומן) אשר לדבריו של בורק מאופיין בריבוי של הסחות דעת. במלים אחרות, עבור בורק, המציאות כשלעצמה הינה הסחת דעת מהמסמן שלה, המלים. מלים, כפי שהדגים הירשברגר מאוחר יותר, עשויות בהחלט להעניק פרספקטיבה חדשה על דבר ידוע. המטפורה המדברת על המצב המדיני של ישראל, כאילו היה תלוי על "מצוק הקיומי" , עשוי לדוגמה לגלם ביתר מוחשיות את תחושת האימה הקיומית של התושבים. יחד עם זאת, מלים אלו, כפי שציין הירשברגר, עשויות גם לשנות, עד לעוות, את האופן שבו אנו חושבים על המציאות.

             תמונה

בנימה אישית אני רוצה להעיד שכמי שעקבה אחר כתב-העת מימיו הראשונים ברשת, מצאתי בו פעמים רבות עניין, אם לא השראה של ממש. גם אם השיח בחלק מהתכנים היה גבוה עבור הציבור הרחב, הרי שעל פי רב ניכר שהנושאים המתפרסמים ב"אלכסון" נבחרו בכתיבה ונכתבו או תורגמו היטב. במקרים רבים נראה היה שהחומרים המתפרסמים ב"אלכסון" אינם נופלים ברמתם מכתבות המגזין, המתפרסמות בכתבי-העת או במוספי סוף השבוע, אשר גם גובים תשלום מקהל קוראיהם.  מאמר כמו "האוכל הבריא האמיתי (ברצינות)", לו היה משותף בתפוצה רחבה, היה ללא ספק זוכה לתגובות נזעמות משוחרי המזון האורגני ומטבעונים, ולאחרים-היה מספק חומר רב למחשבה. בנימה זאת יש גם לציין לחיוב את הנגישות של האתר, את הנכונות שלו להשקיע בפרסום תכנים מעמיקים ואף אליטיסטיים על גבי הרשת, ללא פגיעה בסביבה וללא גביית תשלום מקהל הקוראים.

הסתודדות שלי בחלל הכנס הבהירה שהקהל של "אלכסון", או לפחות הקהל שהגיע מבין 60 אלף המנויים לניוזלטר, אדיב, סבלני וכנראה משכיל, אך גם שקט מאוד. כל כך שקט, שדיבור מרובה נוצר בכנס לראשונה רק כאשר יצא הקהל לעמוד בתור, בהמתנה לבר המשקאות החופשי. יתכן שהסיבה לשקט של הקהל, הגוף שבו מעוניין כתב-העת לעורר סקרנות ומחשבה, הוא הפנייה למכנה המשותף הרחב של הנוסטלגיה למילה היפה, לעומת הסלידה מהמילה הכתובה.

הדובר הראשון בכנס "אלכסון" היה כאמור המו"ל יעקב בורק, אשר הציג עצמו לקהל כאיש עסקים וטען כי הוא "מכיר את הפער בין רעיון מבריק למוצר מתפקד". בורק אומנם לא התייחס בדבריו ל"מוצרים שאינם מתפקדים"—אולם כל מאזין היה יכול לשער לעצמו למה הכוונה: מוצרי צריכה המבוססים על מלים ומכילים אוסף של רעיונות מבריקים, אך נכשלים בשל בעיות מימון וביורוקרטיה. עיתונים וכתבי-עת אחרים, בקיצור. אחריו עלה לדבר הסופר חיים באר, שהרחיב על תהליך הכתיבה, בדגש על האספקט המוסרי שלו ועל חשיבות ההנאה ממנו ("סאדו מאזו" הוא כינה את אותו תהליך). באר סיפר על התרבות שעליה בחר לכתוב בספרו האחרון, התרבות האדמו"רית, ועל הנושא אשר בחר ללוות אותה—נושא הבחירה החופשית. בחירה חופשית פחות ייחס באר לעיתוני האקטואליה היומיים, אותם הוא כינה "אוסף של קומוניקטים", אשר מכאן גם נכתבים על ידי יחצ"נים. מיד אחריו עלה לדבר דב אלפון, עורך "אלכסון" ולשעבר גם עורך ראשי בעיתון "הארץ" ובהוצאת הספרים "כנרת זמורה ביתן". אלפון התייחס בקצרה לאמצעי תקשורת המונים אחרים, שלדבריו מבוססים על תוכן ומבנה הפונה לקהל הרחב. הוא טען כי העיתונים והרומנים מבוססים על מודלים טכנולוגיים וכלכליים שהקהל אינו שותף בעיצובם ולפיכך גורס שבעידן האינטרנט, היציבות שלהם אינה מובטחת עוד. לדבריו, בשנים הקרובות נחזה בעוד ועוד כתבות בעיתונים שמקורן בבדיון, ומנגד בפחות ופחות כותרי עיון בהוצאות הספרים, לרבות כותרי מתכונים ובילויים. "הרעיון תופס את מקומם של כל אלו", אמר אלפון. "האינטרנט מאפשר לנו לשבת ולקרוא על נושאים ספציפיים שמעניינים אותנו".

הכותבים והקהל של "אלכסון" הם, אם כן, מקשה אחת. זהו קהל משכיל ובעל אוצר מלים נרחב, שמעריץ את המילה כיחידת תוכן, ומכאן גם מעוניין להעמיק לתוכה, לחקור אותה, לעתים תוך בידוד מוחלט מהשדה הסמנטי אשר סובב אותה ואשר אחראי למשמעויות אשר מיוחסות לה בשפה. חבל שכך, משום שיתכן שדווקא בפנייה לטריטוריות שנויות במחלוקת, מאקטואליה ופוליטיקה ועד לספורט ועסקים, כמו גם בחשיפתן של מניפולציות קוגניטיביות ושיווקיות בשפה, יש כדי לערער באופן משמעותי הרבה יותר על תפישת העולם של קהל הקוראים. בפעולות גרילה שכאלה, אותן ניתן לבצע רק בהיעדר מודלים כלכליים וטכנולוגיים מסואבים, אפשר ליצור עניין וסקרנות, לעורר מחשבה ואפילו להביא אותה לרמה של פעולה. במלים אחרות, ל"אלכסון" ישנו כוח שאינו מוטל בספק להפוך את המסמנים שלו למסומנים, באמצעות חשיפת השקר שב"הסחות הדעת" להן לכאורה חשוף הקהל שלו והצעת חשיבה אלטרנטיבית ורציונלית יותר. הדרך למיצוי של הכוח אינה עוברת רק בתווי "הוואלס" של מוריס ראוול, כפי שניגן אותם באופן מופלא הפסנתרן בוריס גילטבורג. היא עוברת בתרגומן של יחידות המידע למחשבות הנגישות לתודעתם של בני אדם, מחשבות החושפות את מבנה העומק של השפה ולפיכך, גם של הביטוי האמנותי והתרבותי העשוי ממנה. הקהל שנשאר לצפות בגילטבורג זכה לשמוע כיצד הוא חושף את מבנה עומק זה, דרך סיפור חיים של המלחין ראוול וההשפעה שהייתה למלחמת העולם הראשונה על השקפתו ויצירתו.

החושב הלא נורמלי

לחשוב מחוץ לקופסה

אם תרצי

Do not fear mistakes. There are none. -- Miles Davis

ולווט אנדרגראונד

בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל

הפרעות קצב ועיצוב

חפירות על עיצוב, מוזיקה ושטויות נוספות

מולטיוורס

קומיקס, קולנוע, טלוויזיה וכל מה שחוצה עולמות

נוֹשָׁנוֹת

פכים קטנים ועניינים שונים מתוך כתבים ישנים. הבסטה שלי בשוק הפשפשים של הזיכרון הקולקטיבי. _____ מאת אורי רוזנברג