אילו רק היה למרגלת איך לתקוע אותי

הדמויות של הנשים המרגלות עגולות מאי פעם, אבל העולם שבו הן עובדות לא השתנה יותר מדי

הדמויות של הנשים המרגלות עגולות מאי פעם, אבל העולם שבו הן עובדות לא השתנה יותר מדי

המסתורין סביב זהותם של מרגלים בספרות גדול יותר כשזו נקראת באנגלית. בהיעדר כינויי הגוף של זכר ונקבה, אין לנו כקוראים פירור של מידע לגבי מי השאיר התרעה על פצצה, מי פרץ למערכת מסווגת ומי העביר מידע לגורמים עוינים. למרות זאת, אם היינו קוראים את המשפט הקודם שכתבתי באנגלית, כנראה שעדיין היינו מתרגמים אותו לגוף שלישי יחיד. אנו נוטים לראות את ברירת המחדל לדמות המרגל בתור גבר, ואם מתברר שזאת אישה, לכאורה מדובר בהפתעה.

אני כותבת "לכאורה" כי נשים מרגלות היו שם מאז ומעולם, פשוט התרגלנו להכיר אותן בשם אחר. קראו להן "נערות ג'יימס בונד" והן היו הגלגול האולטימטיבי של דימוי הפאם פאטאל, היפהפייה שיכולות הריגול שלה באו לידי ביטוי ביכולתה לפתות גבר בעל כוח ולהערים עליו כך שרכוש יקר ערך ייגנב מתחת לאפו. דמותה של "הנערה" עדיין חוזרת על עצמה גם בשנים האחרונות, בדרך כלל תחת כסות של מסר מכובס על "העצמת מיניות נשית", בחלק מסרטי "משימה בלתי אפשרית", "ג'י איי ג'ו" "ו-"דרור אדום" , שלא לדבר על החיים עצמם – בסיקור פרשת "המרגלת הסקסית" אנה צ'אפמן.

זה מה שהיה לעיתונאיות ברשת הרוסית RT לומר על צ'אפמן:

המרגלות עברו מאז גלגולים נוספים. בין השאר, הן גויסו בקולנוע לתפקידים של גברים (התסריט של "סולט" עם אנג'לינה ג'ולי נכתב לדמות של גבר) או הפכו לחלק מאנסמבל, שם קיבלו את התפקיד של אחד מאנשי הצוות כדי ליצור רושם של גיוון מגדרי. בשנים האחרונות מסתמן גלגול נוסף, ובו נשים מרגלות הן דמויות שלמות ועגולות, שיש משמעות להיותן נשים, ולאו דווקא במובן החיובי.

הכוונה היא לא לקלישאה של סיפור רקע טראגי, מהסוג שעשוי להוביל לבחירה בחיים כפולים של מרגלת, כמו התעללות מצדו של גבר או מוות של בן משפחה. המרגלות שאני מתכוונת אליהן, בספר "הרשת של אליס" ובסדרת הטלוויזיה "להרוג את איב", אוהבות את מה שהן עושות ובחרו במקצוע באופן אקטיבי, למרות שהיו להן אפשרויות אחרות.

עם זאת, הן בחרו במקצוע למרות שהוא כולל צדדים פחות זוהרים, כמו גם מחיר. כמו בכל מקצוע שבו אישה מתחרה בגבר על אותו תפקיד, הרי שגם המאמץ הנדרש מאישה כפול מזה שנדרש מגבר, וגם המחיר הנפשי על ביצוע העבודה גבוה מזה שגברים נדרשים לשלם. הנכונות של הגיבורות לשלם את המחיר היא שמעמידה אותן באור פחות חיובי, כזה שאני לא משוכנעת שגם גברים היו מחויבים לעמוד בו.

טריילר לספר "הרשת של אליס":

קחו לדוגמה את איב גרדינר, גיבורת הרומן "הרשת של אליס". בתקופת מלחמת העולם השנייה, איב חוצה את הגבול מבריטניה כדי לעבוד בבית קפה צרפתי, שם תוכל לצותת לקצינים גרמנים שיכורים וחסרי זהירות ולסיים את המלחמה. ההערצה שרוכשים הקוראים לגבורתה של איב עומדת עד מהרה במבחן, לנוכח האופי הדי דוחה של הדמות בתור אדם מבוגר (הסיפור נמסר בחלקו מפי דמות שמלווה את איב לאחר המלחמה) ולאור חלק מהבחירות שעשתה לאורך הדרך, שפגעו בה ובאנשים סביבה. אנו מוכנים לסלוח על בחירות קשות ועל התנהגות חלאתית לגבר, שבסך הכול מדחיק את הפוסט-טראומה שלו, אבל מאישה אנו מצפים לגלות חמלה ואמפתיה, ולפיכך מתפתים לשפוט אותה בחומרה.

דוגמה נוספת היא איב, גיבורת הסדרה באותו שם, שמנסה ללכוד מתנקשת בינלאומית פסיכופתית בשם ווילאנל. בעונה הראשונה, איב עוקבת אחריה מסביב לעולם תוך שילוב של פחד מהאכזריות של ווילנל לצד הערצה לחוש האופנתי ולאינטליגנציה שלה. כצופה שאף פעם לא רכשה חיבה יתרה לבגדים, האזכור הבלתי פוסק שלהם בסדרה הפתיע ואפילו קומם אותי לפעמים. בפעם המיליון שנשים בסדרה התלבטו אם למדוד בגד שהרוצחת שלחה אליהן, שאלתי את עצמי עד כמה מקצועי זה לדבר על מידות ואקססוריז במקום לבדוק היכן הבגד נקנה, באיזה כרטיס אשראי ואם יש עליו טביעות אצבעות. ועדיין, היחסים נטולי השנאה בין ווילנל לאיב הם שהופכים את הסדרה לחיה יוצאת דופן בנוף של סדרות הריגול ולממתק מהנה במיוחד.

ועד שהתרגלנו לכך שלנשים יש נוכחות משלהן בתור מרגלות פיקטיביות, מגיעה המאה העשרים ואחת כדי להזכיר שבעולם אין רק שני מגדרים. בעונה הראשונה של סדרת הטלוויזיה "עיר סודית", המרגלת הייתה פעם מרגל. קים, אנליסטית בכירה בשירות הביון האוסטרלי, הופכת לכזאת כשהיא מגלה שהעיתונאית לה הייתה נשואה בעבר (בתור גבר) הסתבכה בקנוניה ממשלתית, ומוכנה לסכן את משרתה וחייה כדי להוציא את בחירת לבה לשעבר מהתסבוכת.

הרבה אזכורים לנשיות של קים אין כאן, למעט סצנה שנויה במחלוקת אחת, שבה היא נדרשת להתפשט בפני מאבטח. דווקא הסצנה הזאת מוכיחה שלא באמת התקדמנו עד כדי כך, ושאל מול החשד הכי קל, נשים חוזרות לתפקידי המין הקלאסיים שלהם. תפקידים שבהן הן מופשטות, פיגורטיבית ומילולית, מהמגננות שלהן – ונתונות שוב לחסדיהם של מי שרואים אותם קודם כל כגוף, ורק למען מכן כבני אדם.

אולי מוטב לשאת עיניים לשלב שבו גברים ייצאו סופית מהמשוואה. בשנה הבאה ייצא לאקרנים "355", סרט ריגול עם אנסמבל נשי בכיכובן של ג'סיקה צ'סטיין ופאן בינגבינג. בתקווה הוא ישחזר את הניסיון של "אושן 8" ליצור קאסט שכל דמות בו עומדת בפני עצמה ולהציג סיפור שגם נשים יהנו לצפות בו.

"הרשת של אליס" (2018), מאת קייט קווין. מאנגלית: דורון דנסקי. הוצאת אריה ניר והוצאת מודן, 544 עמודים

"חשופה לעיניך" / ביקורת ספרות

סקס, סמארטפונים ולימוזינות הם ממרכיבי ספרה החדש של סילביה דיי, עוד רומן העוסק באובססיה נשית לגברים נחשקים אך שנויים במחלוקת. למרבה האירוניה, מאחורי ריבוי הקלישאות מתגלה קריאה מפתיעה ומעניינת ביחסי חברה ומגדר

"את חושבת על קשירות ועל כאב. אני מדבר על חילופי כוח בהסכמה" – גידאון קרוס, מתוך "חשופה לעיניך", עמ' 249

מסתמן שלא ניתן לדבר על "חשופה לעיניך" מבלי להזכיר באותה נשימה טרילוגיה עצומת מכר אחרת, ודומה מבחינות רבות: "חמישים גוונים" מאת הסופרת האמריקאית אי. אל ג'יימס. ההשוואה בין השניים מתבקשת: שלושה חודשים בלבד לאחר שהתרגום ל"חמישים גוונים של אפור" נחטף ממדפי חנויות הספרים בישראל, מצטופף לצדו התרגום לספרה של סילביה דיי, שהיה הראשון להדיח את אנסטסיה סטיל וכריסטיאן גריי מרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. ההשוואה בין היצירות עולה גם ברמת התוכן: מדובר בסיפורים על אובססיה של נשים צעירות לגברים יפים, אפלים ובעיקר עשירים יותר מהן. בשני הרומנים באה האובססיה לידי ביטוי במערכת יחסים אכזרית, נצלנית ומינית במיוחד המבוססת על יחסי שולט- נשלט בין בני הזוג, כמובן בהסכמתן המסויגת של הנשים.

מבחינה ז'אנרית מדובר ברומנים רומנטיים, והכריכה האחורית אינה מהססת להצביע עליהם ככאלה. באופן אישי אני קצת מסתייגת מהסיווג, שמייחס לרומנים פונקציות פטריארכליות כמו הכפפת נשים לתפישות שמרניות. זוהי הגדרה מיושנת, שאולי יפה לתקופה שבה רומנים מסוג זה נמכרו בפרוטה, אבל רחוקה מאוד מהכרה במקום המשמעותי שהז'אנר משחק כיום בספרות הפנטסיה, הנוער והמבוגרים.

יש לציין שמיטב המוסכמות של הרומן הרומנטי אכן באות בשני הספרים לידי ביטוי. יש דמות גבר יפיפייה ומסתורית, אך דוחה לחלוטין בכל היבט אחר, שמתקשה לפתח זוגיות יציבה בגלל סיבות אישיות. יש דמות אישה צעירה וחסרת ביטחון, שנוטה לפסיביות ולהתעלפויות מרובות, ונמשכת לאותו גבר בכבלים של תשוקה וייאוש. יש היררכיה חברתית, שבאה לידי ביטוי בריבוי ממון אצל הגבר, לעומת מעמד כלכלי נמוך אצל האישה (סטודנטית או מתמחה). יש אפילו שפה לא תקנית ודלילה, מרובת סימני קריאה ושמות תואר קיצוניים (מהמם, מדהים, מושלם) שנועדה לפצות על היעדר רגשות אותנטיים אצל דמות האישה המספרת, כמיטב המסורת של הרומנים הרומנטיים המסורתיים. לסיכום ישנו תהליך, שבסיומו הגבר נפתח אל בת זוגו ומשיב לה אהבה. כל זה כמו מתנהל ביקום מקביל, נטול היסטוריה, נטול פוליטיקה ונטול נורמות בסיסיות ביחסי עבודה – שבו הגבר והאישה הם, מילולית, הדמויות היחידות בהתרחשות.

אבל אותו "יקום" שבו מתרחשת עלילת הרומנים הרומנטיים עבר לא מעט תהפוכות. בראש ובראשונה, יציאת הנשים מ"הבית" ומעברן לחיים והתנהלות בעולם דומה לעולם הגברי – עולם אמריקאי קפיטליסטי של תאגידים וביצועים, של מסיבות קוקטייל ולבוש מחויט. בעולם הזה אין משמעות רבה למעמדה הכלכלי של האישה, שכן הוא נתון לשינוי ולקידום. בנוסף, הפסקת החיפוש אחר אהבה, בית וילדים, כדי כך שהמילים הללו אינן מצוינות בגוף הספרים. לחילופין, החיפוש מתנהל אחר מין מספק, או "זיון פרוע", בדיוק כפי שמחפשים בני המגדר הגברי. על רקע זה מובנת גמישותן של גיבורות הרומנים לנסות "סקס אחר", מין שהוא אומנם מאוד יוצא דופן, אבל עדיין כרוך בהסכמתן ובגבולות שאותן הן מוכנות ולא מוכנות לחצות.

"חשופה לעיניך" הוא רומן מתעתע, בדיוק מכל הסיבות שצוינו כאן. הוא מתחיל כמו רומן רומנטי מהסוג הזול ביותר: הגיבורה שלו, אווה טרמל, מתהלכת בעולם על עקבי הסטילטו שלה מתוך התמקדות בהופעתה החיצונית, אותה היא מתארת בשמות תואר ריקים כמו "מהמם", "מדהים" ו"מופלא". ביומה הראשון לעבודה היא כמעט ומתעלפת למראה הבוס שלה, גידאון קרוס, גבר מרהיב ביופיו וחלאת אדם מכל בחינה אפשרית. רק כדי לסבר את האוזן: בפרקים הראשונים מספיק אדון קרוס להטריד את אווה אינספור פעמים הן מינית והן בצורה מאיימת, להפריע לה בשגרת העבודה החדשה במשרד, לכלוא אותה במרחבים סגורים, לחדור לפרטיותה באמצעים שלא היו מביישים אשפי סייבר טרור ולבסוף לבצע בה מעשה מגונה – כל זה עוד לפני שהסכימה לקיים אתו מערכת יחסים, ואף התנגדה לה בתוקף.

ההתנגדות של אווה חוזרת ומתעצמת לאורך הרומן, באקט שנהפך למרכז ההתרחשות ולמוקד עניין מרכזי. היא מסרבת בעקשנות לקיים מערכת יחסים עם גידאון, וגם כשהיא לבסוף מסכימה – היא מוכנה שזו תתקיים רק בתנאים שהיא הכתיבה מראש. תנאים שדורשים מבן זוגה להעניק לה תשומת לב, להימנע מחברת נשים אחרות ואפילו, רחמנא לצלן, להיות רומנטי. כשהוא אינו נענה לאותם תנאים, היא איננה מהססת להתעמת אתו, לתבוע ממנו אינטימיות או פשוט להסתלק. התגובות שלה מצליחות לבלבל את הגבר הרודני, הרכושני וההפכפך, שמתקשה בצורה מעוררת רחמים להשתלט על יצרו. גידאון מנסה אפוא להשתנות למען אווה. כתוצאה מכך יחסי הכוח מתהפכים ובמסגרתם אווה היא שקובעת את מהלך העניינים ואפילו את המתרחש בחדר המיטות. למעשה קטעי הסקס הטובים ביותר ברומן, ויש לא מעט כאלה, מיוחסים לרגעים שבהם אווה נוטלת את השליטה ומותירה את גידאון מבולבל, קצר נשימה ומתחנן לעוד.

אין ספק שבכך עדיפה אווה טרמל בהרבה על דמותן הפסיבית, התלותית והמשעממת של גיבורות רומנטיות דוגמת אנסטסיה סטיל. חבל רק שהטיפול בה אינו עקבי, והכתיבה המרושלת בגוף הטקסט אף מנסה לייחס לה מניעים נסתרים וסותרים. התקשיתי מאוד להאמין לאווה כשדחתה בתוקף את "חיזוריו" של גידאון, ואף הזהירה אותו בל ייצור עמה קשר בעתיד, ובמקביל הצהירה בינה לבין עצמה שהיא "מעריצה אותו" ו"נהנית מכל הדיבורים האלה". ההנאה מגבר שפוגע, מעליב ומטריד אותך בטלפון היא מבחינתי בגדר פנטזיה גברית ותו לא. באותו אופן נמאס עליי בשלב מסוים מנהגה של אווה "לוותר" לגידאון על מגוון מעלליו ואף להיענות לו מבחינה מינית בכל פעם שהוא מנשק אותה. המנהג התמוה הזה, שנגוע בנטייה מסוכנת להרס עצמי, נהפך לסוג של מעגל קסמים ברומן ומונע מהדמויות התמודדות ישירה וכנה זו עם זו.

"חשופה לעיניך" פונה לקהל שמרן מזה של "חמישים גוונים", ועל כן גם הסקס שהוא מציג מתון יותר, פומבי פחות ונרתע מכל נטייה מינית חריגה או סטייה. לעתים הרתיעה היא מילולית, ונוכחת בטקסט דרך אזכור טראומה מינית זו או אחרת של הדמויות מילדותן. על פניו דווקא בכוחה של בחירה שמרנית זו לעשות את הרומן אמין ונגיש יותר. בפועל, מדובר בבחירה אירונית ברומן שמכיל סצנות סקס רבות מספור, פגישות עם פסיכולוגים ודמות משנה ביסקסואלית.

זאת ועוד, גם הסצנות שמצאו את דרכן לרומן מזכירות יותר פורנו רך מאשר ארוטיקה ספרותית, בעלות פירוטכניקה מושלמת שתחילתה בזקפה בלתי פוסקת, המשכה בהתנפלות חייתית וסיומה בשיא עוצמתי, קולני ורטוב במיוחד. חיי מין שכאלה, לא זאת בלבד שאינם מוכרים לרבים במציאות אלא שאינם מאתגרים את הדמויות בשום שלב. יתרה מכך, המוכנות המופלאה של הדמויות לקיים סקס בכל מצב היא כה גרוטסקית, שבשלב מסוים גם הן עצמן מתבדחות עליה ("זה נראה כאילו נוצרת בשבילי, אווה!"). גם על רקע זה מעניין לראות כמה סצנות מעטות של אינטימיות קיימות ברומן, ועד כמה אלו שקועות בטון מלודרמטי של זעם, דמעות ועוד מין. מלאכותיות זו מסבירה מדוע בשלב מאוחר יותר בהתרחשות "מתייאשת" המחברת מתיאורי המין החוזרים על עצמם ומסכמת אקטים של הדמויות בפעלים מתמצתים כמו "התעלסנו" או "הזדיינו", בהתאם לאופייה המיני או הרומנטי של ההתרחשות.

לסיכום – "חשופה לעיניך", הראשון בטרילוגיית "קרוספייר" מאת סילביה דיי, הוא רומן רומנטי ארוטי שמתאים עצמו לרוח התקופה, וטוב שכך. הפנטסיה הרומנטית שהוא יוצר מתמקמת בבנייני התאגידים במנהטן ומקיימת מאזן מעניין ביחסי הכוח המגדריים והחברתיים, שנעדר מיצירות דומות דוגמת "חמישים גוונים". זהו מאזן שתורם גם לאופייה המיני של ההתרחשות והופך את הרומן כולו לקולח ומהנה. אף על פי כן, כתיבה רהוטה והקפדה על קוהרנטיות היו מצילים את הרומן ממכשלות בסיסיות יותר, כגון מלאכותיות, חזרתיות ופשטניות בתיאור הדמויות וההתרחשויות.

חשופה לעיניך, הוצאת מטר, מאת: סילביה דיי, מאנגלית: מיכל רביד, 336 עמ', 2012

פורסם לראשונה ב"חיה רעה" – מדור הספרות של מגפון. בעריכת מיא שם-אור.  "מגפון" – עיתון ישראלי עצמאי: http://megafon-news.co.il/ כל הזכויות שמורות ©