בדידותם של שערי המניות

הסאגה "הכול אודות ליהמן" בוחרת בדרך מקורית, מאתגרת ושנונה לספר מחדש את סיפורו של הבנק האמריקני שקרס ב-2008. ביקורת

הסאגה "הכול אודות ליהמן" בוחרת בדרך מקורית, מאתגרת ושנונה לספר מחדש את סיפורו של הבנק האמריקני שקרס ב-2008. ביקורת

אף שהיום כולם מזהים אותה עם התמונות מעוררות החמלה, של העובדים שפוטרו בגלל פשיטת הרגל, הייתה תקופה ש-"ליהמן ברדרס" הייתה עדות חיה להתגשמות של החלום האמריקני. חברת השירותים הפיננסיים, שהוקמה על ידי מהגרים יהודים מבוואריה, הייתה קיימת במשך 158 שנה. בשיאה היא הייתה בנק ההשקעות הרביעי בגודלו בארצות הברית ובני המשפחה אפילו התחרו על מושבים בבית הכנסת מול בנקאים יהודים מצליחים אחרים ממשפחות כמו גולדמן זאקס.

עוד ביקורות על ספרים מרתקים שמבוססים על סיפורי חיים אמיתיים:

  • "Mrs Houdini" על בס הודיני, אשתו של הארי
  • "בגן חיות הטרף" על משפחת דוד שמגיעה לגרמניה עם עליית הרייך השלישי
  • "Kafka" – רומן גרפי על הסופר באותו שם

החברה כבר שרדה עד לקריסתה את המיתון הכלכלי של שנות השלושים, בין השאר משום שבני המשפחה המשיכו להחזיק באמונה שהיא too big to fail. היא השקיעה בעסקים קטנים עוד לפני שקראו להם "סטארט אפים" וחזתה בהצלחה את עלייתם של רבים מהם. אלא, שמנוע ההכנסה העיקרי של "ליהמן ברדרס" היה ונותר ההלוואות שנתנה לכל מי שהיה חפץ בהן, מה שהותיר אותה חסרת כל הגנה למצב שבו השוק האמריקני לא היה מסוגל להחזיר את ההלוואות שלו במשבר הסאבפריים.

אין זה מקרה, אם כן, שהכותב שהתחקה אחר קורותיה של משפחת ליהמן הוא בכלל לא אמריקני, אלא איטלקי. סטפאנו מאסיני רואה את "ליהמן ברדרס" קודם כל כמשפחה, ולאחר מכן כעסק. קודם כל כבני אדם שמנסים לעשות סדר במציאות דרך מספרים, ורק לאחר מכן כבנקאים.

ובעצם, מהו העושר

אם לא נוסחה מתמטית?

ארתור הגדיר אותה כך:

עושר הוא תוצאה התלויה

בגידול בו-זמני של סיכון (x)

שאפתנות (A) ופריון (Pr)

כפול משתנה מכריע מוגדר CF

כלומר תנאים נוחים:

(R- CF * f (X, A, Pr)

במקרה זה, התנאים הנוחים

מצויים בפוליטיקה:

מה יכול בנק לדרוש עוד

מממשל כה נדיב?

 

גם הכתיבה של מאסיני היא לא בדיוק מה שהיינו מצפים מסאגה משפחתית. כשהתחלתי לקרוא את הרומן בקינדל, חששתי שהקובץ הגיע אליי פגום: השורות הקטועות, הערבוב בין הטון האירוני של המספר לדבריהן היבשים של הדמויות, כל אלה הותירו את הרושם שאני קוראת בכלל ספר שירה. ואכן, "הכול אודות ליהמן" נכתב במקור כמחזה שהועלה בכלל כתסכית לרדיו ובהמשך, כהצגה בשלוש מערכות בתאטרון הבריטי. אבל גם כרומן, הוא נקרא בשטף ובעיקר בקצב, למרות המבנה הקטוע שלו ולמרות שהוא משלב בתוכו גם ז'אנרים נוספים, כמו קומיקס. אפשר לומר אפילו שערבוב הקולות יוצר בתוכו מעין סימפוניה שיש בה שילוב אמפתיה והומור, למרות האירועים הטרגיים שבהם היא עוסקת. כך, לדוגמה, מתאר שם מאסיני את האווירה שלאחר מלחמת האזרחים (הרווחים במקור):

אני שואל אתכם:

בשלושים השנים האחרונות

מה נאמר בחדרים האלה?

באיזו שפה דיברתם כולכם?

 

בשנה הראשונה שעשיתי כאן

שלוש מילים היו בפי כולם:

21,546 פעמים אמרתם רווחים.

19,765 פעמים אמרתם תשואה.

17,983 פעמים אמרתם הכנסות.

 

בשנים האחרונות אף לא אחת מן המילים האלה

הופיעה בראש הרשימה שלי.

[…] שמתי לב שפעם היית אומר המתחרה

היום אתה אומר האויב.

אמרת כלים, עכשיו אתה אומר כלי נשק.

אני שואל את עצמי

אם אתה לא נמצא כבר מזמן במלחמה

אף שכעת אתה מבקש את רשותי להיכנס אליה.

האם אלה אינן עובדות?

או שמא זהו ויסקי מהול במים?

 

מאסיני לא חוסך ביקורת ממשפחת ליהמן בשל היוהרה שהביאה אותה לנסות לא רק לעמוד בראש המדדים הפיננסיים, אלא לשלוט בתרבות ובתקשורת. הסיפורים המובאים ב-"הכול אודות ליהמן" על ניסיונות השליטה הללו כוללים גם את התסריט של "קינג קונג" והקומיקס המקורי על "סופרמן". סיפורים אמיתיים, כפי שגיליתי להפתעתי הרבה. יש שיטענו שהאופן בו מאסיני כותב אותם עלול לעודד אנטישמיות, אבל לדעתי הם מאפיינים בימים אלה לא מעט בעלי כוח, שמפיצים סיפורים דומים כדי לחזק את מעמדם, בלי קשר לרקע שממנו צמחו. רק שהיום הם לא צריכים לשלם על הפקה יקרה כדי שמסרים אלה ייצאו לעולם, מה שהופך את הביקורת החברתית של מאסיני לרלבנטית מתמיד.

closed
זה לא נעים לראות בנק סגור (Photo by Marco Bianchetti on Unsplash)

כמו שלא קל לכתוב יצירה שמבטאת מאווים אנושיים לצד מושגים בכלכלה, כך גם לא פשוט לתרגם אותה לעברית. "הכול אודות ליהמן" מאופיין בזליגה של מושגים בין שני העולמות, ספציפית באמצעות המלים up ו-down שמשמשים לתיאור שערי המניות, או שיעור הקומה של פרחים, או מבוכה של אדם ששכח את הסיגר שלו בבית. המתרגם ארנו בר מצליח לתזז בהצלחה בין עברית, אנגלית ואיטלקית כשהוא לא מהסס להשאיר חלק מהמילים בשפת המקור, בעוד אחרות הוא מתרגם בצורה שלא מזניחה את כפל המשמעות שלהן. הקטע עם הפרחים שציינתי קודם, למשל, מתחיל בכלל ממשחק מילים שמשלב מספרים – ובסיומו מחליט הגיבור של אותו קטע, זיגמונד, לערוך שביתת נשק עם פיתגורס. המתמטיקאי, כמובן.

"הכול אודות ליהמן" לא דומה לשום דבר שקראתי אף פעם. הוא עוקב אחר משפחה של אנשים שמצהירים על עצמם כנטולי רגש לאורך שלושה דורות, ועדיין הוא מצליח להיות קצבי ומהיר, כמו גם אמפתי, אינטליגנטי ומעורר מחשבה. הלהטוטנות המילולית המבריקה שלו גרמה לי גם לרצות להאזין לו בפורמט תסכית. לצערי אין עדיין גרסת אודיו (באנגלית או באיטלקית), אבל כאמור יש מחזה, וגם בו – כמו בספר – יש אקרובט! זה הטריילר:

 

הכול אודות ליהמן (2019). מאיטלקית: ארנו בר. ספריית פועלים, 785 עמודים

אילו רק היה למרגלת איך לתקוע אותי

הדמויות של הנשים המרגלות עגולות מאי פעם, אבל העולם שבו הן עובדות לא השתנה יותר מדי

הדמויות של הנשים המרגלות עגולות מאי פעם, אבל העולם שבו הן עובדות לא השתנה יותר מדי

המסתורין סביב זהותם של מרגלים בספרות גדול יותר כשזו נקראת באנגלית. בהיעדר כינויי הגוף של זכר ונקבה, אין לנו כקוראים פירור של מידע לגבי מי השאיר התרעה על פצצה, מי פרץ למערכת מסווגת ומי העביר מידע לגורמים עוינים. למרות זאת, אם היינו קוראים את המשפט הקודם שכתבתי באנגלית, כנראה שעדיין היינו מתרגמים אותו לגוף שלישי יחיד. אנו נוטים לראות את ברירת המחדל לדמות המרגל בתור גבר, ואם מתברר שזאת אישה, לכאורה מדובר בהפתעה.

אני כותבת "לכאורה" כי נשים מרגלות היו שם מאז ומעולם, פשוט התרגלנו להכיר אותן בשם אחר. קראו להן "נערות ג'יימס בונד" והן היו הגלגול האולטימטיבי של דימוי הפאם פאטאל, היפהפייה שיכולות הריגול שלה באו לידי ביטוי ביכולתה לפתות גבר בעל כוח ולהערים עליו כך שרכוש יקר ערך ייגנב מתחת לאפו. דמותה של "הנערה" עדיין חוזרת על עצמה גם בשנים האחרונות, בדרך כלל תחת כסות של מסר מכובס על "העצמת מיניות נשית", בחלק מסרטי "משימה בלתי אפשרית", "ג'י איי ג'ו" "ו-"דרור אדום" , שלא לדבר על החיים עצמם – בסיקור פרשת "המרגלת הסקסית" אנה צ'אפמן.

זה מה שהיה לעיתונאיות ברשת הרוסית RT לומר על צ'אפמן:

המרגלות עברו מאז גלגולים נוספים. בין השאר, הן גויסו בקולנוע לתפקידים של גברים (התסריט של "סולט" עם אנג'לינה ג'ולי נכתב לדמות של גבר) או הפכו לחלק מאנסמבל, שם קיבלו את התפקיד של אחד מאנשי הצוות כדי ליצור רושם של גיוון מגדרי. בשנים האחרונות מסתמן גלגול נוסף, ובו נשים מרגלות הן דמויות שלמות ועגולות, שיש משמעות להיותן נשים, ולאו דווקא במובן החיובי.

הכוונה היא לא לקלישאה של סיפור רקע טראגי, מהסוג שעשוי להוביל לבחירה בחיים כפולים של מרגלת, כמו התעללות מצדו של גבר או מוות של בן משפחה. המרגלות שאני מתכוונת אליהן, בספר "הרשת של אליס" ובסדרת הטלוויזיה "להרוג את איב", אוהבות את מה שהן עושות ובחרו במקצוע באופן אקטיבי, למרות שהיו להן אפשרויות אחרות.

עם זאת, הן בחרו במקצוע למרות שהוא כולל צדדים פחות זוהרים, כמו גם מחיר. כמו בכל מקצוע שבו אישה מתחרה בגבר על אותו תפקיד, הרי שגם המאמץ הנדרש מאישה כפול מזה שנדרש מגבר, וגם המחיר הנפשי על ביצוע העבודה גבוה מזה שגברים נדרשים לשלם. הנכונות של הגיבורות לשלם את המחיר היא שמעמידה אותן באור פחות חיובי, כזה שאני לא משוכנעת שגם גברים היו מחויבים לעמוד בו.

טריילר לספר "הרשת של אליס":

קחו לדוגמה את איב גרדינר, גיבורת הרומן "הרשת של אליס". בתקופת מלחמת העולם השנייה, איב חוצה את הגבול מבריטניה כדי לעבוד בבית קפה צרפתי, שם תוכל לצותת לקצינים גרמנים שיכורים וחסרי זהירות ולסיים את המלחמה. ההערצה שרוכשים הקוראים לגבורתה של איב עומדת עד מהרה במבחן, לנוכח האופי הדי דוחה של הדמות בתור אדם מבוגר (הסיפור נמסר בחלקו מפי דמות שמלווה את איב לאחר המלחמה) ולאור חלק מהבחירות שעשתה לאורך הדרך, שפגעו בה ובאנשים סביבה. אנו מוכנים לסלוח על בחירות קשות ועל התנהגות חלאתית לגבר, שבסך הכול מדחיק את הפוסט-טראומה שלו, אבל מאישה אנו מצפים לגלות חמלה ואמפתיה, ולפיכך מתפתים לשפוט אותה בחומרה.

דוגמה נוספת היא איב, גיבורת הסדרה באותו שם, שמנסה ללכוד מתנקשת בינלאומית פסיכופתית בשם ווילאנל. בעונה הראשונה, איב עוקבת אחריה מסביב לעולם תוך שילוב של פחד מהאכזריות של ווילנל לצד הערצה לחוש האופנתי ולאינטליגנציה שלה. כצופה שאף פעם לא רכשה חיבה יתרה לבגדים, האזכור הבלתי פוסק שלהם בסדרה הפתיע ואפילו קומם אותי לפעמים. בפעם המיליון שנשים בסדרה התלבטו אם למדוד בגד שהרוצחת שלחה אליהן, שאלתי את עצמי עד כמה מקצועי זה לדבר על מידות ואקססוריז במקום לבדוק היכן הבגד נקנה, באיזה כרטיס אשראי ואם יש עליו טביעות אצבעות. ועדיין, היחסים נטולי השנאה בין ווילנל לאיב הם שהופכים את הסדרה לחיה יוצאת דופן בנוף של סדרות הריגול ולממתק מהנה במיוחד.

ועד שהתרגלנו לכך שלנשים יש נוכחות משלהן בתור מרגלות פיקטיביות, מגיעה המאה העשרים ואחת כדי להזכיר שבעולם אין רק שני מגדרים. בעונה הראשונה של סדרת הטלוויזיה "עיר סודית", המרגלת הייתה פעם מרגל. קים, אנליסטית בכירה בשירות הביון האוסטרלי, הופכת לכזאת כשהיא מגלה שהעיתונאית לה הייתה נשואה בעבר (בתור גבר) הסתבכה בקנוניה ממשלתית, ומוכנה לסכן את משרתה וחייה כדי להוציא את בחירת לבה לשעבר מהתסבוכת.

הרבה אזכורים לנשיות של קים אין כאן, למעט סצנה שנויה במחלוקת אחת, שבה היא נדרשת להתפשט בפני מאבטח. דווקא הסצנה הזאת מוכיחה שלא באמת התקדמנו עד כדי כך, ושאל מול החשד הכי קל, נשים חוזרות לתפקידי המין הקלאסיים שלהם. תפקידים שבהן הן מופשטות, פיגורטיבית ומילולית, מהמגננות שלהן – ונתונות שוב לחסדיהם של מי שרואים אותם קודם כל כגוף, ורק למען מכן כבני אדם.

אולי מוטב לשאת עיניים לשלב שבו גברים ייצאו סופית מהמשוואה. בשנה הבאה ייצא לאקרנים "355", סרט ריגול עם אנסמבל נשי בכיכובן של ג'סיקה צ'סטיין ופאן בינגבינג. בתקווה הוא ישחזר את הניסיון של "אושן 8" ליצור קאסט שכל דמות בו עומדת בפני עצמה ולהציג סיפור שגם נשים יהנו לצפות בו.

"הרשת של אליס" (2018), מאת קייט קווין. מאנגלית: דורון דנסקי. הוצאת אריה ניר והוצאת מודן, 544 עמודים

ציפורים, סלמנדרות וחייזרים

בין משבר הפליטים באירופה לעלייתו של דונלד טראמפ בארצות הברית, מרענן להיזכר ברומן סאטירי שהתבונן בזרים מזווית אנושית, ללא אידיאולוגיה ועם המון הומור • ביקורת על "המלחמה בסלמנדרות" של קארל צ'אפק

בין משבר הפליטים באירופה לעלייתו של דונלד טראמפ בארצות הברית, מרענן להיזכר ברומן סאטירי שהתבונן בזרים מזווית אנושית, ללא אידאולוגיה ועם המון הומור  ביקורת על "המלחמה בסלמנדרות" של קארל צ'אפק

בראש רשימת שוברי הקופות בארצות הברית עומד, נכון לכתיבת שורות אלה, הסרט "אנגרי בירדס". עלילתו, המבוססת על האפליקציה באותו שם, מתארת מאבק של ציפורים בחזירים המהגרים לאדמתן, לאחר שנחשפת מזימתם של החזירים לגנוב את ביציהן של הציפורים. הביקורות לא מהללות, ורבות מהן מאשימות את הסרט בקסנופוביה. לצופים, שחלקם שם את דונלד טראמפ בראשות המפלגה הרפובליקנית, זה כנראה לא נורא משנה.

בתרחיש שלא הופיע בסרט, אף שאינו זר להיסטוריה האמריקנית, הציפורים היו עשויות להביא את החזירים אל האי. הן היו משתמשות בהן ככוח עבודה זול, שלא לומר חינמי, ובשלב מסוים נאלצות להתמודד עם ההשלכות של ריבוים באוכלוסייה. ייתכן והן היו מעניקות לחזירים את הזכות לקבל שכר על עבודתם, לרכוש השכלה ואף לזכות במרחב מחייה מוגן. על הזכות להינשא לציפורים כנראה עדיין לא היה מה לדון, אבל לכך אולי הייתה נוצרת התנגדות גם בקרב החזירים עצמם. המלחמה בין הצדדים, בסופו של דבר, עדיין הייתה פורצת, אלא שספק אם בשלב זה היו ממשיכות הציפורים לשמור על יתרונן המספרי.

החליפו את הציפורים בבני אדם ואת החזירים בסלמנדרות, ותקבלו את "המלחמה בסלמנדרות" של קארל צ'אפק, רומן המתאר גילוי של סלמנדרות-ענק שחורות על ידי בני האדם, את ניצולו של הגזע שוחר השלום על ידי אלו האחרונים, את ההתעוררות בקרב הסלמנדרות ולבסוף – את המרד הבלתי נמנע.

(איור: Jan Gruml, tumblr)
(איור: Jan Gruml, tumblr – את סדרת האיורים שהוקדשה לספר ניתן לראות כאן)

אין כאן טובים ורעים. בני האדם אינם מסוגלים להסתכל על הסלמנדרות כעל יותר מאשר בעל חיים הניתן לביות והסלמנדרות הולכות שבי בתמימות אחר המשימות שבני האדם מייעדים להן, בתנאים איומים ומבלי לבקש כל תמורה, כשהן אף מפתחות איבה זו לזו על בסיס לאום ושפה. הזכויות היחסיות שיוענקו לסלמנדרות לא ימנעו מבני האדם לטבוח בהן בהמשך, ולהתפלא כשהן משיבות מלחמה (עם הנשק שסופק להן על ידי אויביהן). לעומת זאת הסלמנדרות, כשיתארגנו למתקפה, יתאפיינו בתקיפות לא פחותה מזו של שוביהן.

הודות למחקר המדעי חדלו בני האדם לראות בסלמנדרות פלא כלשהו… כאשר הפכו למושא של מבחנים פסיכולוגיים הן הראו תכונות ממוצעות לגמרי ולא מעניינות… המדע גילה את הסלמנדרה הנורמלית, שנראתה כיצור משעמם ומוגבל למדי; רק העיתונות גילתה מפעם לפעם את סלמנדרת הפלא, שיודעת להכפיל בראש מספרים בני חמש ספרות, אבל גם זה חדל לעניין את האנשים, בייחוד כאשר הובהר שסתם בן אדם יכול ללמוד זאת לאחר תרגול מתאים… בני אדם לא חושבים למסתורי משהו שמשרת אותם ומביא להם תועלת, אלא רק מה שמזיק להם ומאיים עליהם

(עמוד 150)

בכריכת הספר מתארים אותו כתמונת מראה לאנושות על סף מלחמת העולם השנייה, אלא שתיאור זה חוטא ליצירה. כפי שמיטיבה לנסח המתרגמת רות בונדי: "המלחמה בסלמנדרות הוא דיוקן האנושות מאז ועד עתה: הקיטש בסרטים האמריקנים; גאוות בריטניה על מעמדה הנפרד ונכונותה לעמוד לבד מול הסכנה ("ג'נטלמן בריטי מגן על בעלי חיים, אך לא מנהל עמם משא ומתן"); מאבקי המעצמות על יוקרה ועוצמה, גם במחיר אבדון; ניצול מיליוני כוחות עבודה זולים למען רווחיותם של קונצרנים חובקי עולם; אספקת נשק קטלני למי שמהווה נשק קטלני למי שמהווה סכנה קיומית משיקולי יוקרה ורווח" (עמוד 263). בונדי מדגישה: "אפשר להחליף כיום את הסלמנדרות באיראן או בצפון קוריאה, כפי שהייתה זו ברית המועצות בעבר – תמיד זה אותו צל על קיומה של האנושות, אותה חרדה לבאות ואותו רצון לעצום עיניים, ליהנות מהחיים כל עוד הפורענות אינה נוגעת לאדם אישית ומידית".

ועל איזו פורענות מדובר? על הלחם והשעשועים שבהם מעסיק את עצמו מעמד הביניים, מבלי לתת את הדעת לקורבנות של נוחיותו. מסופר, לדוגמא, על שחקנית שמאמינה כי נהנית מהערצת הסלמנדרות ומנצלת אותן כדי למצוא עבורה פנינים; על מנהל קרקס חמדן שגובה מחיר מופקע על דמי כניסה למופע סלמנדרות; על כנסים אקדמיים שבהם מנסים הנוכחים להסוות את מבוכתם מסלמנדרה מלומדת המתיישבת בתוך אמבטיה, וכן הלאה.

בשל מיקומן של ההתרחשויות במדינות שונות, התקשורת בין הדמויות ברומן מתנהלת בה בעת בשפתו של צ'אפק, צ'כית, וגם באנגלית ובצרפתית. בהתמודדות עם האתגר שבתרגום הרומן לעברית, בחרה בונדי שכלל לא לתרגם חלק מהביטויים. מה שהיה עשוי לפגוע בהבנת הטקסט אצל קוראים שאינם רהוטים באנגלית, ולסרבול בקריאה עבור כל השאר, מתברר דווקא ככלי שמסייע ליהנות מההומור המשובח של צ'אפק:

הם מאוד טובים וחכמים, ה-tapa boys; אם אדם אומר להם משהו, אז הם שמים לב, כמו שכלב ששומע לקול הבעלים שלו… הם נחמדים מאוד, הלטאים האלה, אין מה לומר. רק אילו הכרישים לא היו זוללים אותם כל כך! כשהתחלתי לזרוק עליהם, כלומר על ה-sharks האלה, אבנים, אז גם הם, ה-tapa boys, התחילו לזרוק אותם. אתה לא תאמין לזה, אדון בונדי. אמת, הם לא זרקו רחוק, מפני שהידיים הקטנות שלהן נורא קצרות. אבל זה מוזר, בן אדם

(עמוד 42)

צ'אפק, אוהב אדם כפי שהיה, התייחס לדמויותיו בחמלה, העניק לכולן כוונות טובות והותיר בסיום הרומן אשנב קטן של תקווה. רגע לפני פלישת הנאצים, ב-1938, הלך לעולמו כתוצאה מדלקת ריאות. יצירות פופולריות רבות שנכתבו לאחר "המלחמה בסלמנדרות", לא נחנו בראייה האופטימית של צ'אפק. זכור לי במיוחד סרטו של ניל בלומקאמפ, "מחוז תשע", שתיאר אף הוא סגרגציה של בני האדם מגזע אחר, הפעם חייזרים בדרום אפריקה. למרות סיומו המפתיע של הסרט, והביקורת החריפה העולה ממנו, המסר הכללי לא מעלה ציפיות מיוחדות מהמאבק בגזענות, במדינה או בכלל.

דווקא בשל כך, "המלחמה בסלמנדרות" הוא אולי הרומן שמסמל טוב מכולם את רוח התקופה בכלל, ואת משבר הפליטים באירופה בפרט. זאת יצירה מורכבת וחכמה, שמאבחנת בחוכמה את פגמיה של האנושות, אבל עושה זאת בחיוך סלחני ואוהב. היא נמנעת מגלוריפיקציה של ההגירה והשונות, ובה בעת לועגת לכל אידאולוגיה שמעודדת הסתכלות על חברוֹת במקום על בני אדם, לרבות הלאומנות והסוציאליזם. חבל שהפצתה הותרה שוב רק לאחר שחרור צ'כוסלובקיה, ואולי גם הפעם, נדע להעריכה כיאות רק לאחר שהמלחמה תיגמר.

(קרדיט: יח"צ)
(עטיפת הספר)

ציון: 5/5

"המלחמה בסלמנדרות" (2012), מאת קארל צ'אפק. מצ'כית: רות בונדי. הוצאת מחברות לספרות, 264 עמודים

"בגן חיות הטרף – דיפלומטיה, אהבה ואימה בבירת הרייך השלישי": ביקורת

תהליך ההתפכחות של משפחה אמריקנית, שמגיעה לברלין ערב עליית הנאצים לשלטון, משמש את העיתונאי אריק לארסון לתאר את המרקחת הדיפלומטית רוויית האינטרסים והאידיאולוגיה שקדמה לזוועות מלחמת העולם השנייה. ההיצמדות לעובדות והקריצה ההומוריסטית מסייעות בידו ליצור טרגדיה שלמה ומרתקת, הגם שלא ברור כל כך לשם מה

תהליך ההתפכחות של משפחה אמריקנית, שמגיעה לברלין ערב עליית הנאצים לשלטון, משמש את העיתונאי אריק לארסון לתאר את המרקחת הדיפלומטית רוויית האינטרסים והאידיאולוגיה שקדמה לזוועות מלחמת העולם השנייה. ההיצמדות לעובדות והקריצה ההומוריסטית מסייעות בידו ליצור טרגדיה שלמה ומרתקת, גם אם לא ברור כל כך לשם מה

 אפתח בהערה. מספר פוסטים נכתבו לאחרונה בבלוג על תקופת מלחמת העולם השנייה. אין לכך שום סיבה מיוחדת, ובכל זאת המתעניינים בנושא מוזמנים לביקורת שכתבתי על שטאזילנד: סיפורים מהצד השני של חומת ברלין ועל הביוגרפיה המאוירת של קפקא.

"בגן חיות הטרף", ספרו המדובר של אריק לארסון, אינו בדיוק מסמך תיעודי. זהו גם לא רומן היסטורי, אלא שילוב של שניהם. כמו בספרו הקודם שראה אור בעברית, "השטן בעיר הלבנה", לארסון משלב היצמדות לעובדות היסטוריות עם כתיבה עיתונאית, במטרה לספר סיפור שהיה באמת.

זהו סיפורה של משפחת דוד האמריקנית, שמגיעה לברלין בתחילת שנות השלושים. האב, וויליאם דוד, ממונה אישית על ידי הנשיא רוזוולט לשמש שגריר בגרמניה, עם שחר הרייך השלישי. מטרתו היא לפעול בערוצים הדיפלומטיים הרשמיים עבור שימור היחסים בין המדינות, על אף הצהרות המלחמה התכופות של היטלר, וכן לנסות באופן בלתי-רשמי "לפעול להרגעת הרוחות" בנוגע להתעמרותם של הגרמנים ביהודים.

דוד, היסטוריון וחוואי מוירג'יניה, שמכיר את גרמניה מתקופת לימודיו בלייפציג, מגלה עד מהרה שהמדינה בה התאהב שינתה את פניה – ושניסיונו להדחיק את השינוי, להסתמך על הרוחות הרוחשות מתחת לפני הקרקע ולקוות לנפילת המשטר – יסתיים במפח נפש כואב. הוא נאלץ לגלות זאת תוך כדי שדווקא במולדתו הולכים וגוברים הקולות להדיחו מהשליחות, בשל הצורך "להדק מחדש" את הקשרים עם המדינה שלימים תילחם גם בארצות הברית.

"בגן חיות הטרף" הוא גם סיפורה של בתו של ויליאם, מרת'ה, צעירה רומנטיקנית שמוקסמת תחילה מרוח השינוי בגרמניה, ובתהליך כואב של התפכחות הופכת לסוכנת של שירות המודיעין הסובייטי. לארסון בוחר, להבדיל מהדמויות בנות אותה התקופה שמצוטטות ברומן, שלא לשפוט בחומרה את פרשיות האהבים הרבות של  מרת'ה, או אותה עצמה ("מכוערת נורא", אמר עליה קצין נאצי). לארסון גם לא מבקר אותה בשל האופן בו הלכה שולל אחר שניים מהמשטרים החשוכים בהיסטוריה, ואף מצדיע לה באפילוג כמי: "שהתנגדה אקטיבית לגרמניה הנאצית, בתקופה שבה רבים מדי העדיפו להעלים עין".

בני משפחת דוד עם הגיעם להמבורג (צילום: post gazette)
בני משפחת דוד עם הגיעם להמבורג (צילום: post gazette)

ככלל, גרמניה, טרום מלחמת העולם השנייה, מהווה עבור לארסון מערכה דיפלומטית תוססת. הכוונה לא רק להתנצחויות בין דיפלומטים, אלא בין חברים ואף בין נאהבים. מנאומים חוצבי להבות, דרך התנקשויות ועד נישואים – לארסון אינו מתרשם ממכתביה של אף דמות ובוחן לעומק את המניעים למעשיה, כאשר לא פעם מתגלה ששוב נסתרים מאחורי הקלעים אינטרסים זרים ואידיאולוגיות שאבד עליהן הכלח.

לארסון, מלבד ההיצמדות לעובדות היסטוריות, מצטיין בתשומת לב לפרטים. הוא גם מתאר את המציאות בברלין במידה לא מבוטלת של הומור, למשל כאשר הוא מציין כיצד חסכו הנאצים מהסוסים ומהכלבים שלהם את מידת האכזריות שהפגינו כלפי היהודים. הוא אף לא מהסס להשתלח בעצמו בקצינים הנאצים, כאשר הדמויות אינן עושות זאת, ולתאר אותם כחבורת "פסיכופתים בני שש עשרה" הסוחפים אומה שלמה, גם כשהם אינם חדלים לרגע להתקוטט ביניהם.

סופו של "בגן חיות הטרף", שלא כמו סיפורו של הרוצח ה.ה. הולמס מ"השטן בעיר הלבנה", מוכר אפוא היטב. זהו אחד מאותם ספרים שעוקבים אחריהם בשקיקה ובה בעת באירוניה, כשיודעים את הטרגדיה הגדולה הנכונה לדמויות אך מתקשים לכעוס עליהן בשל התנהגותן הנאיבית, או אפילו בשל דעותיהן האנטישמיות. הגיבורים של לארסון אומנם אינם "האנשים הרגילים" בגרמניה שמילאו לכאורה אחר הוראות, אך הם ללא ספק בני אדם, שקיבלו כמה החלטות קשות.

כריכת "בגן חיות הטרף" (צילום: יח"צ)
כריכת "בגן חיות הטרף" (צילום: יח"צ)

בכל זאת, הכוונה להפיק עיבוד הוליוודי על בסיס "בגן חיות הטרף" מחייבת לשאול אודות הצורך לספר את סיפורה של משפחת דוד. האם מדובר בנסיון נוסף לנקות את המצפון האמריקני מהיעדר מעורבותו בשנים הראשונות לשלטון היטלר? או שמה תחקיר, השופך אור על כל המוסדות שכשלו בהתמודדות עם המתרחש בגרמניה, בשל העדפת שיקולים פוליטיים?

לארסון אומנם אינו משיב לכך במפורש, ואולם מתכתובות המסרים שהוא מביא ברומן בהחלט עולה מסר ביקורתי כלפי משרד החוץ האמריקני ונציגיו. זאת, לצד המשך העיסוק של לארסון במלחמות העולם, עם Dead Wake: The Last Crossing of the Lusitania, שראה אור השנה, עשויים לרמז שהתשובה השנייה היא הנכונה.

ציון: 4.5/5

"בגן חיות הטרף: דיפלומטיה, אהבה ואימה בבירת הרייך השלישי", מאת אריק לארסון. מאנגלית: יניב פרקש. 451 עמודים, הוצאת בבל

החושב הלא נורמלי

לחשוב מחוץ לקופסה

אם תרצי

Do not fear mistakes. There are none. -- Miles Davis

ולווט אנדרגראונד

בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל

הפרעות קצב ועיצוב

חפירות על עיצוב, מוזיקה ושטויות נוספות

מולטיוורס

קומיקס, קולנוע, טלוויזיה וכל מה שחוצה עולמות

נוֹשָׁנוֹת

פכים קטנים ועניינים שונים מתוך כתבים ישנים. הבסטה שלי בשוק הפשפשים של הזיכרון הקולקטיבי. _____ מאת אורי רוזנברג