בין עברית לצרפתית: הרהורים בעקבות כנס "הארץ" על חוק הספרים

"בישראל אין חנויות ספרים", "הדור הצעיר לא קורא", "המו"לים לא עמדו על המשמר" ועוד מגוון טענות נשמעו מפי מו"לים, סופרים ופוליטיקאים שניסו לעמוד על ההבדל בין התרבות התל אביבית לפריזאית, ובעיקר להסביר מדוע החוק החדש טרם הביא לשיפור המכירות בענף. אולי עוד כמה חודשים ישובו הלקוחות ולא יהיה עוד צורך במעשים. בין כה וכה אין בכוונתו של מי מהצדדים להתייחס ברצינות למהפיכת הספרים הדיגיטליים

"בישראל אין חנויות ספרים", "הדור הצעיר לא קורא", "המו"לים לא עמדו על המשמר" ועוד מגוון טענות נשמעו מפי מו"לים, סופרים ופוליטיקאים שניסו לעמוד על ההבדל בין התרבות התל אביבית לפריזאית, ובעיקר להסביר מדוע החוק החדש טרם הביא לשיפור המכירות בענף. אולי עוד כמה חודשים ישובו הלקוחות מעצמם, הרי בין כה וכה איש לא הולך לתווך להם את מהפיכת הספרים הדיגיטליים

לפני כחודשיים ובשיאו של מבצע צבאי, שכנראה לא תרם כל כך למכירות הספרים בישראל, מצאתי את עצמי מסתודדת דווקא בינות לחנויות הספרים של ברלין. "מחאת המילקי" טרם פרצה ודעכה אז, אבל ההבדלים לעומת תל אביב היו בולטים. מבין קרוב לעשר החנויות שבהן ביקרתי, רק שלוש היו שייכות לרשת גדולה, וגם היא התמחתה בעיקר במכירת מגזינים. בכל החנויות, ובמיוחד בשתי חנויות הקומיקס שבשרלטונבורג ובמיטה, המחירים הנקובים על גבי הספרים היו נמוכים יותר. החנויות היו גדולות, השירות דיבר אנגלית שוטפת והמגוון, אפילו של ספרי מדע בדיוני ופנטסיה, היה עצום.

ובכל זאת, את מספר הספרים שרכשתי ניתן למנות על אצבעות יד אחת. למעשה, אני חושבת שבקינדל הקטן שלי רכשתי הרבה יותר ספרים משרכשתי בברלין וגם בארץ בשנה האחרונה. זה היה סוג של דחף, כמו זה שמרגישים כשעוברים ליד חלון ראווה ופשוט חייבים לנסות את החצאית שבמבצע. קל מאוד לבקר אותי או את הדור שלי על האימפולסיביות ועל חוסר היכולת לדחות סיפוקים, אבל תהליך הקנייה ב"חנות הספרים הניידת" של אמזון או של מנדלי, אינדיבוק ובוקסילה הוא מבחינתי חוויה מנצחת: קיבלתי המלצה על ספר טוב, קיבלתי הצעת מחיר אטרקטיבית, ובמאמץ של שני קליקים – הספר זמין לקריאה.

למה לעבור לדיגיטל כשאפשר לחלום על חנויות ענק?

אני מספרת את כל זה בגלל שתי סיבות. סיבה ראשונה היא שמסתבר כי אחד הדברים שבהם תולים תקווה עבור שיקום מכירות הספרים בישראל הוא הקמת חנויות ספרים עצמאיות מאותו סוג שבו נתקלתי בברלין – כלומר ענקיות ומגוונות הן בספרים והן במוצרים אחרים. למעשה, "החוק הצרפתי", זה שממנו שאול נוסח "חוק הספרים" שנכנס לאחרונה לתוקפו, נועד לסייע לצרפתים בדיוק בהקמת חנויות ספרים שכאלה, מתוך תקווה שהן יסייעו "לשקם" את מעמד הספר בתרבות הפריזאית.

עוד נחזור לטענות שמובלעות בפסקה הקודמת, אבל סיבה נוספת לכך שהלאיתי אתכם בהרגלי הקריאה שלי הוא שהמעבר לקריאה דיגיטלית לא העסיק כמעט כלל את באי כנס "הארץ" שנערך ביום רביעי השבוע תחת הכותרת "בין ספרים למספרים", ואשר עסק כאמור בחוק הספרים. כמעט, משום שלאחת הנוכחות בקהל כן הוצע להוציא לאור את 12 ספריה בפורמט דיגיטלי, משזו טענה כי היא לא מצליחה למצוא מו"ל שיעשה זאת בדפוס – ומבלי לדרוש ממנה תשלום גבוה.

התפישה הזאת של מו"לות דיגיטלית כ"ברירת מחדל" עבור סופרי ביכורים קצת מקוממת, על אחת כמה וכמה כשמדובר בהתייחסות היחידה לאותה מו"לות בכנס שעוסק בעתיד ענף הספרים. היא מקוממת קצת יותר לנוכח עשרות ההצהרות שנשמעו באותו כנס מפי מו"לים, סופרים וח"כ ניצן הורוביץ (מרצ) על חשיבות עידוד הקריאה אצל "הדור הצעיר", שאמור ככל הנראה "להציל" את הענף, לאחר שהסתמן כי דור המבוגרים לא יעשה זאת. "דור צעיר" שגם תואר על ידי הורוביץ כמי שהקריאה היא הדבר האחרון שמעסיק אותו, ומעדיף תחת זאת לשקוע בהנעת האצבעות על גבי מסכי הסמארטפונים.

"הדור הצעיר" על יתרונות הספרים המודפסים (מקור: cartoonstock)
"הדור הצעיר" על יתרונות הספרים המודפסים (מקור: cartoonstock)

נניח רגע לכך שלהורוביץ כנראה אין מושג מה בדיוק "הדור הצעיר" עושה עם הסמארטפונים שברשותו, והוא אינו מודע לכך שיש באפשרות אותו "דור" לגלוש באמצעותם גם לבלוגים, אתרי חדשות או האפליקציה של קינדל. אני לא מתיימרת לבקר אותו בתור נציגת "הדור הצעיר", ובעצמי לא עבדתי מעולם בתור מו"לית או הוצאתי ספר לאור. כן עבדתי שלוש שנים בתור מוכרת באחד הסניפים של רשתות הספרים הגדולות, ומתוך אותו ותק אני יכולה רק לטעון שהבעיה או הפיתרון לבעיה אינם טמונים בחנויות הספרים.

אני לא מנסה להגן על מנגנון קידום המכירות שהיה נהוג עד לא מזמן ברשתות הספרים הגדולות, בעיקר כי לא הייתי שלמה איתו בעצמי, ובכל זאת די נמאס לשמוע את הדמגוגיה של פרופסור מנחם פרי, שטוען כי "אין חנויות ספרים בארץ", משמיץ את המוכרים "סוכנים של ההוצאות הגדולות" וזועק לשווא כי בסניפים של הרשתות "לא ניתן לאתר את ספרי יהושע קנז!". מצד שני, צורם גם לשמוע את מנכ"ל הוצאת כתר, יפתח דקל, טוען כי על אנשי הענף "להתפלל כל יום להצלחת הרשתות" כי "בלעדיהן אין קהל" ולהבין ששוק הספרים "הוא תעשייה מסורתית" וכי "נייר הוא נייר".

לא מזמן נשמעו ברשתות החברתיות בצרפת קולות להתפטרותה של שרת התרבות הצרפתייה, פלור פלרין, לאחר שזו לא יכלה לנקוב בשמות ספריו של זוכה פרס הנובל פטריק מודיאנו. הדבר רק ממחיש את כוונתה של הנספחת לענייני ספרות ומו"לים במכון הצרפתי, רוזלין דרעי, כשאמרה בכנס כי "הספרות היא המפעל התרבותי הראשון בחשיבותו בצרפת". מפעל, שמעבר לכך שפועל לשקם את שוק הספרים ואת חנויות הספרים, מבקש למצב מחדש את מעמדו של הספר כמתנה יקרת ערך שאנשים מעניקים זה לזה.

עוד פנטסיה לגבי חזות חנויות הספרים (מקור: cartoonstock)
עוד פנטסיה לגבי חזות חנויות הספרים (מקור: cartoonstock)

מבלי להיכנס לניתוח של ההוויה התרבותית הישראלית, ניתן לומר שמקרה דומה ככל הנראה לא היה מתרחש פה, וכי ישראל אינה צרפת. ניתן רק לשבח את הח"כים הורוביץ, אורלב, יחימוביץ' ואפילו לבנת על האופן בו נלחמו לקדם את החוק שהם האמינו בכל תוקף כי יסייע "להגנת הספרים והספרות", לא בדיוק הסוגיה המדוברת ביותר במציאות הישראלית, על אף לחץ לוביסטי עצום וחרף התנגדויות של חברי כנסת אחרים מהקואליציה. אבל הדרך "להצלת" הספרות עוברת בסיכומו של דבר בשוק, שתמונת המצב שלו מצביעה על כך שעם ישראל לא נוהר לקנות ספרים.

למה? מנכ"ל הוצאת עם עובד, ירון סדן, טען שזהו כורח הנסיבות: הספין של המבצעים הגדולים טרם כניסת החוק לתוקף, קריסת סטימצקי ומבצע "צוק איתן". המשורר דורי מנור טען, לעומת זאת, כי המו"לים הם שהפקירו את הסופרים, המשוררים והמתרגמים לגורלם, כשהותירו להם את מלאכת החיזור על פתחי הקרנות, העמותות והמוסדות המעוניינים לקדם הוצאת ספרים לאור. ח"כ הורוביץ הצביע על שינוי מהותי שהוכנס בנוסח החוק, טרם כניסתו לתוקף, שכביכול כפר בכל מהותו. הוא גם הצביע שוב על כך שספרות היא הענף התרבותי היחיד שאינו נתמך כלכלית על ידי המדינה.

אבל מה זה משנה?

כנראה כולם צודקים, ויתכן שצודקים גם אלו הטוענים כי בעוד כמה חודשים יתאזן סוף סוף השוק – ויביא לתמורה התרבותית שהכול מייחלים לה. אולי צודקים גם אלו שמסרבים לשתף פעולה עם המעבר לדיגיטל בגלל חשש "מהפרת זכויות יוצרים". לפני שנתיים פרסמתי טור דעה שבו טענתי כי שורש הבעיה הוא דווקא מעמד הסופרים – וגם אותה טענה לא נראית לי היום כתלושה מהמציאות. אבל האשמות וחששות הם הרקע שעליו צמח "החוק להגנת הספרים והספרות", והשאלה הבוערת הרבה יותר היא כיצד אכן מגנים על הענף, לנוכח המשבר העובר עליו כיום.

ענף הספרים נוטה באופן מסורתי להבדיל את עצמו ממדיה אחרים, אלא שלמעשה הוא סובל מאותו אנכרוניזם שהביא את הכלח על "תעשיות מסורתיות" אחרות, כמו חברות התקליטים. תחת להתאים את עצמו למציאות החדשה, להתגבר על התפישה של מו"לות דיגיטלית כ"ברירת מחדל" ועל "איום" הפיראטיות, מעדיפים אנשי הענף להיאחז בתקווה האוטופית של הקמת מגה-חנויות ספרים, כמו גם להאשים את הקהל באי הנחלת אהבת הקריאה "לדור הצעיר".

"הדור הצעיר", מצדו, יצביע ברגליים על רכישת ספרים מומלצים, מיד עם צאתם לאור ובחנות שאינה גובה תוספת תשלום על משלוחים לישראל. רק אל תספרו לו ש"אמאזון" הוא תאגיד שמנצל עובדים בגילו.

כיצד הסמארטפון מסייע גם בכתיבה ספרותית, או שלא

הוא קל משקל ונגיש מכל מקום לאכסון ולכתיבה – אז למה בעצם שהסמארטרפון לא יחליף את הפנקסים או את המחשב הנייד כמכשיר העבודה הנאמן של הסופר? אפליקציית A Novel Idea כמקרה מבחן לחיבור שבין הסיפור והטכנולוגיה

הוא קל משקל ונגיש מכל מקום לאכסון ולכתיבה – אז למה בעצם שהסמארטרפון לא יחליף את הפנקסים או את המחשב הנייד כמכשיר העבודה הנאמן של הסופר? אפליקציית A Novel Idea כמקרה מבחן לחיבור שבין היצירה והטכנולוגיה

אף פעם לא הגדרתי את עצמי כחולת סדר או שליטה, אבל כשזה נוגע לכתיבה או ללימודים – טרם מצאתי אדם מאורגן יותר. אני לא סובלת את מראה את האותיות הפזורות על הדף ולכן, ברגע שהמלים מצטברות, אני מעניקה להן צורה דרך תרשימי זרימה, בּוּלטים ואיך לא – טבלאות. כנראה הייתי הסטודנטית היחידה באוניברסיטה שדאגה שלושה שבועות לפני כל מבחן ללקסיקונים צבעוניים, מחוצצים וממוספרים. לא תמצאו אותי מתבלבלת בפרט אחד על הדמויות, בפינה נידחת של מקום ההתרחשות או, חס וחלילה ושלום, בְּחוֹר תועה בעלילה.

עד לא מזמן, הייתי משתמשת בשיטת התיוק על מנת לארגן את ממצאי התחקיר על העולם והדמויות שבניתי. קלסרים, פנקסים, מפות פיסיות ודמוגרפיות ואפילו מאגרי תמונות לשימוש חופשי הצטברו אצלי לכדי אולי מאות עמודים, שבפועל עמדו על המדף ומעולם לא שימשו לכתיבת היצירה המיוחלת. השנים חלפו, הדיו הלך והיטשטש והעבודה הרבה שהשקעתי נראתה פתאום קצת מיושנת. הרי בשום מקום לא ניתן להשיג יותר פנקסים של kohinor, חוץ מחנויות מסוימות לצעצועים. כשרוצים לחפש משהו, לזכור משהו, לחקור נושא חדש – אין דבר פשוט יותר מחיפוש בגוגל או בוויקיפדיה, ושמירת הנתונים המצטברים בגוגל דרייב או בדרופבוקס.

לכל אלו אין לכאורה שום יישום עבור כותב המעוניין לארגן תחקיר לשם כתיבת רומן. אלא, שכנראה גם ב-App Store ישנם משוררים הכותבים למגירה, ואלו הגו בשנת 2013 אפליקציה חדשה ומושקעת למדי בשם A Novel Idea. האפליקציה, שמופצת בחינם אבל מעודדת גם שדרוג בתשלום נוסף, מתייקת למעשה את כל עבודת התחקיר, באופן טיפה יותר ידידותי לסביבה. ניתן להזין במסגרתה את כל המידע על הדמויות ומקומות ההתרחשות ולקבוע מראש אם הרומן שאתם כותבים יהיה חלק מסדרה. היא גם מסדרת את רצף הסצנות לפי מערכות ומציינת את רמת המתח על גבי כל אחת מהן. בד בבד, החידוש המאתגר ביותר באפליקציה הוא חוצץ "הרעיון" (idea) שידרוש מכם לנסח מראש את המוטיבים המגדירים את הרומן ואף לקבץ אותם תחת "רעיונות-על" (groups).

אין ספק שהשימוש במאגר המאוחסן והנגיש על גבי מסך הסמאטרפון נח בהרבה מאשר הנבירה והדפדוף האינסופיים בין דפים מצהיבים וכתמים של מה שהיה פעם חוד עיפרון. זה יעיל בהרבה עבור כותבים שמעוניינים לעבוד בקצב מסוים ואפילו מאפשר העלאה לרשת של תכנים, עבור שותפים בכתיבה, קהילות קוראים או עורכים.

איפה כותבים פה?

באופן אירוני, האפליקציה לא מכילה פונקציה של כתיבה. נכון שאת אותה פונקציה ניתן להשלים בקלות דרך אפליקציות אחרות שנושאן כתיבה אוטומטית (או סטוריבורד), אך הדבר רק מאיר על כך שכמו מוצרים טכנולוגיים רבים אחרים – לוקה A Novel Idea בחוסר סמנטיות. מדובר הלכה למעשה במאגר, שהשימוש בו תלוי במקום אכסון (storage) ובפעילות של המשתמש. פעילות, שכאמור כוללת אך ורק הזנת טקסט, ובשל מגבלות המדיום אינה יכולה להפיק או אפילו להציג מפות ואיורים.

יתרה מכך, בהיעדר השניים, או בגלל משתמש שלא יודע להעניק לעצמו את המשוב הנכון (לא נותן את "רמת המתח" המדויקת, יוצר דמות מפורטת שבפועל מועתקת מסרט מפורסם) – אין כל הבטחה שהאפליקציה תעניק לכותב את התשתית הנדרשת לכתיבת ספרו, או שתעמיד תוצר ספרותי הראוי לפרסום. באותה מידה יכול אדם לכתוב תוכן עבור אתר קטן באינטרנט, אך ללא הזנה נבונה של מילות מפתח (SEO) – עלול החומר שכתב לאבוד לנצח בנפתולי "הזנב הארוך" של הרשת.

במאמרו השנוי במחלוקת "האם גוגל הופכת אותנו לטיפשים?" טען ניקולס קאר כי הבעיה הקריטית ביותר בעידן שבו כולם יודעים הכול, היא שכולם למעשה יודעים קצת מכל דבר. כשאנו מחפשים דבר מה במנוע החיפוש סביר להניח שלא נקרא מעבר לחמש התוצאות הראשונות, וגם על מה שכתוב בהן נעבור ברפרוף וללא מתן מחשבה או ניסיון לזכור את הכתוב.

קאר אף לא התייחס לזיגזגים שכולנו נוהגים לעשות מעת לעת לפייסבוק, משום שהוא כתב את הדברים בשנת 2008, עת היה השימוש ברשת החברתית מצומצם יחסית. הכוונה, מיותר להזכיר, באותה רשת שמסיחה יותר מכל את מי שמעוניין להתרכז במשך כשעה או יותר בעבודה כלשהי על גבי המחשב, או אפילו בצפייה בפרק מותח למדי של "שובר שורות".

קרדיט: Quirkyworks
קרדיט: Quirkyworks

הסוגיות הללו אינן רלוונטיות רק לכותבים, וקאר חוזה שגם להן יינתן בעתיד פתרון חלקי – כשתחליף האינטליגנציה המלאכותית את מנוע החיפוש. התחזיות לגבי אופייה של אותה ישות אינן החלטיות, אך אני בהחלט מסוגלת לראות את סירי נהפכת למעין "מזכירה ספרותית" ומנדנדת לי ללא הרף על מועדי הגשה, על מטלות שפספסתי, על יותר מדי זמן שבו הוסחתי בפייסבוק ואפילו על זמן היציאה להפסקה. בכתיבה עצמה סירי כמובן לא תוכל לעזור לי. לאו דווקא בשל חוסר חוסר היכולת שלה להבין משמעות, אלא משום שזה פשוט אינו מתפקידה.

הייתי שמחה להפגין בפניכם את הפרודוקטיביות של שיטת העבודה שלי תחת סדר ומשמעת, לו רק היא לא הייתה נכשלת במבחן התוצאה. כדי להיות כותבת פורייה, כזאת שלא רק מתחקרת אלא גם יוצרת, נאלצתי להשתחרר מהציפייה שההשראה תבוא במסגרת גבולות הלו"ז שהגדרתי ושהסצנות פשוט יכתיבו את עצמן לפי התור שבו הומצאו.

יש משהו נורא מסתכל בכך שהכתיבה עצמה היא ההפך מתחקיר, שאין קוד לכתיבת רומן ושאין תוכנה שתרמוז מראש שכדאי להוריד סצנה מסוימת, לפני שהיא תטיל צל מוזר על כל מה שבא אחריה. הכתיבה היא מבחינתי המלאכה שבשבילה נחשבת הספרות לעבודה קשה באמת, עבודה שנעשית לבד אבל דורשת משוב מתמיד ולא תמיד נעים ממקורות אנושיים. עבודה, שאיש לא יכול לנבא מראש אם תלבש לבסוף צורה אחידה וכיצד אותה צורה תתקבל, אם בכלל. מצד שני, אם היא לא הייתה כזאת, גם  סירי הייתה יכולה לכתוב רומנים, וכנראה גם הרבה יותר טוב.