כל ספר הוא דלת: ביקורת על "ספריית חצות"

מה הייתם עושים אחרת, במבט לאחור? גיבורת הרומן של מאט הייג זוכה לחזור בה מכמה בחירות כדי לראות איך היו נראים חייה בנסיבות אחרות. התוצאה פחות מאירת עיניים מכפי שהיא רוצה להיות, אבל עדיין מצליחה להרחיב את הלב

בימים אלה הסתיימה אחת הסדרות המצוירות המצליחות ביותר של מארוול, לא נתון מובן מאליו עבור ענקית הקומיקס שרבים מאתנו גדלו על הסדרות שהפיקה לגיבורי העל ספיידרמן ואקס מן. מדובר בסדרה "מה אם?" שכל פרק שלה מתאר מה היה קורה לו אחת הדמויות ביקום הקולנועי של מארוול (זה של סרטי "הנוקמים") הייתה מבצעת בחירה קצת שונה, מגיעה למקום שלא הייתה אמורה להיות בו, או מגלה שאירוע מסוים מתגלגל אחרת מכפי שתכננה.

ביקורות אחרות בבלוג על ספרים שיצאו לאחרונה:

השאלה עצמה, "מה אם…?", פותחת את הדלת לעשרות ומאות סיפורים, חלקם מעניין יותר מהסיפור המקורי (הפרק המופתי על קילמונגר), וחלקם מסתיימים יותר או פחות טוב עבור הגיבורים (ויש גם שני פרקים שמביאים את העולם עצמו אל סיומו). אבל כוח המשיכה המהותי של סיפור שמתחיל ב-"מה אם?" הוא היכולת להאיר בפרטי פרטים על הסיפור המקורי, תוך חשיפת שאלות חדשות, צדדים לא מוכרים באופי של הדמויות, או אמת אחרת שהסתתרה כל אותה עת מתחת לפני השטח.

הטריילר של "מה אם?"

אנחנו שואלים את עצמנו "מה אם?" כל הזמן: מה היה קורה לו היינו בוחרים בשותף או שותפה אחרת לחיים, אם היינו מקבלים הצעת עבודה כזאת או אחרת, אם היינו מחליטים להמשיך לתארים מתקדמים, לעשות ילדים (או לא לעשות אותם), לעבור לחו"ל, או להתמיד בתשוקה אחרת שזנחנו מאחור. מטבע הדברים, לעולם לא נדע את התשובות לשאלות הללו, פשוט מפני שאין לנו אפשרות לחזור אחורה בזמן, לשנות את הבחירה שעשינו ולצפות בתוצאות.

גיבורת ספרו של מאט הייג, "ספריית חצות", מקבלת את האפשרות הזאת. ברגע שבו היא נמצאת בין החיים למוות, היא מקבלת הזדמנות נדירה להביט לאחור על חייה ולראות מה היה קורה לו הייתה בוחרת אחרת. כל שעליה לעשות הוא להעלות אפשרות מסוימת, לפתוח את הספר הרלוונטי, ולחוות יום או יותר בחיים אחרים – מבלי שלדבר יהיו כל השלכות על העתיד כפי שתבחר לעצב אותו.

עטיפת הספר

לגיבורה, נורה, יש לא מעט בחירות להתחרט עליהן. היא רווקה בת שלושים וחמש שחיה לגמרי לבד, אחרי שהחתול שלה מת בתאונת דרכים. רגע לפני שהחליטה לשים קץ לחייה, היא פוטרה מחנות תקליטים. לפני כן, היא אכזבה לא מעט אנשים שתלו בה תקוות – את אביה, שקיווה שתהפוך לאלופת שחייה אולימפית; את אחיה, שרצה להקים איתה להקת רוק; את מורתה לשעבר, שציפתה שתהפוך לחוקרת קרחונים; ואת בן זוגה לשעבר, שזנחה רגע לפני החופה.

ב-"ספריית חצות", נורה חוזרת לכל אחת מהבחירות הללו בניסיון לברר מה היה קורה לו הייתה נוהגת אחרת. חלק מהבחירות חושפת בפניה חיים מעניינים ואף טובים למדי. חלק קצת פחות. לרוב האפשרויות היא לא ממש מתחברת, פשוט כי נורה שחיה את אותם חיים היא אדם שונה מנורה שרק דוגמת אותם. ועדיין, מרתק ומשעשע לצפות כיצד משחק התפקידים מתנהל, במיוחד כשנורה "האמתית" מנסה לאלתר דיאלוגים ולמלא חורים בעלילה מבלי שאף אחד יחשוד שאין לה מושג מה נורה במציאות הזאת עושה, איפה היא גרה, או במה היא עובדת.

מספר הבחירות שנורה יכולה לדגום מוגבל. ברגע ששעון הספרייה לא מורה עוד על חצות (מה שאומר שנורה אינה נמצאת עוד בין החיים למוות), הספרייה כבר לא זמינה לשימוש. כתוצאה מכך, נורה בעיקר דוגמת את הבחירות הגדולות והמשמעותיות שעשתה. היא לא בודקת, נגיד, מה היה קורה לו הייתה מאחרת לרכבת (כמו גווינת' פאלטרו בסרט "דלתות מסתובבות"), או יוצאת להפסקה בדיוק כשלקוח מסוים נכנס לחנות. זה היה מבחינתי פן טיפה מפוספס של הרומן, כי כפי שהמחישה "מה אם?" של מארוול, חלק מההזדמנויות הפחות צפויות בחיים מגיעות דווקא ברגעים בנאליים למדי.  

פספוס נוסף מתרחש כשנורה מרגישה החמצה בחיים אלה ואחרים בגלל אירועים חיצוניים שהביאו למותם של אנשים שהיא אוהבת. גם באותם חיים, לנורה לא הייתה השפעה על אותם אירועים. היא לא הייתה יכולה להציל את אותם אנשים, גם לו הייתה מנסה ומכאן, ההחלטה שלה שבחירה מסוימת לא הייתה מוצלחת רק משום שדמות מסוימת לא נמצאת שם, הייתה מיותרת בעיניי.

"ספריית חצות" גם מגזים לפעמים בגודל ההצלחה שהוא משווה לנורה לו הייתה עושה בחירות כאלו ואחרות. כולנו יודעים שגם אם נחליט ללכת בכל הכוח על כיוון מקצועי מסוים, או נתמיד בתשוקה מסוימת, לא בטוח שנגיע להישגים. גם אנשים שמתאמנים כל חייהם לאולימפיאדה מסיימים לפעמים את הקריירה בבינוניות. רק תראו את המתעמלת המסכנה שהפסידה ללינוי אשרם. זה לא המקרה עבור נורה, שמגלה שכל אחת מהבחירות האחרות שעשתה הייתה יכולה להתגלות כהצלחה מסחררת. יכול להיות, כמובן, שנורה היא אדם מוכשר במיוחד. אבל גם אנשים מוכשרים נתקלים לפעמים במכשולים, או אתגרים בלתי צפויים, שהופכים את ההצלחה לקצת פחות מובנת מאליה. קצת חבל שנורה לא נתקלת או נזכרת במכשולים ואתגרים שכאלה באף אחד ממסלולי החיים שהחמיצה.

העיקר שתהיי מאושרת

על מה שנורה מפספסת בחוויות, היא משלימה בהתפתחות כאדם. היא לומדת להשלים עם הבחירות שלא עשתה כדי לעמוד בציפיותיהם של אחרים, ומנגד, להבין מה היא רוצה עבור עצמה. ההתגבשות שלה רציפה ומגובשת יותר מאשר מה שהייתה עוברת לו הייתה אכן מתחתנת עם החבר הדוש שלה, או מחליפה קריירות כל יומיים, והיא אפילו קצת גרמה לי להצטער שבחיים שמחוץ לרומן, אין הזדמנויות לעבור תהליכים שכאלה. כלומר, מבלי להיחשב לאדם מאוד מאוד לא יציב.

אפשר להתווכח על הבחירה שנורה עושה בסוף "ספריית חצות". מבלי לספיילר, זאת הייתה מבחינתי בחירה שרק סופר גבר היה עושה עבור גיבורה נשית. אבל מבחינה ספרותית זה עובד, ואפילו מרגש. אי אפשר שלא לשמוח עבור אישה שלומדת מה עושה אותה מאושרת והרי בסופו של דבר, אושר הוא מה שכולנו שואפים אליו, בכל שלב בחיים.

בהתאם לכך, "ספריית חצות" הוא ספר שלכאורה מדבר על בחירות והמשמעות שלהן, אבל בסוף הבחירות שמופיעות בו משמשות כפונקציה של ניסוי וטעיה בחיפוש אחר אושר. מושג חמקמק, שהספר מתפלסף עליו לא מעט, אבל לא אומר כל כך הרבה. הוא אומר הרבה יותר לגבי החיפוש האינטנסיבי אחר אותו אושר, ובעיקר על ה-"למה" ששולח אותנו לעשות את מה שאנחנו בוחרים, ובסופו של דבר גם מעצב אותנו כבני אדם. זה ספר שיגרום לכם להרגיש קצת יותר שלמים עם מי שאתם, ובתקופה שבה אנחנו נמצאים, גם זה לא דבר מובן מאליו.

ציון: 4/5

"ספריית חצות" מאת מאט הייג (2021). תרגום: ניצן לפידות. הוצאת מודן והוצאת הכורסא, 296 עמ'

עד שכל המדינות יהיו ירוקות: ספרי מסעות לקרוא בסגר

בחלוקה לפי יבשות שהטיסות אליהן בוטלו

כשכתבתי לפני חצי שנה את הפוסט על ספרים לקרוא בעידן הקורונה, הייתי בטוחה שתוך כמה חודשים, לא אזכור מדוע כתבתי את הפוסט הזה, או למה חשבתי שהסגר יאפשר לאנשים להשלים רשימת קריאה ארוכה כל כך. אבל זה היה לפני שהבנו סופית ש-2020 תהיה שנת הקורונה, ושכל תכנית שלא יכולה להתקיים בצל המגיפה – תיגנז או תתמסמס, כמו פתית שלג ביום חמסין. בין אותן תוכניות אפשר למנות את הטיסה שלי ליפן, שכביכול קיבלתי עליה ואוצ'ר אחרי שבוטלה, לו רק מישהו בחברת התעופה היה עונה לי לטלפונים.

עוד פוסטים עם רשימות קריאה:

מה שנותר הוא להניח לספרות לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב: להפעיל את הדמיון. כלומר, לגרום לנו להרגיש (בין השורות) שאנו נמצאים במקום אחר, בתקופה אחרת ובנעליהם של אחרים. לא משנה היכן תכננתם לטייל בחגים, ריכזתי רשימה של ספרים מומלצים שלפחות למשך סוף שבוע אחד, או כמה שעות מדי יום, תגרום לכם להרגיש שאתם בכל זאת לומדים להכיר מקום אחר בעולם (או לכל הפחות, את ההיסטוריה שלו) קצת יותר טוב.

סין העתיקה:

קיסרית/ שאן סה – רומן היסטורי אלים ופרובוקטיבי למדי המבוסס על סיפור חייה של וו דזה טיין, האישה היחידה בהיסטוריה שנשאה בתואר קיסרית סין.

גשר ציפורים / בארי יוגארט – פנטזיה אפית כיפית, חכמה ומצחיקה המתרחשת בסין העתיקה שלא הייתה מעולם. 

האדמה הטובה / פרל ס. בק – סאגה משפחתית על ימי שקיעת האימפריה שזכתה בפרס פוליצר ולא תשאיר עיניים יבשות.

a temple in ancient china
סין העתיקה כפי שכבר לא נראה השנה (Photo by Markus Winkler on Unsplash)

יפן המסורתית:

פסיעות על רצפת הזמיר / ליאן הרן – הספר הראשון בטרילוגיית האוטורי, שהפכה לרבת-מכר גם בישראל.

זכרונותיה של גיישה/ ארתור גולדן – סיפור חייה של הגיישה ניטה סאיורי ואהבת הבוסר שלה כלפי גבר המכונה "היושב ראש".

ספינות טרופות/ אקירה יושימורה – ספר שכללתי גם ברשימת "ספרים לעידן הקורונה" והוא מומלץ בלי קשר, בשל הרושם החזק שמותירים 190 עמודיו הצנועים.

a red shrine in japan

אירופה הקלאסית:

האמן ומרגריטה / מיכאיל בולגקוב – הספר שהמציא את ז'אנר "הפנטזיה האורבנית" מאפשר לשטן ללכת ברחובות מוסקבה, עת ששולט בה רודן בשם סטאלין. 

ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור/ מארק טווין – כשמו כן הוא, מתאר מסע מפתיע בזמן של ינקי חביב לחצר המלך ארתור והרפתקאות משונות ושנונות שהוא נקלע אליהן.

המיתולוגיה הנורדית / ניל גיימן – עיבוד מודרני למיתולוגיות שכולנו מכירים, בעיקר בזכות סרטי הקומיקס של מארוול.

a grey metal post lamp
קריאה לאור עששית (Photo by Alexander Schimmeck on Unsplash)

ארה"ב:

אלים אמריקנים/ ניל גיימן – פעם שנייה ניל גיימן, והפעם זה הרומן המונומנטלי שלו, ששולח את האלים הנורדיים להיקרות בדרכו של גיבור מסתורי בשם "צל".

בדרכים/ ג'ון קרואק – רומן הביכורים של קרואק שראה אור ב-1957 ומתאר את זיכרונותיו מטיולים שערך בדרכים לרוחבה של ארצות הברית.

חלום קדחת/ ג'ורג' ר"ר מרטין – או כל רומן עם ערפדים שמתרחש בדרום ארה"ב, ולראיה סדרת "דם אמיתי" של שרלין האריס או Lovecraft Country (כמו סדרת הטלביזיה באותו שם) של מאט ראף, שנוצרה גם בהשראת סיפוריו של ה"פ לאבקראפט.

NY times square
ארץ הפרסומות בכל מקום (Photo by Chris Barbalis on Unsplash)

אמריקה הדרומית:

שלושה ארונות קבורה לבנים / אנטוניו אונגר – רומן סאטירי משעשע ולא נוקב מדי, שבמרכזו נגן מובטל, המתחזה למנהיג אופוזיציה שנרצח.

מאה שנים של בדידות / גבריאל גרסיה מרקס – ז'אנר "הריאליזם המאגי" התחיל בסאגה המשפחתית הזאת, שנחשבת (ובצדק) לאחד הרומנים הסוחפים בתולדות הספרות.

דרום אמריקה באופנוע / ארנסטו צ'ה גווארה – אם מתעלמים מהמחלוקת הפוליטית, הממואר של המנהיג הקומוניסטי הוא ספר מסע כתוב היטב, שגם משאיר לא מעט מקום למחשבה.

Machu Picchu Mexico
אין עוד נוף כזה (Photo by Ayesha Parikh on Unsplash)

אוסטרליה:

ציפורים מתות בסתר / קולין מקאלוג – אולי הסאגה המשפחתית הכי מזוהה עם אוסטרליה, למרות שהכותבת שלה דווקא מצטיינת ברומנים היסטוריים על רומא ויוון העתיקות.

שקרים קטנים גדולים/ ליאן מוריארטי – סדרת הטלביזיה אומנם מוקמה בעיירה קליפורנית, אבל הסופרת בכלל מתגוררת בסידני. 

פרויקט רוזי/ גרהם סימסיון – טוב, האמת היא שעלילת הספר הזה יכולה הייתה להתרחש בכל מקום, אבל הוא מתוק מכדי שיהיה למישהו אכפת.

בית האופרה בסידני
בית האופרה בסידני (Photo by Srikant Sahoo on Unsplash)

מדינות אפריקה:

היביסקוס סגול/ צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה – אי אפשר לדבר על ספרות אפריקנית מבלי להזכיר את צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, אבל אני הכי הוקסמתי דווקא מרומן הביכורים שלה, שהוא סיפור התבגרות שובה לב.

השמידו את כל הפראים / סוון לינדקוויסט – מסע של חוקר שבדי ברחבי היבשת בעקבות נתיבי העבדות והדיכוי, שמרתק דווקא בשל החלקים העיוניים שבו.

כופרת / אייאן חירסי עלי – סיפור חייה המצמרר של פוליטיקאית הולנדית לשעבר ממוצא סומלי, שברחה ממולדתה לאחר שידוך שנכפה עליה, והפכה לאחת המבקרות החריפות ביותר של האסלאם.

 a giraffe observing the sunset
לצפות בשקיעה עם ג'ירפה (Photo by Harshil Gudka on Unsplash)

ספרי מסעות כלליים:

דבר כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם / דיוויד פוסטר וואלאס – מסה קצרה ומשעשעת שאני ממליצה עליה לכל מי שעתיד לשוט בספינת תענוגות, ורצוי לפני שהוא מזמין את הכרטיסים.

20 אלף מיל מתחת למים / ז'ול ורן – כמעט לא יוצאים היום רומנים שמתארים הרפתקאות ימיות, וחבל. הנה הזדמנות לברוח מהסגר הרחק הרחק, בצוללת המתחמקת ממפלצות אי שם במעמקים.

פרנסוס על גלגלים / כריסטופר מורלי – הרפתקה רומנטית משעשעת שעוברת ברכיבה על מרכבה עמוסה בספרים אל מול נופיה הכפריים של אנגליה. מה עוד צריך לבקש?

person holding a compass
פעם לא היינו מנווטים בגוגל ארת' (Photo by Heidi Fin on Unsplash)

עולמות אחרים:

היפריון / דן סימונס – למעשה זה עוד סוג של ספר מסע. הפעם, בספינת חלל העושה את דרכה לכוכב לכת בו חי יצור מיתי בשם "השרייק". יצור, שלפי האמונה יגשים לאחד הצליינים על הספינה את משאלותיו – ויהרוג את כל השאר. 

עולם הסוף / אופיר טושה גפלה – עיבוד מודרני למעשיית "אורפיאוס ואורידיקה", בשילוב של ז'אנרים נוספים, שבו גיבור ישראלי מחפש את אהובתו המתה בעולם שלאחר המוות.

המצפן המוזהב / פיליפ פולמן – לאחרונה זכתה טרילוגיית "חומריו האפלים" של פולמן לעיבוד טלביזיוני חדש ב-BBC, מה שהזכיר לי עד כמה נהניתי מהרומנים ועד כמה נפעמתי מהאופן בו הם משלבים פנטזיה, סטימפאנק ואפילו רעיונות בסיסיים בפיזיקה של החומרים. קריאה מומלצת מאוד, לקטנים ולגדולים. 

men with a led headline observing the skies
לא רק העולמות משונים, גם אנחנו (Photo by Josh Gordon on Unsplash)

הסוף של 'מי מתגורר בבית היל' – הסבר חלופי

לסדרת האימה הגותית של מייק פלאנאגן יש מעריצים רבים, שטוענים בתוקף שהבית העומד במרכזה הוא מרושע. הנה פרשנות שטוענת אחרת

לסדרת האימה הגותית של מייק פלאנאגן יש מעריצים רבים, שטוענים בתוקף שהבית העומד במרכזה הוא מרושע. הנה פרשנות שטוענת אחרת

הבלוג הזה לא מתיימר לעסוק בסדרות טלוויזיה, גם אם הן מבוססות על ספרים. החלטתי בכל זאת לכתוב על 'מי מתגורר בבית היל', גם כי מדובר בסדרה מצוינת, עם איכויות פרוזאיות שמצליחות להתעלות (לדעתי) על הקלאסיקה של שירלי ג'קסון, וגם כי אף סרטון שמצאתי ביוטיוב תחת הכותרת The Ending of The Haunting of Hill House – Explained לא הצליח לקלוע, לפחות לטעמי, למורכבות של הסדרה בכללותה.

'מי מתגורר בבית היל', בניגוד לרומן באותו שם, הוא דרמה משפחתית, מהסוג שמאפיין את הסדרות המצליחות ביותר של נטפליקס, כגון 'אקדמיית המטרייה', 'אוזרק', 'שושלת' ו-'Bloodline'. הוא נע קדימה ואחורה בזמן ועוקב אחר סיפורם של חמשת הילדים במשפחת קריין, שנאלצים לנהל את חייהם כמבוגרים בצל טראומה אפלה מבית בו התגוררו תקופה קצרה בילדותם. את הפסקאות הבאות אני ממליצה לקרוא רק אם השלמתם את הצפייה בכל פרקי הסדרה, מחשש לספוילרים.

עוד פוסטים על תרבות פופולרית:

בסרטונים שבהם צפיתי ביוטיוב נטען בתוקף שבית היל הוא מטבעו מרושע. אפילו שהטענה הזאת קיימת גם בגרסת המקור הספרותית, בסדרה (שמבוססת על הספר בצורה מאוד חופשית) היא פשוט לא מדויקת. הבית ב-'מי מתגורר בבית היל' הוא כלי עיבוד. הוא כוח שמכיל את הנשמות שנמצאות בו, על הרגעים היפים והפחות יפים שלהן, וגם מזין אותם בהתאם לצרכיהם. הוא מסב את הלב שלו, 'החדר האדום', לחדר קריאה עבור אוליביה, לחדר משחקים עבור לוק, לסטודיו לריקוד עבור ת'יאו וכן הלאה. הוא אפילו נפתח עבור יו בפרק האחרון, כדי לאפשר לו להיות עם אשתו ובתו, וזאת למרות שהאב העביר את רוב תקופת השהייה המקורית בבית בניסיון לפרוץ לחדר עם מפתחות שונים או 'לתקן' דברים.

לבית יש עוד שני כוחות שנוכחים בסיפור. הוא מכיל את נשמותיהם של המתים, ואף מאפשר להן להופיע בפני החיים באופן שבו היו רוצות שיזכרו אותן, בין אם בבית או הרחק ממנו. הוא גם מסוגל 'לכופף' את חוקי הזמן והמרחב, באופן שמאפשר לדמות אחת להופיע בפני דמותה הצעירה יותר, או להציג אשליות שמקורן בגרסה חלופית של המציאות. עוד נחזור לאשליות הללו.

לבית יש כוחות, אבל אין בו שום רוע מובנה (אולי למעט העובש, שהטיפול בו מאריך את זמן הטיפול בבית לפני המוות של אוליביה, כפי שמוסבר בסרטון הזה). להפך, שתי דמויות בוחרות בפרק האחרון של הסדרה למצוא את מותן בבית, כדי שיוכלו ליהנות מהכוח שלו להכיל את נשמותיהן לאחר שימותו, ואף להעביר נצח בחברת ילדיהם שמתו בתוכו. קשה להבין איך יו קריין וגברת דאדלי היו מקבלים החלטה שכזאת, לו חשבו שהבית שם לעצמו למטרה לענות את נשמותיהם ונשמות יקיריהם לנצח נצחים.

מה כן יש בבית? בני אדם. בפרק האחרון, כשסטיב יוצא מהבית, אנחנו רואים מאחורי גבו את כל הנשמות שמתגוררות בבית – ומדובר בכמה עשרות. במהלך העונה התגלה שכמה מהן סובלות ממחלת נפש, אך רק אחת מהן שולחת את ציפורניה לעבר סטיב בצורה מאיימת. שמה הוא פופי היל, והיא נראית כמו אישה צעירה, שחיה בתחילת המאה הקודמת. גברת דאדלי מזהירה את אוליביה מפני פופי היל, 'הזקנה המשוגעת' שהייתה פעם בעלת הבית, מה שלא מונע מאוליביה ליפול קורבן למניפולציות של גברת היל.

פופי היל משכנעת את אוליביה שילדיה, ובמיוחד התאומים לוק ונל, נמצאים במסלול הליכה בטוח לעבר חשיכה נצחית. חשיכה, שבה נל צפויה ללכת לאיבוד ולוק צפוי לגמור עם מחט בזרוע. הדרך היחידה שבה אוליביה יכולה להציל את ילדיה מאותה חשיכה היא לגרום להם 'להתעורר', כלומר להישאר לנצח בדמותם כילדים. אוליביה אכן מנסה לעשות זאת, כשהיא מזמינה את ילדיה למסיבת תה, אך בסופו של דבר היא מרעילה רק את החברה של התאומים, אביגייל דאדלי, לפני שהאבא למשפחת קריין מתערב ומרחיק מאוליביה את כל חמשת ילדיה.

אוליביה היא לא היחידה שנופלת קורבן לאשליות שמוזמנות על ידי פופי היל (לעתים גם במגע, כפי שנראה בפרק האחרון). כל בני המשפחה חווים אותן במהלך חייהם, ובמיוחד בפרק האחרון של הסדרה, שמעמת כל אחד עם הפחדים העמוקים ביותר שלו. לכל האשליות מבנה זהה – הן מתחילות במפגש מחודש עם אדם אהוב, באווירה חמה שמטרתה לרכוש את אמונו של מי שחווה את האשליה, ואם הן לא מתקדמות לכיוון שאליו כיוונה פופי היל, הן נגמרות במחזה מבעית, שנועד לגרום למי שחווה את האשליה לשים קץ לחייו.

בעקבות אותן אשליות, נל הילדה נרדפת שוב ושוב על ידי דמות של גברת עקומת צוואר, שמתגלה כנל המבוגרת ברגע מותה. גם לוק הילד נרדף בידי דמות של גבר גבוה בעל מגבעת, שמתגלה כוויליאם היל. במציאות חלופית, זאת הייתה דמותו של לוק המבוגר, לאחר שנעתר לבקשתה של אמו המתה והניח מגבעת על ראשו, תוך שהוא מאפשר לרעל העכברים להיות מוזרק לזרועו. בזכות הסירוב של לוק, והנחישות של נל, גרסה חלופית זאת של המציאות לא הופכת ליותר מאשליה.

במילים אחרות, פופי היל מנסה לכוון כל אחד מבני המשפחה לקראת התאבדות באמצעות עתיד אפשרי שהיא חוזה עבורו, אבל לפעמים אותו עתיד לא יוצא אל הפועל. לפעמים בני המשפחה נחלצים זה לעזרת זה (כפי שנל עושה בפרק האחרון), ולפעמים הם פשוט לא רוצים למות כמו שגברת היל חושבת (לוק). עוד אפשרות היא שבני ברית של פופי מקרב המשפחה ישנו את עמדתם ויפתחו את 'החדר האדום', כפי שעושה אוליביה, מה שמאפשר לילדי המשפחה לפנות את לוק לבית החולים.

בסיום הפרק האחרון מוסבר לנו שיו קריין לא שרף את הבית בתור מחווה למשפחת דאדלי, שביקשה שלא יעשה זאת כדי שנשמתה של אביגייל לא תאבד יחד עם הבית. משפחת דאדלי גם מבטיחה שבתמורה להימנעות משריפת הבית, בני משפחת קריין לא ישמעו על הרצח של אביגייל מידיה של אוליביה. בפרק האחרון בכל זאת חל ניסיון לשריפת הבית מידיו של לוק, שמרוקן על הרצפה מכלי דלק שלמים. עם זאת, שום להבה אינה מוצתת, מה שיכול להעיד על כך שניסיון ההצתה היה לא יותר מאשליה – או שהבית מאז ומעולם לא ניתן היה להשמדה. כלומר, שהוא מעולם לא היה גוף גשמי, או עצם שכבול לקיום הבינארי של חיים ומוות.

תהיה אשר תהיה הסיבה שהבית שרד את ניסיון ההצתה, בשנת 2020 הוא צפוי לשוב לנטפליקס בעונה נוספת של הסדרה, כשהפעם שמו ייקרא Bly Manor. הפעם הסדרה לא תגולל את קורותיה של משפחת קריין, ותהיה מבוססת דווקא על כתביו של הנרי ג'יימס. מי שכן חוזר הוא הבמאי היוצר מייק פלאנאגן, שחתום גם על הברקות האימה 'שקט' (בכיכוב קייט סיגל, 'ת'יאו' מ-'בית היל') ו-"המשחקים של ג'ראלד" (בכיכוב קרלה גוג'ינו, 'אוליביה'). התופעה שנהפכה למזוהה עם יצירותיו, Scrying (שילוב של screaming ו-crying), כנראה תהפוך שוב את הסדרה לסיפור הצלחה מסחרר, או מצמרר.

(בסרטון: יוצרי הסדרה מסבירים על Scrying)

לכל יום בסתיו: ספרים לפי מזג אוויר

סופה, קור ושוב שמש – כולם מתחלפים בשבועות האחרונים מהר מכדי שנוכל להתלבש בהתאם אליהם, שלא לדבר על לבחור ספרים. הנה כמה המלצות לקריאה שיהלמו את המתרחש בחוץ – ואפילו יוכלו להשתמש בו כמוזיקת רקע

סופה, קור ושוב שמש – כולם מתחלפים בשבועות האחרונים מהר מכדי שנוכל להתלבש בהתאם אליהם, שלא לדבר על לבחור ספרים. הנה כמה המלצות לקריאה שיהלמו את המתרחש בחוץ – ואפילו יוכלו להשתמש בו כמוזיקת רקע

הפוסט שלפניכם נכתב בעקבות שיחה על סוגיה חוזרת בסדר היום של כל קורא ישראלי בעונות המעבר – חוסר העקביות של מזג האוויר. בוודאי גם אתם מצאתם את עצמכם בסוף שבוע חורפי, קוראים רומן על קיץ שטוף שמש בעיירת חוף אמריקנית, או לחילופין בטיסה לאותה עיירת חוף, כשאתם קוראים את "פרש הברונזה", או כל רומן אחר המתרחש על רקע שלג וכפור.

הסתיו מזמן לנו אתגר בדמות ימים של שמש שקרנית לצד גשם, חמימות וסופות של ממש. בין לבין, ישנה גם פריחת כלניות. לכל יום שאליו תיקלעו, הנה כמה המלצות אישיות על ספרים שיתאימו לא רק לטמפרטורת החדר, אלא גם לאווירה וליכולת הריכוז באקלים קיצוני. הצטיידו בתחזית מזג האוויר וצאו לדרך.

שרב:

החוף / אלכס גרלנד – קריאת חובה לכל תרמילאי בתאילנד, וגם לנופשים בארץ. עלילותיו של תייר שיוצא למסע בעקבות חוף נסתר מהעין ועובר הרפתקה שתחילתה בחלום וסופה בטרגדיה. בונוס: ליאונרדו דיקפריו הצעיר על הכריכה.

מלתעות / פיטר בנצ'לי – ה-ספר לקרוא על חוף הים, כשכולם קוראים לכם למים ולא מבינים למה אתם לא מצטרפים. פשוט אמרו שהכריש הענק, הרעב, המרושע והלחלוטין לא מציאותי שברומן מעורר בכם חרדות. חיסרון: יחס בעייתי מאוד לנשים, שנחסך מצופי הסרט של ספילברג.

בזעיר אנפין / ירמי פינקוס – אפשר לומר שזהו "החוף" בגרסה הבורגנית. קומדיה מרובת-משתתפים (שלא מרצון) על משפחה תל-אביבית המתכננת את חופשת הקיץ. התוצאה אומנם טראגית אך ההומור המעודן של ירמי פינקוס לא מאכזב.

מקור: pinetrest
מקור: pinetrest

חם:

חולית / פרנק הרברט – היה מגיע לקטגוריה הקודמת, אילו לא היה דורש מהקורא יכולת ריכוז. סאגה המשלבת מדע בדיוני, רומן תקופתי השואב השראה מתרבויות אסיה והמזרח התיכון, מסרים אקולוגיים שהקדימו את זמנם ומאבקי כוח פוליטיים. לקרוא בסביבה ממוזגת היטב ונטולת תולעים.

רובינזון קרוזו / דניאל דפו – עוד לא מצאתי ספרים על חסרי מזל שננטשו על איים בודדים שסחפו אותי כמו הספר הזה, וכנראה יש סיבה. הכתיבה של דפו, ששואבת השראה מסיפור אמתי, ריאליסטית וישירה. הדמות של רובינזון קרוזו מעוררת עניין כן ו-315 העמודים של המהדורה העברית עוברים ביעף.

אהבה בימי כולרה / גבריאל גרסיה מארקס – החיידק האחראי להתפרצות כולרה גדל בטמפרטורה מיטבית של 30-40 מעלות צלזיוס, מה שאומר שאת החום ניתן לדמיין כבר מהכותרת. בפנים יש משולש אהבה על רקע תרבות קאריבית צבעונית ועוד הרבה אלמנטים שרק מגבירים את הדרישה למשקה צונן בסמוך.

מקור: deviantart. כתובת: http://www.deviantart.com/art/Robinson-Crusoe-Part-1-170941210
מקור: deviantart. כתובת: http://www.deviantart.com/art/Robinson-Crusoe-Part-1-170941210

אובך:

בכלות העשב / ג'ון כריסטופר – על מה אתם חושבים כשאתם מסתכלים החוצה מהחלון ורואים צהוב, או אפור? אצלי עולה מיד התמונה של השמים השחורים מתוך "המטריקס", פגיעת האסטרואיד שהכחידה את הדינוזאורים, או פשוט– סוף העולם. הראשונים שמתים בהיעדר קרני שמש הם, כידוע, הצמחים – מה שהופך את הדיסטופיה הזאת לכל כך ריאליסטית ומאיימת. נכון, היבולים ברומן מתים בכלל כתוצאה מווירוס – אבל לווירוסים אפשר למצוא נוגדן, ולשמים די קשה למצוא מאוורר.

The Mist/ סטיבן קינג – נובלה שלמיטב ידיעתי לא תורגמה לעברית, ומגוללת את קורותיה של עיירה במיין שבתחילת יום עסקים עמוס בסופרמרקט מוצפת בערפל מסתורי. בתוך הערפל, ייגלו בהמשך הניצולים, ישנן מפלצות קטלניות. הספר מומלץ במיוחד דווקא למי שכבר צפה בסרט של פרנק דרבונט – בגלל סיום שונה ואופטימי יותר.

The Seventh Plague/ ג'יימס רולינס – מותחן שגם לא תורגם ומזכיר מאוד בסגנון את דן בראון. אל תתרשמו מציון ה-"4" בגודרידס, זהו ספר טראשי ממש, ועם זאת מהנה מאוד. יש כאן כל מה שצריך ליום עם קשיי נשימה: תעלומת היעלמות במדבר סודני, מגפה מסתורית במצרים וצוות חוקרים שמצטט הרבה את מארק טווין וניקולה טסלה.

וגם הוא קיים. דמות הקומיקס Mist
וגם הוא קיים. דמות הקומיקס Mist

קר:

נסיכת הקרח / קמילה לקברג – רבים יאמרו שהספר המושלם לקרוא כשקר בחוץ הוא מותחן סקנדינבי, ובמובן מסוים זה נכון. מדהים כמה סופרים שרגילים לחוות קור בימי חייהם כותבים על שלג ועל קרח. אבל גם  בז'אנר הזה יש מומלצים יותר ופחות. אני הפסקתי לקרוא את "נערה עם קעקוע דרקון" בגלל סצנת אונס (שהייתה בעיני מיותרת), ונהניתי יותר מרב-המכר הזה. יש בו תעלומת רצח מנקודת מבטה של גיבורה מעוררת הזדהות, עם תפניות אמינות ומסרים שלמים יותר.

/ Locke and key ג'ו היל – אימה היא ז'אנר פופולרי ברומנים גרפיים, וישנם לא מעט ספרים שהם מבעיתים ממש. הסדרה הזאת נמצאת ליגה אחת מעליהם – היא משלבת סיפור טוב עם עולם פנטסטי מרתק ואיורים שהם חלק בלתי נפרד מהכתיבה. בואו רק נאמר שתיאלצו לשכוח את מה שידעתם על בתים רדופי רוחות. מי שבכל זאת לא חזק על רומנים גרפיים יוכל ליהנות גם מ-"דם קר" של טרומן קפוטה.

מתוך Locke & Key
מתוך Locke & Key

גשום:

The Wake / סקוט סניידר – שוב איילון מוצף? הדרך לעבודה אולי תיראה פחות נוראה אחרי שתקראו את הרומן הגרפי הזה. הוא מתחיל באסון במעבדה מתחת לפני הים ונמשך בפנטסיה פוסט-אפוקליפטית שבה העולם  ומוצף במים. הטוויסט המפתיע הוא המסרים האקולוגיים והאנטי-גזעניים, בצירוף גיבורה חזקה א-לה קטניס אוורדין. האיורים, אגב, עוצרי נשימה

וינדהייבן / ג'ורג' ר.ר. מרטין וליסה טאטל – שוב עולם מוצף במים, שוב גיבורה חזקה. את העפיפונים והדגים מחליפים דרקונים למיניהם. העניין הגרפי נעדר כאן, גם האימה, ויש שיגידו – גם הפאן. אני פחות נהניתי.

הצל מעל אינסמאות' / ה"פ לאבקראפט – מסע חיפוש עצמי של סטודנט בעיירה משונה במיוחד במסצ'וסטס, רדופת מיתוס על יצורי ים חמדנים. בעיני זהו הספר המוצלח ביותר של לאפבקראפט שתורגם לעברית. הוא סוחף ומפחיד נורא לכל אורכו, כשקטע אחד בחדרו של הגיבור בהחלט עונה מבחינתי להגדרה "הופך קרביים".

ויש לה דולפין מחמד! מתוך The Wake
ויש לה דולפין מחמד! מתוך The Wake

רוחות סערה:

הקוסם מארץ עוץ / ל. פרנק באום – לפחות את ההתחלה של יצירת המופת הזאת חייבים לקרוא כשמשתוללת סופה בחוץ. במקלט, בלי ויי פיי.

פרנקנשטיין / מרי שלי – לא בכדי נוהגים בסרטים לברוא את המפלצת באמצעות ברק. סופה יכולה להוות יופי של מוזיקת רקע למתרחש ברומן, שמתגלגל מסיפור בריאה מעוות לסיפור נקמה מלנכולי.

הסערה / ויליאם שייקספיר – לסופות קצרות, שנמשכות ערב אחד. מחזה שמשלב פנטזיה עם התככים השייקספירים המוכרים ונושא מסר לא מובן מאליו על מחילה.

מקור: Shakespeare Comic Books
מקור: Shakespeare Comic Books

שלג:

פנג הלבן / ג'ק לונדון – כי אין דרך טובה יותר לחוות שלג מאשר להצטרף למסעותיו של כלב זאב בקנדה.

הניצוץ + לוכד החלומות / סטיבן קינג – משפחה שומרת על מלון בעונת החורף, וקבוצת חברים יוצאת לנפוש בעונת הציד המושלגת. לסטיבן קינג שמורה פינה חמה (או קרה?) לנופים לבנים, ואלו רק מחדדים את תחושת הסכנה וחוסר האונים של גיבוריו. בעיני "לוכד החלומות" מוצלח יותר (אנא, התעלמו מהסרט באותו שם) בגלל השימוש המתמיד שלו בסביבה החיצונית, לרבות החיות והצמחייה שנותרו בשממה הקפואה.

אנדיורנס / אלפרד לנסינג – סיפור הישרדות מפעים לפרקים (ומזעזע לפעמים) על משלחת לאנטרקטיקה שנתקעה בלב החוג הצפוני. לא לקרוא אם אתם מסתייגים מקריאת פרטים טכניים או חרדים לגורלם של בעלי חיים.

חומריו האפלים / פיליפ פולמן – הרפתקת פנטזיה ששווה איתה להיתקע בבית כשכביש 1 חסום. גם פה השלג הוא מזג האוויר השכיח, ואחת הדמויות היא דב קוטב, מה שלא מפריע לעלילה להתקדם בקצב של מותחן. עם זאת, המסרים עלולים לצרום לקהל דתי, ובייחוד לנוצרים.  אלו כנראה ימצאו בית חם אצל "האריה, המכשפה וארון הבגדים" של ק"ס לואיס.

מקור: Luis Bustos
מקור: Luis Bustos

חברות היא לפעמים קסם אפל

סיפורו החשוב והעצוב של אדם סמית, לקוי למידה וחובב סדרת הטלוויזיה "פוני קטן", שהשליך את עצמו תחת רכבת נוסעת בעקבות האשמות בגניבה ספרותית של יצירת מעריצים • הערה אודות כנס "מאורות" שנערך בסוף השבוע בירושלים

סיפורו החשוב והעצוב של אדם סמית, לקוי למידה וחובב סדרת הטלוויזיה "פוני קטן", שהשליך את עצמו תחת רכבת נוסעת בעקבות האשמות בגניבה ספרותית של יצירת מעריצים • הערה אודות כנס "מאורות" שנערך בסוף השבוע בירושלים

ב-24 במאי השנה שם קץ לחיים אדם סמית, צעיר בריטי בן 19. הוריו, שלא מצאו אותו כששבו הביתה מעבודתם, איתרו פתק קטן עם מסר מטריד בין הניירות שעל מיטתו, ומיהרו ליצור קשר עם המשטרה. כעבור שעות ספורות סמית נמצא, לאחר שהשליך את עצמו תחת לרכבת דוהרת באת'רטון שבמחוז מנצ'סטר. "הגעתי להחלטה, מה שנעשה—נעשה", הייתה כותרתו של סרטון שהעלה לרשת החברתית "יוטיוב" ארבעה ימים בלבד טרם המעשה, ובו אמר "אני יודע שיש כל מיני אנשים. אני יודע מי אתם וכן, אתם יכולים להגיד מה שאתם רוצים".

זה היה יכול להיות עוד סיפור עצוב על בריונות ברשת, שהסתיים שלשום בהכרעת בית המשפט לפיה מותו של סמית נגרם כתוצאה מהתאבדות. סמית היה עשוי להתאים מאוד למשבצת של הקורבן הרגיש, בהיותו צעיר מופנם ולקוי למידה הסובל מפגמים מולדים בדיבור. אלא, שהגולשים שנהגו כלפיו בבריונות ברשת לא היו ביריונים ובמילותיו שלו—גם לא היו אנונימיים. מבחינתו, מדובר היה בחבריו.

סמית היה "ברוני" (Brony), הכינוי הנפוץ בתרבות הפופולארית למעריצי סדרת הטלוויזיה המצוירת My Little Pony: Friendship Is Magic שאינם ילדות קטנות, ולמרות זאת מתחברים אליה בדרך מסוימת. הם מכונים כך מאחר שעל פי רב מדובר בגברים בגילאי 18-35 שנהנים מתכני הסדרה של ענקית הצעצועים "הסברו" עד כדי כך—שלא פעם הם מפיקים עבורה תוכן עצמאי. מדוע? סרט דוקומנטרי שלם הופק בנושא, ועדיין התשובה אינה ברורה.

כל שידוע הוא שה"ברוניס" נוטים להזדהות עד מאוד עם תכני הסדרה, המציגה עולם מטריארכלי שבו כל הדמויות הראשיות הן נשים, שכל אחת מהן מאוד שונה מרעותה. האחת היא ספורטאית (RainbowDash), אחרת אינטלקטואלית (TwilightSparkle), חברתן השואפת לקריירה בתחום האופנה (Rarity), חברה אחרת שהיא קאוגירל (AppleJack) ועוד רבות ושונות. לא בכדי, ה"ברוניס" נוטים להצהיר על עצמם כפמיניסטים, כליברלים, כמקבלים את השונה וגם רֵעים זה לזה. לסמל קהילת המעריצים שלהם הם אף בחרו את הפונית DerpyHooves, הסובת מפזילה קשה וממגושמות שמקורה אינו ברור.

סמית הנלהב נהג אפוא להעלות תחת שם המשתמש GalaxyStar סרטונים ופוסטים לעמוד הטאמבלר שלו, בהם היה מגיב על תכני הסדרה האהובה עליו ומשתף סיפורים בכיכוב דמויותיה. 73 סרטונים שיתף בסך הכול בעמוד האישי שלו, בטרם נמחקו הוא ותגובות הנאצה שהוזנו לתוכו, לאחר שנודע על מותו הטראגי. מבין הסרטונים התמקדה חקירת המשטרה בסיפור שהעלה סמית זמן קצר לפני מותו, ואשר הוקע על ידי הגולשים הבקיאים בחומר כגניבה ספרותית.

סמית, שכאמור נהג לקרוא את תגובות הגולשים באדיקות, השתכנע מהטענות הרבות שעלו נגדו ובתגובה להחלטה להסיר את סיפורו מאחד מאתרי המעריצים הגדולים פרסם סרטון נוסף, תחת הכותרת "אני מצטער":

רק רציתי לומר שאני מצטער. אני פשוט אוהב לכתוב פאנפיקים. אני יודע שאתם חושבים שאני ז**. אני מצטער שהקול שלי לא כזה מבריק. אני יודע שעשיתי עבודה נוראית ואני רק רוצה לפצות את כולכם. אני מצטער. אם יש דרך שבה אוכל לפצות את כולכם. בבקשה. אני רק לא רוצה שיהיה לי מוניטין גרוע

המלים הכנות לא שכנעו את הקוראים שלוחי הרסן, שהגיבו לסמית ברשעות גדולה מתמיד: "אני לא ממליץ לך לעשות יותר סרטונים עם דיבור—תעשה משהו יצירתי אחר במקום או שאני אקרע פה מצחוק", כתב לו מגיב אחד. אחר מסר: "אממם, מבלי לפגוע, אחי, לא היית צריך לוותר על שיעורי שפה בבית הספר" ושלישי עקץ בפשטות: "לא הבנתי פאקינג כלום".

עבור סמית זה הספיק. כאשר החלו התגובות להצטבר נראה פורץ בבכי, וימים לאחר מכן פרסם את הסרטון שבמבט לאחור בישר על מותו בטרם עת. הגולשים, בינתיים, המשיכו לפרסם תגובות קוטלות גם לסרטון האחרון תחת ידו. תגובות, שהמשיכו להגיע גם ימים לאחר שנודע על מותו.

בהתבטאות חריגה למעמדו, הצהיר הפתולוג הבריטי שאישש את נסיבות מותו של GalaxyStar כי הוא חושש שהאינטרנט עשוי להיות "סיכון קיצוני" עבור אנשים כמו סמית. "אדם היה תלוי במחשב, באינטרנט ובעיקר ב'יוטיוב' עבור הנאה ואינטרקציה חברתית, אלא שאז הוא גם היה נתון לשיפוט מידי בריות שמעולם לא פגשו בו, לא הכירו אותו ולא היו מודעות לקשיים הייחודיים לו", הסביר לכתבי "הדיילי מייל" וה-"מירור".

סיפור המוצא של Shadow Pony כקורבן לבריונות (מקור: youwillriseproject.blogspot.com)
סיפור המוצא של Shadow Pony כקורבן לבריונות (מקור: youwillriseproject.blogspot.com)

חיפוש שטחי באתרי מעריצים כמו Equestria Daily ו-FIM Fiction העלה דווקא התייחסויות מעטות למותו של סמית, אם כי אותן התייחסויות לוו כמובן בהוקעה של הנסיבות שהובילו להתאבדותו. מחברי יצירות מעריצים מוערכים ופופולרים יותר מסמית', כמו KKAT, לא הגיבו על מותו כלל. נחמה מסוימת אין כאן, משום שמקרה מעין זה דווקא אמור לזעזע את אמות הספים של קהילה הרואה עצמה ככה מחבקת וכה חופשייה מסטיגמות, ובה בעת כה נרדפת על ידי גורמים מחוץ לקהילה—הרואים בה סטייה כביכול מתפקידי המין הגבריים ואפילו, רחמנא לצלן, "גאווה".

מותו של סמית מעורר שאלות חשובות לא רק אודות הצביעות של קהילת "הברוניס", אלא אודות כפילות המוסר של קהילות רבות אחרות, שמתבדלות לכאורה בנאורותן, אבל מדירות מעצמן את החברים שאינם עונים לתכתיבי הקליקה הגברית-לבנה-שמאלנית. יתרה מכך, מסקנות הפתולוג על מותו של סמית' מעלות דילמה לא פשוטה: האם היה על הוריו של הצעיר לשלול ממנו מלכתחילה את הגישה לאינטרנט, האינטרקציה החברתית היחידה שהייתה לו עם בריות אחרות, ולו כדי למנוע ממנו את הפגיעה הרגשית העזה שהובילה למותו?

מיליוני מעריצים יש היום לסדרת הטלוויזיה של לורן פאוסט, בעיקר באירופה, ומובן שהטרולים שהגיבו כך לסמית מהווים אולי מאות בודדים מתוכם. בכל זאת מוטב יהיה לו הקהילה הבינלאומית תגביל מעט יותר את האנונימיות של גולשיה, תדגיש את חשיבות כללי השיח ביניהם, על חשבון הסטנדרטים הגבוהים הנדרשים מיצירות המעריצים וחשוב מכל—תעודד מפגשים פיסיים בין החברים, כדי שאלו יכירו זה את זה ויקבלו זה את זה, מעבר לפרופיל הפייסבוק או היוטיוב על שמם.

אורות בחשיכה

לכאורה ללא שום קשר, נערך כמדי שנה בקמפוס גבעת רם שבירושלים כנס "מאורות" למדע בדיוני ופנטסיה. מדובר בכנס צנוע, קטן וקצר בהרבה משני מקביליו הנערכים בתל אביב, אך מיוחד בדרכו שלו. ד"ר עיסאם עסאקלה הרצה במסגרתו על ספרות מדע בדיוני בעולם הערבי (על כל ששת כותביה), לייבל באטוויניק על אותה ספרות בשפת היידיש (שהוא אחד מכותביה) וחובבות ותיקות (פלוס דמיאן הופמן אחד) ניהלו פאנל על האופן שבו נשים לוחמות במדע הבדיוני משתקפות בעיניהן.

היה מעניין, קר מאוד ובעיקר מגוון. כשהאוטובוס פילס את דרכו לתל אביב, ונתקלתי בחדשות המצערות אודות אדם סמית, לא יכולתי שלא לחשוב על הסיפור שהגה—ואשר לא יכולתי למצוא בשום מקום ברשת. שאלתי את עצמי מה הופיע באותו סיפור, ועד כמה היה מושפע מתרבותו האנגלית של סמית ומעולם סוסות הפוני שאליו התחבר כל כך.

שאלתי את עצמי מה נדרש מסיפור כדי שייחשב לגניבה ספרותית, בנישה שבה הרוב כותבים באנגלית, מכירים אך ורק את ספרותהּ ואולי גם לא ניחנו בכישרון המצאה גדול. שאלתי את עצמי כיצד בדיוק התכוון סמית "לפצות" את עוקביו על פרסום הסיפור שלא נשא חן בעיניהם, וכעבור רגע ניסיתי שלא לחשוב על כך עוד. אני יכולה רק לקוות שאותם עוקבים לא יחדלו לחשוב על כך לעולם.

דרפי הובס בקמפיין נגד בריונות ברשת (מתוך: skylaproject.com)
דרפי הובס בקמפיין נגד בריונות ברשת (מתוך: skylaproject.com)

״משחקי הכס מלאה בפורנו ודם, כי ככה זה בחיים״

הכותרת היא פרפרזה בלתי תקינה פוליטית של טענה שהופיעה השבוע במגזין הנחשב ניוזוויק, אשר תוקפת באופן בלתי תקין פוליטית ראיון עם הסופר ג׳ורג׳ ר.ר. מרטין, שהתפרסם בעיתון היוקרתי ״ניו יורק טיימס״. אבל למה יש פה פוליטיקה מלכתחילה? פרשנות נטולת ספוילרים

הכותרת היא פרפרזה בלתי תקינה פוליטית של טענה שהופיעה השבוע במגזין הנחשב "ניוזוויק", אשר תוקפת באופן בלתי תקין פוליטית ראיון עם הסופר ג׳ורג׳ ר.ר. מרטין, שהתפרסם באתר העיתון ״ניו יורק טיימס״. אבל למה יש פה פוליטיקה מלכתחילה, ומה הקשר לנערות החטופות בניגריה? פרשנות נטולת ספוילרים

במוקד סופת החרבות הנוכחית בווסטרוז נמצאת הפעם סדרת שאלות שהפנה הבלוגר דייב איצקוף לסופר העומד מאחורי סדרת ספרי ״שיר של אש ושל קרח״ ונוגעת, איך לא, גם לסדרת הטלוויזיה המבוססת על ספריו- ״משחקי הכס״. העובדה שלמרטין עצמו אין חלק של ממש בהפקת הסדרה קצת פחות רלוונטית כאן, בגלל הזיקה הכמעט ישירה של תוכן הסדרה לספרים. ובכל זאת, המשימה שהוטלה על מרטין הייתה להסביר משהו שאפילו מעריצי הסדרה המסורים ביותר החלו באחרונה להתבדח עליו: ״למה הכמות הקיצונית כל כך של עירום ואלימות?״

מרטין, שכנראה נשאל שאלה זו מספר רב של פעמים, מתמודד בגבורה עם הניסיונות החוזרים ונשנים של המראיין להוציא ממנו רמזים לנטיות פסיכוטיות, ומסביר שמבחינתו מדובר במעין "אמת יצירתית", שעומדת מאחורי האונס והרצח שהיו נהוגים לאורך מלחמות רבות בהיסטוריה האנושית. "המטרה שלי הייתה להראות שאם יש רוע ואפלה ביחסים שבין בני אדם, היא נובעת מהם עצמם ולא מהתערבותם של אורקים ולורדים אפלים", הסביר מרטין, כשהוא עוקץ קלות כותבים כמו טולקין וק"ס לואיס. עם ההסבר עצמו אפשר להתווכח, אבל מההקדמה לראיון של איצקוף ניתן להשתכנע שגישתו כלפיו היא מלכתחילה ספקנית. תוך מתן קישור למאמר הדעה שהוא עצמו כתב, טוען איצקוף שהאלימות המינית הרווחת בסדרה למעשה מחוללת לאקטים המפורטים במסגרתה טריוויאליזציה ומציגה אותם כחלק בלתי נפרד מהמציאות. כלומר, בהנחה שהחלק המובן מאליו של המציאות מורכב מאונס, רצח והפיכת כל חתונה שמעורבים בה מועמדים לכס הברזל- למרחץ דמים מפואר.

הסופר ג'ורג' ר.ר. מרטין מסביר ל-BBC ביתר אריכות על העלילה המקיאבליסטית של ספריו והלוגיקה המנחה אותה:

האלימות המינית בסדרות הספרים והטלוויזיה כאחד היא ללא ספק קיצונית, גם כשלעצמה וגם בשל האופן הארוך והמפורט שבו מציגים אותה היוצרים לעיני הצופים. הדיון באופן הצגתה ובהשפעה של אותה הצגה אינו ייחודי ל"משחקי הכס", ויש הטוענים כי רק בזכותו הפך סרט אימה גרוטסקי כמו "אני יורקת על קברך" לקלסיקה. לכן, הטענה שהצגה מפורטת מאירה אלימות מינית כחלק בלתי נפרד מהמציאות, היא בעיניי קיצונית לא פחות מהסצנות שבהן היא עוסקת. עליה לצאת למעשה מנקודת הנחה, שלתוכן העוסק בממלכה רחוקה בעידן ימי הביניים ישנה השפעה ישירה וחזקה גם על התנהגותם של צופים וצופות בני המאה העשרים ואחת.

כאמור, מדובר בוויכוח שמובלע יחסית בתכתובת המיילים הקצרה, הרשמית והמנומסת שפורסמה ב"ניו יורק טיימס". זה לא הפריע למגזין "ניוזוויק", שהשבוע כבר הספיק לפרסם שתי (!) כתבות שעוררו תגובות זועמות בישראל לבדה, להתייחס לתוכן אותו פוסט צנוע ולצאת עם טענה לפיה ״מרטין יכול היה לפנות לגברת האפורה (כינוי גנאי היסטורי לעיתון "ניו יורק טיימס") ולשאול אותה את אותה השאלה".

זוהי עקיצה חריפה במיוחד, לא רק משום שהיא מבקרת את דפוס העבודה של עיתון אחר, אלא משום שהיא מרסקת את המחיצות בין כתיבה חדשותית וכתיבה מגזינית, ומנסה למעשה לרמוז שעובדי העיתון הנחשב בעולם מנותקים מהמציאות. יתרה מכך, "ניוזוויק" משתמש בכינוי גנאי, שהמסר האנכרוניסטי המשתמע ממנו צורב נקודה רגישה, בעידן שבו אמצעי התקשורת המודפסים (ובהם גם "ניוזוויק") נאבקים על קיומם.

פרודיה על מרטין (מקור: joyreactor)
פרודיה על מרטין (מקור: joyreactor)

האמונה שכתיבה צריכה לעסוק ״במוּכָּר״ או ב״חומרים מהחיים״ היא מוצר מבוקש בכל סדנת כתיבה וטענת התגוננות נפוצה של מעריצי הסדרה ״מד מן״. בעיניי, היא לא יותר מבת דודה של הציפייה מתקשורת ההמונים ״להיות אובייקטיבית״ או ״לשקף את המציאות״. בשני המקרים מדובר בדרישה לא ראלית מטקסטים, שבסיכומו של דבר נכתבים על ידי בני אדם (סופרים או עיתונאים), בעלי ניסיון חיים מסוים וראיית עולם סובייקטיבית.

אבל המסר המרגיז באמת מהוויכוח גבה המצח הזה אינו נוגע לכתיבתו של מרטין, אלא להנחה המובלעת בשני הטקסטים בנוגע ל״אמת״ המצויה בכתיבתו. לפי "הניוזוויק" בני אדם נולדים עם התשוקה לאנוס, לרצוח, לשעבד, לאכול בעלי חיים ולהשתלט בעורמה על כס הברזל (כל אדם לפי ״האמת שלו״). הכותב ג'ון וולטרס אינו מסתפק באזכורים של מרטין לימי הביניים ואף מתעקש להחיל את האמירה שלו לימינו אנו. הוא מתייחס למספר סיפורים שהופצו לאחרונה על ידי סוכנויות הידיעות, ובהם חטיפת הילדות בניגריה והאונס הקבוצתי בארה״ב וקובע כי "נשים נמצאות במצוקה בווסטרוז, כשם שהם נמצאות במצוקה ב'עולם האמתי'". לזכותו של מרטין אף מציין וולטרס כי "בווסטרוז נשים הן לא רק קורבנות, כי אם גם גיבורות". זאת, מכיוון מבחינתו, נשים גיבורות-קורבנות פשוט אינן קיימות ב"עולם האמתי", ובכלל- זהו ממקומן הטבעי לכאורה של נשים להיות קורבנות.

מקור: toicool
מקור: toicool

את ספריו של מרטין אני קוראת מאז גיל 14, ולמרות שדווקא התרשמתי לטובה מהעיבוד הטלוויזיוני שנעשה על פיהם, גיליתי בשלב מוקדם למדי שאני מתקשה לצפות בו. נטייתם של יוצרי הסדרה ״להעביר את הזמן״ על רקע תיאורים היסטוריים ארוכים, באמצעות סצנות מין שאינן מקדמות את העלילה, היא בעיניי דרך זולה במיוחד למנוע מצופים גברים לכבות את הטלוויזיה. השוואה בין המדיום הוויזואלי של הטלוויזיה לשפה הטקסטואלית שבה כתובים הספרים אולי תיחשב במובן זה לבלתי הוגנת, ועדיין, כשמרטין מעוניין לפרט על ההיסטוריה הארוכה (והמרתקת) של העולם אותו בדה, הוא לרב בוחר לעשות זאת באמצעים אלגנטיים יותר מאשר להעמיד במרכז ההתרחשות את הזונה רוז.

בעיני מרטין, יצר האדם הוא רע מנעוריו, מה שמסביר מדוע הדמויות הנוצרות בצלמו מתנהגות באופן כה מניפולטיבי ואכזרי. זוהי "האמת" שלו, גם אם היא אינה אמת מוחלטת ואבסולוטית עבור יוצרים רבים אחרים, שתופשים את טבע האדם באופן שונה ולכן גם מביאים ליתר ביטוי את המופלא ביחסים שבינו לבין זולתו. אם קוראים וצופים מוצאים גם את ״האמת״ שלהם דווקא בקולו של מרטין, ולא בקולם של אחרים, אין בכך כשלעצמו כל רע, כשם שאין כל רע בלהניח למרטין להתעלל בדמויותיו כפי שהוא מוצא לנכון.

אבל, מכאן ועד לשימוש דמגוגי בזוועות שמתרחשות מעת לעת בעולם, על מנת להביע מעין קנאה סמויה בחלאות אשר מבצעות אותן, פעורה תהום גדולה מאוד. כל החוטא בניסיון לבנות עליה גשרי בזק, אינו חוטא רק במצפן מוסרי לקוי- אלא בעיוות מסוכן של המציאות.