כמה נוח שיש שדים בעולם

מתפרעים? "מחבלים", שותפה בלתי נסבלת? "כלבה מרושעת", פסיכיאטרים? "מדענים מטורפים". ניסיון לכתוב ביקורת על סדרת פנטסיה לנוער עורר ב"מליצה" מחשבות אקטואליות על האופן שבו הדמוניזציה בשפה מזינה את ההסתה, כיצד ההסתה מובילה (גם) לרצח ואם לנצח כולנו נאמין בשדים

מתפרעים? "מחבלים", שותפה בלתי נסבלת? "כלבה מרושעת", פסיכיאטרים? "מדענים מטורפים". ניסיון לכתוב ביקורת על סדרת פנטסיה לנוער עורר ב"מליצה" מחשבות אקטואליות על האופן שבו הדמוניזציה בשפה מזינה את ההסתה, כיצד ההסתה מובילה (גם) לרצח ואם לנצח כולנו נאמין בשדים

דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה: כמה עשרות רעולי פנים צעירים מתחילים להתפרע ביידוי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה לנגד כוחות הביטחון, כפי שאירע פעמים רבות בשבועות האחרונים. כמה מהצעירים גם מתחילים להתקרב לעבר השוטרים והלוחמים, תוך שהם מתגרים בהם בצעקות ואולי גם מנופפים בסכין. המפקד האחראי בשטח, מבלי לחשוב פעמיים, מורה לנוכחים לכוון את נשקם ולירות. "שלא יישאר פה אפילו שד אחד חי!", הוא צורח.

הנה סיטואציה נוספת, גם היא מדומיינת, כפי שהופיעה באחד מפרקי העונה הרביעית של "באפי ציידת הערפדים": באפי סאמרס, הלוא היא קוטלת הערפדים, חולקת את חדרה במעונות הקולג' עם שותפה בלתי סימפטית, העונה לשם קאתי ניומן. עד מהרה מתחילה להתפתח איבה עזה בין השתיים, ובאפי מספרת למנטור שלה, רופרט ג'יילס, על כוונתה לרצוח את קאתי. "היא שדה מרושעת!", מסבירה לוחמת האור האמיצה, ולא מבינה מדוע ההצהרה הזו מדאיגה מאוד את ג'יילס.

באפי, למרבה הצער, אינה השותפה הראשונה שזוממת לרצוח בדם קר את האדם הבלתי נסבל שחולק עמה את חדרה, אבל היא ללא ספק השותפה הראשונה שעושה זאת מבלי להיחשב לפסיכופתית. ברגע שהאלימות בין השתיים מתפרצת, משתנים פניה של קאתי לפניה המכוערים של שדה, מה שהופך לפתע את רציחתה באלימות לאקט מאוד לגיטימי – ואפילו מתבקש.

באפי מספרת לג'יילס על חשדותיה (מקור: weheartit.con)
באפי מספרת לג'יילס על חשדותיה (מקור: weheartit.con)

גם הקולות הקיצוניים ביותר בשיח הפוליטי בישראל מכירים באיסור לנטול חיי אדם, כמו גם באיסור לציית לפקודה המוגדרת "בלתי חוקית בעליל". יחד עם זאת, גבולותיה של אותה הכרה מיטשטשים או יורדים ברגע שחדלים לחשוב על אנשי הצד השני בתור, ובכן, בני אדם. בשיאו של גל ההסלמה הנוכחי מצאנו את עצמנו משתמשים בשמות יחס כמו "אנחנו" ו-"הם", קוראים זה לזה בשמותיהם של בעלי חיים, ולעתים גם מאחלים זה לזה מוות מידי פצצות אטום.

זה נשמע רומנטי ואולי קצת מרוחק מהמציאות לייחל שלא תפרוץ כאן אינתיפאדה שלישית. אלא, שאותה תקווה נשענת דווקא על ההנחה שהמציאות היא אינה פנטסיה, ששדים לא קיימים מחוץ למיתוסים על שמם ושבני אדם פועלים מתוך מניעים טובים ורעים גם יחד, מה שאמור להגדיר אותם כאנושיים מלכתחילה.

בעולמה של קלואי סונדרס, גיבורת סדרת הפנטסיה לנוער של קלי ארמסטרונג, "הכוחות האפלים מכל", אין פנטסיה. למעשה, כאשר קלואי מתחילה לשמוע ולראות דמויות של רוחות רפאים, המחשבה הראשונה שלה ושל הסובבים אותה היא שאיבדה את שפיותה. כמו כל בן גילה שיצא מדעתו, קלואי מאושפזת אפוא במוסד המקומי לבני נוער בעלי מוגבלויות נפשיות, ומצופה ממנה להכיר בכך שהחזיונות הנגלים לעיניה הם אינם יותר מתעתועים של מחלת הסכיזופרניה.

זה רעיון מבריק ופשוט עד כדי כך, שמדהים לחשוב שהוא טרם נוסה קודם לכן בז'אנר הפנטסיה לנוער. אומנם הארי פוטר ככל הנראה לא היה נהפך לגיבורם של מיליוני מתבגרים אם היה נקשר למיטה בעוד הוא צורח שוולדמורט עומד להרוג אותו, ובני משפחת פיוונסי לא היו שבים מעולם לנרניה אם היו מתוודים על כך שלמעשה הם מבוגרים בגופם של ילדים. אבל זהו היחס האמין הרבה יותר לו זוכה הקסם בעולמנו, שבמקרים רבים הוא אכן רק הזיה במוחותיהן של בריות חולות.

צמיד המורכב מדפי טרילוגיית "הכוחות האפלים מכול" באנגלית (מקור: etsy)
צמיד המורכב מדפי טרילוגיית "הכוחות האפלים מכל" באנגלית (מקור: etsy)

עיקר כוחו של הספר הראשון בסדרה, הוא אפוא העובדה שברובו המוחלט, הוא כלל אינו ספר פנטסיה. הוא מעדיף להתמקד בהשתלבותה של קלואי החמודה והאינטיליגנטית בשגרת המוסד "בית לייל" ובקרב נערים ונערות אחרים, שהגיעו אליו איש איש מסיבותיו שלו. הוא מעמת אותה שוב ושוב עם מראות שהיא אינה יכולה להסביר, גם לא מתוך היכרות עם סרטי זומבים, ומאלץ אותה להבדיל בכוחות עצמה בין אמת לבדיה. עד לסיומו ממש הוא אף אינו מכיל נבל, כנהוג בז'אנר, למעט דמותה המעצבנת מעט של נערה קנאית.

נהוג לומר על דור ה-Y  שהוא נוטה להאשים את המבוגרים בבעיות להן גרם בעצמו, מימרה הממחישה עצמה בסיומו של "זימון" דרך קנוניה מרושעת של דור המבוגרים נגד דור הילדים, ההולכת וקורמת עור וגידים קונספירטיביים אף יותר בספרי ההמשך. אלא, שב"כוחות האפלים מכל" הקלישאה מוקצנת ואף הופכת לסוג של פרודיה עצמית – "הנערים החולים" לא היו חולים מעולם, המבוגרים מאז ומתמיד היו "מדענים מטורפים", שרצו לנצל את הילדים לשם ניסויים בלתי אתיים בעליל, והשדים? ברגע שהם מתגלים ככאלה, מותר להרוג אותם ולהקים אותם לתחייה, בהתאם לצורך.

בפנטסיות אין סכיזופרנים

בספרות הפנטסיה לנוער נוח מאוד לראות את המציאות בגוונים דיכוטומיים של "טוב" ושל "רע". נוח להאמין שכל האנשים "הטובים" הם בהכרח נחמדים ושאם נפגוש בדמות לא נחמדה במיוחד, היא תתגלה עד מהרה כבוגדנית ומרושעת, מה שיאפשר לנו להרוג אותה ללא רגשות אשם. זה ללא ספק מאוד נוח עבור הגיבורים, אבל קצת פחות הולם עבור קוראים בגיל העשרה, שלא באמת יכולים לפתור קונפליקטים דרך שימוש קיצוני באלימות.

ננסה, אם כן, לדמיין את האפשרות שקלואי לא הייתה נערה נורמטיבית, שבמקרה מסוגלת לדבר עם המתים, אלא חולת סכיזופרניה. ננסה גם לדמיין את התרחיש שבו באפי הייתה רוצחת את השותפה במעונות, רק כדי לגלות שידיה מגואלות בדם אנושי. עתידן של השתיים היה ככל הנראה עגום בהרבה מזה המתואר בספרים או בסדרת הטלוויזיה, אבל לכל הפחות מהדהד מצבים ודילמות אותנטיות של בני נוער, שלא תמיד מתאפיינים בעצמם ב"נחמדות" יתר.

נחזור לתרחיש הפתיחה באש על המתפרעים, שלמעשה אינו כה דמיוני כפי שתיארתי אותו בהתחלה. בין אם הצעיר שנורה מידי השוטרים איים עליהם בסכין או לא, בין אם הירי לעבר פלג גופו העליון היה מוצדק או לא, ובין אם ראוי היה לחקור את המג"בניק שמעצרו הוארך היום בגין רצח- הרי שנדמה כי כולם עוסקים בלגיטימיות הקביעה של השר יצחק אהרונוביץ' מלפני שבוע, לפיה "כל מחבל הפוגע באזרח ישראלי – דינו להיהרג".

נשאלת השאלה המתבקשת מיהו אותו "מחבל", שאת דינו מותר לחרוץ למוות ללא משפט, ללא היסוס ואף ללא צורך בנימוק ההגנה העצמית. התמונה העולה היא אכן של צעיר, כנראה רעול פנים, אחד מני רבים הנחשבים ל"חשודים", אשר למעשה הורשעו מבעוד מועד ביידוי אבנים על הרכבת הקלה ועד ביצוע פיגוע דקירה בישראלים.

זהו אויב שמדינת ישראל מסמנת בתור פנים אחידות של "נבל" בהמון הזועם והמוסת. אויב חסר עבר, חסר תרבות וחסר תקווה לשלום, ששרי הממשלה מעודדים את הציבור לראות בו "ערבי אחוז אמוק", גם אם הוא בכלל פלסטיני. עם ראיית עולם שכזאת, כנראה שהמנהיגים שלנו הם שחיים בסוג של ספר פנטסיה. נותר רק לחכות שדור ההמשך, זה שאינו חי בעולמה של קלואי סונדרס, יימנע מללכת בעקבותיהם.

זימון (Summoning), התעוררות (The Awaking), השלמה (Reckoning): סדרת הכוחות האפלים מכל (Darkest Powers). מאנגלית: ורד טוכטרמן. הוצאת יניב (2012, 2013, 2014) – סדרת יניב לנוער

אבות רצחו בנים, אבות הפכו לילדים

מלים אישיות על מתן ביקורת בימים של הסלמה, ועל הדיבור בשמם של המתים

הרי אתה אחד מהתינוקות שלי. אתה אחד מהילדים שלי עצמי!

הסבתא לחורג שאנשיו רצחו אותה ואת בני משפחתה, מתוך הסיפור הקצר "אדם טוב קשה למצוא" מאת פלנרי אוקונור

ילד. גם אתה רק ילד

האב לחיילים שרצחו את בנו, מתוך המחזה "רצח" מאת חנוך לוין

הפוסט הזה נולד מתוך לבטים רבים, פחות בשל תוכנו ויותר בשל העיתוי, החרדה, הרגישות. שורות אלו נכתבות לאחר שאזעקה נשמעה כבר שלוש פעמים בתל אביב, פעם אחת באזור השרון ועשרות פעמים בדרום, בשיאו של מבצע צבאי נוסף ברצועת עזה ולאחר שלוש רציחות בלתי נתפשות של ארבעה בני נוער וכנראה גם צעירה אחת. הבלוגספירה דוממת. הפיד בפייסבוק מוצף במסרים ובתמונות שהכתיב דובר צה"ל.  נדמה שאסור לכתוב, בוודאי ובוודאי שלא על טקסטים של כותבים אחרים, מובן שלא תוך ביקורת וחס וחלילה שלא תוך הבעת אנטיתזה להלך הרוח הנקמני שנישא כעת על גבי רוחות המלחמה.

זהו איננו פוסט פוליטי. שקלתי לכתוב אותו ככזה, אך לבסוף הגעתי למסקנה שאינני יודעת כיצד לאזן בין דעתי על מאות ההפגזות של חיל האוויר על אוכלוסייה אזרחית, לבין 13 השנים בהן נורות רקטות על האוכלוסייה בדרום הארץ. זהו פוסט אישי, מלנכולי מעט מהרגיל, ואני כותבת אותו ככזה משום שאני יודעת רק שאני חשה חרדה, דאגה לילדים משני הצדדים וכעס על המבוגרים שלא מהססים לשים אותם בקו האש. הילדים יתפסו עוד מקום מרכזי בדיון הזה, אבל קודם כל – פייסבוק.

בשבוע שעבר הוגשה תלונה חריגה למשטרה מאת השר להגנת הסביבה, עמיר פרץ, שטען כי קיבל תגובות נאצה ואף איומים על חייו בעקבות פוסט שפרסם ברשת החברתית. בפוסט, שנכתב לאחר ביקורו של השר בבית משפחתו של הנער הפלסטיני מוחמד אבו חדיר, טען פרץ כי "מבצעי הרצח (של אבו חדיר) הם חיות אדם" וכי "יש לטפל בהם כטרוריסטים ובכל האמצעים שננקטים כנגד מחבלים ולבחון גם הריסה של בתיהם".

הפוסט שפרסם עמיר פרץ (צילום מסך)
הפוסט שפרסם עמיר פרץ (צילום מסך)

ההתייחסות להריסת בתיהם של מחבלים, כאשר על פי החשד מדובר הפעם ביהודים בעלי דעות קיצוניות, ולא בשני פעילי החמאס שנחשבים לחשודים המרכזיים בחטיפת וברצח הנערים מגוש עציון – עוררה על פרץ את חמתם של אלפי גולשים. אומנם לא מצאתי בין התגובות השליליות הרבות מסרים כה מסיתים כפי שטען פרץ (אלא אם כן השר נעלב עד עמקי נשמתו מאינספור האזכורים לתמונה עם המשקפת), אך בעיניי, העלבונות נגדו עולים הפעם על סכום השנאה בציבור נגד שמאלנים. שימו לב לניבולי מקלדת כמו "בוגד" ו-"הלוואי וירצחו לך את הילדים והמשפחה". המגיבים אינם זועמים על פרץ משום שהביע דעה שונה משלהם, אלא כי העז להחיל את מטבעות הלשון שבהם כולם השתמשנו לתיאור האמפתיה כלפי גורל הנערים, "בנים", ואף "אחים", על הרצח המתועב של נער מוסלמי.

"אם אכן מדובר ברצח, הרי שזהו מעשה מחריד ומזעזע. אין הבדל בין דם לדם. רצח הוא רצח, יהיו הלאום והגיל אשר יהיו. אין הצדקה, אין סליחה ואין כפרה על רצח כלשהו"- כך אמר לפני כשבוע ישי פרנקל, דודו של נפתלי ז"ל. מספר שבועות לפני כן, כשעוד פיללה שבנה עודנו בין החיים, אמרה אמו רחלי בוועידת האו"ם כי "זה לא נכון להשתמש בילדים לצורך מאבק, זה אכזרי". אין הבדל משמעותי בין תוכן הדברים שכתב פרץ לאלו שאמרו בני משפחתו של הנער שנחטף ונרצח, זולת הכאב האותנטי והכל כך בלתי ניתן לשיפוט שאופף את אמרותיהם של אלו האחרונים.

האדם כתמונת ארכיון

בתוך המאבק שעוסק בדעת הקהל הבינלאומית, לפעמים אף יותר משהוא עוסק בתמונת המצב בשטח, אנו מוצפים בתמונות של מפקדי צבא חסונים הרוכנים על מפות, בשמות של מבצעים המצלצלים כמו פאלוס גברי ושל תמונות עשן מיתמר מבניינים, שלאחר מכן מסתבר כי הם נמצאים בכלל בעיראק או בסוריה. האזרחים, כמובן חוץ מאלו שזועקים חמס ברחובות, מודרים או מפחדים להשמיע את פרשנותם, נקראים להסתגר בבתיהם עד חלוף זעם, ומראה גופותיהם המרוטשות נאסר לפרסום או שמוגדר כ"תמונות קשות".

"האלמנה" הוא שם קוד במדינה למשפחות "שכולות" שתפקידן הוא לעטוף את קבר בנן בדגל ישראל, להביט בעיניים מצועפות כשבטכסי הזיכרון נטען שהוא "הקריב את חייו למען המולדת" ולדרוש את "מיצוי הדין" עם האויב שהביא למותו.  מרב מכבסות מלים ותחפושות קשה להבחין לפעמים שמדובר פשוט בבני אדם, שיקיריהם נרצחו בגלל מאבק של מישהו אחר, רק משום שהם משתייכים ללאום מסוים והיו במקום ובזמן הלא נכונים.

האם הנרצחים או בני משפחותיהם היו רוצים לראות ילדים נוספים נפגעים מרקטות, או נהרגים מהפצצות  צה"ל? האם הם באמת ציוו לנו במותם את המלחמה הזאת, או את "החיים" שאחריה, כפי שנתניהו ובנט מנסים בכל כוחם לשכנע?

(היא) יכלה להיות אישה טובה, אם רק היה מישהו שיירה בה כל רגע מהחיים שלה

החורג רגע לאחר שרצח את הסבתא, מתוך "אדם טוב קשה למצוא"

מכבר עברנו את השאלה 'למה'. השאלה 'למה' שייכת לזמנים אחרים

אביו של הנער, רגע לאחר שרצח את החתן ולפני שאנס ורצח את כלתו, מתוך "רצח"

בסוף שבוע אחד מני רבים שסגרתי בצבא כתורנית בקצין העיר תל אביב, התקשר למוקד אב שקיבל הודעת נפגעים לפני זמן קצר. בקול מרוסק הוא ביקש ממני מישהו שיוכל לדבר אתו. לא לעזרה מקצועית הכוונה, גם לא סיוע וגם לא אפשרות להשמיע את סיפורו של בנו – רק אוזן קשבת. אני לא זוכרת את שמו של החייל וגם לא את הנסיבות שבהן מת. למען האמת, אני לא יודעת עליו דבר.

בהתחלה סירבתי. אמרתי שאני בסך הכול סמלת בת 20 וזאת לא האחריות שלי, היכולת או ההכשרה. מעבר לכך, זה לא אתי לנסות להעניק עזרה לאדם בשעתו הקשה ביותר, כשאתה לא בא מאותו עולם ואינך יודע כיצד לנהוג. שוב הוא הדגיש שהוא אינו מעוניין בעזרה שלי. "בבקשה, אני לא יכול לסבול את השקט הזה יותר, אני מרגיש כאילו איבר פנימי נקרע ממני", אמר.

"אני אברר מה אפשר לעשות", השבתי, מבוהלת.

השיחה נותקה.