"שלושה ארונות קבורה לבנים": ביקורת

נגן קונטרבס מובטל מתחזה למנהיג אופוזיציה דרום-אמריקני שנרצח בהתנקשות, ומגלה שאת הקרב על חייו עליו לנהל לא רק אל מול הנשיא המכהן והמושחת • החריפות ברומן הסאטירי של אנטוניו אונגר אומנם מותנה בהתאם לטעמם של הקוראים המערביים, אך הוא מצליח לפצות על כך באמצעות כתיבה מהירה, נטולת רומנטיזציה ורוויה בהומור שחור   

"שלושה ארונות קבורה לבנים", שאכן מציב בסיומו שלושה ארונות קבורה לכמה מהדמויות, מתרחש במדינה לכאורה פיקטיבית, רפובליקת מיראנדה שמה. מדובר במדינה דרום-אמריקנית קטנה, למרגלות הרי האנדים, הידועה בהיותה מושחתת עד היסוד.  בראש השחיתות השלטונית עומד נשיא הרפובליקה בכבודו ובעצמו, דל פיטו (בספרדית: זין)- גמד קפיטליסט מניפולטיבי ותאב כוח, ששולט בכלי התקשורת הגדולים במדינה וגם בכמה "פלוגות מוות" סודיות, העורכות עבורו טיהורים מעת לעת. תקוותם היחידה של ההמונים היא מנהיג האופוזיציה הקולני, פדרו אקירה, אלא שזה נרצח טרם הבחירות בהתנקשות מעל צלחת קנלוני. בניסיון נואש להשתמש בדמותו של המנהיג הנערץ, מגייסים באופוזיציה נגן קונטרבס מובטל, שבמקרה דומה לו במראהו להפליא. הלה יגלה עד מהרה שהמסע ההרואי להצלת הרפובליקה יהיה קצר וטראגי משחשב, ושלמפלגתו של אקירה יש לא מעט במשותף עם הקואליציה המושחתת.

בסיום הרומן מנסה אחת הדמויות לנקוב לראשונה בשם המדינה המוצגת בתור רפובליקת מיראנדה, מה שאומר כי ככלות הכול לא מדובר במדינה פיקטיבית. היא גם מנסה לנקוב בשמותיהם האמתיים של הנשיא ושל נגן הקונטרבס, לורנסו קנטונה, אך כל השמות "האמתיים" מובאים בדפוס כשהם מושחרים. המסקנה המתבקשת מכך היא ש"שלושה ארונות קבורה לבנים" יכול היה להתרחש בכל מדינה, אולי גם ישראל, שבראשה עומד מנהיג שיציבות שלטונו אינה ניתנת לערעור ושמתאפיינת בשחיתות מסוימת.

גיליתי גם שפלוגות המוות, שפורקו לפני שישה חודשים הודות לסיומו המוצלח של תהליך שלום שהובילו הנשיא דל פיטו ושריו הנכבדים, רצחו בארבעת הימים האחרונים 16 ילידים שהתעקשו לחזור לאדמותיהם… הפלוגות שכבר לא היו קיימות רצחו גם שלושה חברי מועצות מקומיות מטעם מפלגת הצהובים… לאחד מהשלושה כרתו את הידיים והרגליים במסור חשמלי בעודו חי… באירועים אחרים הפלוגות שכבר לא היו קיימות רצחו 19 איכרים…

(עמוד 59)

המסקנה הזאת, עד כמה שהייתה הולמת את הז'אנר הסאטירי של הרומן, אינה עולה בקנה אחד עם הקביעה החד-משמעית שהשמיע הסופר אנטוניו אונגר בריאיון ל"הארץ". "קולומביה היא מקום קשה מאוד", הודה אונגר באזני נרי ליבנה, כאשר ציינה את הדמיון בין אירועי הרומן לבוגוטה הקולומביאנית, בה גדל. עם זאת, הסופר שלל את ההסבר לפיו "פחד" כשבחר להימנע מציון ספציפי של מקומות ודמויות בקולומביה, עד גבול הפנטזיה, ותחת זאת הסביר: "רוב הקוראים שלי הם מחוץ לקולומביה". כלומר, לא מדובר חלילה בהחלטה אמנותית או אפילו פוליטית – אלא שיווקית גרידא.

ההחלטה הפופוליסטית הזאת היא רק אחת מני רבות שמקהה את עוקץ הסאטירה של "שלושה ארונות לבנים" והופכת אותו לעוד מוצר צריכה קליל, שלא לומר קפיטליסטי, שלא מאתגר את המוסכמות בספרות המערבית אודות אמריקה הלטינית כממלכה של שחיתות, סמים ותענוגות. נראה כי במקום לכתוב רומן מטלטל, שיחשוף את חיבוק הידיים של המערב, את אזלת היד של מערכת המשפט והתקשורת המקומית ואולי גם את האבטלה בקרב צעירים, העדיף אונגר לצאת בקביעה לפיה "כולם מושחתים" וללגלג עמה כל הדרך לרשימת רבי-המכר. התוצאה אומנם משעשעת מאוד, אך גם אכזרית ומתנשאת כלפי הנפשות הפועלות יותר מכל מחנה עינויים המתואר ברומן.

עטיפת הספר (קרדיט: יח"צ)

היעדר האכפתיות של אונגר כלפי הדמויות בולט במיוחד על רקע חילופי הזהויות, לבו של הרומן, שמפסיק לפעום בטרם הגיע לשיא דרמטי כלשהו ולעולם לא מתפתח לכדי קושי או קונפליקט. היא גם בולטת על רקע היחס לנשים, אם כי לאחר הביקורת על "כניעה" נראה לי שכל רומן שבו נשים זוכות לפצות את פיהן מתייחס אליהן בכבוד. אצל אונגר, על כל פנים, נשים צעירות מתפקדות אך ורק על תקן "נערות בונד" – הן יפהפיות שמלוות את הגיבור בריצתו מפה לשם, מנשקות אותו לאחר היכרות של דקות ספורות וללא שום הסבר, משתגעות כשהעניינים מסתבכים ושוב לומדות להעריך את אהבתו של הגיבור. באותו ריאיון ב"הארץ" טען אונגר כי "שלושה ארונות לבנים", הוא בעצם סיפור אהבה, אך את האהבה הכנה שהקרינו הדמויות חשתי רק כאשר חוו מוות במשפחה, ולא אחד כלפי השנייה.

אף על פי כן, נהניתי לקרוא את "שלושה ארונות קבורה לבנים", גם בזכות ההומור השחור המוצלח וגם הודות למבט המפוכח על השיטות הכלכליות השונות, שכל אחת מהן מתעמרת באזרח הקטן בדרכה. ספרו של אונגר נמנע מגלוריפיקציה של מהפכות בכלל ושל מנהיגים בפרט, ומדגיש שוב ושוב את הפערים שבין הפה ללב ובין הספין התקשורתי לאמת. לא בכדי דווקא בדיווחים החדשותיים הקשים, המובאים בצורה יבשה לכאורה מפיו של קנטונה, נחשף כשרונו הקומי של אונגר בגדולתו:

מעל למחשוף השזוף שלה ולחולצה הלבנה שלה הפה של הבחורה בטלוויזיה שלנו מדבר עכשיו על סגן הנשיא. הוא אומר: סגן הנשיא קנה סוס. הפה לא מבהיר אם זה היה פוני או סוס אחר. סגן הנשיא נהנה מהחופשה שלו באחת החוות של שר ההגנה. גם הרעיות הוזמנו, אומרת הבחורה. סגן הנשיא נהנה כמו ילד, היא מוסיפה בנימה שגורמת לך להאמין שסגן הנשיא הוא הילד שלה, של הבחורה. מיד אחר כך היא מספרת איך מלכת היופי של הרפובליקה הקדישה חלק מחופשתה במיאמי, פלורידה (ארצות-הברית), כדי לעזור לממש את חלומו של ילד רחוב… מאתיים בלונים, זה החלום של ילד הרחוב… לא אומרים איך חילקה אותם, אם מסרה אותם אחד-אחד, על הסיכון הבקטריולוגי הנלווה, או שהפילה את כולם על העיר ממסוק

(עמוד 141)

אונגר, שזהו הרומן הראשון מבין השלושה שכתב שתורגם לעברית, הינו סופר בעל דרכון ישראלי, שהתאסלם ומתגורר כיום ביפו. עיסוקו בקולומביה מקשה להתייחס אליו בתור סופר ישראלי או פלסטיני, ואולם מעניין יהיה לבחון כיצד יישמע קולו בספריו הבאים. גם אם יבחר להתייחס לדתו, לישראל ("עוד לפני שהגעתי הייתה לי השקפה ברורה נגד הכיבוש המתמשך כאן"), או לשילוב של שניהם – הרי שכנראה יעשה זאת כשהוא בעל ראייה שונה, הומוריסטית וחפה מהמסכות שכה נפוצות כאן בספרות ובתקשורת.

ציון: 3/5

"שלושה ארונות קבורה לבנים" (2016), מאת אנטוניו אונגר. מספרדית: ליה נירגד. הוצאת חרגול והוצאת מודן, 246 עמודים