בטרם מחלתו הכריעה אותו ובטרם הנאצים הוציאו להורג את בני משפחתו, פרנץ קפקא היה פקיד צ'כי שעבד שעות ארוכות במהלך היום, כתב אל תוך הלילה ובין לבין השתעשע לסירוגין עם תיאור מותו שלו. לאורך כל חייו הרהר באפשרות העלייה לישראל, ואולם ספק אם היה מבצע כאן את הבחירות המגוונות והמעניינות שניכרות גם בגוון החמקמק של יצירותיו
כדי לקרוא על הרקע לכתיבתו של קפקא, אין תמיד צורך להשהות את הקריאה ביצירותיו ולחפש את שמו בויקיפדיה. קפקא תמיד נמצא שם, בגוף הקמל או המועד למות, בסגנון הכתיבה רווי ההומור השחור ולעתים גם בפנייה הישירה לאביו, האיש שעמו התגורר וממנו פחד כמעט כל חייו, ואשר מעולם לא חדל לראותו בתור "שלומיאל".
יחד עם זאת, אם היתה לסופר גישה מוצהרת כלשהי כלפי הדת, הרי שהיא מעולם לא בא לידי ביטוי בכתיבתו. ידוע שהוקסם מהתיאטרון היידי וגם מתורתו של הבעש"ט. חוקר הקבלה גרשום שולם ציין את "הכוח העצום" שהיתה לקבלה על כתביו וקשה כמובן להתעלם מהקרבה הגיאוגרפית של הסביבה בה גדל לאטנוישול, בית הכנסת שמספרים כי בעליית הגג שלו גנוזים שאריו של הגולם, אשר הוקם לחיים על ידי המהר"ל.
את ביקוריו בבית הכנסת עם אביו קפקא תיאר בתור "סקיצות מוקדמות לגיהינום שהיה צפוי מאוחר יותר במשרד" ובהתייחסו ליהודים אחרים, טען כי אין לו עמם דבר במשותף, כשם שאין לו דבר משותף "עם עצמו". כמו יהודים רבים באותה תקופה הוא גם הפנים את האנטישמיות שהופצה דרך עלילות הדם ואמר "לפעמים הייתי מייחל לדחוס את כל היהודים (ואותי) במגירת השידה ולפתוח אותה מחדש, רק כדי לראות אם נחנקו".
את אותה שנאה עצמית היה מוציא לפועל, כמובן, כלפי עצמו. קפקא סלד מגופו הגמלוני והחלש ובמשך שנים רבות תרגל בניית גוף ("בודי-בילדינג"). היה צמחוני למרות שסבו היה קצב במעדניה כשרה, ותיאר את התשוקות השונות שאחזו בגופו, ובהן התשוקה לנשים והתשוקה לכתוב, בתור רוחות רפאים "השותות" את מילותיו ומחשבותיו. לתפקיד הדוברים ביצירותיו בחר פעמים רבות דמויות לא אנושיות, כמו כלב, קוף וג'וק ענקי, ואולם לעתים נדמה כי הדמות המזוהה איתו ביותר הינה דווקא "אמן הרעב"- הממשיך במלאכתו עד שבא עליו קצו.
הוא היה יהודי דובר גרמנית בסביבה דוברת צ'כית, שהתקבל למשרה בסוכנות ביטוח נגד תאונות למרות מדיניות מגבילה בקבלת יהודים לעבודה. ניהל רומן עם המתרגמת הנוכרייה שלו לצ'כית, מילנה יסנסקה, אך מספר שנים מאוחר יותר ביקש דווקא את ידה של דורה דיאמנט האורתודוכסית, שגם הביאה אותו להתעניין בתלמוד. התייחס לעתים רחוקות בלבד לגטו הפראגי בכתיבתו, ועם זאת הביא בטובות שביצירותיו (ובהן "הטירה") את דמות היהודי הנודד, "התלוש", שנמצא במסע מתמיד אחר "בית" אבסטרקטי שרק הולך ומתרחק.
קפקא אומנם נמצא במעמד מורכב כיהודי וכאזרח נרדף באקלים אנטישמי מובהק, ואולם הבחירות שנקט בחייו הן מנת חלקם של יהודים כמיעוט עד היום. דוח האנטישמיות שפורסם אתמול גילה כי שנת 2014 היתה האלימה ביותר בעשור האחרון כלפי יהודים, עם 766 תקריות אלימות כלפי יהודים ומוסדות יהודים, ובהם כמובן הפיגוע במרכול "היפר כשר" שבפריז. רוב התקריות, חשוב לציין, מיוחסות דווקא למערב אירופה- בעוד שבמזרח דווקא ניכרת ירידה במספרן.
משמעות נתונים אלו היא בחירות שיהודים ברחבי העולם נדרשים לבצע מדי יום, על מנת להגן על בטחונם, לטשטש את מוצאם או לחילופין לחיות בשני העולמות: להכריע בין לשלוח את ילדיהם לבתי ספר כלליים או להסתמך על האבטחה במוסדות היהודים, ולתהות עד מתי ימשיכו לחיות בפחד, בטרם יעלו למדינת היהודים, המדינה שמשום מה נשמעת מפי ממשלת ישראל כמקום הבטוח ביותר עלי אדמות.
למרות כל אלו, לא נראה שבהרהורים החוזרים של קפקא אודות עלייה לישראל היה שיקול חומרי כלשהו, לבד הבריחה כלשעצמה. כך כתב, בתקופה בה התגורר עם אחותו אותלה:
חלמתי לעלות לישראל בתור מגדל תפוחי אדמה או אמן.. למצוא חיים בעלי משמעות בביטחון וביופי… אני אוהב את הריח של עץ משויף, שירת המסורים, דפיקת הפטישים… עבודה שכלתנית מנכרת אותך מהחברה האנושית.
רעיון העלייה שב מאוחר יותר, במערכת היחסים עם דורה דיאמנט, במסגרתה תכננו בני הזוג לעבור לתל אביב ולפתוח מסעדה יהודית, שבה דיאמנט תבשל וקפקא ימלצר. אלפי יהודים כבר עלו לישראל באותה תקופה, אבל קפקא לא נמנה עליהם. טרם עליית הימין הקיצוני לשלטון הוא העביר את חייו בעוני, עם מחלה הולכת ומתפתחת, שלימים תביא לקץ חייו בגיל 40.
אילולא נבגד על ידי חברו, מקס ברוד, היו כתביו נשרפים- אם לא מידי ברוד, אז מידי הנאצים. אילו היה חי בעצמו, לא מן הנמנע שהיה מוצא את עצמו בין קורבנות השואה, ואילו היה עולה לארץ? האם היה מוצא את עצמו בתל אביב או בשדות החקלאיים וגם ממשיך לכתוב בלילות? ואולי היה מוצא את עצמו דווקא בסביבת הרומן הבלתי גמור Amerika?
אין ספק שהמעבר לחברה החלוצית בישראל היה מותיר את חותמו על הסופר, שעשוי היה לגלות כי הגוף שעיצב בקפידה כה רבה עדיין לא מוכן לעבודה פיסית ממושכת, שלא לדברעל גיוס לצבא, ששגרת החיים הסיזיפית מעייפת אותו עוד בטרם פינה זמן לכתיבה ושגם ישראל, ככלות הכול, אינה סביבה פסטורלית של שלום וביטחון. יתרה מכך, קפקא היה מגלה שבישראל הוא נעדר את היכולת להמשיך לבחור- עליו לאמץ את דמותו האחדותית של "הצבר", הנגזרת מהיותו יהודי, ולהשאיר מאחור את השכלתו, משפחתו, שפתו ומורשתו התרבותית.
הברירה הזאת, כמובן, מעולם לא היתה רלוונטית. ארץ ישראל, עד כמה שקסמה לקפקא, לא היתה מעולם יותר מפנטסיה מרוחקת. ישראל היתה ההפך מאותה "טירה" או "מושבת עונשין" עליה כתב ביצירותיו – היא ניצבה בקצה השני של המסע שאותו הגיבור לעולם לא ישלים, המקום שאליו ידי הישות הבירוקרטית המתעמרת אינן משיגות. המקום, שבו דמיין את גופו כפי שתמיד רצה לראות אותו, בנוי לתלפיות וחופשי משליטתו של אביו- כאשר מנגד אותו גוף מעולם לא היה מסוגל לסיים את המסע, והביא לקצו של קפקא עוד בטרם סגר על שערי הגטו "הפיתרון הסופי".
קפקא מעולם לא אייר את יצירותיו, בוודאי שלא בסגנון המרהיב והמלנכולי בו אייר אותן רוברט קראמב בספר הביוגרפי הנושא את שמו של הסופר מ-2007 (ובגרסאות קודמות מ-1993 ו-2005). איור, שלצד חשיפת מגוון פני הדוברים של קפקא מעניק לתמונות האפלות שהגה הסופר תווי מתאר של עולמות שלמים וגם את הטון האבסורדי, הסאטירי ובה בעת הריאליסטי כל כך שאפיין אותו – ואשר ככל הנראה לא היה מוצא את דרכו לעיבודים קולנועיים.
מחבר הביוגרפיה, דייוויד זיין מאירוביץ, סולד משכלתנות כמעט כמו קפקא עצמו. הוא מאזכר בשטחיות את אינספור התיאוריות שנכתבו על קפקא לאחר מותו על ידי הוגים כמו סארטר, דלז וגואטרי וגם מפגין בוז מובהק כלפי השימוש בתואר "קפקאי", שלדבריו "מאפיין יותר אנשים מאלו שקראו בפועל את יצירותיו של קפקא".
לצד זאת הוא מתאר בחמלה רבה, אם כי בעוקצנות המתבקשת, את תולדותיו של הסופר עצמו, וגם את פולחן האישיות האירוני שכיום נפוץ סביבו בפראג. פולחן, שאם היה נתון לבחירתו של קפקא- כנראה היה כולל בכל פעם מחדש "שורה אחת לפחות המכוונת נגדי", ולעולם לא היה מאשר את הופעת פניו על גבי טבלת שוקולד.
Mairowitz, David Zane (writer) and Robert Crumb (illustrator). Kafka. Fantagraphics Books, 2007
מליצה 