כריש בחדר

סיפור קצר לתקופת אחרי החגים

לא יודע מה אתם חושבים שעשיתי, אבל אני לא זוכר שום דבר. תסתכלו עליי, אני לא פצוע. אין שום דבר על הגוף שלי חוץ מכמה פגיעות שטחיות, תוצאה של אי-הבנה שאסביר בקרוב. אני לא מסוכן לעצמי או לסביבה. אין צורך באזיקים האלו. תשאלו את דוקטור שקד.

אני לא סתם אומר את זה, אנחנו מכירים. תשאלו, בפגישה הראשונה שלנו, איך הגעתי אליו מותש לחלוטין, אחרי שטרטרו אותי בכל רחבי המכללה, והתחננתי להירשם לקורס הקיץ שלו. זה ממש לא היה בראש שלי, תאמינו לי, וגם הוא לא התלהב מהרעיון להכניס ברגע האחרון מישהו שלא עומד לנשור מהלימודים. אני לא מבין מה הבעיה, הציונים שלך טובים, הוא אמר ונשען לאחור בכיסא. בסך הכול חסר לך קורס אחד, שכבר עשית ואתה רק חייב להראות בו הפעם נוכחות. תוכל לשלב את זה עם עבודה במשרה מלאה, לחשוב על זה כעל משבצת שאתה מחויב אליה פעם בשבוע. מכל בחינה אחרת אתה בוגר של המוסד הזה, הוא הדגיש.

ואני, אני התחלתי לבכות. אני לא יודע מתי בפעם האחרונה בכו סטודנטים במשרד של ראש החוג לפסיכולוגיה, אבל דוקטור שקד נבהל וסגר את הדלת והביא לי טישו ושאל אם אני רוצה להתקשר למישהו ואני לא יכולתי להפסיק לבכות וסיפרתי לו שפיטרו אותי. פיטרו אותי רגע לפני שהייתי אמור להתקדם מתפקיד של נציג תמיכה טכנית למשהו שיכול היה אשכרה להופיע בקורות החיים שלי, ואני לא יודע מה לעשות. אני לא יודע מתי ואיך אמצא עבודה חדשה. אני לא יודע איך אסתיר מאימא את העובדה שכבר אין לי סיבה לצאת מהבית. אני לא יודע מה אעשה לעצמי אם יכריחו אותי למשוך את התואר הזה, לעזאזל. הוא הנהן והנהן אבל לקראת הסוף אני יכול להישבע שהאישונים שלו התרחבו והוא ביקש רשות, יצא מהמשרד וחזר עם דף רישום בשלושה עותקים.

הוא שאל אותי איך אני ארגיש עם עבודה בצוות, ואני אמרתי לו שסבבה מבחינתי. הוא שאל אותי אם שמעתי על הקורס החדש שלו, אם אני יודע מה זה דינמיקה קבוצתית. לא ידעתי. הוא אמר שזאת בעצם סדנה, שהוא מקיים אותה בסוף השבוע בדירה קטנה בסמוך שהמכללה משאילה לפעמים לאורחים מחו"ל. תארוז תיק קטן, ביקש והוסיף משהו על זה שהוא מקווה שיוכל לעזור לי להתמודד גם עם סיום התואר וגם עם הקשיים בשוק העבודה.

חוץ ממני הגיעו באותו סוף שבוע עמר, דנה שון ולי. כולם סטודנטים שנה שנייה, רגע לפני בעיטה מהמכללה. ביום הראשון הייתה לנו שיחת היכרות, כל אחד סיפר על עצמו ולמה הוא כאן. אני אמרתי שרוצים לגרור אותי לשנה רביעית בגלל שאני לא עומד בציפיות המוסד. השאר דיברו על ציונים גרועים, אחת נראתה עייפה כל הזמן, אחת אמרה שאולי יש לה קשיי למידה. אחד אחר נראה לי סתם טיפש. התבקשנו להגיע בזמן לכל התנסות, ולהיות ערניים וממוקדים. זאת אומרת שעייפות יתר או הוכחה לשימוש בסמים ובאלכוהול יביאו להדחה מידית. חתמנו על טופס ויתור על זכויות אקדמיות, שאומר שרק לדוקטור שקד יש זכות לקבל קרדיט על תוצרי ההתנסות שלנו. התחייבנו להשאיר את הפלאפונים בחדרים בכל התנסות, ואחרי שכל זה נגמר, יכולנו סוף סוף להתחיל.

נתנו לנו תרגיל היכרות של הכנסת אנשים לצוללת. ינון, כלומר דוקטור שקד, אמר שיש סיטואציה היפותטית שכדור הארץ הוצף וכרישים שוחים בינינו ואנחנו צריכים לבחור מי הניצולים שייכנסו לצוללת, מתוך רשימה. עמר, הבחור שהיה לו פרצוף שנראה כאילו בכל רגע הוא הולך לשבור כיסא על ראש של מישהו, אמר שהיה מכניס קודם את הזקנה והילד. דנה, בעלת השמלה הפרחונית שניקרה כל הזמן, אמרה שהייתה בוחרת בעלי מקצוע, כמו המהנדס המוכשר והרופא. לי, המטופחת שטענה שהיא סובלת מקשיי למידה, התעקשה על הזוג המאוהב ואמרה שמה שחשוב זאת המשכיות המין האנושי. מהר מאוד קלטתי שאני לא חלק מהוויכוח הזה, אבל שזה גם לא בסדר שאני יושב בצד ולא אומר כלום. ניסיתי לחשוב איך אני בכל זאת מתבלט, ובסוף אמרתי שהייתי מכניס לתוך הצוללת כריש.

זה ללא ספק משך את תשומת הלב של כולם. דנה פערה לעברי עיניים, כאילו פחדה שעוד רגע אני הולך לעשות לה משהו. שון, האמריקאי שהתנהג כאילו הוא לא יודע מילה בעברית, שאל ויי ולי משכה בכתפה ושאלה באמת ויי. אתה מבסוט עכשיו, שאל עמר כשהוא מרכין את ראשו בין ידיו. הבטתי לכאן ולכאן, דוקטור שקד הסתכל עליי במבט חודר. תנמק את עצמך, הוא ביקש בקול רם. משכתי בכתפיי. זה לא משנה את מי תכניסו פנימה, אמרתי, כי בשלב מסוים כולם ירצו לצאת החוצה. אתם רוצים לוודא שזה לא יקרה? תכניסו פנימה כריש. הוא יזכיר לכם שהחוק והסדר עדיין שולטים בתוך שארית המין האנושי. הוא יאפשר לכם ללמוד את המפלצות שמאיימות עליכם. הוא יוכל לשמש כלי ענישה, במקרה הצורך. בני אדם יסתגלו בצורה שונה למצבים זהים, אבל הם תמיד יפחדו מדגים גדולים עם שיניים.

אתה לומד מדעי המדינה, אמר דוקטור שקד, ספק בשאלה ספק כעובדה. הנהנתי. אבל זה מטומטם, התערב עמר וכולם סביבו הנהנו. דוקטור שקד שאל למה ושון התפרץ, כמובן באנגלית. כי זה כלי של משטרים טוטליטריים, כי זה מטורף. האם משטרים חשוכים לא השתמשו בעבר בשיטות מסוג זה, לפעמים בהצלחה?, שאל דוקטור שקד ולי הנידה בראשה בחוזקה. בסין לא היו מכניסים כרישים לתוך צוללות, אמרה, וגם לא בצפון קוריאה. היא הביטה בי בזעם, כאילו התשובה שלי דרשה לנזוף בי אישית, ואני רק התבוננתי מהצד בתחרות הצעקות ושתקתי. הקשבתי לכל מה שלי אמרה, בלי להנהן, ובסיום הדיון כבר הרשיתי לעצמי לא להסתכל לדוקטור שקד בעיניים.

באותו לילה לא יכולתי לישון. במשך שעות שכבתי על מזרן הספורט נטול המצעים שעל רצפת חדר הבנים, ובהיתי בתקרה, מתעמק בסימני הרטיבות ובשאריות הצבע, מתלבט אם להחזיר צלצול לאימא. בסופו של דבר יצאתי לחדר המדרגות התקשרתי אליה. הערתי אותה משינה, אבל היא שמחה לשמוע ממני. היא שאלה אם אני אוכל מספיק ואם דואגים לי לתרופות. אני מזמן לא לוקח תרופות, אבל אמרתי לה שכן.

בבוקר המחרת הייתי רעב שוב, ואת הסנדוויצ'ים והעוגיות שחילקו לנו זללתי במהירות. בסלון היו שלושה שולחנות, ואני ישבתי לבד בשולחן הקפה. השאר התחלקו בין שני שולחנות, רחוקים מקרני השמש, כשהם בולסים את ארוחת הבוקר הצנועה, או את הארוחה היותר יקרה שקנו מכספם, בעיניים טרוטות. הם ניהלו ביניהם שיחות קלושות, על החבר ששכרו כדי שיאכיל להם את החתולים ועל המחירים במסעדות הסמוכות, שדנה בתור מלצרית ידעה שיכלו להיות נמוכים יותר.

קמתי בכוונה להצטרף אליהם, כששקית הסנדוויץ' מרשרשת בין אצבעותיי. התיישבתי ליד דנה ועמדתי לדבר, אבל אז עמר ציין משהו על זה שהפסיכי לא אוכל כלום מעבר למה שהוא מקבל בחינם. דנה לטשה בו מבט אבל לא התערבה, ואני נגסתי בכריך שלי מבלי לומר מילה. סיימתי אותו תוך פחות מדקה ושילבתי את ידיי על השולחן, מחכה שנתבקש שוב לשבת במעגל. הבנתי שאני יכול להתמיד ככה במשך כמה ימים, בשתיקה, ולגמור עם זה. דוקטור שקד הרי הבטיח לכולנו שאם נפגין נוכחות מלאה והשתתפות הוא ייתן מאה לכולם.

אבל לי שברה את הדממה כשהעירה שלעוגיות יש טעם מוזר. בעצם, גם לסנדוויצ'ים היה טעם מוזר. לא שמתי לב לזה מרוב שהזדרזתי לטרוף אותם, תיארתי לעצמי שהם פשוט ישבו די הרבה זמן במקרר. ברור שיש להם טעם מוזר, אמר עמר, למה לדעתך אני מעדיף לצאת ולקנות אוכל בעיר היקרה הזאת? קמתי להקיא אתמול בלילה, נראה לי ששמו לנו איזה חרא באוכל. שון נראה מזועזע, הניח יד על הפה ודנה סוף סוף יצאה מהשוק. אוטוטו נכנסת שבת, היא אמרה לעמר. אתה לא יכול באמת לקוות שהכול מסביב יישאר פתוח ושיהיה לך מספיק כסף, וחוץ מזה – אתה גם מתכוון לקנות שתייה? ועמר לטש בה מבט מזועזע והביט בחזרה לקולר, שבדיוק חזר ממנו. מאותו רגע הוא גם התחיל לחשוד במים.

באמת הייתה בעיה, אני לא בטוח למה. זה הרגיש כאילו העייפות לא עברה. כשבאתי להתיישב התחושה עדיין הייתה שאני הולך בתוך ענן, נלחם להתייצב על שתי הרגליים ולהרים את העפעפיים כך שלא יכסו לי את האישונים. אחרי דקה כבר שקלתי לצאת החוצה כדי להביא קפה, אפילו בתשלום, אבל דוקטור שקד הבהיר שעבור התרגיל הבא אנחנו מתבקשים להשאיר את האוכל והשתייה מחוץ לתחום. אני זוכר שבאותו רגע ישבתי על הרצפה, מחבק את הברכיים ולא רוצה לזוז.

לגבי מה קרה אחר כך אני לא כל כך בטוח. אני כן זוכר מה היה התרגיל. זה היה משחק תפקידים בשם מתקפת כרישים ואני גילמתי בו את תפקיד הכריש. כריש אחד, כן? השאר גילמו דגים קטנים יותר, או פחות מאיימים. איך שיחקנו בזה אני לא באמת יודע, התמונה שחקוקה לי בראש היא שלי בתור כריש, כלומר בתור טורף. בתמונה הזאת אני מעופף במסדרון מעגלי, נע מעל לכל הדגים הקטנים שמנסים לברוח ממני כדי שלא אטרוף אותם. אני נע בגו ישר, ממוקד, מטלטל את הזנב כמו מדחף מכני. הזימים פועמים בקצב הדופק שלי, שהוא מאוד גבוה והלסתות סגורות, אבל השיניים מזדקרות החוצה. ברגע המתאים, אני סוטה הצידה בפתאומיות, כאילו לא חיפשתי את הטרף והופעתו רק הסיחה את דעתי.

שאר הקבוצה זחלה על ארבע במהירות גדולה יותר משלי, ואיכשהו, למרות התנגדות הרוח הקלה על פניי, הצלחתי לתפוס רבים מחבריה, כשהסנפירים שלי חורכים את האוויר כמו להבים. עכשיו, כשתפסתי מישהו, אני נגעתי בו במהירות, ובכך למעשה פסלתי אותו מהמשחק. אני זוכר שהמגע שלי הפתיע אנשים מסוימים, ואפילו כאב להם. הם צווחו ונעלמו וכשחזרו אחר כך הם לא הסתכלו לי בעיניים. כן, לגבי זה אני בטוח. אף אחד מהם לא הסתכל לי בעיניים. בשלב מסוים נשאר במסדרון רק עמר. הוא הצליח להיכנס לתוך גומחה בקיר שבמרכז המסדרון, שלא יכולתי לחדור כי היא דרשה ממני לשחות בזווית לא אופקית לרצפה. דוקטור שקד הכריז עליו כמנצח.

לא רציתי להיות זה ששואל מה בדיוק קרה כאן ואיזה חלק דמיינתי, כולל הגומחה שאני יכול להישבע שלא הייתה שם לפני כן. ידעתי איך התיאור של מה שזכרתי יישמע. מצד שני, לא היה לי את מי לשאול כדי לשחזר את האירוע. ממילא אף אחד בקבוצה לא דיבר אתי, למעט הערות עוקצניות של עמר מדי פעם. את דוקטור שקד לא שאלתי כי חששתי שיעיף אותי מהקורס, משום שיחשוב שהגעתי כשאני עייף או מסומם. בכל מקרה, לא הרגשתי נוח לפנות אליו. את תפקיד הכריש הוא הציע לי מלכתחילה, מבלי לנמק. לא ידעתי אם ניסה לבחון אותי באמצעות התרגיל הזה, או שכבר עברתי את המבחן והגעתי לשלב היישום.

אחרי התרגיל דוקטור שקד לא ערך דיון, רק שחרר אותנו להפסקת צהרים, שאותה ניצלתי כדי לחמוק לשירותים ולבחון את עצמי. הייתי אנושי כאחד האדם, כמו שאומרים, ללא סימני שינוי כלשהם. חשדתי שאולי חלמתי, הזיתי, אולי באמת סוממתי, אולי באוכל. זה היה עשוי להסביר את פנטסיית הכריש, אמרתי לעצמי, אבל לא את חווית הריחוף, שעדיין הותירה תחושת קרירות על העור שלי.

הבנתי שחוויתי התקף חרדה, לכן נשארתי בשירותים במשך רבע שעה נוספת. נשמתי נשימות עמוקות שוב ושוב, למרות שהבטן המתכווצת סירבה להכיל את האוויר שהכנסתי לתוכה ושלחה פנימה אבחות כאב. אחרי זמן מה היא נעתרה והשתחררה, ואני נשארתי כמה דקות. אמרתי לעצמי שאולי אצטרך להתפנות, מה שיכול לעזור אפילו יותר, אבל זה לא קרה. רציתי גם לנשום קצת אוויר, אבל לכך כבר לא נשאר לי זמן.

חזרתי בזריזות לחדר וניתקתי את הפלאפון מהטעינה. נדרשו לי חמש דקות כדי למצוא ולהוריד אפליקציה מתאימה למה שחיפשתי. כשסיימתי, רצתי חזרה לחדר הישיבות והבחנתי, רק כשעמדתי בסף הדלת, כיצד ניתן בכל זאת לדמות את המקום למסדרון מעגלי, באמצעות פינותיו הקהות של השולחן. נשמתי נשימה עמוקה נוספת, מקשיב לרחש הרועם של המזגן. העמדתי פנים שאני שם את המכשיר על מצב שקט, כשבעצם לחצתי על הכפתור האדום, והתיישבתי כשאני דוחף את המקליט לתחתית הכיס במכנסי הדגמ"ח שלי. הייתי בטוח שהדיון יתחיל עכשיו.

אבל הוא לא התחיל. דוקטור שקד הכריז שעכשיו נשחק משחק נוסף, הפעם הוא נקרא משחק המטבעות. התחלקנו לשלוש קבוצות, כשבקבוצה השלישית הייתי רק אני. במרכז הונחו ארבעה מטבעות של שקל ושניים של שנקלים ונדרשנו להתמקח עליהם, כשהקבוצה שקיבלה את מרב המטבעות ניצחה. הייתי בעמדת נחיתות מובהקת. לא היה לי עם מי ואיך להתמקח, והנחתי שאולי יתנו לי מטבע אחד מתוך רחמים. הצעתי  כבר בהתחלה שאני אקבל את השנקלים, ולהפתעתי לי בקבוצה הראשונה ודנה בקבוצה השנייה הודיעו מיד שבקשתי התקבלה.

הייתי מופתע כי ההסכמה שלהן לכאורה עיקרה את המשחק ממשמעות, הרי עכשיו הן יכולות לחלק ביניהן את ארבעת השקלים שווה בשווה וכולנו ננצח בתיקו. אבל זה לא מה שקרה, כי דנה הציעה לתת רק מטבע אחד ללי ולהתמקח על הניצחון ישירות מולי. אני יכול לתת לה את שני השנקלים בתמורה לשלושה שקלים, או לקבל מטבע נוסף ולהחזיר שנקל, מה שיאפשר לה לנצח אותי בהפרש זעום אבל לקבל טובה לבחירתי מחברי הקבוצה. לי זעמה, היא דרשה את כל ארבעת השקלים והעדיפה להיות בתיקו מולי מאשר לחלוק אפילו אחד מהם עם דנה. כשדוקטור שקד שאל מדוע היא הנידה בראשה, אני עדיין מנצחת, אמרה בלקוניות, ולא חייבת כלום לאף אחד. למה נראה לך שהצעתך תתקבל, הוא שאל, ולי הצביעה עליי. תשאל אותו אם הוא מעדיף לנצח. דוקטור שקד פנה אליי, ואני גמגמתי בבלבול. כמעט אמרתי שאני מעדיף לנצח ושיעזבו אותי בשקט, אבל משהו בדנה לכד אותי. הרגשתי שאם לא אכנע לישירות שלה היא תוריד לי את הראש וגמגמתי כן, בטח, אני יכול להשלים גם עם מקום שני, ולא תזיק לי טובה.

ניסיתי אחר כך לתפוס את דנה ולי כדי לשאול לפשר שיטת המשחק שלהם. דנה אמרה שהיא צריכה להזיז את האוטו מלחסום מישהו ולי מיהרה לשירותים. ניסיתי את שון והוא כמעט זינק כשנגעתי בכתפו, מעד על הסנדלים הגדולות שלו ואמר לי טו גו פאק מייסלף. אז פניתי לעמר, שגיחך כשראה אותי ושאל אותי אם אני מרוצה מעצמי. אמרתי לו שאני לא מבין למה הוא מתכוון, והוא הסביר ביובש, כשהוא משחק עם החולצה נטולת השרוולים שלו: האסטרטגיה של דנה הייתה לפנות לרגשות האשמה הגלויים שלך. פאקינג מריחים לך את הדם עד פה. אחרי שאמר את זה הוא המשיך ללכת, אבל סימן לי באצבע לעקוב אחריו.

יתר חברי הקבוצה הצטופפו בחדר המדרגות, מתנשפים, מזיעים. אם לא הייתי רואה אותם לראשונה אתמול, הייתי חושב שאני לא היחיד שלא מקפיד לקחת תרופות. במצב הכי נורא נראתה לי, שהקיאה לתוך המבואה בכניסה ועדיין הייתה ירוקה למדי. שון אחז בכתפה. דנה עמדה במרחק נגיעה ועקבה בדאגה. כשסגרתי את הדלת ברחש, כולם הביטו בי. היא בסדר, שאלתי והחוויתי עם הראש לעבר לי. עמר הניד עם הראש במרץ לשלילה.

שון הכריז שייקח אותה לבית החולים, ושכולנו צריכים לבוא אתו. הוא לא היה צריך להסביר איך דוקטור שקד שינה את פניו, איך הוא כנראה משחק בנו ברגע זה ממש. אבל אף אחד לא באמת רצה ללכת, לא כשידע מהן ההשלכות של לעזוב את ההתנסות לפני שהושלמה. דנה מלמלה משהו על החזרי שכר לימוד שיושבים לה על הראש, אני הוספתי שנשאר לי קורס אחד לסיום התואר. עמר שתק, אבל לא זז. אוקי, נאנח שון, כשהוא משקה את לי מבקבוק מים מינרליים שהביא מבחוץ. אתם כאלה לוחמים גדולים, כולכם, אולי תוכלו אתם להסביר לי מה בדיוק הלך שם בפנים קודם? כולנו יודעים מה חשבנו והרגשנו, אבל אני זוכר שראיתי כריש. עמר הפנה אצבע אלי – אולי אתה תדע לענות, ניב, זה היית אתה.

לא ידעתי, מן הסתם. משכתי בכתפיים ואמרתי שאני רק יכול לתאר כמו מה זה הרגיש ולשאול אם כולם הרגישו אותו דבר. הם הרגישו. כולנו לקחנו חלק במשחק תפקידים פסאודו-מציאותי שהפחיד לנו את הצורה. הנחנו שהחשדות שהיו לנו לגבי האוכל והשתייה היו מדויקים. דנה, שמסתבר שלומדת פסיכולוגיה, שיערה שלקחנו סם פסיכו-אקטיבי, מהסוג שרושמים למשתתפי תכניות ריאליטי, כדי שיהפכו את התכנית למבדרת יותר. היא אפילו הסבירה שאולי מלכתחילה הורו לנו לא לקחת סמים אחרים כדי שלא נרעיל את עצמנו בטעות.

לא הייתה לנו הוכחה, כמובן. הייתה רק תיאוריה מטורפת, וההקלטה של התרגיל האחרון שבה פשוט התנהגנו מאוד מוזר. כשהשמעתי אותה על ספיקר, ביקשתי מדנה שתסביר איזה טובה היא חשבה להציע לי, בתמורה לניצחון בתרגיל. היא משכה בכתפיה ולא ידעה מה לומר. זה משהו שאלתרתי, הסבירה, ואף אחד לא קנה את זה. לא כי נראה שדנה מסתירה משהו, אלא כי היה ברור שאם אבקש ממנה להחזיר לי טובה בזמן תרגיל כלשהו, היא תעשה את זה.

שון התחיל לקחת את לי במורד המדרגות, אבל היא בלמה את שניהם לפני שהגיעו לקומת הקרקע. אני לא יכולה להרשות לעצמי לוותר על ההתנסות הזאת, אמרה והוא התפוצץ עליה. תסתכלי על עצמך, את לא יכולה להמשיך ככה. זה עוד יעלה לך בבריאות, הדגיש והיא טלטלה את ראשה על הצוואר השמוט. היא הפטירה שהיא רק צריכה בקבוק מים, לשטוף את הגרון והוא משך בכתפיו, יצא בעצמו מדלת הבניין ולא חזר.

היום הלפני אחרון הסתיים בפגישות אישיות. המטרה שלהן לא הייתה ברורה לי, בהתחשב בכך שכל הניסוי כאן הוא בעצם דינמיקה קבוצתית, ולכן לא התכוננתי לשבח או לגונן על התפקוד שלי בתרגילים השונים. כשנכנסתי לחדר דיקאן המעונות, דוקטור שקד ישב לבדו בחדר החשוך, כאילו לא ידע איזה מתג מדליק את האור. הוא היה  רכון קדימה וידיו משולבות על השולחן, ממתין להסתער לעברי. לאחר שיחת חולין קצרה, שבה אמרתי שהכול בסדר והמעונות נוחים והאוכל טעים ואני מקווה שהשתלבתי בצורה מיטבית, מה שזה לא אומר, הוא שם את הקלפים על השולחן. אני רוצה שנעבור לשלב של תחרות אישית, הוא אמר.

השאלות גאו בי במהירות כזאת שהקאתי אותן כמעט ללא רווחים ונשימות. מה זאת אומרת, מה היה השלב הראשון, מה אתה בעצם מצפה מאתנו, ממני, אבל גם ככה אתה היית אחראי לשיבוצים ותמיד השארת אותי לבד, ואיזו מין תחרות זאת בכלל, על מה אנחנו מתחרים. דוקטור שקד המתין בסבלנות שאסיים ואז הסביר, בנאום שכנראה נתן לכולם: עד עכשיו פעלתם כקבוצה, לפעמים מפוצלת ולפעמים מפולגת, אבל עם מטרות זהות. עכשיו תפעלו כציידים בודדים. תילחמו על הזכות להיות הראשונים בכיתה. אל תדאג, מילתי נותרת בעינה ועם השתתפות מלאה, כולכם תקבלו מאה. התחרות שלכם היא כבר לא על הציון, אלא על המעמד שלכם בסיום הקורס הזה. אפשר לסיים אותו בציון יפה ועם דיפלומה ביד, ואפשר לסיים אותו עם המלצה לעבודה האמתית הראשונה שלכם.

הוא פנה אליי ושאל אותי אם אני יודע מה שווה ההמלצה שלו. לא היה לי מושג. לא טרחתי אפילו לחפש את השם שלו בגוגל לפני ההרשמה. הוא לא נראה מופתע. בשתי תנועות הוא שלף מכיס חולצתו כרטיס ביקור והחליק אותו לעברי על השולחן. זאת המלצה שפותחת דלתות, אמר בקצרה והדגיש: כולם מכירים אותי, כל מנהלי החברות הגדולות שמחפשים חבר'ה צעירים וחסרי ניסיון לתפקידי מפתח, כל מנהלי החברות הקטנות והמבטיחות שמחפשים שותפים לדרך. אני בניתי אותם, כמו שאני יכול לבנות אותך עכשיו. אם אתה לא מאמין לי, תראה כמה מהם קשורים אליי בלינקדאין. תשלח להם הודעה ותשאל אותם מי מצא להם את הפוסט בפייסבוק עם המשרה שפנתה לקהל חברים מצומצם.

למה אתה מספר לי את כל זה? שאלתי. הוא גיחך. יש לך את האופי הקילרי שדרוש להרבה מנהלים, הוא אמר. אתה לא רואה בעיניים כשזה נוגע למטרה, אתה ממוקד, כמו כריש, ויש סיבה שבהתנסות הזאת אנחנו מדברים הרבה על כרישים. הבעיה היא שאתה לא נראה לי שלם עם זה, ואתה בולם את עצמך, כמו שבלמת היום. גרוע מכך, אתה בולם את ההזדמנויות שהציעו לך, וכאן הוא הניד בראש לצד שמאל, הכיס שבו הטמנתי את הטלפון הסלולרי שלי. אני רוצה להזכיר לך שהניסוי הזה מתועד בכל שלביו, אמר בקצרה והוסיף: אני רוצה גם לציין שבאותה קלות שאני בונה בן אדם אני יכול גם להרוס אותו, אם הוא מחפש קיצורי דרך אחרים וסוטר על היד שמושטת אליו.

לא השבתי מיד. נדרש לי רגע להיאבק בעוד התקף חרדה, שפילס את דרכו במעלה הגרון וכמעט גרם לי להקיא על החפתים המהודקים והלבנים של דוקטור שקד. בלעתי את הקיא בחזרה והרמתי את המבט. אני דווקא אוהב כרישים, אמרתי לבסוף וציינתי שכרישים רבים צדים בלהקות, נוטים להימנע מחברתם של בני אדם, ובכל מקרה לא מרבים לתקוף אותם. אחד מבעלי החיים הקטלניים לבני אדם, אם כבר, הוא תנין הים, שטבח בכמעט אלף לוחמים יפנים במיאנמר בתקופת מלחמת העולם השנייה, אבל אף מחפש עבודה לא רוצה שישוו אותו לתנין.

מר פטל, היית רוצה להיות תנין, שאל דוקטור שקד. חיכיתי שוב, לראות אם יציע להפוך אותי לכזה, אבל זה לא קרה. משכתי בכתפיי ודוקטור שקד גיחך. אז למה אתה לא אוהב להיות כריש, שאל. הנחתי את הידיים על הברכיים, שרעדו כמו אחרי הרמת משקולות, ועניתי: כי אני חייב להמשיך לנוע כדי לא לטבוע, ולפגוע כדי להמשיך לנוע. בעיניי זה קיום נוראי, בייחוד שאני, בתור בן אדם, נמצא מעל הכריש בשרשרת המזון. אני זה שמכחיד אותו, שצד אותו בשביל מרק סנפירים או מה שזה לא יהיה. אף אחד לא מכריח אותי לאכול אותו, כי זה מה יש. אני בוחר לעשות זאת, ואני מודע להשלכות הנוראיות של מה שאני עושה.

מעולה, השיב דוקטור שקד, בחיוך רחב שהלחיים שלו בקושי היו מסוגלות להכיל. אז מישהו אחר בקבוצה יהיה הכריש. אתה תישאר בן אדם.

(קרדיט: Annelise Anne, Pineterst)

הייתי מרוצה, כי האמנתי שבתרגיל הבא מישהו אחר ישובץ מחוץ לשתי הקבוצות. נתתי לאנשים אחרים סיבה לדבר אתי, ואפילו לא הייתי צריך בשביל זה ליזום שיחה עם דוקטור שקד ולהתוודות על הרגשות שלי, מה שהיה ללא ספק גוזל ממני את ההמלצה שלו. התקשרתי לאימא והפעם הרגעתי אותה שהכול בסדר, אני מתחיל סוף סוף להבין מי נגד מי ומרגיש טוב. אין סיבה שלא אעבור את ההתנסות הזאת, הרגעתי אותה. אני אעבור ואשיג מאה ואקבל את ההמלצה ואמצא עבודה נורמלית.

בתרגיל הבא אכן שובצתי לאחת הקבוצות, אבל לא הייתה קבוצה נוספת. גם לא הייתה קבוצה שלישית. הייתי בטוח שבכל רגע יבודדו מישהו או מישהי, הימרתי על לי, היא הרי בקושי מתפקדת כרגע, אבל זה לא קרה. הפעם, לא היה כריש. הבטתי בפנים של כולם בעצבנות, לא מבין מה קורה ואם עבדו עלי. אם מישהו מהם שם לב שהתרגיל מתנהל בצורה שונה, הם לא הפגינו זאת. הם עדיין לא דיברו ביניהם, אבל הפעם הם לא נראו עייפים, אלא ממוקדים, כאילו ניסו לא להסיח זה את זה מנהיגה במכונית מרוץ. הבנתי שאני היחיד שלא לקח ברצינות את הנאום של דוקטור שקד על ההמלצה האישית, והתחלתי לשאול את עצמי למה. ידעתי שאני צריך את ההמלצה הזאת, לא פחות מכל אחד אחר כאן ואולי אף יותר. עדיין, נהניתי מכך שאני כבר לא המוקצה בכיתה. הצעתי לדנה מסטיק לפני השיעור. היא הייתה טיפה חשדנית כלפי, אבל הסכימה לקבל אותו. אחר כך לי סיפרה לי שהיא מחפשת עבודה בתחום המכירות, וסיפרתי לה על כמה חֵברות שיושבות בשכונה שאני גר בה, שמגייסות בעיקר דרך סנאפצ'ט. דיברתי כמעט עשר דקות רצופות, והיא לא קטעה אותי. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה זה קרה לי.

המשימה שניתנה לנו הפעם היא למכור ארטיקים, בחוף הים, בקיץ. אפילו לא ידעתי שצריך תכנית עסקית בשביל זה. חשבתי שדוקטור שקד צוחק עלינו. עוד לפני שהספקתי לומר זאת בקול רם,  לי שאלה מה עוצר אותנו מפשוט לקנות ארגז ארטיקים במרכז העיר ולהסיע אותו לים. דוקטור שקד הניד בראשו והבהיר שהרבה אנשים כבר חשבו על הרעיון הזה, ואנחנו צריכים לשכנע את הרוחצים לקנות דווקא מאתנו. גם לאחר שחשבנו על אסטרטגיות שכנוע, התרגיל לא היה קשה מדי. עמר ושון היו אחראים על אספקת ואחסון הארטיקים. דנה הסתובבה בין הרוחצים על החוף ולי הייתה אחראית על הסקר שוק, כדי לוודא שאנחנו תמיד מוכרים במחיר נמוך משל המתחרים. אני הוצבתי בחלוקת פלאיירים בחניונים באזור.

עד כאן הכול טוב ויפה, ואז הגיע שלב ההצגה. כל אחד הציג את עצמו ואת תפקידו בצוות, ופתאום עמר התפרץ. הוא הכריז שנטש את הצוות עם הכסף שהרוויח וירד לחוף הים כדי למכור את הסחורה שנשארה. דוקטור שקד לא התרשם, כבר מאוחר עכשיו, אמר. איך אתה מצפה למכור את מעט הארטיקים שנשארו לך עד רדת השמש. אני צועק כריש כריש, השיב עמר מבלי להתבלבל. הוא פנה לדוקטור שקד: תנסה את זה פעם, תצעק שיש כריש במים ותראה איך כולם נכנסים לפאניקה. הם יוצאים מהמים או משכנעים אנשים אחרים לצאת, ואז שולפים את הסמארטפונים.

אבל אין כריש במים, התערבה דנה בגסות, כאילו חששה לרגע שבכוונת עמר לעשות זאת, כלומר באמת להביא כריש. כמה זמן נראה לך שהטריק הזול הזה יחזיק? עמר, בתגובה, חיכך את הידיים שלו בהנאה ולגלג: כמה שצריך. יש לי שותף, זוכרים? וזאת לא תהיה הפעם הראשונה של דיווחים על כרישים בחופי השרון.

בשלב הזה כבר אין לי ספק שעמר קיבל את תפקיד הכריש. אני הייתי אמור לשמוח, לסגת מקו האש עם השכר הצנוע ששולם לי כמחלק פלאיירים ולא לצפות במה שהולך לקרות בהמשך. ממילא עמר מילא את הנעליים האלה טוב ממני. במקום זאת, אני התמלאתי זעם. לא זעם על שתפס את מקומי בקבוצה, אלא שיצא נגד הקבוצה עצמה, רגע לפני שההתנסות אמורה להסתיים. הוא דפק את כולנו, עשה מאתנו מטומטמים, למרות שנראה שכבר התאחדנו נגד הדוקטור, ולמרות הכול –נראה מבסוט עד השמיים. והוא עוד גרם לי להרגיש אשם כשאני מילאתי את התפקיד הזה. ועוד לפני שאני ידעתי מה קורה, נראה שתקפתי את עמר. קפצתי עליו והוא השיב לי באגרופים. נשכתי לו את הכתף בחוזקה, טעמתי את הזיעה והדם שלו, טלטלתי אותו לכאן ולכאן. לי ניסתה להפריד בינינו. עמר לא היסס והכה גם אותה. היא קמה, בהתה בעמר וקפאה במקום. התעשתי וצעקתי לדנה שאם היא התכוונה בנוגע לטובה שהבטיחה לי, זה הזמן.

עמר חטף בראש, בבטן, בידיים. הוא איבד לפחות שן אחת לפני שלי זעקה שמשהו לא טוב קורה כאן ואיימה לקרוא למשטרה. רגע לפני שקמתי וניסיתי להתנפל עליה, זועם על שאינה משתפת אתי פעולה, דוקטור שקד הפעיל את גלאי העשן שהשפריץ על כולנו מים וגרם לנו להפסיק בבת אחת, להרים את הראש למעלה, ללגום את המים ולהתפכח. הייתם צריכים לראות אותנו באותו רגע. התבוננו זה בזה כאילו ראינו אחד את השני בפעם הראשונה, כאילו הקצנו מחלום.

השאלה שלי אליכם היא איך אני הגעתי לכאן. כמו שאני זוכר, לא נפצעתי, לא דיממתי. אני אפילו לא מתכוון להגיש תלונה במשטרה. אולי מישהו הגיש תלונה נגדי? זאת הסיבה ששמתם עליי את האזיקים האלה? אני אומר לכם, פעלתי ברגע של חולשה. דוקטור שקד התעסק לי עם המוח, כנראה סימם אותי לצרכים אישיים, ועשיתי משהו שאני מתחרט עליו. זה יכול לקרות לכל אחד. אני לא מי שאתם צריכים לרדוף אחריו. אני חזרתי לעצמי. יש לי את הכול מוקלט. גם לדוקטור שקד יש.

לגבי המזרק הזה, אני לא מוכן שתשתמשו בו, בשום פנים ואופן. תרחיקו אותו ממני! אני בסדר! אני בסדר, אני אומר לכם! כבר קיבלתי מספיק תרופות, אני לא צריך תרופות, לא צריך רופאים, לא צריך טיפולים. לא צריך אתכם בכלל! תתרחקו ממני! למה אתם לא מקשיבים לי? למה אתם לא משתמשים במה שאני מציע לכם? אתם רוצים להסתבך אתי? זה מה שאתם רוצים? אולי לא הבנתם מי אני? אני יכול לטרוף אתכם בעודכם בחיים.

כן, עכשיו אתם צורחים. רק היה צריך סנפיר שיגיח מבעד לשמיכה. זה לא מספיק להרחיק אתכם, אה? אין שום בעיה. שום בעיה בכלל. נמאס לי מכולכם. אתם חבורת אפסים, ברגים אדישים במערכת שלא מפסיקה לנצל אתכם, ללעוס ולירוק החוצה. הבאתם את זה על עצמכם, בגללכם המיטה קרסה. בגללכם האזיקים נשברו. עוד רגע תאבדו את זכותכם לדבר אתי, לאחר שהמלתעות יצמחו. מגיע לכם לסיים בתור אוכל של מישהו אחר.

רגע אחד, למה אני עירום?