סיפור קצר, רגע לפני יום הכיפורים
הכוכבים נסתרים הלילה. העננים ירדו תחת לפסגת ההר והאופק מחובק בזרועותיהם האפורות והצמריריות. אני יורדת מהרכבל, ולאחר קול הנקישה החד לא נשמע דבר- לבד קולות הפיצוץ העמומים שבמרחק, ואחריהם הדהוד קריאות העורבים. אני מוציאה את הז'קט שדחפתי בדקה התשעים לתיק ולובשת אותו, מביטה סביב ומשחזרת מהזיכרון את הדרך שבה עליי ללכת.
מבית הקפה עדיין בוקע אורה החלש של הנברשת, הדבר הכי קרוב לאור נרות שאפשר לעשות בשביל לקוחות מבלי לעבוד בחושך מוחלט. זה האור היחיד שנחמה מרשה לניר להשאיר אחרי שעות הסגירה, אחרי שהחיילים מחזירים את המחסומים לכבישים ופנסי הדרך מוחשכים לאורך כל סוף השבוע. היא מפחדת לעלות לכאן בשעות האלה, וגם אני, אבל ניר עצמו נראה כאילו הוא לא מוטרד בכלל. כשאני נכנסת הוא כבר סיים להכניס ולכבול את הכיסאות, להבריק את השולחנות ולהחזיר את הכלים השטופים למקום.
Hurricane 2000 של להקת הסקורפיונס מתנגן ברקע כשהוא חדל לרגע מספירת הכסף הקטן של הטיפים, מרים את מבטו אליי ומחייך חיוך קטן ושטני. גיחוך, הרכנת הראש כלפי מטה והסתערות קצרה הם כל מה שצריך כדי לשכוח לגמרי משכר היום העמוס ביותר בשבוע, שנטוש כרגע על הדלפק. ניר תופס אותי מלמטה ומרים אותי באוויר, שפתיו נסגרות על שפתיי, רגליו מוליכות אותנו באופן עיוור לשולחן הפחות מבוקש מצד ימין.
"כמה?", אני שואלת, ברגע הראשון שמתאפשר לי לנשום.
"שעה וחצי", הוא עונה ומחייך שוב למשמע קולו שלו. לאחר מכן הוא מביט סביב ומרים לעברי את סנטרו, מניח לי והולך לנעול את הדלת הראשית.
"והסיגריה שלך, מתַי?"
"סיגריה, באמת?", הוא מטיח את ראשו לאחור, בהבעת הפתעה גלויה. "מאמי, הלקוח האחרון עזב לפני חצי שעה. השאיר לי וואחד בלגן, אבל נגיד. היה לי זמן לשבת לסיגריה על הבונקרים ולשמוע את סימפוניה מספר שבע".
"לבד?", אני קוראת אחריו כשהוא הולך להביא לי אלפחורס מהדלפק.
"כן, זה לא כזה נורא", הוא אומר תוך כדי פיהוק ומושיט לי את העוגיה, כאילו הוא מאכיל תוכי. "עם המוסיקה וכל הפיצוצים ברקע אפשר לחשוב שחוגגים את יום העצמאות. למה את נראית מבואסת?"
"כי די מפחיד לעלות לפה. כי הייתי צריכה לעלות על הרכבל אחרי שעות הפעילות, להבטיח לעקיבא שאתקשר אליו אחרי שאמצא אותך. כי אין לי מושג מה עושים כאן אם שומעים אזעקה. חשבתי שאתה צריך אותי יותר".
"ברור שאני צריך אותך", הוא מחבק את המותניים וברגע של חוסר מוכנות מתחיל לדגדג אותי, עד שאני כמעט מתפוצצת. "אנחנו כבר לא בצבא, את לא צריכה לדאוג לי. אבל את כבר כאן, הַאם!" החולצה שלי יורדת, ומהטלפון לעקיבא אני כבר שוכחת לחלוטין.
דפיקה בדלת.
בהתחלה אנחנו לא שומעים אותה. הרוח נוטה להידפק על הזכוכיות גם בקיץ, שפנים וחיות אחרות עוברים כאן כל הזמן. זה לא שגם ככה אנחנו שמים לב מה קורה סביבנו. אף אחד לא אמור להיות כאן. גם אם מגיע לקוח אחרי הסגירה, הכבישים החשוכים אמורים לגרום לו לחזור בדרך שבה הגיע.
אבל לא הלקוח הזה. כעבור רגע הדפיקות שלו נהיות מהירות וכבדות יותר. אני וניר קופאים במקום, מביטים אחד בשני, והרגע נשבר. אני ממלמלת כמה קללות בתוך מילה אחת וקמה, דוחפת אותו ממני. מנסה לא לחשוב כיצד אני נראית, אני עומדת ומביטה לכל הכיוונים, אבל האור הפנורמי שסביבי אינו מזהה את האורח הבלתי קרוי. בלית ברירה אנחנו נאנחים ביחד ומתחילים להתלבש, בזמן שהנקישות רק הולכות ומתחזקות.
"סגור!" צועק ניר, בדרכו אל הדלת, אבל הרעש אינו נפסק. ניר מגלגל עיניים, עוקף את עמדת המארחת, הבלתי שימושית בעליל, ופותח את הדלת לרווחה.
בחוץ עומד טנדר, עדיין בהתנעה, ולידו שלושה גברים. ניר לא עוצר, ויוצא אליהם: "חברים, אנחנו סגרנו. מצטערים. פעם אחרת".
בתגובה הם בוהים בו, במשך רגע ארוך. אולי במחשבה שהם לא מבינים עברית, ניר מתחיל לשסות את ידיו אחת מעל השנייה, ואז לסמן איקסים באוויר. זה נראה נורא, ואני רצה אליו. הם פונים כלפינו כשהם רואים אותי ואז גם אני מוצאת את עצמי ללא מילים.
ענן סיגריה גדול קם לעברי, משתלח בי במלוא סרחונו ואחריו עולים האורחים עצמם, מטפסים במדרגות כאילו לא שמעו מילה ולא ראו אותנו. הם ניגשים לדלת, דוחפים אותה קלות ונכנסים פנימה. אחד מהם, גבוה ורחב כתפיים יותר מהאחרים, מסתובב פתאום ומביט הישר אלי.
"חושך בחוץ, כנסו", הוא אומר.
משהבינו ששירות הם כנראה לא יקבלו היום, השלושה בוחרים לעצמם את השולחן שעליו לא מונח התיק שלי בכניסה למסעדה. הם מושכים לעצמם את הכיסאות, מתיישבים ומניחים את הידיים על השולחן. הידיים שלהם מטונפות בעפר, שעבר בחלקו גם לחולצות הפולו הדהויות אותן הם לובשים. הלסתות שלהם שמוטות קלות בהבעה של רעב. הדבר האחרון שאני רוצה כרגע הוא שניר יכנס לשרת אותם, אבל המבט שהוא נותן לי רגע לפני כניסתו למסעדה אומר שאין לו ברירה אחרת.
"זהו, נגמרה ההפסקה?" אחד מהם צועק, ולאחר מכן צוחק בנחירות, כשניר פותח לבסוף את הדלת, משרך את הרגליים לדלפק ושולף שלושה תפריטים בשתי תנועות ידיים. בחור אחר מהחבורה, זה שהעיר לי שחשוך בחוץ, מורה לו לעצור במקום ולהביא זיתים, מכל הדברים. "זיתים", בחור שלישי אומר, ומניד את הראש מצד לצד.
אני ממהרת אחרי ניר למטבח, אומנם באותה מהירות שבה אנשים בדרך כלל ממהרים לשירותים שבדלת ליד, אבל זה לא מספיק. "גם את עובדת פה?", שואל הבחור שבמרכז השולחן. אני נאלצת להסתובב במקום ולחייך אליו, בתקווה שלא יבקש ממני משהו מעבר ללהביא סכו"ם מהמגירה, אבל מוצאת אותו מחייך אלי בחזרה.
"איזו חמודה. בואי, שבי. יש עוד מקום אחד בשולחן".
אני רוצה לחבוט בניר על שנטש אותי כאן אפילו יותר משאני רוצה לברוח מהשלישייה המוזרה הזאת, ולא מרגישה אמינה במיוחד כשאני מנסה לחייך שוב, להצביע לעבר המטבח ולהמשיך ללכת. בדיוק אז ניר פותח את הדלת, בידו שתי צלוחיות עם זיתים כבושים. הוא מניח אותן בין הסועדים וחוזר להביא את התפריטים, בלי לומר מילה או להתייחס אלי.
"אין ארוחה טובה בלי זיתים", אומר הבחור הדברן שבחבורה כשהוא תוחב זית אחד מהערימות לתוך פיו ומוצץ לו את הלשד. "אח, בחור. אין טעם. אין טעם. תחזיר את התפריטים למקום. בערב כזה מה שאנחנו צריכים זה סלט ישראלי טוב, עם שמן זית ובצל. בלי פרמזן וכל השטויות האלה. תביא סלט. תביא קפה שחור. ותביא מלבי, אם יש".
"מלבי!" קרא בשמחה הבחור המזוקן מימינו ומחא כפיים. זה שמשמאל השמיע עוד שתי נחרות שמחה, ואז ניר הודיע להם שאין מלבי בתפריט.
"יש מוזלי, ויש עוגת גבינה עם פירורים".
"זה מלבי זה?"
"לא, אבל זה מה יש".
שתיקה נמתחה לרגע. "עזוב את המלבי. אחרי זה אולי נזמין עוד משהו".
ניר נמלט חזרה למטבח, ואני מיד אחריו. רק לאחר שעברתי את סף הדלת הכבדה אני נזכרת שהשארתי את החפצים שלי בקרבת האנשים האלה בלי שום השגחה, ומשום מה זה מנחם אותי. יש מצב שהם סתם שודדים או ערסים שהגיעו לאכול ולברוח בלי לשלם. אם זה המצב, יש כפתור מיוחד שניר לוחץ עליו ומביא לפה את המשטרה בפחות מעשרים דקות. נוכל לדעת מה הם רוצים מאיתנו וניפטר מהם.
"יש מצב שהם לא שיכורים?", ניר שואל אותי.
"הם טיפסו את כל הכביש העקלקל עד לפה, בחושך. אם הם בחיים- הם בסדר".
"את בטוחה?" הוא שואל ולראשונה אני שומעת פחד בקולו.
כשהשולחן שלהם מוכן, עם מפיות, סכו"ם, כוסות עם קרח ותחתיות נייר עם נוף הררי, לא נותרת לי יותר ברירה. אני מנסה להסתתר, ללא הצלחה רבה, מאחורי דלת הכניסה למטבח. משם אני מנסה להקשיב לשפה שבה הם מדברים, לנושאים, לסיבה שבגללה הם כאן.
כלום. משום מה הם שקטים כמו דגים. אני שומעת את אחד מהם מקיש בסכו"ם, אחר מכחכח בגרונו וברקע נקישות אצבעות על השולחן. הם שם, והם לא מתכוונים לברוח עם הארנק שלי, אבל הם כנראה לא פה כי הם עד כדי כך נהנים זה מחברתו של זה.
ניר מסמן לי פתאום לבוא למטבח, ומניח יד על כתפי. "יש מצב שאת יוצאת החוצה?"
"ממש לא".
"מטחנת הקפה נתקעה. אני כבר עשר דקות על זה, ואני לא יודע מי האנשים האלה, אבל כנראה שהם ישראלים. אם הקפה שלהם יתעכב יותר מדי זמן, הם ישימו לב, ואם הם חושבים שאת המלצרית- זה עניין של זמן עד שהם יתחילו לנפנף בידיים ולצעוק".
"אבל הם לא מדברים ביניהם. אני אפילו לא חושבת שהם רעבים עד כדי כך".
"אז תגרמי להם לדבר, כי רוב הסיכויים שהם רעבים ועדיין לא יודעים את זה".
"אוקי. אתה עומד באמצע הבית. אשתך צורחת בדלת האחורית, אבל ממש צורחת, ברמות של עוד רגע היא מבריחה אותך במטאטא למרתף, ובינתיים הכלב נובח בדלת האחורית. למי אתה ניגש קודם?"
דממה. כולנו מביטים אחד בשני.
"לכלב, מן הסתם. הוא ישתוק ברגע שיכנס!", אומר הבחור הדברן, שנקרא סאלח, מסתבר, תוך שהוא מטיח כפות ידיו בשולחן ושואג בצחוק. אני לא צוחקת, אבל עומאר מחייך בנימוס ומגניב מבט נוסף למטבח. ג'מיל, מצדו, נוחר מספר פעמים ומפטיר בחיוך עקום: "הנביחה החזקה בעולם מגיעה לעוצמה של 113 דציבלים. בכי של תינוק מגיע לאיזה 110. אני במקומך הייתי משתיק את האישה כדי שהתינוק לא יתעורר".
אנחנו יושבים פה יחד קרוב לרבע שעה. ניר כבר הגיש את הסלט, ובריצות התכופות שבין הזרמת הבלסמי והויניגרט הוא ממשיך להישבע שהקפה עוד דקה אצלנו. אני מתחילה להרגיש רע על שגרמתי לו להבטיח לתת לי את כל הטיפ. הוא לא רק נראה לחוץ ועצבני, אלא דואג. כשהוא מביא לשולחן את הקערות, קיסמי השיניים וסלסלת הלחמים הוא נשען על כתפי שוב ושוב, כאילו מתכונן לרגע שאתפוס את כף ידו ואשרוט אותה בציפורניי לאות "קח אותי מכאן, או שהאנשים האלה ייאלצו להציל אותך ממני". זה לא קורה. שנים של עבודה כנציגת שירות חינכו אותי לשבת בשקט ולחייך באמפתיה גם אם אני לא מקשיבה ורק רוצה לקום, ללכת ועל הדרך להטיח באנשים מה אני באמת חושבת עליהם.
ברבע שעה הזאת למדתי שסאלח הדברן ועומאר האידיוט הם אחים, גרים ביישוב באזור שמעולם לא שמעתי עליו. ג'מיל החכם והישנוני גר בפקיעין, והוא לא קרוב משפחה. איך הם מכירים? "סיפור ארוך", הם אומרים לי, ולמרות שיש לנו לכאורה את כל הזמן שבעולם – לא מספרים.
אני נאלצת לספר להם פרטים בסיסיים אודותיי, השם שלי, העובדה שאני לא מלצרית, הרקע להיכרות שלי ושל ניר בצבא. הם חושבים שאנחנו חמודים ביחד. בא לי לספר להם עד כמה היינו חמודים רגע לפני שהם דפקו בדלת. במקום, אני ממהרת לעזור לניר שנכנס מבעד לדלת ונאבק עם הקומקום והכוסות הקטנטנות. ליד כל לקוח אני מניחה צנצנת קטנה עם שלוש קוביות סוכר (תיירים אוהבים לצלם תמונות של הצנצנות, האורחים שלנו פחות מתרשמים) ומביאה לשולחן ערכת שחמט ישנה. עכשיו נשארה השאלה של מי ישחק מולי.
אני מניחה את הערכה מול סאלח.
למרות שהוא מבין שההזמנה אינה מיועדת לו, עומאר פותח את הקופסה ומתבונן בהתפעלות בחיילים המגולפים מעץ וצבועים בלקה. סאלח סוטר לו על כף ידו ומבלי להביט בעיניו, דוחף לעברו את עוגת הגבינה שהוזמנה לקינוח. עומאר משפיל את מבטו, אך סאלח עדיין לא מנסה לנחם אותו – ותחת זאת מבקש מניר צלוחית נוספת של זיתים.
הוא לא שחקן מי יודע מה. תחילה הוא שולח את הרגלים והפרשים שלו קדימה, מנסה לאיים עליי בשח עם הפרש והרץ. אני מתחמקת בקלילות ושולחת את המלכה כל הדרך לשורה השלישית אצלו. הוא מצריח את המלך והצריח ומאבד כך את המלכה. שוב הוא מנסה לשלוח אחר המלך שלי את הרץ, אבל בעוד היד שלו עומדת באוויר ג'מיל מניד נחרצות בראשו.
"מה לא? היא השאירה אותו חשוף שם. סליחה, נשמה".
"היא תאכל אותך חי עם החייל ברגע שתיתקע ליד המלך. תחסום אותה עם הצריחים", מורה לו ג'מיל בערבית, הפעם הראשונה שבה נשמעת אותה שפה בשיחה.
"אני מסתדר!" מוחה סאלח בערבית ומניח את הרץ על המשבצת.
ג'מיל נאנח, מניח את מרפקיו על השולחן וקובר את ראשו בין ידיו. מתוך אותו מקום בלתי נראה הוא מסנן בייאוש: "יש לך שבע דקות בערך, סאלח. תחשוב איך אתה מנצח מהר".
המלים הללו מוציאות אותי לפתע מריכוז. לא ידעתי שגם ללקוחות שלנו ישנה מגבלת זמן, קצרה יותר משלנו. לפתע התמלאתי תקווה. ראיתי בעיני רוחי כיצד הם קמים בבת אחת מכיסאותיהם, מלקטים את חפציהם במהירות מהשולחן ומשליכים שני שטרות של 200 שקל על הדלפק לפני שהם מושכים את דלת הכניסה ונעלמים לנצח בתוך הטנדר הדוהר. זה ישאיר לניר עשר דקות רגועות לשטוף את הכלים שלהם ולספור מחדש את המזומנים לפני שנחמה באה לאסוף אותנו.
בפועל עוברות חמש דקות. אני ניצחתי. שח-מט בפינה הנידחת שבה סאלח השאיר את המלך שלו אחרי ההצרחה ואחרי שהסתערתי עליו עם מלכה, רץ וחייל במאסף, ואפילו טרפתי פרש וצריח. הוא נוהם בתסכול, שפתיו חשוקות, אבל לא מפקפק בניצחוני. תחת זאת הוא מושיט ידו ללחיצה. אני מושיטה את ידי ולוחצת, לחיצה שמתגלה כארוכה משתכננתי.
"אתם באים?", שואל סאלח, הפעם בעברית.
ניר, שבדיוק היה בדרכו חזרה למטבח, עם ערימת כלים, מסתובב על מקומו ומתבונן בו בבלבול. "סליחה?", הוא שואל.
"אתם נחמדים, אתם. בואו איתנו למטה", הוא מושך בכתפיו.
אני מצחקקת במבוכה, הפעם לא בהעמדת פנים. אלוהים ישמור. אני מנסה להישמע נעימה ככל האפשר כשאני משיבה "תודה רבה על ההזמנה, אבל כבר יש לנו טרמפ והוא מגיע אוטוטו".
"מה זה אוטוטו?"
"פחות מעשר דקות", אומר ניר, בקול גבוה, כאילו השיב לאדם לקוי שמיעה. הלכה ההצגה הנחמדה בשביל הטיפ הגדול.
"זה לא יספיק", ממלמל ג'מיל ומטלטל את ראשו כלפי מטה.
"ג'מיל צודק, כדאי שתבטלו את הטרמפ כבר עכשיו", ממשיך סאלח, מצביע אנה ואנה. "אתם לא רוצים לדעת מה יילך פה עוד חמש דקות. טוב, בעצם אתם רוצים כי זה אחלה צילום לפייסבוק, אבל לא היינו רוצים שתיפגעו תוך כדי".
הפעם אני שואלת: "על מה אתם מדברים?"
"ההר, נשמה, הוא נופל עוד חמש דקות", פורש סאלח את ידיו לצדדים, כמו מסביר את המובן מאליו. "לקח לנו כל אחר הצהרים, ודי הרבה ציוד שאני השגתי, לוודא שלפחות הפסגה תיפול כמו שצריך. אתם לא קשורים לזה. אין סיבה שתהיו פה. בואו איתנו למטה והכול יהיה בסדר".
אני מסתכלת על ניר ורואה שהצלחות המלוכלכות מעולם לא עשו את דרכם למטבח. הוא השעין אותן בחצי דרך על הדלפק, וכעת הוא בוהה בסלאח בפה פעור מעט, חסר מילים.
היד המזיעה של סאלח מניחה בינתיים לידי. הוא בולע את רוקו ונראה פתאום נבוך, כאילו אמר הערה גזענית מבלי לשים לב. "הייתי כנראה צריך להודיע לכם כשנכנסנו, שאוטוטו אין בית קפה. מצטער, חברים", הוא מושך בכתפיו.
הפעולה הבאה של ניר היא לדחוף קלות את הצלחות ואז לגשת לסלאח בכמה צעדים מהירים ולתפוס אותו בצווארון.
מבלי לחשוב פעמיים, עומאר קם, ניגש לסאלח, שולף אקדח קטן מהחגורה של אחיו ומכוון אותו לרקה של ניר.
"וואו, מה זה אין לנו זמן לזה", ממלמל ג'מיל, שקם ממקומו ומתחיל לנוע במהירות לעבר היציאה, כמו ילד שגורש מהמטבח ללא ארוחת ערב. הוא פותח את הדלת ומדלג לעבר הטנדר. עוד רגע והיה כנראה נוטש את חבריו מאחור כאילו שכח שהם שם.
"הוא צודק. תישארו פה אם אתם רוצים, סתם חבל לנו עליכם", אומר סאלח ומרים את ידיו לאות כניעה, מה שלא גורם לניר להרפות ממנו.
"זה לא מצחיק", אומר ניר ומרים את ידו לאגרוף, שאני קמה ועוצרת ברגע האחרון. דממה משתררת בחדר, ופניי ממוקדות באלה של סלאח.
"הוא דובר אמת", אני אומרת לבסוף. אי אפשר לטעות בהן: היהירות, הצדקנות, האשמה, החרטה. הוא מתחרט שהזהיר אותנו.
"את שמעת אותו, נעמי?! הוא אומר שהוא ושני האפסים האלה יורידו את ההר בעוד פחות מחמש דקות…"
"שלוש, כבר", מתקן עומאר.
אני מוצאת את עצמי סוטרת ליד של ניר שאוחזת בגרונו של סאלח. "בוא", אני אומרת, וממהרת לאסוף את הארנק והג'קט מהשולחן לפני שאני רצה לדלת הכניסה.
ניר הולך אחרי, אם כי בצעדים אטיים יותר. "את לא רצינית, אפילו לא שטפתי כלים, לא ספרתי מזומנים, הרצפות מלאות בטביעות רגליים…"
אני פונה לעומאר ולפני שהוא מספיק למחות, לוקחת מידיו את האקדח ומצמידה אותו לחיקי. אין טעם להעמיד פנים שאני יודעת איך להשתמש בו, אבל זה לא אומר אומר שאני צריכה להישאר לחלוטין חסרת אונים. ביד שנותרה לי אני תופסת בזו של ניר ומושכת אותו לטנדר. הוא נגרר אחרי, במהירות אך בחוסר רצון גלוי.
"תחשוב על זה כמו בדרום אמריקה", אני נאנחת, מעבירה את היד השנייה לגונן על האקדח ברגע שאני מתיישבת במושב האחורי. סאלח רוכן אליי מקדימה.
"ידעתי ששווה להציל אותך", הוא מחייך בנבזיות.
עומאר מפנה אז את ראשו לניר, ומציין בנימוס: "אהבתי את האוכל".
אני מתעלמת מהשאלות של סלאח בנוגע למה אעשה עם האקדח הטעון אחר כך, ומתרכזת בדרך. אנחנו אכן יורדים למטה, עד כמה שקשה לומר זאת בוודאות בערפילים שהשתלטו על מורדות ההר. הטנדר יציב, למרות המטען הרב שמקרקש באחורי הרכב. אני מעדיפה לא לשאול מה יש בו. מוטב לא לדעת יותר מדי.
"זה היה רעיון שלכם?", אני שואלת לבסוף.
"נשמה, את לא קוראת עיתונים? זה היה הרעיון מלכתחילה", סאלח חובק את ידו סביב המושב הקדמי, סמוך לעומאר הנהג, ומגחך. "כל הזמן דיברו על פצועים ועל גבול, והנה אנחנו".
"בחייאת רבאק, על מה אתה מדבר?" שואל ניר, הפאניקה בקולו הפכה אותו ללחישה מסוננת.
"על המלחמה, אחי. שים 100, עומאר, אל תפחד. מורדים שם הורגים את האחים שלנו, אחי. לא היתה לנו הרבה ברירה. היינו חייבים לחסום את הגבול, אז אילתרנו עם מה שיש. ככה וככה קילוגרמים של חומר נפץ, כמה שעות שהפטרולים פה מצומצמים יחסית…"
פיצוץ ראשון נשמע, במרחק לא גדול מעלינו. התלווה אליו קול נפץ זכוכיות, וניר עצם את עיניו בחוזקה. אזני התחילו לצלצל, ונביחות כלבים נשמעו מכל עבר. סלאח התנפל על ההגה וצרח על עומאר לשים גז.
ג'מיל טלטל את ראשו וסינן בערבית: "אתה לא תספיק".
"חבל, זה גם הראש שלך!" קרא לעברו סלאח, והניף ידו לשלום כלפי מעלה. "אחרי העיקול הזה אנחנו נהיה בסדר, לא לחלוטין מחוץ לטווח הפיצוץ אבל הסלע הגדול אמור לספוג את רוב המכה".
"אני יודע, סלאח. אני תכננתי את זה".
פיצוץ שני נשמע. הכאב באזניים נהיה בלתי נסבל וכולנו הרמנו לפחות יד אחת מעל האפרכסת. בתזמון מושלם, לפחות למראין עין, נשמע גם צליל אזעקה. ג'מיל לידי גלגל את עיניו ונחר שוב בבוז. "הפיצוץ מושך את תשומת הלב שלהם, תתעלם", הורה בקול.
"אני בספק אם המדינה כולה יכולה להתעלם ממה שקורה פה עכשיו! אמרת שזה יהיה פיצוץ שקט!"
"מפולות סלעים. גשר מעריב היה רועש יותר".
אנו חולפים ליד הסלע הגדול שסאלח ציין קודם לכן. זאת למעשה פינה של צלע ההר, עבה כמו שכבת בטון ורחוקה מספיק מהכביש כדי לא להתמוטט עלינו ברגע שתספוג את המכה. דעתו של עומאר מוסחת בינתיים מדברים אחרים: הכלבים, השפנים והציפורים ששועטים במורד ההר מבלי להתייחס או לשנות את נתיב מנוסתם בהתאם לרכב הדוהר. הוא מצליח לנווט ביניהם עד לפינה הבטוחה במיומנות מעוררת השתאות, ואז נראה שהחושך מתחיל להכריע אותו. פעמיים הוא סוטה מהפס הצהוב, פעם אחת מספיק את הפנייה ברגע האחרון לפני שכולנו מושלכים מהצוק.
ברגע שהוא מוסח, גם סאלח מאבד את שלוותו. בלית ברירה הוא לא מסתפק בפנס-תיירים שהביא איתו ומוריד אפליקציה לסארטפון, מנסה באופן נואש להאיר את הדרך שפנסיהּ, בהיעדר חוטי חשמל, קרסו בזה אחר זה. ג'מיל, לעומת זאת, נראה ממוקד אף יותר מכפי שנראה קודם לכן. הוא מתריע על כל פנייה לפחות כמה רגעים בטרם אנו מגיעים אליה, ויודע היכן נמצאים השוליים ואיפה נמצאת התהום.
אני חושבת לעצמי שזה יכול להיות רגע מצוין לברוח.
רגע לאחר מכן אני חושבת: זה רעיון טיפשי. אין לנו סיכוי להשלים בריצה את מה שהרכב הזה עושה בכמה שניות, ואנחנו לא בדיוק בסיטואציה שבה נוכל לשרוד את מה שהולך שם בחוץ. מצד שני, אני עדיין לא בוטחת באנשים האלו. אני לא יודעת באמת מה התכניות שלהם, ומה ירצו לעשות איתנו ברגע שנרד מהרכב. יש מצב לא רע שהמוות שנמנע מאיתנו בפסגת ההר יחזור לבקר בעמק שמתחת. פתאום אני שומעת אנקת כאב מכיוונו של ניר, ורואה שנעצתי את ציפורני הארוכות עמוק בברכו השמאלית.
אני מרימה בזהירות את אחת הציפורניים ומצביעה לעבר הדלת שלידו.
ניר מביט בי עוד רגע, ואז מהנהן. אני תופסת שוב עם כל אצבעות היד בברכו. זה עוד לא הזמן.
הזמן המתאים מגיע רק כשאנחנו במורד ההר, בפנייה לעבר הכביש הראשי הארוך והשומם. שוב נשמעת אזעקה, סירנה עולה ויורדת כמו גלים של ים שורץ כרישים, מלחיצה עוד יותר מהירי שעליו היא אמורה לבשר. אני נצמדת בחוזקה לניר והוא דוחף את הדלת. שנינו נופלים החוצה, ואני מתגלגלת עליו לפני שהנפילה נעצרת באחד השיחים, נאלצת להפקיר את התיק שלי ברכב. ספק אם הנפילה הזאת תגרום לנחש כלשהו לצאת מהמחילה, אבל אסור לקחת סיכונים. אני קמה בקפיצה ופתאום מרגישה את האקדח בכיס הפנימי של הג'קט. הוא עדיין שם.
אנחנו מתחילים לרוץ לפני שהאורות הגבוהים של הטנדר שוטפים אותנו. ניר מזנק לתוך החורש שבמורדות ההר ואני באה מיד אחריו. אם הלקוחות לשעבר ניסו לירות עלינו, כנראה פספסנו את זה בעקבות הירי מהצד השני. קול פיצוץ עמום נשמע בשמיים, מאותת שכיפת ברזל בצפת נכנסה לפעולה. בפלאפונים שלנו יצטברו עוד רגע עשרים שיחות שלא נענו, מההורים והחברים שישאלו אם מצאנו מקלט בזמן ואוטוטו גם מנחמה- שתגלה שההר עליו ממוקם בית הקפה שלה נעשה קירח פתאום. בעצם, יש מצב לא רע שנחמה עומדת כאן, לצדי הכביש, שפופה ליד הרכב ומגוננת על ראשה בידיה.
יש רק צליל אחד שמתנשא כעת מעל לגובה הפיצוצים, האזעקות המתחדשות ומפולות הסלעים. זה צליל סירנה חזק, של אמבולנס או של ניידת משטרה, והוא מגיע מכיוון הכביש. אנחנו רק הולכים ומתרחקים מהכביש, ואני רוצה לצעוק לניר שיכול להיות שזה לא דבר טוב. העזרה נמצאת שם, ואנחנו רק הולכים מתרחקים ממנה, רצים כל עוד נפשנו בנו כשאנחנו מדממים משריטות ומחתכים.
האזעקה סוף סוף פוסקת, וגם מפולות הסלעים, אבל קולות הירי לא. הם רק נעשים קרובים יותר ויותר, ודווקא אז ניר עוצר ומסתובב אליי. אני יודעת כי פתאום הוא חדל מלהתנשף.
"הם יורים לעבר הניידת", הוא צועק.
"הם?!"
"לא באמת חשבת שהם באו לפה עם אקדח אחד, נכון?"
"פאק", אני עוצרת ורוכנת רגע כדי להסדיר את הנשימה, לא בטוחה מה לעשות. "הם רדפו אחרינו בכלל?"
"אני לא יודע, אבל עובדה שהם רודפים אחרי הניידת. את שומעת איך הצופר נחלש?"
"כן".
"תביאי לי את האקדח".
אני לא זזה. "אתה לא ירית אף פעם מחוץ למטווח".
"זה סוג פשוט יחסית. אני אסתדר. איפה את עומדת? אני לא רואה אותך".
במשך עוד רגע יקר מפז אני לא אומרת דבר, לא מושיטה ידיים. ניצלנו כבר מזמן. אנחנו יכולים להישאר כאן בחושך עד הבוקר, למצוא צמרת עץ או קרחת חשופה בלי חזירי בר ודבורים. סאלח התכוון למה שאמר – הם מעולם לא התכוונו להרוג אותנו. סביר להניח שהם כן יהרגו את האנשים בניידת, אבל מסיבות שלא קשורות אלינו. אני לא רוצה שניר יצטרף ברגע האחרון לרשימת ההרוגים.
"מאמי, איפה את?", ניר שואל שוב.
שוב קולות ירי. תכופים יותר, קרובים יותר. מתנהל קרב, במרחק של מטרים ספורים מאיתנו לכל היותר. הוא כולל חילופי ירי. גבר צורח בכאב ויש עוד קול, של נפילה על הקרקע. כבדה ככל שתהיה, הנפילה הזו מהדהדת כעת בכל רחבי העמק ולתוך ההריסות, אבל זו עדיין רק נפילה אחת. ויש שלושה מהם.
"ניר, זה לא הקרב שלנו".
"תביאי לי את האקדח", אני שומעת את העשב היבש מתפצח תחת צעדיו. "אני יודע שאת מפחדת, מאמי, אבל זה כן הקרב שלך. אין לך איך לברוח מזה, גם אם תישארי בחושך לנצח נצחים, גם אם תכווני את האקדח לעברי עכשיו".
אני יודעת שהוא לא רואה אותי, אבל אני אכן מחזיקה את האקדח בידי. הקנה אומנם מופנה כלפי מטה, אבל הזרועות ישרות ודרוכות, רועדות בחוזקה.
"אני צריך את האקדח עכשיו. אנחנו עוד עלולים להיחשב למשתפי פעולה של החבר'ה האלה כשיתחילו לחקור את האירוע. לא יעזור שברחנו להם מהאוטו. אנחנו שקועים בזה עד כאן, ואם היית רואה אותי היית יודעת שזה כבר עמוק מדי".
מבלי להיות שלמה, ובהרגשה שמדובר לחלוטין בצעד הלא נכון, אני מסובבת את קנה האקדח בשתי ידיי וצועקת "הוא כאן, הוא כאן. תהיה זהיר. אנחנו לא באמת יודעים מה הולך שם".
איך שהאקדח נחטף מידי וצלליתו של ניר נעלמת בחשיכה אני מתחילה שוב לדאוג, שלא לדבר על להתחרט. הצעד הנכון היה לחכות שהם יעשו טעות, לא לבצע אחת כזאת בעצמנו. אקט הגבורה הטיפשי של ניר עוד עלול לעלות לו בחייו, והעמידה העוד יותר מטופשת שלי כאן באוויר הפתוח בוודאי לא עוזרת. אני צריכה לחשוב.
"ניר נתנאל. אני עובד פה, למעלה".
שנתיים של זוגיות הספיקו לי כדי לדעת מתי ניר מפחד. הוא לא. קולו רם ויציב, נישא מעל האוויר העומד ורהוט למרות ענני האבק. חילופי הירי נפסקים, אבל הצרצרים עדיין מצרצרים, העשב עדיין מתפצח, האדמה הולמת תחת מגפיים כבדים. האנשים שמתרוצצים בשטח עדיין נמצאים שם, עדיין מתואמים זה עם זה, וגם עם ניר.
אני מוצאת את עצמי מחבקת את מרפקיי, מרגישה צינה חודרת תחת הג'קט ומפלחת את עצמותיי. אוטומטית אני רוכנת תחת לצמחייה הנמוכה, מחרישה את נשימותיי הכבדות. מבטי נישא לשמיים, היכן שאת אורו הנצחי של בית הקפה החליפו הכוכבים. כל כך הרבה כוכבים.
האם הוא החליט להציל את עצמו, ולהשאיר אותי מאחור? או מצא את האנשים בניידת לאחר שהכול כבר נגמר? אני מנסה לנשום עמוק ולומר לעצמי שזאת בטח האפשרות השנייה, פולנייה פסימיסטית שכמותך, כשהירי מתחיל שוב. אני מכסה את האוזניים, כי כואב, ושוב ירייה, ירייה, מישהו צורח. מישהו נופל. מישהו מפסיק לצרוח. גם הפעם זה גבר.
אני לא רואה אותו משאיר אותי כאן, אבל לא מסוגלת להישאר פה בעצמי. אני מוציאה את המרפקים מבין הצלעות, מניחה אותם על הקרקע – וזוחלת. זו זחילה ארוכה, מפה לכביש. אני מנסה להיות שקטה ככל האפשר, כלומר להיזהר ממגע עם אבנים חדות, קוצים וסרפדים. לא תמיד אני יודעת שהם שם, והכאב המלבן צורב לתוך החתכים הפתוחים. אני נושכת את השפתיים וממשיכה הלאה, במשך דקות ארוכות, עד שנדמה לי שאני שומעת צליל מנוע בהתנעה.
רק עוד קצת, אני חושבת, לראות אם זה הרכב הנכון. האורות בולטים מאוד בחשיכה אבל אין לי שום דרך לדעת מה עומד מאחוריהם, עד לרגע שבו אני מזדחלת מתחת לאותו שיח קוצני ונאנקת לחלץ את עצמי לעבר תעלת הניקוז שבצד הכביש. את קול דריכת הנשק שנשמע אז, קרוב אלי, בלתי אפשרי לפספס.
אני ממצמצת מספר פעמים אבל לא מצליחה לראות מי נמצא שם, מרחק מטרים ספורים ממני. אני עומדת להזדהות אבל אז חוזרת בי, כי זה יכול להיות הבוס של הנוסעים בטנדר, ויכול להיות אחד מהטובים, שחושב שנמלטתי יחד איתם. בכל מקרה, יהיו לי הרבה הסברים לתת. אני לא זזה. גם הוא לא פוסע אל תוך אור הפנסים הגבוהים. הוא שואל במפורש לשמי. אני לא עונה.
קול רכב נשמע שוב, במרחק קצר מאיתנו. האדם שמאיים עליי נדרך לרגע, נראה מבולבל. הרכב שמתקרב אלינו נעצר. הוא לא מכבה את הפנסים. תחת זאת החלון נפתח בקול חריקה וקול אישה מבוגרת זועק "מה לכל הרוחות קורה כאן?"
זאת נחמה. אני נותרת שקטה לרגע, לא בטוחה מה לעשות. אז האדם שנמצא שם מתחיל לצעוד לעברה, ואני קופצת מבין השיחים ומנסה לרוץ לעבר דלת הרכב. "תסעי מפה!", אני צועקת.
עוד קול ירייה אחת. הפעם אני זאת שנופלת.
צבע חאקי. זה הדבר היחיד שהספקתי להבחין בו לפני שנפלתי ואיבדתי את ההכרה. כשאני קמה, אני כבר לא מבוהלת. אני יודעת בדיוק היכן אני. מבט אחד מסביב מראה שגם ניר נמצא שם, לידי, ממתין. אני מנסה לקום ולראות מה לא בסדר, אבל כאב חד מפלח אותי בכתף, ולאחר מכן בכל הגוף.
ניר נדרך. כשהוא מביט בי הוא מגחך. "הי", הוא אומר בשקט, ואני משיבה "הי" במבוכה. שוב אני מתבוננת מסביבי. הלקוחות לא נמצאים פה איתנו. לא שיש להם מקום. הסירחון המוכר של רכבים צבאיים, כמו תמיד, כן כאן.
"מה קרה פה?", אני שואלת לבסוף.
"בקטנה? הם חושבים שהם ירו על ניידת, בעצם הם ירו על אמבולנס צבאי", הוא נאנח ונשען עם ראשו על דלת הרכב. "אבל הם היו חכמים. השאירו את הרכב מחוץ לטווח הפנסים והתפזרו. כשאני הגעתי הם הצליחו להפיל את עומאר, אחרי זמן די ארוך מצאו גם את ג'מיל. הוא בדיוק הסתכל עליי, עם האקדח ביד, כשהנחלאווי הגיח מהצד וירה לו ברגל. הוא לא התנגד למעצר".
"הוא פה?"
"בקדימה של האוטו".
"אלוהים אדירים. איפה נחמה?"
"השאירו חייל לשמור עליה בחוץ. לא נותנים לה לזוז עד שיכריזו חזל"ש".
"אתה אמרת להם שסאלח שם?"
ניר לא משיב, מבטו מרוחק.
"הוא לא התכוון לפגוע באף אחד, את יודעת", אמר לבסוף, קולו רפה וכמעט גווע. "ג'מיל לא הבין למה הם עצרו בכלל בבית הקפה, למה סאלח הציע לנו לרדת למטה, למה לא חשב מה לעשות איתנו כדי שלא נלשין עליהם. התכנון המקורי הרי היה לנטוש אותנו שם כשהכול מתמוטט".
אני שותקת.
הוא נאנח: "היית צריכה לראות את המבט של ג'מיל כשעצרו אותו, הוא נראה כל כך מיואש, מאוכזב. עוד רגע והוא היה עושה פייס פאלם".
"עובדה שהוא והחברים שלו רדפו אחר הניידת".
"פאניקה. הם חשבו שעלו עליהם. רגע אחר כך הם התפזרו, כשהבינו שהפעם יש פה חיילים, שאולי חושדים בחדירת מחבלים".
"ניר, אמרת להם שסאלח עדיין בסביבה?"
בתגובה, ניר מטופף באצבעותיו על צדי הגוף שלו. האקדח לא עליו, מן הסתם החיילים ביקשו לקחת אותו. "אני לא חושב שהיה לסאלח אחד אחר", הוא אומר וכעבור רגע מוסיף "והוא נתן לך את שלו, בלי להתנגד בכלל. הוא היה יכול להתנגד".
"ג'מיל ידבר, אתה יודע".
חובש נכנס לפתע לאחורי הרכב. הוא מחייך בביישנות ומבקש לראות את הפצעים שלי. שכחתי מהם לגמרי. איפה שנכנס קליע גומי היתה כעת תחבושת גדולה, שהקיפה את כל השוק השמאלית שלי, המכוסה כעת ברדיד רופף של נייר. את הג'ינס שלי אני לא רואה בשום מקום, כנראה הצטרף לתיק שאבד בדרך. ניר מגחך ומסתובב ואת השקט שמשתורר קוטעים מעת לעת רק רעשי מכשיר הקשר וקריאות החיילים שבחוץ.
עוד חצי שעה עוברת. נחמה מתגנבת לרכב ושמחה לראות ששנינו בסדר. היא נושקת על הלחי של ניר, מלטפת אותי בחיבה ומתחילה ישר לדבר על הזמן שהעבירה בהמתנה למענה אצל חברת הביטוח. העובדה שהקווים קרסו לחלוטין לא מעניינת אותה. היא ממשיכה להתקשר שוב ושוב, גם לאחר שהתייאשה מהשיחה איתנו, ורק כשהסוללה כבר קרובה להיגמר מציעה שנשתמש במכשיר הגוסס כדי להודיע להורים שלנו שאנחנו בחיים.
עוד חצי שעה עוברת. אדם נוסף מצטרף אלינו. הוא מבוגר מכל השאר, מקריח, בעל משקפיים, סרן. הוא פונה ישירות אלי, מבלי לברך לשלום או להתנצל על שירו בי. "היה פה מחבל שלישי?", הוא שואל.
אני אומרת לעצמי שג'מיל ידבר, גם אם אני לא אעשה זאת. אני אומרת לעצמי שמוטב להשאיר זאת לג'מיל, שלא בדיוק חייב את חייו לסאלח. ג'מיל עשה עבודה כל כך טובה בלתכנן איך לפוצץ את ההר ולצאת מזה בחתיכה אחת, וסאלח חירב הכול. ג'מיל גר בפקיעין, שזה לא קרוב. הוא אפילו לא קרוב משפחה. הוא בטח הולך לשתף פעולה עם השב"כ ולפתוח פה ענק על סאלח וכל זקני העדה, או ווטאבר, ששלחו אותו לבצע את הטירוף הזה. אני אפילו לא מחבבת את סאלח. לא אכפת לי בשיט מה יקרה בהמשך.
אבל לג'מיל אכפת, וגם לסאלח. ודאי שאכפת להם מאחיו הביולוגי של סאלח שנהרג. ודאי שאכפת להם זה מזה – הם הרי אחים. ג'מיל לא הולך לדבר, לעולם. אני יודעת.
הנה מה שהולך לקרות. אני מספרת לו מי זה סאלח ואיך הוא נראה. הם יוצאים לסריקות ומאתרים אותו, בסופו של דבר. יהיה משפט סוער, יהיה פרויקט שיקום של ההר ופעילות פינוי הפצועים מהקרבות תוגבר יותר מאי פעם. גם אנחנו נהיה חלק מכל זה – אנשים ישאלו איך עובדי בית הקפה ידעו לרדת מההר בזמן. חשדות יתעוררו.
אני לא מספרת על סאלח, וכל מה שיש לו זה שני פסיכים שניסו לבצע עוד מתקפה על רכב בצפון. גם אם ינסו לקשר את זה לפיצוץ, הם לא יגיעו לא ליוזם שמאחורי הפרויקט, לא למימון ולא למקור חומרי הנפץ. זה יהיה עוד סיפור על מזל מטורף של שני מחבלים חמומי מוח שבאו לשתות קפה שחור לקראת הסגירה, התיידדו עם עובדי המקום ורצו לחגוג את כניסת השבת בירי על אמבולנס. תוך כדי, ההר התמוטט- במה שנראה כמו יד מכוונת של טרור מאורגן יותר. אולי דאע"ש, אולי ג'בהת א-נוסרה, לא חסרות אפשריות. אנחנו, הישראלים בקו האש, נבהלנו, ברחנו ורצנו.
סביר להניח שהחיילים מעולם לא ראו את האקדח הטעון של ניר. טוב מאוד.
"לא, הם היו רק שניים", אני אומרת.
מליצה 