שיניים קהות

סיפור קצר שנולד בתור תרגיל דמות

אני מנווט את דרכי באטיות בין המכוניות העוצרות בצפיפות סמוך לשולי המדרכה. מאיץ קצת ושוב עוצר, מחכה שהרכב שלפני יתמקם באדום לבן ואז מתניע מחדש ושוב נוסע. האוטו של ראובן אטי כל כך. אני לא מאמין שעכשיו אני צריך לשמור עליו בחיים למשך שבוע. אני מעדיף כבר לשמור על ראובן אי שם באומגות של דרום אמריקה.

טוב, זה היה קצת לא במקום. תמשיך לנסוע.

ראובן היה יכול לנצל את שני החברים המלייאנים שלו בשביל להשיג כסף למונית לשדה התעופה. הוא ממילא לא רצה לנסוע איתם מלכתחילה, עד שהבין שנסיעה בשלישייה מוזילה לו את הביטוח הרפואי בעשרות אחוזים. ידעתי את זה כבר קודם, ודי ראיתי את זה מגיע כשהם יצאו להסתובב בדיוטי פרי והוא העמיד פנים שנורא בא לו פתאום שווארמה.

בפועל הלאפה ישבה לו בידיים משהו כמו עשר דקות, בזמן שהוא הרביץ לי נאום על כמה הוא גאה בי. אחי, אתה גיבור. לא מכיר אף אחד אחר שהמשפחה שלו חשובה לו כל כך, ששנייה אחרי השירות הצבאי המחרפן בהיסטוריה מוכן כבר להתחיל להרוויח כסף. אתה פאקינג סוס, אחי.

בוקר טוב, פקקים.

לא נורא. אני לא עובד עדיין. צריך רק לפלס את הדרך לדירה וללכת לישון עד הצהרים, כמו מלך. נראה לי שמחר אנסה שוב לחפש עבודה, אולי משהו אחר הפעם. לא קניונים, לא מלצרות. נראה לי שאנשים מעדיפים בנות בתפקידים האלה.  אולי שירות לקוחות. כל דבר שהוא לא אבטחה. די, חלאס.

אין דיבורית באוטו של ראובן (ברור, למה שתהיה? זה ראובן) וכשלאה מצלצלת אני לא כל כך יודע מה לעשות. אין לי כסף לשלם קנסות עכשיו, כוסאמק. למזלי התנועה לא זורמת מי יודע מה, וזה יימשך ככה לעוד כמה דקות טובות. אני מניח את הפלאפון על הברכיים ולוחץ על רמקול. זה לא נורא נחמד מצדי, אבל השאלה הראשונה שלי היא אם קרה משהו דחוף.

בוא מהר, היא אומרת.

היא מייללת, בוכה תוך כדי נשימות לתוך השיחה. היא ממשיכה כמה במשך עוד כמה רגעים, בזמן שאני מנסה לגרום לה להוציא עוד מילה מהפה. לאה, לאה, אני צועק וכמעט שורט רכב אחר בפנייה ימינה. לאה, מה קורה שם? למה את לוחשת?

תפסיק לשאול ובוא כבר! היא רושפת, עדיין בלחישה, עדיין בשתי נשימות בין מילה למילה. אני כבר לא כזה רוצה לבוא. זה מזכיר לי את הפעמים שהייתי צריך להעיר את ראובן ולקחת אותה ממועדונים בשתיים בלילה, כשהדבר האחרון שאני רוצה זה ליצור את הרושם שהיא יכולה לבנות על זה שיש לה טרמפ. אבל אני לא באמת יכול להגיד לה לא, אף פעם לא יכולתי, ולכן אני מכוון מחדש את הוויז ונוסע צפונה.

בקומה הראשונה שכבה אימא שלי.

הידיים שלה פרושות לצדדים, הראש מונח על גבי שלולית דם, אחת מכפות הרגליים מתוחה על המדרגה האחרונה. האינסטינקט הראשון שלי היה להזעיק עזרה, אבל במקום להתקשר למגן דוד  אדום התקשרתי למשטרה. רק אחרי השיחה עם המוקדנית קלטתי שאין לי מושג אם היא בחיים, כמה דם היא איבדה. העיניים שלה עצומות. אני מנסה לעשות מה שעושים בסרטים ולהניח יד על הדופק שלה, אבל לא באמת יודע אם הרגשתי משהו. יש מצב שהרגשתי את קצב הנשימות של עצמי.

אחרי רגע נוסף של בהייה אני מוריד את הקפוצ'ון ושם לה מתחת לראש, ואז כורך את השרוולים מסביב לראש. הפלאפון שוב מצלצל, וזאת לאה. היא לוחשת שוב בזעם איפה אני. מה לוקח לי כל כך הרבה זמן.

מה זאת אומרת, אני מחוץ לדירה. איפה את? איפה אבא?

היא משמיעה עוד יללה ומנתקת. אני מתקשר למגן דוד אדום ושוב מוסר את הפרטים. כתובת, שם שלי, אין לי מושג אם היא בחיים, אבל זה לא נראה טוב. הראש של לאה מגיח מעבר לדלת, תחילה בהצצה, ולאחר מכן היא פשוט שועטת החוצה, כמו איילה שגילתה שדה נטול לביאות. היא רצה לאימא ושולחת לעברה את הידיים, וזה הרגע שבו אני מתאפס על עצמי ותופס גם אותה. את רק תחמירי את המצב, אני אומר.

הייתי שם בפנים, היא אומרת לי, ממשיכה לבכות.

איפה אבא?

הוא היה בחוץ.

החובשים אומרים שאימא שלי בחיים, אבל המצב שלה קשה. אני לא כל כך מבין מה זה אומר, אולי כי אני לא מבין את ההשוואה בין מצבים רפואיים לבעיות במתמטיקה, או לחידות. אני רק יודע שזה רע. מה שכן הבנתי הוא שאימא מורדמת, מונשמת, מובהלת לבית החולים הלל יפה. "מובהלת" זה טוב, לא הייתי רוצה לבנות על האוטו של ראובן שיציל את חייה. רק להתניע אותו מחדש ייקח לי עשר דקות.

לאה רוצה לנסוע יחד איתם, והם ברמת העיקרון מוכנים לאפשר את זה. אני זה שלא מוכן. אנחנו שנינו לא יוצאים מפה עד שהמשטרה לוקחת את כל הפרטים ופותחת חקירה. ויהיה גם נחמד אם מישהו יגיד לי לאן אבא נעלם. אם הוא היה בחוץ יש מצב שפצעו אותו, אולי אפילו חטפו אותו. הקו הירוק לא כל כך רחוק מכאן ופרצוף של קורבן יהודי בן מיעוטים תמיד נראה טוב בטלוויזיה. שוב סליחה.

אבל משהו מוזר קורה. לאה לא רוצה לדבר עם השוטרים. היא לא רוצה תשומת לב, היא לא רוצה מצלמות, היא לא רוצה חקירה והיא לא רוצה שיחפשו את אבא. היא רק רוצה שאימא תהיה בסדר, או משהו כזה. אני שואל שוב איפה אבא היה בפעם האחרונה והיא חוזרת על זה שהוא היה עם אימא. אני שואל אז למה היא היתה שם בפנים, ולא יצאה עד שאני באתי.

עניתי לעצמי על השאלה.

השעה שבע וחצי בבוקר. אימא לבשה חולצת טריקו, חצאית רחבה וסנדלים. אם אבא היה נותן לה להיכנס הביתה, היא כנראה גם היתה לוקחת איתה ארנק, פלאפון ומפתחות – ויוצאת לעבוד. היא אף פעם לא אמרה לו במה. מהריח והכתמים שהביאה איתה הביתה תיארתי לעצמי שזה עבודה בתחנת דלק או ניקיונות. במשך שנה לפחות הוא ניסה להוציא את זה ממנה,והיא אמרה לו אם היית עובד במשרה מלאה הייתי יכולה להישאר כאן ולעזור לילדה בשיעורי בית. הוא שתק.

הוא לא הכיר את לאה מספיק כדי לדעת שהיא לא צריכה עזרה בשיעורי בית. בגיל 14 היה לה מספיק שכל כדי להוציא 90 בכל המקצועות חוץ מאנגלית, המקצוע היחיד שבו אני הצלחתי בזמנו להוציא ציון סביר. בניגוד אליי, את לאה אבא בדרך כלל עזב בשקט, נתן לה להיות ילדה. היא בכל מקרה שמרה על פרופיל נמוך, נעלה את עצמה בחדר בכל פעם שהיה חוטף את הקריזות שלו, נזהרה לא לדבר נגדו- בדיוק מה שהיא עושה עכשיו.

עכשיו היא מתבוננת בי בעיניים האפורות הגדולות האלו שלה, ואני מבין שהיא עדיין מפחדת, מפחדת ממני. היא שוב מושיטה את הידיים והפעם נוגעת לי בקצות האצבעות. בבקשה, בבקשה, אני לא רוצה לחכות למשטרה. אימא צריכה אותנו. אבא צריך אותנו. אנחנו צריכים את אבא. בבקשה, אל תסתכל עלי ככה. זאת היתה תאונה. אבא היה עייף. אתה יודע שהוא לעולם לא היה עושה את זה. הוא לעולם לא היה פוגע בה ככה.

לאה היא ילדה טובה. היא לא מסתובבת עם בנים, לא לוקחת סמים, לא שותה. אני מרגיש נורא מתנשא להסביר לה איך פועל מוח של אנשים שהאלכוהול עולה להם לראש, ובכל זאת מדובר באבא שלי. אני נאנח והיא מבינה זאת כהסכמה ולפני שאני מספיק לומר משהו מאותתת לפרמדיקים שהיא מצטרפת אליהם לנסיעה. היא מעלה בדל חיוך קלוש על השפתיים ומחבקת אותי חזק, למשך רגע ארוך, ואני מלטף לה בעדינות את התלתלים.

אחרי חתימה על מסמך הבקשה אני יושב עם החוקרים וצופה בקלטת ששחררה לנו החברה הממשלתית לדיור ציבורי. אין מלים לתאר כמה הרגע הזה נורא בשבילי. כשהתקינו בבניין את מצלמות האבטחה חשבתי שזאת גזענות לשמה, שכמה אנשים שבחיים לא פגשנו בטוחים שדברים נוראים יקרו כאן נטו בגלל שחיים פה מהגרים, ושאם באמת יקרו כאן דברים כאלה מצלמות זה לא יותר מכסת"ח.

שום תירוץ לא יכול להסביר את מה שאני רואה כאן. אני רואה את אימא שלי מוציאה את הזבל, חוזרת. את אבא שלי אורב לה בכניסה, צורח, חוסם בגופו את הדלת. אני רואה אותה צועקת עליו בחזרה, ואותו דוחף אותה במדרגות. אני רואה אותו רץ אליה בתחתית גרם המדרגות, אבל במקום לעזור לה נותן לה אגרוף ויוצא החוצה, אלוהים יודע לאן. מה שכאב לי יותר מכל זה שהוא יצא החוצה בהליכה, כאילו הוא זה שהוציא כרגע את הזבל והלך רגע, על הדרך, גם להביא משהו מהסופר.

אחרי ששואלים אותי עוד פעם, ואני מאשר, מפיצים את הסרטון הזה בעמוד הפייסבוק של המשטרה. חמש דקות אחרי הפרסום אני מקבל עוד שיחת טלפון מלאה, והפעם היא רותחת מזעם. בגדתי בה, היא אומרת. רוצים לשלוח הביתה עובדת סוציאלית, לשלוח אותה לסבא וסבתא בחיפה. את אבא היא לא תראה יותר אף פעם כי הוא כבר ייכנס לכלא ואימא בתרדמת. אתה חתיכת חרא, היא אומרת לי, כי גם אתה לא נמצא פה אף פעם. אתה עם הראובן שלך, עם הדירה שלך, לא אכפת לך להרוס את הכול, אתה לא חייב לראות את זה קורה. אתה לא תהיה פה.

זה נמשך שלושה שבועות. הסיפור מקבל את הטוקבקים הדוחים שהייתי בטוח שהוא יקבל. מנכ"ל החברה נותן ראיון לרדיו שבו הוא מסביר כמה מסוכן לנהל בניין דירות לאנשים כמונו. האמצע של כל עיתון יומי מוקדש לאימא שלי, התמונה שלה מרוחה על רקע בצבעי אדום ושחור. התמונה הקטנה ממצלמות האבטחה ממוקמת בתוך הטקסט, ליד ציטוט של בכיר במשטרה שמדבר על "עלייה מדאיגה באלימות נגד נשים". מומחים למיניהם מסבירים את הרקע לאלימות, מדברים על "מעמד האישה" ועל "הענישה המחמירה" בנושא.

אחרי שהמשטרה קוראת לאבא שלי מספר פעמים להסגיר את עצמו, בסופו של דבר הוא עושה את זה. הוא מופיע בתחנת משטרת שדות עם חולצת כפתורים וללא נעליים ואומר שהוא מתגעגע לילדים שלו. אחרי זה הוא גם שואל אם אימא בסדר. הוא נעצר ומובא לדיון הארכת מעצר, פעמיים. בינתיים, כמה מפתיע, אומרים שהוא נמצא כשיר לעמוד לדין, אבל יכול לקחת נצח עד שזה יקרה.

כשניקיתי את הבית הריק של ההורים, אחרי לא מעט לחץ מוועד הבית, גיליתי כמה מכתבים מהסנגוריה הציבורית. לאה נפגשה איתם, נפגשה עם אבא, ולמיטב הבנתי היא גם אמורה לעזור לו במשפט עצמו. לאה, הילדה החכמה והרגישה שהמשיכה ללמוד ונעלה את הדלת בכל פעם שאבא יצא מהכלים, מחליטה פתאום לעזור לו. אתי, אגב, היא לא הסכימה לדבר במהלך כל הזמן הזה. היא סיננה את השיחות שלי, ואת הטלפון הראשון ממנה קיבלתי רק כשנמסר לה שהמשטרה מעבירה את התיק עבור הגשת כתב אישום.

הפעם אני זה שכועס. מילא שהיא סיננה אותי, לא היתה לה שום זכות לקבל את ההחלטה לגבי אבא בלעדיי, ועוד ללכת לי ככה מאחורי הגב. לא צפיתי לזה ממנה, מגיע לי יותר מזה. אני צועק וצועק והיא שותקת. שוב נראה לי שהיא מפחדת ממני, גם אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הרמתי את הקול על מישהו. אבל כשהקו מתמלא לפתע בדקה רצופה של דממה היא חוזרת אליי, והקול הצפצפני שלה נחוש והחלטי. היא אומרת לי אתה עדיין המשפחה שלי, לא משנה מה אתה חושב. וגם אבא. אני אעשה את מה שנכון בשביל המשפחה שלי, גם אם אתה לא מסכים אתי כל כך.

אבל זה לא נכון! אני מתפרץ, והמילים הבאות עומדות לי על קצה הלשון. את ילדה, את לא מבינה כלום. אבל אני לא אומר את זה. למה אני לא אומר את זה? מה עוצר אותי?

למה זה לא נכון? כי אתה אמרת?  היא מתעכבת שם למשך עוד כמה שניות, שמרגישות הרבה יותר. אחרי זה הקול שלה עולה, אבל רק קצת. אתה ואבא צריכים להפסיק לחשוב שאתם יודעים מה טוב בשבילי. זה נקרא צביעות. אני מבינה שאבא יילך לכלא, אבל אני לא אפסיק להיות הבת שלו רק בגלל שאתה אמרת. אני גם לא אנתק איתך את הקשר כי אתה לא יכול להשלים עם זה שזה מה שאני רוצה. כלומר, אלא אם כן תגיד לי שזה מה שאתה רוצה ואז זו כבר בעיה שלך.

כבר נפגשת איתו?

כן. הוא מתגעגע אליך.

הסאמרטפון מרגיש לי פתאום כבד כל כך. אני רק רוצה להפיל אותו על הקרקע ולראות אותו מתרסק. אני רוצה לשמוע את הצליל של השקט במקום הבלגן של המחשבות שחולפות לי בראש. אני רוצה לדעת שהיא צודקת. זה לא נעים להודות, אבל הייתי מעדיף לשבת כרגע בבית משפט ולשמוע את השופט קובע שהכול היה תאונה, שאבא היה שיכור הרבה יותר מדי ושהוא צריך עזרה. הייתי גם רוצה שאימא תתעורר ושכולנו נדע שהנזק שנגרם הוא לא בלתי הפיך.

לאה, כמובן, יודעת גם מה הופיע בקלטת. אני מניח שמישהו סיפר לה שבתקופה שאבא נעדר הוא הלך להיות הומלס מעבר לקו הירוק, ונמנם לו בפינות הרחוב של טירה וכפר קאסם, פשוט כי פחד שיזהו אותו בקלות אם יעשה את זה בכוכב יאיר או בכפר סבא. אלוהים יודע מה היה קורה אם היו מזהים אותו גם שם. היא יודעת את כל זה והיא מוכנה להכיל את אבא שלי ולסלוח לו.

סליחה, אבל אני לא מסוגל. אני לא יכול לקרוא לזה תאונה אם אני יודע שבכל מקרה הוא היה מגיב ככה כשהיה מגלה במה בדיוק אימא עובדת. הוא כנראה היה מגיב באותה צורה אם היה מגלה שחשבתי ללמוד סיעוד. לא כי יש בזה משהו רע, סתם כי זה לא תואם את האופן הצר שבו הוא מוכן לראות אותנו ואת העולם. האופן הצר הזה הוא הסיבה שאני כבר לא גר בבית, למרות שאין לי כסף לשכר דירה במרכז. אבל לאה יודעת גם את זה.

סליחה, אני אומר.

בזכות ההתנצלות הזאת לאה מוכנה לדבר אתי, למרות שאני מרגיש שזה חד כיווני ואני לא יכול באמת לומר את כל מה שרציתי לומר. היא מספרת לי סוף סוף על מה זה לגור אצל סבא וסבתא. זה שונה. הם לא שמים לב שהיא שם. היא כמו חיית מחמד חמודה שהולכים ללטף מדי פעם לפני שיוצאים מהבית. הם באמת חושבים שהיא נורא חמודה שהיא רוצה להיות עם הבן שלהם, וגם מסיעים אותה לפגישות עם הסניגורית, קרן. אחרי זה הם מדברים עם לאה על כמה קרן נחמדה.

אני מקשיב היטב, לכל מילה, אבל לא מגיב. אין לי מה לומר. זה ממילא לא ישנה כלום. כשמשתררת שוב ושוב שתיקה מביכה אני משמיע את הקול הזה כשיוצא כשמחייכים אבל משאירים את השפתיים סגורות ומוציאים אוויר. זה מספיק כדי שלאה תמשיך לדבר, לא מספיק כדי שאוכל להוציא ממנה משהו חוץ מהבטחה לדבר שוב מחר, בגלל שהיא לא הספיקה לומר הכול ומחר בבוקר יש לי ראיון עבודה.

זה לא באמת ריאיון. אף בוס עוד לא קרא לי לשלב של הראיון. אני נוסע לגבעת מיכה ומנסה למצוא עבודה באזור הנמל. הבנתי שמתחלפים שם עובדים כל הזמן, רובם מבחוץ. אני חייב להתחיל לעבוד, עכשיו. או לכל הפחות להעסיק את עצמי בלחפש עבודה. אחרי שהיום הזה ייגמר אוכל לשבת בגף כפוף, עם הבהונות בחול, ולבהות לתוך השמש של סוף הקיץ. כל העונה לא הייתי בים, ומשהו טוב חייב לצאת מהשחרור הזה.