פרק ראשון מתוך ספר ראשון שסיימתי לכתוב בימים אלה
תאריך פרסום: 09.11.2019
מָחָר יֵרֵד גֶּשֶׁם וּסְחָפוֹ אֶל-אַחַד נַחֲלֵי הַבָּתוֹת –
וְלֹא-יִצְעַק עוֹד הַדָּם מִן הַשְּׁפָכִים וְהָאַשְׁפָּתוֹת,
כִּי בִּתְהֹם רַבָּה יֹאבַד אוֹ-יַשְׁקְ נַעֲצוּץ לִרְוָיָה –
וְהַכֹּל יִהְיֶה כְּאָיִן, וְהַכֹּל יָשׁוּב כְּלֹא-הָיָה.
ביאליק, חיים נחמן. "בְּעִיר הַהֲרֵגָה". פרויקט בן-יהודה
אדם
הסיפור הלך ככה: לפני שנה בערך הוא הכיר במרינה איזו ילדה, אז היא הייתה בת שלוש עשרה, שחוץ ממנו לא היו לה כל כך הרבה חברים. קראו לה רג'ינה. היא הייתה מבקרת אותו בקניון מחוץ לשעות העבודה, והם היו משחקים במכונות, רוכבים על אופניים בחניון וכשהוא הרגיש שזה מתאים, הוא לקח אותה מחוץ לעיר. הוא שיחק איתה בכדור, נישק אותה, הפשיט אותה ושכב איתה. היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו. הוא לא ענה. ככה זה נמשך כמה זמן, עד שמתישהו נמאס לו ממנה, והוא עשה את מה שהוא מרגיש שהוא חייב לעשות. הוא לקח אותה למקום מבודד, רצח אותה, ביתר את גופתה לחתיכות ופיזר את החלקים מהסירה של אבא שלה במרינה, לפני שהוא הספיק לחזור מהעבודה והרבה לפני שהבחין בכתם הדם או סימן המאבק הראשון על הסיפון.
אדם ידע שהסיפור הזה, מעניין ככל שיהיה, היה מצוץ מהאצבע. הוא היה מצוץ מהאצבע כי קודם כל, לא הייתה גופה. לא ניתן היה לומר שרצח מישהי בלי להוכיח שהיא מתה, או נאנסה, או בותרה. לו זה נראה מובן מאליו, אבל הוא הופתע כל פעם מחדש לראות כמה אנשים לבנים מכובדים – עורכי דין, שוטרים, מנהלים של מרכזי קניות – משוכנעים באמיתות של סיפור שמעולם לא סופר, שאף גורם רשמי, ממנהל הנעדרים במשטרת ישראל ועד ל-"צ.ל", חברת האבטחה הפרטית שניהלה את מערך התיעוד במעגל סגור של המרינה, לא יכול היה לעמוד מאחוריו, לא בהיעדר הוכחות. ועדיין, כנראה שקל היה יותר להאמין לסיפור הזה מאשר לקבל את העובדה שנערה בת ארבע עשרה נעלמה מבלי להשאיר עקבות.
הם היו כל כך משוכנעים, שלאדם נדרשה רבע שעה להצליח לעבור את המחסום בכניסה לנווה מיכה. הוא יצא מהאוטובוס ועמד על שפת המדרכה הצרה בזמן שכל הפועלים הערבים המשיכו לנמנם במקומותיהם, עברו את המחסום בלי בעיה והמשיכו לעבודה. הוא המתין, מתנועע לכאן ולכאן בחיפוש אחר מי שאמור היה לשחרר אותו, אבל לא יותר מדי בחדות, כי בכל זאת גורמי אכיפת החוק במקום היו חמושים. הוא כמעט התעופף לאחור כששלושה אוטובוסים עמוסים של מפעל הכימיקלים "טייפן" חלפו על פניו בדהרה, כאילו גם הם מאחרים לעבודה ולא מחזירים את העובדים הביתה, ליישובים המבוססים יותר שמחוץ למועצה האזורית. אדם חשב לעצמו איך הנהגים של האוטובוסים האלה עדיין עובדים, בהתחשב בכך שגם הם עובדי קבלן, ובכך שבגללם המפעל מושבת כבר שבועות. הוא צפה באוטובוסים מתרחקים אל עבר השמש השוקעת ונופחים אל עבר העיר עשן שחור, שנטמע בתוך ענני הגשם הקודרים בשמיים הבוערים של חודש מאי, והחליט שאין לו מושג אם השביתה מתקרבת לסיום, או שבעלי המפעל התקפלו סוף סוף והחליטו להעביר את העסקים שלהם למקום עם קצת פחות הטבות בארנונה, אבל הרבה יותר שקט נפשי.
אחר כך הוא עשה את מה שהוא עשה יותר מדי בזמן האחרון, הוא התווכח. הפעם הוא נאלץ להסביר את מצבו לאיזו שוטרת חדשה, שנראתה צעירה ממנו בחמש שנים, בדגש על העובדה שהוא כבר נחקר פעם-פעמיים ושהוא לא חשוד, ולא עצור, ואין לו צו הרחקה מהעיר אלא רק מאדם אחד, שהוא ממש לא חטף את הכלב שלו, והוא כל כך מאחר. לא באשמתה, כמובן, ההכנות לסערה עיכבו את כל ההסעות באזור, אבל היא ממש לא עוזרת לו להימנע מלתבוע את המשטרה יום אחד על הנזק שהם עושים לו, בגלל פוסט פייסבוק אחד וצו הרחקה אחד.
"אני אפילו לא עובד קבלן, כמו שאר הנוסעים שהגעתי איתם", הדגיש: "אני נוסע איתם כי זה זול יותר, וכי שללו לי את רישיון הנהיגה".
אבל היא לא האמינה לו. היא קראה את הפוסט, מן הסתם. היא כנראה זיהתה אותו על סמך התמונה שצורפה לשם, שבה הוא גונן על עיניו מהפלאש של מצלמת הנייד, ובפועל נראה כמו שד שזומם לחטוף נשים בכותונת לילה לבנה בחשיכת הליל. היא דרשה לבדוק את המסמכים שלו ובזמן שהיא עשתה את זה, היא הייתה נחמדה מספיק לתת לו לעשות שיחת טלפון. מהמסוף שלה, כמובן, כי את הפלאפון שלו היא הבטיחה להחזיר רק כשתקבל אישור, ועל הפלאפון שלה לא היה מה לדבר.
"תודה", הוא אמר, והכריח את עצמו להוסיף: "אני מעריך את זה".
הוא התקשר לבוס שלו, ג'וואד, להודיע שהוא ממש עוד רגע שם, שסליחה, הוא יודע שזה קורה לו הרבה בזמן האחרון. הוא הבטיח לצאת שעה מוקדם יותר מהבית. הוא התחייב להישאר באותו יום עוד חצי שעה, אבל להחתים נוכחות לפני, כדי שלא יצטרכו לשלם לו שעות נוספות. "ראית בחדשות, יש סערה היום", הוא הזכיר והוסיף: "אני אאפשר לכולם להגיע הביתה, לפני הפקקים – ואסגור לבד. אני אמצא כבר את ההסעה שתיקח אותי הביתה". הוא הזכיר את המסעדה החלבית בקומת הכניסה, שהמלצרים שלה מסיימים לעבוד בערך באותה שעה, ואמורות להיות להם מוניות. אולי מישהו יסכים להתחלק אתו, הציע, לפחות עד הצומת. הוא יסתדר משם לבד, או עם טרמפים. מה זה משנה, בעצם? קצת גשם עוד לא הרג אף אחד.
הקול של ג'וואד היה שונה הפעם. הוא ניסה לברר איפה אדם עוכב בדיוק ואחר כך מלמל משהו על כך שהוא לא שומע אותו טוב.
"כן, הטלפונים פה ישנים", ציין אדם בעייפות. זה לא היה תירוץ. גם בסניף שלהם היה טלפון ישן עם חוגה, מהסוג שצריך כבר להיאבק כדי לסובב, ועדיין שמעו בו יותר טוב מאשר כשהיו מחייגים דרך הנייד. הקליטה באזור הייתה כל כך זוועתית, שרק בטלפונים מהסוג הישן היה אפשר להיות בטוחים שהמספר שחייגת נקלט כמו שצריך, או שמי שנמצא בצד השני יוכל לקבל צלצול בתוך פחות מדקה.
הוא שם לב שג'וואד לא שאל למה הוא מאחר מלכתחילה. הפעם הוא גם לא שאל אם הכול בסדר, בניגוד לכל הפעמים הקודמות. טכנית, הוא גם לא דרש שאדם יתייצב בסניף מוקדם ככל האפשר.
אז אדם הגביר את קולו בהדרגה, אמר שוב ושוב "אני מגיע", עד שהבין שהמסר נקלט ושאין באמת צורך לצעוק. זה לא שהיו שומעים אותו, או מקשיבים, או מאמינים למילה שהוא אומר. הוא כבר איבד את הזכות הזאת.
למרבה המזל, השוטרת התחלפה בינתיים, או הודחה הצידה על ידי המחליפה שלה. המחליפה שלה הייתה גילי. גילי הכירה אותו. היא ראתה אותו מסתובב עם ג'ני, וגם מחלק לאבא שלה, סטיב, גיליונות של ה-"הראלד טריביון". היא ניסתה לשכנע אותו להוריד את הפוסט לפני שהוא הלך צעד נוסף קדימה והוציא נגד אדם את צו ההרחקה. היא גם הייתה ונשארה ההורה היחיד באזור שמביא את הבת שלו ל-"בורגרס דילייט" ולא מפחד לומר לאדם שלום.
האם באמת האמינה שאדם חף מפשע? הוא לא שאל אותה, ובעצם, גם לא כל כך רצה לדעת. אצל גילי, זה גם יכול היה להיות קטע אידיאולוגי. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להיות בררן.
"הי, איך אתה מתמודד?", היא שאלה, כשהחזירה לו את הפלאפון.
"לא משהו", הוא ענה בכנות: "אני מאחר".
"מצטערת על זה, בטח זה בגלל הכלב שנעלם. אתה משוחרר. רוצה שאתן לך טרמפ?"
"לא, תודה".
"אתה בטוח? אל תגיד לי שאתה מהגברים האלה שמקבלים תלונה אחת ופוחדים להיכנס עם אישה לאוטו".
"אני כבר לא יודע איזה גבר אני. אני יודע שאני רץ מהר. אולי זה יעזור".
הוא יצא לאוויר מסריח מביוב שהתנקז לים ומפסולת שעמדה בלחות יותר מדי זמן. הוא עמד בפינה של רחוב ההסתדרות, וקלט באיחור שעשה בחירה לא טובה ושאין לו מושג איך מגיעים משם לקניון. הוא רק ידע שאוטובוס מתוך היישוב זאת לא אפשרות. צריך ללכת ברגל למרינה.
הוא הגיע לשם תוך פחות מעשרים דקות הליכה, עדיין קצת מבולבל. היו בדרך אנשים שלא העיפו בו מבט שני, שלא היה אכפת להם לתת לו הנחיות, ומצד שני, הוא חלף על פני לא פחות מעשר מצלמות אבטחה. הקיפה אותו חומה של כמה מטרים טובים. פתאום נקפה בו ההבנה שחוץ מהים, הוא לא יכול היה לחשוב על מקום אחר שילדה גדולה הייתה יכולה להיעלם בו, לא מבלי שמישהו ישים לב. אם לא אליו, אז אליה.
הוא נכנס למרכז המסחרי, טיפס במדרגות הנעות לקומה השנייה והשתמש בדלת הספקים כדי להתגנב ישירות למטבח. הוא לא סתם אמר זאת – הוא באמת היה מאוד מהיר, ובדרך כלל אף אחד אפילו לא הספיק לומר לו "שלום" כשנכנס או יצא. לא הפעם. הצליל של המכשיר לקריאת טביעת אצבע שיבש לו את כל התכניות.
"בוא לפה רגע".
הלב של אדם צנח לרצפה. הוא לא הצליח אפילו להרים את הראש כדי לברר לאן בדיוק הוא אמור לבוא. הוא הציץ מעבר לכתף, אולי קראו למישהו אחר, אבל לא.
"אדם, אני פה".
לעזאזל, חשב.
ג'וואד ליווה אותו למשרד שלו, כוך קטן ששימש לספירת מזומנים ותיוק קבלות וחיבר בין אחורי המטבח למכולות הזבל. גם ג'וואד שנא ללכת לשם, אפילו שממדיו הצנועים אפשרו לו לשבת בלי בעיה. היה צריך לסבול ריח נורא של בשר נרקב מהמחסן והעיניים היו דומעות מהחום של הטיגון והאדים של הבצל. ג'וואד לקח נשימה עמוקה ופתח את הדלת, שחרקה בקול צורמני ונטרקה מאחוריהם בזעם.
"יש חדש?", הוא שאל.
"לא שאני יודע".
"איחרת בחצי שעה".
"אמרתי לך, ההיא במחסום עיכבה אותי, מישהי חדשה. סתם מזל רע".
הוא נאנח: "זה כבר לא תלוי בך".
"מה זאת אומרת?"
הוא שילב את ידיו על חזהו ונשען על השולחן, מבלי להסתכל לו בעיניים: "תראה, זה לא קשור לאיחור שלך. אני לא מאשים אותך בשום דבר. רציתי שנדבר בכל מקרה".
הוא עצר, ולרגע אדם שזאת שאלה רטורית והוא אמור לשאול על מה הם אמורים לדבר. אבל ג'וואד המשיך, וכאן אדם הבין שאין שום משמעות למה שהוא הולך לשאול או לומר בהמשך, ושבעצם הנאום הזה היה כתוב מראש: "תראה, אני לא יודע אם אתה זוכר, אבל כשבאת לכאן, אתה וכל שאר העובדים, הצהרתם שאתם נטולי עבר פלילי. כלומר, לא הסתבכתם אף פעם בשום דבר. כמה זמן אתה פה, תזכיר לי?"
"שלוש שנים".
"-ובכל הזמן הזה לא נתת לי סיבה לחשוב שמשהו אצלך לא בסדר. גם כשבאו לפה לחקור אותך, הייתי משוכנע שאתה נקי. אבל אז הם המשיכו להגיע, אתה מבין? אני לא יודע מה באמת קרה, אבל זה נראה כאילו הם משוכנעים שאתה קשור לזה".
"אבל אני לא, אמרתי לך".
"ואתה ראית מה קרה פה. הם עצרו את העבודה כדי לתחקר את העובדים. הם הפחידו את הלקוחות בקבלה. אשכרה ראיתי כמה הורים מתקפלים והולכים ברגע שהם זיהו אותך מהפוסט ההוא בפייסבוק של האבא!"…
"ראיתי את זה".
"ואתה יודע גם מה זה אומר?"
"מה?"
"שאני מפסיד עליך כסף, אדם. אני מפסיד לקוחות ואז אני צריך לבוא כבעל זיכיון להנהלת הרשת ולהסביר להם איך הסניף ההפסדי שלי נהיה עוד יותר הפסדי".
"זאת לא אשמתך. התיירים כבר לא באים. יש שביתה בכל העיר. לאנשים מובטלים אין כסף להמבורגרים. זה לא סוד".
"זאת בדיוק הבעיה, שכמנהל סניף אתה חייב לקחת אחריות", הוא עצם את עיניו וליטף לעצמו את המצח: "אתה כבר מבין מה אני הולך לומר לך, נכון?"
"אתה עושה לי שימוע".
"שימוע טכנית עשיתי לך בפעם הראשונה והשנייה שניסיתי להבין מה הולך ואם אתה באמת קשור להיעלמות של הילדה הזאת. אמרתי לך כבר אז שזאת הבעיה שלך, אדם, שאתה לא יודע לקחת אחריות. גם אם עשית משהו לא בסדר, כנראה לא הייתי יודע מזה לעולם, ואתה יודע מה? אני לא רוצה לדעת. אני יודע שאתה דואג למשפחה שלך ואתה בחור חזק, חכם וחרוץ. אתה תמצא עבודה אחרת בקלות".
מבעד לדמעות שנאגרו לו בעיניים, אדם שמע את השולחן חורק. הוא הבין שג'וואד קם. תוך צעד אחד הוא כבר יהיה מעבר לדלת. לאדם היה המון מה לומר באותו רגע. הוא רצה לצעוק על הבוס שלו, עד לפני רגע, שהוא בן זונה פחדן וצבוע, לשאול מה יהיה עם הפיצויים שלו, מי ייקח אותו כשהפנים שלו עדיין ויראליות ברשת והוא לא יכול להרשות לעצמו עורך דין כדי לגרום למחול הזה להיפסק, אבל הדבר היחיד שהצליח לעשות הוא למלמל: "אני אפסיד ככה".
הוא נעצר: "תפסיד את מה?"
"את המשמורת על אחותי. השופט אמר שאני חייב במינימום עבודה מסודרת".
הפנים של ג'וואד התרככו. הוא הכיר את כל הסיפורים על אחותו של אדם, לאה, והסבים האלימים שלה מכל הפעמים שאדם נאלץ לעזוב באמצע משמרת לאסוף אותה מהרחוב או מחדרים נעולים. הוא גם הכיר את אדם מהתקופה שבה לאה עברה לגור אצל סבא וסבתא אחרי שאבא שלו שם את האימא בתרדמת. אדם היה אז שבור לגמרי, היה מוכן לנסוע שעה וחצי לכל כיוון רק כדי לברוח מהאפילה שציפתה לו בכל אחד מהחדרים בבית. הוא היה בן שמונה עשרה, בוגר פנימייה ומבוגר חופשי, על כל האימה שכרוכה בכך, בזמן שאחותו עדיין עברה מפנימייה אחת לאחרת. הוא היה יכול להרשות לעצמו הליך משפטי אחד כדי לעזור לה, אבל לא שניים.
ג'וואד היסס לרגע, ואז הניח את היד שלו על הכתף של אדם: "תן לזה להיעלם לאט לאט", אמר.
"מה?"
"אתה צעיר. אתה עוד לא רואה את זה ככה, אבל העולם ימשיך הלאה בלעדיך. הילדה הזאת תצוץ איפה שהוא, אולי אפילו בחיים, אם יהיה לך מזל, ואנשים יפסיקו עם החרא הגזעני שלהם ויעברו להתעסק בדברים חשובים יותר. אלא אם כן באמת פגעת בה, ואז אף אחד לא יוכל לעזור לך".
"אני לא עשיתי לה כלום".
"אני יודע. אם אני לא טועה בהרגשה שלי, אז אין לך מה לדאוג. התעסקות בבתי משפט יכולה לקחת שנים, ועד שתגיע לשלב הזה תהיה לך שוב עבודה, אולי יותר טובה, אפילו הרבה יותר טובה. תלך ללמוד בינתיים. תדאג לעתיד שלך. זה יפגין רצינות".
אדם השתנק, ומחה את אפו באצבעותיו, לא בטוח אם הוא אמור להודות לו או לקלל אותו: "ואתה יכול להשאיר אותי, עד שכל זה ייגמר. אני לא במצב של לחפש עבודה עכשיו".
הוא לבש הבעה רצינית: "אני חייב לחזור למטבח, אדם. אני מצטער, אבל יש דברים שלא בשליטתי…"
"אחרי שאמרת לי…"
"והם כן בשליטתך. אני מאחל לך המון בהצלחה, באמת, אבל אתה יודע מה האילוצים שלי".
הדלת נטרקה, כמו במכת רעם. האזנים של אדם צלצלו, כמו לאחר ניתוק של שיחת טלפון בווליום גבוה מדי. הוא הזיע כמו מטורף, ולא ידע אם זה מהאדים או מעצבים. הוא הכריח את עצמו לא לפתוח את הדלת, מחכה שהיא תיפתח מחדש, אבל זה לא קרה. הוא חשב איך לג'וואד לא היה אכפת להשאיר אותו בכוך הפרטי שלו, עם הכספים של הסניף ותיקי הגב של העובדים, אבל הוא לא סמך עליו לתת שירות ללקוחות מזילי ריר שבנו על האימהות שלהם כדי לקנות להם המבורגר. הוא פתח את הדלת. כמו שחשב, הסניף לא היה עמוס מדי. בכל זאת אמצע שבוע, ועם הסערה באופק אנשים העדיפו להישאר בבית ולהמתין לתור הקרוב בלשכת התעסוקה.
הוא עבר בתוך המטבח, מתעלם מהמבטים ומהקריאות בשמו והולך מהר מספיק כדי שיבינו שהוא לא במצב רוח לדבר. ברגע שיצא משם, הוא לא יכול היה שלא להרגיש הקלה. פתאום היה לו מרחב ללכת, אוויר קר ונעים מהמזגן של מרכז הקניות וזמן לעשות מה שהוא רוצה. הוא לא רצה עדיין ללכת הביתה. בשעות האלו מדובר היה בשעתיים של פקקים, והוא עדיין הזיע מהריצה לשם. בקניון לא התחשק לו להסתובב, גם ככה מרבית החניות היו סגורות לצמיתות, ובחללים רבים נתלו פלקטים צבעוניים על חלונות הראווה, עם תמונות של דוגמנים מחייכים, כדי לא להסגיר שאף אחד לא הגיש בקשה לשכור את המקום.
הוא נזכר בשמועות ששמע על הטעם המוזר של המים, ולא יכול היה לחשוב שאירוני שזה מה שלתושבים במועצה מקומית כה זניחה אכפת ממנו, מטעם לוואי של נוזל חסר טעם, ועוד בעונת הבצורת שלפני בוא הגשם
לאדם כן התחשק ללכת לנחל. פתאום הוא נזכר שזאת הסיבה שמלכתחילה הגיע לעבוד כאן – הנוף של הנחל מהחלון של האוטובוס לפנימייה, ואיך תמיד קינא באנשים שיכולים לגור לידו ולהתעורר מצליל הפכפוך של המים בחורף, כל בוקר, בתוספת המגע של הרוח הנעימה ששורקת בערבה.
הוא יצא דרך בית הקפה הנטוש שעל שפת הנהר, הלך על גבי דֵק העץ, טיפס מעל כמה שמשיות מקופלות והתגלש למטה. בזהירות הוא הניח את רגליו על החלוקים ונעמד. השמיים החלו להחשיך לאט לאט. ענני סופה סגרו על העיר ורעמים חלשים הזהירו, כמו תופים, מהגשם שעד הבוקר כבר יציף כבישים, יקלקל רמזורים ויהפוך את הפקקים לסיוט בלתי עביר. בינתיים, הריח המתוק שלו כבר נישא באוויר, דוחק הצידה את הצחנה של האדים מהמטבח, העשן של האוטובוסים והסירחון של הר הזבל, שעובדי הקבלן סירבו לפנות ותושבי העיר סירבו לשרוף.
אדם ניסה לשכנע את עצמו שכבר לא אכפת לו מהדברים האלה. הוא הוריד את הנעליים והניח את כפות רגליו במים, שהיו דווקא חמימים ואפילו קצת צורבים במגע, כמו חיה טובת לב שמכוסה קשקשים. הוא נזכר בשמועות ששמע על הטעם המוזר של המים, ולא יכול היה לחשוב שאירוני שזה מה שלתושבים במועצה מקומית כה זניחה אכפת ממנו, מטעם לוואי של נוזל חסר טעם, ועוד בעונת הבצורת שלפני בוא הגשם.
אדם גם לא יכול היה להתגבר על המחשבה שמכל האנשים, דווקא מהבוס שלו הוא ציפה שיישאר שם עד הסוף. הוא לא קנה את ההסברים שנגעו להתנהלות הכלכלית של המסעדה. מבחינתו ג'וואד, איך לומר בעדינות, לא גילה מלכתחילה הבנה לכל החקירה הזאת שנוגעת לג'ני. אולי זה קשור לכך שג'וואד היה זה שהגיש נגד הילדה את התלונה במשטרה אחרי שחירבה לו את הצ'יפסר. בסופו של דבר כמובן שהכריחו אותו לסגת ולהתנצל, אבל לג'ני הוא מעולם לא סלח. לא על שהשפילה אותו, ולא על החיבה הקלפטומנית שלה לצ'יפס. אדם עדיין זכר איך הייתה מסתובבת במסעדה כמו כלום, עם קטשופ מרוח לה על כל הפנים, מופתעת שמישהו בכלל מעז לצעוק עליה.
אדם ניסה אז לקחת את ג'וואד הצידה ולחש: "זאת הילדה עם הסרטן".
"סרטן שמרטן", הוא התנער ממנו: "קודם שתלמד להתנהג כמו בן אדם".
אחרי שג'וואד נרגע, אדם הגיע לסירה כדי להתנצל בשמו. הוא מצא את ג'ני אותה על הדוֹק, לבושה במכנסיים קצרים ומכדררת כדור כדורסל, כמו תמיד. הוא שכח בן רגע מהתכניות שלו והציע לה להתאמן במסירות, במרינה עצמה כי חבל שהכדור ייפול למים. היא סירבה, וזה די מדהים, הוא נזכר, כי היא אמרה שיש לו "חורים בידיים". כנראה שעדיין יש לו אותם, הרהר. הנה, באיזו קלות הפסיד את העבודה שלו, נתן לה לחמוק לו בין האצבעות.
הוא הוציא את הרגליים מהמים ונשען אחורה, מניח לראש לשקוע בתוך שיח פרחוני קטן. הוא עצם את עיניו וניסה לא לחשוב על מה יקרה כשהגשם יתחיל לרדת והיכן יסתתר מפניו. בינתיים, היה לו שקט. הוא היה חופשי, גם מהעיר הזאת וגם מהדאגה ללאה, ובעצם נותר לו רק לדאוג לשכר דירה, וחצי שנה ללא תשלומי ביטוח לאומי. זה עדיין חצי שנה, לא? הוא לא היה בטוח, אבל הפלאפון בכיס הג'ינס שלו הרגיש כמו במרחק של קילומטרים רבים, והוא לא היה מסוגל להביא את עצמו להסתכל.
הוא שמע כמה חלוקים מידרדרים למים. חלוקים גדולים. הם עשו צליל "ספלאש" כשפגעו במים וכמה טיפות, גבישי קרח קטנים ונוזליים, עלו משם למעלה ודקרו לו את הרגל. אדם אמר לעצמו שזה בטח כלב או חתול שקצת צמא. הוא התחיל להרגיש את העייפות סוגרת עליו לאט לאט, כמו שקרה לו בכל פעם שעמד לרדת גשם. הוא שם את אחת הידיים על הכיסוי של הפלאפון, שהכיל גם את הכסף המעט שבכיסו, וחיכה עד שיירדם, ואז הוא שמע נהמה.
אדם קפץ. הוא חשב שאולי הכלב ממקודם התקרב קצת יותר מדי, אבל הוא הסתכל מסביב ולא ראה שום כלב. בהתחלה, אולי בגלל שהיה כל כך עייף, הוא לא ראה כלום חוץ מערפל וסלעים. אחר כך סובב את הראש לימין וראה דמות שעומדת על גדת הנהר ומסתכלת עליו. בעצם, הוא לא היה בטוח אם היא הסתכלה עליו. הכתפיים שלה היו שמוטות, הצוואר היה מוטה הצידה והשיער כיסה לה כמעט את כל הפרצוף. את הבגדים הוא לא זיהה, אבל את הפאה הבלונדינית כן, והמחשבה הראשונה שלו הייתה: "מה היא עשתה פה כל כך הרבה זמן?"
"ג'ני?", שאלתי.
היא לא הגיבה.
בזהירות, אדם נשען על הסלעים החלקים והתרומם, חוזר להיות גבוה יותר ממנה. הוא מעד קצת והיה קרוב אליה בצורה שהלחיצה אותו, אבל לא אותה. הוא ידע שזאת הייתה היא, אבל הייתה לו הרגשה שזאת לא באמת היא, כאילו מישהו התחפש אליה. ג'ני לא הייתה עומדת ובוהה בו בזמן שהוא ישן, חשב. היא הייתה נותנת לו כאפה או שתיים ואומרת שהוא צריך לעבוד על הרפלקסים שלו.
"הי, את בסדר?", שאל אדם, מנסה לשמור על שיווי משקל ולתת לה יד. הוא לא ידע למה. היא דווקא נראתה די יציבה. היא אפילו הניחה את הידיים לצדי הגוף, אבל אדם הרגיש שהוא צריך לעזור לה לעלות חזרה למעלה. לא שהיא טרחה לענות למה שהוא אומר, רק נהמה לעברו, כמו כלבה משוטטת, והחושך המשתלט בלע את פניה והותיר מהם רק זיו של זוהר, רוק שהתנודד מזווית פיה כמו מי שהתעוררה כשהיא מתה מרעב.
"מחפשים אותך, בואי", אמר אדם כשהוא מנסה גישה ישירה יותר, והפעם הוא בא לתפוס לה בכתף כדי למשוך אותה אליו. היא התנערה ממנו כאילו חשבה שהתכוון לפגוע בה ונהמה שוב, חזק יותר, אבל הצליל נבלע ברעם חזק במיוחד. לפחות הפעם אדם יכול היה לראות את הפנים שלה, ובעיקר את השיניים. הוא תיאר לעצמו שהיא לא צחצחה אותן כשלא הייתה בבית, אבל מה שהלך שם היה קיצוני. השיניים היו שחורות ממש ונראו על סף ריקבון. העור סביבן היה יבש ומתקלף. מה שהספיק לראות מהעיניים נראה כאילו היא חולה במשהו, אולי דלקת, אולי קטרקט.
פתאום הבין למה היא לא עונה לו – היא סבלה מכאבים נוראים, מהסוג שאתה לא מסוגל לדבר כשיש לך אותם. הוא הרגיש כמו בפעם ההיא שזיהה אותה בתור הילדה עם הסרטן, לא מסוגל לשפוט או לכעוס או להאשים על כל מה שקרה לו בשבועות האחרונים. הכול התגמד ליד הגוף החלש והחולה שלה והעובדה שהייתה בבירור זקוקה לעזרה, אם לא ממנו – אז מגורם רפואי. היה לו ברור שהוא חייב לקחת אותה לבית חולים.
"זה בסדר, את לא חייבת לדבר. תני לי יד, אני אמצא רופא ואעזור לך. את תהיי בסדר. כלומר, לא משנה, העיקר שאבא שלך יידע איפה את", היא נהמה לעברו חזק יותר והוא קפץ לתפוס אותה. בתגובה, היא ניסתה לנשוך לו את היד.
הוא באמת לא היה חזק במיוחד, לפחות פיזית. הוא היה אולי גבוה ממנה, אבל מאוד רזה, ובחסימות בכדורסל היא תמיד הייתה הודפת אותו בלי בעיה. הפעם היא לא ניסתה להדוף, והוא היה לא מוכן. הוא הביא לה מרפק שגרם לה סוף סוף למעוד, והיא שלחה את הידיים הרפויות לפנים ונפלה עם הראש לתוך הנהר.
המחשבה הראשונה של אדם הייתה שעכשיו הוא באמת הולך לכלא. הוא ראה את ג'ני מפרפרת קצת במים, מנסה לקום, אבל הראש שלה לא הצטרף למאמץ ונראה שהיא הולכת להיחנק. הוא קילל, ניסה לבוא אחריה למטה, הסתבך ברגליים של עצמו ונפל.
בעיתוי הכי גרוע שיש, הגשם התחיל לרדת. הוא הרים את עצמו והפעם באמת לא יכול היה לראות כלום. הוא שם יד אחת בסמוך לגבות שלו וביד השנייה הרים את ג'ני בצווארון של הברדס שלבשה. היא הייתה רפויה לחלוטין וללא הכרה וקצת ריר נזל לה מהפה, או שאולי זה היה גשם, הוא לא היה בטוח. הפאה שלה עדיין החזיקה מעמד. הוא ניסה לשכנע את עצמו שזה אומר שהיא בסדר.
הוא הרים את ג'ני על הגב שלו. ביד אחד ייצב אותה ובשנייה טיפס לדק של בית הקפה. המים גלשו למטה וגרמו לו להחליק. הוא סובב את הקרסול והוא כאב מכל צעד בנעל, שפלטה מים לכל עבר. הוא ניסה לטפס עם הרגל השנייה, וגילה שהוא בכל מקרה חייב להתייצב עם הקרסול הכואב. הוא לא ראה מה הוא עושה. מזל שהכיר את הדרך. כשסלע אחד יצא מהמקום פשוט הפיל אותו ולקח אחר, עד שהרגיש מעליו חלל ריק וחיפש כיסא שהיה כבול למקום. הוא התייצב והשליך קדימה את ג'ני. רק אז הבחין שגופה מכוסה בסימני צריבה קטנים. הם היו מוכרים לו. גם הידיים שלו היו מכוסות בהם.
וזה עוד לא החלק הכי מוזר, הבין לפתע. הסימנים האלה היו פצעים, והם הכאיבו גם לו. ממש.
מליצה 