סיפור קצר: "בגוב הנבלים"

סיפור קצר שהשתתף בתחרות של כנס "עולמות"

התכנית יצאה לדרך בשעה 18:00 בדיוק. דלת התא נפתחה. בערק יצא ונעמד לצדה. הדלת נטרקה ואני ננעלתי בפנים. צעדים במסדרון בקצב של מארש צבאי, צעקות על החדשים שלא ידעו לאן לפנות ואז אותן דקות ספורות ביום של דממה מוחלטת, הזֵכר היחיד לימים שבהם היא היתה כל הוויתי.

היתה לו רק הזדמנות אחת לפעול, לחמוק מהשומרים ולחזור לכאן, לטלפתי שנודה ממסדר הערב. לקחתי בחשבון, כמובן, את האפשרות שלא יחזור – אבל היתה לי הרגשה שאפשר לסמוך על בערק. הוא היה כה נלהב מהרעיון לעזור, ששכח לשאול את עצמו אם הוא בכלל רוצה לברוח, ובאמת לא ראיתי סיבה שירצה. הרי אין לו לאן לחזור, ואני לא הבטחתי שיוכל להצטרף אליי.

הוא בא לבסוף. שלושה סיבובי בריח היו כל מה שנדרש עבורו כדי לפרוץ את הדלת. לראשונה מאז שהגעתי למתקן השיקום על שם זלדה סימיון, יכולתי לצאת מהתא מבלי שאיש ישגיח עליי. יצאתי, נהניתי לרגע מהמפגש בין אורות הפלורסונט לעיניי הכואבות, והתבוננתי בבערק בציפייה.

"למה אתה מחכה?", הוא שאל.

"אני לא יודע לאן ללכת".

הוא נאנח, הביט אנה ואנה במסדרון – למרות שברור היה שאיש לא נמצא שם, ופנה לכיוון אחת היציאות. הלכתי אחריו במהירות ושאלתי: "מצלמות?"

"אנדי דאגה שהשומר יילך להביא עוד כוס קפה".

"מצוין". הלכנו עוד כרבע שעה בקצב מהיר, בשתיקה. בחנתי את עצמי, יישרתי את הקפלים במכנסיים, העברתי את הידיים על הסנטר וקיללתי למגע הזיפים הסוררים. שאלתי את עצמי כיצד הוא נראה, אחרי כל השנים. בוודאי העלה קצת במשקל, אולי הצמיח שיער לבן. הוא לא היה מאלה שצובעים.

לא נדרש מאמץ רב לאתר את מריאנו. כריזמטי וגבה קומה, הוא התנשא מעל האסירים בחצר רחבת הידיים, אף שבסך הכול עמד בצדי מגרש הכדורסל. הוא ויתר על התלבושת, כמובן,  אבל שמר על הבלורית שהייתה סימן ההיכר שלו ועל המגפיים הכבדות שהגביהו אותו עוד יותר והשוו לו מראה של קצין בצבא. שיערו השחור עדיין לא הלבין, לכל היותר דהה.

עדיין התקשיתי שלא להתפעם מהשלווה הפנימית שהפגין, גם בלב אחד המקומות המסוכנים עלי אדמות. נשען בנונשלנטיות על הגדר, הוא היה שקוע בהרהורים, ותהיתי על מה. התאפקתי שלא לגשת אליו, להודיע על קיומי, לומר שאהבתי את העבודה שלו על "המלים נאמרו עד כלות". אני לא באמת יודע מה עורך ספרותי עושה, אבל הספר הזה היה מצוין, ולו משום שלא נתן לקורא את מה שהוא רוצה ולא אפשר למשפחת אאינצוויג לקבל בברכה את פני חיים מאייר הצעיר, למרות החסד הגדול שנטו שני הצדדים זה לזה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

ברחבי החצר שהו האסירים, ברובם רובצים בפינות נפרדות, בוהים בחוסר אונים. אחרים, כנראה מהוותיקים יותר, ניסו לשחק בכדורסל או להתחרות בהורדות ידיים, כל דבר שלא דרש שיח כתנאי להשתתפות. אני לא יכול לומר שהזדהיתי איתם כי לא הכרתי את התחושה הספציפית הזאת. הם לא היו מסוגלים לשמוע דבר, אבל אני שמעתי הכול – את קול גרירת רגליהם על הקרקע, את חבטות הכדור במעבר בין ידיים מיוזעות ואת המחשבות שהם עצמם לא ידעו שקיימות. האזנתי קצת, רק כדי לראות שלא צפויות לי הפתעות של הרגע האחרון. משפחה, ילדים, לימודים באוניברסיטה, מי שגנב את מברשת השיניים, איך בא לי סניקרס. עבריינים בכירים בכלא, בעלי כוחות-על או לא, היו ונותרו אנשים משעממים למדי.

בערק הניח את ידו על כתפי, עיניו מצמצות בכבדות באור המלאכותי. הבטתי בו והנהנתי. הרמתי את ידי וכופפתי, אחת אחרי השנייה, שלוש אצבעות.

מריאנו התכווץ מיד, כאילו דקרתי אותו באמצעות בובת וודו. הוא הניח את שתי ידיו על אזניו וזעק לעזרה. "משהו לא בסדר עם סילנסיו!", קרא אחד הסוהרים לתוך מכשיר הקשר, רגע לפני שאסיר סמוך התעשת והכה בו בפניו. האסירים האחרים נראו אף הם מתעוררים לאט לאט, פונים זה לזה ונדהמים לשמוע שעונים להם בחזרה. אחרי השלב הזה, הגיעה ההתקוממות. רוב האסירים רצו לקצוות החצר, מעטים רדפו אחרינו בניסיון להצטרף או לקבל טובות הנאה מללכוד אותנו. אנחנו המשכנו לחצות את החצר בריצה. כלומר, אני הייתי מותש לחלוטין מאינספור הקולות, שהדהדו בי כמו בתחנת ממסר, והנחתי לבערק להוביל אותי לתחנה הבאה, תוך שהוא מכשיל את "נערת הגומי" ומתחמק מזרועות "איש הברזל". עוד סיכון, שלא הייתי לוקח אם הייתי חושש שיבגוד בי. זה לא קרה, לפחות בינתיים.

כשהתקרבנו לעמדת השמירה, הסוהרים נאבקו לפנות את מריאנו מהרחבה. כמה אסירים התנפלו עליהם, ללא ספק בכוונה לבצע בו לינץ'. רק שני עובדים נותרו לנסות לעצור אותנו ביציאה לכיוון הכלא לנוער, וגם אותם נטרלנו ברגע שבערק האריך בצורה קיצונית את אחת מאצבעותיו וסימן לאנדי. היא נפנפה בידה בחוסר סבלנות, אוחזת בכוס קפה בידה השנייה, והשומרים נפלו על פניהם בקול חבטה.

"הי", שמעתי אותה אומרת כשהתבוננתי לאחור.

"הי".

"סילנסיו יהיה בסדר, לצערנו", סינן בערק ופנה אליי: "אתה בטח שמח".

"לאו דווקא", השבתי, כשהם כבר התחילו ללכת לאורך המסדרון. בערק עיקם את אחת ממצלמות האבטחה: "הוא לא שם אותך כאן משהו כמו מיליון פעם?"

"זה לא היה הכלא הזה, בזמנו. לאן אתם הולכים?"

"אה, בורחים וזה", הסתובבה אנדי, מבולבלת.

"פגענו באישיות בכירה, וזה אומר שהפעילו קוד אדום. אין נכנס ואין יוצא עד שסילנסיו יחדש את המנגנון שמונע מהאסירים הלא-טלפתים לתקשר. לא נגיע רחוק בלי להיראות כמו חלק מהסגל".

"אה, סבבה", אנדי הצביעה לצד שמאל. "היפיפיות הנרדמות נשארו שם. אנחנו צריכים גם להרוג אותם, או משהו?"

אלוהים אדירים. "אחרי שנטרלנו את מצלמות האבטחה כל הדרך לכאן, את רוצה שיעלו על העקבות שלנו באמצעות שובל של גופות?"

בערק שוב תחב את אצבעותיו לחור המנעול, שנפתח בקול חריקה צורמני. "הם יתעוררו עירומים, אתה יודע".

"הם יתמודדו".

---

אני זוכר שתכננתי מראש עם השניים האלה כיצד לגנוב את המדים של השומרים. כנראה הם סתם שכחו. גם אני הגעתי לגיל שבו אני לפעמים שוכח דברים. היו תקופות בחיים שבהן הייתי צריך כל הזמן להזכיר לעצמי מי אני, כדי לא להתבלבל בין הכינוי לשם האמתי שלי, או לשכוח שאת כל הדברים הנוראים שייחסו לי – לא באמת עשיתי, רק גרמתי להם לקרות תמורת כסף טוב.

"חתיכת כישרון יש לך", אני מנסה להחמיא לאנדי בזמן הפשטת הסוהר.

"תודה", סומק התפשט בלחייה הורודות. היא הייתה בת לא יותר מעשרים וחמש.

"בערק אמר שאת אמריקאית. איך הגעת לפה?"

בערק העיף בה מבט קצר ושתק. אנדי השיבה, מתביישת: "התנדבתי בקיבוצים תקופה מסוימת".

"והגעת לכאן?"

"הלוואות הסטודנט לחצו אותי קצת. גנבתי מהקשישים שטיפלתי בהם, אחרי שהלכו לישון. אחד מהם החזיק בבית נשק יקר ערך וכשניסיתי למכור אותו…"

"הבנתי", קטעתי אותה. "מי מכם השיג לנו את הקוד למערכת המעקב?"

"קוד?", שאל בערק.

"דיברנו על זה, המערכת והגיבוי למערכת של המצלמות במעגל הסגור שבמסדרונות, מצלמות חכמות שיודעות לזהות גם משני צורה, ומן הסתם יזהו אותנו גם עם מדים ותגיות…"

"כן! בדקתי, חדר הסגל נמצא שם", התפרץ בערק והחל לרוץ לשני מסדרונות, שבסוף אחד מהם נמצא חדר ארוך ששימש כפינת אוכל. אישה אחת קמה כשהבחינה בנו, ונפלה כעבור רגע ונפנוף יד של אנדי. "סורי, בוס. זה היה ככה גם בכלא הקודם?", שאל בערק.

"בכלא הקודם לא יכולת לברוח. איך אתה מתכוון בדיוק…"

"חשבתי שאתה יודע".

נאנחתי. "חכה רגע. אנדי, תשמרי על הדלת. בערק, אני אזדקק לעזרתך עוד רגע".

לוח הבקרה העצום, שהשתרע על פני קיר שלם, היה מעוצבת ברוח בני בריתו הוותיקים של סילנסיו מה'נבחרת'. לכל אחד מהם היה פרופיל משתמש משלו, כמובן נטול ססמה. הם לא אהבו לשמור סודות אחד מהשני. רציתי להיכנס לזה של מריאנו, אבל זה הרגיש מוזר ונכנסתי לאחד האחרים – לא הסתכלתי אפילו איזה. הפעלתי שלוש תוכנות שונות כדי להגיע למסך שמאפשר להקליד קוד ולנטרל את המצלמות, פונקציה שכפי שמקורותיי סיפרו לי, נוצלה בפעם האחרונה כדי לאפשר למדענים בעלי עבר ביטחוני בעייתי לשתף פעולה עם המשטרה. המכונה ציינה בקול שיש "קוד אדום", ציטטה את החוק שמטיל אחריות פלילית על גיבור שהורג נבל ללא צורך בהגנה עצמית – ודרשה טביעת אצבע. בערק עיצב את אצבעותיו בהתאם, והיא נענתה ללא ויכוחים נוספים.

יצאנו מחדר הסגל, במרווחים סבירים אחד מהשני. האזעקה עדיין פעלה במלוא עוצמתה. הסיכוי היחיד שלנו היה להעמיד פנים שאנחנו בדרכנו חזרה לחצר, יחד עם שאר הסוהרים שגדשו את המסדרון והוזעקו לדכא את מרד האסירים. בדרך היתה פנייה לחדר סגנית המנהל, שיכולנו להשתמש בה כדי לחתוך בפתאומיות באמצע וכדי כך, להגיע לכלא הקטינים. שידרתי את המחשבה לבערק ולאנדי. הם הגיעו בשלום לנקודה שזכרתי והחלו לפנות בדיוק כשמישהו זיהה את "סנדוומן" והחל לזעוק לעזרה. העמסתי את כל השומרים האחרים בקולות, אבל זה היה מאוחר מדי. הם החלו להסתובב אנה ואנה, מתנגשים זה בזה, בניסיון לאתר את אנדי, שנבהלה והרדימה את כולם. כמו מקשה אחת הם צנחו על הרצפה, כאילו הורעלו בגז.

השתקתי את הקולות וקראתי: "רוצו!"

בכלא הקטינים היה לנו סיכוי טוב יותר להיעלם. הוראות הפתיחה באש היו מחמירות יותר, והשכיחות הגבוהה של שינוי צורה ומהירות על-קולית בקרב ילדים עבריינים הבטיחו שנוכל לגרום בקלות לבלבול בקרב הסוהרים. אבל זה לא היה מספיק, לא כשהאזעקה עובדת ובקרוב יבינו לאן נעלמנו.

"תסרקו במסדרונות", הוריתי.

התפזרנו למספר כיוונים. מצאנו בעיקר כמה מורים ועובדים סוציאלים, כאלה שלא היה צריך להרדים כדי שירימו ידיים בכניעה. בתוך הקירות השקופים של התאים התבוננו בעיקר בני עשרה, חלקם סתם פעורי פה, אחרים התעשתו מהר מאוד והחלו להלום באגרופיהם על הקירות או להפגין את יכולותיהם, כנראה כדי שנשקול לצרף אותם למנוסתנו. "בשום פנים ואופן לא", שידרתי לאנדי ובערק. "אנחנו לא מכירים את הילדים האלה ולא יודעים מה הם עשו. אנחנו אפילו לא יודעים אם הם לובשים את הצורה האמתית שלהם. חלקם מסוכנים לא פחות מהאסירים הבוגרים כאן".

הרגשתי רעש מסוים אצל בערק כשדלתות המסדרון החלו לפתע להיסגר בטריקה, בזו אחר זו. ניסיתי להיאבק ברעש תוך כדי הניסיון להסתנן דרך דלת היציאה לכיתות הלימוד, שנסגרה על ידי וגרמה לי לפלוט צעקת כאב. "בערק!", שידרתי. "איפה אתה? למה אתה חוסם אותי?"

אבל הוא לא ענה. אנדי התבוננה בי בהשתאות: "הוא נכנס למסדרון הקרוב יותר".

"כן, גם אני ראיתי".

"חשבתי שעם האצבעות האלה שלו הוא יכול לחמוק מבעד לכל דלת".

"אם הוא לא יגיע תוך דקה, נזוז", אמרתי. "למרות שבינינו, אני לא חושב שהיכולת הגופנית היא מה שחוסם אותו. אני מקווה מאוד שהוא לא ראה בפנים את מה שאני חושב שאולי הוא ראה".

"את מה?"

"בני מינו, ניצולי ספינות מהגרים. רובם עדיין מגיעים ישר לכלא, פשוט כי לא מוצאים להם פתרון אחר. לבערק היה מזל שמשפחה אנושית הסכימה לאמץ אותו".

"הוא עדיין יצא מהצבא ונהיה שודד בנקים".

"כן, אבל זה כבר באשמתו", התחלתי לענות, כשמערכת הכריזה קטעה אותי: "לתשומת לב הסגל בכל הדרגים, שלושה אסירים עדיין מסתובבים בחופשיות במתחם המתקן. אחד מהם, המכונה 'הד', מוגדר בדרגת סיכון גבוהה במיוחד…"

"לעזאזל", אמרתי.

"…מבוקש מת או חי. רשות לפתוח באש הוענקה בכל האזורים. אם לא יימצא תוך שעה, תוכרז רמת כוננות חמש".

"זה רע?", שאלה אנדי.

"רע מאוד", נשכתי את שפתי התחתונה. "בואי".

"אבל בערק…", היא התחילה לומר, כשאחת הדלתות מאחורינו נבלמה בקול חריקה ובצדה כמה אצבעות קטנות. רצתי אליה, ועזרתי לבערק להחזיקה: "תישאר שם".

"מה?", הוא שאל, המום.

"המצב מחמיר. אנחנו צריכים בן ערובה. תוציא משם מישהו".

"אבל אמרת…", הוא נאנק תחת משקל הדלת.

"הוא לא ייצא החוצה איתנו. אנדי תרדים אותו. במקרה הגרוע, נשתמש בו כמגן אנושי אם יפתחו עלינו באש. הם לא ירדפו אחרינו אם יחשבו שהיו אחראים להרג ילדים".

הוא נראה מזועזע: "לא!"

"אנחנו לא נגיע רחוק בלי קלף מיקוח".

"אבל ילדים?! רן, אחי, הגזמת לגמרי. כוסאמו של הדלת הזאת, אתם לא הייתם מגיעים כל כך רחוק בלעדיי, בחיים לא היית מצרף לפה את אנדי אם לא הייתי מביא אותה. אני אומר שאין ילדים, אז אין!", הוא דחף את הדלת בחוזקה, עיניו ניצבות ישירות מול עיניי.

"אתה עושה טעות", אמרתי.

"עם כל הכבוד, אחי, ימי התהילה שלך כבר נגמרו. אני לא שכיר שלך, וגם לי יש אמירה בעניין", הוא נדחף אליי בחזרה, כמעט בהפגנתיות, מתחכך בגופי בחוזקה כשסובב את גופו נגד הדלת ונכנס פנימה. הדלת נסגרה וננעלה על בריח. אני ובערק המשכנו ללטוש מבטים זה בזה.

"אנחנו חייבים לזוז", אמרה לבסוף אנדי.

"אין זמן", סיננתי. "כנסו לאחת הכיתות. הם יהיו כאן בכל רגע".

---

הכיתות תוכננו כך שילדים לא יוכלו להסתתר בהן, שלא לדבר על מבוגרים. לא היו בהן ארונות או כסאות, והתלמידים היו אמורים לשבת על שטיחים רטובים מצבע שעל הרצפה. ישבנו במרווחים שביניהם ובערק נעל את הדלת מבפנים. חיכינו לבוא השומרים, שאכן פשטו על המסדרון מהר מאוד ועברו דלת אחד דלת. כשהגיעו לדלת שלנו, ואחד מהם ניסה להבעיר אותה, אנדי נאנחה והרדימה את כולם.

"שנצא עכשיו?", שאל בערק.

"לא. הם עדיין מחפשים באזור", השבתי. "חכו עוד כמה דקות".

"המצלמות בוודאי כבר חזרו, והם לא יישנו לכל כך הרבה זמן", התערבה אנדי.

"את לא יכולה להרדים אותם שוב ושוב או משהו?", שאל בערק.

"זה… לא בדיוק עובד ככה. הם יפתחו חסינות ויתחילו להיאבק בי באיזשהו שלב".

"אנחנו צריכים זמן", התעקשתי.

היא היססה: "אני יכולה… גיליתי בעבר שבקרבה לאנשים, אני יכולה גם למחוק להם את הזיכרון".

"מעולה!", התלהב בערק.

"לא כל כך. אף פעם לא בדקתי לאיזה טווח זה עובד. לא יודעת, בכל זאת עבדתי עם קשישים, ניצולי שואה. אף פעם לא הרגשתי הכי בנוח למחוק לאנשים את הזיכרון".

"אני אנסח את זה בעדינות, לא אכפת לי איך את מרגישה", אמר בערק. "לכי לדלת ותעשי את זה".

אנדי, בתגובה, העבירה את מבטה אליי. הנהנתי בקצרה. היא קמה, התיישבה ליד הדלת והצמידה את ברכיה לחיקה. מהצד השני לא נשמע דבר, גם לא זעקות של השומרים. דממה השתלטה גם בחדר, ובערק החל לזוז במקומו בחוסר נוחות: "את עושה משהו או סתם יושבת שם?"

"תעזוב אותה", אמרתי.

"הי, אתה רוצה לברוח מפה או לא?", הוא פנה אליי. "מישהו צריך לברר שדברים נעשים כמו שצריך".

אנדי קברה את ראשה בין ברכיה. בשלב מסוים החלה לרעוד. מהצד זה נראה כאילו בכתה. אומנם, כשאמרתי שהגיע הזמן לזוז היא הרימה את ראשה באותה הבעה קרירה וצייתנית שראיתי קודם לכן, אבל בהחלט יתכן שחשבתי כך משום שהפעילה את יכולותיה גם עליי, בניסיון להמשיך ולהיראות חברה חזקה בצוות. היא זזה מהדלת ואפשרה לשנינו לפתוח אותה. ארבעה שומרים שכבו בצדה השני, שניים מהם זה על גבי זה. מכשירי הקשר שלהם היו עדיין בידיהם. אני יודע שחלקם הספיקו להזעיק תגבורת. מצאנו את התגבורת מהלכת ביציאה ממסדרון הכיתות, עיניה מתות.

"אנחנו צריכים אזור עם תקרה נמוכה", אמרתי.

בערק פנה בקוצר רוח: "לא סיכמנו שזה יהיה רלוונטי כשנגיע לעמדות השמירה?"

"המצלמות חזרו. אין סיכוי שנצליח להגיע לעמדות השמירה בלי להיתפס. הדרך הארוכה היא הסיכוי היחיד שלנו".

עיניו נפערו: "אתה רוצה לזחול דרך מאות מטרים של תעלות אוורור?"

"אני לא חושב שיש ברירה אחרת. התקרה הנמוכה ביותר, למיטב ידיעתי, היא במועדון שלהם. לא אמור להיות שם אף אחד עכשיו".

הריצה שלנו מקודם התחלפה בהליכה אטית. על קצות האצבעות פתחנו דלת אחר דלת, נדהמים לגלות כמה סוהרים במצב דמוי מוות מצאנו מאחורי כל אחת. אנדי, במצבה השקט אך הקטטוני, שיתקה לפחות כמה עשרות מהם. האזעקה עדיין רעמה במלוא העוצמה, ואנחנו התקדמנו לכיוון החלל המרתפי הקטן שהוקצה לצרכים החברתיים של האסירים הקטינים. היו בו פופים, טלוויזיה, שניים-שלושה מחשבים וגזירים של עיתונים לנוער מהעשור הקודם. הדלקנו את האור והתחלנו להערים את הפופים זה על גבי זה, כשלפתע שמענו קול ילדותי שקורא לנו לעצור.

"אתם לא אמורים להיות כאן", אמרתי, מבלי להסתובב.

"הצוות סומך עלינו שנסתובב ללא השגחה. אתם נושאים כלי נשק?"

"פאק…", סיננה אנדי.

"שקט!", הילדה, כך נדמה לי, צעקה. "אני הולכת להוציא אתכם עכשיו מהחדר ולמסור אתכם לשומרים. תתנגדו ואני מקפיאה לכם את הדם בעצמות".

למה אנשים עם יכולות הקפאה הם תמיד כל כך אמוציונאליים? "גם את אסירה", שאלתי. "מה יוצא לך מזה?"

"אמרתי שקט!"

"היא משת"פית, משתקמת. הם אוהבים לעשות את זה לילדים", אמר בערק.

הילדה, בתגובה, התגנבה אלינו במהירות והקפיאה את שפתינו במגע. נדרש לי רגע להבין זאת, כשהרגשתי לפתע שאיני יכול לנשום או לדבר ושחניכיי צורבות. אחזתי בחלק התחתון של פניי, בניסיון לחממו ולהיפטר מהמשקל הנוסף שנדמה כי נלווה אליו עכשיו, והבטתי לכל עבר כדי לאתר את הילדה. היא הצליחה להעניק לבערק כווית קור בלחיו השמאלית בטרם התעשת והתחיל לנסות ולהיאבק בה,משימה שהיה ברור שייכשל בה בהתחשב במה שעשוי לקרות אם ייגע בעורה החשוף. שלחתי יד אחת ונגעתי בכתפה של אנדי, שהנידה בראשה. הילדה הגיחה מאחורי ונאחזה בי בידיה הקפואות, מגעה חורך דרך מדי האסיר בבשרי. הסתובבתי בפתאומיות והכיתי בידיים בחוזקה, מנפץ אותן לרסיסים. היא צווחה והתכווצה. היא היתה בת שתים עשרה בערך, ולא פחדה מאתנו בכלל. כעבור רגע הבנתי למה – זרועותיה החלו לצמוח שוב.

"יש לך מזל, אחות", אמר בערק. "לזקן הזה אין רחמים".

"אנדי?", שאלתי, ואנדי שוב הנידה בראשה: "הקרח חוסם אותי מלהגיע אליה".

הסתובבתי באחת אל הילדה, שהביטה בזרועותיה הצומחות, והלמתי בראשה בחוזקה. היא נפלה על הרצפה, מעולפת.

בערק ניגש לטפל בסורגים. הם היו מוברגים, מה שאומר שהטיפול בהם היה פשוט יחסית לאדם שיכול לכווץ את אצבעותיו לעובי של מילימטר. בתוך רגע הוא השליך את החלון לרגלינו וזינקנו מתוך הפופים אל התעלה הצרה, שבה זחלנו כשאנחנו דוחפים את עצמנו באמצעות המרפקים ומתקשים מאוד לנשום. לא היו הרבה פניות, אך בכל פעם שנתקלנו בהן נעצרנו ושידרתי לשניהם את המפה, כפי ששיננתי אותה מאות פעמים. הסתרתי מהם את המחשבה שאולי אני טועה ושאנחנו נתעה בנקיקים המחניקים האלה במשך שעות. בין כה וכה הם היו ארוכים להחריד, השריד האחרון לימי הגולאג שבהם משרדי הקצינים הופרדו מתאי האסירים בתעלות שורצות מפלצות.

התעלות שמתחת מולאו מאז במים, אבל היה בצדן די שטח יבש שנוכל ללכת בו. ניצלנו את פתח המילוט לתעלות האוורור שהותקן במעלה הקיר, עוד בימים שבהם היה חשש שסוהרים יפלו לפיר וישלמו על כך בחייהם. זאת היתה נפילה מגובה לא מבוטל, ובערק, בהיותו בן לגזע נטול חוליות באופן יחסי, היה היחיד שיכול היה לעשותה לבד מבלי לשבור עצמות. הוא קפץ, נאנק בכאב, קילל קצת ושב לעמוד על רגליו בתוך רגע או שניים. "טוב, הגעתי לכור המצרף ואני עדיין לא מת", חייך.

אני לא חייכתי: "אין לך מושג אם השאירו כאן משהו".

"נו, באמת. גיבורים, אחי. המוסר הדפוק שלהם לא מאפשר להם להרוג אף אחד. בכל פעם שהם מעלים את הנושא, מישהו צועק שהם לא רוצים להיות כמונו. מה הם כבר יכלו לעשות כאן, לתחקר? להעביר שיעורי תנ"ך?"

נשמתי נשימה עמוקה. הוא באמת לא יודע כלום. "אתה הולך לתפוס אותנו או לא?"

הוא הושיט את זרועותיו בהפגנתיות אך בקוצר רוח, ואני גלשתי החוצה. אחרי יצאה אנדי, שבערק אחז בה רגע אחד יותר מדי והיא סילקה את ידו מישבנה ברוגז. בערק, בתגובה, צחק. "מצטער, אחות, אל תקחי את זה קשה".

אחרי זמן מה של הליכה בצדי התעלה, על כל הריח הנורא שהיה כרוך בכך, סוף כל סוף נמצא שימוש לפצירה המיוחדת של בערק מימיו כשודד, שהיתה היחידה שניחנה ביכולת לנסר את ציפוי הפלדה וששילמנו עליה לאפסנאים בכל המשכורת ששולמה לנו במתפרה. בערק, שהתגאה בהמצאתו לא פחות משהתגאה באצבעות עמן נולד, אף שאני מתקשה להאמין שבאמת הוא לבדו עומד מאחורי ההמצאה, אחז אותה בין שיניו כשהתקרב לסורגים וביצע את מלאכתו לאט ובזהירות, בקצב אחיד של ניסור. אני ואנדי הרכנו את ראשינו וניסינו להתרכז בנשימות הקצרות, בחום הבלתי נסבל שנשמר בכור המצרף, בצפצופים באזניים כתוצאה מרעם האזעקה. התכנית להסתנן לתעלת הניקוז דרשה ניסור של ארבע דפנות שונות, שאחריהן בערק ביקש מאתנו לזחול לאחור ואמר: "טוב, אין ברירה, זאת קפיצת ראש".

ועוד לפני שהחלטנו אם זה חכם לקפוץ חזיתית למים שאנחנו לא יודעים מה הוטבע בהם ואם לא ירעילו אותנו, מה שבהחלט היה אפשרי בימי הגולאג, בערק אחז בסורגים וקפץ איתם לתוך פתח הניקוז. אנדי זינקה וכמעט קפצה אחריו כשלפתתי את כתפה וסימנתי לה לחכות. היא הביטה בי ממצמצת, בשיניים חשוקות, בוחנת אותי כאילו נטרפה עליי דעתי.

"אתה מבין שהוא מתכוון לברוח בלעדינו?", שאלה, בטון רטורי.

הנדתי בראשי והנחתי אצבע על שפתיי, שעדיין צרבו מקור. שוב סימנתי לה לחכות. היא הביטה בי, הביטה בפתח, ולרגע נדמה היה שסוף סוף הכריעה נגדי כשהאזעקה חדלה מלהדהד והסוהרים קראו לבערק להרים את ידיו באוויר ולהימנע מלהפעיל כוח כלשהו. כעבור רגע חזרו על ההוראה גם באנגלית ובערבית וקראו "אז אתה מדבר עברית? יפה, ושלא תעז לזוז". נשכבתי על רצפת הגדה הלחה, ואנדי עשתה זאת רגע אחריי.

"אני לא מבינה. הסגרת אותו?", שאלה בלחישה. "כל זה היה מארב? כדי ששנינו נוכל לברוח?"

גיכחתי: "זה יהיה מארב רק התפיסה שלו תסיח את השומרים משנינו, ואני האסיר המבוקש יותר".

היא המשיכה להביט בי.

"לא, זה לא מארב. יש מעבר נסתר בצדי פתח הניקוז שהתכוונתי להראות לכם. הוא היה דורש מאיתנו זחילה בתוך זרם מים למשך כמה דקות".

"אז למה…"

"אל תתעמקי בזה, ואל תקחי את זה אישית. אולי עדיף ככה. שותף פזיז שמסכן את המבצע לא שווה שתסכני את עצמך בשבילו, גם כלכלית". השתהיתי. "את יודעת על מה אני יושב, נכון?"

"אני מכירה רק את הכינוי שלך".

"יפה. אז כדאי שתדעי שהוא לא ניתן לי רק בגלל היכולות הטלפתיות שלי. אני מרגל. במשך שנים הייתי סוכן סמוי ומודיע, ונכנסתי ויצאתי מבתי כלא בגלל שסייעתי למדינות שלך אסור להיכנס אליהן בטיוח פרשות שחיתות וסגירת עסקאות שוחד. ראיתי איך הם חומקים מעונש בזמן שאני מורשע בפשעי מלחמה, ואתה אף פעם לא לומד להיזהר מספיק במקומות האלה, שבהם אנשים יעשו הכול כדי להציל את עצמם".

הזרקור המשטרתי סנוור את עינינו, פילח את החשיכה באבחות סכין לכל עבר. שם, למטה, השתרר בינתיים שקט. בערק כבר התחיל לשיר, או נלקח לאגף סגור שבו יתחיל להבין מה היה פה לפני "זלדה סימיון" והחוקים הליברליים שהעבירה בכנסת. היחידות המיוחדות מן הסתם פרצו בינתיים למתחם, והמשיכו לסרוק אותו מבחוץ מכל עבר.

"מה אתה מנסה לומר?", שאלה אנדי.

"יש לי את הכלים, הידע והניסיון להפוך אותנו לאנשים חופשיים. אני מעוניין בשיתוף הפעולה שלך, אבל לא יכול לכפות אותו עליך. אני לא יודע מה המניעים שלך, אבל אם תבחרי להמשיך אתי גם אחרי שנצא מכאן, אצטרך שתוכיחי לי את נאמנותך. אם לא תוכלי להבטיח לי אותה, את מוזמנת להמשיך לבד. בטוח תגיעי יותר רחוק ממנו, אם כי גם אותך כנראה יעצרו ברגע שתגיעי ליציאה מהממד המקביל".

היא התבוננה בי, כחוככת בדעתה, וכעבור רגע, מהיר מדי לדעתי, מצמצה בחדות. שמעתי אותה חושבת: "הוא מתכוון להקריב את בערק. אבל אני לא מכירה את האיש הזה, לא באמת, אני מכירה את בערק, הוא הגן עליי מול האסירות שתקפו אותי כשישנתי…"

"אין לי משפחה, אנדי", קטעתי אותה. "גדלתי בנתניה, בתקופה שעוד נשלטה על ידי משפחות פשע. אני יודע שמשפחה היא הדבר הראשון שאפשר לאיים עליו כשרוצים להשיג משהו ממישהו. מצד שני, גם גיבורים וגם נבלים לא מגיעים רחוק בתור זאבים בודדים. אני יודע כמה חשוב לך שבערק יצטרף אלינו, בתור מישהו שאת בוטחת בו, ודווקא בשל כך הייתי מבקש שתשאירי אותו מאחור ותחברי אלי".

"אתה רוצה שאצהיר על עצמי בתור המשפחה שלך?", היא שאלה, כאילו נשמעה לעצמה מטופשת.

"יש לכך גם משמעות משפטית. תצטרכי להעמיד פנים שאת הבת שלי כדי שהזהות הפיקטיבית תאפשר לשנינו לחזור ליקום שלנו".

היא הפנתה את מבטה ממני: "בערק נשאר".

גיכחתי: "ג'ינג'ית, גם היכולת המופלאה שלך לא תאפשר לנו לעבור את כל הגיבורים ששומרים עליו עכשיו. איבדנו את אפקט ההפתעה. הם כבר יודעים למה לצפות".

"הוא לא אשם", מלמלה.

"בכל מקרה, עכשיו כשהוא נתפס, נצטרך לפעול מהר. בואי אחרי", קמתי בעצמי והראיתי לה כיצד אני משתחל דרך פתח הניקוז ומתחמק מעיקר זרם המים כדי ללכת על תעלה צרה בצלע ההר, עקב בצד אגודל. זאת היתה דרך קצרה אך מפותלת, שבחלקה היתה צרה מכדי שבני אדם יוכלו ללכת בה ואילצה אותנו לפסק את הרגליים. רק בדיעבד ניתן היה לראות שהתעלה הסתירה כניסה למנהרה מתחת לכור המצרף. הכניסה עצמה היתה נעולה, כמובן, אבל המבואה השתמרה היטב למרות הרטיבות והירוקת שכיסתה אותה. ניתן היה לראות בה את כל מה שהגיבורים לא חשבו שיקר ערך מספיק כדי להסתירו מאחורי דלתיים סגורות: מקומות החנייה רחבי הידיים, התלבושות הישנות, קיר הפרסומים בעיתונות. גיבורים תמיד ניחנו בחיבה מיוחדת ליחסי ציבור. הייתה שם כמובן גם כספת החירום שלהם, עם כל הגאדג'טים הישנים. הם לא החליפו אותה, גם לא לאחר שפורסם שכבר פרצתי את הדגם הזה בתימן.

"איך ידעת שהם הקימו כאן את מנהרת הפיקוד?", שאלה אנדי.

"כי כך היה נוח יותר לטפל באסירים בגולאג", הסברתי. "אנדי, במשך רוב תקופת המאסר ישבנו לבד בתא, ללא אור יום, ללא זכות לביקורים. אפילו לצאת לשירותים לא הייתה זכות מובנת מאליה. הם הוציאו אותנו משם כשהיו צריכים לשאול אותנו שאלות, הבעיה הייתה שאף אחד לא דיבר. אז הם יצאו, הוציאו, השליכו אותנו למפלצות מכוכב הבית שלהם, וחזרו לבונקר המפואר כדי לערוך מסיבות עיתונאים עם ססמאות על אמת וצדק".

"אבל סילנסיו…", היא התערבה.

"סילנסיו באמת לא היה מודע לכך, רוב השנים. הוא שייך לדור הישן שיצא לאכוף את החוק ברחובות והשאיר לאחרים את הענישה. כשגילה, הוא פרש מה'נבחרת' והפך את הגולאג למתקן הזה. הוא מפקח עליו בהתנדבות".

"כלומר", היא היססה, והביטה בבלבול בעמוד ראשי של עיתון שדיווח על נטרול מתקן שיגור בקוריאה הצפונית. "סילנסיו, הגיבור שמעולם לא אירח מסיבות עיתונאים או הצטלם עם תינוקות, הבחור שכולם אמרו עליו מאחורי הגב שהוא אוטיסט, הוא הדבר הטוב ביותר שיצא מהמקום הזה?"

"ממקומות כאלה לא יוצאים דברים טובים", נאנחתי. "את יודעת שעדיף כבר להרוג את בערק. הוא פתח את הפה, או שהעבירו אותו לאגף סגור".

היא הישירה מבט לעיניי: "בוודאי יש משהו שנוכל לעשות".

"את חושבת שאני מסתיר ממך משהו?"

היא המשיכה להביט בי, עיניה נוגות. גם לה לא היה לאן ללכת, או רעיון אחר לאן לברוח. היא אפילו לא חיבבה אותי במיוחד, וחשבה: "אבל הוא רוצח ילדים". תהיתי מה היה קורה לו ידעה עד כמה הכוח שלה יכול לשמש להפקת הון צבאי ופוליטי, מעבר לפגיעה בחפים מפשע, ואם הייתה בכלל מתפתה להשכיר אותו לידיים הלא נכונות אילו השתחררה ממאסר כמתוכנן.

"אוקי, יש דבר אחד שנוכל לעשות, והוא נמצא בכספת הזאת. אבל אני מזהיר אותך, את לא תאהבי את זה".

עוד לפני שאמרתי מהו, אנדי סרבה. היא לא הייתה צריכה לקרוא מחשבות כדי לדעת מה תכננתי, ואני לא הייתי צריך לקרוא את שלה כדי לדעת שלא באמת הייתה לה ברירה אחרת. זה היה אחד מאותם ויכוחים שבהם אחד הצדדים מרגיש שהוא חייב לנצח, בשם העיקרון, אבל יודע שהוא מפסיד – ואנדי אכן הפסידה. לקחנו את "המעצים" מהכספת וכשיצאנו מהמנהרה, מתגנבים מאחורי ניידות המשטרה, אנדי עשתה בדיוק כפי שדרשתי, לחצה על הכפתור וצפתה בעשרות, אם לא מאות שוטרים, נופלים בבת אחת, כאילו הוכו בלום. לאחר מכן קרסה על ברכיה, מותשת מסחיטת כוחותיה בידי המכשיר. הסרתי את אזניות המגן, השארתי את אנדי שם והלכתי לתוך המפקדה, במחשבה שכולם נכנסו לתנומה נצחית – ואז ראיתי את מריאנו, עומד איתן.

"טיפשי מצדך להשתמש בממד שלי בגלי קול", אמר, במבטא מקסים.

חייכתי: "הצלת אותם? זה חמוד".

הוא גלגל את עיניו והושיט את ידו: "הם יתעוררו בקרוב. תסגיר את עצמך, הד, או שבפעם הבאה אני לא אהיה שם לוודא שלא מעבירים אותך לאגף שמור".

"הדאגה שלך שוברת לי את הלב", השבתי בקול רך. "אה, רגע, בעצם כבר שברת אותו. אל תגרום לי להכאיב לך פעמיים באותו יום, מריאנו. זוז הצידה".

"ממתי אתה מבקש דברים בשביל הפרוטוקול?"

"כי אתה היית תמיד כל כך חסין לכוחות שלי", רציתי להגיד, אבל ידעתי שזה לא נכון. מריאנו לחלוטין לא היה נתון למניפולציות, אבל היה טלפת איום ונורא. הוא נאנק תחת ריבוי ועוצמת הקולות ששידרתי, כאילו צרחתי לתוך אזניו במגפון. פעם היה מתעלף מהמתקפות שלי, היום הוא לקח כדורים מיוחדים שסייעו לו לשמור על שלוותו ונאבק נגדי בעקשות, כמו גבר הנאבק על כבודה של אשתו בתגרת שיכורים.

"לך לישון", אמרתי, מנופף בידי.

"ניסיון נחמד", הוא צעק, מתקרב אלי. "אבל למדתי. אני יודע להבדיל בין הקול שלך למחשבות שלי".

"מה? לא, לא דיברתי אליך", אמרתי והחוויתי לכיוון אנדי.

"היא לא יכולה לשמוע אותך".

"לא, אבל עשיתי מחווה מספיק גלויה כדי שהיא תבין", הסברתי, והוא נפל.

הלכתי לתוך המפקדה שבה ביקרתי פעמים כה רבות, אף פעם לא כאדם חופשי. החלטתי להמר, ניווטתי לתוך המסדרון הישן והלכתי לחדר החקירות הראשי, כשאני נעזר בתגים של שומרים סמוכים שהתמוטטו כדי לעבור שלוש מתוך ארבע הדלתות. את הדלת הרביעית כבר הייתי צריך לפרוץ בעצמי, כי לא היה סוהר בסביבה, אבל זאת הייתה מערכת אנלוגית ומשחק קל בחוטים פתר את הבעיה. בערק, כנראה הודות לכל הדלתות הכבדות וההתערבות של מריאנו, נמצא כשהוא סהרורי בלבד. כשפגש בי הוא הביט דרכי ואז סביבו, כאילו השקיף על נוף הררי. הוא לא ידע מה הוא עושה שם, או מה שמו.

הסברתי לו שיש מצב חירום רפואי והובלתי אותו בריצה לאנדי, שעדיין בקושי הצליחה לעמוד על רגליה. אמרתי שבתי חולה וזקוקה למנוחה ושאני עצמי לא יכול לשאת אותה, בשל גילי המופלג. אני לא עד כדי כך מבוגר, אבל יש צעירים שבעיניהם כולנו זקנים. בערק התנדב מיד, פנה אלי ב-"כן, אדוני" ושאל לאן ללכת ומה לעשות. אם שם לב שאני מכוון אותו בין מה שנראה כמו עשרות גופות של שוטרים לתוך ניידת משטרה, או שאנדי מגיבה בהבעת גועל לכך שהוא נוגע בגופה – הרי שהצליח להשתיק את מחשבותיו באופן מעורר השתאות.

"יש בית חולים בסביבה?", שאל, תוך שאני משדר למוחו כיצד להניע את אצבעותיו כדי להתניע את הרכב ולהגיע לנקודות הציון של היציאה מהממד המקביל.

"לא, אני מכיר מקום אחר שבו יטפלו בה", תלשתי דף מיומן המשמרת בניידת. "אל תשכח ללבוש את המדים שלך, אדוני השוטר".

"נכון, המדים שלי…", הוא טפח בידיו על פניו בתסכול.

"לא נורא, אני ובתי נכבד זאת גם את תחליף בגדים בעצירה הבאה. נשמח אם בתמורה תערוב לנו מול מישהו ממעבר הגבול לפני שנצא הביתה. אני אתן לך את שמו והמסמכים הדרושים. הוא יודע מי אני".

"כמובן, כמובן", הוא התניע ויצאנו לדרך, מותירים דממה מאחורינו.

"אפשר בקשה אחת נוספת, אדוני? צר לי על כל הטרחה".

"אני פה לתת שירות".

הושטתי לו את הדף מהיומן, מקופל כך שכל ניסיון לפתוח אותו יסתיים בקריעתו: "אני נאלץ לעזוב בחופזה, לפני שסיימתי פרויקט בהוצאת הספרים שבה אני עובד. אני אשמח מאוד אם תעביר להם את המעט שהספקתי. הכתובת רשומה בחוץ".

לקריאת סיפורים נוספים בתחרות לחצו כאן

למגירת הכתיבה שלי