סיפור קצר: "שני ודג הזהב"

כשחקירה במשמר החופים נקטעת באופן בלתי צפוי, שוטרת לשעבר מחליטה לשים סוף לסיפור בעצמה – ופוגשת את גיבור הסיפור הבלתי גמור המפחיד מכולם

קריאת המצוקה הפתיעה גם אותה. היא תפסה אותה באמצע פטרול על החוף, בשעה חשוכה וריקה מאדם בראשון בערב. היא נאלצה לבקש טובה מאיש תחזוקה שבדק עבורה היכן נמצא האות על הרדאר, ולאחר מכן נשארה עם ההחלטה אם להזעיק צוות חילוץ. הסירה הייתה רחוקה מכדי שיקראו לה בכריזה, ולא הייתה מצוידת במערכות הקשר של חיל הים או מנהלת הנמל. תשעים אחוזים שזאת הייתה סירת דייגים, תשעה אחוזים סירת מבריחים, אחד אחוז פיראטים.

היא דווקא לא הייתה מתנגדת לפגוש בסוג האחרון. עבר כל כך הרבה זמן מאז שהיה לה מעניין.

בחוסר רצון, היא חייגה לאנשי הצוות שלה. כמה צפוי שהם לא ענו לה, אז מה אם הם בכוננות. היא נדנדה עד שגילתה שהחובל שלה נרדם והמציל שיכור. היא הזמינה אותם בכל מקרה. עד שהם הגיעו והתנצלו ("אתם בכל מקרה מקבלים על זה כסף", השיבה), הסירה במצוקה הייתה יכולה בקלות לטבוע על כל יושביה. לפחות ברגע שהחובל אישר והם יצאו לדרך, הם התקרבו לנקודת הציון במהירות. היא הביטה במצפן שלה בספקנות והדליקה את הזרקורים. הים לא היה סוער בכלל באותו לילה, ואפילו לא כזה חשוך, כשעדיין אפשר היה לראות במרחק את האורות מהמועדונים והמסעדות. למרות זאת, היא לא הבחינה בהתחלה ביאכטה הקטנה, שכמו עשתה כמיטב יכולתה להתחמק משדה ראייתה. זאת הייתה סירה עם מפרשים קצרים, מהסוג שלוקחים ללא יותר משיט של כמה שעות בבוקר, ועמד עליה גבר אחד.

עוד סיפורים מומלצים:

• הסכין
• בגוב הנבלים
• לילה על ההר

המחשבה הראשונה שלה היא שהגבר הזה היה לבוש יפה מכדי לשוט כל כך רחוק מהחוף, ועוד בלי אף אחת שיוכל להרשים. הוא לבש חולצה מכופתרת בצבע זית וג'ינס צמוד ועל מפרק ידו ענד שעון, מהסוג שלא רוצים שיירטב או ייגנב. הוא היה גבוה, כהה, נאה מאוד, אולי בשנות השלושים המאוחרות לחייו. היא הייתה צריכה להביט בו יותר מקרוב.

הוא תפס את החבל שהשליכו לעברו וקשר אותו לדופן הסירה, כמו מלח מומחה. אחר כך נתמך בחבל, תפס בסולם וטיפס אל הסיפון שלה. הוא התגלגל לבסוף פנימה בקול תרועה וצהל: "ידעתי שאמצא אנשים טובים אם רק אלחץ על הכפתור הנכון".

פתאום הוא לא מבין כלום בימאות? חשבה, אבל לא אמרה דבר. תחת זאת היא התעלמה מקיומו של הניצול בעל המזג הטוב והאירה במאג לייט לתוך היאכטה השוקעת. זאת הייתה הלברג ראסי, כנראה לא מושכרת כי לא היה שום דבר על המפרשים שציין שם של מועדון שייט או מספר טלפון. מלמעלה היא נראתה בסדר, מה שאומר שהיא ניזוקה מבפנים. אולי כשל במנוע, או שזה נכבה מסיבה כלשהי.

אה, והיו כתמים אדומים קטנים בסמוך להגה.

היא כבר למדה לא לקחת את הסימנים הללו בפזיזות. מעצר מהיר מדי והיו מגלים שהסירה עלתה על סלעים וכתמי הדם היו בעצם שאריות של יין אדום, או סתם משהו דקורטיבי. אחר כך היו מגיעים עורכי דין ושימועים ועוד כל מיני דברים שלא נראו טוב בתיק האישי שלה. היא כיבתה את הפנס והלכה לבדוק מה שלומו של הגבר המסתורי, שכבר הספיק להתיידד עם בני הלוויה שלה. אריה החובל ובן החובש נשענו על ההגה בנינוחות, ידם חובקת זה את זה בהבעה גברית חברותית, והם צחקו בקולי קולות. היא התקרבה ושמעה את הניצול מספר להם איך גילה שהסירה שלו שובקת חיים, איך ניסה לרדת לחדר המנועים ופשוט "לא הבין" מה הולך שם, איך ניסה לשווא להבין איך הוא מפעיל את הקשר עם חיל הים או "מה שזה לא יהיה". הוא סיפר את כל זה כשהוא יושב שעון על דופן הסיפון וידו אוחזת בבקבוק מים, מבלי לשתות ממנו. היא הבחינה בזעזוע שחתך על ידו הימנית טרם טופל והמשיך להגיר דם, וקראה לבן: "תטפל בו! מה זה אמור להביע?"

"הי", אמר הבחור הפצוע.

"הוא אומר שזה לא כואב לו", השיב החובש שלה, מושך בכתפיים.

"ואם הוא חטף זיהום? ממתי אני צריכה להסביר לך דברים כאלה?"

בן נאנח ושלף, בחוסר רצון גלוי, את מזוודת העזרה הראשונה. שני השיבה את מבטה לגבר שעל הרצפה, ומבטה נתקל במבטו. הוא חייך. היא שאלה את עצמה כמה זמן בהה בה מבלי שהרגישה.

"את שוטרת?", שאל.

"לא". טכנית, זאת הייתה האמת.

"אז מה תפקידך בצוות?"

"מאבטחת", היא ענתה וצפתה בבן מקרוב כשהחל לחבוש את הפצע. לא משימה פשוטה, בהתחשב בכך שהניצול לא התיק את מבטו ממנה. הוא נראה מרותק לשרירים בזרועותיה, שהובלטו עוד יותר כשהניחה את ידיה על המותניים, בניסיון לא מוצלח להיראות מאיימת.

"יש לך שם?"

"שני".

"אני שרון".

היא השמיעה קול שנע בין "כן" להמהום והמשיכה לצפות בבן כשעטף את הפצע. היא שמה לב ששרון לא עיוות את פניו כשבן חיטא אותו, אף שזה היה אמור לשרוף חזק.

"את תמיד מדברת כל כך הרבה?", שאל שרון.

"ואתה מוכן להסביר לי מה עשית על יאכטה בשעה כזאת?"

"רק את העבודה שלי", הוא קרץ לה, והיא נרתעה קצת לאחור. את זה עוד לא יצא לה לראות.

"אתה… אתה נער תענוגות?", שאלה בהיסוס, לא בטוחה מה המילה שבה עליה להשתמש.

"מה? לא! אני סופר… לילדים. לא שמעת עליי? שרון קסטרו".

היא לא ידעה במה הוא עסק, אבל השם שלו היה מוכר לה. היא שמעה אותו מדי פעם כשעוד גרה בתל אביב, והשותפות היו מספרות לה על חתיכי הביצה שהיו נקרים בדרכן כשהיו יורדות לקפה ברוטשילד. היא לא זכרה בזכות מה הוא התפרסם במקור, כנראה לא היה מדובר בספרות ילדים. אולי היה דוגמן, בהחלט היו לו את הנתונים הנכונים. אולי שחקן. למי זה משנה, בעצם? הוא היה מבוגר בשביל תעשיית הבידור.

"אתה כותב על שחייה לצד מדוזות?", שאלה.

הוא צחקק, המחווה הלא מושכת הראשונה שעשה מאז שפגשה בו: "לא, אני כותב על הרפתקאות ימיות. של דגים, הכוונה. אפשר לומר שעשיתי כאן תחקיר לספר הבא שלי. אשמח לספר לך עוד כשהבחילה שלי תעבור".

אריה השמיע "אוווווווו" קטן ושרון ירה לעברו מבט, אבל בחיוך: "לא נענה לבחורה על השאלות?"

"יותר עדיף שננוח", לגלג בן.

שרון הביט סביבו והבעה מופתעת התפשטה על פניו, כאילו הבין לפתע היכן הוא נמצא: "אתה יודע מה? אתה צודק. מצטער… שני, אני כנראה עדיין מעכל מה שקרה פה הערב. אולי עדיף שקודם כל אתאפס על עצמי".

"אחי, הכול בסדר", הרגיע בן: "הרבה מגיבים ככה, ולפעמים יותר גרוע".

"פגעתי בך?" פנה שרון ישירות לשני, והיא לא הגיבה.

בין אם הוא התכוון לניסיון ההתנצלות שלו או לא, שרון לא באמת התכוון לנוח. הוא ניסה לפנות אליה שוב כשהגיעו לחוף, שאל אותה אם הנמל נוהג להשתתף בהוצאות הביטוח למקרים כאלה ואם היא תוכל לשמש עדה בתביעה. היא ניסתה לומר לעצמה שבסך הכול שאל אותה שאלה, בהסתמך על הסמכות והוותק (הלא רב) שלה בתפקיד, אבל כשעמד להיכנס למונית שהזמינה לו שאל אותה שוב, באסרטיביות גדולה ממקודם: "סלחת לי?"

היא איחלה לו "לילה טוב" וסגרה את הדלת בפניו.

היא לא שחררה אותו הביתה לפני שלקחה ממנו עותק של רישיון החכירה, או לפחות מה שנשאר ממנו. היא ניצלה את מונית השירות הביתה כדי לעלעל במה שעל פניו, בדיו מהוה על גבי נייר רטוב, נראה כשר לחלוטין: סירת תענוגות שהוחכרה למשך שבועיים לגבר בעל אמצעים מרמת השרון, חוכר ותיק, למטרת "נופש". מועדון השיט היה אחד הפחות גדולים בסביבה, מהסוג שלא שואל שאלות, לא שחבר המועדון הספציפי הזה עורר כאלו. שיחה זריזה למוקדנית הלילה שלהם גילתה ששרון קסטרו כבר דיווח על התקרית, והמועדון הסכים להעיד לטובתו בתביעה ולספר איזה לקוח אדיב ואמין היה, שתמיד החזיר סירות בזמן ושילם את הסכום מראש. שרון קסטרו גם התחייב לחדש עמם את המנוי לעוד שנתיים, אבל היא הייתה מופתעת לו המצב היה שונה.

שני שאלה אם על הסירה ששרון קסטרו השאיל היו קישוטים או איורים כלשהם, בצבע אדום או אחר.

"לא, מה פתאום?", השיבה המוקדנית, לאחר בדיקה קצרה: "זאת סירה ישנה מאוד. לא צובעים דבר כזה כי הצבע עלול לדהות".

"ידוע לך על בני לוויה כלשהם שעלו אתו על הסירה?"

"לא ממעמד החכירה", התחמקה המוקדנית, ושני הבינה את המשמעות. אם היה עמו אדם נוסף, המועדון העדיף לא לדעת מכך, לא כל עוד אותו אדם לא חתום על מסמך ולא יסבך אותם מבחינה משפטית.

היא החליטה להתייצב למחרת בבוקר אצל הבוס הקודם שלה, שמעון. זאת לא הייתה החלטה פשוטה בהתחשב בכך שהוא פיטר אותה, אבל היא לא הייתה מסוגלת להירדם באותו לילה. היא ידעה מחיפוש זריז בגוגל ששרון קסטרו הוא כל מה שהוא אומר שהוא – רווק, עשיר, סופר של סדרה מצליחה לילדים – אבל הצללית של כתמי הדם על הסיפון עדיין רדפה אותה. היא הייתה חייבת לדעת אם היה לו עבר פלילי, או לכל הפחות אם דווח על נעדרים כלשהם בקרבת הנמל.

"את הסיפורים הראשונים שלי כתבתי על הים, ספציפית על דג זהב שמאוד הזכיר לי דג שגדל בבית של ההורים"

היא הסבירה את רגשותיה לשמעון, שלהקלתה הסכים לבדוק את העניין וחזר תוך כמה דקות: "נקי, כמו דף נייר".

"ונעדרים?"

"אין, לא באזור הזה לפחות. תראי, חשבת לרגע שאולי את סתם נלחצת?"

"מה זאת אומרת?"

"אל תעשי לי את הפרצוף הזה. שנינו יודעים שאת נוטה לקפוץ למסקנות. אני מעריך את הדאגה שבגללה הגעת לכאן, אבל חשבת שאולי את פשוט מחפשת סיבה לא לצאת עם הבחור הזה?"

היא רצתה להגיד לו שזה לא ממקומו לתת לה עצות בענייני דייטינג, אבל ריסנה את עצמה. היא זאת שבאה לבקש ממנו טובה, והיא לא תשנה את הרושם שיש לו עליה. היא גם לא יכולה לשנות כל כך מהר את העובדה שהיא בת שלושים, ועדיין רווקה, ויודעת מה אחרים חושבים על זה.

היא מלמלה משהו על מערכת יחסים שהיא נמצאת בה כרגע, יצאה מהמטה וקנתה לעצמה מקיאטו כדי להירגע. אחר כך הרימה שיחה לשרון בטלפון שמצאה על גבי רישיון החכירה. היא אמרה לו שהיא מקבלת את התנצלותו ושתשמח לשמש עדת תביעה במקרה שעדיין יצטרך. הוא הודה לה בחום ("אני מאוד מעריך מחוות של נשמות טובות"), אמר לה איזו "עבודת קודש" היא עושה בהגנה על החופים וציין שהיא עדיין לא מכירה את הסיפורים שהוא כותב: "אשמח לתת לך היכרות אישית. מה את עושה הערב?"

היא שאלה את עצמה אילו בנות בדיוק נופלות במשפט הזה, בהתחשב בכך שאפשר למצוא את הסיפורים מוסרטים ביוטיוב, אבל הסכימה. היא אפילו שריינה מקום לינה אצל אחת השותפות שלה לשעבר, כדי שתוכל להעמיד פנים שהיא גרה בעיר.

היא ציפתה ששרון קסטרו ירצה להיפגש באחד הברים שהיו מועדפים עליו לפי מדורי הרכילות, אבל הוא דווקא בחר במקום בילוי של נובורישים בצפון העיר, היכן שאף אחד לא היה מסתנן לשולחן כדי לקחת סלפי עם סלבריטאי זה או אחר. הוא החמיא לה על השמלה שבחרה, שאל אותה איך בחורה "כמוה" הגיעה לאבטחת חופים (היא סיפרה שעברה הכשרה משטרתית בצבא, מה שהיה נכון) והוא הסביר על ההסבה שעבר מהנחייה בטלוויזיה לכתיבה לילדים. כן, מתברר שהוא היה מנחה של איזה שעשועון לילדים ששודר הרבה אחרי שהיא כבר הגיעה לגיל ההתבגרות.

"לא הרבה יודעים את זה, אבל גדלתי כאן, בתל ברוך", הוא אמר והחווה בידו שמאלה, כאילו מדובר ברחוב הסמוך: "הים היה החבר הכי טוב שלי בכל פעם שהייתי זקוק לו. תמיד רוחש בשקט, את יודעת? כמו אוזניים שכרויות תמיד להכיל את כל הקולות שמציפים את היבשה. אז את הסיפורים הראשונים שלי כתבתי על הים, ספציפית על דג זהב שמאוד הזכיר לי דג שגדל בבית של ההורים, כשעוד היו נשואים…"

היא חדלה להקשיב לכמה דקות בגלל העייפות, כשהצליחה לשמוע אותו אומר: "ואז הרגשתי שחַסְפֵּר הדג מיצה את המסע שלו, אפילו שהוא היה רק באמצע".

"באמצע המסע לאן?"

"אז זהו, שעוד לא החלטתי. בפעם האחרונה שכתבתי עליו הוא עזר לידיד שלו שהתעוור משושנת ים להגיע חזרה הביתה, אי שם לשונית שצלופחים מטילים עליה חושך, אבל לא באמת ידעתי מאיפה להמשיך משם. שזאת בעיה, כי הדדליין שלי ממש מעבר לפינה. המו"ל כבר נוזף בי ובצדק, כי בפעמים הקודמות לא התעכבתי, וכי חספר זה מותג שהילדים כבר מזהים ואוהבים, אז למה לעבור למשהו חדש. אבל אני סופר, את יודעת, רוח היצירה נושאת אותי בכל פעם למקום אחר…"

"אז עלית על היאכטה בניסיון להשיג קצת השראה?"

הוא חייך בשביעות רצון, וסימן לה בידו להמתין כדי שיוכל להזמין עוד משקה: "זאת לא הפעם הראשונה שהפלגה לילית עוזרת לי לנווט במחשבות שלי.  אני תמיד מרגיש שהסיפורים שטים בים כמו הנשמות בנהר של האדֵס, מתפללות שאמשה אותן משם, את יודעת? רק שלא תמיד זה עובד. לפעמים הנשמות של הסיפורים כחושות, נטולות בשר, ועדיף לתת להן לגווע מאשר להעניק את האשליה של חיים שהעורך ייטול בלי לחשוב פעמיים".

"זה… אכזרי", היא אמרה, מביטה בשעה מעבר לכתפו.

"הו, בהחלט", הוא השיב, לוקח לגימה גדולה: "ואני חש כאב גדול בכל פעם שאני נאלץ להימנע מלהושיט יד לנשמה שכזאת. איך היה אומר ארנסט המינגווי? מזל שהמציאו את הוויסקי. יש לי עוד משקאות אצלי בבית, אם תרצי".

"לא, תודה. אני גרה קרוב. בפעם אחרת".

היא נאלצה ללכת מרחק לא מבוטל כדי להגיע לדירה שהייתה אמורה לישון בה, רק כדי לקבל הודעה ששמעון רוצה לפגוש אותה שוב, למחרת בבוקר. היא תהתה אם עברה גבול מסוים. הרי היא לא שכבה עם החשוד שלה, לא האשימה אותו בדבר עדיין. היא אפילו לא לקחה ראיות בלי רשות. מצד שני, היא לא הייתה בטוחה אילו תובנות משמעותיות השיגה מהדייט הזה, חוץ מכמה מטאפורות נרקיסיסטיות על דגים ונהרות מתים.

בבוקר, שמעון היה נחרץ מאוד: "תרדי מזה".

"מה זה 'זה'?"

"החקירה שלך", נאנח שמעון ומחה את מצחו: "תראי, אין דרך קלה לומר את זה. בן צבי החליט שקו העלילה שלך לא עובד. את מושעית מהכתיבה שלו עד להודעה חדשה".

"בן צבי? הסופר? אבל למה?"

"כי הוא ניסה, זה למה. הוא ניסה להציב אותך בתוך שוטרת, אבל היית פזיזה מדי. הוא ניסה אותך בתור מאבטחת, אבל עכשיו את לא פזיזה מספיק. את אפילו לא מסוגלת להתאהב בחשודים שלך".

היא החווירה מיד ואז האדימה, כאילו חטפה סטירה. האמת המרה חבטה בה, כואבת יותר מכל הודעת פיטורים וכל אכזבה רומנטית: היא דמות בסיפור הלא נכון. היא חשבה שסוף סוף קיבלה אתגר אמתי, לפתור תעלומה, להוכיח את עצמה, כשכל אותה עת היא הייתה על תקן השוטרת הסקסית שאמורה הייתה להתאהב בחשוד השרמנטי שלה, לשבור את החוקים.

"אבל החשוד שלי….", מלמלה, עדיין המומה: "הוא לא תמים. אולי הוא פגעה במישהו, מישהי. אולי הוא התכוון לפגוע גם בי".

"זה לא משנה יותר. הוא המשיך לסיפור הבא".

"הוא כן יהפוך לדמות בסיפור ואני לא?"

"כן. יש דדליין. עצתי אלייך – אל תקחי את זה קשה. את אישה, שנכתבה על ידי גבר. מלכתחילה הסיכוי שלך להצטיין כדמות לא היה גדול. לעומת זאת, שרון – גבר, סופר, משבר כתיבה. את מבינה לאן זה הולך. אני יודע שכבר נמאס לך לשמוע אחרי הפעם הקודמת אבל תחזרי הביתה, תנוחי, היום אף סיפור לא נגנז באמת עד שהמחשב של בן צבי עובר פרמוט. סעי ליוון. אל תאבדי תקווה. תמיד יש את ההרפתקה הבאה".

היא לא איבדה, אבל לבה כאב תחת משקולת הכישלון וההשפלה. היא חזרה באוטובוס כשהיא נאבקת בדמעות וירדה בנמל, שלוש שעות לפני תחילת המשמרת שלה, כשהיא מסירה את נעליה ונותנת לבהונותיה להתנחם בגרגירי החול החמים. לא היה ברור לה בגין מה היא נענשת. מדוע בן צבי יצר אותה חכמה ועצמאית, אם התכוון כל אותו זמן שתשליך את עצמה לזרועותיו של זר כהה ומסתורי? מדוע נתן לה לראות כל כך הרבה דגלים אדומים, אם התכוון שתעקוף אותם?

זה כאב לה במיוחד לאור הידיעה שלו הייתה ניתנת לה הזדמנות נוספת, הייתה נוהגת בדיוק כפי שנהגה עד עכשיו – ואולי מזרזת את החקירה אפילו יותר. כן, מן הסתם היא נמשכה לשרון קסטרו, וחלמה מדי פעם לפגוש את גבר החלומות שאתו תתחתן, אבל המחשבה על לכידת רוצח סדרתי קסמה לה קצת יותר. היא הייתה זוכה לדעת שהצילה חיים וליהנות מהידיעה שלא נפלה במניפולציות שהיו אמורות לפתות אותה אל מותה, והו, איזה מוות פוטוגני בטח תוכנן עבורה – בעירום והכול.

היא הלכה לכיוון סירת ההצלה שבה הפליגה אתמול ומתוך עצבים, זרתה מעט חול לעבר ההגה. כעבור רגע נעצרה, לוודא שאינה מדמיינת. נעל אישה בלתי נראית נקוותה באוויר מבין פירורי החול הצונחים. שני ניגשה אליה ונגעה בה. הייתה זאת נעל עקב גבוהה, מידה שלושים ושש. היא הייתה אמתית, ובה בעת היא לא הייתה אמתית.

היא הייתה רעיון.

היא זכרה משהו ששרון אמר, לגבי נהר הנשמות של האדס שהסופר מנווט בו את דרכו עד לרעיונות הטובים באמת. הרעיון הזה היה מוביל אותה לנעל של בחורה שהייתה עם שרון קסטרו על הסיפון. היא לא ידעה מה היה קורה לו מצאה את הנעל הזאת בזמן אמת, וזה כנראה לא משנה עכשיו. נעל בלתי נראית לא תוכל לשמש כראיה, וגם לא סירה טרופה שאין אפשרות להוציא מקרקעית הים בלי צו. מנגד, כנראה שגופה של אישה נרקבת ברגעים אלה במצולות. היא צריכה למצוא דרך להמשיך את הסיפור הזה, לגרום לבן צבי להתעניין בו שוב.

היא מצאה את עצמה משחררת את הסירה מעגינה ויוצאת אתה לים הפתוח. היא כבר ידעה בשלב הזה איך להשיט אותה, ובעומק הזה לא צריכים להתעורר קשיים מיוחדים. תוך כדי הפלגה, הביטה בפני הים, מחפשת אחר סימנים שיעידו על רעיונות שהיו ונזנחו. אולי היא נתקלה בכאלה, קשה היה לדעת. היא חלפה בשלב מסוים על פני ערימת פסולת שכנראה הושלכה מסירה חולפת, גופות של מדוזות ובקבוקים עם פתקים בתוכם. את כל מה שלא עניין אותה היא שללה כהטעיה והתעלמה ממנו. לא היה לה זמן וכוח לתעות בקווי עלילה לא קשורים.

היא הגיעה לקצה גבולות הרישיון שלה והתכוונה להסתובב ולחזור למזח. הגלים נהיו גבוהים יותר והסירה היטלטלה אנה ואנה, מה שעורר בה בחילה. היא ניסתה להסתכל על נקודה יציבה בסירה עצמה כשהבחינה בצד ימין בנקודה בוהקת, שקרני אור השתקפו עליה. היא נצמדה לדופן כדי להביט מקרוב, והצלה על עיניה כדי לוודא שהן לא מטעות אותה. היה זה דג זהב, צף בתוך בועה.

**

המסע של דג הזהב חספר וחברו, הלוויתן קול, החל בקריאת מצוקה. הם הוזעקו למרכז השונית בעקבות הדגים המעופפים, שנתקעו בתוך רשת גדולה. הייתה זאת עבודה ארוכה וקפדנית. הם כרסמו ברשת, קרעו אותה בנקודות החלשות והדריכו את הדגים בדרך החוצה, מבלי שירמסו זה את זה. הדגים, שכבר היו להוטים לחוש שוב את הרוח מעל פני הים, רצו להשיב להם טובה, אך חספר וקול סרבו. הם שמחו להפגין חברות ושכנות טובה, וגם השתוקקו לחזור הביתה לפני שהחשיכה תקשה עליהם לנווט.

כשהדרמה נגמרה והתכוונו להתפזר דג דג לדרכו, קרה דבר נוסף. עצם גדול צנח במהירות לתוך המים והפתיע את קול, שנחבל בעיניו. קול, יצור פחדן שכמותו, שר מתוך ייאוש ונפנף בסנפירו כדי לוודא שהוא עדיין מסוגל לשחות. הוא וחספר התחמקו מהפגיעה ובזמן שקול יצא לשאוף אוויר, ירד דג הזהב לבדוק מה היה זה שהפר את שלוות הדגים. זאת הייתה קליפה, ראה כעת, מהסוג שבו משתמשים בני האנוש. היא שקעה במהירות וכנראה הייתה מלאה במים.

חספר חדר ללא קושי לתוך הקליפה וחיפש יצורים חיים שאולי התחבאו בה. הוא לא ראה סימן חיים כלשהו, אבל למים היה טעם מוזר שהרתיע אותו. הוא שחה החוצה ומצא את קול, שביקש שישחה סביבו כדי שיוכל להרגיש את הסביבה בה הוא נמצא. חספר נעתר והקיף את קול, כשהוא מבין בייאוש שהלוויתן לא מסוגל לשחות הביתה בכוחות עצמו. הוא לא אהב לשחות מרחקים גדולים, ומצד שני הוא לא היה יכול להשאיר את הלוויתן לפלס את דרכו הביתה באמצעות שירה וניחושים. הוא ניחם את קול, שפשף את פניו באצות מאלחשות והבטיח לו שילווה אותו הביתה, שם ידאגו בני משפחתו לשלומו.

בהתחלה נפרשה הדרך כפי שהכיר אותה מאז ומעולם. הם שחו בנקיק בין סלעים גבוהים, שטורפים על פי רוב שמרו ממנו מרחק. הקרבה לפני המים אפשרה לקרני אור של שעת צהרים להישבר על סנפיריהם ולחמם את דמו החם של קול. בתוך כך, חספר סיפר לקול סיפור ששמע פעם על דג שהתחמק מחכה באמצעות קשירתה לשלוש חכות אחרת והימור על מי מבין הדייגים ייפול ראשון למים. קול צחק. נראה היה שמצב רוחו משתפר, ואז הופיע הקיר.

לא הייתה זאת מפולת סלעים או סחף של חול, כי אם המשך טבעי של הנקיק – שמנע מהם להמשיך לשחות, ואילץ אותם לחזור על עקבותיהם. חספר ביקש מקול להמתין, סרק את הקיר לאורכו והתקשה להאמין למראה עיניו. הוא לא הבין איך דרכים בים יכולות להיחסם על ידי משהו שאינו דגים אחרים. בכל מקרה, לא הייתה להם ברירה אחרת אלא לחזור כלעומת שבאו ולחפש דרך אחרת, נסתרת ככל האפשר מעיני כרישי הפטיש שנהגו לפטרל במים החמימים. הוא החיש את סנפירו ושחה לעבר צלליתו הגבוהה של הלוויתן, שבמהרה הבחין כי מקיפות אותה שתי צלליות כהות. הוא הבחין בחרדה שלצלליות היו סנפירים גבוהים, וראה את חברו מסתובב ופונה מהן, חזרה אל פתח הנקיק.

חספר חדר ללא קושי לתוך הקליפה וחיפש יצורים חיים שאולי התחבאו בה. הוא לא ראה סימן חיים כלשהו, אבל למים היה טעם מוזר שהרתיע אותו

התקווה היחידה שלו לצאת מהנקיק הזה בחיים הייתה לשחות בצללים מאחורי קול ולקוות שהכרישים לא יבחינו בו. אולי זה מה שחברו רצה מלכתחילה לעשות למענו, להסיח אותם, אבל קול היה מהיר בהרבה מחספר, ותוך ניסיון להתחמק מהכרישים גמע את המרחק לכניסה לנקיק בשניות ספורות. חספר מצא את עצמו מקווה שהכרישים יעקבו אחריו, אבל זה לא מה שקרה. הם צפו בלוויתן המתרחק מפתח המנהרה ולאחר מכן הסתובבו להביט הישר בו. סנפירו הזהוב נצנץ בצללים, כמו אבן חן בקיר פחם. הוא ניסה להתחפר אל תוך אחד החורים בקירות הנקיק, ומצא אחד שהיה רחב מספיק כדי להכניס אליו את כל גופו. רק כעבור רגע שם לב שלא בכדי החור הזה משך אותו, כי הוא זהר מבפנים. התחפרה בו גם שושנת ים.

הוא התפלל שהשושנה ישנה ולא תבחין בו, וצפה מבעד לפתח בכריש שהתייצב מולו ובהה בו בעין רחבה ורעבה, התבונן בו ואז גירה את שיניו בפתח, כמו מנסה להשתמש בהן כדי לגרד את הסלעים. זה לא עבד. הוא נסוג לאחור וניסה לנגוח בפתח, שנשאר איתן מול כל כוחו. הכריש ניער את ראשו והרים אותו, כנראה מתבונן בחברו.

"זה אנחנו או השושנה", אמר.

"אם בכלל יש לו כוח להישאר שם כל הלילה", לגלג השני.

חספר התחפר לתוך סנפירו, חושש לזוז קדימה או אחורה. הוא חש בצניחת הטמפרטורה והבין שערב עומד לרדת, לא יודע מה לעשות. הוא היה יכול לקוות שהכרישים ישתעממו ויעזבו בקרוב, אבל באותה מידה ייתכן שהם ארבו לו ולדגים אחרים במקום נסתר מעין. הוא יכול היה לקוות שהשושנה מתה או שבעה מדג גדול שאכלה, אבל גם הסיכוי לכך היה נמוך. לא היה לו דבר בטוח לעשות מלבד להישאר באותו מקום שבו הוא נמצא ולקוות שקול הגיע הביתה בשלום. לקוות שהזעיק עזרה היה כנראה יותר מדי לבקש.

הוא חש לפתע בזרוע לופתת את גבו בעדינות, ונרתע מיד מהצריבה של מגעה, אך היא לא באה אחריו. תחת זאת נותרה במקומה, כמו נעלבת שסירב לקבל ליטוף מידה. שערותיה של השושנה סמרו. היא פנתה אליו, מבולבלת: "אני רק רוצה לעזור".

"לא, תודה".

"הם לא יעזבו בקרוב, אתה יודע", היא גיששה את דרכה אליו באטיות, כשהיא נסמכת על זרועותיה: "הם לא יוותרו על טרף קל כל כך מהר".

"אני בסך הכול דג קטן".

"אבל אין לך לאן לברוח", היא שטחה את זרועותיה סביבו, מצמצמת עוד יותר את השטח שאליו יכול היה לזוז: "ואני אגלה לך סוד – גם לי אין. אולי נוכל לעזור אחד לשנייה".

"בכך שתאכלי אותי?"

"בכך שנתלכד. תמיד חלמתי להיות דג", היא העבירה זרועותיה בכמיהה על גבו וסנפירו: "נוכל להפוך לאחד, יצור שאף טורף לא יעז להתקרב אליו, ועם זאת יוכל לשוטט באוקיינוס לאן שירצה, חופשי ממחויבויות ודאגות".

בחילה גדולה אחזה בחספר. הוא ידע שבמצבו הנוכחי אין לו ברירה אלא להיענות לבקשתה, אך המחשבה על כך הבעיתה אותו. הוא ניסתה להסתיר את רתיעתו מהשושנה, שנדמה כי נהייתה גדולה יותר מרגע לרגע.

"איך את יודעת שאפשר לעשות זאת?"

"המנהרות הללו", היא הסירה ממנו את זרועותיה, הולמת חלושות על הדפנות: "הן עמוקות יותר מכפי שאתה חושב, ויש שם יצורים שמוטב לך לא לפגוש בהם, שנוצרו באמצעות אבקה. אני יודעת איך להשיג אותה".

"אכלת אותם?"

"לא. אחד מהם אכל את האחרים, ואז גילה מעין בועה שאפשרה לו לעבור על פניי בדרך החוצה".

מבלי לחשוב על כך, חספר זינק אל מתחת לזרועותיה של השושנה. הוא עקף אותה בזריזות ושחה הרחק הרחק לתוך הנקיק, כשהאור הולך ומתמעט והחשיכה סוגרת עליו בקור מצמית. לחץ המים הקשה עליו עד מהרה והוא מצא את עצמו חותר יותר ויותר בחוזקה, מתאמץ להגיע למעמקי הנקיק כדי למצוא משהו שלא נשמע לא יותר מציאותי מהאפשרות להתלכד עם שושנת ים. הוא הבין עוד משהו – השושנה טעתה. יצור בעל ראש של נחש וגוף של צלופח הסתער עליו מבין הצללים, כמעט לוכד אותו  במלתעותיו, ולאחר מכן בלשונו הארוכה. חספר התחמק ממנו בתמרונים שונים, מתנגש פעם אחת בקירות הנקיק וגולש במהרה למטה כדי להתחמק מהלשון שנשלחה אחריו.

"תמיד חלמתי להיות דג"

בעוד הוא צולל למטה הבחין במשהו קטן ובוהק. הוא חשש שמדובר בעיניים של טורף ותיזז לצדדים, כדי לנסות לבדוק אם העיניים עוקבות אחריו, אבל זה לא קרה. חספר עצם את עיניו ובידיעה שלא יוכל לשוב לאחור, המשיך קדימה, במלוא המרץ. הוא נאבק בתשישות, בסנפיר הכואב ובתחושה שהמים סוגרים עליו ודוחפים אותו למעלה. הוא חש הקלה מסוימת כשהמים לא יצרו סביבו אדוות של מלתעות נפתחות, וחש שמסעו הגיע לקצו כשחווה פתאום קרירות נעימה, לא של מיצי קיבה – אלא של סביבה מרובת אורגניזמים קטנים יותר ממנו. הוא פקח סוף סוף את עיניו והביט סביבו במרקם הלבן השקוף שהקיף אותו, כמו בועה שאינה מתפוצצת. זה היה יכול להיות גוף קטוע גפיים של מדוזה, או כדור גזים שהגיע ממעיין נסתר… ולמי אכפת, כשזה גם היה הכרטיס שלו לצאת ממאורת המפלצות.

חספר זרק את עצמו למעלה, והכדור עקב אחריו. הוא הסתער הישר לתוך פיו של הנחש-צלופח שארב לו בפתח וחבט בו בעוצמה כזאת שהוא נרתע לאחור בכאב, מבלי ששיניו יחדרו לתוך השריון. הוא שאט עוד ועוד למעלה, נישא על גבי כוחו המועט והזרמים התת-קרקעיים שתמכו בו, חתר וחתר ולבסוף עקף את המדוזה מבלי שיטרח להיענות לבקשתה. הוא יצא מהחור שבנקיק ומיד צלל למטה, בידיעה שהכרישים מחפשים את טרפם קרוב לפני המים. עדיין לא נדרש להם זמן רב לראות אותו, אלא שהפעם הם היססו לפני שרדפו אחריו. אחד מהם התעשת לבסוף וניסה לתפוס את הכדור, נסוג מיד בעקבות מה שנדמה כמכת חשמל. חספר הרגיש איך למרות כל הנסיבות הוא מתחיל להאט. לא היה לו כוח להמשיך, אבל הבועה המשיכה במקומו. היא המשיכה והמשיכה לשאת אותו גם כשהזרמים נחלשו משמעותית ולבסוף הוציאה אותו אל מחוץ לנקיק, שם נדרשה נגיחה קלה מאוד כדי לגרום לה לצוף סוף סוף עד לפני המים.

הבועה לבסוף נשאה אותו קצת גבוה מדי, אל מעל פני הים, וחספר חשש שייחנק. אלא שגם זה לא קרה. לראשונה בחייו הוא ראה את העולם ללא מים, והוא היה מלא אור וחום, נטול עננים ואפילו ללא ציפורים בשמיים. רק קליפה בודדה צפה שם, ועליה בת אנוש. הוא ניסה להבין היכן הסנפירים שלה וחתר לעברה בעדינות. גם היא התקרבה אליו, ועיניה מלאות סימני שאלה אפילו יותר משלו.

"חספר?", שאלה, והוא לא ידע כיצד שמע אותה. הוא לא הבין שפת בני אנוש לפני כן.

"איך את יודעת את שמי?"

"איך אתה מדבר?"

הוא לא ידע להשיב לה על כך: "אני מתאר לעצמי שקודם לא הייתה לי סיבה לדבר".

"גם אותך פיטרו?"

הוא לא ידע את משמעות המילה "פיטרו", רק שעברה עליו יממה קשה במיוחד: "ננטשתי ואני לא יודע איך למצוא את הדרך הביתה, וגם מפלצות רודפות אחריי".

"חשבתי שאתה בסדרת ספרים לילדים".

הוא בהה בה בחוסר הבנה והיא נאנחה, חיטטה מעט בירכתי הספינה ולבסוף מצאה אגרטל עם פיה רחבה ודילגה מעל דופן הסיפון, שם רכנה ואספה את הבועה בזהירות לתוך האגרטל. היא הביטה ישירות לתוך עיניו של חספר, ונראתה לו פתאום כמו המפלצת הגדולה והמפחידה ביותר שראה מימיו.

"אתה… מסתדר שם בפנים?", שאלה.

"אני חושב שהיצורים פה עדיין מנסים להבין אם הם יכולים לאכול אותי. זה לא ייקח עוד הרבה זמן".

"רוצה שאנסה להוציא אותך?"

"זה רעיל, או מחשמל. אני לא בטוח. במקומך לא הייתי מנסה".

היא נאנחה: "אני צריכה את עזרתך".

"אני לא מתלכד עם אף אחד".

"מה? לא. אני רוצה לדעת אם ראית סירה, כמו שלי, מפליגה באזור הזה בערך לפני 48 שעות. אולי בכלל ראית אותה שוקעת. זה מצלצל לך מוכר?"

חספר הרהר לרגע ואז נזכר. אף שנדמה כאילו הדבר אירע לפני זמן רב בהרבה, הוא סיפר לבת האנוש על הקליפה שנפלה וחבטה בראשו של חברו, ואיך הסתנן לתוכה והסתלק בגלל חומר מוזר ולא נעים שזיהה שם. בת האנוש שאלה אותו אם ראה בפנים גופה. כשלא הבין למה כוונתה, אמרה "מתה" ועשתה קולות משונים של היחנקות כשעיניה מגולגלות.

"אני… לא יודע", התעקש.

**

נותרה רק דמות אחת שביכולתה לתת לה תשובות, ושני החליטה להעביר לה מסר. היא שאלה את הדג היכן למיטב ידיעתו מוקם הסיפור האחרון שלו. הוא לא ידע להצביע על מיקום מדויק, רק שהיו שם מים כחולים מאוד, יותר מאלה שהוא שוחה בהם עכשיו, הרבה דייגים שצריך להיזהר מהם. זה לא עזר לה יותר מדי. היא עצמה את עיניה וניסתה להיזכר במה ששמעון אמר לה: "יש דדליין". בן צבי מן הסתם לא בחופשה כרגע, מה הוא עושה במקום עם חכות ודייגים?

"סעי ליוון, או משהו", שמעון הציע לה.

היא ידעה כעת מה עשה ולאיזו מטרה. הוא רצה "להיחלץ" מכתיבה לילדים, להתעסק בכתיבת מותחנים, אבל הוא לא התחבר לדמות שלה מספיק. היא לא הייתה בטוחה הפעם אם עליה לחוש מאוכזבת. אולי בן צבי קיווה לנסוע ליוון ולמצוא אותה שם, בין הנשים שיקיפו אותו. אולי הוא כן השתוקק לכתוב מנקודת מבטה של אישה וקיווה לגלות את הדמות שלה מחדש.

היא ידעה מה עליה לעשות.

היא התקינה את האגרטל במקום המיועד לכוסות על הסיפון, היכן שלא יתגלגל ולא יעמיד את הדג בסכנת חיים. לאחר מכן בדקה שיש לה מספיק ציוד ומזון, הרימה את המפרשים וקיוותה שקורס הימאות המקוצר שעברה יספיק כדי לאפשר לה לשרוד את המסע הארוך. עם קצת קופסאות שימורים והרבה תקווה, היא מתחה את המפרשים ויצאה לדרך.

**

אחרי שעגנה בבטחה היא חלצה את נעליה, הוציאה את האגרטל ויצאה לטיול על החוף. היא שחררה את חספר בפינה של שובר הגלים, לא רחוק משפך הביוב, היכן שהדייגים כבר לא נמצאו בעשרות. אחר כך הלכה לקנות לעצמה משהו לאכול בכרטיס האשראי וצנחה על ספסל, מותשת. היא לא ידעה להסביר איך הגיעה לרצועת החוף הספציפית הזאת, רק שהיה איזה אור מתחת למים שהפנט אותה ומשך אותה בעקבותיו. זאת הייתה יכולה להיות מלכודת, או קריאה הביתה. היא החליטה להמר על האפשרות השנייה ופקחה עין, ליתר ביטחון.

עם זאת, העייפות השתלטה עליה. היא מצאה את עצמה עוצמת עין, ועוד אחת, שוקעת בתנומה עמוקה ונושמת אוויר מלוח ונעים כמו מגע עלי גפן. היא התעוררה רק מקול זעקות שהשמיעו כמה משפחות עם ילדים בפרגולות הסמוכות בתשלום. חול ניתז סביבה והיא הביטה סביבה, מבחינה לבסוף בצללית של נערה עם איפור כבד מרוח על פניה. היא כרעה על החוף במבט מושפל, כאילו הים היה זה שפלט אותה החוצה, ונאבקה להזיז את קרסוליה השבורים. שני נדרכה וניגשה אליה בזהירות. היא שמה לב שהנערה, בת עשרים לכל היותר, הייתה בעלת שיער שחור מתולתל. היא לבשה שמלת ערב והייתה יחפה, אם כי מהחתכים שעל רגליה נראה כי נעלה לאחרונה עקבים. הנערה המשיכה להביט מטה, פרכסה והקיאה על שפת הים. המשפחות, שלא ראו זאת, התקפלו משם מזמן.

"הי, את בסדר?", שאלה שני, באנגלית.

לאט לאט, כאילו הדבר גורם לה כאב עצום, הנערה התייצבה על כפות ידיה. היא העבירה את משקל גופה אליהן והרימה את ראשה, מביטה בשני בעיניים כמעט נטולות אישונים: "איפה אני?", שאלה בעברית.

"ביוון".

הנערה חייכה: "זה עבד!"

"מה עבד?"

"החבר שלך", היא השתעלה לפני שהצליחה להשלים את המשפט ושני ניגשה אליה, טופחת על גבה בזהירות ומקימה אותה לפני שתיחנק ממה שהלך אצלה בגרון: "היית צריכה לראות את בן צבי, כמה הוא נבהל".

שני כיסתה אותה במגבת מהסירה: "מי את?"

"אני מצטערת. אני אמל. לא הייתה לך הזדמנות למצוא אותי. אני הגופה".

שני נרתעה לאחור, וכנראה נהייתה חיוורת יותר מאמל: "את… אבל לא…"

"לא היה לך סיכוי. הוא ביתר את הגוף שלי ושם אותו במקרר, בבטן הסירה".

"אלוהים…"

"טוב, ראיתי את זה מגיע כשהצפתי לו את הסיפון", הנערה חייכה שוב, הביטה מעלה ונתנה לשמש לסנוור אותה. היא הייתה פעם יפה מאוד, אמרה לעצמה שני. גזרתה הדקה ועיניה הבורקות לא השאירו הרבה מקום לדמיון, והיא אפילו המשיכה לענוד צמיד על אחד מפרקי ידה, מה ששלל את האפשרות לשוד.

"אפשר לשאול מה עשית שם?", שאלה שני.

"אה, הבחור הזה, שרון, הוא הזמין אותי לארוחת ערב רומנטית בסירה שלו. בדיוק נפרדתי מהחבר שלי והייתי צריכה קצת פסק זמן. לא ידעתי שהמשפחה שלי שכרה אותו, כלומר את שרון. הוא אמר לי את זה רק כשהתחלתי לברוח ממנו".

"ואת מתה?"

"הייתי אמורה להיות, כמו כל הנשים שהוא מביא לשם. פגשתי אותן כשהנשמה שלי הפכה לקצף וצפה בין הגלים, ופתאום יכולתי לראות הכול, בכל מקום. אף פעם לא חשבתי שהמתים יכולים להיות כמו אלים, אבל בעולם של בן צבי אנחנו כמו משקיפים שתמיד נמצאים שם, רק מבלי להגיב. מה שהגיב הפעם היה הים. הוא זה שחיבר אותי בחזרה".

שני אפילו לא שמה לב ששקעה בחזרה לתוך החול: "הים חיבר אותך? על דעת עצמו?"

"ממש לא, אסור לו לעשות דבר כזה. בן צבי אמר לו. הכול בזכות החבר שלך. הוא נחת לו על הסירה בתוך הכדור המחשמל ההוא ואמר שהוא הולך למות, עם כזה מבט של 'אני הולך לנקום בך' ובן צבי נבהל חבל על הזמן. תזכרי שחספר היה הגיבור הכי גדול שלו, סדרת ספרים שלמה הייתה לו עליו, והנה הוא שם מחוץ למים ורוצה להרוג אותו".

"אני לא אמרתי לו להרוג אותו".

"אמרת לו לבקש שימצא דרך להוציא אותו משם? כמו שאר הרעיונות שמצאתם בים?"

שני הנהנה, מבינה לפתע איך מחווה שכזאת השתמעה באזניו של בן צבי.

"טוב, אז הוא מצא, אבל לחבר שלך היו עוד דרישות. הוא דרש לשים סוף לסיפור שלך, לכל הסיפורים הלא כתובים. אני לא אכנס למה קרה איתם, אני רק יכולה לומר שיש סיבה לכך שאת רואה את הים כרגע שקט, ללא גלים בכלל. את כל הקצף בן צבי הוציא ממנו. כל הרעיונות שהוא קבר מתחת לפני השטח צפו, גם אנחנו, רק שאז הים סחף אותנו לכאן".

"מה זאת אומרת? את לא מתה. זה לא סיפור על חקירת רצח, או מותחן אירוטי, אם אין גופה".

הנערה נרתעה ממני, אוספת את המגבת לחיקה: "ואולי זה בכלל הסיפור שלי עכשיו? חשבת על זה?"

"אני… לא…"

"בכל מקרה, החבר שלך בסדר עכשיו. הבועה שלו התפרקה. איזה לוויתן שמכיר את קול בלע את האורגניזמים שהקיפו אותו והוא שחה הרחק משם, הביתה. עד להרפתקה הבאה שלו, וזה לא ייקח הרבה זמן, אם תשאלי אותי. חנוכה ממש מעבר לפינה, ואם בן צבי לא יתאפס על עצמו, תמיד יש חקיינים".

לחבר שלך היו עוד דרישות. הוא דרש לשים סוף לסיפור שלך, לכל הסיפורים הלא כתובים. אני לא אכנס למה קרה איתם, אני רק יכולה לומר שיש סיבה לכך שאת רואה את הים כרגע שקט, ללא גלים בכלל

"ומה איתי? איפה אני עומדת?"

"תתחילי מלקחת אותי לתחנת המשטרה. אני אספר להם משהו על איך נאבקתי ברוצח, שרדתי על אי בודד והגעתי לכאן על סירה של מישהו אחר. זה יהיה יופי של סיפור. את תוכלי להיות המאבטחת הגיבורה שניהלה מצור בתקווה למצוא אותי ולהמציא לי זהות חדשה. המשפחה שלי עדיין רוצה להרוג אותי. אין לי לאן לחזור, ולא התגעגעתי לגוף שבו הם יכולים לעשות לי מה שהם רוצים…"

"ומה עם שרון?"

"אה, הוא יינמק בכלא, אם לא התאבד כבר, כשישמע ששרדתי. אולי הוא ינסה למצוא אותי ולרצוח אותי בכל זאת. טוב שאת כאן. יש לך הכשרה של שוטרת, נכון? את יכולה להביא לי כוס מים? אני גוועת פה".