חיינו, אבל לא בשבילנו

סיפור קצר שדווקא נכתב לפני עידן הקורונה

עוד סיפורים שפורסמו בלעדית בבלוג:

• שני ודג הזהב
• שעירה
• הסכין

גם אותי המשבר הכלכלי תפס לא מוכן. לא מזמן מלאו לי שלושים. עוד לא הייתה לי דירה משלי. הייתי מועסק, ועוד במשרד גדול, עם משכורת לא רעה בכלל, אבל כשהמשרד נסגר, קרו לי שני דברים. הראשון הוא שפוטרתי. השני הוא שנאלצתי לעזוב את הדירה בגבעתיים.

חזרתי לגור אצל ההורים. הייתי שבוז לגמרי. אמרתי לעצמי שיש הרבה במצב שלי, אבל לא ראיתי אותם בשום מקום. ברשתות החברתיות כולם המשיכו להתלונן על הדתה ועל מזג האוויר. בדיעבד הבנתי שאני הייתי אחד הראשונים שהושפעו, ושהשינוי חלחל לאט.

ראיתי המון סדרות. התחלתי לעשות מטלות בית. בין לבין, התחלתי לחפש דירה חדשה, כי לא ראיתי את עצמי ממשיך לגור בבית. אני לא זוכר באיזה שלב זה קרה ואיך היא קיבלה את המספר שלי, אבל אני זוכר את הצלצול ממספר חסוי ואת ההיסוס שלה כששאלה אותי: "אתה עובר דירה בקרוב?"

כמה אופטימיות, חשבתי.

"כנראה. אני עוד לא יודע", אמרתי, מנסה לא לשבור את רוחה.

"יכולה לעניין אותך הצעה משתלמת לטריפל של כבלים, אינטרנט וטלפון?"

לא, חשבתי, ממש לא. באיזו מאה את חיה? מי משתמש בטלפון קווי? אבל היא הייתה חמודה. הקול שלה היו גבוה, אבל לא גבוה מדי, וצרוב בסיומות. היא הקרינה רוגע וסבלנות שלא הייתי מצפה להם אצל אשת מכירות, אפילו שאחרי מכסת הלידים היומית הייתה אמורה להרשות לעצמה לשריין שבוע רצוף בעיר איטלקית עם חמאה לא מיובאת וספר טוב.

"אני לא יודע. לא מצאתי דירה עדיין".

"אתה מחפש, כאילו?"

"כמו כולם".

"סבבה. מה אתה אומר שאחזור אליך עוד חודש ככה, נראה אם זה רלבנטי?"

"בכיף. איך אמרת שקוראים לך?"

"עמליה. אני אהיה איתך בקשר".

קול מנחם ללא פנים (Image by Gundula Vogel from Pixabay)

רציתי לומר שיש לה שם יפה, שם של פעם, והפעם להתכוון לזה, אבל היא כבר ניתקה. אולי טוב שכך, אמרתי לעצמי. אולי היא עובדת בסוג המקומות האלה שמחזיקים את עצמם דרך זה שהם מודדים למוקדנים את הזמן על הקו, ואולי אפילו מקליטים את השיחות. אני יכול להבין את זה, ומצד שני, לא היה לי מושג אם אצליח למצוא דירה תוך חודש. לא היה לי מושג אפילו אם אמצא עבודה, בהתחשב בכך שכל מודעות הדרושים במקצוע שלי פורסמו מחדש כך שיתאימו לאדם חסר ניסיון עם "הרבה רעב", שם קוד לשכר נמוך מאוד. בלי עבודה, לא יכולתי להרשות לעצמי דירה. ובלי דירה, לא הייתה לעמליה סיבה לדבר אתי מעבר למשפט אחד.

כן יכולתי לדבר עם אנשים אחרים במצב שלי, ומתברר שהיו לא מעט כאלה. הייתה לנו קבוצה בפייסבוק שנקראה "המובטלים החדשים". לא כי לא היו יותר מובטלים מהסוג הישן, אלא כי רוב האנשים בקבוצה הזאת לא היו מובטלים מעולם. כשהגיעה תקופת האבטלה, ואז נמשכה, הם לא ידעו מה לעשות עם עצמם. לא במפתיע, הם היו אנשים מוכשרים, או כך לפחות השתמע מפרופיל הפייסבוק שלהם, שהכיל שמות מפוצצים של תארים ושל חברות הייטק.

לא חשבתי שאמצא עבודה לפניהם. כשהטלפון הראה צלצול ממספר חסוי, לא בדיוק חשבתי שמדובר בהצעת עבודה. הייתי מופתע אם היו מתקשרים אליי ממילואים.

"הי, נוי".

"הי, מי זאת?"

"עמליה. דיברנו לפני חודש בערך. מצאת דירה?"

"נראה לך? את קוראת חדשות?"

"אני רק שואלת".

"סליחה, לא התכוונתי. תודה שהתקשרת".

"זאת העבודה שלי".

"תגידי, איך מגיעים להיות מוקדן?"

"עושים קורס מהבית, נבחנים ואז מתקינים איזו תוכנה על הטלפון. למה, אתה רוצה להגיש קורות חיים?"

"את עובדת מהבית?"

"לא שומעים רעשי רקע של משאיות זבל?"

"אממם, לא".

"נו, כבר לא כזה מוקדם. אבל אם אתה מעוניין, יש מבצע חבר מביא חבר".

"אז אני חבר".

"תהיה גם חבר של המעסיק שלי אם תעבור דירה".

"סורי, אני עוד לא שם, אבל תודה שהתקשרת. תחזרי אליי עוד חודש ככה?"

"אין בעיה".

היה משהו מעורר קנאה בסבלנות של עמליה. היא חיכתה לי חודש אחר חודש, בידיעה שאני עדיין עשוי לחתום אצלה, ושאף נציג אחר לא יגנוב אותי בינתיים. היא בנתה על כך שעדיין תמשיך להיות מוקדנית, שהעבודה לא תשחק אותה ושהמוקד לא יפשוט בינתיים את הרגל. היא הייתה ההפך המוחלט ממדד תל אביב בבורסה, שהמשיך להתרסק חדשות לבקרים.

הבנתי שגם אני בודד, והייתי כזה הרבה לפני שהפכתי לעצמאי. הייתי בודד כי הייתי מוקף באנשים שלא היה לי נושא שיחה משותף איתם, שזייפתי אינטימיות איתם דרך לוחות מודעות אלקטרוניים.

ובזמן שעמליה המתינה לי, החיים נמשכו. הבוס שלי רצה להיפגש. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להמשיך להעסיק אותי, אבל היה צריך מישהו שיעשה לו כמה עבודות של סגירת חוזים. בחיים לא רציתי להיות עצמאי, אבל את הכסף הייתי צריך. החלטתי סופית לעזוב את אזור המרכז. הכסף שהרווחתי הספיק ליחידת דיור יפה בעמק יזרעאל, ביישוב שעד לפני חודש לא ידעתי את שמו.

לא ידעתי אם לחוש הקלה מכך שהשוק עדיין זקוק לעובדים, כי עכשיו היה קשה פי שתיים לעבוד. היינו צריכים להשקיע מחשבה בלתמחר את עצמנו ולהפקיד את המעט שהרווחנו בקרן פנסיה, שאולי גם תקרוס בעוד עשור או שניים. כשעמליה שוב התקשרה, לא ידעתי מה לענות לה.

"עברתי דירה, אבל אני לא יודע אם אני צריך טריפל", אמרתי.

"רוצה לפחות לשמוע את ההצעה?", היא שאלה.

"בטח, אבל אני אהיה כן איתך. אין לי מושג אם בסוף החודש יהיה לי מספיק לשלם שכר דירה".

"אתה לא מקבל תלוש?"

"אני עצמאי".

"גם אני".

"וואלה?"

"בטח. תעשה מה שאני עושה. תכניס כסף מכמה מקומות. ככה אם אחד מהם מבריז לך, לא תישאר בלי כלום".

"למעסיק לא אכפת שאת אומרת לי את זה?"

"לא אם אני מכניסה כסף".

"ואת מכניסה?"

"אני שומעת אותך אומר שאתה רוצה טריפל?"

"יודעת מה? כן, אבל בתנאי אחד".

"אני מקשיבה".

"תקפצי לכאן עם הטכנאי. אני מרגיש שמערכת היחסים שלנו מצדיקה היכרות פנים אל פנים".

היא היססה. לרגע חששתי שהפחדתי אותה, ואז היא צחקקה: "אתה יודע, לא חשבתי שנגיע לזה. אתה שמור לי על הטפסים הישנים".

"זה אומר משהו?"

"אה, כן. היום הכול בענן".

"אז אני מקבל יחס מיוחד?"

היא השתתקה שוב, ואז חזרה לסיומת הצרובה, היציבה: "אנחנו ניפגש, אבל אתה משלם לי על הנסיעה, ואני לא נשארת אחרי שהטכנאי הולך".

"סגור".

האם עשיתי בחוכמה שהצטרפתי לשירות שלא הייתי צריך ולא יכולתי להרשות לעצמי? כנראה שלא, אבל זה נתן לי הזדמנות לפגוש את עמליה. היא הגיעה עשרים דקות לפני הטכנאי. בחורה נמוכה, עם שמלה גדולה, לחיים רחבות וחיוך קטן ואסרטיבי, שלא הסכימה להיכנס לפני שהטכנאי הגיע.

גם היא גרה ביישוב שלא הכרתי, וגם לה היה נוף להרים. היא הסבירה לי שהייתה עצמאית הרבה לפני המשבר, בין השאר משום שהיא אימא לשניים. כששאלתי מתי הספיקה ללדת אותם, התברר שהיא דתייה לשעבר, גרושה. כשהילדים נמצאים איתה, היא האדם הכי מאושר בעולם. אבל כשהם לא, היא הכי בודדה שיש.

לא חשבתי על כך עד לאותה נקודה. רק כששוחחתי עם עמליה, הבנתי שגם אני בודד, והייתי כזה הרבה לפני שהפכתי לעצמאי. הייתי בודד כי הייתי מוקף באנשים שלא היה לי נושא שיחה משותף איתם, שזייפתי אינטימיות איתם דרך לוחות מודעות אלקטרוניים, שלא עניינתי אותם מעבר לתועלת הכלכלית שבי. הייתי גם בודד כי לא הכרתי את עצמי מעבר לעבודה המשעממת שהמשכתי לעשות, למרות שכעת היה לי חופש מוחלט.

חופש שהוא בודד למדי (Image by Sveta Fedarava on Unsplash)

"אם הילדים היו אצלך השבוע, היית מגיעה?", שאלתי את עמליה.

"לא".

בגלל התשובה שלה, הרגשתי שטיפה כפיתי על עמליה את הנוכחות שלי. התכוונתי להניח לה כשהטכנאי סיים את מעשיו והתחיל להתקפל, אבל לאחר שכבר עלתה על טרמפ, מצאתי פתק שהשאירה. היה כתוב עליו מספר הטלפון שלה.

התחלנו לצאת. הכול היה נפלא, חוץ מהפקקים. מצאתי את עצמי מתנדב לשמור על הילדים של עמליה, רק כדי שיהיה לי תירוץ לישון אצלה על הספה ולא לחזור כל הדרך הביתה בשעות השיא. כשנשארתי, הייתי עובד אצלה. העבודה הייתה חוויה אחרת לגמרי. סוף סוף היה מישהו להתלונן מולו, לצחוק אתו, להחליף עצות על איך להתמודד עם אנשים, מישהו שהרגיש לך כמו בן אדם ולא בורג חנוט בג'ינס שננעץ שם במקרה. לא חלף הרבה זמן, ומצאתי את עצמי עובד גם לצד החברים של עמליה. הם הביאו איתם אוכל, ניהלו תורנויות בהשגחה על הילדים וידעו גם לתת אחד לשני שקט כשצריך.

ואז היא טענה שאני נמצא שם קצת יותר מדי. לא נפרדנו, היא פשוט ביקשה קצת ספייס. לא האשמתי אותה, גם ככה כשהילדים היו בסביבה לא הייתה לנו יותר מדי פרטיות, אבל יש גם דבר כזה "יותר מדי פרטיות" והרגשתי בו כשחזרתי הביתה. השקט שהשתרר הרגיש כמו הדממה שלאחר המוות.

באזור שבו אני גרתי, לא היו שותפים מזדמנים לעבודה. היו מודעות לחללי עבודה משותפים, אבל כבר הייתי בסרט הזה. בסוף אתה יושב לעבוד בתא כלא מזכוכית, מתפדח לדבר עם אנשים בהפסקת צהרים. לא רציתי לשבת ליד זרים רנדומליים. רציתי למצוא מישהי, מישהו, כמו עמליה.

וכאן אנחנו מגיעים לסיפור על איך הקמתי את "ספארק". האירוניה היא שלא הכרתי את האנשים שהיו שותפים לדרך. שכרתי מתכנת פה, מעצב שם, מנהל שהקדיש יממה לתכנון המוצר. תוך חודש היה לי משהו ראשוני באוויר. לא שכרתי מישהו שמבין ביחסי ציבור או בשיווק כדי לפרסם אותו. הכרתי את הבעיה שהוא נועד לפתור יותר מדי מקרוב.

כתבתי בשורת הנושא של חנויות האפליקציות שמדובר ב-"שירות היכרויות לעצמאים שעובדים מרחוק" ובהנעה לפעולה, כתבתי: "מצאו אנשים שנוח לכם לעבוד בקרבתם". הטכנולוגיה הייתה פשוטה להדהים. בסך הכול היית מתחבר דרך פייסבוק, עונה על שאלון העדפות אישיות ועושה סוואיפ ימינה ושמאלה על שותפים פוטנציאלים במרחק גאוגרפי סביר. השוני היחיד מאפליקציית היכרויות מסורתית הוא שאפשר היה לפתוח קבוצות לעבודה ולצרף ולהוריד מהן אנשים.

בלי יותר מדי קידום, חוץ מפוסט בשיתוף עם מנהלת קבוצת "המובטלים החדשים", הגענו למאה אלף הורדות. אחר כך, התקשורת עשתה עליי כותרות בתור "נוי ארדמן, מוביל מהפכת ההתארגנות מחדש בעולם העבודה". משפיענים תרמו את הבתים שלהם למשתמשים שמצאו שותפים לעבודה דרך האפליקציה. היו כבר דיבורים על היכרויות למטרת חתונה.

לא באמת הייתי זקוק לחבילת הטריפל של עמליה כדי להתעדכן בכל זה. למען האמת, לא נותר לי זמן לצפות בטלביזיה. מסת המשתמשים שנכנסה חייבה אותי לעשות שדרוגים בלתי פוסקים בשרת ובטכנולוגיה. נהיה קשה יותר ויותר לעשות חיבורים מורכבים בין אנשים, במיוחד אם התגוררו באזורים נידחים.

היא ידעה מה זה לשלם על תקשורת עם אנשים, להבדיל מלשלם על המוצר עצמו. היא ידעה שאין טעם לשים מחיר על חוויה אנושית, אלא אם כן יש כלי שמאפשר לחוות אותה באופן מועצם יותר, אותנטי יותר, שאי אפשר לתכנן באמצעות מהלכים שיווקיים.

כשהחיבורים עבדו, האפליקציה הייתה מעין קרש הצלה. ידעתי זאת לפי המשובים, אבל אלה רק החמירו את הבעיה. העסק צמח מהר מדי. התחלתי לאבד כסף, בכמויות. לא היה לי זמן לגייס הון ממשקיעים או במימון המון. לא יכולתי לקחת הלוואה, לא עם המשאבים המוגבלים שנותרו לי. אפילו הזכאות שלי לדמי אבטלה עמדה להיגמר.

לפני המשבר, לא ידעתי שניתן לעבוד גם בהתנדבות. אני לא מדבר על עבודת חינם, אלא על עבודה שנעשית למען ארגון שמנוהל בצורה כושלת, רק כדי שיוכל לעמוד באתגר השאפתני שהציב לעצמו. עמליה הייתה הראשונה שבחרה לעשות זאת בשבילי. היא התקשרה אליי רגע לאחר שקיבלתי הודעה מאפליקציית תשלומים על העברת עשרות אלפי שקלים לחשבון.

"על לא דבר", אמרה.

"איך עשית את זה?".

"התקשרתי ללקוחות שלך", היא הסבירה: "ביקשתי תרומה. הם הבינו".

"עשית לי טלמיטינג?"

"זאת העבודה שלי".

"תודה".

מה שעמליה לא ידעה הוא שכבר הרמתי ידיים. חזרתי לגור אצל ההורים והייתי צריך הרבה יותר כסף ממה שהיא התרימה עבורי. את מעט הכסף שהעבירה, ניצלתי כדי להיפגש עם יועץ עסקי. הוא אמר לי את האמת שלא רציתי לשמוע.

בלילה שלפני המעבר, לא ישנתי. המחשבות התרוצצו לכל עבר בין מה שידעתי שהגיוני ונכון לעשות לבין מה שהלב שלי אמר שהוא חובה, במיוחד אחרי המאמצים של עמליה. רק בבוקר, הבנתי שלא הייתה לי ברירה אחרת, אם לא רציתי לאבד את הכול. פתחתי את ממשק המשתמש ותמחרתי כל פונקציה בתוכנה, בהתאם למה שהיועץ המליץ לי.

כמות המשתמשים ירדה.

הרבה כסף התחיל להיכנס.

זה היה הרבה יותר ממה שהייתי צריך כדי לשכור לעצמי את אחת מדירות הרפאים שהתפנו באזור המרכז. יותר גם מכפי שהייתי צריך כדי להפסיק לשלוח קורות חיים, או לעבור עם עמליה לדירת ארבעה חדרים.

אבל עמליה הפסיקה לענות לי להודעות ולטלפונים. לא הייתי צריך לשמוע את הקול שלה כדי לדעת שהיא כועסת. היא העלתה פוסטים זועמים, כמו כל הפיד שלי בפייסבוק, ותייגה אותי. שמתי את הטלפון על מצב טיסה. רכשתי נפח אחסון בשרת טוב יותר, לצד שירותים של חברת מפתחי אלגוריתמיים שהייתה אמורה לעשות עבודה הרבה יותר טובה בחיבור בין משתמשים ולחסוך לי את השאלון המתיש. עם השקט הפסטורלי ששרר סביבי, תקתקתי את העניינים די מהר ונסעתי לעמליה.

היא לא הייתה בבית. היא חסמה אותי בטלפון שלה ובכל אמצעי תקשורת אפשרי. ידעתי מה עובר לה בראש. היא חשבה שאני נוכל, שניצלתי אותה כדי לגייס את הכסף שהייתי צריך בשביל לעשות מונטיזציה, כלומר כסף, מבדידות של אנשים.

התאמה ידנית שהיא בעצם אוטומטית (Image by Tumisu from Pixabay)

רציתי להסביר שעשיתי את מה שהייתי צריך בשביל לשרוד, אבל ידעתי שאני והיא רואים הישרדות באור אחר. היא לא הייתה בבית שלה או בבתים של חברים, או שהחברים שלה לא רצו לומר שהיא שם. ניסיתי להשיג את הטלפון הקווי שלה, אבל מתברר שלא היה לה כזה. כתבתי לה, על גבי נייר, שאני מצטער, אבל לא באמת מצטער. בשורה התחתונה, זה עבד. אם יש לה רעיון טוב יותר, או שהיא רואה את עצמה ממשיכה לפרנס שני ילדים מחיבור של שלוש משכורות בשעות משתנות, היא מוזמנת לעדכן אותי.

התשובה שלה הגיעה כעבור שבוע, במעטפה דקה. עמליה צולמה שם, ללא פנים וללא פלג גוף תחתון. היא חיבקה את הבטן שלה, הלבושה בבד דק, ונדרש לי רגע להבין שמדובר בכרס של היריון. בגב התמונה היא כתבה שאלה אחת בלבד: "היית שם תג מחיר על זה?"

אם הייתי יכול לענות לה, הייתי אומר שלעולם לא, שלחיים אין מחיר.

"אבל להיכרות שהובילה לחיים האלה יש?", היא הייתה שואלת.

"גם להיכרות שלנו היה מחיר".

"תינוק תמורת חבילת טריפל?"

"פלוס ריבית".

ואז, כלומר – אחרי שהרשיתי לעצמי לנחש את מין היילוד, עלה לי רעיון. עמליה לא הייתה מוכנה להסכים לחיות אתי, לא במתכונת שבה אני הכתבתי לה. אבל בתור נציגת טלימיטינג, היא ידעה מה זה לשלם על תקשורת עם אנשים, להבדיל מלשלם על המוצר עצמו. היא ידעה שאין טעם לשים מחיר על חוויה אנושית, אלא אם כן יש כלי שמאפשר לחוות אותה באופן מועצם יותר, אותנטי יותר, שאי אפשר לתכנן באמצעות מהלכים שיווקיים.

זה בדיוק מה שעשיתי כשהורדתי את תגי המחיר מהפונקציות באפליקציה. במקום זאת, הצבתי למשתמשים את האפשרות לתרום "משאבים" לשירות: מרחב, בעלי מקצוע שירצו לשמש מנטורים, שעות עבודה בתשלום למי שהיה לו חודש חלש. מספר המשתמשים שוב עלה. הרווחים הצטמצמו, אבל לא משמעותית. מתברר שאנשים היו מוכנים לתרום לשירות שעשה להם טוב, בדיוק כפי שעמליה האמינה.

במקביל, פתחתי אפליקציה נוספת, עם תכנות כמעט זהה ועיצוב בצבעי פסטל. הפעם, המטרה הייתה לשדך בין הורים בחופשת לידה והורים לעתיד כשהם מנווטים בסבך המשימות שלקראת הבאת ילד לעולם. נוספו שם אפשרויות להתחלק אקטיבית במטלות, למנות אחראי תורן שישגיח על הילדים ולחלוק טיפים על מדיניות של לקוחות כלפי הורים.

אני הייתי המשתמש הראשון שצורף לשם. זאת הייתה סוג של הצהרה, פמיניסטית ואישית. הייתי מוכן להתקרב לאור הזרקורים, להכריז שאני הופך לאבא ומרשה לעצמי לחלום שמי שיישא את הגנים שלי יגדל בעולם שוויוני. עולם, שבו דווקא עבודה יכולה להיות המפלט שבזכותו הורות נעשית פחות בודדה ואף מאפשרת להורים להגשים את עצמם, בלי קשר לאם הם גברים או נשים, ממעמד חברתי גבוה או נמוך.

עמליה הייתה המשתמשת השנייה שהצטרפה.

היה בינינו מאץ'.

לא היה לכך שום קשר למספר המשתמשים או לאלגוריתם. אני נשבע.

עדיין הייתי חסום אצלה כשנפגשנו. הרגשתי שהיא לא קונה את השינוי שעברתי, אבל היא כן אהבה את הרעיונות הנוספים שהצגתי. כשהצגתי את אותם רעיונות בפני משקיעים, ובהמשך בבורסה, היה לי קל בהרבה להראות עד כמה אני מאמין בחלומות שיש לי, גם אם המציאות היא כל כך בלתי צפויה שאי אפשר לסמוך עליה שלא תתנפץ לי בפנים כשיש לה הזדמנות.

ביחד אבל לחוד (Photo by Ksenia Chernaya from Pexels)

אני עדיין במאגר של האפליקציה-הבת, ועוד חמש אחרות. האלגוריתם טרם שידך לי שותף אחר מלבד עמליה. אנחנו גרים בבית שלה. שיפצנו אותו כך שיהיו בו חדרים נפרדים לילדים. הם קצת יותר גדולים עכשיו, אז כשהם מגיעים, הם משגיחים גם על הילד המשותף שלי ושל עמליה (וזה באמת בן), מה שמאפשר לשנינו לצאת להליכה בחוץ.

אחר כך, אנחנו חוזרים לחדר העבודה, שם אנחנו מתחברים לחברים שיושבים איתנו, פלוס כמה מאות בעלי מקצוע במרחק חיוג. חבילת "הטריפל" שלנו שודרגה כך שתעמוד בעומס המשתמשים שמופעל עליה בכל שעות היממה. אנחנו מסיימים מתי שמסיימים, ועושים את מה שאנחנו צריכים לעשות בלי לדחות לאחר כך, בלי "להעביר את הזמן" ובלי לתת תירוצים למישהו אחר.

העבודה היא חיינו, משום שאנחנו מקדישים אותה למשהו שאנחנו באמת מאמינים בו. היא לא בשבילנו, אותנו כבר מאוחר להציל. אבל בתקווה, היא תהיה בשביל הדורות הבאים. הם ממילא לא מכירים משהו אחר.