סיפור קצר על הונאה, אנדרואידים ומה שביניהם. הגרסה המקורית, בשינויי ניסוח קלים, ראתה אור בגיליון 8 של כתב העת "נכון"
בערב שבו הגיע המייל מ-'סֵבֶר אֵיי אַיי', כבר שקלתי לעשות הסבת מקצוע. המייל הקודם בתיבה היה מהחברה שמשווקת לי את המכשור, שהודיעה שהיא מורידה אותו מפס הייצור. הבנתי שזה עניין של מזל עד שגם המקצוע שלי ייעלם מהעולם. ובאמת, לאף אחד לא הייתה סיבה לבוא יותר למנתחת פלסטית, לא מאז ש-'תבונה אַיי אוֹ' עדכנו את התוכנה ובטח שלא מאז שהרחיבו את גבול האחריות לדפקטים בהנדסה גנטית.
מדהים כמה דברים יכולים להשתנות בשנה אחת.
כשסוף סוף ראיתי את המייל, זה היה אחרי ששלחתי לעצמי מידע על קבלה להשתלמות בכירורגיה. בהתחלה, הייתי בטוחה שמדובר בעוד הצעת עבודה שאצטרך לדחות על הסף. זה לא היה נדיר שחברות שבבים חיפשו מכונאים ורופאים לשעבר למילוי תקנים של הנדסת מכונות. אבל 'סבר' רצו להיפגש אתי. למעשה, הם כבר קבעו פגישה טנטטיבית בקאלנדר, והכותרת שלה הייתה "מיטוב פציאלי". אלוהים יודע מה זה אומר.
השבתי להם שתודה רבה על ההתעניינות, אבל יש לי יומן, ואני מקבלת מטופלים בהפניה בלבד.
התשובה הגיעה תוך פחות מחמש דקות. בחורה בשם דנה, לפי החותמת שלה היא הייתה מנהלת משרד, כתבה: "תודה על המענה המהיר ד"ר הולנדר, לא מדובר בתיאום של הליך רפואי, אלא בפגישה לצורך פיתוח עסקי".
"אני אישית לא זקוקה לפיתוח עסקי", השבתי, מנסה להיצמד לאותה נימה רשמית ומעודנת: "ואם אתם זקוקים לזמן שלי לצורך הפיתוח שלכם, יש תעריף שעתי מפורט באתר הבית".
התשלום הגיע אליי בהעברה בנקאית, עוד באותו ערב.
עכשיו, אני לא נוהגת לסרב לכסף טוב. אם 'סבר איי איי' לא היו משריינים את השעה הזאת, כנראה שפשוט הייתי הולכת הביתה מוקדם, וחבל. אבל יש לי ניסיון גרוע עם סטארטאפים טכנולוגיים, במיוחד כאלה שמתעסקים בתחום הבינה המלאכותית. הם אומנם הביאו לי פרנסה, אבל הם גם אלה שכמעט מביאים אותי עכשיו לסף פשיטת רגל. מיותר לציין שאני לא סומכת עליהם, במיוחד אם הם מציבים רגל אצלי במרפאה.
זאת הסיבה שביקשתי להזיז את הפגישה לבית קפה.
לפגישה היו מכותבות שתי כתובות מייל מלבד שלי, ואכן הגיעו שני אנשים, או כך לפחות זה נראה בהתחלה. את אחד מהם זיהיתי מהכותרות באתרי החדשות. קראו לו נחום אומנסקי והוא היה המנכ"ל. קצין מודיעין לשעבר בחיל התקשוב, או משהו בסגנון. את הבחורה לא יכולתי לזהות, גם אם היא הייתה אמורה להיות מוכרת לי, כי היא לבשה ז'קט גדול (בחום של סוף ספטמבר) והפנים שלה הוסתרו בצל של כובע קש. שניהם התיישבו לצדי, מבלי שיצטרכו להתקשר אליי או שאני אצטרך להרים יד. הם הקדימו בשלוש דקות, אבל אני הקדמתי בעשר.
"דוקטור הולנדר, נעים מאוד לפגוש אותך סוף סוף", הוא הושיט את ידו ללחיצה: "שמעתי עלייך המון דברים טובים".
הושטתי את ידי בחזרה, לא יודעת אילו דברים חיוביים שמע עליי או כמה זמן המתין לפגישה שהוא שמח שיצאה לפועל "סוף סוף".
האישה שהגיעה אתו התיישבה לצדו, מבלי להציג את עצמה.
"ואת?", שאלתי.
"את יכולה להציג את עצמך", הפטיר נחום לעבר המשתתפת הנוספת בפגישה.
היא הישירה את מבטה אליי. עיניה היו כחולות ואישוניה היו גדולים, כמו של ילדה קטנה, שהעייפות המאפיינת מבוגרים עוד לא גרמה לעפעפיים לקרוס עליהן. היא הסירה את כובע הקש שלה ונימתה השתנתה באחת, מביישנית וצנועה לעליזה וחברותית: "נעים מאוד להכיר אותך. אני סופיה".
להצגה העצמית התלווה חיוך מפה לאוזן, חשוף שיניים, שבעיקר גרם לי לצמרמורת. סופיה גם הושיטה את ידה אליי ללחיצה. לא לחצתי את היד. תהיתי אם אדון אומנסקי מודע לכמה אני נעלבת מכך שהביא אנדרואידית לפגישה שלנו, ועוד מדגם ישן יחסית, בן שלוש שנים לפחות.
"יש לך הרבה חוצפה להביא דבר כזה לשבת סתם בבית קפה", אמרתי לבסוף.
סופיה הבינה סוף סוף את המסר והחזירה את ידה לחיקה.
"או הרבה כסף", הניד נחום בראשו ובצע לעצמו חתיכה מהלחם שהזמנתי.
"טוב, היא לא מעניינת אותי כרגע. שילמת על שעה אחת. בוא לא נבזבז אותה. איך אני יכולה לעזור?"
"הכול טוב, דוקטור הולנדר, קחי את הזמן", נפנף נחום בידו, כשהוא קורא למלצר: "אני חושב שעד שנסיים כאן, תתרמי עוד כמה דקות בהתנדבות".
"אני מתנדבת רק כשזה נוגע למקרי חירום רפואיים".
"עוד נראה לגבי זה. דוקטור הולנדר, אני מבין שיש לך… איך לומר את זה בעדינות, רקע בעבודה עם עולם הביטוח".
"אתה מתכוון לעבודה נגד עולם הביטוח".
גבותיו התרוממו: "את אפילו לא מנסה להסתיר שפעלת נגד החוק?"
השתנקתי: "אתה מתכוון, נגד הקניין של 'תבונה'? כי יש לי הסכם לאי נקיטת הליכים מצדם, בתמורה לשמירה על סודיות. אתה לא רוצה לדעת לאיזה קנס אני חשופה אם אני מפרה את ההסכם הזה".
"ההסכם הזה שווה לך גם את צמצום הפעילות לתיקון פגמים גנטיים? אל תיעלבי, אבל שמעתי כמה מרוויחים מזה. אני בהלם שאת עדיין במקצוע".
הלחם שלי נגמר בינתיים. ככה זה כשמנת פתיחה מתחלקת בין שני אנשים, שאחד מהם מתגלה כבעל תשוקה לפחמימות.
"אני מצטער", הוא אמר כעבור רגע: "ההערה הזאת לא הייתה במקום".
לא הגבתי.
"אני פשוט סקרן", הוא המשיך: "הפעילות, נקרא לה כך, שעשית למען מסורבי ביטוח – זה היה משיקולי רווח או מטעמים אידיאולוגיים?"
"למה אתה שואל? אתה שוקל להיכנס לפוליטיקה?"
"אולי".
"אז גם וגם".
"תסבירי".
משכתי את הכתפיים שלי לאחור, בלעתי את שאריות האוכל שהצטברו בפי והצבעתי על סופיה: "הדבר הזה, אל תחשוב שאני לא יודעת שהבאת אותו לכאן כדי לתעד את הפגישה. המלצר שם (הצבעתי על המלצר), תוך כדי שהוא מסתובב בינינו, הוא שולח דוחות מקוונים על ההעדפות של הלקוחות לצורך מחקרי שוק ופרסומים מטורגטים. ביטוח הוא רק עוד תירוץ של חברות מסחריות לקבל גישה לנתונים שלנו לצרכי מחקר ורווח, והבעיה שלי כרופאה נוצרת כשלאנשים אין אפשרות לרכוש ביטוח, מה שאומר שאין להם גישה לתרופות ולטיפולים מצילי חיים".
גם אחרי כל כך הרבה שנים, מתברר שהנושא הזה עדיין מדליק אש בעצמותיי. לא שמתי לב אפילו שביקשתי עוד כוס קפה, שהגיעה רותחת, וחיסלתי אותה בשתי לגימות.
"ואתה יודע", אמרתי, לפני שהספיק להיכנס לדבריי: "מילא אם המטרה הייתה מקדשת את האמצעים. כלומר, אם היינו חוסכים כסף לפנסיות של אחרים בכך שהיינו מסרבים לבטח את אלה שממילא ימותו או עלולים למות בקרוב. אבל זה לא המצב כשעושים ניתוח פנים על בסיס נתונים. כל המחקרים שהבינה המלאכותית מבוססת עליהם, עשה טובה, באותה מידה אפשר להתבסס על מחקרים בקריאת כף היד. זה מדע בשני שקל, לא אמפירי, ובטח שלא משהו שאפשר לשחזר אותו בתרבויות שונות. אבל אנחנו חיים בחברה קפיטליסטית, של אנשים לבנים, ומה שנשמע טוב בכל המצגות פיץ' האלו שאתם עושים שם בהייטק הוא מה שמגיע בסוף גם לחדרים של מקבלי ההחלטות. ואם ממילא מישהו במקבלי ההחלטות חיפש תירוץ טוב לעקוב אחרי האזרחים שלו, ושמישהו אחר יספוג את העלויות ואת האחריות המשפטית, אז כולם מרוויחים. כולם, חוץ ממי שחיים על זמן שאול".
לקחתי נשימה, פחות כי נגמר לי מה להגיד ויותר כי נגמר לי האוויר. סופיה המשיכה לשבת בשקט, רכונה לעברי בהבעה של סקרנות, כאילו הדברים שאמרתי נוגעים ולא נוגעים אליה בו זמנית. נחום המשיך להתבונן בי רגע, ואז מחא כפיים בשקט.
"אני מניח שהסכם הסודיות לא חל על כל מה שאמרת עכשיו", אמר בחיוך.
"ברור שלא. מותר לי להחזיק בדעות משלי. אסור לי לחשוף את הטכניקות שבאמצעותן הערמתי על זיהוי הפנים".
"כלומר, שבזכותן מסורבי ביטוח קיבלו אישור לחיתום".
"מה שתגיד. אבל מה מעניינות אותך הטכניקות שלי, בעצם? 'סבר איי או' היא לא חברת ביטוח ואתם לא בעסקי הרפואה הפלסטית, ככל הידוע לי".
"את צודקת, אנחנו בעסקי הבינה המלאכותית".
הנהנתי, מפנה את המבט לעבר סופיה, שבאופן אוטומטי שיקפה אותי והנהנה בחזרה, עד שנחום הניח את ידו על ידה והיא הפסיקה.
"דוקטור הולנדר, ידעת שהתוכנה של 'תבונה' מזהה גם אנדרואידים?"
עפעפתי בעיניי לרגע. כן שמעתי על זה משהו, אבל הזיהוי של בלאי באנדרואידים לא התקרב בתחכומו לזה של בני אדם. מדובר היה, ככלות הכול, במכונות. הן היו אמורות לאותת למשתמש מתי כדאי למצוא להן חלקי חילוף, ובכל מקרה, לא הייתה להן אפשרות להסתיר במכוון מצב רפואי, כפי שעושים בני אדם מעת לעת.
"אני יודעת שעושים ביטוח לאנדרואידים, בסדר. אנדרואידים מעולם לא עברו אצלי על שולחן הניתוחים".
"היית מעוניינת בפעם ראשונה?"
המילים נעתקו מפי. העברתי מבט בין נחום, לסופיה המחייכת, ושוב לנחום.
"בפעם היחידה שאנדרואיד נכנס אליי למרפאה, זה היה לקוח סמוי", פלטתי: "וחטפתי בגללו איום בתביעה".
"החברה שלנו משלמת היום שלושים מיליון שקלים בשנה על ערך כינון נמוך", הוא אמר, כאילו לא שמע אותי: "את יודעת מה קורה כשהשמאי האוטומטי של 'תבונה' מעדכן ערך כינון נמוך? אנחנו צריכים להחליט אם להחזיר מהר מהר את האנדרואיד למפעל, כדי לתקן את הבלאי, בלי שהלקוח יידע, או להסתכן בכך שאוטוטו תקרה תאונה, או אסון אחר, שבגללו האנדרואיד יושבת מפעילות ונצטרך להמציא ללקוח אנדרואיד חדש מהניילונים. עכשיו, ההגדרה של 'בלאי' באנדרואידים משתנה מעת לעת. לפעמים אנחנו שולחים לריקול מוצר מצוין, שאפשר להשתמש בו עוד הרבה שנים, רק בגלל שאיזו עין במצלמה זיהתה כמה פגמים בצבע שיכולים להעיד על כשל במנגנון".
"עדיף מאשר לעבוד עם רובוט תקול, לא?"
"אנדרואיד, ובדרך כלל הייתי מסכים איתך, אבל אנחנו עדיין בשלבי החדירה לשוק. האנדרואידים שלנו מועסקים במשרות משעממות או קשות פיזית, שבני אדם כבר מסרבים לעבוד בהן. המעסיקים שלהם מלכתחילה לא משלמים לנו עמלה מי יודע מה, וכשהביטוח נכנס לתמונה, זה אומר שאנחנו מפסידים כסף".
"באסה".
"השאלה היא אם יש משהו שניתן לעשות כדי לגרום לאנדרואידים להיראות יותר טוב, לאורך יותר זמן, מבלי להעלות את עלות הייצור בצורה משמעותית".
משכתי בכתפיי: "אתה יכול להסתיר את הבלאי, אבל זאת תהיה הונאת ביטוח".
"ומה אם האנדרואיד יסתיר לעצמו את הבלאי?"
"אז מי שתכנת אותו יואשם בהונאת ביטוח".
"ומה אם המעטפת החיצונית של האנדרואיד תהיה עמידה יותר? או לפחות תיראה עמידה יותר?"
"טוב, זה כבר עניין של עיצוב. אני מניחה שהאלגוריתם יעדכן את עצמו באיזה שהוא שלב".
נחום חיכך את ידיו זו בזו, והבנתי שהגענו לשלב שבו הוא זקוק לשירותיי: "ועד שזה יקרה, אני אחסוך כמה עשרות מיליוני שקלים בשנה".
"אדון אומנסקי, אני לא חוטפת עוד תביעה".
"אני לא מבקש ממך לסכן את עצמך, רק לקחת אתגר מקצועי. את זיהית אחרי שניות ספורות שסופיה היא אנדרואיד. בואי למשרדים שלנו ואני אראה לך איך בינה מלאכותית אחרת יכולה לומר לך, בתוך שניות, כמה סופיה שווה בכסף, וכמה פער יש בשווי שלה לעומת היום שבו היא יצאה מהמפעל".
"אני…"
"נשלם לך על הביקור הזה".
"כמובן. מה שהתכוונתי לשאול הוא למה אתה פונה אליי עם האתגר המקצועי הזה. יש לך מעצבי מוצר. אני מנתחת פלסטית, של בני אדם".
"ובכן, את יודעת שלאנדרואידים יש שכבת אפידרמיס חיצונית".
"עשה טובה. זה סתם עיצוב שנועד למנוע מאתנו לפחד מהם".
"ובמה הוא שונה מהנדסה גנטית? גם זה סוג של עיצוב. וכשאותם אנשים מעצבים את המוצר, וגם שופטים אותו, אין סיבה להבדיל בין האזמלים שמשפרים את התוצאה. את לא מסכימה אתי?"
המעבדות של 'סבר איי או' שכנו באזור תעשייה טרנדי, נטול חנייה, שהאנדרואידים שעוצבו בו כיתתו את רגליהם לאורכו במטבחים של מסעדות, בשליחויות של מזון ובתפעול קופה של חניונים. נאמר לי שהמפעל עצמו נמצא בפריפריה, במבנה עצום שמשאיות נכנסות ויוצאות ממנו ללא הרף, וכל העובדים בו הם ממוכנים. במשרדים, למרבה האירוניה, היו בסך הכול כמה חדרי ישיבות מעוצבים היטב, פלוס מעבדות סטריליות, וכל העובדים היו אנושיים.
כששאלתי למה, אומנסקי הניד בראשו: "עוד לא הגענו לשלב שבו הם יכולים לתכנת את עצמם".
"אז בעצם הבינה המלאכותית היחידה שנמצאת פה היא זאת של הביטוח?"
"גרסת דמו, אבל כן. לא יכולנו להתפשר על פחות מהדבר האמיתי".
הבטתי לאחור: "איפה סופיה? היא לא מצטרפת אלינו?"
"אני אקרא לה כשנזדקק לה".
הוא הוביל אותי לתוך חדר קטנטן וחשוך, מהסוג שהיה יכול לשמש כצינוק אם לא היה בו צוהר קטנטן להכנסת אוויר. מבעד לצוהר הזה, הקירות של החלל היו מרושתים כולם במצלמות.
"עכשיו, אני יודע מה את חושבת, אבל יש פה מקום לשלושה אנשים". הוא סימן לי והצטופפתי לפינה, מנסה לשמור מרחק חרף הנסיבות. אומנסקי סימן בידו, וסופיה פסעה במהירות אל תוך החדר, חיוך רחב מרוך על פניה. איך שנכנסה, היא זקפה את סנטרה באוויר והישירה מבט לתוך המצלמה הגדולה ביותר, זאת שגם הייתה לה עינית מסתובבת.
צג שלא הבחנתי בו לפני כן נדלק מתחת למצלמה והחל להריץ נתונים. בתוך שניות, המספרים בנו מודל תלת ממדי של פניה של סופיה. המשתנים, אם אכן הצלחתי להבין את כולם, הגיעו למספרים סופיים רגע לאחר מכן. מספרים אלה, כפי שהסביר לי נחום אומנסקי, החוו לנו בדיוק מה גילה המדויק של סופיה (שלוש שנים וחמישה חודשים), גובהה, משקלה, איכות הגימור שלה, איכות הצבע שלה, מהירות תגובה, ואחרי כל היתר הפסקתי לעקוב, כי הם רק הלכו ונפרשו כמו מגילה שאינה נגמרת. המערכת גם נתנה לסופיה ציון סופי, 72, שלפי אומנסקי היה סביר. "אנדרואידים הם כמו מכוניות", הסביר: "אחרי שלוש שנים המחיר שלהם יורד לרצפה, אבל כל ציון מעל 65 אומר שהם עדיין ראויים לשימוש".
"נו, ומעל 65 אתה יכול לתקן בעצמך את החלקים שפגומים בהם".
הוא חשק את שפתיו: "כן, אבל לא תמיד זה משתלם. לפעמים עדיף פשוט לקנות אנדרואיד חדש, ולפעמים, את יודעת, הפגם כל כך לא מהותי, שעולה לי יותר כסף לשלם לטכנאי שיתקן מאשר לאפשר לאנדרואיד להמשיך לעבוד כשהוא פגום. את מבינה?"
משכתי בכתפיי.
"עכשיו, אני לא יכול להתחמק מהתוכנה הזאת. המצלמות שלה נמצאות בכל מקום, מי כמוך יודעת, ובשנה הבאה, הודות למחוקקים שלנו, היא גם תותקן בכניסה לכל בית עסק שאנדרואידים מוצבים בו".
הנהנתי: "אז אתה רוצה לעשות עליהם עבודה במקום שבו אין מצלמות".
"מעבר לזה, אני רוצה שהלקוחות שלנו יהיו רגועים. אני לא רוצה לעשות עבודה טובה מדי ולשלוח להם אנדרואידים שלא נראים כמו בני אדם".
הנהנתי שוב. הרגשתי שהוא ממתין לתשובה, ולכן אמרתי: "תן לי לקחת את סופיה למרפאה. אני לא מבטיחה כלום".
"אין שום בעיה".
"ותשלום, כבר אמרתי? אני לא נותנת שעות נוספות בחינם".
רגע אחרי שהכנסתי את סופיה למרפאה, כבר התחרטתי. היא התיישבה על מיטת הניתוחים עם חיוך, מה ששום בת אנוש לעולם לא הייתה עושה. הדלקתי מעליה את המנורה וסרקתי את הפנים של סופיה מקצה לקצה. ראיתי את הפגמים שהורידו את הציון שלה בסקירה הכללית, אבל לא היה שום דבר שיכולתי לעשות מבלי שיעלו עליו בקלות. הבינה המלאכותית ידעה לזהות שכבות של צבע, כשם שידעה לנתח פנים מבעד לאיפור. היא גם ידעה לזהות תוספות לעור בגלל חיבורים חלשים יותר בין התאים, כמו גם הנוכחות של יותר מדי תאים חדשים במקום אחד, ועוד לא דיברנו על איברים מלאכותיים. הייתה סיבה שהשוק כמעט לא הכיל יותר חלקי חילוף פיראטיים.
הדבר הראשון שרציתי לעשות עם סופיה היה להפוך אותה למשהו אחר לגמרי. משהו שהבינה המלאכותית עוד לא יודעת לנתח, ולפיכך לא תוכל להציג לגביו נתונים. זה היה אפילו די מתבקש עם רובוטים, שהיו יכולים להיות באותה מידה בעלי פנים של בעלי חיים, יצורים מעולם פנטזיה כלשהו, או סתם חייזרים. אבל זכרתי מה נחום אומנסקי ביקש. בסיכומו של דבר, המטרה שלו הייתה לחסוך בעלויות, וכמובן לא להבהיל את קהל הלקוחות, שהורכב ברובו מהתעשייה המסורתית. הייתי חייבת לעבוד עם החומרים שכבר יש לי ביד.
בעוד אני חושבת, סופיה המשיכה לשבת מולי, בהבעה חייכנית ריקה. כמעט ציפיתי שבכל רגע היא תקום ותרצח אותי.
"את אוהבת לצפות בטלוויזיה?", שאלתי לבסוף.
היא חשבה על זה רגע ואז הנהנה, בתגובה שללא ספק הייתה מתוכנתת מראש.
"מה התוכנית האהובה עלייך?"
"אני אוהבת קומדיות רומנטיות", היא השיבה בחיוך גדול.
"באמת? תני לי אחת שאהבת".
היא המשיכה לחייך, תגובה שכנראה הייתה אמורה להמשיך להציג תוך כדי צפייה בקומדיות רומנטיות. "האחרונה שצפיתי בה הייתה 'נוטינג היל'", השיבה. שמתי לב שהיא לא ענתה לי על השאלה.
"אז את אוהבת את ג'וליה רוברטס?", הרהרתי בקול, לא מצפה הפעם לתגובה. סופיה באמת הייתה דומה לג'וליה רוברטס, חשבתי, לפחות בתווי הפנים, אבל יכול להיות שזאת הייתה כוונת המעצבים מלכתחילה, והסיבה שגרמו לה לאהוב קומדיות רומנטיות.
"סופיה, אני רוצה לקחת תמונה שלך", אמרתי, מתחרטת כעבור רגע. לא באמת הייתי זקוקה לאישורה של אנדרואידית כדי לצלם אותה ולפרסם את התמונה באינטרנט. כוחו של הרגל.
את התמונה חיפשתי באמצעות גוגל תמונות. גיליתי, שלא במפתיע, תמונות מיחסי ציבור של המודל של סופיה, שנועד בעיקר לשמש כמזכירה אישית או נציגת שירות לקוחות. מנוע החיפוש גם נתן לי תמונות של כמה כוכבות קולנוע. הקלקתי על השמות שלהן ונכנסתי לערכים על שמן בוויקיפדיה. אחר כך, הקלקתי שוב על התמונות שלהן וראיתי איך תווי הפנים שלהן השתנו במרוצת השנים. לרוב, הודות לרופאים כמוני, לא בצורה משמעותית.
בכל הזמן הזה, סופיה המשיכה לבהות קדימה בחיוך ובדממה. השעה כבר נהייתה מאוחרת, ולכן הדלקתי לה טלוויזיה והתחלתי לכתוב לעצמי הערות. מדי פעם שמעתי את סופיה מתפעלת או צוחקת, בעיקר כשהקהל באולפן מחא כפיים או כשצחוקים מוקלטים נשמעו ברקע של סיטקום.
ההערות שלי הובילו למסקנה ברורה אחת. כדי שסופיה תוכל להימנע מהפעלה של האלגוריתם, היא חייבת להימנע מכך שתזוהה אוטומטית בתור אנדרואידית. היא כבר לא תעבור את מבחן טיורינג. היה ברור לי שיש עוד דרך ארוכה עד לשם. אבל ישנן עוד דרכים שבהן מכונה נטולת רגשות אותנטיים יכולה להיראות אנושית.
—
למחרת ביקשתי שוב להיפגש עם אומנסקי בבית הקפה. הוא שאל איפה סופיה עוד לפני שהתיישב, מביט לכל מקום ולא מבין שהיא נמצאת הישר לנגד עיניו. הכיכר הצמודה לבית הקפה הייתה יחסית ריקה.
"חשבתי שגם אתה יודע לזהות אנדרואידים תוך כמה שניות", אמרתי.
"אני מבין מה עשית פה", הוא חייך: "שילבת אותה בין המלצרים, נכון? הם אפילו לא שמו לב".
"הם היו חושבים שהיא לקוחה".
"אז איפה היא? אל תגידי לי ששיתפת אדם נוסף בפרטי הפגישה שלנו".
"לא, לא", הבהרתי: "הפגישה ההיא, וגם זאת, מעולם לא התקיימה. בוא, אני רוצה שתפגוש את סופיה. אני בטוחה שהיא תהיה שמחה לחלוק אתך את הרשמים שלה מהטיפול".
התחלנו ללכת. בהתחלה, חצינו את הכיכר לאורכה. מחצלת וסל מלא מטבעות עמדו כאבן שאין לה הופכין ליד המזרקה. נחום אומנסקי השתהה במבטו עליהם, אומר בתמיהה: "היה כאן מישהו קודם, מישהי"…
"וואלה?"
"היא לא הייתה משאירה כאן את כל המטבעות".
"זה באג שעוד נצטרך לתקן".
לקחתי אותו למשטרת התיירים שבקצה הכיכר. הצגתי את עצמי בתור אחותה של האישה שקיבצה נדבות. לקחו אותי לתא היחיד שהכיל מישהו, או במקרה הזה, מישהי. שם, בבגדים בלויים וכשהיא ממשיכה לחייך כמו נסיכה הממתינה לאביר על הסוס הלבן, ישבה סופיה. נחום אומנסקי כמעט השתנק כשזיהה אותה.
"את השחתת את המוצר שלנו", אמר לבסוף.
"עשיתי מה שביקשת", התעקשתי.
"היא… מכוערת", רשף אומנסקי: "תסתכלי עליה, יש לה קמטים! ופצעים, חצ'קונים, לא יודע מה זה. ומה עשית לה לשיער…"
"סופיה, יקירתי, במצב כזה את אמורה להיעלב", אמרתי לבחורה שבכלוב. היא הנהנה.
"מי ירצה לשכור בחורה שנראית ככה?", הוא התלונן.
"מישהו שרוצה עובדים שנראים אנושיים", השבתי, בלי להתבלבל.
"אבל… בחורה שנראית ככה, אני לא צריך לומר לך, האלגוריתם יעשה לה המון בעיות…"
"בתור בת אדם", קטעתי אותו.
"נו, אז מה?"
"כמה עולה ביטוח לבני אדם?"
"לא מעט, או לא עולה".
"כמה עולה ביטוח לאנדרואיד?"
הוא השתתק סוף סוף.
"זה מה שהולך לקרות עכשיו", השמטתי את המבט לנעליי: "אתה הולך לשלם על הערבות של סופיה ההומלסית כאן. אחר כך תעביר אותה דרך הסימולציה הזאת שלך. אני מבטיחה לך שלא תתקרב אפילו לסכומים שאתה צריך לשלם בדרך כלל, וסופיה תחזיק מעמד בדיוק באותה מידה. כולנו יודעים שעיגולים שחורים מתחת לעיניים לא יזיזו לה הרבה".
"הבעיה היא שלסופיה שלנו כבר לא יהיו לקוחות".
"אוי, עשה לי טובה", נשענתי על סורגי התא, מתחמקת ממבטיו של השוטר הסקרן: "לכם הגברים יש קטע עם להעדיף בחורות שנראות טוב, ואז להתפלא למה אתם מושכים תשומת לב מיותרת. המעסיקים שלך לא צריכים דוגמנית. כדי שאתה והם תוכלו לחסוך כסף, הם צריכים מישהי שיכולה לעשות את העבודה. במקומך, הייתי מסובבת את כל העניין לטובתי. הייתי מדברת על השינויים באידיאל היופי, על כך שצריך לשכור היום נשים שנראות אמיתיות, או כמעט אמיתיות, במקרה הזה. הן נראות הרבה פחות מאיימות, למעסיקים וגם לעובדים שלהן, ועד שהן פותחות את הפה, או עושות טעות מטומטמת כמו להשאיר את הכסף בכיכר מרכזית, אפשר להאמין שהן אנושיות. אפשר אפילו לרחם עליהן. תראה כמה כסף היא קיבלה מלשבת ולהיראות מסכנה".
במשך כל הנאום הזה הוא התבונן בי, בפה פעור. אחר כך מלמל: "ואני הייתי בטוח שאת אידיאליסטית".
"הו, אל תדאג לי, אדון אומנסקי הנכבד. יש לי את האינטרסים שלי. אני בונה על כך שב-'תבונה' עובדים אנשים בדיוק כמוך, יעני גברים שמצפים לראות אנדרואידים בצורת דוגמניות. ייקח להם הרבה זמן לעלות על מה שעשיתי כאן, והם לא יוכלו לבוא אליך בטענות עד שיזכו לפרק את סופיה כאן לחלקים. עד אז, הם יפסידו טונה כסף, הם ייאלצו להוריד חלק מתחנות הבידוק, וכל מצלמה שיורדת, היא מקום שבו אזרחים יכולים להסתובב בחופשיות מבלי לחשוש שהדבר יעלה להם את מחירי הביטוח. אתה רואה, מר אומנסקי, אנחנו פשוטי העם אוהבים את המרשרשים שלנו לא פחות ממך".
"אני…"
"במקומך הייתי משקיעה את הכסף שחסכתי בלעזור לגברת כאן להתנהג יותר אנושית, או לפחות כמו פמיניסטית. נשים כבר לא כל כך אוהבות היום קומדיות רומנטיות, מר אומנסקי. אנחנו כבר לא בניינטיז".
הוא הנהן.
"ועכשיו, אם תסלח לי, אני מזהה הזדמנות עסקית שצריך לפנות בשבילה מקום ביומן. אני חוזרת למרפאה כבר עכשיו. תראה את האב-טיפוס שלנו לשותפים שלך. עדכן אותי אם יש דגמים שיצטרכו שינויים בהתאמה אישית".
הפעם לא חיכיתי להנהון שלו. נמאס לי מתגובות רובוטיות. יצאתי מתחנת המשטרה ואספתי את הסל, שהתרוקן בינתיים, כשעברתי דרך הכיכר.
מליצה 