לאלו שחשקה נפשם בקצת אסקפיזם מומלץ שלא ללכת לסרט החדש והקודר בסדרת "כוכב הקופים". הנה מחשבה שמסבירה מדוע בהשוואה לנובלה המקורית, מדובר ביצירה מרעננת ומלאה בתקווה
הקופים אינם יודעים מהיכן הם באו, מי הם ולאן הם הולכים, וכנראה גם סובלים מחוסר הבהירות הזה
באמצע הקרנת "כוכב הקופים: השחר" בה השתתפתי ברמת גן הדהדה בקולי קולות אזעקת "צבע אדום". לא היה ניתן לטעות בצליל הגבוה והעיקש, שתקף את הנוכחים מתוך קירותיו המוצקים של האולם וגרם להם להביט בחוסר אונים אנה ואנה, לתוך עיניהם של הצופים המבוהלים האחרים. על המסך, התבוננו בנו דמויותיהם של גיבורי הסרט בלא פחות בלבול. הם הבינו כי גם הם נמצאים תחת מתקפה – אם כי סביר להניח שמקור האיום הראשון שחלף בראשם לא היה קופים תבוניים.
ניכר כי מפיקי שובר הקופות של מאט ריבס לא נטו להתחשב ברגשות הקהל הישראלי כשכללו בגוף הסרט לא רק שתי אזעקות מחרישות אוזניים, אלא גם משל פוליטי קודר על קונפליקט המונע מאימה מפני האחר ומהיעדר היכולת לסלוח. אך, גם מחוץ להקשר הכל כך אקטואלי, "כוכב הקופים: השחר" הוא חידוש מרענן בסדרת הסרטים בפרט, ובנוף סרטי האקשן ההוליוודיים בכלל. זהו סרט שמעמיד במרכזו דווקא את דמויות הקופים ובאמצעות הטכנולוגיה החדשנית ביותר מעניק להם מאפיינים, אמוציות והתנהגות שאולי אינם לחלוטין אנושיים, אך גם אינם מאפשרים לנו להניח באופן אוטומטי כי הקוף הוא שעוקב אחר בן האדם, או להפך.
הנובלה של פייר בול "כוכב הקופים" ראתה אור בשנת 1963, השנה שבה נשא מרתין לותר קינג את נאומו האלמותי "יש לי חלום". הגיבור הוא האסטרונאוט אוליס מרו, שבמעין גרסה מודרנית למסעות גוליבר מגיע לכוכב הלכת סורור. כוכב, שאומנם מאוכלס כבר בבני אדם, אך אלו מהווים לא יותר מחיות בהשוואה לגזע העליון והשולט עליהם – הקופים.
כל הגופות הונחו בקפידה בשלוש שורות, גברים ונשים לסירוגין. טור של חזות זהובים של הנשים הזדקר בהתרסה מול הכוכב המפלצתי שבער בשמים. הסבתי את עיניי באימה מן המחזה הזה, והבחנתי בדמות חדשה שהלכה וקרבה למקום, נושאת בידה תיבה מוארכת על חצובה. דמות זאת הייתה קוף שימפנזה. מהר מאוד הבנתי שמדובר בצלם, אשר נדרש להנציח את הישגי הציד עבור הדורות הבאים של הקופים. הצילומים ארכו יותר מרבע שעה – קופי הגורילה הצטלמו תחילה כל אחד לחוד בתנוחות מחמיאות ביותר – כמה מהם הציבו רגליהם בהבעת ניצחון על מי מהקורבנות… או אז הגיע תורן של הקופות, והן הסתדרו בתנוחות מלאות חן אל מול מסדר הגוויות, כך שכובעיהן המעוטרים בקווצות שיער יבלטו בתצלום.
עמ' 43
בעיבוד הקולנועי מ-1968 לוכדים הקופים את הגיבור, האסטרונאוט האמריקני טיילור, יחד עם חבורה של פראים אילמים. סצנת "הסלפי" מעוררת החלחלה שאמורה לבוא לאחר מכן לכן לא הוסרטה מעולם, לא בעיבוד זה ולא בעיבוד הנוסף – המוצלח פחות – של טים ברטון מ-2001. היתר נאמן יחסית למקור – הגיבור מקסים את שוביו באמצעות יכולת דיבור ותבונה שהיא לכאורה יוצאת דופן, אך ממשיך לתפוש את עצמו כנעלה על פני גזע הקופים וכמי שהמחיה בכלוב אינה עושה עמו צדק.
תחושותיו, אולי חוץ מהסצנה הנבואית שצוטטה כאן, שכל שחסר בה הוא צ'ק אין באבו גרייב והישר לפייסבוק, אינן לחלוטין מוטעות. הציביליזציה שהקימו הקופים בנובלה, על מיניהם השונים ועל יחסם המחפיר לבני אדם, בסך הכול מפגרת יחסית לזאת שבתקופתה כתב בול. היא למעשה מפגרת אחר כל ציבילזציה הקיימת ביקום, שהרי היא בת כמה עשרות אלפי שנים. הפיגור, אגב, מצא את דרכו גם לעיבודים הקולנועיים, אם כי שם הוא נטול הסבר. בהרהורים ששם בול בפי הגיבור הוא לאו דווקא מביע את האמונה שהקופים פחות טובים בלנהל ציביליזציה של בני אדם, אלא את ההשערה לפיה הם חוטאים באותן טעויות שעיכבו את הציביליזציה האנושית עצמה.
במשך שעות מדפדף מרו בדפי ספרי ההיסטוריה והמדעים המדויקים של הקופים, ויוצא עם תובנות עצובות לגבי האתנוצנטריות שנובעת מהשקפת עולמם, כמו גם הבורות והדבקות הדתית. אף יותר מכך הוא שם לב לגזענות שקיימת בתוך חברת הקופים עצמה, להבדלי המעמדות הגדולים בין שימפנזות וגורילות ואורנג אוטנגים, והאופן המסולף והמטעה בו נכתבים ספרי הלימוד, שעל ברכיהם גדל הדור הצעיר.
אם כן, נניח שבעבר הרחוק שגשגה ציביליזציה דומה לשלנו על כוכב הלכת סורור. האם יתכן שיצורים חסרי תבונה המשיכו לקיימה בתהליך פשוט של חיקוי?
עמ' 113
סברה זו, לו הייתה מוצאת את דרכה לסרט "כוכב הקופים: המרד", הייתה הופכת אותו ככל הנראה לדי משעמם. מסקרנת ככל שתהיה, היא אינה מבטלת את מלחמת הגזעים שבין בני האדם לקופים, קובעת את נחיתותם של אלו האחרונים בתור עובדה גמורה וגם מזלזלת בתמורה ההיסטורית שככל הנראה גרמה לבני האדם לאבד את יכולת הדיבור ולהפוך לעבדים של גזע אחר.
בפועל, הרי שהסרט מ-2011 (שאת קו העלילה שלו ממשיך כאמור הסרט החדש בסדרה) בוחר להתמקד דווקא בדמותו של הקוף סיזר, ביחסיו עם בני האדם בעולם של ימינו ובנסיבות שגרמו לו ליזום את המרד בהם. סיזר אומנם סובל בתחיל הסרט מנחיתות מעמדית, אך לרגע אחד אין מכחישים את העולם הפנימי הייחודי שלו, את כמיהתו לחופש ולכבוד ואת היכולת של פניו להביע ברגע אחד הרבה יותר מאלף מילים בשפת בני האדם."כוכב הקופים: השחר" מביא את השסע שנוצר בסיום אותו סרט לנקודת רתיחה ומאלץ הן את סיזר והן את מנהיגי בני האדם שנותרו, לאחר התפשטותה של מגיפה קטלנית, להיכנס שוב למגעים ולקבל החלטות קשות, הנוגעות להישרדות שני הצדדים. החלטות, שכפי שמנבא שם הסרט תיצורנה עולם חדש, אך לא עד כדי כך שונה מזה שאנחנו כבר מכירים.
אפלה ומורכבת ככל שתהיה, "כוכב הקופים: השחר", היא יצירה רווית חמלה ותקווה. זהו סיפור שבעצם סיפורו, דווקא במציאות האלימה של ימים אלו, מרחיב את המושג שלו אנו קוראים "אנושיות" ומכיר ברצונות ובצרכים של שני הצדדים – במקום להכלילם באופן אוטומטי כטובים או כרעים או כסתם קופים מכוערים. זהו משל שמוקיר את אפשרות הדיאלוג וסולד מגילויים של בורות, שנאה ונקמה. תחת זאת, הוא מניח לכל דמות , קופית או אנושית, לפסוע בדרך שבחרה לעצמה, ולקבל תמורת מעשיה גמול או עונש, ללא הבדל של דת, גזע, מגדר או מין.
"כוכב הקופים". מצרפתית: מוטי לבון, הוצאת "ספרות יפה", 2013
מליצה 
תגובה אחת בנושא “זה כבר לא רק כוכב של קופים”