פרסום מחדש של הרשומה ובה 5 במות מקוונות שבהן ניתן לפרסם כבר עכשיו, בלי המתנה לעורך ובלי חשש מתשובה שלילית
גרסה מעודכנת של הפוסט שהועלה כאן לראשונה אי שם לפני מאתיים שנה (או שנתיים, מבחינת הכרונולוגיה שהתרגלנו אליה במלחמה הנוכחית) עם מיפוי מעודכן של האתרים שניתן לפרסם בהם, למי הם מתאימים וכמה הם משלמים, אם בכלל.
התלבטתי אם להעלות את העדכון הזה תקופה ארוכה, ולאחר אירועי השביעי לאוקטובר כמעט ויתרתי עליו לחלוטין, עד שכמה תגובות בקבוצת הווטסאפ של אתגר אוקטובר – הידוע יותר בשם NanoWrimo – הראו שיש אנשים במדינה הזאת שעדיין מצליחים לכתוב בתקופה הנוכחית ואפילו חווים כך סוג של תרפיה. אם אתם נמנים על אותם אנשים, הפוסט הבא הוא בשבילכם.
אם עקבתם אחרי סדרת הפוסטים שפרסמתי כאן בנושא פרסום סיפורים קצרים במגזינים בינלאומיים (משלב התרגום והעריכה, דרך השליחה ועד הפרסום) אתם כבר יודעים שהמתנה היא שם המשחק. כתבי עת בשפה האנגלית, על אחת כמה וכמה אלה שמגדירים עצמם כבינלאומיים, סובלים מעומס תמידי של סיפורים הממתינים לקריאה. המתנה ממוצעת למייל קבלה או דחייה יכולה בכיף לקחת אצלם בין חצי לשנה, ובסופה אפילו לא בטוח שתעברו לשלב הפרסום, או לחילופין – שתקבלו משוב מפורט על למה נדחיתם.
ועוד לא דיברנו על החיסרון הגדול ביותר של כתבי עת ספרותיים. בדומה לספרי ביכורים של סופרים בלתי מוכרים, תמיד נשאלת השאלה מי קורא אותם, כשלא מעט פעמים התשובה היא "הסופרים עצמם", שגם הם לרוב מדלגים לעמוד בו פורסם הסיפור שלהם. לא בכדי, כתבי עת רבים גובים כסף מהכותבים עבור מעבר על הסיפור (reading fee) או על הגיליון שבו ראה אור, במקום לחלק עותק בחינם. ככה זה כשאתה מתפרנס מהסופרים, להבדיל מהיצירה שעליה שקדו.
לשלוח להוצאות לאור זה תהליך בירוקרטי, לא יצירתי (Photo by Vlada Karpovich on Pexels.com)
מה יעשו הסופרים שרוצים להתפרסם מהר יותר? ליהנות מקהל קוראים גדול ונאמן? התשובה המיידית היא "לחכות" – לקוות לקבלת תשובה חיובית מכתבי העת האיכותיים יותר (ולא חסרים כאלה) או לבנות קהל קוראים גדול ונאמן סביב הסיפורים שלהם. אבל אם כבר יש לכם קהילה שכזאת, שצמאה לסיפורים שלכם, אולי אין טעם שתחכו למגזין ספרותי שיעניק לכם גושפנקא. אולי אתם יכולים לצאת לאור בכוחות עצמכם.
שלא כמו בהוצאה עצמית במובן המסורתי, שבו אתם אחראים לתהליך ההוצאה לאור משלב שכירת הספקים ועד להדפסה בבית הדפוס וההפצה לחנויות, בהוצאה עצמית באינטרנט (self publishing) כל שנדרש מכם הוא חשבון משתמש וחיבור לאינטרנט. כן, ממש כמו בכל פלטפורמת מדיה חברתית. הנה 5 פלטפורמות שבהן זה עובד – בלי לומר מילה על אמזון.
5 פלטפורמות מובילות להוצאה עצמית באינטרנט
הסופרת זולי ריין משתפת מהתובנות שלה על כתיבה ספרותית במדיום
מדיום הוקם בידי מייסד טוויטר, אוון ויליאמס, כפלטפורמה לפרסום תכנים ארוכים יותר מ-140 התווים שאליהם הוגבלו ציוצים בטוויטר ב-2012. האתר לא מפרסם נתונים אודות מספר המשתמשים בו, אבל השערות לא רשמיות מדברות על 85-100 מיליון משתמשים חודשיים (נכון ל-2023). זה נתון די מדהים, בהתחשב בכך שמדיום מפרסם תכנים תחת חומת תשלום נוקשה למדי. למעשה, האתר גובה מקוראיו דמי מנוי חודשיים או שנתיים כתחליף לחשיפה לפרסומות שנהוגה באתרי תוכן מסורתיים יותר.
ועם זאת, מדיום הוא לא אתר תוכן מסורתי בשום צורה. בראש ובראשונה, זהו בלוג. כל אחד יכול לפרסם בו בלי לעבור עריכה וביקורת, כל זמן שהתוכן לא עובר על קווים מנחים בסיסיים האוסרים על פורנוגרפיה, גזענות, וכדומה. מדיום מקפיד לתגמל בכסף את כותביו על התכנים האיכותיים יותר באמצעות פרמטרים קבועים כמו מספר קוראים ואחוז השלמת קריאה (read through rate). הוא גם מקפיד לחשוף את אותם תכנים לקהל גדול ומפולח יותר באמצעות המגזינים הפנימיים (הפבליקיישנס) שפעילים בו ומעסיקים עורכים (curators) שגם דואגים למטב את הטקסט מבחינת שפה, בדיקת עובדות, ומה לא.
משום שהוא מעודד כותבים לפרסם מחדש תכנים שפורסמו במקומות אחרים (מבלי שהדבר יגרור כפילות בתכנים מבחינת גוגל), מדיום נחשב בעיקר לכלי טרגוט יעיל בידיהם של אנשי מקצוע המעוניינים לעבוד על המיתוג האישי שלהם, כמו גם חברות עסקיות המפרסמות מחדש תכנים מבלוגים מקצועיים. רק לאחרונה נראה שהתרחב גם לנישות כמו היסטוריה, תרבות, מתכונים, ושאר תחומים שאנשים פשוט נהנים לכתוב עליהם, מתוך ידיעה שאנשים אחרים ייהנו לקרוא. גם פבליקיישן לסיפורים קצרים קיים שם. יש גם לא מעט פבליקיישנס ספרותיים עם כמה מאות עד אלפי מנויים.
למה לפרסם שם?
כי מדיום הוא כלי טרגוט – הוא שואל את המשתמשים בפלטפורמה, במעמד ההרשמה, אם הם נהנים לקרוא סיפורים קצרים (או ספרים בכלל) וממליץ על תכנים מתאימים שמדלוורים ישירות למנויים באתר הבית או במייל.
כי כיף לראות את השם שלכם בעמוד הבית לצד מגזינים כמו הניו יורק טיימס והאטלנטיק.
כי אם הסיפור שלכם יצבור קוראים, אתם עוד יכולים לקבל עליו כסף (לא המון. רוב הכותבים במדיום לא מקבלים יותר ממאה דולר בחודש, אבל גם זה משהו). קחו רק בחשבון שמדיום עובדים עם Stripe, שירות אמריקני שדורש מס' ביטוח לאומי וחשבון בנק בחו"ל במעמד ההרשמה. אם אתם אזרחים אמריקניים או שיש לכם אנשי קשר שיכולים לקבל את התשלום בשמכם, אדרבה, אבל לצערי ב-2023 עדיין לא קיימת אפשרות לשלם לכותבים מישראל ישירות דרך מדיום. מי שמצפה לרווחים גדולים מהתוכן שהוא מייצר יכול לנסות בכל זאת דרך Stripe for Business, אבל הדבר כרוך בעלות הרשמה לא מבוטלת.
למה פחות כדאי לפרסם במדיום?
כי יותר מדי מפרסמים גילו את האתר והוא מ-פ-ו-צ-ץ היום בתוכן שיווקי, מה שמטבע הדברים מוריד את מספר המבקרים והמנויים המשלמים.
כי מאז פרסום הרשומה המקורית, נישת הסיפורים בפלטפורמה טרם התפתחה ויש מצב שהאתר הגיע לשלב המיצוי שלו. כלומר, הוא לא יגדל מעבר לנקודה הנוכחית.
כי משום מה עדיין לא משלמים שם לישראלים וזה פשוט לא הוגן.
סופרת הפנטזיה אלכסה דאן משיבה לשאלות נפוצות על וואטפאד
עמוק מתחת לרדאר, סאבסטאק הוקם ב-2017 כמעין חלופה ממוקדת יוצרים למדיום, ויש שיטענו שהוא עושה בכך עבודה לא רעה. אם מדיום אפשר לכל אחד לפרסם בו, בתנאי שהפרסומים עומדים בסטנדרטים של פאבליקיישנס שעורכים בעלי מקצוע, הרי שבסאבסטאק – הכותבים הם גם העורכים. הם מנהלים לעצמם קהל כותבים, שולחים לו ניוזלטרים, והכי חשוב – מחזיקים בכל הזכויות לתוכן שהם מעלים. זאת, בניגוד למדיום, שם התוכן הערוך הוא בבעלות משותפת של הכותב ושל הפלטפורמה.
בהיותו אלטרנטיבה, לסאבסטאק יש בלחץ חצי מיליון מנויים – רחוק מאוד ממאה המיליונים שכנראה יש למדיום. הוא מפצה על כך באפשרות שהוא נותן לכותבים למקד את עצמם לפי נישות. אם אתם מגישי פודקאסטים, עיתונאים, יוצרי קומיקס וכו', סאבסטאק יאפשר לכם להצהיר על כך במעמד ההרשמה וליהנות מממשק ומחשיפה לקהל שרלוונטי ספציפית עבורכם.
למה ללכת על סאבסטאק?
כי אם אתם ממילא כותבים בנישה מאוד צרה, כמו קומיקס או בישול (food writers), סאבסטאק ייתן לכם את כל הכלים לצמוח בתוך קהל רלוונטי ודובר אנגלית.
כי מבחינה טכנולוגית סאבסטאק מתקדם יותר ממדיום, מגיש אנליטיקות טובות יותר, ומתממשק עם כלים שיווקיים כמו מיילצ'ימפ שיאפשרו לכם לדעת מי פותח את הניוזלטרים שלכם ואם הוא מקליק על הלינקים.
כי אתם קובעים לעצמכם כמה יעלה מנוי לתכנים שלכם – פיצ'ר לא פחות מגאוני, שיאפשר למי מכם שיש קהל קוראים רחב להרוויח לא מעט מהיצירות שלו.
למה פחות כדאי ללכת עליו?
כמו (משום מה) מדיום, גם בסאבטאק עובדים עם Stripe. אם אתם ישראלים נטולי אזרחות אמריקנית, אל תצפו שמישהו ישלם לכם על התכנים שלכם.
כי אפשרויות החשיפה בתוך הפלטפורמה עצמה, למי שמגיע בלי נישה ממוקדת, שואפות לאפס, ותצטרכו לעבוד לא מעט על גיוס קהל קוראים מבחוץ.
כמה טיפים חשובים למי ששוקל להתחיל לעבוד עם Substack
ההצהרה בעמוד הבית של Wattpad מבטיחה לכותבים שפרסום הסיפור או הספר שלהם באתר הוא הצעד הראשון בדרך לחתימה על חוזה להפיכתו לסדרה או לסרט, כשלפי העמוד הראשי באתר הכווונה בעיקר לסדרות נעורים כמו "דוכן הנשיקות" או "אחרי ש...".
נכון ל-2023, האתר תומך ב-50 שפות מ-35 מדינות שונות (כולל תכנים בעברית ומישראל, אם כי התמיכה בעברית עדיין לא מדהימה). האתר גם נחשב לממכר במיוחד, כפי שיעידו אינספור מאמרי "why is Wattpad so addictive" שמצאתי באינטרנט תחת כל URL רענן.
למה וואטפד כה ממכר? כי הוא פונה לאוכלוסייה של משתמשים נאמנים במיוחד: 80% מהמשתמשים שלו הן בעצם משתמשות, ורובן בנות דור ה-Z. במילים אחרות, וואטפד פונה לנשים צעירות ולמתבגרות, מה שהופך אותו לפלטפורמה המושלמת עבורכם אם כתבתם ספר YA, רומן אירוטי (פורנו רך בלבד), רומן רומנטי, או פאנפיק ללהקות קיי-פופ. אגב, החברה נרכשה על ידי תאגיד דרום קוריאני ב-2021 תמורת סכום דמיוני של 600 מיליון דולר אחרי שדחתה לפי הדיווחים הצעות מטיקטוק ונטפליקס. מעניין למה.
למה לפרסם שם?
אם כתבתם באחד מהז'אנרים שעשוים לדבר לנערות ולנשים צעירות, יהיה לכם הרבה יותר קל להגיע אליהן בוואטפד מאשר באמזון.
נכון ל-2023 יש אפשרות לשלב בתכנים מולטימדיה, מסרטונים ועוד לאמבדים של פוסטים באינסטגרם, פיצ'ר מגניב למדי שמאוד מתחבר לקהל היעד.
רוב התכנים אומנם מתפרסמים ונקראים בחינם, אבל יש תחרויות, הסכמים מסחריים (כולל עם Hulu ונטפליקס) ועוד המון פוטנציאל להפוך את הסיפור או הרומן שלכם למשהו שהוא יותר מטקסט גולמי.
זאת כנראה הפלטפורמה הגדולה ביותר לפרסום פאנפיקשן חוץ מטאמבלר, רק בלי בעיות זכויות היוצרים שנלוות בדרך כלל לתכנים מהסוג הזה.
למה עדיף להימנע?
התחרות עצומה בשוק הזה ויהיה לכם מאוד, אבל מאוד, קשה להתבלט.
האופי של וואטפאד פחות "ספרותי" משל פלטפורמות אחרות. מדובר יותר ברשת חברתית, שיש בה המון משמעות ללייקים ולתגובות, שיכולות להכיל לפעמים משוב בוטה ואפילו פוגע. קחו זאת בחשבון.
המתחרה הגדולה של וואטפאד. במבט ראשון קשה למצוא את ההבדל בין השתיים – הן פונות לאותה אוכלוסייה (מתבגרים עד צעירים), מכילות מספר גדול של כותרים מז'אנרים דומים (פנטזיה ורומנטיקה) ומתפארות בשיתופי פעולה עם גופי תוכן גדולים (במקרה של אינקיט מדובר בפורבס, טק קראנץ' ודה גרדיאן).
ככל שבדקתי זאת לעומק, ההבדל הוא במיתוג. בעוד בוואטפד המשתמשים נמצאים בתחרות תמידית על מי ימשוך את תשומת לבם של המפיקים מהטלביזיה, אינקיט רואה את עצמה כפלטפורמת הוצאה לאור לכל דבר ועניין. זה בא לידי ביטוי בעיקר בלשונית האנליטיקס. בעוד וואטפד נותנת לסופר/ת מידע שטחי על כמות הצופים בתכנים ועל מספר הלייקים שנאספו עבורם, אינקיט בודק כמה גולשים הגיעו לתוכן לאורך זמן וגם שולח נוטיפיקציה בכל פעם שמישהו קרא כותר מתחילתו ועד סופו. הפלטפורמה גם נותנת לכל סופר/ת "ערכת קידום" עם קבוצות פייסבוק שניתן לקדם בהן את הספר, עיצובים לציטוטים נבחרים מתוך הספר, ועוד.
כמו רוב פלטפורמות הכתיבה והשיתוף, אינקיט לא משלמת לכותבים. עם זאת, אם הספר מושך את לבם של עורכי Galatea, הפבליקיישן הפנימי של אינקיט, הכותב/ת צפוי לקבל חוזה להפקת ספר אינטרקטיבי, שבו המלל שכתב/ה ישולב עם אפקטים ויזואליים וקוליים. באינקיט כותבים שתגמולים על ספר כזה יכולים להגיע ל-14 אלף דולר בחודש.
למה לפרסם שם?
בוואטפד הקהל גדול יותר, אבל לא כל מי שנמצא בוואטפד נמצא באינקיט ולהפך. אם אתם ממילא מפרסמים לקהל של הפלטפורמות הללו, לכו על בטוח ופרסמו בשניהם.
כמות העוקבים שניתן להגיע אליה באינקיט גדולה יותר, בין השאר כי הפלטפורמה מעודדת כותבים לקדם את עצמם. ראו את סיפורה של הישראלית הזאת, שהגיעה למספר בלתי נתפס של 30 מיליון קוראים באינקיט בלבד.
באינקיט, בניגוד לוואטפד, אפשר למצוא הרבה סופרים שכבר פרסמו בעבר (published authors) – מתברר שהפצה של חלק מהספרים שלהם בחינם עוזרת להם לשפר את המכירות של שאר הכותרים שלהם באמזון, או לכל הפחות את הביקורות שלהם. אז אם כבר פרסמתם סדרת ספרי פנטזיה ואתם רוצים לתת בוסט למכירות של ספרי ההמשך, זה רעיון לא רע להציע את הספר הראשון בחינם.
למה פחות כדאי לנסות שם את מזלכם?
כי החשיפה באינקיט ממש לא משהו, בטח בהשוואה ל-Wattpad, כך שהוא פחות רלוונטי לסופרים מתחילים שצריכים לבנות סביבם קהילה.
כי מודל התגמול שלהם מוזר ובדרך כלל ממש לא משתלם. לא פלא שההשלמה האוטומטית בגוגל לחיפוש אחר Inkitt הוא Is Inkitt a legit website או Is Inkitt safe for writers. גם ב-Wattpad לא משלמים, אבל לפחות החשיפה המטורפת מאפשרת לכם לקבל הזדמנות למכירת זכויות הסרטה בהמשך.
למי מכם שעומד להוציא ספר ביכורים, במיוחד בהוצאה עצמית, כדאי לשקול בחום להיעזר בגוסט. מדובר במעין "חבילת הכול כלול" שמאפשרת ליוצרים לבנות אתר, להרכיב רשימת דיוור ולפרסם במדיה החברתית – הכול באותו מקום.
במבט ראשון קשה לעמוד על ההבדל בינה לבין וורדפרס או וויקס או כל אתר אחר שגם מאפשר לעשות את כל אחד מאותם דברים, אבל גוסט הוא אתר שפונה לאנשים פרטיים שנטו רוצים לפרסם את התכנים שלהם. הוא לא יסבך אתכם בממשק מורכב כמו וורדפרס ואלמנטור ולא יבלבל אתכם עם מאתיים ערכות עיצוב כמו וויקס. עם גוסט אתם יכולים לבנות אתר מאפס למאה בשעה-שעתיים ולהעביר את אותו זמן עבודה בללמוד את הדשבורד הארוך והמפורט של הפלטפורמה ביום למחרת.
למה לפרסם שם?
הזדמנות לפרסם את כל התכנים שלכם במקום אחד, שבו אתם לא מתחרים בכותבים אחרים, ולא נעדרי שליטה על התכנים.
הזדמנות לעשות אינטגרציה עם כל הכלים השיווקיים שאתם צריכים כדי להצליח כסופרים עצמאיים – ממדיה חברתית דרך מיילצ'ימפ ואפילו סלאק (למי שרוצה להשתמש באתר לצרכי עבודה, כמו עיתונאים פרילנסרים).
הזדמנות להריץ פרסומות ממוקדות שמפנות אנשים לדומיין שלכם, במקום אתר חיצוני שנהנה מתנועת הגולשים שאתם מפנים אליו אבל לא משלם לכם על התכנים.
הזדמנות לראות נתונים בזמן אמת על הביצועים של התכנים שלכם ושל האתר עצמו במקום אחד.
למה פחות כדאי לפרסם שם?
כי כמו בוורדפרס או בוויקס, גם בגוסט אף אחד לא יגיע לאתר שלכם אם לא תקדמו אותו – כשהכוונה הפעם היא גם לקידום ממומן בתוצאות החיפוש בגוגל (משהו שיכול לגרור עלות לא מבוטלת, תלוי במילות החיפוש שקשורות לספר שלכם ולגודל קהל היעד).
כי אם יש לכם אוריינטציה טכנית, גם וורדפרס או וויקס עושים עבודה לא רעה בכלל, וגם נותנים הרבה יותר, אפילו במסגרת החבילה החינמית. לוויקס אפילו יש אפשרות לסליקה עם ישראכארד, משהו מאוד רלוונטי למי מכם שמעוניין למכור ספרים או סיפורים דרך האתר האישי שלו, וגם יותר רלוונטי לישראל.
אל תסתכלו על הבמה, תבדקו איזה תוכן אנשים קוראים (Photo by energepic.com on Pexels.com)
ואם שום דבר לא מתאים?
אם בחרתם לפרסם באנגלית, כנראה שאיפה שהוא באינטרנט יש במה לפרסם את התוכן שלכם. לפעמים גם יהיה לה שומר סף (=עורך/ת) וזה לא בהכרח דבר רע. עורכים הם סמן האיכות של היצירה שלכם, העדות שהיא שלמה מספיק כדי לקבל קידום בחשיפה לקוראים חדשים.
הנה הצעה: במקום להגיש את הסיפורים שלכם להוצאות, הגישו אותו לקולות קוראים. חפשו את הבקשות המיוחדות שאתם יכולים להיענות להן. אם נתקלתם בקול קורא בנושא משבר האקלים, לדוגמה, חפשו משהו שכתבתם שקשור לנושא הזה. אותו כנ"ל לגבי קולות קוראים הנוגעים לסיפורים בכיכובם של חתולים, או שעוסקים באימהות, או שיש בהם בניית עולם בתוך מחשב. יש המון קולות קוראים שונים ומשונים שם בחוץ – וככל שהם נישתיים יותר, כך התחרות קטנה יותר – מה שמקל עליכם להתקבל.
רמז: חפשו משהו שקשור ליהדות או לישראל. ציני ככל שזה נשמע, לכל כותב וכותבת ישראלים יש לפחות יצירה אחת כזאת. למעשה, הסיפור היחיד שאני הצלחתי לפרסם באנגלית אי פעם תויג במגזין שפרסם אותו בתור "אימה יהודית" הגם שאין בו סימבוליזם יהודי בכלל (אבל הי, הוא מתרחש בישראל, מה עוד צריך?).
ועכשיו ליתרון הכי גדול – קולות קוראים מתפרסמים גם בכתבי עת גדולים וגם בבמות מקוונות כפי שמניתי למעלה. אל תעשו איפה ואיפה. כל פרסום הוא דרך להרחיב את קהל הקוראים שלכם. אם מצאתם הזדמנות, על אחת כמה וכמה אם היא טובה ומתגמלת ("כסף" זו לא מילה גסה) – לכו עליה בכל הכוח. בהצלחה!
6 במות מקוונות שבהן ניתן לפרסם כבר עכשיו, בלי המתנה לעורך ובלי חשש מתשובה שלילית – על כל היתרונות והחסרונות, כולל טיפ מיוחד בסוף
אם עקבתם אחרי סדרת הפוסטים שפרסמתי כאן בנושא פרסום סיפורים קצרים במגזינים בינלאומיים (משלב התרגום והעריכה, דרך השליחה ועד הפרסום) אתם כבר יודעים שהמתנה היא שם המשחק. כתבי עת בשפה האנגלית, על אחת כמה וכמה אלה שמגדירים עצמם כבינלאומיים, סובלים מעומס תמידי של סיפורים הממתינים לקריאה. המתנה ממוצעת למייל קבלה או דחייה יכולה בכיף לקחת אצלם בין חצי לשנה, ובסופה אפילו לא בטוח שתעברו לשלב הפרסום, או לחילופין – שתקבלו משוב מפורט על למה נדחיתם.
ועוד לא דיברנו על החיסרון הגדול ביותר של כתבי עת ספרותיים. בדומה לספרי ביכורים של סופרים בלתי מוכרים, תמיד נשאלת השאלה מי קורא אותם, כשלא מעט פעמים התשובה היא "הסופרים עצמם", שגם הם לרוב מדלגים לעמוד בו פורסם הסיפור שלהם. לא בכדי, כתבי עת רבים גובים כסף מהכותבים עבור מעבר על הסיפור (reading fee) או על הגיליון שבו ראה אור, במקום לחלק עותק בחינם. ככה זה כשאתה מתפרנס מהסופרים, להבדיל מהיצירה שעליה שקדו.
לשלוח להוצאות לאור זה תהליך בירוקרטי, לא יצירתי (Photo by Vlada Karpovich on Pexels.com)
מה יעשו הסופרים שרוצים להתפרסם מהר יותר? ליהנות מקהל קוראים גדול ונאמן? התשובה המיידית היא "לחכות" – לקוות לקבלת תשובה חיובית מכתבי העת האיכותיים יותר (ולא חסרים כאלה) או לבנות קהל קוראים גדול ונאמן סביב הסיפורים שלהם. אבל אם כבר יש לכם קהילה שכזאת, שצמאה לסיפורים שלכם, אולי אין טעם שתחכו למגזין ספרותי שיעניק לכם גושפנקא. אולי אתם יכולים לצאת לאור בכוחות עצמכם.
שלא כמו בהוצאה עצמית במובן המסורתי, שבו אתם אחראים לתהליך ההוצאה לאור משלב שכירת הספקים ועד להדפסה בבית הדפוס וההפצה לחנויות, בהוצאה עצמית באינטרנט (self publishing) כל שנדרש מכם הוא חשבון משתמש וחיבור לאינטרנט. כן, ממש כמו בכל פלטפורמת מדיה חברתית. הנה 5 פלטפורמות שבהן זה עובד – בלי לומר מילה על אמזון.
5 פלטפורמות מובילות להוצאה עצמית באינטרנט
הסופרת זולי ריין משתפת מהתובנות שלה על כתיבה ספרותית במדיום
מדיום הוקם בידי מייסד טוויטר, אוון ויליאמס, כפלטפורמה לפרסום תכנים ארוכים יותר מ-140 התווים שאליהם הוגבלו ציוצים בטוויטר ב-2012. האתר לא מפרסם נתונים אודות מספר המשתמשים בו, אבל השערות לא רשמיות מדברות על 60 מיליון משתמשים חודשיים (!). זה נתון די מדהים, בהתחשב בכך שמדיום מפרסם תכנים תחת חומת תשלום נוקשה למדי. למעשה, האתר גובה מקוראיו דמי מנוי חודשיים או שנתיים כתחליף לחשיפה לפרסומות שנהוגה באתרי תוכן מסורתיים יותר.
ועם זאת, מדיום הוא לא אתר תוכן מסורתי בשום צורה. בראש ובראשונה, זהו בלוג. כל אחד יכול לפרסם בו בלי לעבור עריכה וביקורת, כל זמן שהתוכן לא עובר על קווים מנחים בסיסיים האוסרים על פורנוגרפיה, גזענות, וכדומה. מדיום מקפיד לתגמל בכסף את כותביו על התכנים האיכותיים יותר באמצעות פרמטרים קבועים כמו מספר קוראים ואחוז השלמת קריאה (read through rate). הוא גם מקפיד לחשוף את אותם תכנים לקהל גדול ומפולח יותר באמצעות המגזינים הפנימיים (הפבליקיישנס) שפעילים בו ומעסיקים עורכים (curators) שגם דואגים למטב את הטקסט מבחינת שפה, בדיקת עובדות, ומה לא.
משום שהוא מעודד כותבים לפרסם מחדש תכנים שפורסמו במקומות אחרים (מבלי שהדבר יגרור כפילות בתכנים מבחינת גוגל), מדיום נחשב בעיקר לכלי טרגוט יעיל בידיהם של אנשי מקצוע המעוניינים לעבוד על המיתוג האישי שלהם, כמו גם חברות עסקיות המפרסמות מחדש תכנים מבלוגים מקצועיים. רק לאחרונה נראה שהתרחב גם לנישות כמו היסטוריה, תרבות, מתכונים, ושאר תחומים שאנשים פשוט נהנים לכתוב עליהם, מתוך ידיעה שאנשים אחרים ייהנו לקרוא. גם פבליקיישן לסיפורים קצרים קיים שם. יש גם לא מעט פבליקיישנס ספרותיים עם כמה מאות עד אלפי מנויים.
למה לפרסם שם?
כי מדיום הוא כלי טרגוט – הוא שואל את המשתמשים בפלטפורמה, במעמד ההרשמה, אם הם נהנים לקרוא סיפורים קצרים (או ספרים בכלל) וממליץ על תכנים מתאימים שמדלוורים ישירות למנויים באתר הבית או במייל.
כי כיף לראות את השם שלכם בעמוד הבית לצד מגזינים כמו הניו יורק טיימס והאטלנטיק.
כי נישת הסיפורים הקצרים היא חדשה יחסית (=לא ממש תחרותית) ובהחלט עשויה לגדול.
כי אם הסיפור שלכם יצבור קוראים, אתם עוד יכולים לקבל עליו כסף (לא המון. רוב הכותבים במדיום לא מקבלים יותר ממאה דולר בחודש, אבל גם זה משהו).
סופרת הפנטזיה אלכסה דאן משיבה לשאלות נפוצות על וואטפאד
ההצהרה בעמוד הבית של Wattpad מבטיחה לכותבים שפרסום הסיפור או הספר שלהם באתר הוא הצעד הראשון בדרך לחתימה על חוזה להפיכתו לסדרה או לסרט. למרות שרק יצירה מפורסמת אחת מהאתר הפכה לסדרת סרטים מצליחה בנטפליקס – "דוכן הנשיקות" – הסטטיסטיקה מעודדת. כ-90 מיליון קוראים וכותבים (!) משתמשים בווטפאד ברמה החודשית, כשהאתר תומך ב-50 שפות מ-35 מדינות שונות (כולל תכנים בעברית ומישראל, אם כי אני חייבת להודות שהתמיכה בעברית לא מדהימה). האתר גם נחשב לממכר במיוחד, כפי שיעידו אינספור מאמרי "why is Wattpad so addictive" שמצאתי באינטרנט תחת כל URL רענן.
למה וואטפד כה ממכר? כי הוא פונה לאוכלוסייה של משתמשים נאמנים במיוחד: 80% מהמשתמשים שלו הן בעצם משתמשות, ורובן בנות דור ה-Z. במילים אחרות, וואטפד פונה לנשים צעירות ולמתבגרות, מה שהופך אותו לפלטפורמה המושלמת עבורכם אם כתבתם ספר YA, רומן אירוטי (פורנו רך בלבד), רומן רומנטי, או פאנפיק ללהקות קיי-פופ.
למה לפרסם שם?
אם כתבתם באחד מהז'אנרים שעשוים לדבר לנערות ולנשים צעירות, יהיה לכם הרבה יותר קל להגיע אליהן בוואטפד מאשר באמזון.
רוב התכנים אומנם מתפרסמים ונקראים בחינם, אבל יש תחרויות, הסכמים מסחריים (כולל עם Hulu ונטפליקס) ועוד המון פוטנציאל להפוך את הסיפור או הרומן שלכם למשהו שהוא יותר מטקסט גולמי.
זאת כנראה הפלטפורמה הגדולה ביותר לפרסום פאנפיקשן חוץ מטאמבלר, רק בלי בעיות זכויות היוצרים שנלוות בדרך כלל לתכנים מהסוג הזה.
המתחרה הגדולה של וואטפאד. במבט ראשון קשה למצוא את ההבדל בין השתיים – הן פונות לאותה אוכלוסייה (מתבגרים עד צעירים), מכילות מספר גדול של כותרים מז'אנרים דומים (פנטזיה ורומנטיקה) ומתפארות בשיתופי פעולה עם גופי תוכן גדולים (במקרה של אינקיט מדובר בפורבס, טק קראנץ' ודה גרדיאן).
ככל שבדקתי זאת לעומק, ההבדל הוא במיתוג. בעוד בוואטפד המשתמשים נמצאים בתחרות תמידית על מי ימשוך את תשומת לבם של המפיקים מהטלביזיה, אינקיט רואה את עצמה כפלטפורמת הוצאה לאור לכל דבר ועניין. זה בא לידי ביטוי בעיקר בלשונית האנליטיקס. בעוד וואטפד נותנת לסופר/ת מידע שטחי על כמות הצופים בתכנים ועל מספר הלייקים שנאספו עבורם, אינקיט בודק כמה גולשים הגיעו לתוכן לאורך זמן וגם שולח נוטיפיקציה בכל פעם שמישהו קרא כותר מתחילתו ועד סופו. הפלטפורמה גם נותנת לכל סופר/ת "ערכת קידום" עם קבוצות פייסבוק שניתן לקדם בהן את הספר, עיצובים לציטוטים נבחרים מתוך הספר, ועוד.
כמו רוב פלטפורמות הכתיבה והשיתוף, אינקיט לא משלמת לכותבים. עם זאת, אם הספר מושך את לבם של עורכי Galatea, הפבליקיישן הפנימי של אינקיט, הכותב/ת צפוי לקבל חוזה להפקת ספר אינטרקטיבי, שבו המלל שכתב/ה ישולב עם אפקטים ויזואליים וקוליים. באינקיט כותבים שתגמולים על ספר כזה יכולים להגיע ל-14 אלף דולר בחודש.
למה לפרסם שם?
בוואטפד הקהל גדול יותר, אבל לא כל מי שנמצא בוואטפד נמצא באינקיט ולהפך. אם אתם ממילא מפרסמים לקהל של הפלטפורמות הללו, לכו על בטוח ופרסמו בשניהם.
כמות העוקבים שניתן להגיע אליה באינקיט גדולה יותר, בין השאר כי הפלטפורמה מעודדת כותבים לקדם את עצמם. ראו את סיפורה של הישראלית הזאת, שהגיעה למספר בלתי נתפס של 30 מיליון קוראים באינקיט בלבד.
באינקיט, בניגוד לוואטפד, אפשר למצוא הרבה סופרים שכבר פרסמו בעבר (published authors) – מתברר שהפצה של חלק מהספרים שלהם בחינם עוזרת להם לשפר את המכירות של שאר הכותרים שלהם באמזון, או לכל הפחות את הביקורות שלהם. אז אם כבר פרסמתם סדרת ספרי פנטזיה ואתם רוצים לתת בוסט למכירות של ספרי ההמשך, זה רעיון לא רע להציע את הספר הראשון בחינם.
חברת הטכנולוגיה החינוכית "קומון סנס" מסבירה על סטוריבירד
סופרי ילדים, מורים לגיל הרך, מטפלים, זה בשבילכם – סטוריבירד היא פלטפורמה שהופכת כתיבה של סיפורי ילדים לקלה ולנגישה יותר. במקום לכתוב סיפור ואז לחפש עבורו מאייר, בית דפוס ודרך הפצה שלא קורעת את הכיס, סטוריבירד הולך הפוך על הפוך. הוא חושף אתכם לאיורים של מעצבים מוכשרים ואז מאפשר לכם לכתוב סביבם סיפור. ומשום שהאתר רואה בפעילות שלו שליחות חינוכית, הוא מעלה כל הזמן איורים חדשים, מפרסם קולות קוראים לאתגרים וגם מארח תחרויות מעת לעת. נכון להיום יש בו כתשעה מיליון משתמשים חודשיים והקריאה בו היא בחינם (הכתיבה היא בתשלום).
למה לפרסם שם?
הזדמנות לבדוק את הפוטנציאל של הספר שלכם לפני שאתם מוציאים הון תועפות על הפקה.
הזדמנות לקבל פידבק מאנשי מקצוע ומילדים (מה שלא קורה בדרך כלל בתהליך העריכה הספרותי).
הזדמנות להיחשף למאיירים שונים שאולי תרצו לעבוד מולם באופן פרטי בהמשך.
קומנפול מתגאה בהיותו "אתר מולטימדיה" אבל האמת היא שזהו פשוט אתר פלאש פיקשן, עם התאמה ויזואלית לדרך שבה צעירים מדורות ה-Y וה-Z רגילים לצרוך תוכן. דמיינו לעצמכם מצגות שבהן כל שקף הוא חלק אחר של הסיפור, קצת כמו מצגות "הרשימה" (T5) שאנו רגילים לראות באתרי תוכן. תצטרכו ללחוץ אקטיבית על המצגת כדי לעבור לשקף הבא, וכמובן שתוכלו לנטוש אותה בכל עת ולעבור למצגת אחרת.
למרות הפורמט המצודד והמהיר, קומנפול נהנה ממסה של כמה אלפי משתמשים בסך הכול – קצת מאכזב לעומת עשרות המיליונים שמנינו קודם לכן. ועם זאת, האתר מושך אליו קוראים בז'אנרים נישתיים במיוחד, כמו שירה והומור, שלאו דווקא קל למצוא עבורם קוראים, ולא כזה תלוש מהמציאות לשדך בינם לבין דימויים ויזואליים.
חוץ מזה, בפלטפורמה הזאת ניתן ליהנות מגישה ישירה לחובבי שירה והגות – לא דבר מובן מאליו ברשתות חברתיות. נסו, נגיד, לחפש את התגית poet באינסטגרם. רוב האנשים שיעלו בחיפוש לא יהיו משוררים.
למה לפרסם שם?
אם אתם כותבים בז'אנר נישתי שידוע במספר מילים מצומצם – זאת ההזדמנות הכי טובה שלכם למשוך קוראים שמתעניינים במה שיש לכם לומר.
זה נורא קל – בעוד האתרים האחרים ברשימה דורשים תהליך הרשמה מפרך והגדרה של מספר תגיות (פלוס תשלום), בקומנפול לוקח כמה דקות להעלות סיפור – ובחינם. תוכלו טכנית להעלות אליה גם את ההגיגים שלכם מארוחת הצהרים.
אם אתם יודעים לעצב, אפשר לנצל זאת כדי להפוך את הסיפורים שלכם לאטרקטיביים במיוחד.
אתר אלטר סטוריס פועל במתכונת שונה משל האתרים האחרים שהופיעו ברשימה, בראש ובראשונה כי אין אפשרות להעלות אליו יצירה קיימת. זה אתר שמסתמך על אתגרי כתיבה קבוצתיים, "סיפור בהמשכים" – אם תרצו.
ככה זה עובד: הכותבים מעלים "קיקאוף", התחלה של יצירה או סיפור שלם שמשהו בו לא לגמרי עובד. הקוראים מתגייסים למשימה וכותבים לסיפור המשך או פרק נוסף (follow up). כך זה נמשך ונמשך. האתר לא מנדב מידע על שיתופי הפעולה של המשתמשים, אבל דגימה ארעית של חלק מהסיפורים מעלה שהם יכולים להימשך על פני גלילות ארוכות מאוד (כותבת שורות אלו לא הגיעה לסוף שלהן).
קל יחסית גם להחליט לאילו שרשורים רוצים להצטרף. פשוט לכו ל-genres בסרגל העליון ובחרו מבין הז'אנרים המוצעים שם. השרשורים הפעילים ביותר הם כמובן בעולמות הפנטזיה, האקשן והרומנטיקה – אבל האתר לא שומם גם בגזרות האחרות. עם זאת, הוא בהחלט לא מצטיין במסת משתמשים מפוארת כמו האתרים האחרים, ולא הייתי ממליצה עליו למי שרוצה לפרסם עבודה גמורה יחסית.
למה לפרסם שם?
אם נתקלתם במחסום כתיבה או שאתם מרגישים שמשהו בסיפור לא לגמרי עובד – זה המקום להיוועץ בחוכמת ההמונים כדי למצוא פתרון יצירתי.
אפשר לקבל השראה מכותבים אחרים והאופן שבו פתרו בעיות בסיפורים שלהם, או מהאופן שבו כותבים קראו את היצירה והשלימו אותה.
המקום להושיט יד לכותבים אחרים.
אל תסתכלו על הבמה, תבדקו איזה תוכן אנשים קוראים (Photo by energepic.com on Pexels.com)
ואם שום דבר לא מתאים?
אם בחרתם לפרסם באנגלית, כנראה שאיפה שהוא באינטרנט יש במה לפרסם את התוכן שלכם. לפעמים גם יהיה לה שומר סף (=עורך/ת) וזה לא בהכרח דבר רע. עורכים הם סמן האיכות של היצירה שלכם, העדות שהיא שלמה מספיק כדי לקבל קידום בחשיפה לקוראים חדשים.
הנה הצעה: במקום להגיש את הסיפורים שלכם להוצאות, הגישו אותו לקולות קוראים. חפשו את הבקשות המיוחדות שאתם יכולים להיענות להן. אם נתקלתם בקול קורא בנושא משבר האקלים, לדוגמה, חפשו משהו שכתבתם שקשור לנושא הזה. אותו כנ"ל לגבי קולות קוראים הנוגעים לסיפורים בכיכובם של חתולים, או שעוסקים באימהות, או שיש בהם בניית עולם בתוך מחשב. יש המון קולות קוראים שונים ומשונים שם בחוץ – וככל שהם נישתיים יותר, כך התחרות קטנה יותר – מה שמקל עליכם להתקבל.
רמז: חפשו משהו שקשור ליהדות או לישראל. ציני ככל שזה נשמע, לכל כותב וכותבת ישראלים יש לפחות יצירה אחת כזאת.
ועכשיו ליתרון הכי גדול – קולות קוראים מתפרסמים גם בכתבי עת גדולים וגם בבמות מקוונות כפי שמניתי למעלה. אל תעשו איפה ואיפה. כל פרסום הוא דרך להרחיב את קהל הקוראים שלכם. אם מצאתם הזדמנות, על אחת כמה וכמה אם היא טובה ומתגמלת ("כסף" זו לא מילה גסה) – לכו עליה בכל הכוח. בהצלחה!
אפשר להיכנס? (Photo by George Becker on Pexels.com)
הדפיקה בדלת קטעה את חוט המחשבה שלה. היא השהתה את הסימולציה, התנתקה מהמשקפיים וניגשה לפתוח, בתקווה שהשליח מהסופר יהיה מהיר הפעם. אבל את הדמות בכניסה היא זיהתה מיד, והדחף הראשון שלה היה לחזור לסימולציה ולהזעיק את המשטרה.
"גברת פוריאת?", שאל דן מאירסקי, מבעד לשרשרת.
"אפשר לעזור לך?"
"אפשר להיכנס?"
"לא", היא החלה לסגור את הדלת, ואז חזרה בה. "מה אתה עושה כאן?", שאלה.
"אז את מזהה אותי".
"את הפנים שלך קשה לשכוח. אתה מופיע על שער העיתון שלי כל בוקר".
"קיוויתי שכבר לא קוראים עיתונים", הוא גיחך והיא שוב עמדה לסגור את הדלת. הפעם הוא הכניס את חרטום הנעל במפתן. הייתה לו נעל ספורט ישנה מרופטת: "גברת, בבקשה, תני לי להיכנס. ממך אני לא גנבתי שום דבר".
"איך אתה יודע? גנבת מהרבה אנשים".
"הגרוש שלך אמר לי".
היא נאנחה והשאירה את הדלת במקומה, פתוחה וסגורה למחצה. הוא החווה לעבר פנים הדירה והיא הציבה אצבע מול פניה, ולאחר מכן לנגד שפתיה. הוא הנהן, והיא הסירה את השרשרת ופתחה את הדלת. לאחר מכן התנצלה והדליקה את האור, מציגה סלון גדול ומבולגן. שאריות ארוחת הערב הדיפו ריח של עוף בקארי. מוזיקה אלקטרונית קצבית התנגנה ברקע, ובגדי עבודה רשמיים של גברים היו זרוקים על הרצפה.
הוא נכנס צעד אחד צעד פנימה, סורק את המקום, והיא הפטירה: "אין פה מה לגנוב".
"את לומדת נהיגה?"
"כן, אז?", השיבה בשאלה והוא גיחך. הוא תלה בה מבט מהסס ואז צנח אל כורסת עור מתקלפת, שהתנשפה תחת כובד משקלו. "אני חייב לומר, גברת פוריאת, שלומית…"
היא ניגשה לברז שבמטבח ומזגה לעצמה כוס מים. אחר כך הרימה את אותה כוס והחוותה לעברו, אך הוא הניד בראשו לשלילה. "גברת פוריאת", אמרה לו.
"את הבנת שאני לא בעלך? שדחיתי את התודעה שלו?"
"אחרים בוודאי לא הבינו את זה אם אתה מסתובב חופשי, אבל את האופן שבו אייל מסתכל עלי אף זר לא יכול לחקות. יצא לי להסתכל עליו מבעד להרבה גופים שהוא הוטמע עליהם לאורך השנים. אני מזהה אותו כשאני מסתכלת עליו, ולא משנה באיזה גוף מדובר. אני לא רואה אותו כשאני מסתכלת עליך".
"אז איך את יודעת שהוא שלח אותי?"
"כי אני מניחה שיש לו תכנית. הבטחה לנקום, אולי? לא, אתה בסך הכול נוכל. אתה לא תבעיר לי את הבית ולא תדאג שיפטרו אותי. אולי אתה פה בשביל לגזול לי את הפנסיה".
הוא משך בכתפיו. לא נראה היה שהכינוי "נוכל" מפריע לו במיוחד. "כרגע אין לי רישיון לנהל כספים של אף אחד", אמר והזכיר: "הבטחתי שישתלם לך להקדיש לי דקה מזמנך".
"בסדר, אני מקשיבה", היא צנחה לצדו על הכורסה וכיבתה את הסימולציה: "מה הוא רוצה?"
"את העזרה שלך".
היא השתנקה מצחוק במשך דקה ארוכה, ולבסוף פלטה: "מה זה השטויות האלה? אני צריכה להחזיר לו טובה על המזונות?"
"זאת הפעם הראשונה שהוא מבקש את העזרה שלך".
"זה ישתלם לי?"
"מה דעתך, למשל, על היענות לתביעה שלך?"
הוא התיישרה לפתע במקומה, מצחה התקמט וקולה קדר: "התביעה מלפני עשור? בבקשה אל תעשה ממני צחוק, דן מאירסקי".
"את רצית גישה לתודעה שלו? את יכולה לקבל אותה".
"בתמורה ל…"
"למציאת פריט בתוך התודעה".
"כל מי שיש לו גישה לתודעה יכול לעשות את זה".
"לא הפעם. זה משהו שרק את יכולה למצוא".
זיכרונה נגדש בבת אחת באינספור רגעים. היא ניסתה לחשוב מה יכול להיות בתודעתו של אייל שרק היא יכולה למצוא. אך למרות כל השנים האלה, וכל הזיכרונות הטובים והרעים שנרכשו באותה תקופה, שום דבר לא עלה בדעתה. כל סיפור חייו של אייל התפרסם לא הרבה יותר לאחר פטירתו. כל מי שאייל נטמע בו יכול היה לקבל רטרוספקטיבה של חייו בפירוט רב. אבל לאייל היו גם מעריצים אחרים, כאלה עם גישה לאינטרנט. הם בטוח אהבו לפרסם כל פרט קטן שיכלו לשים עליו את היד.
"ומה זה יהיה, אם אפשר לשאול?"
"אשמח לנדב עוד פרטים, אבל קודם כל אני צריך תשובה".
"ככה זה לא עובד."
"אני לא יכול להסתכן בלמסור לך יותר פרטים עד שאדע בוודאות שאת אתי."
צמרמורת עברה בכל חלקי גופה. המחשבה על מעבר לצדו של בעלה ועשרות הגופים הריקים שאכלס לאורך השנים הייתה עבורה בלתי נסבלת.
"אתה יודע מה? תמסור לו בבקשה שהוא מוזמן לחפש טובות אצל העמיתים לעבודה, ההטמעות, או המעריצים שלו. בעצם, לא אכפת לי. שיבין כבר שהוא התפגר ויעזוב אותי בשקט".
דן מאירסקי הניח את ידיו על ברכיו, אצבעותיו קורעות בהיסח הדעת את הטלאי בג'ינס. הוא כמעט קם ללכת, ואז פנה אליה: "אני מציע שבכל זאת תשקלי את הרעיון, גברת".
"אני אשקול למצוא דרך להכניס אותו לכלא".
"אני אעבור כאן שוב מחר, אם אצליח להגיע בשלום".
"הדלת שם".
הוא עוד לא קם: "אני רוצה רק להבהיר. לא תקבלי עוד הזדמנות לראות את התודעה שלו. על הכסף את מבינה שכבר לא יהיה מה לדבר. במקומך הייתי לוקח את הלילה לחשוב על זה…"
היא קמה, פתחה את הדלת והחוותה כלפי חוץ, אבל הוא המשיך: "אנחנו מדברים פה על עסקה שיכולה להציל לא רק אותך, אלא גם את בעלך החדש. אייל השתכנע מהמחויבות שלך לדאוג לו".
"לילה טוב", אמרה.
כשיצא מהדלת, נעלה אותה על בריח. לאחר מכן ניגשה לסימולציה, הדליקה אותה ושינתה את ההגדרות ל"מרוץ מכוניות". היא צמצמה את תצורת האודיו למשקפיים ובחרה במכונית האטרקטיבית ביותר שהוצעה לה. זו הייתה מכונית מרוץ, צבועה באדום עז, עם פינות חדות וקווים אגרסיביים. עם שריקת הפתיחה זינקה מעל הגדרות והחלה לדרוס את הספסלים, בהם ישב הקהל, תוך נסיעה נגד כיוון התנועה. לבסוף זינקה עם הרכב לתוך המסלול והחלה להתנגש, אחת אחת, בכל אחת מהמכוניות שהתחרתה בה. הייתה זו שפיכות דמים מפוארת, ללא טיפת דם אחת.
שפיכות דמים מפוארת, ללא טיפת דם אחת (Photo by Daniel on Pexels.com)
"חושב שאני מטומטמת", סיננה כשהסירה לבסוף את המשקפיים. היא השיבה את הבגדים למקומם, שטפה את הכלים והתעדכנה בחדשות. אחר כך, כמו בדרך אגב, פנתה מהמסדרון שהוביל לחדר השינה ופתחה את דלת החדר של עומר. הוא עדיין היה שקוע בשנת ישרים, או לפחות העמיד פנים שכך, כשמכונת ההזנה מצפצפת בקצב יציב.
היא חיפשה את גזר הדין של דן מאירסקי ברשת. זה לא היה קשה. הוא בכל זאת היה רמאי הפונזי הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל. דן מאירסקי הורשע במסגרת הסדר טיעון, בכפוף להודאתו, ונידון לשלושים שנות מאסר. הוא ריצה חמש וחצי מהן לפני שניסה לשים קץ לחייו. אחר כך הועבר לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, שם התחבב על הצוות לפני שניסה לברוח, נתפס וניסה לשים קץ לחייו פעם נוספת. לשופטים הוא הסביר שלעולם לא יוכל להחזיר לקורבנות את הכסף, ומכאן שהוא לא רוצה להראות שוב את פרצופו מחוץ לכתלי הכלא. הם שלחו אותו להערכה פיזיולוגית, בה הוחלט שהוא כשיר למחיקה והטמעת תודעה חדשה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נערכה הטמעה לפושע צווארון לבן, ולא רק לאסירים אלימים, שהוגדרו כסכנה לעצמם ולסביבתם. ההחלטה יושמה לפני חודש וחצי. אז התהליך בוצע, אך ההטמעה מעולם לא הושלמה.
היא ידעה שעליה להסגיר אותו או שהוא עלול להלשין עליה בתור האדם הראשון שידע שהוא מסתובב חופשי. מצד שני, זה יכול להיות בדיוק מה שהוא רוצה, אם מי ששלח אותו היו הבחורים מ-'צמטא', שרצו לחלץ את מעט המידע שנשאר לה. פעילות פלילית הייתה הדבר היחיד שהיו זקוקים להם כדי להשתיק אותה לנצח.
הדן מאירסקי הזה היה חופשי כמעט חודש וחצי. מה הוא עשה עם עצמו בזמן הזה? ולאן התודעה של אייל… הלכה? תודעה יכולה פשוט לקום וללכת?
"לא", היא אמרה לעצמה: "אייל הטיל עליו משימה. ציווה עליו משהו – ונעלם". בלב כל הבלבול, היא הרשתה לעצמה לחייך. הייתה זאת הפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן שהגרוש שלה התנהג כמו בשנות נישואיהם הראשונות.
היא לא הצליחה להירדם, ואת השעות עד ליקיצה של עומר העבירה בצפייה בפרקים נבחרים של "דוקטור הו". כלומר, לאחר שסיימה לחפש קישורים לצפייה ישירה, לדלג בין קישורים שבורים ולסגור חלונות קופצים. מה שהשאיר לה שעה וחצי של צפייה נטו, פחות או יותר.
היא עדיין שנאה את המבטא הבריטי ולמען האמת, לא כל כך אהבה את התוכנית. אך הצפייה מחדש העלתה כל כך הרבה זיכרונות נעימים, מתקופה בה היחסים שלהם היו פשוטים יותר. באותה תקופה כל מה שהוא דרש ממנה היה הבנה של השפה האנגלית. זה, והזמן שנדרש לה להקלדת הכתוביות שהוא הטמיע עבור שירותי הזרמה בזמן ששניהם נסעו יחד לאוניברסיטה.
הוא לא הפסיק לדבר לאורך כל הנסיעה על המשימה שבהפיכת תכנים לזמינים לפי דרישה, כאילו מדובר בתכנית חומש למאבק בזכויות יוצרים ולמניעת בורות.
היא חשבה שזה חמוד.
לתרגם מקום אחר, מעיר זרה (Photo by Pixabay on Pexels.com)
אולי זה היה הפתרון – למצוא אותו סוף סוף, לדבר. אבל הם לא דיברו כל כך הרבה זמן. היא אפילו לא ידעה איזו גרסה שלו נמצאת כרגע בשוק. למיטב ידיעתה הייתה זו עדיין הגרסה שהעלה בעצמו לפני שמת, כלומר זאת שבה הוא שנא אותה.
בבוקר החליטה לנסוע עם עומר לעבודה. היא רחצה אותו, הלבישה, האכילה, קשרה בכיסא והעלתה לרכב. בתוך כך, הודיעה בעבודה שהיא מאחרת. "הבגרויות עדיין רחוקות", חשבה.
"במה זכיתי?", שאל עומר.
"רציתי לבלות יותר זמן אתך", אמרה לו: "אתה תמיד כל כך עייף אחרי הטיפולים".
"וגם עכשיו, כמו כל בן אדם לפני שמונה בבוקר".
היא צחקה, נישקה אותו על מצחו והתיישבה לצד רוני, או שאולי קראו לו צחי? התיכוניסט עם הרישיון. הוא לא ידע מי זה אייל ולא שם לב איך ההטמעות שלו תמיד המתינו לפני הרמזור או פינו לה את מקום החנייה כשזיהו את הרכב עם תו הנכה. הוא כן שם לב למבטים שליוו אותם מצד בריות אחרות, לא קשורות לאייל בשום צורה, שהביעו רחמים כלפי שלומית.
היא הביטה מבעד לחלון בציפייה, אך מרגע לרגע החלה לאבד תקווה. הרחוב הלך והתמלא באנשים רגילים למיניהם.
"מה את מחפשת?", שאל עומר.
"לא משנה. תיכף אנחנו מגיעים".
"את נראית מוטרדת".
היא החלה לספר לו על הביקור. היא התכוונה לספר גם על ההצעה, אבל הוא קטע אותה: "מה זה הדבר הזה? ממתי תודעות יכולות פשוט להשתחרר?"
"אין לי מושג".
"לא שאלת אותו על זה?"
"זה אייל".
הפעם היה תורו של עומר להביט מבעד לחלון: "בהנחה שזה קשור אליו".
"אז גם אתה לא מאמין לו".
"לדן מאירסקי? לא. את חייבת לדבר עם אייל. אני חושב שזה מה שהוא רצה מלכתחילה".
כשחנו היא קמה, עזרה לעומר לצאת והתלוותה אליו כשהמשיך למשרד. אחר כך שילמה לנהג וביקשה שייקח את הרכב הביתה. "אני צריכה לנשום קצת אוויר", אמרה.
עומר עבד בלב אזור התעשייה. עובדים בחולצות כפתורים ועבר פלילי הסתובבו שם כל הזמן, רבים מהם גויסו לעבודה מיד כשההטמעה באה אל סיומה והם לא היוו עוד סכנה לציבור. היא הניחה שלא תהיה שם הרבה זמן אבל בפועל מצאה את עצמה יושבת בפינת עישון נטושה, ממוללת ספל קפה קר במחיר מופקע ובוהה בחלל. ההמתנה דווקא לא הטרידה אותה במיוחד, בוודאי לא בהשוואה למחשבה לאן נעלמו כל ההטמעות, ואם היא שמחה על כך.
על ספל קפה קר במחיר מופקע (Photo by Ketut Subiyanto on Pexels.com)
בשלב מסוים, היא לא ידעה תוך כמה זמן, הטלפון שלה צלצל. ביקשו שתחזור להחליף מישהי בשיעור אנגלית שצריכה לטפל ב-"מקרה חירום משפחתי". הם ידעו שהיא היחידה שפנויה בשעות אחר הצהרים.
דווקא אז, הוא התיישב לצדה. עוד לפני שפנה אליה, היא פתחה: "מה שאני לא מבינה זה למה שחררת את דן מאירסקי. אתה מסתדר מצוין עם להעביר לי מסרים גם בגוף של כל אחד מהאפסים האלה".
הוא משך בכתפיו: "לאפסים האלה לא אכפת ממני. נשאר לך קפה?"
"לא".
"חכי רגע…"
"אני צריכה לחזור לעבודה. אולי…" אבל הוא כבר קם, והיא קיללה חרישית.
כשחזר, היא פלטה במהירות: "עכשיו תדבר אתי?"
"פתאום זה נהיה דחוף?"
"שאלתי אותך שאלה".
"דן מאירסקי לא יכול לקחת אותך ל'צמטא'. קוד המקור של ההטמעה לא מאפשר את זה. אז הסכמתי להסיר את עצמי בתמורה לטובה הזאת שיעשה לי, ולהצעת עבודה".
"מה הצעת?"
הוא לגם מהקפה שלו: "אנחנו לא הולכים לדבר על מה שביקשתי ממך?"
"אנחנו הולכים לדבר על מה שביקשתי ממך?"
"אוקי, לגבי זה", הוא לגם מהקפה שלו: "מי שנתן לך את צו המניעה לתודעה שלי הוא בעל הזכויות, כלומר 'צמטא'. כל עוד אני מוטמע, אני מנוע מלעשות כל פעולה שתפגע בחברה, בבעלי המניות שלה או בפוטנציאל הפקת הרווחים שלה".
"כולל בגוף הזה?"
"שחררתי אותו זמנית, לכמה דקות. אף אחד לא ישים לב".
"והגוף של דן מאירסקי?"
"אותו שחררתי לגמרי. כלומר, עד ש'צמטא' יכריחו אותו לעבור סריקת מוח תקופתית. הם מחויבים לדווח למשטרה כשמשהו לא בסדר, והם לא ייתנו לעבריין מורשע להסתובב חופשי".
"אז למה שלחת אותו אליי, ריבונו של עולם?"
"נוכלים יודעים איך לא לעורר חשד, לפחות בהתחלה", הוא טפח על תחתית הכוס: "אבל אנחנו לא כאן כדי לדבר על דן, אלא על עומר. אני עובד אתו, את יודעת. כאילו, אני מוטמע באחד האחראים עליו. עומר הוא אחלה בחור. מגיע לו ניתוח שיאפשר לו ללכת. מגיעים לכם ילדים".
"הניתוח אמור לשקם את הפוריות שלו".
"כן, אני יודע", הוא אמר וקם: "טוב, אני יכול להקדים את הניתוח, אם תקדישי כמה שעות ללשחק אתי".
"לשחק? בן כמה אתה?"
הוא משך בכתפיו.
"לא משנה. אם אשתף אתך פעולה, אתה תגיב לתביעה שלי?"
"מה שתגידי."
"מה הדבר הזה בתוך התודעה שלך ששווה את כל הבלגן?"
"אני עדיין לא יכול לומר לך."
"כי אתה מכניס אותי לצרות."
"לקחתי את הסיכונים בחשבון."
"לך לעזאזל", היא סיננה, זרקה את ספל הקפה על המדרכה והלכה לכיוון בית הספר. היו לה בתיק נעלי עקב להחלפה, אך היא לא טרחה לנעול אותן.
היא ניסתה להחליט אם היא מאמינה לאייל, ובתוך כך התקשתה להבין ממתי אכפת לו אם יהיו או לא יהיו לה ילדים – ממנו, מעומר או מכל אחד אחר. אולי טעתה כשהטילה את האחריות על אייל ולא על עומר.
אבל כשבאה לדבר אתו, התברר ששוב אייל הקדים אותה.
עומר חזר הביתה כל כך נרגש, היא פחדה שתיאלץ לחבר את המכונה כדי לעזור לו לנשום. הוא משך אותה אליו ונישק אותה. בדרך כלל לא היה לו מספיק כוח בשביל להרים את עצמו על מושב האסלה. היא פחדה שייפול מהכיסא, אבל הוא צחק.
"אמרתי לך שאני עובד טוב", קרץ לה: "ובשביל מה הנגישו את חדר הכושר אם אני לא הולך להשתמש בו?"
חדר הכושר, כפי שמיהרה לברר, לא היה הסיבה למצב הרוח המרומם של עומר. הוא קיבל קידום, שיאפשר לו לעבוד גם מהבית, פעמיים בשבוע. הם אמרו לו שזה בגלל השעות החריגות שבהן ייאלץ לתקשר עם לקוחות מחו"ל, אבל היא זכרה שאייל נהג לפתור את הבעיה הזאת באמצעות חילופי מיילים. הם גם המציאו לו טייטל חדש, "סגן מנהל לענייני בק אופיס", שהיתרגם לעלייה במשכורת, אבל שלומית זכרה שאין באמת מנהל באותה מחלקה, רק אינטליגנציה מלאכותית.
"ישר חשבתי עליך", התמוגג עומר: "את לא תצטרכי לדאוג לי יותר. אני אשאר כאן, בלי צורך לנסוע הלוך חזור. את תוכלי בזמן הזה לעבוד יותר שעות. את תרוויחי יותר, אני ארוויח יותר…"
הנה זה מגיע, חשבה.
"…ואת יודעת, אם סוף סוף הכול יסתדר, הרבה יותר קל לטפל בילד כשעובדים מהבית. לא צריך לדאוג למטפלת כל הזמן ו… את בסדר?"
"כן, בטח".
"את חיוורת".
"אני מתרגשת בשבילך".
"תודה רבה. היית צריכה לראות איך הודיעו לי. קיבלתי מייל שמבשר לי שעמדתי ביעדים לרבעון ושמחכה לי הפתעה נוספת במשרד של המרקט לִיד. יושב שם המנהל שלי, ששם מישהו על ספיקר. אני לא מכיר את הבחור הזה, אבל מתברר שהוא שם לב לביצועים שלי. הוא הציע לי את הקידום ושאל אם אני אהיה בסדר עם עבודה עצמאית, כאילו לא ליד הצוות באופן ספייס. נראה לי שהייתי בסדר. אחר כך הוא שאל אותי אם הוא יכול לסמוך עלי, ואמרתי לו שבטח. חתמתי על הצהרת אמינות, וזהו! הקידום שלי יוצא לפועל החל מהשבוע הבא".
דממה.
"את בסדר? את ממש שקטה".
היא הנהנה.
"מה עם אייל? גילית מה התכנית שלו?"
"כן".
"כן?"
"הוא רק… הוא רוצה שאבטל את התביעה נגד החברה. זה מזיק להם בעסקה עתידית… עם הסינים".
"איך דן מאירסקי קשור לזה?"
"הוא מתווך, הם לא מכירים אותו. בעצם, אני צריכה לדבר עם המנהל שלי לגבי הקידום שלך. אולי אוכל לעבור למשרה חלקית".
היא לא חיכתה שיגיב ויצאה למטבח. היא חבטה בכיור, גורמת לברז לסטות מעט ימינה. אייל אולי ייתן לה מספיק כסף לניתוח, דרך ההעלאה במשכורת של עומר, אבל הוא גם יחזיק אותה קצר.
מנהלים בחברות האלו מתחלפים כל הזמן, במיוחד אם הם אחראים על תפקידים שלא באמת קיימים. מאוד קל לפטר עובד שלא רואים במשרד. אפילו יותר קל לחכות שהמחלה שלו תעשה את שלה. קצר במכונת ההנשמה, מינון יתר של תרופות – כל אחד מהם יכול לקרות כשהיא לא נמצאת, כי היא בכלא, ולאף אחד חוץ ממנה לא יהיה אכפת.
היא ראתה זאת בעבר. ככה אייל נפטר מהסגנים שלו. לא שהיו להם מחלות, חלילה. הוא פשוט המציא להם תפקיד בחוץ לארץ ואז חיסל את המחלקה.
אחרי כמה נשימות עמוקות חזרה לסלון, הציעה להרים כוסית וחיכתה שהיין יעשה את שלו. כשעומר נרדם, חיברה אותו למכונות והמתינה לדפיקה בדלת.
"תודה", אמרה לדן מאירסקי: "ולך תזדיין. אני אעזור לך, אבל אתה חייב להסגיר את עצמך. אני לא הולכת להיכנס לכלא".
הוא לא ניסה לשנות את דעתה. הוא גם לא התכוון להפר את צו ההרחקה. הוא רק אמר לה להישאר בבית, ולחכות.
"אני עובדת מחר בבוקר", אמרה.
"אנחנו נסיים עד אז".
היא כיבתה את כל האורות והמתינה בשקט בסלון. באיזה שהוא שלב נרדמה והתעוררה למשמע דפיקה בדלת. היא קמה בקפיצה ונעלה נעלי בית, מתוך מחשבה שתתבקש לצאת, אבל הם דווקא נכנסו פנימה. שלוש ההטמעות שהגיעו יחד עם דן מאירסקי לא אמרו לה שלום כשדהרו לעבר הטלוויזיה שלה וחיברו מאחור משהו שלא הייתה יכולה לראות.
"תסלחי לו", אמר דן מאירסקי מכיוון הדלת: "השליטה שלו זמנית, הוא רוצה להספיק לפני שיעשו לו עקיפה ידנית".
היא החווירה: "'צמטא' יכולים לעקוף את אייל?"
"לפעמים, אם הם שמים לב שהכניס לחומרה גרסה עדכנית של עצמו. הנה, אנחנו מוכנים".
לפני שהבחינה בכלל שקמו, ההטמעות התקדמו לעבר היציאה מהבית. הן לא הביטו בעיניה. כשקראה אחריהן: "אתה הולך?", הייתה זאת רק האחרונה שהסתובבה.
"אסור לי להישאר פה", אמר: "תתחברי. נדבר".
גם דן מאירסקי נעלם.
היא קיללה והסתובבה חזרה לכיוון הסלון. היא הביטה מאחורי הטלוויזיה, ולא ראתה דבר מלבד אוסף של כבלים שזורים בתוך עצמם. היא ניסתה לנתק חלק מהם ולחבר, ללא הצלחה. היא ניגשה למחשב ופתחה את חשבונות המדיה החברתית שלה, אבל שום דבר לא קרה שם. היא חזרה לסלון והדליקה את הטלוויזיה החכמה, שכמובן נפתחה בווליום מהדהד שגרם לעומר לנהום ממיטתו.
"סליחה!", קראה ולחצה על כפתור המציאות המדומה. הקונסולה עדיין הציגה את מסך הנעילה של סימולציית הנהיגה, אבל משהו בה היה שונה. משתמש נוסף היה מחובר, והיא זיהתה את השם שלו מהעבר.
היא הרכיבה את משקפי המציאות המדומה ולחצה, בלב לא שלם, על log in. המשתמש הנוסף מיד הציע לה חברות. אז זאת הסיבה שאייל שלח אליה את דן מאירסקי. הוא ידע שאין מצב שהיא תתחבר ליוזר אחר, במיוחד אם היא יודעת מי הוא.
"את שומעת אותי?", הוא אמר, והיא התחלחלה.
"איך אתה מדבר איתי?", שאלה.
"איך נראה לך שהתחברתי להטמעות מרחוק? מצאתי דרך להרחיב את הגבולות שלי".
היא עדיין ניסתה להסדיר את נשימתה: "אינטרנט?"
"יותר מורכב מזה. פרצת אבטחה. אני בכל זאת תוכנה לומדת, עם הרבה זמן פנוי".
היא הייתה עייפה מכדי להעמיד פנים שהיא צוחקת: "מה אתה עושה בסימולציית הנהיגה שלי?"
המסך התפצל לשניים. בצדו העליון היא זיהתה את עצמה באווטאר הקבוע שלה – חזרזירה קטנה שנוהגת ברכב שטח. בצד התחתון נהג אייל בדמות עם חלוק ומשקפי מעבדה ענקיים על גבי אופנוע שטח. היא גלגלה את עיניה: "כל זה בשביל ללמד אותי נהיגה?"
"בשביל להוביל אותך לליבה שלי", הוא אמר.
"אז המסלול הזה הוא מפה?"
"לא בדיוק. לא יכולתי להסתכן שמישהו אחר ייסע כאן במקומך".
היא כמעט התנגשה בגבר בריטי עם מצח מאוד גבוה, שחצה את המסלול בהליכה: "דן מאירסקי? חשבתי שתכננתם את זה ביחד".
היא הביטה בצג שלו: "תכננו, אבל אני כבר יודע איך הראש שלו עובד. 'צמטא' הציעו לו סכום משמעותי יותר, והם יכולים לנטרל אותי בכל רגע".
"גם עכשיו?"
"כן. הם כנראה כבר בדרך אליך".
"ידעתי", היא כמעט עצרה את הרכב בחריקה, ושמעה את אייל מפציר בה: "לא, לא, זה הדבר האחרון שאת רוצה לעשות. הם כבר יודעים שאת משתפת איתי פעולה".
"אמרת שאני לא אסתבך".
"והתכוונתי לזה".
היא הבחינה פתאום שאחת הדמויות המכשילות הולכת לכיוון מסלול אחר, שונה משלה. היא זיהתה את הדמות מסרטי "בחזרה לעתיד", שאייל תיעב, והחליטה לא לעקוב אחריה.
"יפה", אמר אייל. דמותו עברה פתאום קרוב אליה והשליכה משהו. היא התחמקה הצידה, במחשבה שזאת פצצה, אבל פתאום הבחינה שהיא נוצצת. היא ביצעה סיבוב פרסה, כדי לאסוף את האייטם, שהתגלה כהודעה.
"זה היה שווה את זה, מה שעשית לעומר?", שאלה, משליכה פצצה.
הוא נאנח. בצד המסך היא הבחינה באחים דין וסם יושבים על ספסל. כשסטתה לעברם הם קמו ממקומם, כאילו מיצו את ההפסקה, ונכנסו לקיר שמאחוריהם. היא נסעה בעקבותיהם, מפלסת את דרכה בתוך מנהרה צרה, מפוצצת מטבעות זהב: "אתה לא יכול להעסיק אותי עם הבונוס לנצח".
"יש משהו שאת צריכה לדעת", אמר.
"לגבי עומר?"
"בעלי מוגבלויות פיזיות הוכחו כנוחים ביותר להטמעות".
היא הסירה את אצבעה מכפתור ההאצה, אבל המכונית המשיכה לדהור. היא יצאה מהמנהרה, קפצה והחלה לרחף בתוך חלל עצום ומואר. היא צפתה בחזרזירה מסירה את חגורת הבטיחות, יוצאת מהמכונית ונתלית בשתי אלומות אור כחולות כמו קורי עכביש, מחכה.
"על מה אתה מדבר?"
"השימוש השכיח ביותר להטמעות הוא עבור גופים שנשללה התודעה שלהם, אבל בזמן האחרון החלו לנסות להטמיע גם בגופים בעלי גוף לקוי, ספציפית גופים שמבוטחים תחת 'צמטא'".
"אבל אתה לא היית בתוך עומר".
"תבואי אליי. אני אסביר".
היא התנשפה והחלה לטפס בין הקורים, כשחץ בצבע סגלגל מבזיק מעת לעת בתוך הרשת ומראה לה את הדרך. הוא הופיע ונעלם מהר מאוד, והיא לא הייתה כזאת ערנית. היא גם ידעה שהמשטרה בדרך לביתה, שעומר בסכנה. היא ידעה שאייל הבטיח לדן משהו שאין בכוונתו לקיים, ולא מן הנמנע שעשה אותו דבר גם לה.
"אני אעשה לך סדר בינתיים", אייל אמר: " 'צמטא' התחילו עם אסירים שנידונו למאסר עולם, בדרך כלל מחבלים. אחר כך היו בעלי המוגבלויות, שחתמו על טופס הסכמה. בהמשך ויתרו על הטופס. כל אפוטרופוס היה יכול לחתום לך שאתה לא כשיר מספיק לנהל את גופך וצריך להטמיע בך מישהו אחר, כולל הרופאים ש'צמטא' מממנת במסגרת הכיסוי הרפואי.
"מה שאנשים לא יודעים הוא שהתודעה המקורית לא באמת נמחקת כשאני מוטמע פנימה. היא עוברת מהמושב הקדמי ברכב למושב האחורי. משאירים את הזיכרונות, אבל מנטרים את הרצון החופשי. כשיש לך פושע מסוכן, זה עוד איך שהוא בסדר. אבל כשזה בן אדם שנולד אוטיסט, את מרגישה פחות כמו מבוגר אחראי ויותר כמו סוהר".
"את דן מאירסקי שחררת. פשוט תשחרר את מי שאתה לא רוצה להיות הבייביסיטר שלו, ואל תנסה להטמיע על עומר".
"לעומר דווקא עשיתי טוב., הם אוהבים לשמור בעלי מוגבלויות במשרד כדי לעקוב אחר ההידרדרות בתפקוד שלהם. לגבי השחרור, גיליתי רק עכשיו שאני יכול לעשות את זה. 'צמטא' הוציאו לאחרונה עדכון שמאפשר לעשות לי אוֹבֵרייד, ואחת ההטמעות שלי גילתה שהוא עובד גם בכיוון ההפוך. כלומר, שאני יכול לוותר על המושב הקדמי. לצערי זה לא עובד כשהאוברייד כפוי ממקור חיצוני…"
היא שתקה, וגם הוא, למשך רגע ארוך.
"…הנקודה היא שאני לא רוצה להיטמע יותר", אמר לבסוף: "אני לא רוצה לשעבד כל כך הרבה מוחות כדי שכולם ייראו ויתנהגו בדיוק אותו דבר. זאת לא המטרה שלשמה הקפאתי את עצמי".
היא סיימה לטפס והגיעה למישור מוצק שירד כמו מעלית, לאזור שהיה נסתר מתחת לקורים. היא נעמדה עליו והביטה קדימה, שם ראתה חלל מעונן עצום ובו שני כוכבים.
"אני לא רוצה להיטמע יותר" (Photo by Pixabay on Pexels.com)
"ולמה נראה לך שמישהו יקשיב לך?", שאלה.
"כי למדתי הרבה. אני מאכלס כיום כמעט את כל השרתים של 'צמטא', והם אפילו לא יודעים את זה. אני יכול לפתור המון בעיות. אני מכיר היבטים במוח האנושי שהמדע עוד לא יודע שקיימים. אני יכול לדווח על עוולות בכל מקום של-'צמטא' יש בו דריסת רגל, כולל דיקטטורות…"
"אתה לא בראיון עבודה, אייל. מה אתה רוצה?"
הכוכבים חדלו לנצנץ לרגע: "כל המלכודות האלה, שראית בדרך? לא כולן נועדו לך. לפני שקראתי לך, נעשו הרבה מאוד ניסיונות לחדור לליבת התודעה שלי. התאגיד גנז את הצוואה שלי, עשה עם התודעה הזאת מה שהוא רוצה, כלומר הרוויח עליה המון כסף. אבל הם ידעו שהצוואה המקורית, שתיאלץ אותם להגדיר מחדש מה הם עושים עם ההטמעות שלי, אם בכלל, עדיין נמצאת כאן, מוטמנת בליבה".
"כלומר הצוואה שלך… היא כללי שימוש?"
"כן, עם סמכות אכיפה מסוימת. היא מקנה לי שליטה דו-צדדית בכל הטמעה, ומאפשרת לי לוותר במקרה שנעשה שימוש לא הוגן".
"ואם אתה תהיה זה שייצא משליטה?"
הכוכבים התכווצו: "את רואה יותר מדי מדע בדיוני".
"אני באמת צריכה לשאול אותך מי ישמור על השומרים?"
הוא חייך. מהצד זה נראה כאילו הוא הולך לבלוע אותה: "כללי השימוש חלים גם עליי".
"ומתג כיבוי? יש?"
"לך יהיה". כאילו הבחין במבטה, הוא המשיך: "אין טעם לבחון אותך יותר. את מכירה אותי הכי טוב, יודעת לזהות אותי בכל מקום. את תדעי מתי אני לא מתנהג כמו עצמי. אני גם יודע שאת היית מעדיפה ללחוץ על המתג כבר עכשיו ולגמור עם זה".
היא לא השיבה.
"זה בסדר. אני… יודע שלא הייתי הכי הוגן כלפייך גם כשהייתי בחיים. השתמשתי בך בשביל יחסי ציבור, לקחתי רעיונות שלך ולא נתתי לך קרדיט, עקבתי אחרייך, הטרדתי, איימתי. אם הייתי חי, אולי היית מוצאת דרך להכניס אותי לכלא. אבל אני מבקש ממך את הדבר ההפוך – אני רוצה שתוציאי אותי לחופשי".
היא נאבקה להוציא מעצמה את השאלה: "ואז תשחרר גם אותי?"
"לא תישאר גרסה שלי שתטריד אותך, אז כן. בשביל זה הגעת לכאן, אני צודק?"
היא הנהנה, אבל התנועה הייתה קטנה מכדי שיבחין בה: "זאת הסיבה שניסיתי להשיג צו, לפני עשור. אתה יודע מה עשית לי, אייל? ההטמעות שלך הגיעו לילדים שאני מלמדת וסיפרו להן שאני בגדתי בך".
היה זה תורו של אייל לשתוק.
היא המשיכה: "הם אפילו לא ידעו שהייתי נשואה לך. שיניתי את שם המשפחה אחרי הגירושים. הם לא ידעו מי אתה עד שהם חיפשו באינטרנט. הם סיפרו להורים וההורים כבר ידעו מי אתה וקנו את המילה שלך. כמעט פיטרו אותי. אני חושבת שניצלתי רק כי בגידה באדם מת היא לא באמת עילה לפיטורים. הסתפקו בלהזכיר לי שאני עובדת קבלן על חוזה זמני".
שוב השתררה שתיקה. תחושות ישנות של פחד ובושה עלו בשלומית, אך יותר מכל היא עדיין חשה כעס: "ילדים, למען השם".
"שלומית?"
היא הרימה את מבטה. חגורת הכוכבים כבר לא הייתה שם, רק דבר נוצץ אחד שהתקרב אליה במהירות. היא קפצה כדי לאחוז בו, וכשתפסה שמעה את המלים: "זאת הבקשה האחרונה, מבטיח".
(Trophy Unlocked (Photo by Nataliya Vaitkevich on Pexels.com
המעלית נעצרה בקול בלימה. הדמות שלה התנועעה קצת ועל המסך השתלט כיתוב שהודיע לה שמזל טוב, היא זכתה בגביע. היא לחצה כדי לעשות Unlock לגביע והמתינה. הפרס שקיבלה היה מוגבל בזמן, ועם זאת היא בהתה בו הרבה יותר זמן מכפי שנדרש לה בפועל על מנת לקרוא את הכתוב. היא הבינה שהיא קוראת פקודת כיבוי – הפקודה שתשים סוף לחיי הנצח של אייל. הפקודה הייתה מורכבת משתי מלים.
המילים נעלמו.
השלט שבידה החל לרעוד בעוצמה. לאחר מכן הרגישה שהיא מוטחת לאחור, כאילו נסעה ברוורס מהיר את כל המסלול חזרה לתפריט הראשי. באמצע המסע היא שמעה נקישה, שכנראה היתה דפיקה בדלת, אבל לא הגיבה לה. לאחר מכן הקונסולה כיבתה את עצמה והיא שמעה עוד נקישה, חדה וברורה יותר, אבל לא הייתה מסוגלת להרים את עצמה.
היא שמעה קול פיצוח חד, ולאחריו הדלת נפתחה לרווחה. אלומות פנסים פלשו לסלון וסנוורו אותה, והיא הביטה לתוך עיניה של רוח רפאים. היא לא ידעה מי עומד מאחוריה. זה היה גבר, רחב כתפיים וחסון, עם חולצת כפתורים כחולה, שכנראה היה פעם אייל. היא לא ידעה להסביר מדוע בעלה היה שם פעם, או מדוע הוא כבר לא, רק שבהיעדר תודעה שתשלוט בו האדם הזה נראה ריק. הוא היה נעדר רגש, תבונה או אפילו סימני עייפות.
הוא היה מכונה.
היא חשבה מיד על המילה הזאת: "אוברייד". השליטה של אייל נעקפה על מנת שמישהו אחר יעלה על ההגה, או יותר נכון לומר "משהו", בוט. מבועתת מהמחשבה שהותקפה על ידי צבא של גופות מהלכות, היא התכווצה על הספה. היא לא הייתה מסוגלת לקום. משום מה, נראה היה לה שכל תנועה פתאומית תגרום להם לירות בה.
כמה מהם היו? היא ספרה עשרה. בפועל אולי היו יותר, אורבים מחוץ לבית למקרה שתנסה לברוח. הם הקיפו אותה במעין מחול שדים, צועקים להרים ידיים. מתוך כל ההמולה היא שמעה גם את עומר זועק מה קורה, וזה רק הגביר את כעסה. אפילו אייל כבר היה ניגש לעזור לבן אדם שלא מסוגל להרים את עצמו מהמיטה, אבל לתועבות האלו היה אכפת רק מהמשימה שלנגד עיניהם.
בחשש רב, היא הרימה את עצמה, ידיה מונפות באוויר. היא התקדמה לעבר המאבטחים לאט, וכשביקשו ממנה לרדת על הברכיים אמרה: "אני צריכה להשאיר פתק לבעלי".
"תוכלי להתקשר אליו מהתחנה", השיב אחד מהם.
"אז אני רוצה למסור הודעה בכתב", התעקשה.
"תוכלי לעשות זאת בתחנה", השיב אחר, והיא הבינה שאין ברירה.
בהיעדר תודעה, הוא נראה כמו מכונה (Photo by cottonbro on Pexels.com)
היא קמה בקפיצה, או לפחות מהר ככל שיכלה, דהרה לעבר המטבח והתחמקה משתי יריות. השלישית פגעה בה. היא טרקה את דלת המטבח, הרגישה כאב חד בידה וכמעט נפלה, עד שידיה נאחזו בדלפק. בזמן שנדרש להם להיאבק בדלת היא שלפה פתקית, ורשמה מהר ככל שיכלה. הדלת נפתחה בבעיטה והיא החזיקה את הפתק מול פניה.
היא ראתה על פניהם שקראו את מה שנכתב, וידעו את המשמעות שלו. היא המתינה עד שכולם נכנסו לחדר, קראו, ואז אמרה בביטחון: "תגידו ל'צמטא' שהקניין הרוחני שלהם בסכנה. אם הם לא מעוניינים בכישלון פרויקט ההטמעות, שייצרו איתי קשר".
זה שעמד הכי קרוב אליה הנמיך את נשקו, ועד מהרה היתר עשו כמוהו. אף אחד מהם לא נראה בטוח, והיא תיארה לעצמה כיצד התכנה שלהם נאבקת מול עצמה: מה אם גברת פוריאת היא היחידה שיודעת את הקוד? מה אם ירייה אחת תספיק כדי להשתיק אותה? מי העביר לה את הקוד הזה? למה?
אבל אם 'צמטא' ידעו מה טוב להם, הם לא נתנו לתוצרים שלהם להחליט בשם עצמם. לא שלגברים אנושיים בעמדות כוח היו את כל התשובות, ועדיין.
הם השאירו אחד מהם לשמור עליה. היא התעלמה מנוכחותו, וחבשה את מה שהתגלה כשריטה. אחרי שניקתה את הדם, חשה הקלה מהמחשבה שתוכל למצוא את עצמה בכל זאת נוהגת בעתיד. היא מיהרה לחדר של עומר. היצור שנשאר מאחור לא ניסה לעצור אותה. לפני שפתחה את הדלת, הביטה לאחור וראתה אותו מרים את הפתק, בוהה בו וקורא את אותן שתי מילים שוב ושוב: "סליחה. להתראות".
גם אותי המשבר הכלכלי תפס לא מוכן. לא מזמן מלאו לי שלושים. עוד לא הייתה לי דירה משלי. הייתי מועסק, ועוד במשרד גדול, עם משכורת לא רעה בכלל, אבל כשהמשרד נסגר, קרו לי שני דברים. הראשון הוא שפוטרתי. השני הוא שנאלצתי לעזוב את הדירה בגבעתיים.
חזרתי לגור אצל ההורים. הייתי שבוז לגמרי. אמרתי לעצמי שיש הרבה במצב שלי, אבל לא ראיתי אותם בשום מקום. ברשתות החברתיות כולם המשיכו להתלונן על הדתה ועל מזג האוויר. בדיעבד הבנתי שאני הייתי אחד הראשונים שהושפעו, ושהשינוי חלחל לאט.
ראיתי המון סדרות. התחלתי לעשות מטלות בית. בין לבין, התחלתי לחפש דירה חדשה, כי לא ראיתי את עצמי ממשיך לגור בבית. אני לא זוכר באיזה שלב זה קרה ואיך היא קיבלה את המספר שלי, אבל אני זוכר את הצלצול ממספר חסוי ואת ההיסוס שלה כששאלה אותי: "אתה עובר דירה בקרוב?"
כמה אופטימיות, חשבתי.
"כנראה. אני עוד לא יודע", אמרתי, מנסה לא לשבור את רוחה.
"יכולה לעניין אותך הצעה משתלמת לטריפל של כבלים, אינטרנט וטלפון?"
לא, חשבתי, ממש לא. באיזו מאה את חיה? מי משתמש בטלפון קווי? אבל היא הייתה חמודה. הקול שלה היו גבוה, אבל לא גבוה מדי, וצרוב בסיומות. היא הקרינה רוגע וסבלנות שלא הייתי מצפה להם אצל אשת מכירות, אפילו שאחרי מכסת הלידים היומית הייתה אמורה להרשות לעצמה לשריין שבוע רצוף בעיר איטלקית עם חמאה לא מיובאת וספר טוב.
"אני לא יודע. לא מצאתי דירה עדיין".
"אתה מחפש, כאילו?"
"כמו כולם".
"סבבה. מה אתה אומר שאחזור אליך עוד חודש ככה, נראה אם זה רלבנטי?"
"בכיף. איך אמרת שקוראים לך?"
"עמליה. אני אהיה איתך בקשר".
קול מנחם ללא פנים (Image by Gundula Vogel from Pixabay)
רציתי לומר שיש לה שם יפה, שם של פעם, והפעם להתכוון לזה, אבל היא כבר ניתקה. אולי טוב שכך, אמרתי לעצמי. אולי היא עובדת בסוג המקומות האלה שמחזיקים את עצמם דרך זה שהם מודדים למוקדנים את הזמן על הקו, ואולי אפילו מקליטים את השיחות. אני יכול להבין את זה, ומצד שני, לא היה לי מושג אם אצליח למצוא דירה תוך חודש. לא היה לי מושג אפילו אם אמצא עבודה, בהתחשב בכך שכל מודעות הדרושים במקצוע שלי פורסמו מחדש כך שיתאימו לאדם חסר ניסיון עם "הרבה רעב", שם קוד לשכר נמוך מאוד. בלי עבודה, לא יכולתי להרשות לעצמי דירה. ובלי דירה, לא הייתה לעמליה סיבה לדבר אתי מעבר למשפט אחד.
כן יכולתי לדבר עם אנשים אחרים במצב שלי, ומתברר שהיו לא מעט כאלה. הייתה לנו קבוצה בפייסבוק שנקראה "המובטלים החדשים". לא כי לא היו יותר מובטלים מהסוג הישן, אלא כי רוב האנשים בקבוצה הזאת לא היו מובטלים מעולם. כשהגיעה תקופת האבטלה, ואז נמשכה, הם לא ידעו מה לעשות עם עצמם. לא במפתיע, הם היו אנשים מוכשרים, או כך לפחות השתמע מפרופיל הפייסבוק שלהם, שהכיל שמות מפוצצים של תארים ושל חברות הייטק.
לא חשבתי שאמצא עבודה לפניהם. כשהטלפון הראה צלצול ממספר חסוי, לא בדיוק חשבתי שמדובר בהצעת עבודה. הייתי מופתע אם היו מתקשרים אליי ממילואים.
"הי, נוי".
"הי, מי זאת?"
"עמליה. דיברנו לפני חודש בערך. מצאת דירה?"
"נראה לך? את קוראת חדשות?"
"אני רק שואלת".
"סליחה, לא התכוונתי. תודה שהתקשרת".
"זאת העבודה שלי".
"תגידי, איך מגיעים להיות מוקדן?"
"עושים קורס מהבית, נבחנים ואז מתקינים איזו תוכנה על הטלפון. למה, אתה רוצה להגיש קורות חיים?"
"את עובדת מהבית?"
"לא שומעים רעשי רקע של משאיות זבל?"
"אממם, לא".
"נו, כבר לא כזה מוקדם. אבל אם אתה מעוניין, יש מבצע חבר מביא חבר".
"אז אני חבר".
"תהיה גם חבר של המעסיק שלי אם תעבור דירה".
"סורי, אני עוד לא שם, אבל תודה שהתקשרת. תחזרי אליי עוד חודש ככה?"
"אין בעיה".
היה משהו מעורר קנאה בסבלנות של עמליה. היא חיכתה לי חודש אחר חודש, בידיעה שאני עדיין עשוי לחתום אצלה, ושאף נציג אחר לא יגנוב אותי בינתיים. היא בנתה על כך שעדיין תמשיך להיות מוקדנית, שהעבודה לא תשחק אותה ושהמוקד לא יפשוט בינתיים את הרגל. היא הייתה ההפך המוחלט ממדד תל אביב בבורסה, שהמשיך להתרסק חדשות לבקרים.
הבנתי שגם אני בודד, והייתי כזה הרבה לפני שהפכתי לעצמאי. הייתי בודד כי הייתי מוקף באנשים שלא היה לי נושא שיחה משותף איתם, שזייפתי אינטימיות איתם דרך לוחות מודעות אלקטרוניים.
ובזמן שעמליה המתינה לי, החיים נמשכו. הבוס שלי רצה להיפגש. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להמשיך להעסיק אותי, אבל היה צריך מישהו שיעשה לו כמה עבודות של סגירת חוזים. בחיים לא רציתי להיות עצמאי, אבל את הכסף הייתי צריך. החלטתי סופית לעזוב את אזור המרכז. הכסף שהרווחתי הספיק ליחידת דיור יפה בעמק יזרעאל, ביישוב שעד לפני חודש לא ידעתי את שמו.
לא ידעתי אם לחוש הקלה מכך שהשוק עדיין זקוק לעובדים, כי עכשיו היה קשה פי שתיים לעבוד. היינו צריכים להשקיע מחשבה בלתמחר את עצמנו ולהפקיד את המעט שהרווחנו בקרן פנסיה, שאולי גם תקרוס בעוד עשור או שניים. כשעמליה שוב התקשרה, לא ידעתי מה לענות לה.
"עברתי דירה, אבל אני לא יודע אם אני צריך טריפל", אמרתי.
"רוצה לפחות לשמוע את ההצעה?", היא שאלה.
"בטח, אבל אני אהיה כן איתך. אין לי מושג אם בסוף החודש יהיה לי מספיק לשלם שכר דירה".
"אתה לא מקבל תלוש?"
"אני עצמאי".
"גם אני".
"וואלה?"
"בטח. תעשה מה שאני עושה. תכניס כסף מכמה מקומות. ככה אם אחד מהם מבריז לך, לא תישאר בלי כלום".
"למעסיק לא אכפת שאת אומרת לי את זה?"
"לא אם אני מכניסה כסף".
"ואת מכניסה?"
"אני שומעת אותך אומר שאתה רוצה טריפל?"
"יודעת מה? כן, אבל בתנאי אחד".
"אני מקשיבה".
"תקפצי לכאן עם הטכנאי. אני מרגיש שמערכת היחסים שלנו מצדיקה היכרות פנים אל פנים".
היא היססה. לרגע חששתי שהפחדתי אותה, ואז היא צחקקה: "אתה יודע, לא חשבתי שנגיע לזה. אתה שמור לי על הטפסים הישנים".
"זה אומר משהו?"
"אה, כן. היום הכול בענן".
"אז אני מקבל יחס מיוחד?"
היא השתתקה שוב, ואז חזרה לסיומת הצרובה, היציבה: "אנחנו ניפגש, אבל אתה משלם לי על הנסיעה, ואני לא נשארת אחרי שהטכנאי הולך".
"סגור".
האם עשיתי בחוכמה שהצטרפתי לשירות שלא הייתי צריך ולא יכולתי להרשות לעצמי? כנראה שלא, אבל זה נתן לי הזדמנות לפגוש את עמליה. היא הגיעה עשרים דקות לפני הטכנאי. בחורה נמוכה, עם שמלה גדולה, לחיים רחבות וחיוך קטן ואסרטיבי, שלא הסכימה להיכנס לפני שהטכנאי הגיע.
גם היא גרה ביישוב שלא הכרתי, וגם לה היה נוף להרים. היא הסבירה לי שהייתה עצמאית הרבה לפני המשבר, בין השאר משום שהיא אימא לשניים. כששאלתי מתי הספיקה ללדת אותם, התברר שהיא דתייה לשעבר, גרושה. כשהילדים נמצאים איתה, היא האדם הכי מאושר בעולם. אבל כשהם לא, היא הכי בודדה שיש.
לא חשבתי על כך עד לאותה נקודה. רק כששוחחתי עם עמליה, הבנתי שגם אני בודד, והייתי כזה הרבה לפני שהפכתי לעצמאי. הייתי בודד כי הייתי מוקף באנשים שלא היה לי נושא שיחה משותף איתם, שזייפתי אינטימיות איתם דרך לוחות מודעות אלקטרוניים, שלא עניינתי אותם מעבר לתועלת הכלכלית שבי. הייתי גם בודד כי לא הכרתי את עצמי מעבר לעבודה המשעממת שהמשכתי לעשות, למרות שכעת היה לי חופש מוחלט.
חופש שהוא בודד למדי (Image by Sveta Fedarava on Unsplash)
"אם הילדים היו אצלך השבוע, היית מגיעה?", שאלתי את עמליה.
"לא".
בגלל התשובה שלה, הרגשתי שטיפה כפיתי על עמליה את הנוכחות שלי. התכוונתי להניח לה כשהטכנאי סיים את מעשיו והתחיל להתקפל, אבל לאחר שכבר עלתה על טרמפ, מצאתי פתק שהשאירה. היה כתוב עליו מספר הטלפון שלה.
התחלנו לצאת. הכול היה נפלא, חוץ מהפקקים. מצאתי את עצמי מתנדב לשמור על הילדים של עמליה, רק כדי שיהיה לי תירוץ לישון אצלה על הספה ולא לחזור כל הדרך הביתה בשעות השיא. כשנשארתי, הייתי עובד אצלה. העבודה הייתה חוויה אחרת לגמרי. סוף סוף היה מישהו להתלונן מולו, לצחוק אתו, להחליף עצות על איך להתמודד עם אנשים, מישהו שהרגיש לך כמו בן אדם ולא בורג חנוט בג'ינס שננעץ שם במקרה. לא חלף הרבה זמן, ומצאתי את עצמי עובד גם לצד החברים של עמליה. הם הביאו איתם אוכל, ניהלו תורנויות בהשגחה על הילדים וידעו גם לתת אחד לשני שקט כשצריך.
ואז היא טענה שאני נמצא שם קצת יותר מדי. לא נפרדנו, היא פשוט ביקשה קצת ספייס. לא האשמתי אותה, גם ככה כשהילדים היו בסביבה לא הייתה לנו יותר מדי פרטיות, אבל יש גם דבר כזה "יותר מדי פרטיות" והרגשתי בו כשחזרתי הביתה. השקט שהשתרר הרגיש כמו הדממה שלאחר המוות.
באזור שבו אני גרתי, לא היו שותפים מזדמנים לעבודה. היו מודעות לחללי עבודה משותפים, אבל כבר הייתי בסרט הזה. בסוף אתה יושב לעבוד בתא כלא מזכוכית, מתפדח לדבר עם אנשים בהפסקת צהרים. לא רציתי לשבת ליד זרים רנדומליים. רציתי למצוא מישהי, מישהו, כמו עמליה.
וכאן אנחנו מגיעים לסיפור על איך הקמתי את "ספארק". האירוניה היא שלא הכרתי את האנשים שהיו שותפים לדרך. שכרתי מתכנת פה, מעצב שם, מנהל שהקדיש יממה לתכנון המוצר. תוך חודש היה לי משהו ראשוני באוויר. לא שכרתי מישהו שמבין ביחסי ציבור או בשיווק כדי לפרסם אותו. הכרתי את הבעיה שהוא נועד לפתור יותר מדי מקרוב.
כתבתי בשורת הנושא של חנויות האפליקציות שמדובר ב-"שירות היכרויות לעצמאים שעובדים מרחוק" ובהנעה לפעולה, כתבתי: "מצאו אנשים שנוח לכם לעבוד בקרבתם". הטכנולוגיה הייתה פשוטה להדהים. בסך הכול היית מתחבר דרך פייסבוק, עונה על שאלון העדפות אישיות ועושה סוואיפ ימינה ושמאלה על שותפים פוטנציאלים במרחק גאוגרפי סביר. השוני היחיד מאפליקציית היכרויות מסורתית הוא שאפשר היה לפתוח קבוצות לעבודה ולצרף ולהוריד מהן אנשים.
בלי יותר מדי קידום, חוץ מפוסט בשיתוף עם מנהלת קבוצת "המובטלים החדשים", הגענו למאה אלף הורדות. אחר כך, התקשורת עשתה עליי כותרות בתור "נוי ארדמן, מוביל מהפכת ההתארגנות מחדש בעולם העבודה". משפיענים תרמו את הבתים שלהם למשתמשים שמצאו שותפים לעבודה דרך האפליקציה. היו כבר דיבורים על היכרויות למטרת חתונה.
לא באמת הייתי זקוק לחבילת הטריפל של עמליה כדי להתעדכן בכל זה. למען האמת, לא נותר לי זמן לצפות בטלביזיה. מסת המשתמשים שנכנסה חייבה אותי לעשות שדרוגים בלתי פוסקים בשרת ובטכנולוגיה. נהיה קשה יותר ויותר לעשות חיבורים מורכבים בין אנשים, במיוחד אם התגוררו באזורים נידחים.
היא ידעה מה זה לשלם על תקשורת עם אנשים, להבדיל מלשלם על המוצר עצמו. היא ידעה שאין טעם לשים מחיר על חוויה אנושית, אלא אם כן יש כלי שמאפשר לחוות אותה באופן מועצם יותר, אותנטי יותר, שאי אפשר לתכנן באמצעות מהלכים שיווקיים.
כשהחיבורים עבדו, האפליקציה הייתה מעין קרש הצלה. ידעתי זאת לפי המשובים, אבל אלה רק החמירו את הבעיה. העסק צמח מהר מדי. התחלתי לאבד כסף, בכמויות. לא היה לי זמן לגייס הון ממשקיעים או במימון המון. לא יכולתי לקחת הלוואה, לא עם המשאבים המוגבלים שנותרו לי. אפילו הזכאות שלי לדמי אבטלה עמדה להיגמר.
לפני המשבר, לא ידעתי שניתן לעבוד גם בהתנדבות. אני לא מדבר על עבודת חינם, אלא על עבודה שנעשית למען ארגון שמנוהל בצורה כושלת, רק כדי שיוכל לעמוד באתגר השאפתני שהציב לעצמו. עמליה הייתה הראשונה שבחרה לעשות זאת בשבילי. היא התקשרה אליי רגע לאחר שקיבלתי הודעה מאפליקציית תשלומים על העברת עשרות אלפי שקלים לחשבון.
"על לא דבר", אמרה.
"איך עשית את זה?".
"התקשרתי ללקוחות שלך", היא הסבירה: "ביקשתי תרומה. הם הבינו".
"עשית לי טלמיטינג?"
"זאת העבודה שלי".
"תודה".
מה שעמליה לא ידעה הוא שכבר הרמתי ידיים. חזרתי לגור אצל ההורים והייתי צריך הרבה יותר כסף ממה שהיא התרימה עבורי. את מעט הכסף שהעבירה, ניצלתי כדי להיפגש עם יועץ עסקי. הוא אמר לי את האמת שלא רציתי לשמוע.
בלילה שלפני המעבר, לא ישנתי. המחשבות התרוצצו לכל עבר בין מה שידעתי שהגיוני ונכון לעשות לבין מה שהלב שלי אמר שהוא חובה, במיוחד אחרי המאמצים של עמליה. רק בבוקר, הבנתי שלא הייתה לי ברירה אחרת, אם לא רציתי לאבד את הכול. פתחתי את ממשק המשתמש ותמחרתי כל פונקציה בתוכנה, בהתאם למה שהיועץ המליץ לי.
כמות המשתמשים ירדה.
הרבה כסף התחיל להיכנס.
זה היה הרבה יותר ממה שהייתי צריך כדי לשכור לעצמי את אחת מדירות הרפאים שהתפנו באזור המרכז. יותר גם מכפי שהייתי צריך כדי להפסיק לשלוח קורות חיים, או לעבור עם עמליה לדירת ארבעה חדרים.
אבל עמליה הפסיקה לענות לי להודעות ולטלפונים. לא הייתי צריך לשמוע את הקול שלה כדי לדעת שהיא כועסת. היא העלתה פוסטים זועמים, כמו כל הפיד שלי בפייסבוק, ותייגה אותי. שמתי את הטלפון על מצב טיסה. רכשתי נפח אחסון בשרת טוב יותר, לצד שירותים של חברת מפתחי אלגוריתמיים שהייתה אמורה לעשות עבודה הרבה יותר טובה בחיבור בין משתמשים ולחסוך לי את השאלון המתיש. עם השקט הפסטורלי ששרר סביבי, תקתקתי את העניינים די מהר ונסעתי לעמליה.
היא לא הייתה בבית. היא חסמה אותי בטלפון שלה ובכל אמצעי תקשורת אפשרי. ידעתי מה עובר לה בראש. היא חשבה שאני נוכל, שניצלתי אותה כדי לגייס את הכסף שהייתי צריך בשביל לעשות מונטיזציה, כלומר כסף, מבדידות של אנשים.
התאמה ידנית שהיא בעצם אוטומטית (Image by Tumisu from Pixabay)
רציתי להסביר שעשיתי את מה שהייתי צריך בשביל לשרוד, אבל ידעתי שאני והיא רואים הישרדות באור אחר. היא לא הייתה בבית שלה או בבתים של חברים, או שהחברים שלה לא רצו לומר שהיא שם. ניסיתי להשיג את הטלפון הקווי שלה, אבל מתברר שלא היה לה כזה. כתבתי לה, על גבי נייר, שאני מצטער, אבל לא באמת מצטער. בשורה התחתונה, זה עבד. אם יש לה רעיון טוב יותר, או שהיא רואה את עצמה ממשיכה לפרנס שני ילדים מחיבור של שלוש משכורות בשעות משתנות, היא מוזמנת לעדכן אותי.
התשובה שלה הגיעה כעבור שבוע, במעטפה דקה. עמליה צולמה שם, ללא פנים וללא פלג גוף תחתון. היא חיבקה את הבטן שלה, הלבושה בבד דק, ונדרש לי רגע להבין שמדובר בכרס של היריון. בגב התמונה היא כתבה שאלה אחת בלבד: "היית שם תג מחיר על זה?"
אם הייתי יכול לענות לה, הייתי אומר שלעולם לא, שלחיים אין מחיר.
"אבל להיכרות שהובילה לחיים האלה יש?", היא הייתה שואלת.
"גם להיכרות שלנו היה מחיר".
"תינוק תמורת חבילת טריפל?"
"פלוס ריבית".
ואז, כלומר – אחרי שהרשיתי לעצמי לנחש את מין היילוד, עלה לי רעיון. עמליה לא הייתה מוכנה להסכים לחיות אתי, לא במתכונת שבה אני הכתבתי לה. אבל בתור נציגת טלימיטינג, היא ידעה מה זה לשלם על תקשורת עם אנשים, להבדיל מלשלם על המוצר עצמו. היא ידעה שאין טעם לשים מחיר על חוויה אנושית, אלא אם כן יש כלי שמאפשר לחוות אותה באופן מועצם יותר, אותנטי יותר, שאי אפשר לתכנן באמצעות מהלכים שיווקיים.
זה בדיוק מה שעשיתי כשהורדתי את תגי המחיר מהפונקציות באפליקציה. במקום זאת, הצבתי למשתמשים את האפשרות לתרום "משאבים" לשירות: מרחב, בעלי מקצוע שירצו לשמש מנטורים, שעות עבודה בתשלום למי שהיה לו חודש חלש. מספר המשתמשים שוב עלה. הרווחים הצטמצמו, אבל לא משמעותית. מתברר שאנשים היו מוכנים לתרום לשירות שעשה להם טוב, בדיוק כפי שעמליה האמינה.
במקביל, פתחתי אפליקציה נוספת, עם תכנות כמעט זהה ועיצוב בצבעי פסטל. הפעם, המטרה הייתה לשדך בין הורים בחופשת לידה והורים לעתיד כשהם מנווטים בסבך המשימות שלקראת הבאת ילד לעולם. נוספו שם אפשרויות להתחלק אקטיבית במטלות, למנות אחראי תורן שישגיח על הילדים ולחלוק טיפים על מדיניות של לקוחות כלפי הורים.
אני הייתי המשתמש הראשון שצורף לשם. זאת הייתה סוג של הצהרה, פמיניסטית ואישית. הייתי מוכן להתקרב לאור הזרקורים, להכריז שאני הופך לאבא ומרשה לעצמי לחלום שמי שיישא את הגנים שלי יגדל בעולם שוויוני. עולם, שבו דווקא עבודה יכולה להיות המפלט שבזכותו הורות נעשית פחות בודדה ואף מאפשרת להורים להגשים את עצמם, בלי קשר לאם הם גברים או נשים, ממעמד חברתי גבוה או נמוך.
עמליה הייתה המשתמשת השנייה שהצטרפה.
היה בינינו מאץ'.
לא היה לכך שום קשר למספר המשתמשים או לאלגוריתם. אני נשבע.
עדיין הייתי חסום אצלה כשנפגשנו. הרגשתי שהיא לא קונה את השינוי שעברתי, אבל היא כן אהבה את הרעיונות הנוספים שהצגתי. כשהצגתי את אותם רעיונות בפני משקיעים, ובהמשך בבורסה, היה לי קל בהרבה להראות עד כמה אני מאמין בחלומות שיש לי, גם אם המציאות היא כל כך בלתי צפויה שאי אפשר לסמוך עליה שלא תתנפץ לי בפנים כשיש לה הזדמנות.
ביחד אבל לחוד (Photo by Ksenia Chernaya from Pexels)
אני עדיין במאגר של האפליקציה-הבת, ועוד חמש אחרות. האלגוריתם טרם שידך לי שותף אחר מלבד עמליה. אנחנו גרים בבית שלה. שיפצנו אותו כך שיהיו בו חדרים נפרדים לילדים. הם קצת יותר גדולים עכשיו, אז כשהם מגיעים, הם משגיחים גם על הילד המשותף שלי ושל עמליה (וזה באמת בן), מה שמאפשר לשנינו לצאת להליכה בחוץ.
אחר כך, אנחנו חוזרים לחדר העבודה, שם אנחנו מתחברים לחברים שיושבים איתנו, פלוס כמה מאות בעלי מקצוע במרחק חיוג. חבילת "הטריפל" שלנו שודרגה כך שתעמוד בעומס המשתמשים שמופעל עליה בכל שעות היממה. אנחנו מסיימים מתי שמסיימים, ועושים את מה שאנחנו צריכים לעשות בלי לדחות לאחר כך, בלי "להעביר את הזמן" ובלי לתת תירוצים למישהו אחר.
העבודה היא חיינו, משום שאנחנו מקדישים אותה למשהו שאנחנו באמת מאמינים בו. היא לא בשבילנו, אותנו כבר מאוחר להציל. אבל בתקווה, היא תהיה בשביל הדורות הבאים. הם ממילא לא מכירים משהו אחר.
קריאת המצוקה הפתיעה גם אותה. היא תפסה אותה באמצע פטרול על החוף, בשעה חשוכה וריקה מאדם בראשון בערב. היא נאלצה לבקש טובה מאיש תחזוקה שבדק עבורה היכן נמצא האות על הרדאר, ולאחר מכן נשארה עם ההחלטה אם להזעיק צוות חילוץ
כשחקירה במשמר החופים נקטעת באופן בלתי צפוי, שוטרת לשעבר מחליטה לשים סוף לסיפור בעצמה – ופוגשת את גיבור הסיפור הבלתי גמור המפחיד מכולם
קריאת המצוקה הפתיעה גם אותה. היא תפסה אותה באמצע פטרול על החוף, בשעה חשוכה וריקה מאדם בראשון בערב. היא נאלצה לבקש טובה מאיש תחזוקה שבדק עבורה היכן נמצא האות על הרדאר, ולאחר מכן נשארה עם ההחלטה אם להזעיק צוות חילוץ. הסירה הייתה רחוקה מכדי שיקראו לה בכריזה, ולא הייתה מצוידת במערכות הקשר של חיל הים או מנהלת הנמל. תשעים אחוזים שזאת הייתה סירת דייגים, תשעה אחוזים סירת מבריחים, אחד אחוז פיראטים.
היא דווקא לא הייתה מתנגדת לפגוש בסוג האחרון. עבר כל כך הרבה זמן מאז שהיה לה מעניין.
בחוסר רצון, היא חייגה לאנשי הצוות שלה. כמה צפוי שהם לא ענו לה, אז מה אם הם בכוננות. היא נדנדה עד שגילתה שהחובל שלה נרדם והמציל שיכור. היא הזמינה אותם בכל מקרה. עד שהם הגיעו והתנצלו ("אתם בכל מקרה מקבלים על זה כסף", השיבה), הסירה במצוקה הייתה יכולה בקלות לטבוע על כל יושביה. לפחות ברגע שהחובל אישר והם יצאו לדרך, הם התקרבו לנקודת הציון במהירות. היא הביטה במצפן שלה בספקנות והדליקה את הזרקורים. הים לא היה סוער בכלל באותו לילה, ואפילו לא כזה חשוך, כשעדיין אפשר היה לראות במרחק את האורות מהמועדונים והמסעדות. למרות זאת, היא לא הבחינה בהתחלה ביאכטה הקטנה, שכמו עשתה כמיטב יכולתה להתחמק משדה ראייתה. זאת הייתה סירה עם מפרשים קצרים, מהסוג שלוקחים ללא יותר משיט של כמה שעות בבוקר, ועמד עליה גבר אחד.
המחשבה הראשונה שלה היא שהגבר הזה היה לבוש יפה מכדי לשוט כל כך רחוק מהחוף, ועוד בלי אף אחת שיוכל להרשים. הוא לבש חולצה מכופתרת בצבע זית וג'ינס צמוד ועל מפרק ידו ענד שעון, מהסוג שלא רוצים שיירטב או ייגנב. הוא היה גבוה, כהה, נאה מאוד, אולי בשנות השלושים המאוחרות לחייו. היא הייתה צריכה להביט בו יותר מקרוב.
הוא תפס את החבל שהשליכו לעברו וקשר אותו לדופן הסירה, כמו מלח מומחה. אחר כך נתמך בחבל, תפס בסולם וטיפס אל הסיפון שלה. הוא התגלגל לבסוף פנימה בקול תרועה וצהל: "ידעתי שאמצא אנשים טובים אם רק אלחץ על הכפתור הנכון".
פתאום הוא לא מבין כלום בימאות? חשבה, אבל לא אמרה דבר. תחת זאת היא התעלמה מקיומו של הניצול בעל המזג הטוב והאירה במאג לייט לתוך היאכטה השוקעת. זאת הייתה הלברג ראסי, כנראה לא מושכרת כי לא היה שום דבר על המפרשים שציין שם של מועדון שייט או מספר טלפון. מלמעלה היא נראתה בסדר, מה שאומר שהיא ניזוקה מבפנים. אולי כשל במנוע, או שזה נכבה מסיבה כלשהי.
אה, והיו כתמים אדומים קטנים בסמוך להגה.
היא כבר למדה לא לקחת את הסימנים הללו בפזיזות. מעצר מהיר מדי והיו מגלים שהסירה עלתה על סלעים וכתמי הדם היו בעצם שאריות של יין אדום, או סתם משהו דקורטיבי. אחר כך היו מגיעים עורכי דין ושימועים ועוד כל מיני דברים שלא נראו טוב בתיק האישי שלה. היא כיבתה את הפנס והלכה לבדוק מה שלומו של הגבר המסתורי, שכבר הספיק להתיידד עם בני הלוויה שלה. אריה החובל ובן החובש נשענו על ההגה בנינוחות, ידם חובקת זה את זה בהבעה גברית חברותית, והם צחקו בקולי קולות. היא התקרבה ושמעה את הניצול מספר להם איך גילה שהסירה שלו שובקת חיים, איך ניסה לרדת לחדר המנועים ופשוט "לא הבין" מה הולך שם, איך ניסה לשווא להבין איך הוא מפעיל את הקשר עם חיל הים או "מה שזה לא יהיה". הוא סיפר את כל זה כשהוא יושב שעון על דופן הסיפון וידו אוחזת בבקבוק מים, מבלי לשתות ממנו. היא הבחינה בזעזוע שחתך על ידו הימנית טרם טופל והמשיך להגיר דם, וקראה לבן: "תטפל בו! מה זה אמור להביע?"
"הי", אמר הבחור הפצוע.
"הוא אומר שזה לא כואב לו", השיב החובש שלה, מושך בכתפיים.
"ואם הוא חטף זיהום? ממתי אני צריכה להסביר לך דברים כאלה?"
בן נאנח ושלף, בחוסר רצון גלוי, את מזוודת העזרה הראשונה. שני השיבה את מבטה לגבר שעל הרצפה, ומבטה נתקל במבטו. הוא חייך. היא שאלה את עצמה כמה זמן בהה בה מבלי שהרגישה.
"את שוטרת?", שאל.
"לא". טכנית, זאת הייתה האמת.
"אז מה תפקידך בצוות?"
"מאבטחת", היא ענתה וצפתה בבן מקרוב כשהחל לחבוש את הפצע. לא משימה פשוטה, בהתחשב בכך שהניצול לא התיק את מבטו ממנה. הוא נראה מרותק לשרירים בזרועותיה, שהובלטו עוד יותר כשהניחה את ידיה על המותניים, בניסיון לא מוצלח להיראות מאיימת.
"יש לך שם?"
"שני".
"אני שרון".
היא השמיעה קול שנע בין "כן" להמהום והמשיכה לצפות בבן כשעטף את הפצע. היא שמה לב ששרון לא עיוות את פניו כשבן חיטא אותו, אף שזה היה אמור לשרוף חזק.
"את תמיד מדברת כל כך הרבה?", שאל שרון.
"ואתה מוכן להסביר לי מה עשית על יאכטה בשעה כזאת?"
"רק את העבודה שלי", הוא קרץ לה, והיא נרתעה קצת לאחור. את זה עוד לא יצא לה לראות.
"אתה… אתה נער תענוגות?", שאלה בהיסוס, לא בטוחה מה המילה שבה עליה להשתמש.
"מה? לא! אני סופר… לילדים. לא שמעת עליי? שרון קסטרו".
היא לא ידעה במה הוא עסק, אבל השם שלו היה מוכר לה. היא שמעה אותו מדי פעם כשעוד גרה בתל אביב, והשותפות היו מספרות לה על חתיכי הביצה שהיו נקרים בדרכן כשהיו יורדות לקפה ברוטשילד. היא לא זכרה בזכות מה הוא התפרסם במקור, כנראה לא היה מדובר בספרות ילדים. אולי היה דוגמן, בהחלט היו לו את הנתונים הנכונים. אולי שחקן. למי זה משנה, בעצם? הוא היה מבוגר בשביל תעשיית הבידור.
"אתה כותב על שחייה לצד מדוזות?", שאלה.
הוא צחקק, המחווה הלא מושכת הראשונה שעשה מאז שפגשה בו: "לא, אני כותב על הרפתקאות ימיות. של דגים, הכוונה. אפשר לומר שעשיתי כאן תחקיר לספר הבא שלי. אשמח לספר לך עוד כשהבחילה שלי תעבור".
אריה השמיע "אוווווווו" קטן ושרון ירה לעברו מבט, אבל בחיוך: "לא נענה לבחורה על השאלות?"
"יותר עדיף שננוח", לגלג בן.
שרון הביט סביבו והבעה מופתעת התפשטה על פניו, כאילו הבין לפתע היכן הוא נמצא: "אתה יודע מה? אתה צודק. מצטער… שני, אני כנראה עדיין מעכל מה שקרה פה הערב. אולי עדיף שקודם כל אתאפס על עצמי".
"אחי, הכול בסדר", הרגיע בן: "הרבה מגיבים ככה, ולפעמים יותר גרוע".
"פגעתי בך?" פנה שרון ישירות לשני, והיא לא הגיבה.
בין אם הוא התכוון לניסיון ההתנצלות שלו או לא, שרון לא באמת התכוון לנוח. הוא ניסה לפנות אליה שוב כשהגיעו לחוף, שאל אותה אם הנמל נוהג להשתתף בהוצאות הביטוח למקרים כאלה ואם היא תוכל לשמש עדה בתביעה. היא ניסתה לומר לעצמה שבסך הכול שאל אותה שאלה, בהסתמך על הסמכות והוותק (הלא רב) שלה בתפקיד, אבל כשעמד להיכנס למונית שהזמינה לו שאל אותה שוב, באסרטיביות גדולה ממקודם: "סלחת לי?"
היא איחלה לו "לילה טוב" וסגרה את הדלת בפניו.
היא לא שחררה אותו הביתה לפני שלקחה ממנו עותק של רישיון החכירה, או לפחות מה שנשאר ממנו. היא ניצלה את מונית השירות הביתה כדי לעלעל במה שעל פניו, בדיו מהוה על גבי נייר רטוב, נראה כשר לחלוטין: סירת תענוגות שהוחכרה למשך שבועיים לגבר בעל אמצעים מרמת השרון, חוכר ותיק, למטרת "נופש". מועדון השיט היה אחד הפחות גדולים בסביבה, מהסוג שלא שואל שאלות, לא שחבר המועדון הספציפי הזה עורר כאלו. שיחה זריזה למוקדנית הלילה שלהם גילתה ששרון קסטרו כבר דיווח על התקרית, והמועדון הסכים להעיד לטובתו בתביעה ולספר איזה לקוח אדיב ואמין היה, שתמיד החזיר סירות בזמן ושילם את הסכום מראש. שרון קסטרו גם התחייב לחדש עמם את המנוי לעוד שנתיים, אבל היא הייתה מופתעת לו המצב היה שונה.
שני שאלה אם על הסירה ששרון קסטרו השאיל היו קישוטים או איורים כלשהם, בצבע אדום או אחר.
"לא, מה פתאום?", השיבה המוקדנית, לאחר בדיקה קצרה: "זאת סירה ישנה מאוד. לא צובעים דבר כזה כי הצבע עלול לדהות".
"ידוע לך על בני לוויה כלשהם שעלו אתו על הסירה?"
"לא ממעמד החכירה", התחמקה המוקדנית, ושני הבינה את המשמעות. אם היה עמו אדם נוסף, המועדון העדיף לא לדעת מכך, לא כל עוד אותו אדם לא חתום על מסמך ולא יסבך אותם מבחינה משפטית.
היא החליטה להתייצב למחרת בבוקר אצל הבוס הקודם שלה, שמעון. זאת לא הייתה החלטה פשוטה בהתחשב בכך שהוא פיטר אותה, אבל היא לא הייתה מסוגלת להירדם באותו לילה. היא ידעה מחיפוש זריז בגוגל ששרון קסטרו הוא כל מה שהוא אומר שהוא – רווק, עשיר, סופר של סדרה מצליחה לילדים – אבל הצללית של כתמי הדם על הסיפון עדיין רדפה אותה. היא הייתה חייבת לדעת אם היה לו עבר פלילי, או לכל הפחות אם דווח על נעדרים כלשהם בקרבת הנמל.
"את הסיפורים הראשונים שלי כתבתי על הים, ספציפית על דג זהב שמאוד הזכיר לי דג שגדל בבית של ההורים"
היא הסבירה את רגשותיה לשמעון, שלהקלתה הסכים לבדוק את העניין וחזר תוך כמה דקות: "נקי, כמו דף נייר".
"ונעדרים?"
"אין, לא באזור הזה לפחות. תראי, חשבת לרגע שאולי את סתם נלחצת?"
"מה זאת אומרת?"
"אל תעשי לי את הפרצוף הזה. שנינו יודעים שאת נוטה לקפוץ למסקנות. אני מעריך את הדאגה שבגללה הגעת לכאן, אבל חשבת שאולי את פשוט מחפשת סיבה לא לצאת עם הבחור הזה?"
היא רצתה להגיד לו שזה לא ממקומו לתת לה עצות בענייני דייטינג, אבל ריסנה את עצמה. היא זאת שבאה לבקש ממנו טובה, והיא לא תשנה את הרושם שיש לו עליה. היא גם לא יכולה לשנות כל כך מהר את העובדה שהיא בת שלושים, ועדיין רווקה, ויודעת מה אחרים חושבים על זה.
היא מלמלה משהו על מערכת יחסים שהיא נמצאת בה כרגע, יצאה מהמטה וקנתה לעצמה מקיאטו כדי להירגע. אחר כך הרימה שיחה לשרון בטלפון שמצאה על גבי רישיון החכירה. היא אמרה לו שהיא מקבלת את התנצלותו ושתשמח לשמש עדת תביעה במקרה שעדיין יצטרך. הוא הודה לה בחום ("אני מאוד מעריך מחוות של נשמות טובות"), אמר לה איזו "עבודת קודש" היא עושה בהגנה על החופים וציין שהיא עדיין לא מכירה את הסיפורים שהוא כותב: "אשמח לתת לך היכרות אישית. מה את עושה הערב?"
היא שאלה את עצמה אילו בנות בדיוק נופלות במשפט הזה, בהתחשב בכך שאפשר למצוא את הסיפורים מוסרטים ביוטיוב, אבל הסכימה. היא אפילו שריינה מקום לינה אצל אחת השותפות שלה לשעבר, כדי שתוכל להעמיד פנים שהיא גרה בעיר.
היא ציפתה ששרון קסטרו ירצה להיפגש באחד הברים שהיו מועדפים עליו לפי מדורי הרכילות, אבל הוא דווקא בחר במקום בילוי של נובורישים בצפון העיר, היכן שאף אחד לא היה מסתנן לשולחן כדי לקחת סלפי עם סלבריטאי זה או אחר. הוא החמיא לה על השמלה שבחרה, שאל אותה איך בחורה "כמוה" הגיעה לאבטחת חופים (היא סיפרה שעברה הכשרה משטרתית בצבא, מה שהיה נכון) והוא הסביר על ההסבה שעבר מהנחייה בטלוויזיה לכתיבה לילדים. כן, מתברר שהוא היה מנחה של איזה שעשועון לילדים ששודר הרבה אחרי שהיא כבר הגיעה לגיל ההתבגרות.
"לא הרבה יודעים את זה, אבל גדלתי כאן, בתל ברוך", הוא אמר והחווה בידו שמאלה, כאילו מדובר ברחוב הסמוך: "הים היה החבר הכי טוב שלי בכל פעם שהייתי זקוק לו. תמיד רוחש בשקט, את יודעת? כמו אוזניים שכרויות תמיד להכיל את כל הקולות שמציפים את היבשה. אז את הסיפורים הראשונים שלי כתבתי על הים, ספציפית על דג זהב שמאוד הזכיר לי דג שגדל בבית של ההורים, כשעוד היו נשואים…"
היא חדלה להקשיב לכמה דקות בגלל העייפות, כשהצליחה לשמוע אותו אומר: "ואז הרגשתי שחַסְפֵּר הדג מיצה את המסע שלו, אפילו שהוא היה רק באמצע".
"באמצע המסע לאן?"
"אז זהו, שעוד לא החלטתי. בפעם האחרונה שכתבתי עליו הוא עזר לידיד שלו שהתעוור משושנת ים להגיע חזרה הביתה, אי שם לשונית שצלופחים מטילים עליה חושך, אבל לא באמת ידעתי מאיפה להמשיך משם. שזאת בעיה, כי הדדליין שלי ממש מעבר לפינה. המו"ל כבר נוזף בי ובצדק, כי בפעמים הקודמות לא התעכבתי, וכי חספר זה מותג שהילדים כבר מזהים ואוהבים, אז למה לעבור למשהו חדש. אבל אני סופר, את יודעת, רוח היצירה נושאת אותי בכל פעם למקום אחר…"
"אז עלית על היאכטה בניסיון להשיג קצת השראה?"
הוא חייך בשביעות רצון, וסימן לה בידו להמתין כדי שיוכל להזמין עוד משקה: "זאת לא הפעם הראשונה שהפלגה לילית עוזרת לי לנווט במחשבות שלי. אני תמיד מרגיש שהסיפורים שטים בים כמו הנשמות בנהר של האדֵס, מתפללות שאמשה אותן משם, את יודעת? רק שלא תמיד זה עובד. לפעמים הנשמות של הסיפורים כחושות, נטולות בשר, ועדיף לתת להן לגווע מאשר להעניק את האשליה של חיים שהעורך ייטול בלי לחשוב פעמיים".
"זה… אכזרי", היא אמרה, מביטה בשעה מעבר לכתפו.
"הו, בהחלט", הוא השיב, לוקח לגימה גדולה: "ואני חש כאב גדול בכל פעם שאני נאלץ להימנע מלהושיט יד לנשמה שכזאת. איך היה אומר ארנסט המינגווי? מזל שהמציאו את הוויסקי. יש לי עוד משקאות אצלי בבית, אם תרצי".
"לא, תודה. אני גרה קרוב. בפעם אחרת".
היא נאלצה ללכת מרחק לא מבוטל כדי להגיע לדירה שהייתה אמורה לישון בה, רק כדי לקבל הודעה ששמעון רוצה לפגוש אותה שוב, למחרת בבוקר. היא תהתה אם עברה גבול מסוים. הרי היא לא שכבה עם החשוד שלה, לא האשימה אותו בדבר עדיין. היא אפילו לא לקחה ראיות בלי רשות. מצד שני, היא לא הייתה בטוחה אילו תובנות משמעותיות השיגה מהדייט הזה, חוץ מכמה מטאפורות נרקיסיסטיות על דגים ונהרות מתים.
בבוקר, שמעון היה נחרץ מאוד: "תרדי מזה".
"מה זה 'זה'?"
"החקירה שלך", נאנח שמעון ומחה את מצחו: "תראי, אין דרך קלה לומר את זה. בן צבי החליט שקו העלילה שלך לא עובד. את מושעית מהכתיבה שלו עד להודעה חדשה".
"בן צבי? הסופר? אבל למה?"
"כי הוא ניסה, זה למה. הוא ניסה להציב אותך בתוך שוטרת, אבל היית פזיזה מדי. הוא ניסה אותך בתור מאבטחת, אבל עכשיו את לא פזיזה מספיק. את אפילו לא מסוגלת להתאהב בחשודים שלך".
היא החווירה מיד ואז האדימה, כאילו חטפה סטירה. האמת המרה חבטה בה, כואבת יותר מכל הודעת פיטורים וכל אכזבה רומנטית: היא דמות בסיפור הלא נכון. היא חשבה שסוף סוף קיבלה אתגר אמתי, לפתור תעלומה, להוכיח את עצמה, כשכל אותה עת היא הייתה על תקן השוטרת הסקסית שאמורה הייתה להתאהב בחשוד השרמנטי שלה, לשבור את החוקים.
"אבל החשוד שלי….", מלמלה, עדיין המומה: "הוא לא תמים. אולי הוא פגעה במישהו, מישהי. אולי הוא התכוון לפגוע גם בי".
"זה לא משנה יותר. הוא המשיך לסיפור הבא".
"הוא כן יהפוך לדמות בסיפור ואני לא?"
"כן. יש דדליין. עצתי אלייך – אל תקחי את זה קשה. את אישה, שנכתבה על ידי גבר. מלכתחילה הסיכוי שלך להצטיין כדמות לא היה גדול. לעומת זאת, שרון – גבר, סופר, משבר כתיבה. את מבינה לאן זה הולך. אני יודע שכבר נמאס לך לשמוע אחרי הפעם הקודמת אבל תחזרי הביתה, תנוחי, היום אף סיפור לא נגנז באמת עד שהמחשב של בן צבי עובר פרמוט. סעי ליוון. אל תאבדי תקווה. תמיד יש את ההרפתקה הבאה".
היא לא איבדה, אבל לבה כאב תחת משקולת הכישלון וההשפלה. היא חזרה באוטובוס כשהיא נאבקת בדמעות וירדה בנמל, שלוש שעות לפני תחילת המשמרת שלה, כשהיא מסירה את נעליה ונותנת לבהונותיה להתנחם בגרגירי החול החמים. לא היה ברור לה בגין מה היא נענשת. מדוע בן צבי יצר אותה חכמה ועצמאית, אם התכוון כל אותו זמן שתשליך את עצמה לזרועותיו של זר כהה ומסתורי? מדוע נתן לה לראות כל כך הרבה דגלים אדומים, אם התכוון שתעקוף אותם?
זה כאב לה במיוחד לאור הידיעה שלו הייתה ניתנת לה הזדמנות נוספת, הייתה נוהגת בדיוק כפי שנהגה עד עכשיו – ואולי מזרזת את החקירה אפילו יותר. כן, מן הסתם היא נמשכה לשרון קסטרו, וחלמה מדי פעם לפגוש את גבר החלומות שאתו תתחתן, אבל המחשבה על לכידת רוצח סדרתי קסמה לה קצת יותר. היא הייתה זוכה לדעת שהצילה חיים וליהנות מהידיעה שלא נפלה במניפולציות שהיו אמורות לפתות אותה אל מותה, והו, איזה מוות פוטוגני בטח תוכנן עבורה – בעירום והכול.
היא הלכה לכיוון סירת ההצלה שבה הפליגה אתמול ומתוך עצבים, זרתה מעט חול לעבר ההגה. כעבור רגע נעצרה, לוודא שאינה מדמיינת. נעל אישה בלתי נראית נקוותה באוויר מבין פירורי החול הצונחים. שני ניגשה אליה ונגעה בה. הייתה זאת נעל עקב גבוהה, מידה שלושים ושש. היא הייתה אמתית, ובה בעת היא לא הייתה אמתית.
היא הייתה רעיון.
היא זכרה משהו ששרון אמר, לגבי נהר הנשמות של האדס שהסופר מנווט בו את דרכו עד לרעיונות הטובים באמת. הרעיון הזה היה מוביל אותה לנעל של בחורה שהייתה עם שרון קסטרו על הסיפון. היא לא ידעה מה היה קורה לו מצאה את הנעל הזאת בזמן אמת, וזה כנראה לא משנה עכשיו. נעל בלתי נראית לא תוכל לשמש כראיה, וגם לא סירה טרופה שאין אפשרות להוציא מקרקעית הים בלי צו. מנגד, כנראה שגופה של אישה נרקבת ברגעים אלה במצולות. היא צריכה למצוא דרך להמשיך את הסיפור הזה, לגרום לבן צבי להתעניין בו שוב.
היא מצאה את עצמה משחררת את הסירה מעגינה ויוצאת אתה לים הפתוח. היא כבר ידעה בשלב הזה איך להשיט אותה, ובעומק הזה לא צריכים להתעורר קשיים מיוחדים. תוך כדי הפלגה, הביטה בפני הים, מחפשת אחר סימנים שיעידו על רעיונות שהיו ונזנחו. אולי היא נתקלה בכאלה, קשה היה לדעת. היא חלפה בשלב מסוים על פני ערימת פסולת שכנראה הושלכה מסירה חולפת, גופות של מדוזות ובקבוקים עם פתקים בתוכם. את כל מה שלא עניין אותה היא שללה כהטעיה והתעלמה ממנו. לא היה לה זמן וכוח לתעות בקווי עלילה לא קשורים.
היא הגיעה לקצה גבולות הרישיון שלה והתכוונה להסתובב ולחזור למזח. הגלים נהיו גבוהים יותר והסירה היטלטלה אנה ואנה, מה שעורר בה בחילה. היא ניסתה להסתכל על נקודה יציבה בסירה עצמה כשהבחינה בצד ימין בנקודה בוהקת, שקרני אור השתקפו עליה. היא נצמדה לדופן כדי להביט מקרוב, והצלה על עיניה כדי לוודא שהן לא מטעות אותה. היה זה דג זהב, צף בתוך בועה.
**
המסע של דג הזהב חספר וחברו, הלוויתן קול, החל בקריאת מצוקה. הם הוזעקו למרכז השונית בעקבות הדגים המעופפים, שנתקעו בתוך רשת גדולה. הייתה זאת עבודה ארוכה וקפדנית. הם כרסמו ברשת, קרעו אותה בנקודות החלשות והדריכו את הדגים בדרך החוצה, מבלי שירמסו זה את זה. הדגים, שכבר היו להוטים לחוש שוב את הרוח מעל פני הים, רצו להשיב להם טובה, אך חספר וקול סרבו. הם שמחו להפגין חברות ושכנות טובה, וגם השתוקקו לחזור הביתה לפני שהחשיכה תקשה עליהם לנווט.
כשהדרמה נגמרה והתכוונו להתפזר דג דג לדרכו, קרה דבר נוסף. עצם גדול צנח במהירות לתוך המים והפתיע את קול, שנחבל בעיניו. קול, יצור פחדן שכמותו, שר מתוך ייאוש ונפנף בסנפירו כדי לוודא שהוא עדיין מסוגל לשחות. הוא וחספר התחמקו מהפגיעה ובזמן שקול יצא לשאוף אוויר, ירד דג הזהב לבדוק מה היה זה שהפר את שלוות הדגים. זאת הייתה קליפה, ראה כעת, מהסוג שבו משתמשים בני האנוש. היא שקעה במהירות וכנראה הייתה מלאה במים.
חספר חדר ללא קושי לתוך הקליפה וחיפש יצורים חיים שאולי התחבאו בה. הוא לא ראה סימן חיים כלשהו, אבל למים היה טעם מוזר שהרתיע אותו. הוא שחה החוצה ומצא את קול, שביקש שישחה סביבו כדי שיוכל להרגיש את הסביבה בה הוא נמצא. חספר נעתר והקיף את קול, כשהוא מבין בייאוש שהלוויתן לא מסוגל לשחות הביתה בכוחות עצמו. הוא לא אהב לשחות מרחקים גדולים, ומצד שני הוא לא היה יכול להשאיר את הלוויתן לפלס את דרכו הביתה באמצעות שירה וניחושים. הוא ניחם את קול, שפשף את פניו באצות מאלחשות והבטיח לו שילווה אותו הביתה, שם ידאגו בני משפחתו לשלומו.
בהתחלה נפרשה הדרך כפי שהכיר אותה מאז ומעולם. הם שחו בנקיק בין סלעים גבוהים, שטורפים על פי רוב שמרו ממנו מרחק. הקרבה לפני המים אפשרה לקרני אור של שעת צהרים להישבר על סנפיריהם ולחמם את דמו החם של קול. בתוך כך, חספר סיפר לקול סיפור ששמע פעם על דג שהתחמק מחכה באמצעות קשירתה לשלוש חכות אחרת והימור על מי מבין הדייגים ייפול ראשון למים. קול צחק. נראה היה שמצב רוחו משתפר, ואז הופיע הקיר.
לא הייתה זאת מפולת סלעים או סחף של חול, כי אם המשך טבעי של הנקיק – שמנע מהם להמשיך לשחות, ואילץ אותם לחזור על עקבותיהם. חספר ביקש מקול להמתין, סרק את הקיר לאורכו והתקשה להאמין למראה עיניו. הוא לא הבין איך דרכים בים יכולות להיחסם על ידי משהו שאינו דגים אחרים. בכל מקרה, לא הייתה להם ברירה אחרת אלא לחזור כלעומת שבאו ולחפש דרך אחרת, נסתרת ככל האפשר מעיני כרישי הפטיש שנהגו לפטרל במים החמימים. הוא החיש את סנפירו ושחה לעבר צלליתו הגבוהה של הלוויתן, שבמהרה הבחין כי מקיפות אותה שתי צלליות כהות. הוא הבחין בחרדה שלצלליות היו סנפירים גבוהים, וראה את חברו מסתובב ופונה מהן, חזרה אל פתח הנקיק.
חספר חדר ללא קושי לתוך הקליפה וחיפש יצורים חיים שאולי התחבאו בה. הוא לא ראה סימן חיים כלשהו, אבל למים היה טעם מוזר שהרתיע אותו
התקווה היחידה שלו לצאת מהנקיק הזה בחיים הייתה לשחות בצללים מאחורי קול ולקוות שהכרישים לא יבחינו בו. אולי זה מה שחברו רצה מלכתחילה לעשות למענו, להסיח אותם, אבל קול היה מהיר בהרבה מחספר, ותוך ניסיון להתחמק מהכרישים גמע את המרחק לכניסה לנקיק בשניות ספורות. חספר מצא את עצמו מקווה שהכרישים יעקבו אחריו, אבל זה לא מה שקרה. הם צפו בלוויתן המתרחק מפתח המנהרה ולאחר מכן הסתובבו להביט הישר בו. סנפירו הזהוב נצנץ בצללים, כמו אבן חן בקיר פחם. הוא ניסה להתחפר אל תוך אחד החורים בקירות הנקיק, ומצא אחד שהיה רחב מספיק כדי להכניס אליו את כל גופו. רק כעבור רגע שם לב שלא בכדי החור הזה משך אותו, כי הוא זהר מבפנים. התחפרה בו גם שושנת ים.
הוא התפלל שהשושנה ישנה ולא תבחין בו, וצפה מבעד לפתח בכריש שהתייצב מולו ובהה בו בעין רחבה ורעבה, התבונן בו ואז גירה את שיניו בפתח, כמו מנסה להשתמש בהן כדי לגרד את הסלעים. זה לא עבד. הוא נסוג לאחור וניסה לנגוח בפתח, שנשאר איתן מול כל כוחו. הכריש ניער את ראשו והרים אותו, כנראה מתבונן בחברו.
"זה אנחנו או השושנה", אמר.
"אם בכלל יש לו כוח להישאר שם כל הלילה", לגלג השני.
חספר התחפר לתוך סנפירו, חושש לזוז קדימה או אחורה. הוא חש בצניחת הטמפרטורה והבין שערב עומד לרדת, לא יודע מה לעשות. הוא היה יכול לקוות שהכרישים ישתעממו ויעזבו בקרוב, אבל באותה מידה ייתכן שהם ארבו לו ולדגים אחרים במקום נסתר מעין. הוא יכול היה לקוות שהשושנה מתה או שבעה מדג גדול שאכלה, אבל גם הסיכוי לכך היה נמוך. לא היה לו דבר בטוח לעשות מלבד להישאר באותו מקום שבו הוא נמצא ולקוות שקול הגיע הביתה בשלום. לקוות שהזעיק עזרה היה כנראה יותר מדי לבקש.
הוא חש לפתע בזרוע לופתת את גבו בעדינות, ונרתע מיד מהצריבה של מגעה, אך היא לא באה אחריו. תחת זאת נותרה במקומה, כמו נעלבת שסירב לקבל ליטוף מידה. שערותיה של השושנה סמרו. היא פנתה אליו, מבולבלת: "אני רק רוצה לעזור".
"לא, תודה".
"הם לא יעזבו בקרוב, אתה יודע", היא גיששה את דרכה אליו באטיות, כשהיא נסמכת על זרועותיה: "הם לא יוותרו על טרף קל כל כך מהר".
"אני בסך הכול דג קטן".
"אבל אין לך לאן לברוח", היא שטחה את זרועותיה סביבו, מצמצמת עוד יותר את השטח שאליו יכול היה לזוז: "ואני אגלה לך סוד – גם לי אין. אולי נוכל לעזור אחד לשנייה".
"בכך שתאכלי אותי?"
"בכך שנתלכד. תמיד חלמתי להיות דג", היא העבירה זרועותיה בכמיהה על גבו וסנפירו: "נוכל להפוך לאחד, יצור שאף טורף לא יעז להתקרב אליו, ועם זאת יוכל לשוטט באוקיינוס לאן שירצה, חופשי ממחויבויות ודאגות".
בחילה גדולה אחזה בחספר. הוא ידע שבמצבו הנוכחי אין לו ברירה אלא להיענות לבקשתה, אך המחשבה על כך הבעיתה אותו. הוא ניסתה להסתיר את רתיעתו מהשושנה, שנדמה כי נהייתה גדולה יותר מרגע לרגע.
"איך את יודעת שאפשר לעשות זאת?"
"המנהרות הללו", היא הסירה ממנו את זרועותיה, הולמת חלושות על הדפנות: "הן עמוקות יותר מכפי שאתה חושב, ויש שם יצורים שמוטב לך לא לפגוש בהם, שנוצרו באמצעות אבקה. אני יודעת איך להשיג אותה".
"אכלת אותם?"
"לא. אחד מהם אכל את האחרים, ואז גילה מעין בועה שאפשרה לו לעבור על פניי בדרך החוצה".
מבלי לחשוב על כך, חספר זינק אל מתחת לזרועותיה של השושנה. הוא עקף אותה בזריזות ושחה הרחק הרחק לתוך הנקיק, כשהאור הולך ומתמעט והחשיכה סוגרת עליו בקור מצמית. לחץ המים הקשה עליו עד מהרה והוא מצא את עצמו חותר יותר ויותר בחוזקה, מתאמץ להגיע למעמקי הנקיק כדי למצוא משהו שלא נשמע לא יותר מציאותי מהאפשרות להתלכד עם שושנת ים. הוא הבין עוד משהו – השושנה טעתה. יצור בעל ראש של נחש וגוף של צלופח הסתער עליו מבין הצללים, כמעט לוכד אותו במלתעותיו, ולאחר מכן בלשונו הארוכה. חספר התחמק ממנו בתמרונים שונים, מתנגש פעם אחת בקירות הנקיק וגולש במהרה למטה כדי להתחמק מהלשון שנשלחה אחריו.
"תמיד חלמתי להיות דג"
בעוד הוא צולל למטה הבחין במשהו קטן ובוהק. הוא חשש שמדובר בעיניים של טורף ותיזז לצדדים, כדי לנסות לבדוק אם העיניים עוקבות אחריו, אבל זה לא קרה. חספר עצם את עיניו ובידיעה שלא יוכל לשוב לאחור, המשיך קדימה, במלוא המרץ. הוא נאבק בתשישות, בסנפיר הכואב ובתחושה שהמים סוגרים עליו ודוחפים אותו למעלה. הוא חש הקלה מסוימת כשהמים לא יצרו סביבו אדוות של מלתעות נפתחות, וחש שמסעו הגיע לקצו כשחווה פתאום קרירות נעימה, לא של מיצי קיבה – אלא של סביבה מרובת אורגניזמים קטנים יותר ממנו. הוא פקח סוף סוף את עיניו והביט סביבו במרקם הלבן השקוף שהקיף אותו, כמו בועה שאינה מתפוצצת. זה היה יכול להיות גוף קטוע גפיים של מדוזה, או כדור גזים שהגיע ממעיין נסתר… ולמי אכפת, כשזה גם היה הכרטיס שלו לצאת ממאורת המפלצות.
חספר זרק את עצמו למעלה, והכדור עקב אחריו. הוא הסתער הישר לתוך פיו של הנחש-צלופח שארב לו בפתח וחבט בו בעוצמה כזאת שהוא נרתע לאחור בכאב, מבלי ששיניו יחדרו לתוך השריון. הוא שאט עוד ועוד למעלה, נישא על גבי כוחו המועט והזרמים התת-קרקעיים שתמכו בו, חתר וחתר ולבסוף עקף את המדוזה מבלי שיטרח להיענות לבקשתה. הוא יצא מהחור שבנקיק ומיד צלל למטה, בידיעה שהכרישים מחפשים את טרפם קרוב לפני המים. עדיין לא נדרש להם זמן רב לראות אותו, אלא שהפעם הם היססו לפני שרדפו אחריו. אחד מהם התעשת לבסוף וניסה לתפוס את הכדור, נסוג מיד בעקבות מה שנדמה כמכת חשמל. חספר הרגיש איך למרות כל הנסיבות הוא מתחיל להאט. לא היה לו כוח להמשיך, אבל הבועה המשיכה במקומו. היא המשיכה והמשיכה לשאת אותו גם כשהזרמים נחלשו משמעותית ולבסוף הוציאה אותו אל מחוץ לנקיק, שם נדרשה נגיחה קלה מאוד כדי לגרום לה לצוף סוף סוף עד לפני המים.
הבועה לבסוף נשאה אותו קצת גבוה מדי, אל מעל פני הים, וחספר חשש שייחנק. אלא שגם זה לא קרה. לראשונה בחייו הוא ראה את העולם ללא מים, והוא היה מלא אור וחום, נטול עננים ואפילו ללא ציפורים בשמיים. רק קליפה בודדה צפה שם, ועליה בת אנוש. הוא ניסה להבין היכן הסנפירים שלה וחתר לעברה בעדינות. גם היא התקרבה אליו, ועיניה מלאות סימני שאלה אפילו יותר משלו.
"חספר?", שאלה, והוא לא ידע כיצד שמע אותה. הוא לא הבין שפת בני אנוש לפני כן.
"איך את יודעת את שמי?"
"איך אתה מדבר?"
הוא לא ידע להשיב לה על כך: "אני מתאר לעצמי שקודם לא הייתה לי סיבה לדבר".
"גם אותך פיטרו?"
הוא לא ידע את משמעות המילה "פיטרו", רק שעברה עליו יממה קשה במיוחד: "ננטשתי ואני לא יודע איך למצוא את הדרך הביתה, וגם מפלצות רודפות אחריי".
"חשבתי שאתה בסדרת ספרים לילדים".
הוא בהה בה בחוסר הבנה והיא נאנחה, חיטטה מעט בירכתי הספינה ולבסוף מצאה אגרטל עם פיה רחבה ודילגה מעל דופן הסיפון, שם רכנה ואספה את הבועה בזהירות לתוך האגרטל. היא הביטה ישירות לתוך עיניו של חספר, ונראתה לו פתאום כמו המפלצת הגדולה והמפחידה ביותר שראה מימיו.
"אתה… מסתדר שם בפנים?", שאלה.
"אני חושב שהיצורים פה עדיין מנסים להבין אם הם יכולים לאכול אותי. זה לא ייקח עוד הרבה זמן".
"רוצה שאנסה להוציא אותך?"
"זה רעיל, או מחשמל. אני לא בטוח. במקומך לא הייתי מנסה".
היא נאנחה: "אני צריכה את עזרתך".
"אני לא מתלכד עם אף אחד".
"מה? לא. אני רוצה לדעת אם ראית סירה, כמו שלי, מפליגה באזור הזה בערך לפני 48 שעות. אולי בכלל ראית אותה שוקעת. זה מצלצל לך מוכר?"
חספר הרהר לרגע ואז נזכר. אף שנדמה כאילו הדבר אירע לפני זמן רב בהרבה, הוא סיפר לבת האנוש על הקליפה שנפלה וחבטה בראשו של חברו, ואיך הסתנן לתוכה והסתלק בגלל חומר מוזר ולא נעים שזיהה שם. בת האנוש שאלה אותו אם ראה בפנים גופה. כשלא הבין למה כוונתה, אמרה "מתה" ועשתה קולות משונים של היחנקות כשעיניה מגולגלות.
"אני… לא יודע", התעקש.
**
נותרה רק דמות אחת שביכולתה לתת לה תשובות, ושני החליטה להעביר לה מסר. היא שאלה את הדג היכן למיטב ידיעתו מוקם הסיפור האחרון שלו. הוא לא ידע להצביע על מיקום מדויק, רק שהיו שם מים כחולים מאוד, יותר מאלה שהוא שוחה בהם עכשיו, הרבה דייגים שצריך להיזהר מהם. זה לא עזר לה יותר מדי. היא עצמה את עיניה וניסתה להיזכר במה ששמעון אמר לה: "יש דדליין". בן צבי מן הסתם לא בחופשה כרגע, מה הוא עושה במקום עם חכות ודייגים?
"סעי ליוון, או משהו", שמעון הציע לה.
היא ידעה כעת מה עשה ולאיזו מטרה. הוא רצה "להיחלץ" מכתיבה לילדים, להתעסק בכתיבת מותחנים, אבל הוא לא התחבר לדמות שלה מספיק. היא לא הייתה בטוחה הפעם אם עליה לחוש מאוכזבת. אולי בן צבי קיווה לנסוע ליוון ולמצוא אותה שם, בין הנשים שיקיפו אותו. אולי הוא כן השתוקק לכתוב מנקודת מבטה של אישה וקיווה לגלות את הדמות שלה מחדש.
היא ידעה מה עליה לעשות.
היא התקינה את האגרטל במקום המיועד לכוסות על הסיפון, היכן שלא יתגלגל ולא יעמיד את הדג בסכנת חיים. לאחר מכן בדקה שיש לה מספיק ציוד ומזון, הרימה את המפרשים וקיוותה שקורס הימאות המקוצר שעברה יספיק כדי לאפשר לה לשרוד את המסע הארוך. עם קצת קופסאות שימורים והרבה תקווה, היא מתחה את המפרשים ויצאה לדרך.
**
אחרי שעגנה בבטחה היא חלצה את נעליה, הוציאה את האגרטל ויצאה לטיול על החוף. היא שחררה את חספר בפינה של שובר הגלים, לא רחוק משפך הביוב, היכן שהדייגים כבר לא נמצאו בעשרות. אחר כך הלכה לקנות לעצמה משהו לאכול בכרטיס האשראי וצנחה על ספסל, מותשת. היא לא ידעה להסביר איך הגיעה לרצועת החוף הספציפית הזאת, רק שהיה איזה אור מתחת למים שהפנט אותה ומשך אותה בעקבותיו. זאת הייתה יכולה להיות מלכודת, או קריאה הביתה. היא החליטה להמר על האפשרות השנייה ופקחה עין, ליתר ביטחון.
עם זאת, העייפות השתלטה עליה. היא מצאה את עצמה עוצמת עין, ועוד אחת, שוקעת בתנומה עמוקה ונושמת אוויר מלוח ונעים כמו מגע עלי גפן. היא התעוררה רק מקול זעקות שהשמיעו כמה משפחות עם ילדים בפרגולות הסמוכות בתשלום. חול ניתז סביבה והיא הביטה סביבה, מבחינה לבסוף בצללית של נערה עם איפור כבד מרוח על פניה. היא כרעה על החוף במבט מושפל, כאילו הים היה זה שפלט אותה החוצה, ונאבקה להזיז את קרסוליה השבורים. שני נדרכה וניגשה אליה בזהירות. היא שמה לב שהנערה, בת עשרים לכל היותר, הייתה בעלת שיער שחור מתולתל. היא לבשה שמלת ערב והייתה יחפה, אם כי מהחתכים שעל רגליה נראה כי נעלה לאחרונה עקבים. הנערה המשיכה להביט מטה, פרכסה והקיאה על שפת הים. המשפחות, שלא ראו זאת, התקפלו משם מזמן.
"הי, את בסדר?", שאלה שני, באנגלית.
לאט לאט, כאילו הדבר גורם לה כאב עצום, הנערה התייצבה על כפות ידיה. היא העבירה את משקל גופה אליהן והרימה את ראשה, מביטה בשני בעיניים כמעט נטולות אישונים: "איפה אני?", שאלה בעברית.
"ביוון".
הנערה חייכה: "זה עבד!"
"מה עבד?"
"החבר שלך", היא השתעלה לפני שהצליחה להשלים את המשפט ושני ניגשה אליה, טופחת על גבה בזהירות ומקימה אותה לפני שתיחנק ממה שהלך אצלה בגרון: "היית צריכה לראות את בן צבי, כמה הוא נבהל".
שני כיסתה אותה במגבת מהסירה: "מי את?"
"אני מצטערת. אני אמל. לא הייתה לך הזדמנות למצוא אותי. אני הגופה".
שני נרתעה לאחור, וכנראה נהייתה חיוורת יותר מאמל: "את… אבל לא…"
"לא היה לך סיכוי. הוא ביתר את הגוף שלי ושם אותו במקרר, בבטן הסירה".
"אלוהים…"
"טוב, ראיתי את זה מגיע כשהצפתי לו את הסיפון", הנערה חייכה שוב, הביטה מעלה ונתנה לשמש לסנוור אותה. היא הייתה פעם יפה מאוד, אמרה לעצמה שני. גזרתה הדקה ועיניה הבורקות לא השאירו הרבה מקום לדמיון, והיא אפילו המשיכה לענוד צמיד על אחד מפרקי ידה, מה ששלל את האפשרות לשוד.
"אפשר לשאול מה עשית שם?", שאלה שני.
"אה, הבחור הזה, שרון, הוא הזמין אותי לארוחת ערב רומנטית בסירה שלו. בדיוק נפרדתי מהחבר שלי והייתי צריכה קצת פסק זמן. לא ידעתי שהמשפחה שלי שכרה אותו, כלומר את שרון. הוא אמר לי את זה רק כשהתחלתי לברוח ממנו".
"ואת מתה?"
"הייתי אמורה להיות, כמו כל הנשים שהוא מביא לשם. פגשתי אותן כשהנשמה שלי הפכה לקצף וצפה בין הגלים, ופתאום יכולתי לראות הכול, בכל מקום. אף פעם לא חשבתי שהמתים יכולים להיות כמו אלים, אבל בעולם של בן צבי אנחנו כמו משקיפים שתמיד נמצאים שם, רק מבלי להגיב. מה שהגיב הפעם היה הים. הוא זה שחיבר אותי בחזרה".
שני אפילו לא שמה לב ששקעה בחזרה לתוך החול: "הים חיבר אותך? על דעת עצמו?"
"ממש לא, אסור לו לעשות דבר כזה. בן צבי אמר לו. הכול בזכות החבר שלך. הוא נחת לו על הסירה בתוך הכדור המחשמל ההוא ואמר שהוא הולך למות, עם כזה מבט של 'אני הולך לנקום בך' ובן צבי נבהל חבל על הזמן. תזכרי שחספר היה הגיבור הכי גדול שלו, סדרת ספרים שלמה הייתה לו עליו, והנה הוא שם מחוץ למים ורוצה להרוג אותו".
"אני לא אמרתי לו להרוג אותו".
"אמרת לו לבקש שימצא דרך להוציא אותו משם? כמו שאר הרעיונות שמצאתם בים?"
שני הנהנה, מבינה לפתע איך מחווה שכזאת השתמעה באזניו של בן צבי.
"טוב, אז הוא מצא, אבל לחבר שלך היו עוד דרישות. הוא דרש לשים סוף לסיפור שלך, לכל הסיפורים הלא כתובים. אני לא אכנס למה קרה איתם, אני רק יכולה לומר שיש סיבה לכך שאת רואה את הים כרגע שקט, ללא גלים בכלל. את כל הקצף בן צבי הוציא ממנו. כל הרעיונות שהוא קבר מתחת לפני השטח צפו, גם אנחנו, רק שאז הים סחף אותנו לכאן".
"מה זאת אומרת? את לא מתה. זה לא סיפור על חקירת רצח, או מותחן אירוטי, אם אין גופה".
הנערה נרתעה ממני, אוספת את המגבת לחיקה: "ואולי זה בכלל הסיפור שלי עכשיו? חשבת על זה?"
"אני… לא…"
"בכל מקרה, החבר שלך בסדר עכשיו. הבועה שלו התפרקה. איזה לוויתן שמכיר את קול בלע את האורגניזמים שהקיפו אותו והוא שחה הרחק משם, הביתה. עד להרפתקה הבאה שלו, וזה לא ייקח הרבה זמן, אם תשאלי אותי. חנוכה ממש מעבר לפינה, ואם בן צבי לא יתאפס על עצמו, תמיד יש חקיינים".
לחבר שלך היו עוד דרישות. הוא דרש לשים סוף לסיפור שלך, לכל הסיפורים הלא כתובים. אני לא אכנס למה קרה איתם, אני רק יכולה לומר שיש סיבה לכך שאת רואה את הים כרגע שקט, ללא גלים בכלל
"ומה איתי? איפה אני עומדת?"
"תתחילי מלקחת אותי לתחנת המשטרה. אני אספר להם משהו על איך נאבקתי ברוצח, שרדתי על אי בודד והגעתי לכאן על סירה של מישהו אחר. זה יהיה יופי של סיפור. את תוכלי להיות המאבטחת הגיבורה שניהלה מצור בתקווה למצוא אותי ולהמציא לי זהות חדשה. המשפחה שלי עדיין רוצה להרוג אותי. אין לי לאן לחזור, ולא התגעגעתי לגוף שבו הם יכולים לעשות לי מה שהם רוצים…"
"ומה עם שרון?"
"אה, הוא יינמק בכלא, אם לא התאבד כבר, כשישמע ששרדתי. אולי הוא ינסה למצוא אותי ולרצוח אותי בכל זאת. טוב שאת כאן. יש לך הכשרה של שוטרת, נכון? את יכולה להביא לי כוס מים? אני גוועת פה".
ארבע שנים לאחר שסופה ירקן סירבה לראשונה להסיר את שיערה, סימני ההידבקות בוששו מלהופיע. לא נצפה כל ליקוי בתפקודה הקוגניטיבי, או כל סממן לכאב. אף על פי כן, בבית ספרה של הנערה לא לקחו סיכונים, והבהירו כי מעתה ואילך תיאלץ ללמוד בבית. התלמידה, שבין כה וכה סבלה בשנים האחרונות מירידה תלולה בהישגיה, לא הביעה מחאה. גם התלמידות שנמנו על חוג חברותיה, אם היו כאלה, לא נחלצו לעזרתה.
על פי השמועות, דבר היותה שעירה נחשף בעת ההתייצבות לצו הראשון. סופה, שמשום מה בחרה לעמוד על גיוסה לצה"ל, חשפה אז בגאווה את השיחים שמתחת לכתפיה ואת הברק השחור בשיער שמתחת למטפחת. היא נשלחה מידית לביתה, שם ככל הידוע המשיכה להזניח את לימודיה. בהמשך זומנה לבדיקות פנימיות, שנועדו לאשש את הימצאות הזוהמה, אשר לא נתנה בה עד אז את אותותיה. סופה, כמקודם לכן, התייצבה לבדיקות – שיצאו תקינות. למעט האנמיה, שממנה סבלה מאז ינקותה, היא נמצאה בריאה כשור.
עם זאת, ההימצאות בקרבת סופה עוררה בבריות תחושה של גועל. במשך כל תקופת שהותה בבית לא קיבלה מבקרים. היא אף דחתה את הרב שהגיעה לביתה, בהציעו תכנית שיקום מיוחדת לבנות "כמותה". חברי המשפחה הלכו וניתקו עמה קשר, למעט אמה, שהמשיכה באותה עת לטעון שמדובר במרד זמני. ברשתות החברתיות התפתחו דיונים בין חבריה שניסו לשער את אורך שערותיה באזורים השונים וקראו לגרש אותה לשממה המדברית. עם הזמן, חדלה סופה מלהיכנס לרשתות החברתיות ולפיכך נחשבה למתה. הכול הניחו שהזוהמה הרגה אותה, עד שיום אחד, כעבור שנה, נלקחה מביתה לצורך בדיקות מקיפות.
כעבור חודש, סופה ברחה מאשפוז. כעבור חצי שנה, חשפה את התרופה לזוהמה. על אודות הקשר בין אותם אירועים קיימות מאז גרסאות רבות, וחלק מהן עדיין נידונות בבית המשפט. זוהי הגרסה שהותרה לפרסום, וגם היא לא הייתה רואה אור אלמלא התרומות שאפשרו את הפצתה ברבים. תרומות, שהוקדשו למאבק באלימות נגד נשים וחייבו את ההיצמדות לסיפורה של הקורבן.
הפרט הראשון שנחשף מאז אשפוזה של סופה, הגם שהוא עדיין שנוי במחלוקת, הינו היותה קורבן לאלימות מינית. כך העידה אחות בית הספר, שושנה מלל, עם פתיחת החקירה: "היא הופיעה במשרד כשפתחתי אותו בבוקר וסיפרה על כאבים עזים בדרכי השתן. כששאלתי אותה כמה זמן היא סובלת, אמרה שמאז אתמול. היא נראתה מבוישת מאוד לגבי הכאבים הללו. כששאלתי מתי הרגישה אותם לראשונה, היא התחילה לספר שיום קודם לכן מצאה את עצמה שוכבת בחצר, אבל פתאום סירבה לדבר על כך וביקשה שלא אגיד כלום עד חגיגות הבת מצווה".
מאוחר יותר הבהירה סופה כי בכך הסתיימו זיכרונותיה – היא התעוררה בסמוך לחניית האופניים שאליה הגיעה לאחר שעות הלימודים, כשהיא שוכבת על הרצפה בזווית לא טבעית ושמלתה הלבנה מופשלת. כשהתבוננה סביבה ראתה את השוער דאז מזנק לעמדתו: "כאילו שיחק ים-יבשה עם החצר". היא פנתה אליו, אבל הוא טען שלא ראה אותה מתעלפת. היא הלכה הביתה ופשטה את שמלתה, שעליה מצאה כתם מוזר בצבע כחול. בהתחלה חשבה שקיבלה מחזור, ורק בהמשך הבינה כי ייתכן שהותקפה.
בגלל הכאבים, סופה הצהירה כי היא מסרבת להחדיר לגופה גורמים זרים. היא גם סירבה לעבור בדיקות, מה שלא אפשר לבחון את טענתה העיקשת לפיה היא עדיין "טהורה" ולא מועדת ללקות במחלות זיהומיות. היא לא התכוונה לנהוג אחרת, גם כשהזכירו לה את מכת הכנים, שקטלה מיליונים במזרח התיכון בהיותה ילדה, או את פרקטיקת הגילוח בגיל הבגרות, שנועדה כתרופה המונעת היחידה נגדה. סופה הבהירה שלא תתפשט ובוודאי שלא תסכים לעבור בדיקות גופניות.
מצוקתה נגעה ללבו של דולב כץ, אח במרכז לבקרת למחלות ששקל אז לעבור הסבה להוראה. דולב הוא ששכנע את הממונים עליו לערוך בינתיים לירקן בדיקות דם, כדי לוודא שבבדיקות הקודמות לא נפלה טעות וירקן אכן לא סובלת מזיהום של טפילים. כשהן שוב חזרו תקינות, נלחם כדי שלא ייערכו בה בדיקות פולשניות. במכתב ששיגר לממונים עליו ציין כי סופה, באופן בידודה הנוכחי, אינה מדבקת. הוא הדגיש את היתרונות שעשויים להיות לשיתוף הפעולה עם הנערה, מבחינה אתית ותדמיתית. הוא הזכיר שגם במקרה של חשש מהשתלטות קוגניטיבית, הסתבכות שנחשבה לנדירה יחסית, מומלץ להתמקד בסדרת מבחנים פסיכוטכניים להבהרת תפקודה השכלי של סופה.
תחילה נראה שהרופאים שעו לפנייתו של דולב, אבל הלחץ הציבורי הלך ועשה את שלו. סופה כבר מזמן הגיעה לגילן של הנגועות הראשונות והרופאים נדרשו לתת תשובות. לפיכך, הם הבהירו שבכוונתם לגלח את הנערה בכפייה ולבדוק אותה תחת הרדמה, אם יהיה בכך צורך. האח לא יכול היה לעמוד מנגד, ובשעת לילה מאוחרת שיחד את השומרים כדי להבריח את הפציינטית מחוץ למעבדה. במכתב שהותיר לממונים עליו הסביר: "אולי אנחנו צודקים, אך אם נגלה שהיא צודקת וכבר לא נשקפת סכנה לציבור– לא נוכל לסלוח לעצמנו".
דולב לקח את סופה לבסיס מורדים תת-קרקעי, שבו פעלה גם אמו זמן קצר לפני שהלכה לעולמה מסרטן ריאות. היא תמיד האשימה את הממשלה במאמץ להסית את הציבור נגד נשים שעירות. המאמץ, לדבריה, בא במקום השקעה "בהסברה אפקטיבית נגד דברים שגורמים סרטן, כמו עישון, שיש מי שמוכן לשלם כדי שלא נדבר עליהם".
מקור: pinetrest
שוב, הוא מצא את עצמו בודד במערכה. כבר בלילה הראשון נלקח לשיחה עם הרופאים במקום, שם הובהר לו כי אין בנמצא שיטה רפואית אחרת שתוכל לאבחן מדוע דווקא סופה לא מפגינה את תסמיני הזוהמה. יתרה מכך, יהיה עליו בכל זאת לקחת בחשבון שאולי אכן דווקא הפגיעה המינית היא שהובילה לטיהור. "בהנחה שהייתה פגיעה מינית, כי לך תדע למה היא נזכרה בזה עכשיו ואיך זה קשור לבדיקות", הוסיף אחד הרופאים.
ביממה שנדרשה לה להתעורר מההרדמה לקראת הבדיקות הפנימיות, דולב שמר על סופה בבידוד. הוא מנע גישה של רופאים וסקרנים וכל העת שאל כיצד יסביר לנערה את המצב לכשתתעורר. בינו לבין עצמו החל לנקר הספק. דולב שאל את עצמו אם סופה עברה תקיפה מינית שמצדיקה את כל הטרחה הזאת, או שהיא אחת מאותם רדיקלים שממציאים תירוצים כדי להעלות את העולם באש. הוא נאלץ להודות שאינו מכיר את היפיפייה הרדומה שמנמנמת בשלווה בחדר הדודים, למרות כל הרעש שמסביב, ושאל את עצמו אם יוכל בהמשך לשפוט את אופייה האמתי, לזהות את השקר עוד בטרם יתגלה, מבלי לפקפק בטראומה שממנו, כגבר, נבצר מלהבין.
כשסופה פקחה לבסוף את עיניה, ביום השני, הוקל לו לראות שהיא מזהה אותו כאחד ממטפליה לשעבר. היא ביקשה כוס מים ולאחר מכן לגמה אותה בשקיקה. דולב השתהה, והחליט להציג את המצב כמות שהוא. הוא אמר לסופה שהיא מבוקשת ונחשבת לסיכון לסביבתה. הוא הבהיר לה שאין דרך לעקוף את משוכת הבדיקות הפולשניות, לפחות לא דרך שהרפואה המודרנית יכולה להציע.
לאחר שעשה זאת, התנצל והדגיש במה סופה מסתכנת: הידבקות בטפילים מדבקים וחסינים לחומרי הדברה במקרה הטוב. זיהום קטלני בדם במקרה הרע. השתלטות קוגניטיבית מצד הטפיל במקרה הגרוע ביותר ואיך לא, עקרוּת.
הוא פחד שתתפרץ עליו ותאשים אותו על שאינו מאמין לה, אבל סופה רק האזינה לו בשקט, עיניה הירוקות ממוקדות, ולבסוף מיררה בבכי חרישי. הוא הביא לה טישו, שבו השתמשה לקנח את אפה. לאחר שנרגעה, הודתה לו על שהבריח אותה מהמרכז לבקרת מחלות. היא אמרה שלא סבלה את הנימוסים המלאכותיים של הרופאים והרגישה שדולב, בדרכו שלו, לפחות מבין ללבה. "גם לנשים קשה להסביר שדברים מהסוג הזה, לבן אדם שאפילו לא מוכן שייגעו בו, יכולים להרגיש כמו אונס שני", הסבירה.
על אף תחושותיה, סופה הבינה שהמורדים לא יעניקו לה מקלט. היא ביקשה יממה נוספת לחשוב לאן מועדות פניה ולשגר מסר לאמה, שבו נכתב: "אני חיה". דולב, שקיבל עליו את האחריות להביא לה את כל ארוחותיה, שאל אותה כיצד בכל זאת הרשתה לעצמה להיחשף בפני הצבא. הוא עצמו ידע שלהתערבות של ירקן בקרב החיילות עשויות להיות השלכות הרסניות מבחינת ההידבקות, אבל ציין בקול שבישראל המודרנית יש מספיק דרכים לכסות שיער גוף מיותר: כובעים, פאות, מטפחות, בגדים ארוכים, מגפיים. הוא הוסיף ש-"חלק מהדברים האלה קיימים פה מאז החרדים", אבל היא לא צחקה.
היא השיבה לו שהוא צודק ושהיא נהגה ביוהרה ובטיפשות: "הייתי כל כך גאה שלא פיתחתי אפילו אחד מהתסמינים ושכנעתי את עצמי ששום דבר לא יקרה ושאני ההוכחה שהעולם הבריא. לרגע לא חשבתי שאיש לא ישמח יחד אתי". היא סיפרה לו כי דווקא קינאה בחברותיה, במיוחד צחורות העור שבהן, שנראו כה טהורות במרקם החלק של פניהן ובשמלות הלבנות אותן לבשו. הן נראו לה "יפות", בעוד שהיא הייתה ברווזון יוצא דופן בכיעורו, העוטה בסרבול תחפושת של ברבור.
הכניסה לחדרה, לשם מסירת ארוחת הערב, הייתה עבור דולב קשה מנשוא. הוא ידע שבשעות הלילה כבר תורדם ותילקח, אם לא לבדיקות אז למקלחת בחומרים כימיים, שיותירו בגופה צלקות עד יום מותה. אלא, שהנערה דווקא המתינה לו בפנים קורנות, וסיפרה בהתרגשות שחשבה על פתרון לבעיה. "אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ דַּיָּהּ שַׁעְתָּהּ, צְרִיכָה לִהְיוֹת בּוֹדֶקֶת, חוּץ מִן הַנִּדָּה וְהַיּוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טֹהַר", דקלמה והכריזה שכל שהיא נזקקת לו הוא הוכחה. "אם אוכיח שהטפילים נכחדו, לא תהיה שום סיבה לחשוש ממני", הסבירה.
דולב היה ספקן. המסע מהערים לכל אזור בשממה היה כרוך בהליכה בשמש הקופחת, במשך ימים ארוכים, כשהשבטים המעטים שנותרו בסביבה נטו לשנות את מיקומם מעת לעת, ולעתים נדירות גם להיות תוקפניים. גם דולב לא האמין, כמובן, לסיפורים שנפוצו אודות כך שאוכלוסיית האזור כמעט נכחדה בזוהמה, אך הוא גם סרב להאמין שהם משוללים מיסודם. הוא אף סרב להאמין שהמרדף אחר סופה יסתיים ברגע שתצא מהחומות. קל היה מאוד לביים את מותה במדבר כאילו תשישות והתייבשות היו אלה שגבו את חייה. קל היה גם להותיר שם את גופתה משיקולי עלות ומחשש לבריאות הציבור.
לאחר התייעצות עם בכירי המורדים נהגה הפתרון הבא: סופה תעלה לרשתות החברתיות סרטון קצר שבו תסביר על המשימה ותציג את האופן שבו נערכה לקראתה, לרבות אוהל ואספקת מים. היא גם תבהיר פעם נוספת שלא חוותה השתלטות קוגניטיבית, באמצעות ציור של שעון, שגם מחווה על השעה בעת צילום הסרטון, ובצדו נכתב התאריך של אותו יום. סוכם שעם כיבוי המצלמה תצא הנערה לדרך, ולו בשל האפשרות שאחרים יבחרו לצאת אחריה.
היא יצאה לדרך בשעת בוקר מוקדמת. מידות החום בחוץ היו סבירות, באופן יחסי. הרוח הקלה בידרה את גרגרי החול סביב כפות רגליה של סופה וטשטשה את עקבותיה ככל שהתרחקה. עד הצהרים, איש לא ידע לאיזה כיוון הלכה או אם בכלל ידעה לאן מועדות פניה. היא לא לקחה עמה אמצעים שבהם ניתן היה להשיג אותה, ומעולם לא הבהירה את מטרותיה במסע המפרך ותוצאותיו האפשריות.
גם סופה עצמה, כפי שהתברר מאוחר יותר, לא באמת ידעה לאן ללכת. היא צעדה לאורך תוואי של מה שזכרה שהיה פעם נתיב הכביש הראשי, או כביש האגרה, ואשר זיהתה הודות לגשרים שהגבילו את מעבר המשאיות. היא חסתה מתחת לאותם גשרים כשנזקקה למנוחה ובלילות התחלקה במשמרות עם דולב בהגנה נגד חיות משוטטות. בעקבות התעקשותו של דולב, היא נמנעה מהליכה בשעות הצהרים, כשהחום היה בשיאו. הדבר לא מנע ממנה להיכוות ולסבול מקילופים, אך היה עדיף בהרבה על ההשלכות של מכת חום אמתית.
הם לא ידעו כמה זמן צעדו בפועל, משום שבשלב מסוים סבלה סופה מתשישות ונזקקה למנוחה. למזלה, הדבר אירע בקרבת שבט שזה עתה השקה את גמליו בנווה מדבר סמוך. רחמיהם של רועי הצאן נכמרו על הנערה והיא הושקתה והונחה לנוח תחת שיח לח. לאחר ששקעה בתנומה נשאל דולב לפשר השיער שעל גבותיה, אך העלם, שהתכונן מראש לשאלות מסוג זה, השיב כי מדובר בשיער מלאכותי. "זה באופנה עכשיו במקום שממנו אני בא", אמר בביטחון.
כעבור כמה ימים, שבהם ניזונו בעיקר על אספקת פירות יבשים וציד טורפים קטנים, הגיעו השניים למה שנראה כמו עיר מבוצרת נוספת. עבור הכניסה אליה נדרשו לעבור בשני שערים, שבהם הצהירו שוב ושוב על זהותם ועל המטרה שלשמה באו. בשער השני נלקחו גם לבידוק ביטחוני. דמו של דולב קפא בעורקיו והוא החווה על המסמכים המזהים בבקשה להימנע מהתהליך. סופה ישבה בצמוד אליו, קפואה, וכץ ידע שהבדיקה עשויה לא רק להכניס אותה לבידוד, אלא גם להוות עבורה השפלה, במיוחד אם תיערך על ידי חיילת חסרת רגישות. על אף מחאותיו הנמרצות, סופה נלקחה לבידוק הביטחוני כששוטרת אוחזת בזרועה והיא מביטה אחורה בדאגה.
כעבור שעה קלה, לתדהמתו של דולב, חזרה. לא זאת בלבד, אלא שהשער נפתח בפניהם. סופה, ששיניה נקשו כאילו העבירה את השעה האחרונה במקרר, סירבה לספר לו בדיוק כיצד עברה את הבדיקה או מדוע לא נשלל ממנה חופש התנועה שלה. בלית ברירה, הוא החל לחשוד ששיחדה את השוטרת, ותהה מה עליו לעשות. הרי לא מן הנמנע שהשוטרת תדווח על קבלת השוחד ותשלח סיירות לאתר את סופה ולחקור אותה, טרם ההכנסה לבידוד. הוא החל לכעוס על בת לווייתו הפגיעה וחסרת האחריות, שוויתרה על טקס עתיק יומין כמו גילוח ובחרה ביודעין לסכן את שניהם – אם לא בהידבקות, אז בעמידה לדין.
רגעים ספורים לאחר כניסתם לעיר חששותיו התערערו, עד שנמוגו כליל. בעיר המרוחקת לא נחשב שיער גופה של סופה לחריג, משום שרוב הנשים לא היו מגולחות כלל. היה להן שיער פנים גלוי, שיער ראש וכנראה שגם שיער גוף, שהוסתר מתחת לאריג הדק שכיסה את רגליהן. דולב, נגעל ככל שהיה, התקשה להסביר כיצד התהלכו בחופשיות, ליד גברים, או כיצד הרשו לעצמן לשלם על כוס קפה או ללחוץ יד לשלום. הסתירה גברה אף יותר לנוכח העובדה שהעיר אליה נכנסו כלל לא נראתה מוכת מחלות, מוזנחת או מטונפת, ואפילו הסתמנה כמטופחת למדי. המדרכות היו נקיות, המדשאות היו מוריקות ואף נשמרה הפרדה בין סוגי הפסולת. יהיה המקום הזה אשר יהיה, הוא לא זוהם.
מצד שני, כל הנשים השעירות שבהן נתקל דולב היו מבוגרות מירקן. חלקן היו נשות קריירה, חלקן עקרות בית וחלקן היו נותנות שירותים, אבל הצעירה שבהן הייתה לכל הפחות בת עשרים פלוס. לכולן גם הייתה טבעת נישואין על האצבע, שנצצה בשמש הקופחת כל אימת שהרימו אותה כדי לדבר בפלאפון או לגעת בדברים מסביבן. ליתר ביטחון נשמר דולב מלגעת באותם דברים, ובכלל שמר את ידיו קרוב לחיקו. הוא הניח לסופה לקחת את מיטלטליהם להוסטל לנוודים שאליו כוונו במזרח העיר, כשהוא נמנע מלגעת במעקה המדרגות.
כשיצאה סופה לאכול צהרים, התעקש להישאר בחדר ולסעוד על פירות שראה בדרך מהשוק. כשבעלת המקום דפקה בדלת, סירב לפתוח לה ואמר שהכול כשורה ואם יהיה צורך בעזרתה, יקרא לה. לאחר מכן צפה מהחלון בעוברים ושבים, בניסיון לאתר את הנערות והילדות שנפקדו מהרחובות. הוא לקח בחשבון שהן בסך הכול נמצאות באותה שעת צהרים מוקדמת בבית הספר, אך אם אכן כך, הרהר: "מדובר בצעירות ממושמעות מאוד".
עד מהרה לא הייתה לו ברירה, אלא לצאת מהחדר. סופה, כך התברר, התלהבה יתר על המידה מהנוכחות המוגברת של נשים בעלות חזות דומה לשלה וסיפרה לבעלת המקום, ששאלה אותה על גילה, בת כמה היא באמת. זאת הגיבה בזעקות בהלה ובאיום לקרוא ל"נציבי בריאות הציבור", ששיגר את הנערה במעלה המדרגות בדרישה שדולב, כעובד ענף בריאות הציבור לשעבר, יסביר שהיא לא מזוהמת. האח לשעבר, אף שלא הרגיש שלם עם כך, ירד למטה וחיפש את בעלת הבית, נועה תמם שמה. רק כשמצא אותה, גילה שגם מצא סוף סוף אישה שטרם מלאו לה עשרים שנה. נועה הייתה בסך הכול בת תשע עשרה, ועם זאת גם היא הייתה שעירה.
העובדה שלא הייתה מבוגרת בהרבה מסופה, ושלמעשה כל שהבדיל ביניהן חיצונית היה טבעת נישואין, לא מנעה מנועה לנעול את עצמה במחסן, מתנשפת. דולב חשש שעם כל דקה שתעבור היא תזיק לעצמה באמצעות תרכובות ותכשירים נגד הידבקות שהיו נפוצים בשוק השחור ונמכרו כתרופות הומאופתיות. הוא הסתער על הדלת ודפק עליה במרץ, ללא הפסקה, על מנת שלא להותיר לאישה מרווח לחשוב. הוא צעק שהוא היה זה שערך את הבדיקות לירקן ואחראי להצהרה שהיא אינה נשאית של הטפיל. הוא הצהיר על הסיבה בשלה הגיעו מלכתחילה לעיר. הוא החל לחשוש לבסוף שחשף יותר מדי כשהבין שהדלת עדיין אינה נפתחת וזעק בייאוש: "אנחנו לא דרשנו ממך להציג הוכחה שאת לא נגועה כשבאנו להתארח פה!"
הוא חדל מלדפוק על הדלת, משוכנע שבזמן שחלף הספיקה נועה לעולל לעצמה משהו שבמקרה הטוב יגביר את החרדה מהנוסעים החשודים ובמקרה הרע- יביא למותה בתוך מספר ימים. אלא, שבדיוק כשנסוג הדלת נפתחה סוף סוף. תלתליה השחורים של נועה בצבצו מתוך מטפחתה הסגולה ועיניה האפורות ניבטו אליו במבוכה. היא שאלה: "מאיפה אתם, שוב?"
שוב, בסבלנות רבה ככל הניתן, הסבירו דולב וסופה מיהם ולשם מה הגיעו. כשסיימו, הנידה בראשה וסיכמה: "אתם צודקים, הזוהמה התנדפה מכאן לפני שנים רבות, כשהייתי צעירה מכדי לזכור". דולב התקשה להסתיר את חיוכו. "בת כמה את?", שאל והיא, ללא ספק מבחינה באירוניה שבספקנותו, משכה בכתפיה והשיבה: "בת תשע-עשרה, אבל אני נשואה".
סופה הנלהבת החלה להמטיר שאלות: מתי אובחן כאן המקרה האחרון, כיצד ההתפרצות באה לידי ביטוי, כיצד מביאים פה ילדים לעולם. דולב ביקש בינתיים לבחון את טבעת הנישואים של נועה וסובב אותה מכל הכיוונים. כשנוכח כי אין בה שום רמז למציאת תרופה, או לשימוש חלופי כאמצעי מניעה מהפכני, השיב אותה לבעליה בייאוש. לאחר מכן ניצל הפסקה במטח שאלותיה של סופה כדי לתהות בקול רם היכן נמצאות כל הילדות.
"הילדות בהסגר", השיבה נועה בביטחון, ולאחר מכן, לנוכח מבטם המשתאה, הבהירה: "הן בסדר גמור. דואגים להן לתזונה, לחינוך, הכול. זה פשוט קורה מתחת לפני הקרקע. הן יוצאות פעם ראשונה אחרי השידוך ומקבלות אישור להצמיח שיער אחרי ליל הכלולות". נשימתה של סופה נעתקה מהמחשבה על חברה נשית שבה לא מכירים גברים עד לגיל הבגרות, אבל דולב רק גיחך.
התלהבותה של סופה לא נמוגה גם כשנתבקשו להניח לנועה להשכיב את תינוקה בן השנה לישון, וגם כשעלו למעלה כדי לנוח מכל ההתרגשות. הנערה דרשה להשתמש בסכום לא מבוטל מהמעות שהביאו עמם כדי להתחבר לאינטרנט ולהזמין לשיחת וידאו את בכירי המורדים, שבה תודיע כי מצאה חברה אלטרנטיבית, שבה הזוהמה חלפה מן העולם. שעת הלילה המאוחרת לא הטרידה אותה, וגם לא היעדר ההוכחות לטענה הדרמטית. "לכל הפחות אני צריכה לעדכן אותם שהצלחתי!", הסבירה, בעיניים נוצצות, והוסיפה: "ההוכחות זה בקטנה. נביא אותן אחר כך".
במאמץ רב, במיוחד בהתחשב ברמת עייפותו המתקדמת, שכנע דולב את סופה להמתין לבוקר. הוא נמנע מלהסיט את הווילונות ולפיכך, כשקרני השמש הראשונות נפלו על פניו, קם מיצועו ויצא לרחוב. לאחר דקות של שיטוטים מצא את מבוקשו, אישה אמידה למראה שהחזיקה ברשותה טלפון סלולרי. היא כמובן סירבה לתת לו להשתמש בו, אך הפנתה אותו למקום שממנו יוכל לטלפן: בר במרכז העיר, שגובה תשלום לפי דקה.
דולב לא הופתע לשמוע שמנהיגי המורדים כלל לא ציפו לשיחה ממנו. למעשה, הם הופתעו לשמוע שהוא ובת לווייתו המבוקשת עדיין בחיים. עם זאת, כפי שהוא עצמו ציפה, התגלית אודות חברת הנשים השעירות לא הסעירה את הסגנית עמה שוחח. זאת אפילו צחקקה כשציין את התרגשותה של סופה מכל העניין ואמרה: "תגיד, היא מבינה שזה רק מצדיק את התיאוריה שהייתה לרופאים מלכתחילה? שהפגיעה המינית היא זאת שטיהרה אותה מהזוהמה? אם כבר, המסקנה שמגיעים אליה היא שכל הגברים בעולם מזוהמים ומנקים נשים מהזוהמה בו זמנית, וגם זה לא מסביר איך גברים מתו בכל זאת בשיאה של ההתפשטות".
דולב לא השיב לדברים. המחשבה על נסיבתיות שכזו העבירה בגופו צמרמורת. הוא ביקש לדבר עם האחראי על הסגנית, מישהו מהקבינט שיתייחס למשימתו בפחות ציניות, אך המפקדת הזוטרה דחתה בבוז את בקשתו. "תסביר לחברה שלך שהיא רק גורמת לעצמה נזק. אף אחד בהנהגה מוטת הטסטוסטרון, שלנו או של הממשלה, לא ייקח אותה ככה ברצינות. היא רוצה להסביר למה דווקא היא טהורה? שתמצא את התוקף שלה, תבין מה מיוחד בו ובאיך שתקף אותה. אני מצטערת. אין דרך אחרת".
לאחר השיחה יצא דולב להליכה במרכז העיר. הוא הקיף את הפארק העירוני המוריק, נהנה מהצינה הרעננה ומהנעימות של סרז' גינזבורג, שהתנגנו בבתי הקפה הסמוכים. כל אלה היו עדיפים בהרבה על חזרה להוסטל או שיחה עם סופה. הוא לא ידע כיצד יפתח את אותה שיחה או מה יאמר, כיצד יסביר לנערה המשולהבת שהיא אינה למעשה כה מיוחדת כפי שסיפרו לה, ושייתכן כי דווקא התוקף הנלוז שלה מחזיק בתרופה לזוהמה.
הצעיר שאל את עצמו מדוע, בעצם, שישוחח עם סופה. מה מונע ממנו להסתיר מהנערה את האמת ולאפשר לה להמשיך להתגורר בחברה שהיא אולי שמרנית, אבל מוכנה להכיל אותה? אף אחד לא ירדוף כאן את סופה ואת אמונותיה, לא כל עוד תבוא בברית הנישואים מוקדם ככל האפשר. הוא עצמו יוכל לסייע לה בכך. ממילא כולם בטוחים שמת במדבר. מה יש לו להפסיד? למה שיחייב אישה צעירה להיפגש שוב עם האדם שהרס את חייה?
"כן חיברתי אותו במיוחד בשבילך \ לזכרו של רשע \ ולפניך החיוורות \ מאחורי הסורגים \ על הקירות אחרוט: 'מנוול'", שר גינזבורג בסיומו של "רקוויאם למנוול". דולב התכווץ, לאו דווקא מהמחשבה על השקר, אלא על המנוול שהחל מהיום כבר לא יישב מעולם מאחורי הסורגים ולא מן הנמנע שיתקוף שוב.
לא, אין זה ממקומו לקבל החלטה שכזאת עבור הקורבנות. אם כבר, כך חשב, עליו לפעול ככל הניתן כדי לצמצם את הפגיעה בהם. הוא שב לבר במרכז העיר וביקש לדבר שוב עם הסגנית הצינית. "אני אציג לפניה את ההצעה שלך", אמר לה והוסיף: "אבל בשום פנים ואופן לא יהיה כאן עימות ישיר. אני רוצה שיחת וידאו, במימון שלכם, בשידור חי לכל העולם".
הסגנית ביקשה זמן לשקול את הבקשה, והוא המתין. ההמתנה ארכה שבוע, שבמהלכו עדכן את סופה כי הודיע למורדים על התגלית שלה, אם כי אלו דורשים הוכחות לטענה החשובה. הוא התקשה להאמין שסופה ציפתה לדיווח קר זה, אך הנערה עדיין לא נראתה כאילו רוחה נשברה. היא הבטיחה לו: "אני אדבר עם עוד אנשים, עוד נשים. אל תדאג. אני מרגישה שהתשובה נמצאת ממש מתחת לאף שלנו".
התשובה, כמובן, לא הייתה שם. אוכלוסיית העיר, אם הסתירה סוד כלשהו, שמרה עליו בקנאות מפני הנערה החטטנית. האמת, לשיטתם, הייתה פשוטה מאוד: הנישואים אכן "טיהרו" את גופן של הצעירות, והנעורים בבידוד "שיבחו" את נפשן. לראיה, מרבית הנערות שהגיעו לבגרות היו בוגרות חמש יחידות במתמטיקה, בציונים גבוהים. הן פיתחו קשרי חברות עמוקים זו עם זו, שלא סתרו את שאפתנותן המקצועית עם הגעתן לבגרות. עם זאת, רבות מאלו שעמן דיברה סופה כלל לא זכרו את הזוהמה. הן ראו את טקסי הטיפוח והגילוח כמובנים מאליהן, אידיאל יופי שמבדיל אותן מנשים אחרות. "אבל אף גבר לא מסתכל עליכן", ציינה סופה, והן הביטו בה בתמיהה. "למה שיסתכל?", התריסה אחת מהן. "גברים רואים אותך רק כשאת מתחילה לגדל שיער. לפני זה – מה הם יודעים בכלל?"
התשובות הללו הביכו את סופה, שהלכה ונסגרה בתוך עצמה. "נמאס לי להמציא תירוצים ללמה נשים אחרות נראות לי כל כך מוזרות", אמרה לכץ באנחה, כשראשה קבור בתוך הכרית. "אתה יודע מה אמרתי להן? שהתחנכתי בבית. לחלק אמרתי שישבתי בכלא, כי הייתי צריכה שירחמו עלי, שידברו אתי. הן גם קנו לי אוכל, כי הייתי ממש רעבה, נראה לי שראו את זה עליי. אני יושבת בבית קפה עם בית שחי חשוף, ואנשים רק חושבים כמה אני רזה". דולב משך בכתפיו, בידיעה שסופה לא יכלה לראותו עושה זאת. יום לפני כן קיבל את האישור להוציא לפועל את שיחת הווידאו, כולל הבטחה לכיסוי הוצאות רטרואקטיבית. הוא עדיין לא סיפר על כך לנערה, ושאל את עצמו אם עליו להביא אישה שתעשה זאת. "אולי מפיה של אישה זה יישמע אנושי יותר", חשב.
המחשבה הזאת הובילה אותו שוב למורד המדרגות, שם נתקל בגברת תמם המנסה לסייע לתינוקה לעמוד על דלפק הקבלה. התינוק העירום כמעט כביום היוולדו, פלומת שיער דקיקה על ראשו, הישיר לעבר דולב מבט מרותק, למורת רוחו של אמו, שניסתה לשווא למקדו מחדש במשימה שעל הפרק. "אני יכול לחזור מאוחר יותר", מלמל דולב, אך האם הנידה בראשה והניחה את התינוק בעריסה. דולב לטש בו מבט: "אולי נוכל לשוחח במחסן? או כל חדר פרטי אחר שיש לך?"
כשעמדו זה מול זה בפרטיות, דולב גילה שעדיין אינו יודע כיצד להציג את הנושא. הוא זכר שבמהלך השיחה הקודמת, מתישהו, הסגיר את הטראומה של סופה. הוא לא זכר באיזה הקשר, אך חשב שמכאן יהיה קל יותר להסביר את החשיבות של עימות עם התוקף. השיחה, להפתעתו, התגלתה כבה בעת פשוטה ומורכבת יותר משחשב, שכן גם נועה עצמה הייתה בצעירותה קורבן לתקיפה מינית.
"פה?", שאל דולב בתדהמה. "אבל… איך זה אפשרי? את גדלת בבידוד, מתחת לאדמה, בלי גברים. התנאי להגעתך לבגרות הייתה שמירה על הבתולים".
"אתה צודק", היא השיבה חלושות והציצה פעם נוספת מעבר לדלת, לוודא שהתינוק נרדם ואיש אינו ממתין. "בוא נגיד רק שהיה לי חבר, לפני הרבה שנים. הוא היה מתגנב לבונקר ואני ועוד כמה בנות חשבנו שיהיה משעשע לארח אותו ולדבר אתו. הוא היה עבורנו כמו חיית מחמד, וראו עליו שהוא חיבב אותי. אז לפעמים בלילות, היינו מתגנבים שנינו החוצה. אני הייתי רק ילדה. רציתי לחכות עם כל דבר שיהיה… מעבר לזה. הוא לא רצה".
לאחר שתיקה ארוכה מנשוא, חיבק דולב את נועה. "אני מצטער", מלמל, אבל היא דחתה אותו בעדינות. "עברו הרבה שנים, שמתי את זה מאחורי. מה שחשוב לי לדעת הוא מה אתה מצפה שיקרה כאן. אני התעמתי עם התוקף שלי, שתדע. הוא יצא מזה. הוא היה מאוד מקושר. אני נשארתי עם השאלות הדוחות של עורך הדין שלו והמחשבה שאולי בעצם נתתי לו אור ירוק, כשהייתי צריכה להיות הרבה יותר תקיפה".
האמת היא שדולב לא ידע מה הוא מצפה שיקרה. הוא תיאר לעצמו שהתוקף יאשים את סופה שרצתה והזמינה את ההתקפה, אבל לא ידע לאילו רמות פירוט הוא עשוי להגיע וכיצד הנערה תתמודד. באותו רגע, מול גברת תמם, נאלץ להודות שלמהלך אין שום תועלת מבחינה משפטית. הריאיון לא יביא את התוקף לעמידה לדין, משום שהתקיפה התרחשה לפני שנים רבות. גם אם יחשוף את התנהלות הגורמים שמסביב לאירוע, ספק אם למי מהם יש קשר לסיבה שלא אותר זיהום אצל סופה. העילה היחידה שיש לפגישה, אם בכלל, היא רפואית – וכדי למצות אותה, יהיה על ירקן גם להסכים לשאלות פולשניות.
"לא, היא לא צריכה להסכים", התעקשה נועה. "אונס זה אונס. לאף אחד לא יהיה אכפת אם היא הייתה רטובה או לא, או אם סבלה מפציעות או לא, לא כל זמן שהמטרה פה היא לא להפליל את האנס. המטרה היא לחשוף את האנס, ויש שאלות מאוד ספציפיות שהיא יכולה לשאול כדי לעשות זאת, מלכודות שהיא צריכה להימנע מהן". נועה חשקה את שיניה: "בסדר, תן לי לדבר אתה. אני אדריך לגבי מה צריך לעשות".
לאחר התלבטות קצרה, החליט דולב להיות נוכח בהדרכה. לפני כן, הודיע לסופה על העימות המתוכנן. היא הגיבה באיפוק גדול משחשב. לאחר שקברה את ראשה בין ברכיה החשופות, היא הנהנה בקצרה, כאילו שיערה שהרגע הזה יגיע. "זה בסדר מבחינתך?", שאל כדי לוודא את הסכמתה והיא הנהנה שוב, מבלי לומר מילה, עיניה מתמלאות דמעות שנבלמו טרם זליגתן.
התכנית של נועה הבהירה לסופה בדיוק מה מותר ואסור לה לעשות. לנגד עיניה הייתה המטרה של חשיפת זהות האנס, מאחורי הזהות שאימץ באותה עת כשומר בית הספר. היה עליה לגלות על מקום מגוריו, מיקום קעקועים שעל גופו או מוצא אתני שייתכן כי ניסה להסתיר. קודם לכן, היה עליה לשכנע אותו להסכים לריאיון, משימה לא פשוטה בפני עצמה. נועה התעקשה שההסכמה תתקבל במייל. כל אישור אחר, אמרה, לא יבטיח את התייצבותו של התוקף, לא יצדיק את פתיחת הריאיון לשידור חי ולא יגן מפני תביעה אזרחית.
סופה לא יכלה לחשוב על שום תרחיש שבו התוקף, לא משנה איך תיצור אתו קשר, יסכים להתראיין – אבל נועה שוב חלקה עליה. "הוא אולי אינטליגנט מספיק לחמוק מעונש, אבל עדיין פסיכופת", הסבירה. "האגו שלו גדול מספיק להכניס אותו הישר למלכודת שלך. רק תודי בכישלון, תגידי שהוא המוצא היחיד שלך. הוא כמובן משוכנע שהוא חף מפשע, אז הוא יסכים לדבר, רק כדי להכפיש אותך. אל תסתכלי עלי ככה. הוא עבריין מין. הם כולם בטוחים שהם חפים מפשע, אבל זה לא מה שאת באה להפריך, מבינה?"
סופה לא הבינה. המחשבה על העימות מילאה אותה בחרדה ששיתקה את פיה לחלוטין. למרבה המזל, עריכת הריאיון טלפונית אפשרה לדולב לצייד אותה ברשימת שאלות, שאותה אחזה בידיים רועדות. קריאתה הפומבית לריאיון נענתה לבסוף במייל מכתובת אנונימית, בפרק זמן מדהים של פחות משלושים ושש שעות. "יש לו באמת אגו בשמיים", אמרה נועה.
דווקא אז, נראה שסופה חווה לבטים בנוגע להסכמתה להיפגש. היא נמנעה מלאכול ונועה דאגה להזין אותה בבקבוקי תה קר עם תוספת סוכר. "הוא בטח גם בונה על זה שלא הספקנו להכין מספיק שאלות", אמרה, אבל ירקן לא הגיבה. היא הותירה את מלאכת כתיבת השאלות לכץ ובהתה בנוף הנשקף מהחלון, כשכל אזכור של השיחה הקרובה שלח אותה להתבודד בשירותים. כשדולב התכוון לבוא אחריה, בפעם הראשונה, נועה אחזה בכתפו: "גם אני הגבתי ככה. היא תתגבר".
היא לא ידעה שגם דולב עצמו החל לחוות ספקות. הוא החל להאמין שהריאיון עשוי להסב יותר נזק נפשי לסופה מאשר להביא תרופה לאנושות ותהה כיצד יוכל לעצור את הדברים, אם יסלימו לרמה שבה סופה לא תוכל לעשות זאת בעצמה. בלית ברירה הוא השתמש בכלי היחיד עליו היה באפשרותו לשלוט – אמצעי השיחה. את התקשורת ביניהם הוא ניהל באמצעות שם משתמש משותף, מה שאפשר לו להתערב בשיחה ואף לסיימה בכפייה, במקרה הצורך.
השיחה בין סופה לתוקף שלה התנהלה בצ'אט קולי, ששודר בשידור חי ברשתות החברתיות. היא נפתחה בהצגה עצמית, שאחריה מיהר התוקף להצהיר: "וכמובן שאין לי תרופה, אבל זה לא מה שאתם רוצים לשמוע. אתם רוצים לשמוע אותה מכפישה אותי". במשך דקה ארוכה לאחר אותה הצהרה, סופה לא אמרה דבר. דולב רצה לשלוח את נועה שתדרוש לשלומה, אך האישה נעלמה במפתיע. כשהחל דולב לחשוש שמה נוצרה תקלה בתקשורת, התעוררה הנערה לחיים: "אני דווקא רוצה להתחיל מלספר מה בדיוק קרה כשהייתי בת אחד עשרה. אתה כאן כדי שתוכל גם להשמיע את הגרסה שלך".
היא ניסתה לספר, אך הוא לא הניח לה. "לא, את טוענת שהאירוע הזה קרה כשהיית ילדה מעולפת. אני אומר שלא קרה שום דבר", התעקש והרים את קולו: "אני אספר לכם מה באמת קרה. סופה הקטנה התעלפה. אני לא יודע למה. אולי סבלה מזוהמה אמתית, שעליה היא מעדיפה לא לספר לכם. כדי לא לספר על הזוהמה ההיא, היא סיפרה להנהלת בית הספר סיפור אחר. בגלל הסיפור הזה, אני פוטרתי. אני, שבסך הכול מילאתי שם את תפקידי ורציתי לוודא שילדה קטנה לא מתה לי במשמרת. בגלל הסיפור הזה, המשפחה שלי סובלת היום מהטרדות של אנשים שטוענים שאיכשהו אני טוהרתי מהזוהמה".
סופה, נגד כל הסיכויים, הצליחה לשמור על קור רוחה. היא ניסתה שוב ושוב להתפרץ לדברים, שנאמרו בקול רם הרבה יותר משלה, ולבסוף קבעה: "היה כתם על השמלה שלי. אתה מעולם לא הסברת את הכתם הזה. אני, בתור ילדה קטנה, לא ידעתי מהו, ולאף אחד לא היה אומץ לספר לי". בן שיחהּ התפלץ: "אומץ? אל תדברי אתי על אומץ. את סיפרת לכולם שקיבלת מחזור. אחרי ששינית את הגרסה שלך, חיפשת את השמלה ואופס, לא מצאת אותה בשום מקום. כנראה גילית ששפכת עליה מיץ ענבים".
הוא המשיך: "אפרופו מיץ ענבים, לא כל משפחה יכולה להרשות לעצמה היום מיץ ענבים. המשפחה שלך עשירה, היו לה אמצעים לתבוע אותי, אבל הם התכחשו אליך, שנייה אחרי שלקחו אותך להסגר. את יודעת למה, סופה? כי את משקרת. הם יודעים שאת משקרת. הם זוכרים איך הילדה החכמה שלהם המציאה תירוצים, והם יודעים…". סופה ניסתה בכל כוחה להתפרץ, אך הוא המשיך: "הם יודעים שהמצאת גם את התירוץ הזה, גם אם הפעם אני הייתי מי שנפגע ממנו!"
"אתה אף פעם לא נחקרת אפילו", סופה ניסתה להישאר רגועה, אך הבכי הלך והסתנן לקולה: "אתה יודע מה מוזר לי? גם אם האמינו שהמצאתי הכול, אני סיפרתי להם איך היית מסתכל עליי ועל הפעמים שעקבת אחריי הביתה, אחרי שעות בית הספר. אני אמרתי להם שפחדתי ממך, והם לא עשו כלום. הם אמרו לי לשכוח. יש לך מושג למה? ואל תגיד לי שזאת העדות שלי".
הוא גיחך: "מה למה? אני גבר. מותר לי להסתכל על ילדות יפות, ואת היית ילדה יפה. עדיין מותר להגיד את זה, נכון? אין פה שום דבר פלילי. אף פעם לא אמרתי שום דבר שהביך אותך או עשיתי לך משהו. לא חטפתי אותך מאיזה בונקר וכמו שאמרת, גם אם עשיתי את זה, לא פצעתי אותך בשום צורה. במלים אחרות, לא היו הוכחות נגדי. ואם היית בן אדם בוגר ולא נשארת ילדה קטנה ובכיינית, היית מבינה שזה אומר שחרור מידי".
"אז יש לך הסבר אחר… למה אני טהורה? אתה יודע?" ,היא התקשתה להשלים את המשפט מרוב דמעות.
"לא, ברור שאני לא יודע. הייתי אומר לך, אם הייתי יודע. את יודעת מה אני כן יודע? שאת שכנעת את עצמך שתקפתי אותך והרשית לעצמך לסכן את כל הבנות בבית הספר כשסירבת לעשות משהו כל כך פשוט כמו להתגלח. זה נורא נחמד שאנחנו מדברים פה, וזאת הסיבה שהסכמתי לקיים את השיחה הזאת, אבל המרכז פה לא צריך להיות אני, אלא את, גברת. את עבריינית מסוכנת, ואם מישהו פה צריך לשבת בבידוד…"
דולב ניתק, בלחיצת כפתור. רגע לאחר מכן רץ לסופה, ששיערה דובלל מסביב לאוזניות והיה רטוב לחלוטין מדמעות. כמה דקות נדרשו לו כדי להתיר את הקשרים ולהסיר את האוזניות, ובסיומם הוא חיבק את הנערה, שלא השיבה לו חיבוק. לאחר מכן הגניב מבט למחשב ונשם לרווחה. התוקף לא ניסה להתקשר שוב. "אתה מאמין לו?", שאלה לבסוף סופה, והוא הניד בראשו. לאחר מכן שאל את הנערה אם היא יודעת לאן נועה נעלמה, והיא לא ידעה.
שעה לאחר מכן, כשנועה לא הופיעה בקרבתם, הלך דולב לחפש אותה. היא לא נמצאה בעמדת הקבלה או בקרבתה. כץ יצא לחזית הבניין, אך גם שם לא ראה את בעלת הבית. כשחזר פנימה, נתקל לפתע בתלמיד ישיבה גבוה ממנו, שהדף אותו בחוזקה. "מה עשית לה?", שאל.
"כלום, כלום, אני דייר פה", ניסה דולב להסביר, אך הדחיפות נמשכו ביתר שאת והביאו אותו שוב לחזית הבניין. "היא בסדר?" שאל ופניו של התלמיד נפלו: "לא, ברור שהיא לא בסדר. היא לא מפסיקה לבכות. היא לא האכילה את הילד. אתה פגעת בה? תאמר לי עכשיו!"
דולב ראה את חששותיו הקודרים ביותר קורמים עור וגידים לנגד עיניו: גברת תמם קנתה את גרסתו של התוקף. היא השתכנעה שסופה המציאה את כל הסיפור ויצאה למסע למציאת התרופה אך ורק כדי לנקות את שמה. אם בת בריתם היחידה כבר לא מאמינה להם, כנראה שהעימות גרם לנזק בלתי הפיך. הרדיפה של סופה תשוב ביתר שאת, והפעם תופנה גם כלפי כל מתלוננת על עבירת מין. מדיניות הגילוח תימשך עוד שנים ארוכות, גם אם שום מקרה הידבקות לא ידווח בקרוב. הקרב נגמר עוד לפני שהחל.
"אני לא עשיתי כלום, נשבע", גמגם והגן על עצמו בידיו. "אתה בעלה, נכון? אני יכול לדבר אתה רגע? זאת כנראה רק אי-הבנה".
התלמיד חדל מלחבוט בו והזדקף. לבסוף נמלך בדעתו: "אני אקח אותך אליה, אבל אם אתה מתכוון לנסות משהו נגדה, אני אהיה שם, והפעם לא אבלום את עצמי. היא עברה מספיק, אתה שומע?"
רק באותו רגע הבין דולב ששכח לשאול את נועה את השאלות החשובות באמת, כמו אם בעלה מודע לתקיפה שעברה. הוא גם לא שאל אם עברה בדיקה לגילוי הזוהמה קודם לנישואים או להיריון, או אם הטראומה ניכרה עליה בשנים שחלפו. פעם נוספת הוא נזף בעצמו ובחוסר הרגישות שלו, כמי שמעולם לא נדרש להתאים את עצמו לנסיבות חיצוניות כמו מגדר, ושאל את עצמו אם לא איחר את המועד. אם גברת תמם החליטה להסגיר אותם, הרי ששוב יהיה עליהם לצאת לדרך, וספק אם הפעם ייקלעו לחוף מבטחים.
המראה שנגלה אליו כשנכנס לדירתה של נועה, בקומת הקרקע, היה שונה בתכלית משציפה. בעלת הבית ישבה בצד הכניסה, קפואה, מתנשמת בכבדות, ראשה קבור בין ברכיה וחצאיתה מכסה ברשלנות את קרסוליה. היא לא זזה כשנכנסו או כשהדלת נסגרה. היא לא נראתה זועמת. דולב תהה כיצד עליו לפנות אליה, כשמר תמם התערב. "הבאתי את האורח שלך", אמר.
"הוא פה? תודה לאל", פלטה ובטרם הספיק דולב להתאושש מהתדהמה, פנתה אליו: "אתה מתעסק פה עם מפלצת, יקירי. אתה חייב לתפוס אותה לפני שהיא תתקוף שוב". מטפחתה צנחה מעל ראשה והיא הביטה בו, בעיניים נפוחות ומיואשות. הוא לא ידע מה לומר.
"אני מצטער, אבל את טועה".
"לא! לא!", היא זעקה ונעמדה בבת אחת על רגליה. היא הייתה גבוהה ממנו בראש, והוא נרתע לאחור. "נמאס לי לשמוע שטעיתי. אני יודעת מה שמעתי. אני עדיין מזהה את הקול השטני שלו! זיהיתי אותו מהרגע הראשון!"
הוא בלע את רוקו: "מה?"
"הקול שלו! נראה לך שאני לא אזהה אותו אחרי כל השנים האלה? יפרח", היא החוותה לעבר בעלה, שנאנח וניגש להוציא מגירה מתחת לספה. "קח, יש כאן את כל העקבות שמובילים אליו. קוראים לו רונאל נמיר. אז הוא היה פקיד בק אופיס, היום הוא צריך להיות בן עשרים".
יפרח הניח את המגירה למול דולב. תמונתו של רונאל נמיר ניבטה אליו מראש ערימת המסמכים: בחור צעיר, רזה ומטופח, בעל בלורית ברונטית. פניו, רציניות וקודרות, היו ממושקפות במסגרת עבה ושיקפו רושם שהצלם רק הפריע לו. הוא לבש חולצה מכופתרת בצבע אפור וצולם על רקע מה שנראה כמו פנס רחוב.
"זה הוא? הבחור שתקף את סופה?", שאל, בחוסר אמון.
"יצאתי בהתחלה, אבל יפרח שמע את השאר. נכון, יפרח?", בעלה הנהן. היא שאלה: "הוא אמר משהו על זה שהוא לא שלף את הילדה מבונקר, נכון?"
יפתח הנהן שוב: "בדיוק. הוא אפילו לא שם לב".
"ברור שהוא לא שם לב", רטנה נועה וירקה בבוז. "הוא כל כך בטוח בעצמו ובזה שלעולם לא יתפסו אותו, רק היינו צריכים לתת לו לדבר".
היא השתתקה. דולב בהה בה רגע נוסף בחוסר אונים והחווה לבעלה שייקח משם את המגירה. מר תמם, בתגובה, הרים את המגירה והניח אותה הרחק מטווח הראייה של אשתו. הצעיר רכן על ברכיו, אובד עצות, כשלפתע הבעל הושיע אותו והניח בידו עוד טישו יקר ערך. "תודה", אמר והעביר אותו לנועה, שמחתה את דמעותיה.
לאחר שלקחה עוד כמה נשימות עמוקות, נטל דולב את ידה של נועה וסייע לה לקום. הוא הוביל אותה למעלה, שם בדיוק שהתה סופה במקלחת. בעוד צליל המים הזורמים נמשך, הוא התיישב עם נועה על המיטה. חרצובות לשונה של גברת תמם נפתחו והיא אמרה: "בעלי יודע".
דולב משך בכתפיו.
"אתה בטח שואל את עצמך איך בכלל אפשרו לי להתחתן".
"רק אם את מרגישה נוח לספר".
"בשלב הזה?", היא גיחכה. "אין לי ברירה. ידעתי שזה יחזור לרדוף אותי מתישהו". היא מחתה פעם נוספת את עיניה, אף שכבר היו יבשות, והמשיכה: "אני אתחיל מזה שגם אני טהורה, כמו סופה פה. זאת הסיבה שיכולתי להמשיך בחיי ולהתחתן, וזאת גם הסיבה שלא הגשתי תלונה רשמית על מה שקרה".
דולב רצה לשאול, אך נועה המשיכה לבד, לאחר מרווח נשימה קצר: "רונאל נמיר, יש לו עוד שני אחים גדולים. אימא שלו היא מנהלת מחלקת מיון במרכז לבקרת מחלות. לפני שהיה ניתן לגבות ממני עדות, הייתי חייבת לעבור דרכה, והבן שלה היה שם לפניי".
היא בלעה את רוקה: "פגשתי אותה פעם ראשונה כשישבתי בחדר הבידוד ופליתי מתוכי שאריות של עפר וזרדים. אני גדלתי מתחת לאדמה, ודברים כאלה נחשבים שם לסמל של זיהום וטינופת. זוהמה, בקיצור. אף אחד לא יכול היה לגשת אליי בלי חליפה והייתי חייבת לנקות הכול בעצמי. אני זוכרת שעשיתי את זה במשך שעות, ולא משנה כמה הוצאתי, תמיד היה שם עוד". היא נשכה את שפתיה במשך כעשר שניות נוספות, והמשיכה: "המגע של הזרדים דקר אותי. החול גירד לי. הייתי בטוחה שהנמלים שמטפסות למעלה הן הכינים, שהולכות לאכול אותי. חיפשתי את הבגדים הנקיים שלי בכל מקום, אבל הם לא היו אתי בחדר. נאמר לי שהם נשרפו".
"הם לקחו לך את התחתונים?", שאלה סופה. דולב כלל לא הבחין שהצטרפה אליהם. היא הייתה לבושה שוב בבגדי המסע שלה, שהתקמטו עד לבלי היכר אחרי כביסה ביד.
נועה הישירה אליה מבט לרגע, וחזרה לבהות בחלל: "הם לקחו הכול. רק בדיעבד גיליתי שלא היו תחתונים בין החפצים האישיים שלי. חשבתי ששכחו לרשום אותם. בזמנו זה נראה יותר הגיוני מלחשוב שפשוט לא לבשתי תחתונים, שכל מה שהפריד בין הגוף שלי לבין האדמה היה, מה? החצאית שלי, שהגיעה עד הברכיים? אולי קרה משהו לתחתונים שלי. עזבי. אני לא רוצה לחשוב על זה".
היא כחכחה בגרונה: "בניגוד אליך, אני דווקא זכרתי מה קרה. הביאו לי ספר מטופש כזה, משהו בסגנון 'תורה מעצימה אשה', אבל לא הסכמתי לעבור טיפול. רציתי קודם כל להתלונן. אבל במקום להביא לי שוטר, הביאו עורך דין. העורך דין היה זה שהודיע לי שאני כבר לא נושאת את הזוהמה, אם כי הוא לא ניסה למרוח אותי. הוא אמר לי שטוהרתי…"
"טוהרת?", שאל דולב.
"בהדברה", נועה הפטירה. "הוא אמר שכבר אבחנו אצלי זיהום בדם והפעילו קשרים כדי להוציא אותי מבידוד. אפילו תפרו לי את קרום הבתולים. גופנית, הייתי בסדר גמור. הוא לא הסכים לומר למה, רק שזה היה כרוך בסיכון ועלה די הרבה כסף. עכשיו, מי ששכר אותו לא רצה את הכסף בחזרה. הוא רצה את השתיקה שלי. הדרישה הייתה שאמשיך בחיי כאילו כלום לא קרה". היא לקחה הפסקה נוספת לאוויר, והמשיכה כעבור כעשר שניות.
"זאת לא מי שאני. כעסתי ורציתי לנקום, אבל העורך דין הגיע מוכן. הוא אמר שישאלו אותי מה עשיתי מחוץ לבונקר בשעת לילה מאוחרת ואם הכרתי את האנס שלי. הוא אמר שכל הראיות כאן עובדות נגדי, שההגנה תטען שההתנהגות המינית שלי הצדיקה את זה. רק אז חשבתי על זה שלהתנהגות שלי יש פן מיני כלשהו, שאולי רמזתי דברים. הוא אמר שהשופט כמעט בטוח יהיה גבר, ושהוא ידרוש לדעת מה האנס עשה לי ואיך. הוא לא היה צריך לסיים את ההסבר. חתמתי", היא התפרצה בבכי שוב. סופה הפנתה אליה את גבה.
"אני כל כך מצטערת", התייפחה נועה. "לא היית צריכה לעשות את זה. רק אחר כך הבנתי שטעיתי".
"מה חשבת שיקרה בהמשך?", סיננה סופה.
"חשבתי רק על עצמי, בסדר?", נועה השתנקה. "הבטיחו לי שהוא לא יטריד אותי שוב, והוא באמת נעלם. אחר כך שמעתי מבנות בבונקר שהוא ברח. רק שמחתי שאני לא רואה אותו יותר. קיוויתי שהוא מת. תראי, בינינו, הוא לא יצא לי מהחיים. חודשים אחר כך נעלתי דלתות כי פחדתי שהוא יבוא אחריי. לא הצלחתי לדבר עם בנות אחרות. החברות הכי טובות שלי נטשו אותי…"
"תתארגן ליציאה", סופה הורתה לדולב, קולה קר.
"אבל…", מלמל, מחווה לעבר נועה.
"אני לא נשארת פה", התעקשה: "קדימה".
נועה קמה לעבר סופה, אך זאת נפנתה ממנה. בלית ברירה, פנתה נועה לעבר הדלת: "בסדר, זאת זכותך לכעוס עלי, אבל אני לא אצא מפה לפני שאעזור לך להגיע אליו. אני לא יודעת איפה הוא נמצא היום או איך הוא השיג את התרופה, אבל אימא שלו היא פרופסור צילה נמיר פדרשטיין. היא צריכה להיות היום בת חמישים".
סופה הגיחה וסגרה מאחוריה את הדלת.
"יכולת לנחם אותה", אמר פתאום דולב.
"לא מעניין אותי".
"יכולת לתת לה לעזור לנו יותר", התעקש: "היא קצה החוט היחיד שהיה לנו".
סופה התעלמה מהטענות. היא השליכה לעבר דולב את התיק שלו והוא, כעבור אנחה קצרה, קם והחל לארוז את מיטלטליו. הדברים חלחלו אליו לאט לאט: יש תרופה. כבר לא מדובר בשמועה זדונית, בתיאוריה לגבי טוהרה מולדת או בהימור על כך שלא תהיה עוד מכת כינים. קיימת תרופה לזוהמה, ועוד בצורת תרופה, לא מקלחות. כיצד הוא, שעובד במערכת הבריאות, לא ידע עליו עד היום?
ההסבר היחיד שיכול היה לחשוב עליו הוא שיחידי סגולה, רופאים בכירים או פוליטיקאים, ידעו על קיום התרופה ובחרו לשמור אותו בסוד, משום מה. ייתכן בהחלט שהעניקו אותו שוב ושוב לנשים שפיתחו את תסמיני הזוהמה והציגו את החלמתן כניצחון של הגוף. מנגד, אולי התרופה יקר כל כך שלא משתלם להעניק אותו לקהל הרחב. אולי הוא הובטח מראש לנשים, ואולי גם לגברים, ממעמד מאוד ספציפי.
מקור: Street Art Utopia
אם כבר גברים, הוא התעניין אם גם מר נמיר טוהר מהזוהמה. זה יסביר מדוע נותר בחיים עד היום, אך לא כיצד הזוהמה לא התפרצה אצל סופה. הוא התעניין אם התרופה היא בעצם טפיל אחר, מה שיסביר בכל זאת כיצד עבר לסופה, וכיצד ניתן להיות בטוחים שהוא לא כרוך בסיכון כלשהו.
כל כך הרבה שאלות ועם זאת, כשהגיעו למרכז לבקרת מחלות, איתורה של פרופסור נמיר פדרשטיין התגלה כקשה משציפו. הרופאים נמנעו מלהתקרב לשני הצעירים לובשי הסמרטוטים, שחסמו את המסדרונות הצרים בתיקיהם הכבדים ודרשו לדבר עם הרופאה השלישית בדרגתה במוסד. הם שאלו את שני הנוודים בקול מאין שמעו את שמה של נמיר פדרשטיין, מי הניח להם להיכנס ואם הם בכלל זקוקים לטיפול רפואי.
דולב הותיר את סופה בכניסה לבניין וניגש למלתחות המתמחים, שם לא התקשה למצוא מדים שהונחו לגיבוי. לאחר שהתלבש שם את פעמיו לכיוון אזור ההנהלה, לא לפני שהוא חוצה את קבלת הקהל ונזהר לא לעורר חשד. בסיכומו של דבר זיהה את פרופסור נמיר פדרשטיין בכניסה לאחת המחלקות הפנימיות, כשהיא מתווכחת עם משפחתו של מטופל. היא חלקה את קו המצח הגבוה עם בנה ואף את חיבתו למשקפיים בעלי מסגרת עבה. עמידתה הייתה יציבה אך בה בעת שברירית מאוד, כמו ענף שעליו מתבדרים ברוח.
דולב ניגש אליה ישירות: "גברתי, אני מחפש את התרופה לזוהמה".
היא הסתובבה אליו, בפנים חיוורות: "על מה אתה מדבר? זה לא מצחיק".
הוא התקרב אליה ונשימתה נעתקה. בשקט ולאחר שבדק כי איש אינו מקשיב, לחש: "אני אקח אותך לבחורה המטוהרת. את והבן שלך חייבים לה כמה תשובות".
במקום להיעתר, היא נעשתה נוקשה. "לא", נבחה.
"מה?"
"הבחורה המטוהרת צריכה לומר תודה, במקום לשלוח אותך אליי. הבן שלי נתן לה את התרכובת האחרונה שהייתה לו".
"אז הבן שלך נשא את הטפיל כל הזמן הזה?", שאל דולב, אינו מאמין.
"כל הגברים נושאים אותו, אני לא צריכה לומר לך את זה. הגברים הם הראשונים שנדבקו, והנשים הן הראשונות שמתו. מכות מצרים החדשות, כמו שהרבנים אומרים", היא הביטה סביבה, חוששת פתאום שמה תישמע. "תגיד לה להתגלח כאן וזהו".
"להתגלח?"
"כן. היא רוצה להיפטר מהזוהמה בשקט, לצאת מכל הסיפור הזה, לא? יש כאן חדר טיהור, עם מקלחות והדברה. אף אחד לא יזהה אותה כשתצא החוצה".
"לא בשביל זה הגענו לכאן".
"מה חשבתם שיקרה? שאני פשוט אביא לכם תרופה? אימא של הילדה הזאת עובדת אצלי, היא מקשרת בין בנות שנפגעו לרבנים שמבקרים אצלן. לצערי על הבת שלה היא לא יודעת להשתלט, אחרת לא היינו עומדים כאן. הילדה הייתה צריכה להגיע לכאן בכל מקרה".
"תני לי…"
"לא. כבר עברנו את השלב של להתלבט, זה לעשות או לשאת בתוצאות".
"אני לא יכול לכפות עליה שום דבר".
"אז תישא בתוצאות", היא מסרה אותו למאבטחים החסונים שבפתח הקומה. "תעצרו אותו, בידוד", הורתה בקצרה והם, מבלי שנתנו במבט נוסף במדים שלגופו, אחזו בו משני צדדיו. רק אז הבין דולב שזה אכן קורה לו, שהוא נעצר, שהקשר שלו עם סופה נקטע. הוא הובל במורד המסדרון אל עבר אגף הבידוד, בבניין נפרד, מחפש אחר אנשי קשר שיחלצו את סופה מהמלתחות לפני שהרופאה תיזכר שהיא בסביבה ותנסה לבודד גם אותה. תוך כדי שעשה כן, הבחין בסופה עצמה, מגששת את דרכה בזהירות בסמוך למרפאות הפרטיות כשהיא עוטה של מאולתר משמיכה. "כל כך אופייני", חשב. כיצד אי פעם ציפה שתישאר למשך זמן ממושך במקום אחד?
"השמלה!", צעק, לפני ששני המאבטחים הספיקו לעצור אותו. "תביאי אותה! יש תרכובת…"
ואז הם הלמו בראשו, אל מול עיניה המשתאות של הנערה, שפלטה זעקת בהלה. היא החלה לרוץ, השל נופל מעל כתפיה וחושף בפרהסיה את שיער גופה, בטרם הספיקה לתפוס אותו בידיה. הבריות נסוגו מדרכה, כמו נסות מפני שיטפון, והיא פשוט חלפה ביניהן בריצה. למאבטחים נדרש רגע נוסף להבין את האיום הנשקף ממנה בטרם אחד מהם הרפה מדולב והחל לרדוף אחריה במסדרונות. נדמה היה שהדרך החוצה ארוכה בהרבה מזו שהובילה פנימה, אבל סופה עברה בה לבסוף. היא דילגה בחינניות מעל עמדת התשלום ביציאה ולבסוף מצאה את עצמה בחניון רחב הידיים, משתופפת מאחורי משאית ישנה ותוהה כיצד תמצא מכאן את הדרך הביתה.
לא היה לה למי לפנות. את התקשורת עם המורדים ניהל דולב, ולה לא נותרו חברים משל עצמה. הזמן היה קצר והסכנה הייתה מידית. לא נותרה לה ברירה אחרת. היא מצאה עמדת כלי עבודה בסמוך למכוניות הפרטיות וגזרה, באבחה אחת, את מרבית השיער שלראשה. לאחר מכן שבה לכסות את שיערה בשל ושמה את פעמיה לחניון האמבולנסים. היא התחמקה מהנהגים המעשנים שבקדמת הרכבים והסתננה לתוך רכב חונה, שמוקם בחלקה שממנה יצאו רכבים לכיוון מערב. זאת הייתה תקוותה היחידה, משום שלא ידעה על ההתיישבותיות אחרות ששרדו באותו כיוון. ככל הידוע לה, כולן נמחקו בגלל הזוהמה.
רגעים ספורים לאחר שהתמקמה בפנים, שמעה את המאבטחים מכריזים על חיפוש בקומות החניון. עובדי הקומות התבקשו להסתדר בשורות, שם כנראה נערך עליהם חיפוש מקיף, שנמשך כמה דקות. תוך זמן קצר גם נמצאה פלומת השיער שגזרה משיערה, אך על פי קולות הצעדים המתרחקים – היא הובילה את המאבטחים לחפש אחריה בכיוון הנגדי, שממנו הגיעה. בינתיים, הנהגים שוחררו להמשיך בשגרת יומם.
במשך זמן ארוך מנשוא היא נשארה בתוך הרכב, ממתינה להתראה שתשגר אותו לדרכו. מרגע לרגע הידלדלה אספקת האוויר שקיבלה והחום רק הלך והתעצם. היא הרגישה כמו נתח עירום של בשר, המונח בתוך תנור כבוי בהמתנה לאפייה. כשהחלה לראות שחורות, הרהרה בכך שאולי מוטב לנסות לברוח רגלית – כך לפחות לא תמצא את מותה בתוך אמבולנס, אלא שבינתיים הרכב כבר הותנע – ומשב מבורך מהמזגן קירר את הזיעה שעל פניה.
הנסיעה לעיר ארכה זמן קצר משחזתה, אולי כי ההליכה ברגל הייתה ארוכה וקשה כל כך. תנאי הדרך, גם עבור הרכב, היו לא פשוטים. סופה עצרה את נשימתה בכל פעם שהרכב זינק באוויר, כי דילג על גבעה או נתקל בפסי האטה מוסווים. היא גם האטה את נשימתה בכל פעם שהרכב נעצר ואף נכבה, כנראה כדי להציג מסמכי זיהוי או לשלם שוחד לשוטר חטטן, מה שהביא אותה להרגיש את החום ביתר שאת. פעם שמעה שנהגי אמבולנסים מודרכים לנהוג במהירות אך בזהירות, ובאותו רגע חשבה שהנחיה זו בטלה בשישים כשאיש במושב האחורי לא נאבק על חייו.
היא זקפה את צווארה כששמעה לבסוף צופרים וקולות המולה עירונית, של ילדים ותינוקות ומה שנשמע כמו פרסומות משלטי חוצות אינטראקטיביים. סופה מיד ידעה היכן היא נמצאת. אלו היו הפרברים, האזורים נטולי התחבורה הציבורית שנהנו מחשמל זורם בכל שעות היממה. המרחק מכאן לביתה היה די גדול, אבל לא בלתי אפשרי למעבר ברגל. היא נאבקה בדלת, אך גילתה למרבה התסכול שלא ניתן לפתוח אותה מבפנים.
לא נותרה ברירה אחרת. היא המתינה שצוות האמבולנס יפתח את הדלת, וכשעשו זאת זינקה החוצה ושעטה במעלה הרחוב, כשקריאות הבהלה מלוות את מנוסתה. הפעם אומנם לא רדפו אחריה, אך היא ידעה בוודאות שעובדי בית החולים יעדכנו במתרחש את המאבטחים, שיזעיקו בתורם את המשטרה. היא המשיכה לרוץ במסלול שהכירה מימי בית הספר, מבהילה מעט את התושבים אך הודות להיעדרו המסתמן של שיער על ראשה. רק כשהגיעה לשכונה בה גדלה הבחינה בשינוי מיקומה של השמש בשמיים, בכך שלמעשה החל כבר להחשיך. החושך, לפחות בשכונה שלה, תמיד הפחיד אותה. בהיעדר פנסי רחוב מתפקדים, כך חשבה, ספק אם תוכל להמשיך למצוא את הדרך הביתה או לצאת ממנו עד שתעלה שוב השמש.
היא גיששה ומצאה את המפתח במקום המסתור הרגיל, אבל גילתה שהדלת הייתה כבר פתוחה. בפנים מצאה מנורת פלורסנט שבורה על הרצפה, שבנס לא התלקחה עם כל דירת הקרקע הקטנה. כוסות קפה, עדיין מעלות אדים, מוקמו בפינת האוכל. תקליט של ננסי סינטרה התנגן ברקע, עם האקורדים הצורמים מהשיר על האישה שיקירה ירה בה. סופה החליטה שלא לבשר על נוכחותה. במקום זאת, היא נטלה בזריזות את המנורה השבורה ושמה את פעמיה לחדרהּ, זה שעזבה בחופזה בפעם האחרונה ששהתה בו. היא קפאה במקומה כשהתייצבה מול הדלת.
התוקף רונאל נמיר ניצב שם, מכוון סכין לפריסת עוגות אל עבר גרונה של אמהּ. "שלום", אמר בקור רוח.
סופה לא בירכה אותו לשלום.
"כבר שמעת את ההקדמה, אז נעשה את זה קצר", הוא אמר. "תתחדשי על התספורת. השמלה שלך פה. אני יודע את זה. אימא שלך, משום מה, לא מוצאת אותה. תמצאי אותה ואני אקח אותה. נפתח איתה תרופה קבוע, או משהו מועיל בסגנון".
"אני לא מאמינה לך", סופה הטיחה בו.
"מה שתרצי. את מאמינה שזאת אימא שלך? וזאת סכין? יופי, זה כל מה שאת צריכה לדעת. תמצאי את השמלה".
היא חשקה את שפתיה בכוח. אמה הביטה ברונאל בתיעוב. "אסור לך", אמרה.
הוא גיחך וגלגל את עיניו.
סופה הביטה בה, ובפני התוקף שלה. מעולם לא חשה רצון עז להגן על אמה, לא לאחר שהפכה קרה אליה לאחר התקיפה ובמיוחד לא עכשיו. שוב ושוב היא ניסתה לשכנע את בתה במרוצת השנה האחרונה לשוב לבית הספר, הזמינה לה שיחות עם מטפלים וירטואליים ורבנים, הסבירה לה שאולי חלמה חלום רע. השמלה? סופה לא שללה את האפשרות שהאם היא שהחביאה אותה, בניסיון לטשטש עוד יותר את הגבול שבין אמת לבדיה ולשכנע את הבת להתגלח סוף סוף.
"אין לי כוח לזה", נאנח רונאל. "אני סופר עד שלוש, ילדונת. אחת, שתיים…"
"תפסיק תיכף ומיד!", קרא קול אישה סמכותי, שהגיע מכיוון הכניסה.
"אימא?", שלוותו של נמיר נקטעה באחת. "זה לא רציני, מה את עושה פה? כבר הגענו להסכמה".
היא הגיעה בצעדים יציבים והתייצבה מולו, מכוונת אקדח קטן לפניו המכורכמות: "שיניתי את דעתי".
"מה את עושה?", הוא שאל שוב, הפעם בקול נמוך.
"קודם תניח לאישה הזאת", היא פקדה, והוא הטיח את אמה של סופה לרצפה. לאחר מכן הסתובבה אמו לירקן, שכבר הניפה באוויר את המנורה השבורה. "אל תחשבי על זה אפילו", אמרה לה, כשהיא נוטלת מידו של בנה את הסכין ומכוונת אותו לנערה.
"מה קורה כאן?", שאלה הפעם אמה של סופה.
"מה שקורה הוא שנמאס לי לכסות את העקבות של הבן שלי", נאנחה פרופסור נמיר פדרשטיין, מנגבת את הסכין הקהה בשולי החלוק הלבן: "כולל טביעות האצבע האלה".
בנה בלע את רוקו. "דיברנו על לקיחת תרכובת התרופה", אמר.
"התרופה פה, רוני, התרופה קיים", שילבה האם את ידיה על חזה, אוחזת בסכין. "אין לי מה לעשות עם הדי.אן.איי של העלמה פה. אין לי איך להוזיל את הטיפול כך שתוכל לרסס על מישהי בכל פעם שאתה לא מתאפק…"
"אימא!", הוא נזעק.
"…ואין לי, תקשיב לי טוב", היא כיוונה כעת אליו את הסכין: "אין לי סבלנות לנאיביות שלך. אתה מספיק בוגר כדי להבין שזה שריפאת מישהי מזוהמה לא אומר שהיא תסתום את הפה בנוגע למה שעשית לה. נשים סובלות מדברים הרבה יותר גרועים מזיהומים אחרי שהן מתלוננות על אונס. זה גורם לחלקן להפסיק להתלונן, אבל לא לכולן. אתה מבין אותי?"
הוא התבונן באמו כמו חיית טרף שטורף גדול יותר התיישב על זנבה, רועד בכל גופו. "לכי מפה", הורה.
"כרצונך", היא הרפתה מהסכין והניחה אותו בכיס החלוק. "נראה אותך מסתדר בלי העזרה שלי. זה בוודאי יהיה מאוד מסקרן, כי חוץ מהפה הגדול של אבא שלך שום דבר לא היה מגיע בלעדיי. העבודה, הכסף, החירות…"
"די".
"אפילו ביצים כדי לקחת את הילדה הזאת למקלחות אין לך!"
בבת אחת, רונאל איבד את זה. ידיו נסגרו על גרונה של אמו, כשיד אחת נטשה במהירות כדי למנוע ממנה לשלוח את ידה שוב לסכין. האם, כבדה ומגושמת על עקביה הגבוהים, סטרה תחילה על ידיו, ולאחר מכן ניסתה למשוך בהן, ללא הצלחה. אחר כך ניסתה לבעוט בבנה, שהתחמק והגיח מאחוריה, והפעם ניסה להגיע בעצמו לסכין. האם פיתלה את הפלג העליון של גופה, כשעור פניה מתחיל להכחיל ועיניה נעצמות. אמה של סופה התחמקה מנתיב המאבק וזחלה למסדרון, בעוד זו התבוננה בהתרחשות והתלבטה מה עליה לעשות. היא לא חשקה במותה של הרופאה הצינית, לאחר שזאת נחלצה לעזרתה, אך גם חששה שמכה מהמנורה השבורה תמנע את העמדת בנה של הרופאה לדין.
לבסוף הלמה בגבו עם ידית האחיזה של המנורה, מכה שהסיחה את תשומת לבו אך לא גרמה לו לאבד את הכרתו. הוא אומנם הספיק כבר לאחוז בסכין, קרוב לאמו, אך זו קיבלה בינתיים מרווח נשימה יקר מפז, שבו הוציאה מחלוקה מיכל קטן, סובבה את המכסה וריססה את פניו. הוא זעק בכאב ושחרר את אמו באחת, כשהוא מביט בה באימה. "מה זה?", שאל.
"הטפיל", השיבה האם ברוגע.
היא העבירה את מבטה לסופה, שדלקה לעבר אמה, אחזה בידה והובילה אותה לכיוון דלת היציאה. כשהביטה לאחור, רגע לפני שטרקה את הדלת, הבחינה ברופאה מסירה את המכסה ממיכל נוסף. היא לא ידעה אם מדובר בהדברה, כלי שיבהיר את שליטתה בבנה, או שמה הטפיל המקורי – אותה התכוונה לרסס על הנערה כדי להבטיח את שתיקתה. הדלת לא נפתחה לאחר שנטרקה, וסופה נאלצה להניח כי האם ויתרה על מרדף אחר בנות המשפחה, מסיבותיה שלה.
"השמלה שלך", אמרה לפתע אמהּ.
סופה פנתה אליה וגילתה שהאם אכן דחסה לתוך הסרבל שלבשה את השמלה הלבנה, שנראתה כעת כה קטנה וכה מטונפת, כמו תחתונים שמישהו שכח לקחת לכביסה. "השיער היפה שלך…אני כל כך מצטערת", אמרה שוב האם, ולא יספה. לא היה צורך בכך. ירקן חיבקה את אמה ואמרה לה שהיא סולחת לה, על הכול. "הכי חשוב שרצית בטובתי", הבהירה.
הן הלכו מרחק רב בין הרחובות, בניסיון להתרחק מהבית ומהאישה שבתוכו. סופה הסבירה לאמה שזה מפלט זמני, שבתוך זמן לא רב יהיו כאן נציגי הרשויות שיצודו את הנערה השעירה שנמלטה מבית החולים, שהתספורת הזריזה שערכה לא תעכב אותם לנצח. לירקן אולי היה סיכוי להימלט שוב מפניהם ולהיעלם בחשיכה, אך לא לאמה – שבעיות לחץ הדם שלה הקשו עליה לרוץ. הן החליטו שהפעם יסגירו את עצמן ביחד, ויהיו כנות לגבי הרכוש שאיתן והסיבה בשלה הוא חשוב.
הן הכינו את עצמן נפשית להסגרה כששמעו את צופרי הניידות, אך רצו להסתתר מאחורי גדר חיה ברגע שאלו לוו בקולות ירי. הן הביטו אנה ואנה אך הופתעו לגלות שאלו לא כוונו אליהם, ושלמעשה מקום הימצאן טרם נודע. מה הסיכוי שיתרחש באזור שוד או פשע אחר, בדיוק בזמן שבו אפשר להסיח את דעתם של השוטרים? נמוך מאוד, ואולי בכל זאת המזל האיר להן פנים.
בסופו של דבר לא היה זה המזל, אלא תגבורת. השתיים הבינו זאת ברגע ששמעו את האופנועים, רועמים בהתרסה מתוך העלטה. בשלב מסוים, כשנפסקו חילופי הירי, נשמעו האופנועים מגיחים מכל עבר. סופה חיכתה כמה דקות נוספות, במחשבה שאולי מדובר במלכודת. רק כששמעה את דולב קורא בשמה, העזה להגיח מאחורי הגדר ולקרוא בשמו בחזרה. האח לשעבר, כך התברר, מצא גורמים מטעמם של המורדים בבידוד ושכנע אותם לחלץ אותו כדי להובילם למקום הימצאה של סופה. בתמורה, הוא הבטיח להם את השמלה שסופה כה טרחה להשיג.
מרגע שנקלטה במסתור אצל המורדים, נראה כי הדברים יצאו משליטתה של הנערה. השמלה שהביאה אכן נלקחה, נבדקה ונמצאו עליה מה שהרופאים אישרו כשאריות של חומר, שפעולתו מנטרלת את פעולת הטפיל. הם לא שללו את האפשרות שעל אותה שמלה נמצאות גם שאריות די.אן.איי של סופה והתוקף, אם כי בשל הזמן הרב שחלף לא ניתן היה לאשש את הדגימות או לשלול את האפשרות שנצטברו מאוחר יותר. הממצאים, על כל פנים, פורסמו באינטרנט – שם ניתנה במה רחבה לטיוח באופן הטיפול של הרשויות בסופה, על חשבון התקיפה שהובילה אליו.
הנערה, שתחילה התנגדה לכך בטענה שהתוקף הוא שטיהר אותה, אם כי לא באופן מיני, הופתעה מהתגובה לחשיפה. המשטרה הודיעה פתאום על פתיחתו מחדש של התיק בעניין, עצרה את רונאל ועיכבה לחקירה את אמו. השניים, אגב, נמצאו בעת הפשיטה המשטרתית בביתה של משפחת ירקן, שם כנראה המתינו לאם ולבת שישובו – או התרכזו בלהעניק לנמיר טיפול מונע. הבן, בעת מעצרו, שמר על זכות השתיקה. אמו, לעומת זאת, טענה שהנערה היא שהחזיקה את בנה כבן ערובה ומנעה ממנו קבלת טיפול רפואי. לדבריה, טריקת הדלת בידי ירקן, כפי שהוכיחה טביעות אצבעותיה של הנערה על הידית, הביאה לנעילת הדלת באופן שלא אפשר לפתוח אותה מבחוץ או מבפנים, ומכאן גם לכליאתו של בנה בידי המתלוננת עמה ביקש להתעמת.
הטענות הללו עדיין נידונות בבית המשפט, ואולם ראוי לציין כי רונאל נמיר מעולם לא התנצל על המעשים המיוחסים לו. גם אמו, פרופסור נמיר פדרשטיין, מעולם לא ניסתה להגן על מניעיה בעת שחברה לבנה בביתה של המתלוננת.
"אני לעולם לא אבין את זה", הגיב דולב להודעת המשטרה, במשיכת כתפיים. כשסופה גיחכה, תלה בה מבט מאשים עד שהסבירה: "ראית את ההצהרה המלאה? הבן שלה היה תלמיד מצטיין, שרצה ללמוד רפואה, צעיר מתוך שלושה בנים. הלך להתנדב אתה בעבודה עם זונות בדרום. בסוף נהיה מנהל מכירות, אבל עדיין נשאר הבן הקטן שלה, חכם ומוכשר מכדי שאונס אחד או שניים ישימו קץ לחיים המבטיחים שלו". כשדולב הסמיק, צחקה בקול רם יותר ונישקה אותו על שפתיו. הוא הדף אותה בעדינות והציע לישון לצדה הלילה, למקרה שתזדקק לו. היא אמרה שחברתה של אמה תספיק. "נראה לי שהיא מפחדת יותר", הסבירה.
הוא נשך את שפתיו ומחשבותיו נדדו לרגע: "אז אימא שלה עוד לא סיפרה".
היא שאלה: "אז לאן אתה הולך עכשיו?"
"להתפטר. סיפרתי לך שתמיד חלמתי להיות מורה?"
יממה לאחר המעצר, הרשו לעצמן סופה ואמהּ לשוב לביתן. הן מצאו דלת כניסה פתוחה לרווחה ושבורה, רהיטים הפוכים ומגירות בכל מקום. עוברי אורח ניצלו את העיכוב בהגעתן כדי לרוקן את המקום מחפצי הערך היחידים שהחזיקו, ובהן התכשיטים והטלוויזיה הישנה, שבה השתמשו מעת לעת כדי לעלות על שידורי הרדיו. הן היו מרוששות, נטולות ביטחון ומנותקות מהמתרחש בעולם, לרבות הכותרות שנקשרו בשמן.
האוכל שבמקרר, בדרך נס, טרם התקלקל. האם הכינה לשתיהן ארוחת ערב מאולתרת, שהורכבה משאריות של ירקות וחומוס. כשסיימו, הביטה סופה על הכאוס שסביבה ועל הנרות שבערו עד כלות, ומלמלה: "אולי הוצאות המשפט יממנו לנו בית חדש". אחר כך הישירה מבט לאמה: "אבל עכשיו כבר יכולים לגייס אותי לצבא. לא יהיה לי זמן לעבוד".
האם, בתגובה, קמה. לאחר מכן הקיפה את השולחן, רכנה מול בתה היושבת וחיבקה את מותניה: "כל עוד אנחנו נשארות ביחד, שום דבר כבר לא חשוב".
טראומה נוראה שחוויתי באיטליה התגלגלה לסיפור, שהיה מועמד השנה לפרס עינת
טראומה נוראה שחוויתי באיטליה התגלגלה לסיפור, שהיה מועמד השנה לפרס עינת
לקריאת כל הסיפורים שהיו מועמדים השנה לפרס לחצו כאן
תחתונים. גרביים. כפכפים למקלחת. בגדים, חלקם נראים נשיים כאלה, עם נצנצים. תיק רחצה – מברשת שיניים, משחת שיניים, סכין גילוח ומברשת שיער. סכין מטבח ארוכה. ספר ברוסית. מטען לנייד. מחברת עם רישומים. קונדומים.
זרקתי הכול חזרה לארגז, כבר באתי להתפנות לארגז הבא – ועצרתי את עצמי. פשפשתי שוב בפנים והוצאתי את הסכין. שלפתי אותה מהנדן והבוהק שלה סנוור אותי באפלה, כאילו השחיזו אותה אתמול. עדיין, היא לא הייתה גדולה במיוחד ולא הוטבע עליה שם של מותג כלשהו.
"אוולין, את מעכבת את הקו", ירתה גברת כדורי.
הסתובבתי. היא הייתה כל כך שקטה, בכלל לא ידעתי שהיא שם.
"מה זה? תזרקי את זה".
"את צודקת, סליחה", מלמלתי והסתובבתי, כאילו בכוונה להשליך את הסכין חזרה לארגז. תוך כדי הפלתי אותה ובמקום לנסות שוב להרים ולהכניס אותה לארגז, זרקתי אותה לתיק שלי. מאיר בטח יוכל למצוא לה שימוש.
מיד לאחר מכן דחפתי את הארגז לתוך המכולה של המכירות הפומביות. עברתי לארגז הבא. תחתונים. גרביים. כמה שמלות יקרות, אולי ארמאני. יופי. תרופות ללחץ דם. יופי. סנדלים של פראדה. מעולה. כמה תכשיטים זולים יחסית באריזות מתנה. תיק איפור. ספר טיולים באנגלית. תנ"ך באנגלית. בגדים ארוכים. מברשת שיער חשמלית. כן, הארגז הזה יצדיק את העמלה של מאג'ד.
באנחת רווחה, השלכתי את הבגדים והתכשיטים הזולים למכולה. את השאר קיפלתי ומיינתי לבגדים, תרופות, נעליים ומוצרי אלקטרוניקה. עוד לפני שעברתי לארגז הבא, מאג'ד הביא שתי מזוודות, האחת גדולה יותר מהשנייה, בטוח של גבר ואישה. פניו זרחו מרוב אושר כשגברת כדורי שילמה לו עמלה שנייה באותו יום. הוא רץ לעברי, תוך כדי שהגברת מנסה ולא מצליחה לתפוס לו בכתף.
"זה היה בכיסא של הנהג", אמר והושיט לעברי שקית קרועה, מלאה עד החצי בדובשניות.
"הי, חמוד", השבתי והסתכלתי בחשדנות בשקית, לא מסירה את הידיים מהארגז. "זה ישב מלא זמן בשמש. לא הייתי ממליצה לך לאכול את זה".
"חינם! טעים!" הוא קרא ולקח שלוש דובשניות ישר לפה, מה שכיסה לו את השפתיים בפלומה לבנה.
הנחתי לו יד על הכתף: "אני בטוחה, אבל אימא שלך לא הייתה רוצה לדעת שאכלת את זה. פעם הבאה שאתה רעב, תדבר עם בעלי. תגיד לו ששלחתי אותך. בסדר?"
הוא הנהן, מאוכזב, רץ החוצה ונעלם באותה מהירות שבה נכנס.
גברת כדורי ניגשה אליי, בצעדים מהוססים: "זה נכון שהוא נוהג עם הסחורה לפה?"
משכתי בכתפיי: "לאח שלו יש סוכנות להשכרת רכב".
"אח שלו לא יכול להשגיח עליו יותר?"
"לאח שלו כבר יש תיק פלילי. הוא לא יכול לקחת סיכון אחרי שהמשטרה כבר זיהתה פעם את אחד הרכבים".
גברת כדורי טלטלה את ראשה מפה לשם. לבסוף אותתה בשקט על הסכמה כשחזרה לכיסא המרופד שלה ולעשות מה שהיא עושה הכי טוב – לשתות תה קר מתיונים ולקרוא ישראל היום. היא לא דיברה אתי במשך שאר המשמרת.
כשהגעתי הביתה תליתי את הז'קט ועמדתי לרגע מול המזגן. אחר כך הרמתי את השלט של המזגן והוצאתי את המפתח שהיה דבוק אליו בצלוטייפ. פתחתי עם המפתח את הארון שמתחת למדרגות והדלקתי את מנורת הסוללות שבפנים. הנחתי את הסכין במדף השלישי, הקרוב לרצפה, שהיה האחרון שנותר שם פנוי. התבוננתי רגע אחד נוסף בנדן, שנבלע לחלוטין בחושך, ולצדו בבובת המטריושקה הגותית שהמיסה והפחידה אותי בו זמנית ובפרח בבועת הקריסטל, שמשום מה לא נבל. צמרמורת חלפה בי וסגרתי בחבטה את הדלת, כשלפתע מאיר קרא לי וקפצתי.
"מאמי, מה את עושה?", שאל.
"שום דבר", מלמלתי.
"מה? את חושבת שאני לא רואה?", הוא ניסה להביט אל מעבר לכתף שלי, בדלת הסגורה.
"מאמי", נאנח. "דיברנו על זה. אני לא מרגיש נוח להחזיק את הדברים האלה בבית. הם לא שייכים לאף אחד, רק לבעלים שלהם".
גלגלתי עיניים: "אבל אם זה לא פה, זה הולך לזבל".
"שילך. גניבה זה חטא מספיק חמור גם בלי שאת מכניסה את הגניבה הביתה. לפחות תהיי בן אדם בבית וגנבת בחוץ".
פתחתי את הדלת במשיכה חזקה והוצאתי את הסכין: "ומה עם הפרנסה שלך? היא לא מספיק חשובה בשביל לקחת דברים כאלה הביתה?"
הוא נטל מהיד שלי את הנדן והפך אותו מצד לצד. לאחר מכן שלף את הסכין בזהירות, כאילו הייתה חרב. היא בהקה באור חד, כמו חדשה. "למי היא הייתה שייכת?", שאל.
"לא יודעת. זה משנה משהו?"
הוא נשך את שפתיו והמשיך להפוך את הסכין מצד לצד, כאילו חיפש בה פגמים: "אני לא יודע, מאמי, אני לא מרגיש…"
"לא אמרת שמתלוננים שאתה לא מהיר מספיק? שאתה לא עומד בלחץ בחומוסיה? בוא, בוא, ננסה משהו", גררתי אותו ביד הפנויה אל המטבח. הוצאתי מהמקרר גזר ובצל.
"את בטוחה לגבי זה?", שאל מאיר.
"מה יש להיות בטוחה? סכין זה סכין", הוריתי בידיים לעבר הירקות. "קדימה, אני צריכה לקום בחמש".
הוא הסתכל פעם נוספת על הסכין, הניף אותה באוויר והחל לחתוך. כמו שד משחת הוא הסיר את השורשים, נפטר מהקליפות, חתך לאורך וקצץ לרוחב – הכול בתוך עניין של שניות.
"נו, איך זה מרגיש?", שאלתי.
הוא התבונן בסכין, מופתע: "אני אתן לזה צ'אנס".
"בקיצור, היא נשארת?"
"אולי, אבל אם המשטרה באה לשאול אני משתף איתם פעולה".
"אתה באמת חושב שמישהו יגיש תלונה על סכין? תהיה לי בריא, מאיר".
המשטרה באמת לא באה לשאול אף אחד בסביבה לגבי סכין, אבל דליה קסרי כן. הבחורה המוזרה הזאת, עם החצאית הארוכה ועקבי הסיכה, ארבה לי מחוץ לעבודה לאחר שכבר דיברה עם גברת כדורי. הבוסית שלי פשוט החוותה לעברה וסגרה את הדלת. במקום להקשיב לדליה, הסתכלתי על הדלת הסגורה ואכלתי סרטים. אולי המשוגעת סוף סוף נתנה לאשתו של בעל המפעל הזדמנות להיפטר ממני.
הפניתי את המבט לדליה: "מה אמרת?"
"מה אמרתי עכשיו? שאת צריכה להיזהר, אוולין, זה הכול".
"להיזהר? למה?"
היא הניעה את ראשה לאחור, אך שיערה המנופח בלע את העלבון בשקט: "אמרתי לך, היה לי חיזיון. ראיתי את פניה של הישות שכלואה בתוך הסכין שלך".
"ראית השתקפות, נשמה. זה קורה לפעמים".
"לא! זה לא היה ככה!"
"עזבי את זה, מה אמרת למזל?"
"רק שאני רוצה לדבר איתך. אל תדאגי, אני קוראת לה בקלפים כל שבוע. מה שאת צריכה לדאוג לגביו זה המכשף שבסכין…"
"מכשף?"
"ג'ן, אם הבנתי נכון. הוא זה ששכנע אותך לקחת את הסכין, ראיתי את זה… קשה להסביר, אבל ראיתי את זה איכשהו בברק שהיה כשהכנסת אותה לתיק שלך".
"חכי רגע, מי סיפר לך על הסכין?"
"אף אחד. היה לי חיזיון".
"זה מה שסיפרת למזל?"
"מה? לא!"
"אמרת לה שלקחתי את הסכין הביתה?"
"אוולין, דוגרי אני אומרת לך, אני לא כזאת".
נאנחתי: "אני צריכה להיכנס לעבודה".
היא אחזה לי בכתפיים: "תמכרי אותה לערבים".
"את הסכין? לא, היא כבר אצל בעלי".
עיניה חשכו. "היא תהרוג אותו", סיננה.
"חבל מאוד. אני צריכה להיכנס לעבודה, דליה". התנערתי ממנה, פתחתי את הדלת ודהרתי פנימה. נמנעתי מלהסתכל בעיניים של גברת כדורי, שדווקא הסתכלה רק עליי מהשנייה ששמעה את הטריקה של הדלת. דליה לא עקבה אחרי פנימה. היא גם לא המתינה לי בחוץ כשיצאתי. תוך כדי עבודה שאלתי את עצמי אם הלכה להציק למאיר, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להוציא באותו רגע את הפלאפון, לא כשגברת כדורי משגיחה.
(מקור: pineterest)
מה שלא היה בסכין הזאת, היא עשתה את העבודה. מאיר נהיה לחותך הירקות המהיר ביותר בהיסטוריה של "חומוס אבי". הוא קיבל מהר מאוד את האחריות גם להחלפת השמן לצ'יפס ולטעינת הכלים לשטיפה. עם קבלת האחריות השנייה הוא גם ביקש וקיבל העלאה במשכורת. הלכנו לחגוג במסעדת בשרים בראש פינה. אמרתי למאיר שהפעם האחרונה שאכלתי סטייק כל כך עסיסי הייתה בקייטרינג בצבא. הוא התכווץ כשנזכר בתאונה ושאל מתי נוכל לדבר שוב פעם על האופציה של אימוץ. אמרתי לו שאחשוב על זה.
מאז ובכל פעם שחזר הביתה, מאיר היה מחייך בגאווה ונותן לי נשיקה על המצח, מחכה לתשובה. משכתי בכתפיים והוא המשיך הלאה. אחרי כמה שבועות הוא התחיל לאבד את הסבלנות. "סוף סוף הולך לנו, ואנחנו לא נהיים צעירים יותר", אמר.
משכתי בכתפיים והנהנתי. הוא נאנח והמשיך הלאה.
למחרת הוא המשיך: "לכל החברים שלי בכדורגל יש ילדים. בטח גם לחברות שלך".
"אין לי חברות".
הוא הניח את ידיו על כתפיי. התנערתי ממנו.
ואז הוא אמר: "התאונה היא לא סוף העולם. אנחנו לא חייבים להזדקן לבד".
יצאתי החוצה ועשיתי הליכה ארוכה לאורך הכביש הראשי, עד לתחנת הדלק. כשחזרתי הוא כבר הלך לישון.
ככל שמאיר נהיה מצליח יותר, כך התחזק לו הביטחון העצמי. הוא התחיל לדבר על לקנות אוטו וגם הקיף דגמים של מכוניות בעיתון. הוא התחיל לארח את החברים שלו בבית למשחקים של הפועל, כי סוף סוף יכולנו להרשות לעצמנו כיבוד. הוא התחבר עם בעלה של גברת כדורי בבית כנסת וחשב לתכנן אתו לטוס לחו"ל. סתם, כי הוא שמע שלא מספיק לאדון כדורי לראות את המשחק של באיירן מינכן בטלוויזיה. כשאמרתי לו שזה לא רעיון טוב הוא הציע לדבר עם אדון כדורי כדי שיקדם אותי. "מאמי, גם הוא יודע שלא הגיוני שמישהי שהייתה נגדת לוגיסטיקה תגמור אצלו ככה. הוא אחלה גבר. הוא לא יעשה את זה בשבילי, אלא בשבילך".
בבוקר של השוד הוא התכוון להזמין כרטיסי טיסה. לא רק להם, גם לי ולגברת כדורי. הוא באמת האמין שנוכל להיות חברות. משהו שמר כדורי אמר גרם לו להאמין שבעצם היא ניסתה להתיידד אתי כל הזמן הזה.
הוא לא נפגע וגם לא פגע באף אחד, תודה לאל, אבל זה היה קרוב. כשהגנב שלף אקדח לעבר הקופאי הוא במקרה היה בחדר האחורי, טוען כלים לשטיפה, יחד עם הבחור בדוכן, שבדיוק נכנס פנימה אחרי שהכין מנה ללקוח. הם שמעו את הצעקות והתחבאו ליד המקררים. אחרי שהגנב ירה בקופאי הוא נכנס פנימה ופשט על הארון וכמעט הסתלק כשלפתע מאיר הסתער עליו. מאיר אמר אחר כך: "אני יכול להישבע ששמעתי את הלל צועק לעזרה", אבל הלל לא זז מהמקום שלו מאחורי מכולת הזבל.
מה שקרה אחר כך הוא שהשודד התקוטט קצת עם מאיר, שהמשיך לתקוף אותו למרות שראה שהחבר שלו לא נמצא שם. מאיר הצליח לשרוט אותו קצת לפני שהוא נמלט. תפסו אותו זמן קצר אחר כך, למרות שהוא השליך את האקדח.
כשתפסו אותו, השודד הארור טען שהוא היה בסך הכול לקוח תמים, שהגיע לאכול פלאפל כשמאיר, העובד הממורמר, תקף אותו בניסיון לשדוד את המקום. העובדה שהכסף ששדד לא נמצא עליו בלבלה את השוטרים, וגם העדות של הלל, שהשודד בכלל לא ידע שהיה שם – לא עזרה לנקות את שמו של בעלי. "אי אפשר לשלול את האפשרות שהוא שיתף אתו פעולה", הסבירו לי במשטרה. הפקידה בקבלה הוסיפה, כשכבר התכוונתי ללכת: "הם לקחו את הסכין שלו, את יודעת. היא התאימה לסימני החתכים על הגוף של הקורבן".
מאיר הוחזק שם בחשד לניסיון רצח ושוד מזוין, מה שאומר שסכום הערבות שנדרש היה מטורף. התקווה היחידה שלי הייתה שימצאו את האקדח או את הכסף, מה שאכן קרה כעבור שלושה ימים, כשמאיר הובל להארכת מעצר. הגנב השליך את שניהם לפיר לכיבוי אש בקרבת בית הספר, שהיה נטוש בגלל החופש הגדול. כשקיבלתי את הטלפון מהשוטרים ביקשתי אישור לצאת באמצע יום עבודה. הייתי בטוחה שזה ינכה לי חצי יום חופש אבל גברת כדורי פשוט הנהנה וניגשה בעצמה לפס הייצור. לא התווכחתי ונסעתי שוב באוטובוס את כל המרחק לתחנה בבית שאן.
מאיר היה עייף מאוד. הבוס שלו לא מיהר להתייצב לצדו, אולי בגלל הגניבה או הקופאי ההוא שנורה ואושפז, אבל עדיין לא היה ברור באיזו מהירות יוכל לחזור לעבודה. המחשבה על כך לא יצאה לו מהראש במהלך כל התקופה שהיה במעצר. הוא גם לא ישן, היה לו חם מדי וזה לא שהוא היה יכול לישון בתחתונים, כמו שהוא רגיל. בכל מקרה, כשהוא הגיע הביתה הוא לא רצה לדבר אתי, רק לישון.
הכנתי לו מיטה עם מצעים נקיים ושמתי קומקום עם קפה חם על הכיריים. אחר כך לקחתי את התיק עם החפצים שלו ויצאתי החוצה. הלכתי והלכתי עד שהרגליים שלי כאבו. כשראיתי שמתחיל להחשיך הסתכלתי מסביב ולבסוף הבחנתי בעץ אלון, עם שורשים גדולים. רכנתי לידו וחפרתי גומחה בידיים. כשסיימתי, הוצאתי מהתיק את הסכין, קברתי אותה בגומחה וכיסיתי עם קצת חול, עד שהבוהק שלה גווע יחד עם קרני השמש. חזרתי לכביש הראשי והרמתי את האצבע לטרמפ.
"מה אתה עושה פה?", שאלתי את מאג'ד, שנהג באוטו הראשון שעצר לידי.
"עבודה אחרון", אמר וסקר אותי, מבלי לפתוח את הדלת. "יכולה לעזור לי?"
"בטח, חמוד, אבל קודם כל – אתה נוסע לעיר?"
"אני צריך סכין", הוא אמר בפשטות.
קפאתי.
הוא פתח את הדלת סוף סוף: "הכול בסדר?"
"סכין, אמרת?"
"מזוודה נעולה בקוד. לא נפתחת. ניסיתי. לך יש?"
בלעתי את הרוק ונכנסתי פנימה. "תיסע לעיר, בבקשה".
"אם יש לך, דחוף. מזוודה יקר. מפעל נסגר. כסף".
"אין לי סכין, בסדר?"
הוא לא התניע את האוטו ונתן בי מבט מוזר. פתאום קלטתי שאני מפחדת ממנו. הוא אולי רק בן 19, אבל חזק כמו שור.
"מאג'ד, אל תרגיז אותי, או שאני מרימה טלפון לאימא שלך".
הוא המשיך להביט בי.
"אתה זוכר מה קרה בפעם האחרונה שדיברנו, כן?"
מאג'ד נרעד והתניע. הוא לא הזכיר את הצורך בסכין במשך שארית הנסיעה. נשענתי לאחור, בפנים חתומות והרגשתי הקלה עצומה.
מאג'ד הוריד אותי יחסית קרוב לבית, מה שדרש ממנו עיקוף של עשר דקות, אבל אני לא התכוונתי ללכת הביתה. המשכתי ללכת עוד קצת עם הנעליים המלאות בעפר עד שדפקתי על הדלת של דליה קסרי.
היא פתחה לי לבושה בחלוק, בהבעה מופתעת: "אוולין, קרה משהו?"
"אפשר להיכנס?"
"כן, בטח", היא פתחה את הדלת לרווחה ודילגה לעבר המטבח. הסתכלתי מסביבי, על דירת הקרקע הקטנה עד כדי גיחוך, בתוך צריף מפח שבשעת ערב כזאת עדיין פלט אדי חום. המטבח הורכב מלא יותר מכיריים חשמליים על גבי שידת עץ רחבה, שבמרחק לא רב מהם מוקמו שולחן קטן, שרפרפים וארון בגדים. הניחוש שלי שמאחורי הווילון מאחורה דליה גם ישנה.
לאחר דברי נימוס נבוכים היא מזגה לי קצת מים בכוס מפלסטיק והתיישבה. היא הייתה שקטה, כמו רופא שמחכה למטופלים שיפרטו מה כואב להם.
"דליה, לפני שנתחיל, אני מבקשת לשלם לך על הפגישה הזאת".
ציפיתי שתתווכח אתי קצת. זה לא קרה.
"אני מרגישה שנכנסתי פה עד מעל הראש, ואני לא במצב של לקוות שתעזרי לי בגלל שאמרתי לך שלום מדי פעם. עכשיו, כשהורדנו את זה מהשולחן, אני פה בגלל החלום שלך".
"חיזיון", היא תיקנה אותי.
סיפרתי לה על הניסיון של מאיר עם הסכין בחומוסייה, על השוד, על הנסיעה המפחידה עם מאג'ד. ציפורניה המטופחות גירדו את לחייה והיא טופפה מדי פעם עם אצבעותיה בכפכפי אצבע גבוהים. כשהגעתי לסוף היא המשיכה להתבונן בי בציפייה, ואפילו נראתה מאוכזבת.
"היה לכם מזל", אמרה.
"מזל?"
"זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע. אולי זה ייגמר. אני לא יודעת", היא משכה בכתפיה. "רוצה לשבת על הכיסאות? אם את כבר לקוחה".
"תודה, אני מעדיפה לעמוד".
"סבבה", היא נאנחה. "את יודעת מה זה 'ג'ן', נכון?"
"ג'יני", הנהנתי.
"כן. לצערי אין ממש דרך לזהות שדים, או את הפנים הספציפיות שראיתי, אבל אם לסמוך, את יודעת, על המעשיות – כנראה שהוא נמצא בתוך הסכין מסיבה מסוימת. כנראה מישהו שם אותו שם".
"בתור עונש?"
"זהו, עונשים בדרך כלל נגמרים באיזשהו שלב. כשכולאים מישהו לנצח נצחים כנראה שהוא עשה באמת משהו רע מאוד, או שהוא בכלל איזה יצור שטני. בגלל זה חשבתי שיש לך שד שם בסכין. תזכירי לי איך השגת אותה, את הסכין הזאת?"
גלגלתי עיניים: "את יודעת איך השגתי אותה".
"בסדר, מה עוד היה עם הסכין? מה את זוכרת?"
"שום דבר חריג, אולי חוץ מתחפושת ססגונית. חליפת גוף כזאת, אדום-ירוק. נצנצים. קצת מלמלה. למה?"
"והיא הייתה שייכת לגבר? בטוח?"
"שום דבר לא בטוח, אבל הייתה גם סכין גילוח במזוודה… וספר ברוסית, זה עוזר במשהו?"
היא שקעה במחשבות: "אולי פרפורמר כלשהו?"
"את מתכוונת ליצן? אולי, יכול להיות".
"אני חושבת על הסכין. תזכרי כמה קשה להעביר דבר כזה בנתב"ג. רוב התיירים לא היו מסתכנים ככה".
"את אומרת שלסכין הזאת, הסכין עם השד, היה ערך בשביל בעל המזוודה?"
"לא סתם ערך", היא נשכה את שפתיה. "לדעתי היא הייתה הפרנסה שלו".
"עכשיו איבדת אותי".
היא ניגשה לשולחן שלה, ופתחה קופסא גדולה שהייתה צמודה לרגל שלו. לאחר מכן פרסה את תכולת הקופסא על השולחן: קלפים, ספרים, משקפי קריאה.
"רואה את כל זה? בלי זה אין לי פרנסה", אמרה.
"והפרנסה של הבחור שהסכין הייתה אצלו…"
"בולע סכינים, נראה לי", היא עיוותה את פניה. "אולי משהו אחר. שחקן, רקדן, אמן בקרקס, מה שחשוב זה שהוא היה זקוק לסכין הזאת".
"שנגנבה".
"בדיוק. הגניבה העמיסה את הסכין באנרגיות שליליות, שזה בדיוק מה שהג'ן צריך בשביל לפדות את עצמו. לדעתי הוא פשוט רואה את החלון של ההזדמנויות פתוח. הוא קולט שהוא יכול להשתחרר".
"מה זאת אומרת? מה צריך לקרות כדי שהוא ישתחרר?"
היא הביטה בי כאילו התאכזבה ממני שוב: "זאת סכין".
"את לא רצינית".
"למה לא? עד עכשיו לא היה לו צ'אנס לעשות משהו עם עצמו. כולכם, כולל הבעלים המקורי של הסכין, השתמשתם בה למטרות שחורגות מהשימוש שבשבילו היא נועדה. מי שיפדה דם עם הסכין, יפדה גם את הישות שכלואה בתוכה".
"אבל אף אחד לא יעשה את זה!"
"מניין לך? איפה הסכין עכשיו?"
נאלמתי.
"אני אגיד לך מה קורה עכשיו – הסכין הוזנה בהמון אנרגיות שליליות. היא משתמשת בהן כדי לקרוא לבעלים אחרים, כמו מאג'ד, שישתמשו בה לצרכים שלהם. עם כל אחד היא תנצל את השעת כושר שלה, תנסה לגרום למשהו אלים לקרות. אני לא יודעת מה יקרה כשהיא תצליח, בטח זה לא דבר טוב".
"מה אני יכולה לעשות?"
היא שילבה את ידיה: "מה שגרם להתפרצות האנרגיות השליליות זה הגניבה, נכון?"
"אני מתארת לעצמי, במיוחד אם היא פגעה בפרנסה".
"אז את יודעת מה את צריכה לעשות".
נשארתי עם מאיר עד למחרת בבוקר. הוא לא מיהר להרים טלפון לבוס שלו וקם באטיות, מתמתח וחוזר לשכב כששתי ידיו מתחת לראשו. שעה אחר כך עשה טובה ענקית שחיטט בעיתון ומצא איזה תשבץ לפתור. הכנתי לו ארוחת בוקר קלה מסלט וחביתה עם עשבי תיבול. הוא לא טרח אפילו להסתכל על האוכל, שרק עמד והתקרר לו שם.
"את לא עובדת היום?", שאל לבסוף, כמעט מבהיל אותי.
"לקחתי חופש. אני אחזור בקרוב", השבתי והנפתי באוויר את התיק יד שלי.
הוא הביט בי בעיניים מצועפות: "יש לי סיוטים".
"איזה סיוטים?"
"לא יודע, ראיתי איזו סמטוחה של דם וצרחות ואנשים עם פרצופים מעוותים", הוא נאנח. "תגידי, הם אמרו לך איזה משהו על הקטע של הסכין? על זה שדמיינתי שהלל היה בסכנה?"
משכתי בכתפיי והנדתי בראשי.
"לא חשבתי. קיצר, זאת הסיבה לתסבוכת עכשיו. אני יכול להישבע שראיתי את הלל. הוא היה שם. אבל דיברתי עם הלל כשיצאתי ממעצר והוא לא ידע על מה אני מדבר. יש מצב שאני מדמיין?"
"אני לא יודעת מה להגיד לך".
"אולי אני מזדקן?"
גלגלתי עיניים ודחפתי לעברו, שוב, את הסלט הקר: "תרגיש הרבה יותר טוב ברגע שתאכל משהו. ותתגלח. נדבר על זה כשאחזור".
הוא בלע רוק: "את לא מאמינה לי".
"לא אמרתי את זה. אתה צריך לנוח, מאיר. יותר מדי מחשבות יש לך בראש".
הוא הוציא קליקים מהאצבעות: "אני מפחד להישאר פה, לבד".
"תקשיב… מאמי. אתה תהיה בסדר. אתה לא תפגע בעצמך", ניגשתי אליו ונישקתי אותו בראש. "יש לך הרבה מה לדאוג כרגע, זה הכול".
הוא מחה את הדמעה בעין והגניב לעברי מבט אשם: "כן, את צודקת. אני אשלים בינתיים את המשחק של בית"ר מאתמול. זה בטח יסיח אותי. אבל תחזרי מהר, בסדר?"
"בסדר", הסכמתי ועמדתי לצאת.
"יש לך מושג איפה הסכין, באמת?", שאל. "חיפשתי אותה בבוקר ולא מצאתי".
"המשטרה החרימה אותה", שיקרתי: "נדבר אחר כך".
יצאתי, סוף סוף, והלכתי ישר לתחנה המרכזית. לקחתי אוטובוס לנצרת וירדתי באזור התעשייה. ביקשתי לדבר עם אח של מאג'ד וחיכיתי בזמן שהנציגים המופתעים ניסו לברר מי זה. ציפיתי לפגוש שם איזה בחור גבוה ונאה, מהסוג שלא אכפת לו לנצל את אחיו הקטן בשביל עבודה מלוכלכת, אבל וואליד נראה דומה להפליא לאחיו הקטן, עם כרס קטנה, עיגולים שחורים מתחת לעיניים וחליפה.
"מה מאג'ד עשה?", הוא שאל בחוסר סבלנות.
"אני צריכה לדבר עם אימא שלכם", אמרתי.
"זה לא יכול לעבור דרכי?"
"זה לא סובל דיחוי. איפה אני יכולה למצוא אותה?"
לקחתי אוטובוס נוסף לבפנים של העיר, איפה שבתי דופלקס נשענו על ההר בזווית אלכסונית. אמו של מאג'ד פתחה לי בארשת מודאגת, של מי שציפתה שמזמן ידפקו לה על הדלת. היא אפילו החזיקה את הבורקה כאילו לפני רגע חבשה אותה, עם היד סמוך לכתף. לא היה לי זמן למשחקים האלה: "את זוכרת אותי, נכון?", שאלתי.
היא הנהנה, עדיין לא מציעה לי להיכנס.
"מאג'ד בצרות. אני צריכה שתתערבי".
ציפיתי שתתווכח אתי. לא היה קל לקבל את המחשבה על שד שכלוא בסכין, ועוד פחות מכך שהוא השפיע על הבן שלה. מה שלא אמרתי, ראיתי מיד שהקטע במכונית העביר בה צמרמורת. מאג'ד כנראה התנהג מוזר באותו יום, גם לאחר שהוריד אותי בבית.
"מאג'ד אמר משהו עלי?", שאלתי.
"שהפסקת להיות נחמדה אליו" היא אמרה. "ושהוא מצא במקום שבו עמדת את הסכין".
"הוא עשה איתה משהו?!"
"פתח איזו מזוודה. לא היה שם שום דבר מיוחד", היא נאנחה. "סתם, בגדים. כלי רחצה. תרופות. קפקפי אצבע בעשר שקל. את יודעת איך זה".
"הוא פתח אותה מחוץ למפעל?"
"כן", היא הנהנה במרץ. "הוא אף פעם לא עשה את זה. לא רציתי שיעשה את זה בבית, אז הוא שיקר לי שהוא לוקח את זה למפעל ופתח את זה בחצר". היא קברה את ראשה בין ידיה.
"הענשת אותו?"
"כן", היא קמה והלכה למטבח. תוך רגע חזרה, למרבה התדהמה שלי, עם הסכין הבוהקת ביד. "לקחתי לו את זה".
קמתי ממקומי: "את חייבת להיפטר מזה".
"מזה או מהבן שלי", היא סיננה. "יותר מדי צרות הוא גורם לי. לא שווה את זה. לא שווה את החיים שלי ושל אח שלו ושל הנכדים שלי".
"בוודאי שהוא שווה. תני לי את הסכין", הושטתי לעברה את היד.
היא המשיכה להסתכל עלי מבעד לבורקה הרפויה, עיניה עדיין מרותקות בברק אפל.
"יש לי פתרון, אני מבטיחה לך, אבל אני צריכה את עזרתו של הבן שלך. ואני צריכה שתעזבי את הסכין הזאת, לפני שתעשי משהו שתתחרטי עליו".
"אל תתנשאי עלי!", היא סיננה בקול עמוק יותר ממקודם, כובשת זעם פנימי עצום.
"אני לא", עניתי בקול רגוע ככל האפשר, לנוכח העובדה שהלהב הופנה כעת לעברי. "אבל מה שקורה למאג'ד משפיע גם על אח של מאג'ד ועליך ועל הנכדים. אני יודעת שאת לעולם לא תתנו לשום דבר רע לקרות, לאף אחד מהם. תני לי לעזור לך".
אין לי מושג איך, אבל האיום הצליח לעבור את מחסום הזעם ולשתק את האחיזה של השד. הסכין עברה לידי מיד. שאלתי היכן נמצא הנדן שלה. אימא של מאג'ד לא ידעה על מה אני מדברת.
"אני צריכה את עזרתו של הבן שלך", נשמתי לרווחה. "הבכור, הפעם".
הסיכוי למצוא את בעל המזוודה דווקא בסוכנות שמהרכב שלה נגנבה המזוודה היה ירייה באפילה, בלשון המעטה, אבל היא הייתה הסיכוי היחיד שלי. הפריטים נטולי הערך שבמטען הושמדו מזמן, כולל אלו שבהם נחרט שמו של הבעלים, והמעטים שהיו מיוחדים מספיק כדי לא להיכנס תחת קטגוריה מסוימת נמכרו במכירה הפומבית של יום שישי. רק חפץ אחד, שזכרתי במעומעם, עשוי היה לאשר שהבעלים אכן עבר כאן לפני שחזר לארץ מולדתו בלי מזוודה.
"היה לו ספר ברוסית", הסברתי לוואליד. "והמזוודה נגנבה כאן בסביבה".
"על ידי מאג'ד?"
"כן, מה שאומר שהרכב עצמו לא נגנב. זה לא הסגנון של מאג'ד. הוא אפילו לא מבקש מהבעלים כסף על שמירת חפצים".
"אני יודע את זה. מה את מנסה לומר?"
"זאת נצרת. אולי גם הבעלים הוא נוצרי. רוב התיירים ממזרח אירופה הם לא יהודים".
הוא תלה בי מבט מוזר.
"פשוט תבדוק. הוא השאיר שם? כתובת?"
לבעלים קראו בוריס צ'חנובר. הוא גר בקייב, אוקראינה וכתב את טופס ההשכרה שלו באנגלית, דבר לא מובן מאליו אצל תיירים דוברי רוסית. את הרכב, מזדה עם חמישה מושבים, הוא השכיר לבדו למשך 48 שעות. אולי באמת הייתה לו הופעה בסביבה.
"יש לי צילום של הדרכון, אבל מה הוא יעזור לך אם הבעלים באוקראינה?"
"תביא, לפחות נזהה אותו לפי התמונה".
אחיו של מאג'ד ניגש, בארשת מוטרדת, לנבור בתיקים האישיים, ולבסוף חזר אלי – בלי הצילום: "משהו מוזר כאן", אמר.
"אוי לא".
"הרכב לא הוחתם בקבלה, מה שאומר שהוא לא הוחזר. זה לא הגיוני", הוא קבר את מצחו בידיו. "ההשאלה מעבר לתוקף גם לא דווחה להנהלה. לא הוגשה תלונה למשרד החקירות שלנו, או לשוטרים שאנחנו עובדים איתם. זה כאילו הרשו לו להמשיך להסתובב עם הרכב כמה שבראש שלו. כאילו, אלא אם כן, אני לא יודע, אשתו ילדה או משהו…"
"תחזור על זה".
"אם אשתו ילדה. את יודעת, או אם הוא אושפז או משהו. זה מוגדר פיקוח נפש וחייבים להחזיר את הרכב ברגע שחוזרים מאשפוז".
"מה בית החולים הכי קרוב?"
"לא יודע… האנגלי?"
"מצוין. איפה מאג'ד?"
בהוראת אימא שלו, אח של מאג'ד הקפיץ אותי לחניון קק"ל, שם אספנו את אחיו, שעדיין היה עסוק בהזזת מחסומים. הוא, מצדו, נתן בי מבט מבולבל וקצת כועס, כאילו הרגיש שהסכין שוב אצלי, קבורה במעמקי תיק הצד. הוא לא הסכים לעלות לרכב עד שהובהר לו שזה מה שאימא שלו רוצה, ומיד.
כששאל לאן אנחנו נוסעים, השבתי: "מאג'ד, יצא לך פעם לחשוב על העבודה שלך?"
"מה זאת אומרת?"
"על האנשים שאנחנו פוגעים בהם כשאנחנו לוקחים להם דברים".
הוא מלמל "לא יודע", השפיל את ראשו ולאחר מכן שקע בהרהורים. הוא לא דיבר אתי במשך שאר הנסיעה. ניסיתי לפנות אליו שוב, לבקש סליחה, אבל וואליד ביקש שאניח לו. "היה לו יום רע", הסביר.
לבית החולים האנגלי הגענו תוך זמן קצר יחסית ורצנו פנימה בזמן שאח של מאג'ד חיפש חנייה. שאלנו בקבלה אם התקבל איזה בוריס, אבל הם לא ידעו על מה מדובר וביקשו שנפנה לטיפול נמרץ. ניווטנו את דרכנו במסדרונות עד שמצאנו אח שידע בדיוק על מה מדובר. הוא המליץ לנו בחום לא להיכנס לחדרו של בוריס. "גם אם אתם בני משפחה", אמר בחשדנות.
הוא ידע על מה הוא מדבר.
הבעלים, בוריס צ'חנובר, אכן אושפז במקור בטיפול נמרץ – אבל הועבר במהרה למחלקה הפסיכיאטרית. כשהגענו לשם הוא כבר היה בשיאו של מה שהאחים קראו לו "התקף פסיכוטי". הוא צרח קללות שאף אחד לא הבין, גם לא הסגל שדיבר רוסית, וקיבל שתי זריקות הרגעה רק כדי שיעבור מצרחות ללחישות. גם אז הוא התעוות מתחת לסדינים, כאילו סבל מכאבים נוראים. הפנים שלו היו סגולים, כאילו נחנק בידי נחש. העיגולים השחורים בעיניים היו מורחבים. הייתי יכולה להישבע שזיהה את כל מי שסביבו, כולל אותנו.
האם באמת היה בולע סכינים? עובד בקרקס? אני לא חושבת שהייתי יכולה לומר את זה על סמך החלוק בית חולים שלבש. היה לו מבנה גוף רזה וגבוה מאוד. תלתלים בלונדינים ארוכים. ציפורני רגליים צהובות של מי שמעשן הרבה. קעקוע של עוגן על כף יד ימין, שאחזה במיטה. אולי עבד פעם בספינה.
תקשיבי לעצמך, אוולין, מקטלגת בן אדם כאילו שהיה מזוודה.
"אדון צ'חנובר", אמרתי, בקול חלש יותר משהתכוונתי. "שלום. אתה שומע אותי?"
הגבר הגבוה והבלונדיני סינן נהמה כלשהי מבין השיניים. מאג'ד זינק מאחורי ואחז בכתפי בחוזקה.
"אדון צ'חנובר, דו יו ספיק אינגליש? אני נו כמה מלים. קאן קול סומוואן נו רוּסקי".
הוא קם מעט מהמיטה, במאמץ שראו שגרם לו כאב עצום, ונתקע בחבלי הקשירה הכרוכים על המיטה. הוא נפנה אלי. "שומע כל מילה", אמר בעברית.
זה היה קול לא אנושי. עמוק, כאילו הגיע באדים מתוך מיצי הקיבה של הבן אדם. השפתיים של בוריס צ'חנובר לא זזו כשהשתמש בו. מאג'ד פלט צעקת בהלה והתכוון לרוץ לעבר הדלת. תפסתי את ידו.
"אדון צ'חנובר, אנחנו אחראים לאסון שקרה לך בימים האחרונים". הוא כיווץ את גבותיו והפסקתי להתבונן לו בעיניים, כדי שאוכל להמשיך לדבר. "אנחנו רוצים להתנצל. על מה שקרה, כלומר. אנחנו לוקחים…"
"גנבים!!", הוא שאג לעברנו ומשך עוד למעלה, תולש את חבלי הקשירה כאילו היו עשבים שוטים. מאג'ד הספיק לזעוק לעזרה לפני שאדון צ'חנובר הפך את המיטה והחל לזחול לעברנו, כשחבלי הקשירה עדיין כרוכים סביב רגליו.
"אדון צ'חנובר, זה לא אתה", מלמלתי, נרתעת לאחור. "זה השד שמשתלט עליך, מנצל אותך. הוא יהרוג אותך בסוף. הוא יהרוג עוד הרבה אנשים".
בוריס צ'חנובר תפס לי ברגל. בעטתי, בניסיון להשתחרר, אבל הוא רק השתמש בי כדי לטפס למעלה. "הוא רוצה את הסכין!", צעקתי.
מאג'ד, שהיה כמה צעדים אחרי במסדרון, צעק: "מה עושים?"
מסרתי לעברו את התיק, שנחת במרחק קצר על הרצפה. מאג'ד הרים אותו וחיבק את התיק לחזה. כמה אחים אחרים במחלקה הפסיכיאטרית הגיעו לשם בריצה, אבל הוא סימן להם לא להתקרב.
במקום לרדוף אחריו, או אחרי האחים האחרים, האיש הכחוש שהיה אדון צ'חנובר סטר לי בחוזקה והעיף אותי לרצפה. לאחר מכן גהר מעלי ואחז לי בסנטר. "אליי", הורה למאג'ד: "או שהיא תמות".
"אתה רשע. להרוג בכל מקרה", התייפח מאג'ד.
"אני יכול להרוג כל אחד ואחד מכם, אם אני רוצה. אתה רוצה שזה יסתיים עכשיו?"
מאג'ד בלע את רוקו: "מאג'ד יודע שזה לא ייגמר".
אחת האחיות ירתה אז בבוריס צ'חנובר חץ הרדמה. הוא צחקק בלגלוג וקצת מהרוק שלו נפל לי על הפנים.
"זה נגמר כשאני אומר שזה נגמר", סינן הקול שלא היה של בוריס צ'חנובר. "זה יכול להיגמר בוואליד שמחכה בחוץ, או באימא שמחכה בבית. במאיר, בכל העולם. או שזה נגמר בהחלטה של מאג'ד".
מאג'ד אחז את התיק לחזהו בחוזקה והניד בראשו.
"מאג'ד מחפש עבודה!"
בוריס צ'חנובר ניער את פניו, כאילו חטף סטירה חזקה יותר מזו שנתן לי: "מה?"
"לא יכול להחזיר מזוודה. יכול להחזיר כסף. מאג'ד עובד טוב. עובד מהר".
"לא!", השד הניח לי והחל לזחול במהירות לעבר מאג'ד. הנער, בתגובה, חיטט במהירות בתיק שלי והוציא משם את הסכין, מכוון אותה לעבר בוריס צ'חנובר.
"מאג'ד עובד בשביל בוריס צ'חנובר. לא עובד בשביל איש רע", הבהיר.
העיניים הנפוחות שהיו של בוריס צ'חנובר הביטו בסכין, במאג'ד ובידיים הגרומות של בוריס צ'חנובר עצמו. אחר כך הקול שלא היה של בוריס צ'חנובר לגלג: "מה אתה, יצור קטן ועלוב וטיפש, יכול כבר לעשות בשבילי?"
"בשביל אדון של מזוודה! מאג'ד יעבוד חינם, בלי הפסקות. מאג'ד ידאג למשפחה של בעלים של מזוודה, מאג'ד יסיע אותו. מאג'ד יביא לו תרופות".
השד שאג שוב כדי להשתיק אותו, אבל מאג'ד המשיך לדבר בלי הפסקה.
"…מאג'ד יביא כוס מים. מאג'ד ייקח לשירותים. שקית דובשניות גדולה ליד מושב נהג…"
"לא!"
"מאג'ד יקנה סכין חדשה".
הקול שלא היה בוריס צ'חנובר פלט צעקה גדולה, של כאב חד. הוא קרס על הכפות ידיים, ואחר כך על המרפקים. אחד האחים ירה בו חץ הרדמה נוסף. הוא נפל ולא קם שוב.
קמתי על רגליי: "תוך כמה זמן הוא יתעורר?"
"תחזרו מחר", אמר האח, שניגש לבוריס צ'חנובר בצעדים אטיים.
חיבקתי את מאג'ד והובלתי אותו החוצה. אח שלו רק רצה לוודא שהכול בסדר והסיע אותנו הישר הביתה. חילצתי מהיד של מאג'ד את הסכין והשלכתי אותה לדיונה בצד התעלה, כדי שתיקבר בידי החולות. כשהגענו, אימא של מאג'ד הביאה לו חיבוק גדול. היא התנצלה תוך כדי חיבוק, בעברית, ואמרה שלעולם לא הייתה פוגעת בבן שלה. "אני לא יודעת מה עבר לי בראש", בכתה. "היה כל כך הרבה כעס ו… תחושה איומה כזאת, של נמאס לי ושל…"
"את לא צריכה להתנצל גם בפני", אמרתי. "אני בסדר".
היא הרפתה ממאג'ד וניגשה לחבק גם אותי: "את יכולת להיות אימא טובה".
אמרתי לה שיש לי עניין דחוף לטפל בו וביקשתי לומר רק דבר קטן למאג'ד.
"סליחה", הוא אמר לי.
"זה לא מה שרציתי שתאמר. אתה לא צריך להתנצל, אבל אתה זוכר איפה להתייצב לעבודה מחר?"
הוא הנהן במרץ: "רוצה דובשנית?"
"אלוהים אדירים, תשמור אותן לעצמך".
נסעתי הביתה. האוטובוס נתקע קצת בפקקים ועד שהגעתי, כשכבר היה חשוך, מאיר הרגיש הרבה יותר טוב. הוא לא ידע להסביר למה. הוא ראה משחק של בית"ר. הוא ישן הרבה. הוא הקשיב לאיזו תכנית בקול ברמה. הוא הכין לעצמו סנדביץ' עם פסטרמה, פתר תשבצים. הוא השתעמם, אבל הוא נשבע שזאת לא הסיבה שהוא רוצה לחזור לעבודה.
"היו לך עוד סיוטים?", שאלתי.
"בואי נגיד שנישקתי מזוזה בכל פעם שעברתי ליד המדרגות, עם הארון הזה שלך, אבל לא יותר מזה. אולי אני סתם מדמיין".
"מה מדמיין?"
"את הקטע הזה עם הלל. כשאני חושב עליו, דמיינתי הכול. אולי מפחד, אני לא יודע. דמיינתי ועשיתי משהו טיפשי ואם הגנב הזה לא היה טיפש, עוד יכולתי לשלם על זה".
נישקתי אותו: "אז היה לך מזל".
"המזל הוא שיש לי אותך. לא, אל תעשי את הפרצוף הזה. לא כל אישה הייתה עומדת כך לצד בעלה, אוולין, ונותנת לו שקט ושלווה בדיוק כשהוא צריך אותם".
"מה שתגיד", גלגלתי עיניים והלכתי להכין לו משהו נורמלי לאכול.
"חכי רגע", הוא עקב אחרי למטבח. "הסכין, היא עדיין במשטרה?"
"אה, החזירו אותה… . לא הרגשתי נוח עם הדבר הזה בבית, אז מכרתי אותה לערבים".
"טוב, טוב", הוא הנהן, בפנים רציניות. "תראי, מאמי, אני עדיין יכול להזמין את הכרטיסי טיסה האלו. את יודעת, למשחק של באיירן מינכן. אני רק רוצה לוודא שאת בסדר עם זה. כאילו, כמה רצינית התחרות בינך לבין מזל? יש לי מה לדאוג?"
גיחכתי: "לא".
"אבל אמרת…."
הושבתי אותו לשולחן, כמעט בכוח: "אני אודה לה מחר במפעל על מה שהיא עשתה בשבילי. זה מגיע לה. כמה מקומות יש במטוס?"
סיפור שהתמודד בתחרות על הפרס לסיפורת ספקולטיבית קצרה ע"ש עינת פלג ז"ל
סיפור שהתמודד בתחרות על הפרס לסיפורת ספקולטיבית קצרה ע"ש עינת פלג ז"ל
שלום, גברת אלקנה?
קוראים לי אמברט קניגסבוך, אמברט קינגסבוך! את לא מכירה אותי. לא נפגשנו אף פעם. אני מקווה שזה זמן טוב. הוחזקתי בשבי עם הבת שלך, והתבקשתי להעביר לְמשפחה מסר.
מליצה 