לקורא ישראלי מצוי שירים את התרגום ל-"מהתלה אינסופית" (במקור Infinite Jest) יידמה, אולי בצדק, שהמהתלה היא למעשה על חשבונו. לא פחות מ-1,053 עמודים נדרשים כדי לקרוא את היצירה המונומנטלית של דיויד פוסטר וואלאס, 930 בלי הערות השוליים ושאר הנספחים.
טכנית, מדובר בגרסה "מקוצרת" לעומת המהדורה באנגלית, שמקיפה 1,079 עמודים. אולם בעברית, כפי שיאמר לכם כל מתרגם, יש הרבה יותר מילות שייכות וקישור. התוצאה היא ספר שנראה ומרגיש דחוס, הן מבחינת גודל הגופן, הרווח בין השורות, ואפילו הצפיפות של הפסקאות, בעברית אפילו יותר מאשר באנגלית.
יש כמובן לא מעט ממים באינטרנט סביב קריאת הספר, לרבות חולצות "סוף מסלול"
מהתלה אכזרית
אז נתחיל מהסוף – "מהתלה אינסופית" הוא לא טרילוגיית "שר הטבעות", "זה", או "עולם ללא קץ" – וספק אם אלף העמודים שלו יעברו לכם ביעף. מדובר בתרגיל אינטלקטואלי מודע היטב לעצמו, וככזה הוא דורש יכולת ריכוז והתמדה.
"מהתלה אינסופית" קשה לקריאה, קודם כל, בגלל שהקו העלילתי שלו מאוד לא-ליניארי, אלא אם כן אתם מחשיבים את הניסיון של וואלאס לחקות את המבנה הגאומטרי של משולש שרפינסקי לליניארי. ישנם למעשה מספר קווי עלילה, כולם בגוף שלישי, וכמעט כולם פארודיים מכדי שיעוררו הזדהות עם הדמויות (אולי למעט זה שמגולל דרמה משפחתית קורעת לב, אם כי הוא היה קצת אובר-דה-טופ מבחינתי). עם זאת, יש בקווי העלילה הללו כמה רעיונות מאוד מקוריים ומעניינים, כפי שארחיב בהמשך.
"מהתלה אינסופית" גם לא מתאמץ במיוחד לקרב אליו את הקוראים מבחינת הכתיבה, או השפה. נכון שבכריכה האחורית נטען שהספר מצחיק, אבל אני אישית לא איתרתי את ההומור המוצלח שהפך ממוארים של פוסטר וואלאס, כמו "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" או "אקספרס הדיבור הישיר", למהנים וזכירים. לעומת זאת, "מהתלה אינסופית", גם ברגעים היותר אירוניים שלו, תיאר לי תמונה עגומה למדי של האנושות בהווה ובעתיד (אם כי לא מעט קוראים טוענים את ההפך).
ואם לא די בכך, "מהתלה אינסופית" הוא ספר שמתיימר להיות "אימרסיבי", כלומר להפוך את הקורא לפעיל בחוויית הקריאה. בעשותו כן, הוא לא מפסיק להפנות את הקורא לסוף הספר עבור הערות שוליים והסברים לראשי תיבות, רובם ארוכים לא פחות מהחלק שאליו הם מתייחסים וחלקם מיותרים למדי – ברמת הערה צינית שהמחבר הוסיף למשפט רנדומלי.
ככה נראה, בערך, עותק של "מהתלה אינסופית" אצל קורא שלוקח את המשימה ברצינות
לימים, אמר פוסטר וואלאס שבנה כך את הספר בדומה לחוויה של משחק טניס, אמירה לא מפתיעה ממי שכתב מסה מהללת על הטניסאי רוג'ר פדרר. פוסטר וואלאס מצפה לראות את הקוראים שלו, בדומה לשחקנים במשחק טניס, חובטים בעמודים הכבדים של הרומן קדימה ואחורה, מנסים לעקוב אחר כתיבה שלעתים זורמת מהר מכדי שיכולת הריכוז האנושית תוכל לעקוב אחריה.
לאור כל אלה, לא מפתיע לגלות של-"מהתלה אינסופית" יצא עם השנים שם של ספר סדיסטי, כזה שרוכשים מלומדים מטעם עצמם כדי שיתפוס מקום (מכובד) על המדף ויחלץ קריאות השתאות, מבלי לקרוא אותו לעולם. הוא אפילו נחשב לאחד הספרים המכוננים של תרבות האינסלים בארצות הברית, שנודעה לפני שנים ספורות ככזאת שמוציאה לפועל פעולות טרור בשם גברים אמריקנים לבנים שהמזל לא שפר עליהם עם נשים. לזכותו של "מהתלה אינסופית" ייאמר ששמו נקשר לתופעה בעיקר לאחר שרשור טוויטר ויראלי במיוחד שציין את הספר בתור "דגל אדום" לגבריות רעילה לצד ספריהם של ארנסט המינגווי וצ'רלס בוקובסקי. פוסטר וואלאס הוא אולי הסופר המודרני יותר מאלה המופיעים ברשימה, ובכל זאת – ספק אם היה בכוונתו להטיף לאלימות מגדרית.
הג'וקר, אולי הגבר הרעיל האולטימטיבי, מנסה לשווא להרשים את הארלי קווין בקריאת "מהתלה אינסופית"
מהתלה עכשווית
יש הרבה שיטענו שהמבנה המתוחכם של "מהתלה אינסופית" הוא הסיבה העיקרית לקריאת הספר, אבל לדעתי ההפך הוא הנכון. דווקא כששמים את ההתחכמויות בצד, ומתעקשים לעקוב אחר קווי העלילה בצורה ליניארית יחסית (לבד או באמצעות סיכומים באינטרנט, באדיבות חוגים לספרות באוניברסיטאות אמריקניות), מתגלה תמונה מעניינת יותר. פוסטר וואלאס מסתמן כך כאחד שחזה לא מעט מהמגמות שאנחנו מזהים היום בתקשורת, ואולי גם חוזה את מה שצפוי לנו בהמשך.
ואם לא מספיקה לכם ביקורת של אלף מילים על ספר באורך אלף עמודים, הנה סרטון שמסכם את הספר בעשרים דקות בלבד
הנה דוגמה אקטואלית במיוחד: ב-"מהתלה אינסופית" הנשיא האמריקני הוא ג'וני ג'נטל, זמר ואישיות טלוויזיונית לשעבר, שהטריטוריה עליה הוא אחראי מכילה בפועל לא רק את ארה"ב, אלא גם את קנדה ומקסיקו, וככזאת היא צורכת הרבה מאוד חשמל. לג'נטל יש את הרעיון הלא-כל-כך מבריק להשליך את הפסולת מתהליך ייצור החשמל לאזור הצפוני של הגבול, ולצורך כך הוא מציע לתושבי אותו אזור להתפנות. רק שהתנאי לפינוי הוא שתושבי אותו אזור לא "ייראו כמו פליטים" ולא יצטלמו לתקשורת עם עיניים מצועפות. ייתכן שכל זה מעלה אסוציאציות לדונלד טראמפ, לחומה עם מקסיקו, או למשבר האקלים. פוסטר וואלאס בוודאות לא היה יכול להעלות את כל אלו בדעתו, שהרי הוא כתב את "מהתלה אינסופית" בשנות התשעים.
דוגמה נוספת: "מהתלה אינסופית" מרפרר למעשה לסרט שמוזכר בתוך הספר שמי שצופה בו מתמכר אליו ברמה כזאת שהוא מוכרח לצפות בו שוב ושוב. הוא כל כך פופולרי שהאישה המושכת שמופיעה במרכזו הופכת למנהיגת כת, ונאלצת לכסות את פניה בווילון כדי שמעריציה יפסיקו להרהר ביופייה על חשבון הסרט שבו היא מופיעה. פוסטר וואלאס למעשה חזה את תרבות המשפיענים הרבה לפני שהיא נהפכה למגמה השולטת היום ביחסי ציבור, והשימוש הספציפי שלו בווילון – אמצעי חזותי בעל דמיון מטריד לבורקות של היום – מעורר דיון מחודש בשאלת יכולת ההצגה של נשים במרחב ציבורי שמסרב לראות בהן יותר מאשר פרצוף יפה.
ואם כבר סרטים, ב-"מהתלה אינסופית" הדמויות צופות בטלוויזיה דרך מסך-בתוך-מסך, קצת בדומה למה שהיה נהוג בתיאטרון הקרטונים ביפן של פעם. אם מתעקשים, אפשר לראות כך את הדמיון לחוויית הצפייה של היום, שבה אנחנו צופים בסרטון יוטיוב מפוצל שבו יוצר אחד מגיב על סרטון של יוצר אחר, כשתוך כדי אנחנו גוללים את ההודעות או את הפיד שלנו במכשיר נוסף. ב-"מהתלה אינסופית", כמו גם בחיים המודרניים, אנשים שצופים בכמה מופעים במקביל לא יכולים באמת להתרכז באף אחד מהם, ומסיימים את הצפייה כשהם בעיקר מחפשים אחר העונג הבא.
ככה, מינוס הטרול בהתחלה, נראית הצגת תיאטרון נייר ביפן – ואולי גם הצפייה בטלוויזיה ב-"מהתלה אינסופית"
מהתלה עגומה
אז למה טענתי שהתמונה שפוסטר וואלאס מתאר היא עגומה? כי הציר המרכזי שמלווה את כל עלילות המשנה ב-"מהתלה אינסופית" הוא שני סוכנים כפולים (או משולשים, או מרובעים, הפסקתי לעקוב באיזה שהוא שלב) שעומדים על פסגת הר באריזונה על רקע תמונת הפסולת המושלכת אל מעבר לגבול. הם מנהלים דיאלוג חסר תוחלת לכאורה סביב הסרט "מהתלה אינסופית", כשהארגון שמייצג אחד מהם מעוניין להשתמש בו כנשק להשמדה המונית, לא פחות.
מתוקף רגישות לקהל הישראלי, אסגיר בהקלה שהרומן לא נגמר בהשמדה המונית, וגם לא ברצח עם של האמריקנים או האומות המסופחות להם. אבל הדיונים הבלתי נגמרים על הסוף שבאופק, תרתי משמע, לא יכלו שלא להזכיר לי את "מחכים לגודו". יותר מכל הם הזכירו לי את הסוף של אותו מחזה, שבו הדמויות מחליטות סוף סוף להתייאש מההמתנה וללכת, אבל בפועל לא עושות כלום.
זאת, לתחושתי, בדיוק הציפייה שיש לפוסטר וואלאס מהקוראים שלו. אלה אמורים, בדיוק כמו הדמויות העומדות על הצוק, להמשיך לצפות ברעיונות המתפתחים, מבלי שאלה מתגבשים לשיא חד-משמעי. הדבר, אם תרצו, דומה לצפייה בליצן חצר שמציג אינספור בדיחות שלעולם אינן מגיעות לפאנץ' ליין, או אפילו ליצן החצר מהמחזה "המלט" שפוסטר וואלאס עצמו אולי מרפרר אליו בכותרת "מהתלה אינסופית". יש קהל לא מבוטל, כולל שורה ארוכה של כותבים אמריקנים קנוניים מג'ונתן פרנזן ועד זיידי סמית, שעדיין יפיקו מכך עונג. אחרים צריכים להצטייד בכמויות נדיבות למדי של סבלנות.
⭐⭐
דירוג: 2 מתוך 5.
"מהתלה אינסופית" (2023), מאת דיוויד פוסטר וואלאס. תרגמה מאנגלית: מיכל ספיר. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 1,064 עמודים
פרסום מחדש של הרשומה ובה 5 במות מקוונות שבהן ניתן לפרסם כבר עכשיו, בלי המתנה לעורך ובלי חשש מתשובה שלילית
גרסה מעודכנת של הפוסט שהועלה כאן לראשונה אי שם לפני מאתיים שנה (או שנתיים, מבחינת הכרונולוגיה שהתרגלנו אליה במלחמה הנוכחית) עם מיפוי מעודכן של האתרים שניתן לפרסם בהם, למי הם מתאימים וכמה הם משלמים, אם בכלל.
התלבטתי אם להעלות את העדכון הזה תקופה ארוכה, ולאחר אירועי השביעי לאוקטובר כמעט ויתרתי עליו לחלוטין, עד שכמה תגובות בקבוצת הווטסאפ של אתגר אוקטובר – הידוע יותר בשם NanoWrimo – הראו שיש אנשים במדינה הזאת שעדיין מצליחים לכתוב בתקופה הנוכחית ואפילו חווים כך סוג של תרפיה. אם אתם נמנים על אותם אנשים, הפוסט הבא הוא בשבילכם.
אם עקבתם אחרי סדרת הפוסטים שפרסמתי כאן בנושא פרסום סיפורים קצרים במגזינים בינלאומיים (משלב התרגום והעריכה, דרך השליחה ועד הפרסום) אתם כבר יודעים שהמתנה היא שם המשחק. כתבי עת בשפה האנגלית, על אחת כמה וכמה אלה שמגדירים עצמם כבינלאומיים, סובלים מעומס תמידי של סיפורים הממתינים לקריאה. המתנה ממוצעת למייל קבלה או דחייה יכולה בכיף לקחת אצלם בין חצי לשנה, ובסופה אפילו לא בטוח שתעברו לשלב הפרסום, או לחילופין – שתקבלו משוב מפורט על למה נדחיתם.
ועוד לא דיברנו על החיסרון הגדול ביותר של כתבי עת ספרותיים. בדומה לספרי ביכורים של סופרים בלתי מוכרים, תמיד נשאלת השאלה מי קורא אותם, כשלא מעט פעמים התשובה היא "הסופרים עצמם", שגם הם לרוב מדלגים לעמוד בו פורסם הסיפור שלהם. לא בכדי, כתבי עת רבים גובים כסף מהכותבים עבור מעבר על הסיפור (reading fee) או על הגיליון שבו ראה אור, במקום לחלק עותק בחינם. ככה זה כשאתה מתפרנס מהסופרים, להבדיל מהיצירה שעליה שקדו.
לשלוח להוצאות לאור זה תהליך בירוקרטי, לא יצירתי (Photo by Vlada Karpovich on Pexels.com)
מה יעשו הסופרים שרוצים להתפרסם מהר יותר? ליהנות מקהל קוראים גדול ונאמן? התשובה המיידית היא "לחכות" – לקוות לקבלת תשובה חיובית מכתבי העת האיכותיים יותר (ולא חסרים כאלה) או לבנות קהל קוראים גדול ונאמן סביב הסיפורים שלהם. אבל אם כבר יש לכם קהילה שכזאת, שצמאה לסיפורים שלכם, אולי אין טעם שתחכו למגזין ספרותי שיעניק לכם גושפנקא. אולי אתם יכולים לצאת לאור בכוחות עצמכם.
שלא כמו בהוצאה עצמית במובן המסורתי, שבו אתם אחראים לתהליך ההוצאה לאור משלב שכירת הספקים ועד להדפסה בבית הדפוס וההפצה לחנויות, בהוצאה עצמית באינטרנט (self publishing) כל שנדרש מכם הוא חשבון משתמש וחיבור לאינטרנט. כן, ממש כמו בכל פלטפורמת מדיה חברתית. הנה 5 פלטפורמות שבהן זה עובד – בלי לומר מילה על אמזון.
5 פלטפורמות מובילות להוצאה עצמית באינטרנט
הסופרת זולי ריין משתפת מהתובנות שלה על כתיבה ספרותית במדיום
מדיום הוקם בידי מייסד טוויטר, אוון ויליאמס, כפלטפורמה לפרסום תכנים ארוכים יותר מ-140 התווים שאליהם הוגבלו ציוצים בטוויטר ב-2012. האתר לא מפרסם נתונים אודות מספר המשתמשים בו, אבל השערות לא רשמיות מדברות על 85-100 מיליון משתמשים חודשיים (נכון ל-2023). זה נתון די מדהים, בהתחשב בכך שמדיום מפרסם תכנים תחת חומת תשלום נוקשה למדי. למעשה, האתר גובה מקוראיו דמי מנוי חודשיים או שנתיים כתחליף לחשיפה לפרסומות שנהוגה באתרי תוכן מסורתיים יותר.
ועם זאת, מדיום הוא לא אתר תוכן מסורתי בשום צורה. בראש ובראשונה, זהו בלוג. כל אחד יכול לפרסם בו בלי לעבור עריכה וביקורת, כל זמן שהתוכן לא עובר על קווים מנחים בסיסיים האוסרים על פורנוגרפיה, גזענות, וכדומה. מדיום מקפיד לתגמל בכסף את כותביו על התכנים האיכותיים יותר באמצעות פרמטרים קבועים כמו מספר קוראים ואחוז השלמת קריאה (read through rate). הוא גם מקפיד לחשוף את אותם תכנים לקהל גדול ומפולח יותר באמצעות המגזינים הפנימיים (הפבליקיישנס) שפעילים בו ומעסיקים עורכים (curators) שגם דואגים למטב את הטקסט מבחינת שפה, בדיקת עובדות, ומה לא.
משום שהוא מעודד כותבים לפרסם מחדש תכנים שפורסמו במקומות אחרים (מבלי שהדבר יגרור כפילות בתכנים מבחינת גוגל), מדיום נחשב בעיקר לכלי טרגוט יעיל בידיהם של אנשי מקצוע המעוניינים לעבוד על המיתוג האישי שלהם, כמו גם חברות עסקיות המפרסמות מחדש תכנים מבלוגים מקצועיים. רק לאחרונה נראה שהתרחב גם לנישות כמו היסטוריה, תרבות, מתכונים, ושאר תחומים שאנשים פשוט נהנים לכתוב עליהם, מתוך ידיעה שאנשים אחרים ייהנו לקרוא. גם פבליקיישן לסיפורים קצרים קיים שם. יש גם לא מעט פבליקיישנס ספרותיים עם כמה מאות עד אלפי מנויים.
למה לפרסם שם?
כי מדיום הוא כלי טרגוט – הוא שואל את המשתמשים בפלטפורמה, במעמד ההרשמה, אם הם נהנים לקרוא סיפורים קצרים (או ספרים בכלל) וממליץ על תכנים מתאימים שמדלוורים ישירות למנויים באתר הבית או במייל.
כי כיף לראות את השם שלכם בעמוד הבית לצד מגזינים כמו הניו יורק טיימס והאטלנטיק.
כי אם הסיפור שלכם יצבור קוראים, אתם עוד יכולים לקבל עליו כסף (לא המון. רוב הכותבים במדיום לא מקבלים יותר ממאה דולר בחודש, אבל גם זה משהו). קחו רק בחשבון שמדיום עובדים עם Stripe, שירות אמריקני שדורש מס' ביטוח לאומי וחשבון בנק בחו"ל במעמד ההרשמה. אם אתם אזרחים אמריקניים או שיש לכם אנשי קשר שיכולים לקבל את התשלום בשמכם, אדרבה, אבל לצערי ב-2023 עדיין לא קיימת אפשרות לשלם לכותבים מישראל ישירות דרך מדיום. מי שמצפה לרווחים גדולים מהתוכן שהוא מייצר יכול לנסות בכל זאת דרך Stripe for Business, אבל הדבר כרוך בעלות הרשמה לא מבוטלת.
למה פחות כדאי לפרסם במדיום?
כי יותר מדי מפרסמים גילו את האתר והוא מ-פ-ו-צ-ץ היום בתוכן שיווקי, מה שמטבע הדברים מוריד את מספר המבקרים והמנויים המשלמים.
כי מאז פרסום הרשומה המקורית, נישת הסיפורים בפלטפורמה טרם התפתחה ויש מצב שהאתר הגיע לשלב המיצוי שלו. כלומר, הוא לא יגדל מעבר לנקודה הנוכחית.
כי משום מה עדיין לא משלמים שם לישראלים וזה פשוט לא הוגן.
סופרת הפנטזיה אלכסה דאן משיבה לשאלות נפוצות על וואטפאד
עמוק מתחת לרדאר, סאבסטאק הוקם ב-2017 כמעין חלופה ממוקדת יוצרים למדיום, ויש שיטענו שהוא עושה בכך עבודה לא רעה. אם מדיום אפשר לכל אחד לפרסם בו, בתנאי שהפרסומים עומדים בסטנדרטים של פאבליקיישנס שעורכים בעלי מקצוע, הרי שבסאבסטאק – הכותבים הם גם העורכים. הם מנהלים לעצמם קהל כותבים, שולחים לו ניוזלטרים, והכי חשוב – מחזיקים בכל הזכויות לתוכן שהם מעלים. זאת, בניגוד למדיום, שם התוכן הערוך הוא בבעלות משותפת של הכותב ושל הפלטפורמה.
בהיותו אלטרנטיבה, לסאבסטאק יש בלחץ חצי מיליון מנויים – רחוק מאוד ממאה המיליונים שכנראה יש למדיום. הוא מפצה על כך באפשרות שהוא נותן לכותבים למקד את עצמם לפי נישות. אם אתם מגישי פודקאסטים, עיתונאים, יוצרי קומיקס וכו', סאבסטאק יאפשר לכם להצהיר על כך במעמד ההרשמה וליהנות מממשק ומחשיפה לקהל שרלוונטי ספציפית עבורכם.
למה ללכת על סאבסטאק?
כי אם אתם ממילא כותבים בנישה מאוד צרה, כמו קומיקס או בישול (food writers), סאבסטאק ייתן לכם את כל הכלים לצמוח בתוך קהל רלוונטי ודובר אנגלית.
כי מבחינה טכנולוגית סאבסטאק מתקדם יותר ממדיום, מגיש אנליטיקות טובות יותר, ומתממשק עם כלים שיווקיים כמו מיילצ'ימפ שיאפשרו לכם לדעת מי פותח את הניוזלטרים שלכם ואם הוא מקליק על הלינקים.
כי אתם קובעים לעצמכם כמה יעלה מנוי לתכנים שלכם – פיצ'ר לא פחות מגאוני, שיאפשר למי מכם שיש קהל קוראים רחב להרוויח לא מעט מהיצירות שלו.
למה פחות כדאי ללכת עליו?
כמו (משום מה) מדיום, גם בסאבטאק עובדים עם Stripe. אם אתם ישראלים נטולי אזרחות אמריקנית, אל תצפו שמישהו ישלם לכם על התכנים שלכם.
כי אפשרויות החשיפה בתוך הפלטפורמה עצמה, למי שמגיע בלי נישה ממוקדת, שואפות לאפס, ותצטרכו לעבוד לא מעט על גיוס קהל קוראים מבחוץ.
כמה טיפים חשובים למי ששוקל להתחיל לעבוד עם Substack
ההצהרה בעמוד הבית של Wattpad מבטיחה לכותבים שפרסום הסיפור או הספר שלהם באתר הוא הצעד הראשון בדרך לחתימה על חוזה להפיכתו לסדרה או לסרט, כשלפי העמוד הראשי באתר הכווונה בעיקר לסדרות נעורים כמו "דוכן הנשיקות" או "אחרי ש...".
נכון ל-2023, האתר תומך ב-50 שפות מ-35 מדינות שונות (כולל תכנים בעברית ומישראל, אם כי התמיכה בעברית עדיין לא מדהימה). האתר גם נחשב לממכר במיוחד, כפי שיעידו אינספור מאמרי "why is Wattpad so addictive" שמצאתי באינטרנט תחת כל URL רענן.
למה וואטפד כה ממכר? כי הוא פונה לאוכלוסייה של משתמשים נאמנים במיוחד: 80% מהמשתמשים שלו הן בעצם משתמשות, ורובן בנות דור ה-Z. במילים אחרות, וואטפד פונה לנשים צעירות ולמתבגרות, מה שהופך אותו לפלטפורמה המושלמת עבורכם אם כתבתם ספר YA, רומן אירוטי (פורנו רך בלבד), רומן רומנטי, או פאנפיק ללהקות קיי-פופ. אגב, החברה נרכשה על ידי תאגיד דרום קוריאני ב-2021 תמורת סכום דמיוני של 600 מיליון דולר אחרי שדחתה לפי הדיווחים הצעות מטיקטוק ונטפליקס. מעניין למה.
למה לפרסם שם?
אם כתבתם באחד מהז'אנרים שעשוים לדבר לנערות ולנשים צעירות, יהיה לכם הרבה יותר קל להגיע אליהן בוואטפד מאשר באמזון.
נכון ל-2023 יש אפשרות לשלב בתכנים מולטימדיה, מסרטונים ועוד לאמבדים של פוסטים באינסטגרם, פיצ'ר מגניב למדי שמאוד מתחבר לקהל היעד.
רוב התכנים אומנם מתפרסמים ונקראים בחינם, אבל יש תחרויות, הסכמים מסחריים (כולל עם Hulu ונטפליקס) ועוד המון פוטנציאל להפוך את הסיפור או הרומן שלכם למשהו שהוא יותר מטקסט גולמי.
זאת כנראה הפלטפורמה הגדולה ביותר לפרסום פאנפיקשן חוץ מטאמבלר, רק בלי בעיות זכויות היוצרים שנלוות בדרך כלל לתכנים מהסוג הזה.
למה עדיף להימנע?
התחרות עצומה בשוק הזה ויהיה לכם מאוד, אבל מאוד, קשה להתבלט.
האופי של וואטפאד פחות "ספרותי" משל פלטפורמות אחרות. מדובר יותר ברשת חברתית, שיש בה המון משמעות ללייקים ולתגובות, שיכולות להכיל לפעמים משוב בוטה ואפילו פוגע. קחו זאת בחשבון.
המתחרה הגדולה של וואטפאד. במבט ראשון קשה למצוא את ההבדל בין השתיים – הן פונות לאותה אוכלוסייה (מתבגרים עד צעירים), מכילות מספר גדול של כותרים מז'אנרים דומים (פנטזיה ורומנטיקה) ומתפארות בשיתופי פעולה עם גופי תוכן גדולים (במקרה של אינקיט מדובר בפורבס, טק קראנץ' ודה גרדיאן).
ככל שבדקתי זאת לעומק, ההבדל הוא במיתוג. בעוד בוואטפד המשתמשים נמצאים בתחרות תמידית על מי ימשוך את תשומת לבם של המפיקים מהטלביזיה, אינקיט רואה את עצמה כפלטפורמת הוצאה לאור לכל דבר ועניין. זה בא לידי ביטוי בעיקר בלשונית האנליטיקס. בעוד וואטפד נותנת לסופר/ת מידע שטחי על כמות הצופים בתכנים ועל מספר הלייקים שנאספו עבורם, אינקיט בודק כמה גולשים הגיעו לתוכן לאורך זמן וגם שולח נוטיפיקציה בכל פעם שמישהו קרא כותר מתחילתו ועד סופו. הפלטפורמה גם נותנת לכל סופר/ת "ערכת קידום" עם קבוצות פייסבוק שניתן לקדם בהן את הספר, עיצובים לציטוטים נבחרים מתוך הספר, ועוד.
כמו רוב פלטפורמות הכתיבה והשיתוף, אינקיט לא משלמת לכותבים. עם זאת, אם הספר מושך את לבם של עורכי Galatea, הפבליקיישן הפנימי של אינקיט, הכותב/ת צפוי לקבל חוזה להפקת ספר אינטרקטיבי, שבו המלל שכתב/ה ישולב עם אפקטים ויזואליים וקוליים. באינקיט כותבים שתגמולים על ספר כזה יכולים להגיע ל-14 אלף דולר בחודש.
למה לפרסם שם?
בוואטפד הקהל גדול יותר, אבל לא כל מי שנמצא בוואטפד נמצא באינקיט ולהפך. אם אתם ממילא מפרסמים לקהל של הפלטפורמות הללו, לכו על בטוח ופרסמו בשניהם.
כמות העוקבים שניתן להגיע אליה באינקיט גדולה יותר, בין השאר כי הפלטפורמה מעודדת כותבים לקדם את עצמם. ראו את סיפורה של הישראלית הזאת, שהגיעה למספר בלתי נתפס של 30 מיליון קוראים באינקיט בלבד.
באינקיט, בניגוד לוואטפד, אפשר למצוא הרבה סופרים שכבר פרסמו בעבר (published authors) – מתברר שהפצה של חלק מהספרים שלהם בחינם עוזרת להם לשפר את המכירות של שאר הכותרים שלהם באמזון, או לכל הפחות את הביקורות שלהם. אז אם כבר פרסמתם סדרת ספרי פנטזיה ואתם רוצים לתת בוסט למכירות של ספרי ההמשך, זה רעיון לא רע להציע את הספר הראשון בחינם.
למה פחות כדאי לנסות שם את מזלכם?
כי החשיפה באינקיט ממש לא משהו, בטח בהשוואה ל-Wattpad, כך שהוא פחות רלוונטי לסופרים מתחילים שצריכים לבנות סביבם קהילה.
כי מודל התגמול שלהם מוזר ובדרך כלל ממש לא משתלם. לא פלא שההשלמה האוטומטית בגוגל לחיפוש אחר Inkitt הוא Is Inkitt a legit website או Is Inkitt safe for writers. גם ב-Wattpad לא משלמים, אבל לפחות החשיפה המטורפת מאפשרת לכם לקבל הזדמנות למכירת זכויות הסרטה בהמשך.
למי מכם שעומד להוציא ספר ביכורים, במיוחד בהוצאה עצמית, כדאי לשקול בחום להיעזר בגוסט. מדובר במעין "חבילת הכול כלול" שמאפשרת ליוצרים לבנות אתר, להרכיב רשימת דיוור ולפרסם במדיה החברתית – הכול באותו מקום.
במבט ראשון קשה לעמוד על ההבדל בינה לבין וורדפרס או וויקס או כל אתר אחר שגם מאפשר לעשות את כל אחד מאותם דברים, אבל גוסט הוא אתר שפונה לאנשים פרטיים שנטו רוצים לפרסם את התכנים שלהם. הוא לא יסבך אתכם בממשק מורכב כמו וורדפרס ואלמנטור ולא יבלבל אתכם עם מאתיים ערכות עיצוב כמו וויקס. עם גוסט אתם יכולים לבנות אתר מאפס למאה בשעה-שעתיים ולהעביר את אותו זמן עבודה בללמוד את הדשבורד הארוך והמפורט של הפלטפורמה ביום למחרת.
למה לפרסם שם?
הזדמנות לפרסם את כל התכנים שלכם במקום אחד, שבו אתם לא מתחרים בכותבים אחרים, ולא נעדרי שליטה על התכנים.
הזדמנות לעשות אינטגרציה עם כל הכלים השיווקיים שאתם צריכים כדי להצליח כסופרים עצמאיים – ממדיה חברתית דרך מיילצ'ימפ ואפילו סלאק (למי שרוצה להשתמש באתר לצרכי עבודה, כמו עיתונאים פרילנסרים).
הזדמנות להריץ פרסומות ממוקדות שמפנות אנשים לדומיין שלכם, במקום אתר חיצוני שנהנה מתנועת הגולשים שאתם מפנים אליו אבל לא משלם לכם על התכנים.
הזדמנות לראות נתונים בזמן אמת על הביצועים של התכנים שלכם ושל האתר עצמו במקום אחד.
למה פחות כדאי לפרסם שם?
כי כמו בוורדפרס או בוויקס, גם בגוסט אף אחד לא יגיע לאתר שלכם אם לא תקדמו אותו – כשהכוונה הפעם היא גם לקידום ממומן בתוצאות החיפוש בגוגל (משהו שיכול לגרור עלות לא מבוטלת, תלוי במילות החיפוש שקשורות לספר שלכם ולגודל קהל היעד).
כי אם יש לכם אוריינטציה טכנית, גם וורדפרס או וויקס עושים עבודה לא רעה בכלל, וגם נותנים הרבה יותר, אפילו במסגרת החבילה החינמית. לוויקס אפילו יש אפשרות לסליקה עם ישראכארד, משהו מאוד רלוונטי למי מכם שמעוניין למכור ספרים או סיפורים דרך האתר האישי שלו, וגם יותר רלוונטי לישראל.
אל תסתכלו על הבמה, תבדקו איזה תוכן אנשים קוראים (Photo by energepic.com on Pexels.com)
ואם שום דבר לא מתאים?
אם בחרתם לפרסם באנגלית, כנראה שאיפה שהוא באינטרנט יש במה לפרסם את התוכן שלכם. לפעמים גם יהיה לה שומר סף (=עורך/ת) וזה לא בהכרח דבר רע. עורכים הם סמן האיכות של היצירה שלכם, העדות שהיא שלמה מספיק כדי לקבל קידום בחשיפה לקוראים חדשים.
הנה הצעה: במקום להגיש את הסיפורים שלכם להוצאות, הגישו אותו לקולות קוראים. חפשו את הבקשות המיוחדות שאתם יכולים להיענות להן. אם נתקלתם בקול קורא בנושא משבר האקלים, לדוגמה, חפשו משהו שכתבתם שקשור לנושא הזה. אותו כנ"ל לגבי קולות קוראים הנוגעים לסיפורים בכיכובם של חתולים, או שעוסקים באימהות, או שיש בהם בניית עולם בתוך מחשב. יש המון קולות קוראים שונים ומשונים שם בחוץ – וככל שהם נישתיים יותר, כך התחרות קטנה יותר – מה שמקל עליכם להתקבל.
רמז: חפשו משהו שקשור ליהדות או לישראל. ציני ככל שזה נשמע, לכל כותב וכותבת ישראלים יש לפחות יצירה אחת כזאת. למעשה, הסיפור היחיד שאני הצלחתי לפרסם באנגלית אי פעם תויג במגזין שפרסם אותו בתור "אימה יהודית" הגם שאין בו סימבוליזם יהודי בכלל (אבל הי, הוא מתרחש בישראל, מה עוד צריך?).
ועכשיו ליתרון הכי גדול – קולות קוראים מתפרסמים גם בכתבי עת גדולים וגם בבמות מקוונות כפי שמניתי למעלה. אל תעשו איפה ואיפה. כל פרסום הוא דרך להרחיב את קהל הקוראים שלכם. אם מצאתם הזדמנות, על אחת כמה וכמה אם היא טובה ומתגמלת ("כסף" זו לא מילה גסה) – לכו עליה בכל הכוח. בהצלחה!
על העיבוד הטלוויזיוני העכשווי של "פרנהייט 451", שכבר קשה לקרוא לו "מדע בדיוני", במיוחד ב-2023
גיא מונטאג הוא fireman, מה שבעברית היה מתורגם ל-"כבאי", אלא שגאי לא מכבה שריפות. הוא חי במעין אוטופיה שבה שריפות לא פורצות, בין השאר כי אלימות היא תופעה נדירה, ולכן תפקידו הוא להצית שריפות. במקרה שלו, מדובר בשריפות של ספרים.
עד כאן, עלילת הסרט של HBO (שזמין בסלקום טי וי) נאמנה לחלוטין לחומר המקור, קלאסיקת המדע הבדיוני של ריי ברדבורי. אלא, שספרו של ברדבורי ראה אור לראשונה בשנת 1953, בעוד הסרט של HBO שוחרר לסטרימינג בשנת 2018, הפרש של 65 שנה. בזמן הזה בני אדם התרגלו לקרוא פחות, לחלוטין מבחירה. הם גם למדו לפתח חשיבה ביקורתית שאז יוחסה לספרים ממקורות אחרים, כמו האינטרנט, שזמין בכל בית ולא ניתן למגר אותו בכוח של שריפות בודדות.
מעבר לכך, בזמן הזה "פרנהייט 451" כבר זכה לעיבוד קולנועי אחד (של פרנסואה טריפו), לתסכית של ה-BBC, למחזה, למשחק וידאו וגם ליצירות אחרות שמתבססות עליו באופן סמוי וגלוי, ביניהן הסרט "שיווי משקל" מ- 2002 והספר The Fireman של ג'ו היל מ-2016. מעיבוד לעיבוד, גם העיסוק של "פרנהייט 451" במקומה של האומנות כמעודדת חשיבה ביקורתית פינה את מקומו לעיסוק ברגשות ככאלה שמעודדים אלימות ומוות, ואפשר להתייחס אליו למעשה כסיפור שהתחילה את כל טרנד ה-"עתיד אוטופי נטול רגש" ביצירות מדע בדיוני, עיין ערך סרטים כמו "שווים" מ-2015 וספרים כמו "המעניק" מ-1993.
מאפייני דיסטופיה כפי שהתעצבו, בין השאר, דרך "פרנהייט 451"
תשעה ירחים של לייקים
הסרט של HBO כמו מודע לכל זה, ולכן העולם שהוא בונה סביב "פרנהייט 451" מורכב יותר. הבידור האינטראקטיבי הזמין בכל בית ובכל עת שברדבורי מתאר בספרו, שנשמע היום כמו פיסת מציאות אותנטית לחלוטין, מתוגבר באמצעות עוזרת קולית חכמה בשם YUXIE, מציאותית אף היא (שמתגלה כ-"מלשינון" בעת הצורך, הקצנה של היכולת של העוזרות החכמות הקיימות לדווח על נתונים של משתמשים שלהן לחברות צד שלישי, למשל בתרחיש של חקירה פלילית). תושבי המציאות העתידנית של "פרנהייט 451" גם מכירים את האינטרנט, שם הוא מכונה The Nine. באמצעות The Nine הם גם צופים בשריפות הפומביות של הספרים אותם גאי וצוותו מוצאים. שריפות, שמוקרנות בשידור חי על גבי גורדי השחקים בעיר ומקבלות לייקים ותגובות מהצופים, משל היה מדובר בסרטון של משפיען בטיקטוק.
הצצה ל-YUXIE ול-The Nine מתוך "פרנהייט 451"
עם זאת, העתיד של "פרנהייט 451" לא נטול רגש. הדמויות שמאכלסות אותו מודעות לכך שהן בנות אדם, עם רגשות ושאיפה לבטא את עצמן. המפקד של גאי מונטאג כותב שירה בסתר, אותה הוא שורף מדי בוקר לפני צאתו לעבודה. הוא מעודד את גאי להכיר את היצירות אותן הוא שורף, ואפילו לקרוא בהן, כדי להבין מה מסוכן בהן ומדוע יש לשרוף אותן. הסיבה לכך דווקא לא קשורה לחשיבה ביקורתית, או לחתירה תחת העולם האוטופי/ דיסטופי של הסרט, אלא ל-"טירוף" של ממש לדברי המפקד. לשיטתו, יש בספרים כדי לגרום לאדם לאבד את שפיותו, נטו דרך "פגיעה" (offending), כשהאלטרנטיבה להיעדר פגיעה היא אימוץ הדעות החשוכות המופיעות בספרים.
בעולם של הסרט, כמו בעולם שלנו ב-2018, "פגיעה" היא מושג רחב. גאי מונטג, שבסרט של HBO מגלם השחקן האפרו-אמריקני המוכשר מייקל בי ג'ורדן, עלול לכאורה "להיפגע" מדמותו של העבד ג'ים ב-"האקלברי פין" של מארק טווין. היוצרים מן הסתם מודעים היטב ליצירות קלאסיות אחרות שלא שרדו את מבחן הזמן, לפחות מבחינת המסרים הפוגעניים שבהן, כמו "חלף עם הרוח", "בילבי בת גרב", ויש שיטענו גם "המשחק של אנדר", המהווה לדעת מבקרים מסוימים "כתב הגנה למעשיו של היטלר", לא פחות.
במילים אחרות, לגיבורים של הסרט מותר להרגיש, אבל קיימת מודעות לכך שרגש הוא עניין נפיץ, שיכול בקלות להתפשט לממדים מסוכנים ולגרום לאלימות, בין השאר עקב מסרים פוגעניים ששכיחים בספרות בפרט ובאומנות בכלל. לא בכדי מפיצי הספרים בעולם הזה נקראים "צלופחים" (eels, עוד כינוי שלא הופיע בספר), בשל יכולתן של חיות אלה להוליך חשמל בקלות. במילים אחרות ולמרבה האירוניה, דווקא מפיצי הספרים נתפשים כנטולי חשיבה ביקורתית, וככאלה שעלולים להוביל למלחמת אזרחים באמצעות הפצת רעיונות מסוכנים לאנשים אחרים, שנעדרים אף הם את היכולת לשקול אותם לכאן ולכאן.
הדיסטופיה של הביטול
"פרנהייט 451" לא הולך עד הסוף עם הרעיונות שהוא מציג, מה שמסביר כנראה את הביקורות החלוקות שקיבל עם הקרנתו הראשונה בפסטיבל קאן ב-2018. בסופו, עדיין לא ברור מה גרם לגאי מונטאג לזנוח את הכול, ואף לנהוג באלימות כלפי אחרים לטובת הפצת ספרים. ולא, הרומן שיש לו עם המידענית מהמחתרת, קלאריס, רחוק מלספק לכך תשובות שאינן נגועות בשנאת נשים.
עם זאת, הסרט עושה עבודה מעולה, יותר מהרבה סרטים דיסטופיים שאותם השלמתי לאחרונה כחלק מתחקיר לספר הבא שאני כותבת, בבניית עולם שהוא מספיק מוכר כדי לא להיחשב לעד-כדי-כך עתידני. אפשר אפילו לטעון שב-2023 הוא ריאליסטי יותר מכפי שהיה ב-2018, ולו בשל הממדים אליה תפחה "תרבות הביטול".
הסופר הבריטי סבסטיאן פוקס מתחייב לא לתאר יותר נשים בספריו מחשש שייפגע ברגשות הקוראות, למרות שמעולם לא הואשם בתיאורים פוגעניים
המונח "תרבות ביטול" למעשה נטבע לאחר צאת הסרט, ב-2019, כמעין התפתחות של תנועת "מי טו" שקרא "לבטל לחלוטין" ישויות שנויות במחלוקת כמו השחקנים קווין ספייסי ועזרא מילר בשל הפגיעות המיניות שיוחסו או עדיין מיוחסות להם. בהמשך, התרחב המושג להבעת דעות פוגעניות ואפילו למעשים שמובהקותם הפלילית מוטלת בספק, כמו הציוצים סרי הטעם של במאי "שומרי הגלקסיה" ג'יימס גאן שהביאו לפיטוריו מאולפני מארוול עשור (!) לאחר שפרסם אותם בטוויטר, או השנאה באינטרנט כלפי אמבר הרד, שהפסידה בתביעת הדיבה שהגיש נגדה בעלה לשעבר ג'וני דפ כתוצאה ממשפט הגירושים המתוקשר ביניהם (משפט שבו הפסיד דפ, והפך כך בעצמו לקורבן של "תרבות הביטול").
בספרות, המקרה המפורסם ביותר הוא כנראה התנועה הקוראת לביטולה של ג'יי קיי רולינג בשל דעותיה הטרנסופוביות, גם אם אלו אינן נוכחות בספרי "הארי פוטר". קיימת כבר שנים רבות מחלוקת אם לנקוט בגישה דומה כלפי מריון זימר בראדלי, מחברת "ערפילי אבלון", שהואשמה לאחר מותה בהתעללות מינית בילדים ואף באונס ילדיה שלה, הגם שהספרים שכתבה רחוקים מלעודד מעשים איומים שכאלה. ועוד לא דיברנו על ה"פ לאבקראפט, סופר האימה המחונן שהגה את דמותו של קת'ולהו והיה ידוע כאנטישמי וגזען, הגם שהדבר לא בא לידי ביטוי בסיפוריו.
הסופר דן קובליק מספר על ספרו Cancel This Book שעוסק, למרבה האירוניה, בתרבות הביטול
האם ניתן להחרים, כמיטב המסורת של "תרבות הביטול", יצירות שאין בהן בעיה של ממש, מלבד העובדה שאזכור שם הכותבים שלהם יגרום לחלק מהקוראים חלחלה? שאלה קשה, שהמדרון מאחוריה חלקלק מכפי שנדמה. יותר מדי סופרים של יצירות קרובות לשלמות הם בני אדם מאוד לא מושלמים. לחלק מהם יש דעות חשוכות של ממש, שעדיף לא להנציחן בכתב. חלקם אפילו לא חשבו שהדעות שלהם עשויות להיתפש לימים כבעייתיות, משום שהביעו אותן בעידן שבו הן היו מקובלות לחלוטין, ולא מן הנמנע שהיום היו חושבים, או לכל הפחות מתבטאים, אחרת לגמרי.
לספרים שכתבו, לעומת זאת, עדיין מגיע מקום על המדף, עד שהוכח אחרת. למעשה, דורות רבים של קוראים עשויים לנבור בהם מבלי לדעת שאי פעם היה בהם משהו בעייתי. לפיכך, צנזורה שלהם – נטו משיקולי "לא בבית ספרי" – היא חרם לא מוצדק, שעשוי להשאיר על המדף רק ספרים שנזהרים לא לעורר רגש, מכל סוג, ובכך, למרבה האירוניה, לעודד בורות.
"What is freedom of expression? Without the freedom to offend, it ceases to exist."
סלמן רושדי
בינתיים נראה שהמו"לים, לפחות בארה"ב, נזהרים שלא ליפול במלכודת. המהדורות האחרונות של "בית קטן בערבה" וספריו של "ארנסט המינגווי" פורסמו עם אזהרות חריגות המבשרות על מסרים בעייתיים שעשויים להימצא בהם, משל היה מדובר באזהרות טריגר לסדרות בנטפליקס. לא מן הנמנע שאזהרות דומות יופיעו בעתיד על ספרי "הארי פוטר" ושאר יצירות שיש המבטלים אותן בשל מחבריהן, הפעם עם אזהרות מתונות יותר. לנפגעים בקלות, אזהרות אלו ממילא כבר מופיעות באינטרנט באתרים ייעודיים.
דיון מעניין ברדיט בשאלת היעילות של אזהרות טריגר בספרים
אין ספק שהפתרון הזה עדיף על שריפת ספרים או על עדכון מיותר שלהם ברוח התקופה, אבל הפתרון הטוב יותר יהיה כנראה שיקול דעת בריא, שמפריד בין הכותב ליצירה שיצאה תחת ידיו. במקרה של מעשים פליליים, המקום הטוב ביותר ללבן מחלוקות יהיה, כנראה, בית המשפט. זה בדיוק השיח שספרות, במיטבה, מבקשת לנהל – ולמרבה הצער יש לו פחות מקום בתרבות שבה גיבורים עולים ונופלים לפי כמות הרעל בתגובות.
כך תכתבו מכתב מקדים – ופסקת ביוגרפיה – שמעודדים עורכים לקרוא עוד
עבור רוב האנשים, "ספר/י לי קצת על עצמך" היא אחת השאלות היותר מתקילות שניתן להיתקל בהן בראיון עבודה, וזאת למרות שהיא נשאלת שוב ושוב, באותה וריאציה בדיוק, עם ציפייה לאותו סוג של תשובה: מונולוג של פסקה או שתיים, שמכיל את עיקרי הדברים שהמראיין או המראיינת צריכים לדעת, ונועד בעיקר "לשבור את הקרח" ולהכין את הקרקע לשאלות הבאות.
ואכן "ספר/י לי קצת על עצמך" היא שאלה שהאנשים היחידים שלא חוששים ממנה הם אלה שמלכתחילה צברו קצת קילומטראז' בראיונות עבודה, ניחנו ביכולת ורבאלית, ומסוגלים לענות על השאלה בביטחון, תוך שימוש במילות מפתח חשובות (הציניקנים יקראו להן "ניים דרופינג") שהמראיין או המראיינת מצפים לשמוע. השאר מצופים להתכונן אליה בטרם עת, או שהם מועדים ליפול במלכודות אלו ואחרות, שעל חלקן לא יידעו גם לאחר שהריאיון יסתיים והתשובה השלילית תמתין לשליחה.
אפשר להתלונן על חוסר ההוגנות שבדבר, אבל "ספר/י על עצמך" היא לא פרקטיקה נהוגה רק בעולמות התעסוקה. גם כשזה נוגע למימון סטארטאפים, לבקשת משכנתה, וכן – גם להגשת כתב יד להוצאה לאור – תתבקשו פעמים רבות להשיב על אותה שאלה. באנגלית היא תיקרא author bio, או בעברית "פסקת ביוגרפיה" או "כמה מילים על הסופר/ת" אבל הכוונה היא אותה כוונה. יהיה עליכם להציג את עצמכם בקצרה ולקוות שיצרתם רושם ראשוני מספיק עוצמתי כדי לגרום לקורא/ת ההגשות להעיף מבט בכתב היד שלכם, ואולי גם לתת לו צ'אנס. וכן, הצ'אנס הזה יהיה הרבה פעמים יותר פונקציה של מי אתם, להבדיל ממה כתבתם או אילו עוד מילים כללתם במכתב ההגשה (cover letter).
אין הביישן מתקבל לדפוס (Photo by Yan Krukov on Pexels.com)
מה אמור להיכלל ב-"פסקת ביוגרפיה"?
בקיצור נמרץ, הפסקה אמורה להכיל את כל מה שאמור לגרום למו"ל או לעובדיו לשקול בחיוב את ההתאמה שלכם לכתב העת, ולא רק על סמך היצירה עצמה. השיקולים המובהקים ביותר הם:
פרסומים קודמים – כולל שמות היצירות וכתבי העת/ ההוצאות לאור שבהם פורסמו. גם אם לא פרסמתם בעבר במקומות קודמים, או שפרסמתם בשפה שהעורך/ת לא יודע/ת לקרוא, יש לכך פתרון – כפי שארחיב בהמשך.
עיסוק – רלבנטי בעיקר אם אתם עוסקים במשהו שקשור לכתיבה (כגון תסריטאות או מחקר ספרותי באקדמיה) אבל לא רק. אם אתם מדענים, לדוגמה, שווה לציין זאת כשמגישים יצירה שכוללת הסברים מדעיים מורכבים.
פרסומים עתידיים – אם אתם עומדים לפרסם בקרוב ספר שכתבתם, נצלו את ההזדמנות ליחסי ציבור, בציון שם הספר, ההוצאה בה הוא עתיד לראות אור והשנה המתוכננת. קבלה להוצאות לאור מסורתיות, בישראל ובמיוחד בארה"ב (שם נדרש בד"כ למצוא סוכן לפני שאפשר לשלוח את היצירה לעיון) היא עניין לחלוטין לא מובן מאליו שצפוי להקנות לכם לא מעט נקודות.
מיקום או מוצא גאוגרפי – כששולחים יצירה שמתרחשת בישראל, או כוללת דימויים ישראלים, ציון העובדה שאתם ישראלים עשוי לעזור לשפוך עליה אור. אותו כנ"ל אם הסיפור מתאר חוויית הגירה, למשל של ישראלים המתגוררים בארה"ב.
שיקולים שהם בגדר רשות:
משתנים דמוגרפיים – כפי שציינתי בפוסט "איך מגישים יצירות להוצאות לאור", חלק מהפבליקיישנס – בוודאי באקלים הפוליטיקלי קורקט של היום – נוטות להעדיף כותבים ממוצא מסוים (לרוב בני מיעוטים אתניים), ממגדר מסוים (לרוב נשים או להטב"ק), או בגיל מסוים (נוער). השתמשו במשתנים האלה במידה שהם רלבנטיים לקול הקורא או לנושא היצירה שלכם.
נושאים שאתם נוטים לעסוק בהם ביצירות שלכם – אם אתם שולחים יותר מיצירה אחת, אפשר לציין בכמה מילים איזה סגנון או נושא משותף ביניהן, על אחת כמה וכמה אם מדובר בנושא או סגנון לא שגרתי. לדוגמה – "חיי היום יום של אחים לילדים בעלי צרכים מיוחדים", או "בעלי חיים במלחמת העולם השנייה".
מוסדות לימוד – חלק ממוסדות הלימוד, בעיקר אלה שמלמדים את מקצועות הכתיבה, עשויים לקסום לחלק מהעורכים – שאולי הם בעצמם בוגרי אותם מוסדות. הדבר נכון במיוחד ביחס לארה"ב, שבה רבים מהעורכים הם בוגרי החוגים הנחשבים לספרות של NYU, קולומביה, אוקספורד, הרווארד, סטנפורד, ודומיהם. גם כששולחים לכתבי עת בארץ, תרגישו חופשיים לציין אם אתם בוגרי אוניברסיטת תל אביב, העברית, בן גוריון, או חיפה, במיוחד אם כתב העת שאתם מגישים אליו ממומן על ידי אותם מוסדות.
משתנים שאפשר לוותר עליהם (ואפשר גם לכלול, לשיקולכם):
תחביבים שלכם שאינם כתיבה – סביר להניח שפחות יעניינו את קהל הקוראים, אלא אם כן יש להם קשר לנושא הסיפור או להרגלים של הדמויות.
מצב משפחתי – אין צורך לספר בני כמה אתם, אם יש לכם חיות מחמד, מה שמות הילדים שלכם ובני כמה אתם, הילדים ובני או בנות הזוג שלכם, אלא אם כן זה חשוב לכם ורלבנטי. סופרים מסוימים, כמו סטיבן קינג, נוטים לחלוק קרדיט עם בני הזוג שלהם, מה שמסביר למה הם מופיעים שוב ושוב בפסקאות הביוגרפיה בספריהם.
שלחו את לחמכם. מה כבר יקרה? (Photo by Snapwire on Pexels.com)
איך משלבים את "פסקת הביוגרפיה" במכתב המקדים ליצירה?
קודם כל, אלא אם כן התבקשתם לעשות זאת אחרת, הכניסו את הביוגרפיה לתוך גוף המייל שבו אתם מגישים את היצירה. אל תכללו אותה בקובץ נפרד, שכן אז העורכים עלולים לפספס אותה, או להחשיב אותה בטעות במקום היצירה שהתכוונתם להגיש (חלק מההוצאות עובדות עם בוטים ומסננים אוטומטיים).
בכל מקרה, אל תשלחו הודעת מייל ריקה שהיצירה מצורפת אליה, וגם אל תשאירו טופס ריק בתוכנות ההגשה Submittable או Moshka. גם אם ההוצאה לא ביקשה זאת במפורש, היצמדו לתבנית הבאה ומחקו את החלקים המיותרים:
שורת נושא: הגשת סיפור ל- <שם כתב העת/ ההוצאה>: "<שם היצירה>"
גוף המייל:
שלום רב,
מצורף סיפור בן <מספר מילים לפי Word> עבור פרסום ב-<שם כתב העת/ ההוצאה>.
מדובר בסיפור מז'אנר ה-<ז'אנר> ש-<הקשר בין הסיפור לקול הקורא שפורסם/ נושא כתב העת/ הגיליון> ואני מקווה שתיהנו לקרוא אותו.
אני <מקצוע> וסופר/ת ישראלי/ת שסיפוריו/ה ראו בעבר אור ב-X וב-Y וספרו/ה <שם הספר> עתיד לצאת ב-<שנה> בהוצאת Z. אני בוגר/ת החוג ל<שם החוג> באוניברסיטת <שם המוסד> ומתגורר/ת ב-<יישוב>.
אודה לאישור על קבלת המייל.
המשך שבוע נעים!
<שם מלא>
באנגלית, המכתב ייראה כך: Email subject line: Story Submission: <Story Name> (X words) by <Your Name>
Body:
Dear <publication name> editors,
Please consider this X-word short fiction piece, “>story name>.”
This is a <genre> piece set in Israel (where I'm from) that deals with <themes>.
My work has been previously published in <various publication names>.
I appreciate your consideration.
Kindest Regards,
Or Rozenberg
אם לא פרסמתם בעבר בכתבי עת ספרותיים או באתרי אינטרנט ובלוגים, אפשר לכלול במקום "הבשר" של פסקת הביוגרפיה, דהיינו החלק המפרט את הפרסומים הקודמים שלכם, את המשפט הבא – או לוותר עליו, לשיקולכם:
אני <עיסוק>, בוגר/ת החוג ל<חוג> באוניברסיטת <מוסד> וזאת היצירה הראשונה שאני מגיש/ה לפרסום.
או באנגלית
<Profession> by day, I am a graduate from <institution> university and this is my first manuscript to be submitted for publication.
אסנת גואז מקבוצת הפייסבוק "להוציא לאור ספר: סופרים מתייעצים" אסנת גואז מראיינת את הסופר מיכאל (מייק) עומר על הוצאה לאור באמזון
מרכיבים נוספים שחשוב לכלול במכתב המקדים
הערה לגבי עמידה בתנאי ההגשה של ההוצאה – אם מדובר בהוצאה אמריקנית, כנראה שהיא הגדירה בתנאי ההגשה אם היא מאפשרת או לא מאפשרת הגשה של היצירה ליותר מכתב עת אחד במקביל. מוטב לציין זאת –
This isn't a simultaneous submission, so I'll appreciate your response as soon as time allows it.
או, אם כן מדובר בהגשה סימולטנית –
This is a simultaneous submission, and I will let you know if it is accepted elsewhere.
אותו כנ"ל לגבי כתב עת ישראלי. רובם לא מאפשרים הגשה סימולטנית, ולכן מוטב לכתוב – "לתשומת ליבכם, יצירה זו אינה מוגשת לכתבי עת אחרים במקביל. על כן אשמח לקבל בהקדם את תשובתכם, לכאן או לכאן, כדי שאוכל לקדם אותה לקראת פרסום".
2. התייחסות לכתב העת עצמו – אין דבר שמוריד לעורכים יותר משגיאות בשם שלהם או התייחסות לאנתולוגיה בשמה של ההוצאה ולהפך. גם אם אתם מגישים לכמה כתבי עת במקביל, שימו לב לפרטים הללו, גם אם זה אומר לכתוב בשורת הנושא את שמה של ההוצאה ובגוף המייל את שמה של האנתולוגיה.
וכפי שציינתי בפוסטים הקודמים בנושא, התייחסות לתוכן האנתולוגיות הקודמות שראו אור באותה הוצאה או לטעמם של העורכים יכול לקדם אתכם פי מיליון, גם אם אתם סופרים לא מוכרים. תארו לעצמכם מה יכולה לעשות שורה כמו "לאחר שהגיליון הקודם הכיל את סיפורה המרתק של X בנושא כישוף בימי הביניים ואת סיפורו המפחיד של Y שהתרחש בין כתלי בית ספר לקוסמים, חשבתי שיעניין אותך לקרוא סיפור העוסק בתלמידי ישיבה מימי הביניים החוטאים בכישוף".
לא חייבים לרכוש את הגיליונות הקודמים כדי לדעת מי המתחרים שלכם על הגיליון הנוכחי, מספיק לעקוב אחרי העורכים או ההוצאה. הסצנה הספרותית בארץ נוטה להתרכז בפייסבוק (בעיקר בפרופילים האישיים של העורכים). בטוויטר – יש סצנה שוקקת למדי בפרופילים של העורכים, הכותבים, ההאשטאגים וההוצאות. בטוויטר גם אפשר למצוא פרויקטים שמעולם לא פורסם עבורם קול קורא בפלטפורמות אחרות.
שיילין מפלטפורמת הטאלנטים הספרותית Reedsy מסבירה כיצד לכתוב author bio
עוד משהו?
חשוב לקחת בחשבון שככל שתשלחו את הסיפור ליותר הוצאות, תתפתו להעתיק מעצמכם את נוסח ההודעה. זה בסדר, כל זמן שהניסוח המקורי לא מכיל שגיאות כתיב ודקדוק. ודאו גם שאתם לא מעתיקים מספר מילים שגוי אם התבקשתם לקצר טיפה את הטקסט בשביל מגבלת מילים של כתב עת כזה או אחר.
כמו כן, שימו לעצמכם תזכורת ביומן לבדוק אם קיבלתם תשובה למייל בתוך חודשיים או שלושה מיום ההגשה, תלוי אם ישנה עונת חגים בפתח. אם לא קיבלתם תשובה בתוך אותו פרק זמן, שלחו מייל קצר המבקש לדעת אם יש חדש בנוגע לסיפור שלכם.
6 במות מקוונות שבהן ניתן לפרסם כבר עכשיו, בלי המתנה לעורך ובלי חשש מתשובה שלילית – על כל היתרונות והחסרונות, כולל טיפ מיוחד בסוף
אם עקבתם אחרי סדרת הפוסטים שפרסמתי כאן בנושא פרסום סיפורים קצרים במגזינים בינלאומיים (משלב התרגום והעריכה, דרך השליחה ועד הפרסום) אתם כבר יודעים שהמתנה היא שם המשחק. כתבי עת בשפה האנגלית, על אחת כמה וכמה אלה שמגדירים עצמם כבינלאומיים, סובלים מעומס תמידי של סיפורים הממתינים לקריאה. המתנה ממוצעת למייל קבלה או דחייה יכולה בכיף לקחת אצלם בין חצי לשנה, ובסופה אפילו לא בטוח שתעברו לשלב הפרסום, או לחילופין – שתקבלו משוב מפורט על למה נדחיתם.
ועוד לא דיברנו על החיסרון הגדול ביותר של כתבי עת ספרותיים. בדומה לספרי ביכורים של סופרים בלתי מוכרים, תמיד נשאלת השאלה מי קורא אותם, כשלא מעט פעמים התשובה היא "הסופרים עצמם", שגם הם לרוב מדלגים לעמוד בו פורסם הסיפור שלהם. לא בכדי, כתבי עת רבים גובים כסף מהכותבים עבור מעבר על הסיפור (reading fee) או על הגיליון שבו ראה אור, במקום לחלק עותק בחינם. ככה זה כשאתה מתפרנס מהסופרים, להבדיל מהיצירה שעליה שקדו.
לשלוח להוצאות לאור זה תהליך בירוקרטי, לא יצירתי (Photo by Vlada Karpovich on Pexels.com)
מה יעשו הסופרים שרוצים להתפרסם מהר יותר? ליהנות מקהל קוראים גדול ונאמן? התשובה המיידית היא "לחכות" – לקוות לקבלת תשובה חיובית מכתבי העת האיכותיים יותר (ולא חסרים כאלה) או לבנות קהל קוראים גדול ונאמן סביב הסיפורים שלהם. אבל אם כבר יש לכם קהילה שכזאת, שצמאה לסיפורים שלכם, אולי אין טעם שתחכו למגזין ספרותי שיעניק לכם גושפנקא. אולי אתם יכולים לצאת לאור בכוחות עצמכם.
שלא כמו בהוצאה עצמית במובן המסורתי, שבו אתם אחראים לתהליך ההוצאה לאור משלב שכירת הספקים ועד להדפסה בבית הדפוס וההפצה לחנויות, בהוצאה עצמית באינטרנט (self publishing) כל שנדרש מכם הוא חשבון משתמש וחיבור לאינטרנט. כן, ממש כמו בכל פלטפורמת מדיה חברתית. הנה 5 פלטפורמות שבהן זה עובד – בלי לומר מילה על אמזון.
5 פלטפורמות מובילות להוצאה עצמית באינטרנט
הסופרת זולי ריין משתפת מהתובנות שלה על כתיבה ספרותית במדיום
מדיום הוקם בידי מייסד טוויטר, אוון ויליאמס, כפלטפורמה לפרסום תכנים ארוכים יותר מ-140 התווים שאליהם הוגבלו ציוצים בטוויטר ב-2012. האתר לא מפרסם נתונים אודות מספר המשתמשים בו, אבל השערות לא רשמיות מדברות על 60 מיליון משתמשים חודשיים (!). זה נתון די מדהים, בהתחשב בכך שמדיום מפרסם תכנים תחת חומת תשלום נוקשה למדי. למעשה, האתר גובה מקוראיו דמי מנוי חודשיים או שנתיים כתחליף לחשיפה לפרסומות שנהוגה באתרי תוכן מסורתיים יותר.
ועם זאת, מדיום הוא לא אתר תוכן מסורתי בשום צורה. בראש ובראשונה, זהו בלוג. כל אחד יכול לפרסם בו בלי לעבור עריכה וביקורת, כל זמן שהתוכן לא עובר על קווים מנחים בסיסיים האוסרים על פורנוגרפיה, גזענות, וכדומה. מדיום מקפיד לתגמל בכסף את כותביו על התכנים האיכותיים יותר באמצעות פרמטרים קבועים כמו מספר קוראים ואחוז השלמת קריאה (read through rate). הוא גם מקפיד לחשוף את אותם תכנים לקהל גדול ומפולח יותר באמצעות המגזינים הפנימיים (הפבליקיישנס) שפעילים בו ומעסיקים עורכים (curators) שגם דואגים למטב את הטקסט מבחינת שפה, בדיקת עובדות, ומה לא.
משום שהוא מעודד כותבים לפרסם מחדש תכנים שפורסמו במקומות אחרים (מבלי שהדבר יגרור כפילות בתכנים מבחינת גוגל), מדיום נחשב בעיקר לכלי טרגוט יעיל בידיהם של אנשי מקצוע המעוניינים לעבוד על המיתוג האישי שלהם, כמו גם חברות עסקיות המפרסמות מחדש תכנים מבלוגים מקצועיים. רק לאחרונה נראה שהתרחב גם לנישות כמו היסטוריה, תרבות, מתכונים, ושאר תחומים שאנשים פשוט נהנים לכתוב עליהם, מתוך ידיעה שאנשים אחרים ייהנו לקרוא. גם פבליקיישן לסיפורים קצרים קיים שם. יש גם לא מעט פבליקיישנס ספרותיים עם כמה מאות עד אלפי מנויים.
למה לפרסם שם?
כי מדיום הוא כלי טרגוט – הוא שואל את המשתמשים בפלטפורמה, במעמד ההרשמה, אם הם נהנים לקרוא סיפורים קצרים (או ספרים בכלל) וממליץ על תכנים מתאימים שמדלוורים ישירות למנויים באתר הבית או במייל.
כי כיף לראות את השם שלכם בעמוד הבית לצד מגזינים כמו הניו יורק טיימס והאטלנטיק.
כי נישת הסיפורים הקצרים היא חדשה יחסית (=לא ממש תחרותית) ובהחלט עשויה לגדול.
כי אם הסיפור שלכם יצבור קוראים, אתם עוד יכולים לקבל עליו כסף (לא המון. רוב הכותבים במדיום לא מקבלים יותר ממאה דולר בחודש, אבל גם זה משהו).
סופרת הפנטזיה אלכסה דאן משיבה לשאלות נפוצות על וואטפאד
ההצהרה בעמוד הבית של Wattpad מבטיחה לכותבים שפרסום הסיפור או הספר שלהם באתר הוא הצעד הראשון בדרך לחתימה על חוזה להפיכתו לסדרה או לסרט. למרות שרק יצירה מפורסמת אחת מהאתר הפכה לסדרת סרטים מצליחה בנטפליקס – "דוכן הנשיקות" – הסטטיסטיקה מעודדת. כ-90 מיליון קוראים וכותבים (!) משתמשים בווטפאד ברמה החודשית, כשהאתר תומך ב-50 שפות מ-35 מדינות שונות (כולל תכנים בעברית ומישראל, אם כי אני חייבת להודות שהתמיכה בעברית לא מדהימה). האתר גם נחשב לממכר במיוחד, כפי שיעידו אינספור מאמרי "why is Wattpad so addictive" שמצאתי באינטרנט תחת כל URL רענן.
למה וואטפד כה ממכר? כי הוא פונה לאוכלוסייה של משתמשים נאמנים במיוחד: 80% מהמשתמשים שלו הן בעצם משתמשות, ורובן בנות דור ה-Z. במילים אחרות, וואטפד פונה לנשים צעירות ולמתבגרות, מה שהופך אותו לפלטפורמה המושלמת עבורכם אם כתבתם ספר YA, רומן אירוטי (פורנו רך בלבד), רומן רומנטי, או פאנפיק ללהקות קיי-פופ.
למה לפרסם שם?
אם כתבתם באחד מהז'אנרים שעשוים לדבר לנערות ולנשים צעירות, יהיה לכם הרבה יותר קל להגיע אליהן בוואטפד מאשר באמזון.
רוב התכנים אומנם מתפרסמים ונקראים בחינם, אבל יש תחרויות, הסכמים מסחריים (כולל עם Hulu ונטפליקס) ועוד המון פוטנציאל להפוך את הסיפור או הרומן שלכם למשהו שהוא יותר מטקסט גולמי.
זאת כנראה הפלטפורמה הגדולה ביותר לפרסום פאנפיקשן חוץ מטאמבלר, רק בלי בעיות זכויות היוצרים שנלוות בדרך כלל לתכנים מהסוג הזה.
המתחרה הגדולה של וואטפאד. במבט ראשון קשה למצוא את ההבדל בין השתיים – הן פונות לאותה אוכלוסייה (מתבגרים עד צעירים), מכילות מספר גדול של כותרים מז'אנרים דומים (פנטזיה ורומנטיקה) ומתפארות בשיתופי פעולה עם גופי תוכן גדולים (במקרה של אינקיט מדובר בפורבס, טק קראנץ' ודה גרדיאן).
ככל שבדקתי זאת לעומק, ההבדל הוא במיתוג. בעוד בוואטפד המשתמשים נמצאים בתחרות תמידית על מי ימשוך את תשומת לבם של המפיקים מהטלביזיה, אינקיט רואה את עצמה כפלטפורמת הוצאה לאור לכל דבר ועניין. זה בא לידי ביטוי בעיקר בלשונית האנליטיקס. בעוד וואטפד נותנת לסופר/ת מידע שטחי על כמות הצופים בתכנים ועל מספר הלייקים שנאספו עבורם, אינקיט בודק כמה גולשים הגיעו לתוכן לאורך זמן וגם שולח נוטיפיקציה בכל פעם שמישהו קרא כותר מתחילתו ועד סופו. הפלטפורמה גם נותנת לכל סופר/ת "ערכת קידום" עם קבוצות פייסבוק שניתן לקדם בהן את הספר, עיצובים לציטוטים נבחרים מתוך הספר, ועוד.
כמו רוב פלטפורמות הכתיבה והשיתוף, אינקיט לא משלמת לכותבים. עם זאת, אם הספר מושך את לבם של עורכי Galatea, הפבליקיישן הפנימי של אינקיט, הכותב/ת צפוי לקבל חוזה להפקת ספר אינטרקטיבי, שבו המלל שכתב/ה ישולב עם אפקטים ויזואליים וקוליים. באינקיט כותבים שתגמולים על ספר כזה יכולים להגיע ל-14 אלף דולר בחודש.
למה לפרסם שם?
בוואטפד הקהל גדול יותר, אבל לא כל מי שנמצא בוואטפד נמצא באינקיט ולהפך. אם אתם ממילא מפרסמים לקהל של הפלטפורמות הללו, לכו על בטוח ופרסמו בשניהם.
כמות העוקבים שניתן להגיע אליה באינקיט גדולה יותר, בין השאר כי הפלטפורמה מעודדת כותבים לקדם את עצמם. ראו את סיפורה של הישראלית הזאת, שהגיעה למספר בלתי נתפס של 30 מיליון קוראים באינקיט בלבד.
באינקיט, בניגוד לוואטפד, אפשר למצוא הרבה סופרים שכבר פרסמו בעבר (published authors) – מתברר שהפצה של חלק מהספרים שלהם בחינם עוזרת להם לשפר את המכירות של שאר הכותרים שלהם באמזון, או לכל הפחות את הביקורות שלהם. אז אם כבר פרסמתם סדרת ספרי פנטזיה ואתם רוצים לתת בוסט למכירות של ספרי ההמשך, זה רעיון לא רע להציע את הספר הראשון בחינם.
חברת הטכנולוגיה החינוכית "קומון סנס" מסבירה על סטוריבירד
סופרי ילדים, מורים לגיל הרך, מטפלים, זה בשבילכם – סטוריבירד היא פלטפורמה שהופכת כתיבה של סיפורי ילדים לקלה ולנגישה יותר. במקום לכתוב סיפור ואז לחפש עבורו מאייר, בית דפוס ודרך הפצה שלא קורעת את הכיס, סטוריבירד הולך הפוך על הפוך. הוא חושף אתכם לאיורים של מעצבים מוכשרים ואז מאפשר לכם לכתוב סביבם סיפור. ומשום שהאתר רואה בפעילות שלו שליחות חינוכית, הוא מעלה כל הזמן איורים חדשים, מפרסם קולות קוראים לאתגרים וגם מארח תחרויות מעת לעת. נכון להיום יש בו כתשעה מיליון משתמשים חודשיים והקריאה בו היא בחינם (הכתיבה היא בתשלום).
למה לפרסם שם?
הזדמנות לבדוק את הפוטנציאל של הספר שלכם לפני שאתם מוציאים הון תועפות על הפקה.
הזדמנות לקבל פידבק מאנשי מקצוע ומילדים (מה שלא קורה בדרך כלל בתהליך העריכה הספרותי).
הזדמנות להיחשף למאיירים שונים שאולי תרצו לעבוד מולם באופן פרטי בהמשך.
קומנפול מתגאה בהיותו "אתר מולטימדיה" אבל האמת היא שזהו פשוט אתר פלאש פיקשן, עם התאמה ויזואלית לדרך שבה צעירים מדורות ה-Y וה-Z רגילים לצרוך תוכן. דמיינו לעצמכם מצגות שבהן כל שקף הוא חלק אחר של הסיפור, קצת כמו מצגות "הרשימה" (T5) שאנו רגילים לראות באתרי תוכן. תצטרכו ללחוץ אקטיבית על המצגת כדי לעבור לשקף הבא, וכמובן שתוכלו לנטוש אותה בכל עת ולעבור למצגת אחרת.
למרות הפורמט המצודד והמהיר, קומנפול נהנה ממסה של כמה אלפי משתמשים בסך הכול – קצת מאכזב לעומת עשרות המיליונים שמנינו קודם לכן. ועם זאת, האתר מושך אליו קוראים בז'אנרים נישתיים במיוחד, כמו שירה והומור, שלאו דווקא קל למצוא עבורם קוראים, ולא כזה תלוש מהמציאות לשדך בינם לבין דימויים ויזואליים.
חוץ מזה, בפלטפורמה הזאת ניתן ליהנות מגישה ישירה לחובבי שירה והגות – לא דבר מובן מאליו ברשתות חברתיות. נסו, נגיד, לחפש את התגית poet באינסטגרם. רוב האנשים שיעלו בחיפוש לא יהיו משוררים.
למה לפרסם שם?
אם אתם כותבים בז'אנר נישתי שידוע במספר מילים מצומצם – זאת ההזדמנות הכי טובה שלכם למשוך קוראים שמתעניינים במה שיש לכם לומר.
זה נורא קל – בעוד האתרים האחרים ברשימה דורשים תהליך הרשמה מפרך והגדרה של מספר תגיות (פלוס תשלום), בקומנפול לוקח כמה דקות להעלות סיפור – ובחינם. תוכלו טכנית להעלות אליה גם את ההגיגים שלכם מארוחת הצהרים.
אם אתם יודעים לעצב, אפשר לנצל זאת כדי להפוך את הסיפורים שלכם לאטרקטיביים במיוחד.
אתר אלטר סטוריס פועל במתכונת שונה משל האתרים האחרים שהופיעו ברשימה, בראש ובראשונה כי אין אפשרות להעלות אליו יצירה קיימת. זה אתר שמסתמך על אתגרי כתיבה קבוצתיים, "סיפור בהמשכים" – אם תרצו.
ככה זה עובד: הכותבים מעלים "קיקאוף", התחלה של יצירה או סיפור שלם שמשהו בו לא לגמרי עובד. הקוראים מתגייסים למשימה וכותבים לסיפור המשך או פרק נוסף (follow up). כך זה נמשך ונמשך. האתר לא מנדב מידע על שיתופי הפעולה של המשתמשים, אבל דגימה ארעית של חלק מהסיפורים מעלה שהם יכולים להימשך על פני גלילות ארוכות מאוד (כותבת שורות אלו לא הגיעה לסוף שלהן).
קל יחסית גם להחליט לאילו שרשורים רוצים להצטרף. פשוט לכו ל-genres בסרגל העליון ובחרו מבין הז'אנרים המוצעים שם. השרשורים הפעילים ביותר הם כמובן בעולמות הפנטזיה, האקשן והרומנטיקה – אבל האתר לא שומם גם בגזרות האחרות. עם זאת, הוא בהחלט לא מצטיין במסת משתמשים מפוארת כמו האתרים האחרים, ולא הייתי ממליצה עליו למי שרוצה לפרסם עבודה גמורה יחסית.
למה לפרסם שם?
אם נתקלתם במחסום כתיבה או שאתם מרגישים שמשהו בסיפור לא לגמרי עובד – זה המקום להיוועץ בחוכמת ההמונים כדי למצוא פתרון יצירתי.
אפשר לקבל השראה מכותבים אחרים והאופן שבו פתרו בעיות בסיפורים שלהם, או מהאופן שבו כותבים קראו את היצירה והשלימו אותה.
המקום להושיט יד לכותבים אחרים.
אל תסתכלו על הבמה, תבדקו איזה תוכן אנשים קוראים (Photo by energepic.com on Pexels.com)
ואם שום דבר לא מתאים?
אם בחרתם לפרסם באנגלית, כנראה שאיפה שהוא באינטרנט יש במה לפרסם את התוכן שלכם. לפעמים גם יהיה לה שומר סף (=עורך/ת) וזה לא בהכרח דבר רע. עורכים הם סמן האיכות של היצירה שלכם, העדות שהיא שלמה מספיק כדי לקבל קידום בחשיפה לקוראים חדשים.
הנה הצעה: במקום להגיש את הסיפורים שלכם להוצאות, הגישו אותו לקולות קוראים. חפשו את הבקשות המיוחדות שאתם יכולים להיענות להן. אם נתקלתם בקול קורא בנושא משבר האקלים, לדוגמה, חפשו משהו שכתבתם שקשור לנושא הזה. אותו כנ"ל לגבי קולות קוראים הנוגעים לסיפורים בכיכובם של חתולים, או שעוסקים באימהות, או שיש בהם בניית עולם בתוך מחשב. יש המון קולות קוראים שונים ומשונים שם בחוץ – וככל שהם נישתיים יותר, כך התחרות קטנה יותר – מה שמקל עליכם להתקבל.
רמז: חפשו משהו שקשור ליהדות או לישראל. ציני ככל שזה נשמע, לכל כותב וכותבת ישראלים יש לפחות יצירה אחת כזאת.
ועכשיו ליתרון הכי גדול – קולות קוראים מתפרסמים גם בכתבי עת גדולים וגם בבמות מקוונות כפי שמניתי למעלה. אל תעשו איפה ואיפה. כל פרסום הוא דרך להרחיב את קהל הקוראים שלכם. אם מצאתם הזדמנות, על אחת כמה וכמה אם היא טובה ומתגמלת ("כסף" זו לא מילה גסה) – לכו עליה בכל הכוח. בהצלחה!
מחשבה לשנה החדשה על אתגרי קריאה שדווקא עדיף להימנע מהם
מדי שנה, גודרידס מנסה לשכנע אותי להירשם לאתגר קריאה. "הציבי לעצמך את האתגר ל-!2022" הם קוראים, מעל שדה שבו אני אמורה להזין את מספר הספרים שאשאף לקרוא בשנה הקרובה. פעם הייתי מזינה באדיקות מספרים בשדה הזה, עוקבת אחר העמידה שלי ביעד לאורך השנה, וכן – גם מתאמצת לדחוק פנימה עוד כמה ספרים בחודש דצמבר, אם נראה היה שנותרתי מאחור.
יותר מארבעה מיליון קוראים הגדירו לעצמם אתגר קריאה באמצעות גודרידס בשנת 2020 (יותר מאוכלוסיית גאורגיה או לוס אנג'לס). קוראים אלה אתגרו את עצמם לקרוא 237 מיליון ספרים. גודרידס לא ששה לנדב מידע בנושא, אבל יש להניח שלמרות שנת הקורונה, הסגרים והזמן שהתפנה פתאום להרבה מאוד אנשים, רובם לא עמדו באתגר. ידוע שבשנת 2018, הסוערת הרבה פחות, רק 16 אחוזים מהקוראים עמדו בכמות שהגדירו לעצמם וקראו 21 אחוזים ממכסת הספרים שהוגדרה בכלל הרשת החברתית. האתגר הממוצע שמשתמש גודרידס מציב לעצמו עומד על 40-50 ספרים, מה שאומר שרוב הקוראים בהכרח קראו פחות.
אפשר לפטור בקלות את גודרידס כרשת חברתית שבסך הכול מנסה לעשות טוב בעולם – לעודד קריאה בתור הצגתה כתרגיל פרודוקטיבי. ואכן, לא חסרים מומחי פרודוקטיביות ברשת שטוענים שקריאה צריכה להיות הרגל של משמעת עצמית, שצריך להקדיש לו לפחות 15 דקות מדי יום. בדיוק כמו כתיבה, קריאה מוצגת שם כעניין של התמדה. ואם סטיבן קינג יכול לכתוב אלפיים מילה מדי יום, כל יום, ולהוציא ספר כל שנה – כמה קשה זה כבר להקדיש רבע שעה ביום לקריאה, ולהגיע למצב שאנו מעשירים את המדף מדי שנה בעשרות ואף מאות ספרים חדשים?
חשש מהחמצה (של מילים)
הבעיה היא שפרודוקטיביות היא חרב פיפיות בכל מה שנוגע להנאה מקריאה. נסו להיזכר רגע במטלות שהתבקשתם לכתוב עבור שיעורי ספרות, או ב-book reports שהתבקשתם להגיש בשיעורי אנגלית. גם אם הספרים שהתבקשתם לקרוא נחשבים לקלאסיקות, כנראה שנהניתם יותר להתלונן עליהן מאשר לכתוב עליהן. גם בתור מבוגרים, סביר להניח שהלחץ לקרוא ספר מסוים, רק כי כולם מדברים עליו, או לסיים ספר שהתחלתם לקרוא לפני זמן רב והתקשיתם לצלוח, גורמת לכם סבל מסוים.
וזה עוד מבלי לדבר על הסבל שגורם לכם הלחץ לעמוד באתגר הקריאה. לא נעים להיכנס לגודרידס ולראות שם שאתם רחוקים מלעמוד ביעד שהצבתם לעצמכם. לא נעים לראות שמד ההתקדמות שלכם (הטראקר) עומד על 70 אחוזים, או כל מספר אחר שמעיד על התקדמות לא מספקת, כאילו קיבלתם ציון לא טוב מהפלטפורמה. גם אם אתם מודעים לכך שלאי עמידה באתגר אין שום השלכות, אתם יכולים למצוא את עצמכם נמנעים מספרים ארוכים או מאתגרים יותר לקריאה, ומנסים לדחוס כמה שיותר זמן קריאה לקראת סוף השנה. כל זאת, רק כדי שתוכלו להפגין את ההישג מול עצמכם ומול משתמשים אחרים, שאיך שהוא תמיד מספיקים לקרוא הרבה יותר מכם.
הבחור הזה קרא 30 ספרים ב-30 ימים. לא בטוח שהוא נהנה
אז הנה חדשות – ההתקדמות שלכם לעולם לא תספיק. בשנת 2013 הודפסו בישראל 8,411 ספרים. בארצות הברית הודפסו באותה שנה 275,232 (כולל מהדורות חדשות לספרים קיימים). הסיכוי שלכם לקרוא את כל הספרים שפורסמו באותה שנה או לאחר מכן לא מזהיר. קריאה של ספר באנגלית בן 300 עמודים לוקחת לקורא שזאת שפת האם שלו 8.3 שעות (או עשר, בגרסת שמע), או חמש שעות – אם אימן את עצמו לקרוא מהר. אם תלכו לראות את "ספיידרמן" החדש, לשם ההשוואה, זה ייקח לכם שלוש שעות כולל מציאת חנייה – ומדובר בסרט באורך שעתיים וחצי. במילים אחרות, יש לכם הרבה יותר סיכוי להשלים את כל הקטלוג של סינמה סיטי לשנת 2022 מאשר לקרוא את כל הספרים באתגר הקריאה שלכם לשנה הבאה.
אז מה הפתרון – לקרוא רק כשמתחשק?
לאו דווקא. קוראים שמגיעים לספר מסוים פה ושם לרוב ימצאו את עצמם קוראים כותרים ספורים בשנה. אפשר להציב לעצמכם אתגר שמתבסס על סוגי החומרים שאתם קוראים, להבדיל מהכמויות שלהם. אתם יכולים להחליט שהשנה אתם קוראים יותר מדברים שאהבתם בעבר, או יותר מדברים שלא קראתם בכלל, או יותר ספרים בשפה שאותה אתם רוצים ללמוד – כל אחד והיעד שאותו הציב לעצמו. ככה אתם תיהנו יותר, תפיקו יותר, וגם תחזרו למנה נוספת, בלי להתפשר על אורך הספר או על הז'אנר שלו.
אני, לדוגמה, משתדלת לקרוא ספר שירה אחת לחודש-חודשיים. זה לא הז'אנר שלי ומעולם לא היה, אבל אני אוהבת את האתגר האינטלקטואלי והפואטי ששירה מציבה בפניי, ולכן מנסה לצלוח ספר כזה אחת לתקופה, או לכל הפחות לקרוא את הניוזלטר של "שירה נכנסת".
בואו לא נשכח את הצדדים היותר חיוביים של גודרידס
כדי להשתפר בעבודה שלי, אני מנסה גם לקרוא אחת לחודש ספר שעוסק במנהל עסקים או ביזמות (האחרון היה על נטפליקס – שהרגיז אותי למדי אבל הכיל גם כמה רעיונות טובים). ומשום שאני כותבת למחייתי באנגלית, אני קוראת אחת לכמה שבועות ספר בשפה הזאת. אפשר ורצוי לשלב בין הקטגוריות, כפי שעשיתי כשקראתי את "הכל אודות ליהמן" (פרוזה + ניהול + שירה) או The Cult of We (ניהול + אנגלית).
הספרים הכי טובים שקראתי השנה היו דווקא מסות היסטוריות (מ-"אקסטזה טוטאלית" על הסמים בגרמניה הנאצית, דרך "היורש הדגול" על קים ג'ונג און ועד "מסע האנושות" על ההיסטוריה של הכלכלה), אז בשנה הבאה אני מתכננת לקרוא עוד מאלו, וגם לצלול לתת-ז'אנרים שנרתעתי מהם בעבר, כמו ביוגרפיות ומניפסטים. מעבר לכך, אני הולכת לחפש יותר קלאסיקות מד"ב שטיפה יותר קשה למצוא בספריות עירוניות כמו The Continuous Katherine Mortenhoe ו-"סוחרי החלל" של פרדריק פול, כי אני אוהבת לעקוב אחר הסקירות שלהן באתרים כמו "יקום תרבות" וכי הן מכילות רעיונות שתמיד שווה לעקוב אחריהם בראי הזמן.
אין לי מספרים לכל המטרות הללו, וגם לא צריכים להיות לי. אני מעדיפה להשקיע חודש שלם בלקרוא ספר טוב מאשר לתת שבוע ופחות לכמה ספרים שאזנח אחרי שלושים עמודים בממוצע. המדד היחיד שלי להצלחה הוא ספרים שאני זוכרת אחרי הקריאה, שיש לי מה לומר עליהם, ואם נהניתי מהם ממש – שיש לי איך להמליץ עליהם לאחרים. לשמחתי, בכל שנה יש לי גם לא מעט כאלה.
תובנות שאספתי לאחר שהצלחתי סוף סוף לפרסם סיפור באנגלית, וגם קצת לאחר מכן. פוסט שלישי בסדרה
לפני כמה חודשים כתבתי כאן על פרויקט שהתחלתי בתקופת הקורונה, במסגרתו תרגמתי כמה מהסיפורים היותר טובים שלי לאנגלית וניסיתי לפרסם אותן בבמות בינלאומיות. במשך תקופה די ארוכה לא עדכנתי במהלך הפרויקט, והייתה לי סיבה טובה. פשוט לא הצלחתי להתקבל לשום מקום.
לפי הדאשבורד שלי באתר Submissions Grinder, בשנת 2021 הגשתי סיפורים לפרסום 37 פעמים. כמעט בכל פעם הייתי צריכה לערוך חיפוש אחר קולות קוראים, להתאים את הסיפור לפורמט תסריט (Manuscript Format), לשלוח ובעיקר לחכות, והרבה. לקראת סוף השנה כבר הייתי קרובה להרים ידיים והנה, מתוך ששת הסיפורים שהשתתפו בפרויקט, אחד ("הסכין") התקבל לדפוס – ואפילו יצא בינתיים לאור!
אז מה למדתי מההתנסות הזאת? הנה כמה לקחים חשובים, שכדאי שכל הכותבים (ובמיוחד הישראלים) ייקחו בחשבון לפני שהם יוצאים למסע:
אחד הדברים שאני אוהבת באתר Submissions Grinder הוא שזמן ההמתנה לתשובה עבור כל פבליקיישן ידוע ומצוין ליד השם שלה. כך יודעים אם ניתן לצפות לתשובה במשך שבוע או שנה שלמה, ולצערי, זמן ההמתנה הממוצע לתשובה נוטה יותר לכיוון השני. אם לדייק, הוא עומד על סביבות מאה ימים, שהם כארבעה חודשים (!), ולא נדיר שכתב עת מאחרים להחזיר תשובה, או לא נותנים אותה בכלל. לחילופין, יש לא מעט סיפורים שבכלל שכחתי שהגשתי אותם עד שקיבלתי עבורם תשובה שלילית.
לזכות המוציאים לאור בארה"ב ייאמר שהם מסודרים בהרבה יותר מאלה הישראלים. בארץ קורה לא פעם ולא פעמיים שמקבלים אישור על הגשת סיפור, ולעולם לא מקבלים תשובה אם התקבל לפרסום או לא (גם אם שולחים פנייה על כך למו"ל בכבודו ובעצמו). בארה"ב, כשעובדים מול תוכנות הגשה ייעודיות כמו Moshka או Submittable, רוב הסיכויים שהסיפור שלכם לא ייפול בין הכיסאות. לכל הפחות תקבלו תשובה גנרית במידה שהוא נדחה. ברוב כתבי העת מאפשרים (ואפילו מעודדים) כותבים לשלוח פנייה למערכת אם טרם קיבלו תשובה בתום פרק זמן מסוים, לרוב שישה חודשים. אפשר כמובן לשים תזכורת ביומן לתאריך הזה, ואפשר לסמוך על התזכורות של Submissions Grinder. מה שבטוח, אחרי שתשלחו פנייה (query), יענו לכם. לי ענו בשתי הזדמנויות שונות, עם התנצלות.
גם אם הסיפור שלכם התקבל לסבב השני של בחירת הסיפורים, אל תתלהבו יותר מדי. הסבב הזה כשלעצמו אורך בממוצע שלושה חודשים, והתחרות קשה הרבה יותר. בשל כך מעודדים אתכם להודיע למערכת מוקדם ככל הניתן אם הסיפור שלכם התקבל למקום נוסף. לפחות תעשו לכותב אחר את היום.
זה לא מובן מאליו שמישהו נותן משוב על הסיפור שלכם. מגזינים אמריקנים, במיוחד אלה שמוכנים לשלם לכותבים, מקבלים בשבוע ממוצע של 120 סיפורים לקריאה. אני יודעת כי בחלק מהמגזינים מפרסמים Queue, שמאפשר לדעת – ממש כמו בקופת החולים – איפה הסיפור שלכם עומד בתור ביחס לכל אלה שהוגשו לפניו. לא ברור אם למי שקורא את כל הסיפורים הללו נשאר זמן לקרוא ספרים בזמנו הפנוי (או אפילו לצפות בנטפליקס), אבל זאת הסיבה האמיתית להמתנה הארוכה שמתסכלת אתכם.
מי שעוסק בקריאת סיפורים כנראה באמת רואה שליחות בלקרוא את פרי מלאכתם של סופרים מוכשרים ולפרסם אותו, ולכן קחו זאת כמחמאה ענקית אם הוא יושב במשך כמה דקות לכתוב לכם משוב. גם אם המשוב הזה יורד לדקויות של טעויות כתיב וחוסר עקביות בכתיבה, הסיבה לכך היא שהעורך או העורכת ראו בכם פוטנציאל. קחו את הקובץ המוער ותקנו אותו בהתאם. ככה יהיה לכם סיכוי גדול יותר להתקבל לכתב עת אחר, או אולי אפילו לאותו כתב עת. חלק גדול מהמגזינים מאפשרים להגיש את אותו סיפור בהפרש של כמה חודשים, אם נערכו בו שינויים מהותיים.
זה כיף לראות את השם ההו-כה-ישראלי שלכם ליד סופרים עם שמות אמריקניים, אבל צריך להיזהר עם המקום שאליו אנחנו לוקחים את הזרות המובנית שלנו כישראלים. בין אם נרצה בכך או לא, אנחנו לא מוגדרים marginalized group. כלומר, אין לנו איזה "קול מושתק" שלא מעט כתבי עת ספרותיים שואפים לבטא. תתעלמו ממה שכתוב כאן אם אתם כותבים בשם קהל מצומצם שהדיכוי שלו מובהק יותר, כמו קבוצות אתניות או לאומיות בתוך ישראל (שאינן אשכנזיות ו/או לבנות ו/או יהודיות).
בכל מצב אחר, ישראל היא לכל היותר אקזוטיקה, מדינה במזרח התיכון שמבחינת כל שאר העולם, מתנהלים בה על גבי גמלים. זה יתרון וגם חיסרון. מצד אחד, כל דבר שתתארו בנוגע לישראל, ממנהגים יהודים ועד למקומות בארץ, יהיה שונה ומרתק. מצד שני, תצטרכו להסביר הרבה, וגם להימנע מתרגום ישיר של מילים וביטויים מעברית שאולי לא יהיו מובנים בקריאה ראשונה. לקוראים בעולם, כפי שלמדתי על בשרי, לא מובן מאליו מהו קפה "נס", או שאת המילה Jinn מבטאים בערבית בתור Jen.
אם אין לכם חבר או בן משפחה שמכיר את התרבות האמריקנית, היעזרו במתרגמים או שמי שעורכים לכם את הסיפור לפני ההגשה. אם המתרגם או העורך הוא אמריקני בעצמו, במיוחד כזה שמעולם לא ביקר בישראל, הוא ישים לב מיד לדקויות הללו ויעיר לכם, כדי שתוכלו להוסיף את ההבהרות הנדרשות.
חשוב לא להגזים כאן. הקוראים שלכם הם בכל זאת אנשי ספר. הם ילמדו מהר מאוד את חוקי העולם שאותו אתם מתארים ויעקבו אחריהם. כל זמן שתהיו עקביים ולא תתנו להם ללכת לאיבוד, לא תהיה משמעות לתרבות שממנה הם מגיעים.
אם עקבתם אחרי מה שכתבתי בפוסט הקודם, בוודאי העברתם את הסיפור שלכם הגהה לפני ששלחתם אותו לכתב עת, וטוב שכך. התחרות מספיק קשה גם מבלי שיפסלו אתכם על שגיאות דקדוק. אבל כל מגיה, חשוב לזכור, מפספס לפעמים. בשל כך חשוב להעביר את הטקסט פעם נוספת ב-Grammarly לפני ההגשה, וגם לאחר מכן – סביר להניח שהעורך או העורכת יאתרו פה ושם טעויות.
למעשה, אם מדובר בכתב עת שמכבד את עצמו, הרי שלפני הפרסום הוא ישלח לעיון שלכם גרסה ערוכה של הסיפור (כנראה בעקוב אחר שינויים), שחלק ניכר מהעריכה שלה הוא הגהה. עברו אחת אחת על העריכות המוצעות, ואל תהססו להרים דגל אם משהו לא מסתדר. אם הסיפור יראה אור בדפוס, סביר להניח שלא תהיה לכם אפשרות לפסול או לשנות עריכות בשלב מאוחר יותר.
זה לא אומר שצריך לבצע את התהליך בחופזה אם מדובר בפורמט אלקטרוני. אם הסיפור שלכם רואה אור באתר Medium, לדוגמה, נסו להוריד את הטקסט למחשב שלכם ולהשוות בינו לבין הגרסה המקורית (יש פונקציה כזאת ב-Word) לפני שאתם מאשרים את העריכה הסופית.
הסיפור שלכם התקבל לפרסום (או התקבל לשלב השני בדרך לפרסום) ביותר ממקום אחד? אל תתביישו לבחור את ההצעה המתאימה ביותר. אפשר לבחור את הבמה שמשלמת יותר לכותבים (או משלמת, נקודה), את הבמה היוקרתית יותר, את הבמה שיותר הולמת את סגנון הכתיבה הכללי שלכם, או את הבמה שבה יש לכם היכרות טובה יותר עם העורך – כל כותב ומה שחשוב לו.
אם אין לכם העדפה לבמה מסוימת, המעט שאתם יכולים לעשות הוא ליידע את העורכים לגבי ההתלבטות. בדיוק כמו בחיפוש עבודה, אם תודיעו לעורך או לעורכת שקיבלתם הצעה ממקום אחר – זה יכניס אותם להילוך מהיר. וכן, זה יכול אפילו להוביל לכך שהסיפור שלכם יתפרסם מוקדם יותר.
בכך שאישרתם לכתב העת לפרסם את הסיפור שלכם, נתתם לו את זכויות השימוש ביצירה. יש לכם אפשרות לפרסם בהמשך את היצירה בכתב עת נוסף, מה שקרוי בשפת המו"לים reprint, אבל לא כל כתבי העת מפרסמים reprints. כשאתם פונים לאלה שכן מפרסמים reprints, הקפידו לציין שהסיפור פורסם קודם לכן במקום אחר ובאיזו מהדורה.
בחלק מכתבי העת מאפשרים לכם להגיש את הסיפורים לכתבי עת אחרים רק בחלוף זמן מסוים מהפרסום. נגיד, שלושה חודשים או חצי שנה. אפשר להגיש את הסיפור לפרסום כרגיל בזמן הזה, לבמות שיהיו מוכנות לשקול אותו, אבל שימו לב לא לאשר את פרסומו בטרם חלפה התקופה שהוגדרה בעת פרסום הסיפור בכתב העת הקודם. במילים אחרות, אם הסיפור שלכם מיועד לפרסום במהדורת ינואר, והתקופה שעליכם לחכות מסתיימת רק במרץ, בקשו בנימוס שהסיפור יראה אור במהדורת מרץ.
הקהילה המו"לית בחו"ל, כמו בארץ, לא גדולה במיוחד. העורכים יבינו אם תסבירו להם שאתם מתחשבים בהסכם עם כתב עת אחר.
ו... זהו! אם יש כאן עוד כותבים שעברו חוויה דומה, אשמח לשמוע את הרשמים שלכם. עד אז, שיהיה המון בהצלחה לכולם!
אפשר להיכנס? (Photo by George Becker on Pexels.com)
הדפיקה בדלת קטעה את חוט המחשבה שלה. היא השהתה את הסימולציה, התנתקה מהמשקפיים וניגשה לפתוח, בתקווה שהשליח מהסופר יהיה מהיר הפעם. אבל את הדמות בכניסה היא זיהתה מיד, והדחף הראשון שלה היה לחזור לסימולציה ולהזעיק את המשטרה.
"גברת פוריאת?", שאל דן מאירסקי, מבעד לשרשרת.
"אפשר לעזור לך?"
"אפשר להיכנס?"
"לא", היא החלה לסגור את הדלת, ואז חזרה בה. "מה אתה עושה כאן?", שאלה.
"אז את מזהה אותי".
"את הפנים שלך קשה לשכוח. אתה מופיע על שער העיתון שלי כל בוקר".
"קיוויתי שכבר לא קוראים עיתונים", הוא גיחך והיא שוב עמדה לסגור את הדלת. הפעם הוא הכניס את חרטום הנעל במפתן. הייתה לו נעל ספורט ישנה מרופטת: "גברת, בבקשה, תני לי להיכנס. ממך אני לא גנבתי שום דבר".
"איך אתה יודע? גנבת מהרבה אנשים".
"הגרוש שלך אמר לי".
היא נאנחה והשאירה את הדלת במקומה, פתוחה וסגורה למחצה. הוא החווה לעבר פנים הדירה והיא הציבה אצבע מול פניה, ולאחר מכן לנגד שפתיה. הוא הנהן, והיא הסירה את השרשרת ופתחה את הדלת. לאחר מכן התנצלה והדליקה את האור, מציגה סלון גדול ומבולגן. שאריות ארוחת הערב הדיפו ריח של עוף בקארי. מוזיקה אלקטרונית קצבית התנגנה ברקע, ובגדי עבודה רשמיים של גברים היו זרוקים על הרצפה.
הוא נכנס צעד אחד צעד פנימה, סורק את המקום, והיא הפטירה: "אין פה מה לגנוב".
"את לומדת נהיגה?"
"כן, אז?", השיבה בשאלה והוא גיחך. הוא תלה בה מבט מהסס ואז צנח אל כורסת עור מתקלפת, שהתנשפה תחת כובד משקלו. "אני חייב לומר, גברת פוריאת, שלומית…"
היא ניגשה לברז שבמטבח ומזגה לעצמה כוס מים. אחר כך הרימה את אותה כוס והחוותה לעברו, אך הוא הניד בראשו לשלילה. "גברת פוריאת", אמרה לו.
"את הבנת שאני לא בעלך? שדחיתי את התודעה שלו?"
"אחרים בוודאי לא הבינו את זה אם אתה מסתובב חופשי, אבל את האופן שבו אייל מסתכל עלי אף זר לא יכול לחקות. יצא לי להסתכל עליו מבעד להרבה גופים שהוא הוטמע עליהם לאורך השנים. אני מזהה אותו כשאני מסתכלת עליו, ולא משנה באיזה גוף מדובר. אני לא רואה אותו כשאני מסתכלת עליך".
"אז איך את יודעת שהוא שלח אותי?"
"כי אני מניחה שיש לו תכנית. הבטחה לנקום, אולי? לא, אתה בסך הכול נוכל. אתה לא תבעיר לי את הבית ולא תדאג שיפטרו אותי. אולי אתה פה בשביל לגזול לי את הפנסיה".
הוא משך בכתפיו. לא נראה היה שהכינוי "נוכל" מפריע לו במיוחד. "כרגע אין לי רישיון לנהל כספים של אף אחד", אמר והזכיר: "הבטחתי שישתלם לך להקדיש לי דקה מזמנך".
"בסדר, אני מקשיבה", היא צנחה לצדו על הכורסה וכיבתה את הסימולציה: "מה הוא רוצה?"
"את העזרה שלך".
היא השתנקה מצחוק במשך דקה ארוכה, ולבסוף פלטה: "מה זה השטויות האלה? אני צריכה להחזיר לו טובה על המזונות?"
"זאת הפעם הראשונה שהוא מבקש את העזרה שלך".
"זה ישתלם לי?"
"מה דעתך, למשל, על היענות לתביעה שלך?"
הוא התיישרה לפתע במקומה, מצחה התקמט וקולה קדר: "התביעה מלפני עשור? בבקשה אל תעשה ממני צחוק, דן מאירסקי".
"את רצית גישה לתודעה שלו? את יכולה לקבל אותה".
"בתמורה ל…"
"למציאת פריט בתוך התודעה".
"כל מי שיש לו גישה לתודעה יכול לעשות את זה".
"לא הפעם. זה משהו שרק את יכולה למצוא".
זיכרונה נגדש בבת אחת באינספור רגעים. היא ניסתה לחשוב מה יכול להיות בתודעתו של אייל שרק היא יכולה למצוא. אך למרות כל השנים האלה, וכל הזיכרונות הטובים והרעים שנרכשו באותה תקופה, שום דבר לא עלה בדעתה. כל סיפור חייו של אייל התפרסם לא הרבה יותר לאחר פטירתו. כל מי שאייל נטמע בו יכול היה לקבל רטרוספקטיבה של חייו בפירוט רב. אבל לאייל היו גם מעריצים אחרים, כאלה עם גישה לאינטרנט. הם בטוח אהבו לפרסם כל פרט קטן שיכלו לשים עליו את היד.
"ומה זה יהיה, אם אפשר לשאול?"
"אשמח לנדב עוד פרטים, אבל קודם כל אני צריך תשובה".
"ככה זה לא עובד."
"אני לא יכול להסתכן בלמסור לך יותר פרטים עד שאדע בוודאות שאת אתי."
צמרמורת עברה בכל חלקי גופה. המחשבה על מעבר לצדו של בעלה ועשרות הגופים הריקים שאכלס לאורך השנים הייתה עבורה בלתי נסבלת.
"אתה יודע מה? תמסור לו בבקשה שהוא מוזמן לחפש טובות אצל העמיתים לעבודה, ההטמעות, או המעריצים שלו. בעצם, לא אכפת לי. שיבין כבר שהוא התפגר ויעזוב אותי בשקט".
דן מאירסקי הניח את ידיו על ברכיו, אצבעותיו קורעות בהיסח הדעת את הטלאי בג'ינס. הוא כמעט קם ללכת, ואז פנה אליה: "אני מציע שבכל זאת תשקלי את הרעיון, גברת".
"אני אשקול למצוא דרך להכניס אותו לכלא".
"אני אעבור כאן שוב מחר, אם אצליח להגיע בשלום".
"הדלת שם".
הוא עוד לא קם: "אני רוצה רק להבהיר. לא תקבלי עוד הזדמנות לראות את התודעה שלו. על הכסף את מבינה שכבר לא יהיה מה לדבר. במקומך הייתי לוקח את הלילה לחשוב על זה…"
היא קמה, פתחה את הדלת והחוותה כלפי חוץ, אבל הוא המשיך: "אנחנו מדברים פה על עסקה שיכולה להציל לא רק אותך, אלא גם את בעלך החדש. אייל השתכנע מהמחויבות שלך לדאוג לו".
"לילה טוב", אמרה.
כשיצא מהדלת, נעלה אותה על בריח. לאחר מכן ניגשה לסימולציה, הדליקה אותה ושינתה את ההגדרות ל"מרוץ מכוניות". היא צמצמה את תצורת האודיו למשקפיים ובחרה במכונית האטרקטיבית ביותר שהוצעה לה. זו הייתה מכונית מרוץ, צבועה באדום עז, עם פינות חדות וקווים אגרסיביים. עם שריקת הפתיחה זינקה מעל הגדרות והחלה לדרוס את הספסלים, בהם ישב הקהל, תוך נסיעה נגד כיוון התנועה. לבסוף זינקה עם הרכב לתוך המסלול והחלה להתנגש, אחת אחת, בכל אחת מהמכוניות שהתחרתה בה. הייתה זו שפיכות דמים מפוארת, ללא טיפת דם אחת.
שפיכות דמים מפוארת, ללא טיפת דם אחת (Photo by Daniel on Pexels.com)
"חושב שאני מטומטמת", סיננה כשהסירה לבסוף את המשקפיים. היא השיבה את הבגדים למקומם, שטפה את הכלים והתעדכנה בחדשות. אחר כך, כמו בדרך אגב, פנתה מהמסדרון שהוביל לחדר השינה ופתחה את דלת החדר של עומר. הוא עדיין היה שקוע בשנת ישרים, או לפחות העמיד פנים שכך, כשמכונת ההזנה מצפצפת בקצב יציב.
היא חיפשה את גזר הדין של דן מאירסקי ברשת. זה לא היה קשה. הוא בכל זאת היה רמאי הפונזי הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל. דן מאירסקי הורשע במסגרת הסדר טיעון, בכפוף להודאתו, ונידון לשלושים שנות מאסר. הוא ריצה חמש וחצי מהן לפני שניסה לשים קץ לחייו. אחר כך הועבר לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, שם התחבב על הצוות לפני שניסה לברוח, נתפס וניסה לשים קץ לחייו פעם נוספת. לשופטים הוא הסביר שלעולם לא יוכל להחזיר לקורבנות את הכסף, ומכאן שהוא לא רוצה להראות שוב את פרצופו מחוץ לכתלי הכלא. הם שלחו אותו להערכה פיזיולוגית, בה הוחלט שהוא כשיר למחיקה והטמעת תודעה חדשה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נערכה הטמעה לפושע צווארון לבן, ולא רק לאסירים אלימים, שהוגדרו כסכנה לעצמם ולסביבתם. ההחלטה יושמה לפני חודש וחצי. אז התהליך בוצע, אך ההטמעה מעולם לא הושלמה.
היא ידעה שעליה להסגיר אותו או שהוא עלול להלשין עליה בתור האדם הראשון שידע שהוא מסתובב חופשי. מצד שני, זה יכול להיות בדיוק מה שהוא רוצה, אם מי ששלח אותו היו הבחורים מ-'צמטא', שרצו לחלץ את מעט המידע שנשאר לה. פעילות פלילית הייתה הדבר היחיד שהיו זקוקים להם כדי להשתיק אותה לנצח.
הדן מאירסקי הזה היה חופשי כמעט חודש וחצי. מה הוא עשה עם עצמו בזמן הזה? ולאן התודעה של אייל… הלכה? תודעה יכולה פשוט לקום וללכת?
"לא", היא אמרה לעצמה: "אייל הטיל עליו משימה. ציווה עליו משהו – ונעלם". בלב כל הבלבול, היא הרשתה לעצמה לחייך. הייתה זאת הפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן שהגרוש שלה התנהג כמו בשנות נישואיהם הראשונות.
היא לא הצליחה להירדם, ואת השעות עד ליקיצה של עומר העבירה בצפייה בפרקים נבחרים של "דוקטור הו". כלומר, לאחר שסיימה לחפש קישורים לצפייה ישירה, לדלג בין קישורים שבורים ולסגור חלונות קופצים. מה שהשאיר לה שעה וחצי של צפייה נטו, פחות או יותר.
היא עדיין שנאה את המבטא הבריטי ולמען האמת, לא כל כך אהבה את התוכנית. אך הצפייה מחדש העלתה כל כך הרבה זיכרונות נעימים, מתקופה בה היחסים שלהם היו פשוטים יותר. באותה תקופה כל מה שהוא דרש ממנה היה הבנה של השפה האנגלית. זה, והזמן שנדרש לה להקלדת הכתוביות שהוא הטמיע עבור שירותי הזרמה בזמן ששניהם נסעו יחד לאוניברסיטה.
הוא לא הפסיק לדבר לאורך כל הנסיעה על המשימה שבהפיכת תכנים לזמינים לפי דרישה, כאילו מדובר בתכנית חומש למאבק בזכויות יוצרים ולמניעת בורות.
היא חשבה שזה חמוד.
לתרגם מקום אחר, מעיר זרה (Photo by Pixabay on Pexels.com)
אולי זה היה הפתרון – למצוא אותו סוף סוף, לדבר. אבל הם לא דיברו כל כך הרבה זמן. היא אפילו לא ידעה איזו גרסה שלו נמצאת כרגע בשוק. למיטב ידיעתה הייתה זו עדיין הגרסה שהעלה בעצמו לפני שמת, כלומר זאת שבה הוא שנא אותה.
בבוקר החליטה לנסוע עם עומר לעבודה. היא רחצה אותו, הלבישה, האכילה, קשרה בכיסא והעלתה לרכב. בתוך כך, הודיעה בעבודה שהיא מאחרת. "הבגרויות עדיין רחוקות", חשבה.
"במה זכיתי?", שאל עומר.
"רציתי לבלות יותר זמן אתך", אמרה לו: "אתה תמיד כל כך עייף אחרי הטיפולים".
"וגם עכשיו, כמו כל בן אדם לפני שמונה בבוקר".
היא צחקה, נישקה אותו על מצחו והתיישבה לצד רוני, או שאולי קראו לו צחי? התיכוניסט עם הרישיון. הוא לא ידע מי זה אייל ולא שם לב איך ההטמעות שלו תמיד המתינו לפני הרמזור או פינו לה את מקום החנייה כשזיהו את הרכב עם תו הנכה. הוא כן שם לב למבטים שליוו אותם מצד בריות אחרות, לא קשורות לאייל בשום צורה, שהביעו רחמים כלפי שלומית.
היא הביטה מבעד לחלון בציפייה, אך מרגע לרגע החלה לאבד תקווה. הרחוב הלך והתמלא באנשים רגילים למיניהם.
"מה את מחפשת?", שאל עומר.
"לא משנה. תיכף אנחנו מגיעים".
"את נראית מוטרדת".
היא החלה לספר לו על הביקור. היא התכוונה לספר גם על ההצעה, אבל הוא קטע אותה: "מה זה הדבר הזה? ממתי תודעות יכולות פשוט להשתחרר?"
"אין לי מושג".
"לא שאלת אותו על זה?"
"זה אייל".
הפעם היה תורו של עומר להביט מבעד לחלון: "בהנחה שזה קשור אליו".
"אז גם אתה לא מאמין לו".
"לדן מאירסקי? לא. את חייבת לדבר עם אייל. אני חושב שזה מה שהוא רצה מלכתחילה".
כשחנו היא קמה, עזרה לעומר לצאת והתלוותה אליו כשהמשיך למשרד. אחר כך שילמה לנהג וביקשה שייקח את הרכב הביתה. "אני צריכה לנשום קצת אוויר", אמרה.
עומר עבד בלב אזור התעשייה. עובדים בחולצות כפתורים ועבר פלילי הסתובבו שם כל הזמן, רבים מהם גויסו לעבודה מיד כשההטמעה באה אל סיומה והם לא היוו עוד סכנה לציבור. היא הניחה שלא תהיה שם הרבה זמן אבל בפועל מצאה את עצמה יושבת בפינת עישון נטושה, ממוללת ספל קפה קר במחיר מופקע ובוהה בחלל. ההמתנה דווקא לא הטרידה אותה במיוחד, בוודאי לא בהשוואה למחשבה לאן נעלמו כל ההטמעות, ואם היא שמחה על כך.
על ספל קפה קר במחיר מופקע (Photo by Ketut Subiyanto on Pexels.com)
בשלב מסוים, היא לא ידעה תוך כמה זמן, הטלפון שלה צלצל. ביקשו שתחזור להחליף מישהי בשיעור אנגלית שצריכה לטפל ב-"מקרה חירום משפחתי". הם ידעו שהיא היחידה שפנויה בשעות אחר הצהרים.
דווקא אז, הוא התיישב לצדה. עוד לפני שפנה אליה, היא פתחה: "מה שאני לא מבינה זה למה שחררת את דן מאירסקי. אתה מסתדר מצוין עם להעביר לי מסרים גם בגוף של כל אחד מהאפסים האלה".
הוא משך בכתפיו: "לאפסים האלה לא אכפת ממני. נשאר לך קפה?"
"לא".
"חכי רגע…"
"אני צריכה לחזור לעבודה. אולי…" אבל הוא כבר קם, והיא קיללה חרישית.
כשחזר, היא פלטה במהירות: "עכשיו תדבר אתי?"
"פתאום זה נהיה דחוף?"
"שאלתי אותך שאלה".
"דן מאירסקי לא יכול לקחת אותך ל'צמטא'. קוד המקור של ההטמעה לא מאפשר את זה. אז הסכמתי להסיר את עצמי בתמורה לטובה הזאת שיעשה לי, ולהצעת עבודה".
"מה הצעת?"
הוא לגם מהקפה שלו: "אנחנו לא הולכים לדבר על מה שביקשתי ממך?"
"אנחנו הולכים לדבר על מה שביקשתי ממך?"
"אוקי, לגבי זה", הוא לגם מהקפה שלו: "מי שנתן לך את צו המניעה לתודעה שלי הוא בעל הזכויות, כלומר 'צמטא'. כל עוד אני מוטמע, אני מנוע מלעשות כל פעולה שתפגע בחברה, בבעלי המניות שלה או בפוטנציאל הפקת הרווחים שלה".
"כולל בגוף הזה?"
"שחררתי אותו זמנית, לכמה דקות. אף אחד לא ישים לב".
"והגוף של דן מאירסקי?"
"אותו שחררתי לגמרי. כלומר, עד ש'צמטא' יכריחו אותו לעבור סריקת מוח תקופתית. הם מחויבים לדווח למשטרה כשמשהו לא בסדר, והם לא ייתנו לעבריין מורשע להסתובב חופשי".
"אז למה שלחת אותו אליי, ריבונו של עולם?"
"נוכלים יודעים איך לא לעורר חשד, לפחות בהתחלה", הוא טפח על תחתית הכוס: "אבל אנחנו לא כאן כדי לדבר על דן, אלא על עומר. אני עובד אתו, את יודעת. כאילו, אני מוטמע באחד האחראים עליו. עומר הוא אחלה בחור. מגיע לו ניתוח שיאפשר לו ללכת. מגיעים לכם ילדים".
"הניתוח אמור לשקם את הפוריות שלו".
"כן, אני יודע", הוא אמר וקם: "טוב, אני יכול להקדים את הניתוח, אם תקדישי כמה שעות ללשחק אתי".
"לשחק? בן כמה אתה?"
הוא משך בכתפיו.
"לא משנה. אם אשתף אתך פעולה, אתה תגיב לתביעה שלי?"
"מה שתגידי."
"מה הדבר הזה בתוך התודעה שלך ששווה את כל הבלגן?"
"אני עדיין לא יכול לומר לך."
"כי אתה מכניס אותי לצרות."
"לקחתי את הסיכונים בחשבון."
"לך לעזאזל", היא סיננה, זרקה את ספל הקפה על המדרכה והלכה לכיוון בית הספר. היו לה בתיק נעלי עקב להחלפה, אך היא לא טרחה לנעול אותן.
היא ניסתה להחליט אם היא מאמינה לאייל, ובתוך כך התקשתה להבין ממתי אכפת לו אם יהיו או לא יהיו לה ילדים – ממנו, מעומר או מכל אחד אחר. אולי טעתה כשהטילה את האחריות על אייל ולא על עומר.
אבל כשבאה לדבר אתו, התברר ששוב אייל הקדים אותה.
עומר חזר הביתה כל כך נרגש, היא פחדה שתיאלץ לחבר את המכונה כדי לעזור לו לנשום. הוא משך אותה אליו ונישק אותה. בדרך כלל לא היה לו מספיק כוח בשביל להרים את עצמו על מושב האסלה. היא פחדה שייפול מהכיסא, אבל הוא צחק.
"אמרתי לך שאני עובד טוב", קרץ לה: "ובשביל מה הנגישו את חדר הכושר אם אני לא הולך להשתמש בו?"
חדר הכושר, כפי שמיהרה לברר, לא היה הסיבה למצב הרוח המרומם של עומר. הוא קיבל קידום, שיאפשר לו לעבוד גם מהבית, פעמיים בשבוע. הם אמרו לו שזה בגלל השעות החריגות שבהן ייאלץ לתקשר עם לקוחות מחו"ל, אבל היא זכרה שאייל נהג לפתור את הבעיה הזאת באמצעות חילופי מיילים. הם גם המציאו לו טייטל חדש, "סגן מנהל לענייני בק אופיס", שהיתרגם לעלייה במשכורת, אבל שלומית זכרה שאין באמת מנהל באותה מחלקה, רק אינטליגנציה מלאכותית.
"ישר חשבתי עליך", התמוגג עומר: "את לא תצטרכי לדאוג לי יותר. אני אשאר כאן, בלי צורך לנסוע הלוך חזור. את תוכלי בזמן הזה לעבוד יותר שעות. את תרוויחי יותר, אני ארוויח יותר…"
הנה זה מגיע, חשבה.
"…ואת יודעת, אם סוף סוף הכול יסתדר, הרבה יותר קל לטפל בילד כשעובדים מהבית. לא צריך לדאוג למטפלת כל הזמן ו… את בסדר?"
"כן, בטח".
"את חיוורת".
"אני מתרגשת בשבילך".
"תודה רבה. היית צריכה לראות איך הודיעו לי. קיבלתי מייל שמבשר לי שעמדתי ביעדים לרבעון ושמחכה לי הפתעה נוספת במשרד של המרקט לִיד. יושב שם המנהל שלי, ששם מישהו על ספיקר. אני לא מכיר את הבחור הזה, אבל מתברר שהוא שם לב לביצועים שלי. הוא הציע לי את הקידום ושאל אם אני אהיה בסדר עם עבודה עצמאית, כאילו לא ליד הצוות באופן ספייס. נראה לי שהייתי בסדר. אחר כך הוא שאל אותי אם הוא יכול לסמוך עלי, ואמרתי לו שבטח. חתמתי על הצהרת אמינות, וזהו! הקידום שלי יוצא לפועל החל מהשבוע הבא".
דממה.
"את בסדר? את ממש שקטה".
היא הנהנה.
"מה עם אייל? גילית מה התכנית שלו?"
"כן".
"כן?"
"הוא רק… הוא רוצה שאבטל את התביעה נגד החברה. זה מזיק להם בעסקה עתידית… עם הסינים".
"איך דן מאירסקי קשור לזה?"
"הוא מתווך, הם לא מכירים אותו. בעצם, אני צריכה לדבר עם המנהל שלי לגבי הקידום שלך. אולי אוכל לעבור למשרה חלקית".
היא לא חיכתה שיגיב ויצאה למטבח. היא חבטה בכיור, גורמת לברז לסטות מעט ימינה. אייל אולי ייתן לה מספיק כסף לניתוח, דרך ההעלאה במשכורת של עומר, אבל הוא גם יחזיק אותה קצר.
מנהלים בחברות האלו מתחלפים כל הזמן, במיוחד אם הם אחראים על תפקידים שלא באמת קיימים. מאוד קל לפטר עובד שלא רואים במשרד. אפילו יותר קל לחכות שהמחלה שלו תעשה את שלה. קצר במכונת ההנשמה, מינון יתר של תרופות – כל אחד מהם יכול לקרות כשהיא לא נמצאת, כי היא בכלא, ולאף אחד חוץ ממנה לא יהיה אכפת.
היא ראתה זאת בעבר. ככה אייל נפטר מהסגנים שלו. לא שהיו להם מחלות, חלילה. הוא פשוט המציא להם תפקיד בחוץ לארץ ואז חיסל את המחלקה.
אחרי כמה נשימות עמוקות חזרה לסלון, הציעה להרים כוסית וחיכתה שהיין יעשה את שלו. כשעומר נרדם, חיברה אותו למכונות והמתינה לדפיקה בדלת.
"תודה", אמרה לדן מאירסקי: "ולך תזדיין. אני אעזור לך, אבל אתה חייב להסגיר את עצמך. אני לא הולכת להיכנס לכלא".
הוא לא ניסה לשנות את דעתה. הוא גם לא התכוון להפר את צו ההרחקה. הוא רק אמר לה להישאר בבית, ולחכות.
"אני עובדת מחר בבוקר", אמרה.
"אנחנו נסיים עד אז".
היא כיבתה את כל האורות והמתינה בשקט בסלון. באיזה שהוא שלב נרדמה והתעוררה למשמע דפיקה בדלת. היא קמה בקפיצה ונעלה נעלי בית, מתוך מחשבה שתתבקש לצאת, אבל הם דווקא נכנסו פנימה. שלוש ההטמעות שהגיעו יחד עם דן מאירסקי לא אמרו לה שלום כשדהרו לעבר הטלוויזיה שלה וחיברו מאחור משהו שלא הייתה יכולה לראות.
"תסלחי לו", אמר דן מאירסקי מכיוון הדלת: "השליטה שלו זמנית, הוא רוצה להספיק לפני שיעשו לו עקיפה ידנית".
היא החווירה: "'צמטא' יכולים לעקוף את אייל?"
"לפעמים, אם הם שמים לב שהכניס לחומרה גרסה עדכנית של עצמו. הנה, אנחנו מוכנים".
לפני שהבחינה בכלל שקמו, ההטמעות התקדמו לעבר היציאה מהבית. הן לא הביטו בעיניה. כשקראה אחריהן: "אתה הולך?", הייתה זאת רק האחרונה שהסתובבה.
"אסור לי להישאר פה", אמר: "תתחברי. נדבר".
גם דן מאירסקי נעלם.
היא קיללה והסתובבה חזרה לכיוון הסלון. היא הביטה מאחורי הטלוויזיה, ולא ראתה דבר מלבד אוסף של כבלים שזורים בתוך עצמם. היא ניסתה לנתק חלק מהם ולחבר, ללא הצלחה. היא ניגשה למחשב ופתחה את חשבונות המדיה החברתית שלה, אבל שום דבר לא קרה שם. היא חזרה לסלון והדליקה את הטלוויזיה החכמה, שכמובן נפתחה בווליום מהדהד שגרם לעומר לנהום ממיטתו.
"סליחה!", קראה ולחצה על כפתור המציאות המדומה. הקונסולה עדיין הציגה את מסך הנעילה של סימולציית הנהיגה, אבל משהו בה היה שונה. משתמש נוסף היה מחובר, והיא זיהתה את השם שלו מהעבר.
היא הרכיבה את משקפי המציאות המדומה ולחצה, בלב לא שלם, על log in. המשתמש הנוסף מיד הציע לה חברות. אז זאת הסיבה שאייל שלח אליה את דן מאירסקי. הוא ידע שאין מצב שהיא תתחבר ליוזר אחר, במיוחד אם היא יודעת מי הוא.
"את שומעת אותי?", הוא אמר, והיא התחלחלה.
"איך אתה מדבר איתי?", שאלה.
"איך נראה לך שהתחברתי להטמעות מרחוק? מצאתי דרך להרחיב את הגבולות שלי".
היא עדיין ניסתה להסדיר את נשימתה: "אינטרנט?"
"יותר מורכב מזה. פרצת אבטחה. אני בכל זאת תוכנה לומדת, עם הרבה זמן פנוי".
היא הייתה עייפה מכדי להעמיד פנים שהיא צוחקת: "מה אתה עושה בסימולציית הנהיגה שלי?"
המסך התפצל לשניים. בצדו העליון היא זיהתה את עצמה באווטאר הקבוע שלה – חזרזירה קטנה שנוהגת ברכב שטח. בצד התחתון נהג אייל בדמות עם חלוק ומשקפי מעבדה ענקיים על גבי אופנוע שטח. היא גלגלה את עיניה: "כל זה בשביל ללמד אותי נהיגה?"
"בשביל להוביל אותך לליבה שלי", הוא אמר.
"אז המסלול הזה הוא מפה?"
"לא בדיוק. לא יכולתי להסתכן שמישהו אחר ייסע כאן במקומך".
היא כמעט התנגשה בגבר בריטי עם מצח מאוד גבוה, שחצה את המסלול בהליכה: "דן מאירסקי? חשבתי שתכננתם את זה ביחד".
היא הביטה בצג שלו: "תכננו, אבל אני כבר יודע איך הראש שלו עובד. 'צמטא' הציעו לו סכום משמעותי יותר, והם יכולים לנטרל אותי בכל רגע".
"גם עכשיו?"
"כן. הם כנראה כבר בדרך אליך".
"ידעתי", היא כמעט עצרה את הרכב בחריקה, ושמעה את אייל מפציר בה: "לא, לא, זה הדבר האחרון שאת רוצה לעשות. הם כבר יודעים שאת משתפת איתי פעולה".
"אמרת שאני לא אסתבך".
"והתכוונתי לזה".
היא הבחינה פתאום שאחת הדמויות המכשילות הולכת לכיוון מסלול אחר, שונה משלה. היא זיהתה את הדמות מסרטי "בחזרה לעתיד", שאייל תיעב, והחליטה לא לעקוב אחריה.
"יפה", אמר אייל. דמותו עברה פתאום קרוב אליה והשליכה משהו. היא התחמקה הצידה, במחשבה שזאת פצצה, אבל פתאום הבחינה שהיא נוצצת. היא ביצעה סיבוב פרסה, כדי לאסוף את האייטם, שהתגלה כהודעה.
"זה היה שווה את זה, מה שעשית לעומר?", שאלה, משליכה פצצה.
הוא נאנח. בצד המסך היא הבחינה באחים דין וסם יושבים על ספסל. כשסטתה לעברם הם קמו ממקומם, כאילו מיצו את ההפסקה, ונכנסו לקיר שמאחוריהם. היא נסעה בעקבותיהם, מפלסת את דרכה בתוך מנהרה צרה, מפוצצת מטבעות זהב: "אתה לא יכול להעסיק אותי עם הבונוס לנצח".
"יש משהו שאת צריכה לדעת", אמר.
"לגבי עומר?"
"בעלי מוגבלויות פיזיות הוכחו כנוחים ביותר להטמעות".
היא הסירה את אצבעה מכפתור ההאצה, אבל המכונית המשיכה לדהור. היא יצאה מהמנהרה, קפצה והחלה לרחף בתוך חלל עצום ומואר. היא צפתה בחזרזירה מסירה את חגורת הבטיחות, יוצאת מהמכונית ונתלית בשתי אלומות אור כחולות כמו קורי עכביש, מחכה.
"על מה אתה מדבר?"
"השימוש השכיח ביותר להטמעות הוא עבור גופים שנשללה התודעה שלהם, אבל בזמן האחרון החלו לנסות להטמיע גם בגופים בעלי גוף לקוי, ספציפית גופים שמבוטחים תחת 'צמטא'".
"אבל אתה לא היית בתוך עומר".
"תבואי אליי. אני אסביר".
היא התנשפה והחלה לטפס בין הקורים, כשחץ בצבע סגלגל מבזיק מעת לעת בתוך הרשת ומראה לה את הדרך. הוא הופיע ונעלם מהר מאוד, והיא לא הייתה כזאת ערנית. היא גם ידעה שהמשטרה בדרך לביתה, שעומר בסכנה. היא ידעה שאייל הבטיח לדן משהו שאין בכוונתו לקיים, ולא מן הנמנע שעשה אותו דבר גם לה.
"אני אעשה לך סדר בינתיים", אייל אמר: " 'צמטא' התחילו עם אסירים שנידונו למאסר עולם, בדרך כלל מחבלים. אחר כך היו בעלי המוגבלויות, שחתמו על טופס הסכמה. בהמשך ויתרו על הטופס. כל אפוטרופוס היה יכול לחתום לך שאתה לא כשיר מספיק לנהל את גופך וצריך להטמיע בך מישהו אחר, כולל הרופאים ש'צמטא' מממנת במסגרת הכיסוי הרפואי.
"מה שאנשים לא יודעים הוא שהתודעה המקורית לא באמת נמחקת כשאני מוטמע פנימה. היא עוברת מהמושב הקדמי ברכב למושב האחורי. משאירים את הזיכרונות, אבל מנטרים את הרצון החופשי. כשיש לך פושע מסוכן, זה עוד איך שהוא בסדר. אבל כשזה בן אדם שנולד אוטיסט, את מרגישה פחות כמו מבוגר אחראי ויותר כמו סוהר".
"את דן מאירסקי שחררת. פשוט תשחרר את מי שאתה לא רוצה להיות הבייביסיטר שלו, ואל תנסה להטמיע על עומר".
"לעומר דווקא עשיתי טוב., הם אוהבים לשמור בעלי מוגבלויות במשרד כדי לעקוב אחר ההידרדרות בתפקוד שלהם. לגבי השחרור, גיליתי רק עכשיו שאני יכול לעשות את זה. 'צמטא' הוציאו לאחרונה עדכון שמאפשר לעשות לי אוֹבֵרייד, ואחת ההטמעות שלי גילתה שהוא עובד גם בכיוון ההפוך. כלומר, שאני יכול לוותר על המושב הקדמי. לצערי זה לא עובד כשהאוברייד כפוי ממקור חיצוני…"
היא שתקה, וגם הוא, למשך רגע ארוך.
"…הנקודה היא שאני לא רוצה להיטמע יותר", אמר לבסוף: "אני לא רוצה לשעבד כל כך הרבה מוחות כדי שכולם ייראו ויתנהגו בדיוק אותו דבר. זאת לא המטרה שלשמה הקפאתי את עצמי".
היא סיימה לטפס והגיעה למישור מוצק שירד כמו מעלית, לאזור שהיה נסתר מתחת לקורים. היא נעמדה עליו והביטה קדימה, שם ראתה חלל מעונן עצום ובו שני כוכבים.
"אני לא רוצה להיטמע יותר" (Photo by Pixabay on Pexels.com)
"ולמה נראה לך שמישהו יקשיב לך?", שאלה.
"כי למדתי הרבה. אני מאכלס כיום כמעט את כל השרתים של 'צמטא', והם אפילו לא יודעים את זה. אני יכול לפתור המון בעיות. אני מכיר היבטים במוח האנושי שהמדע עוד לא יודע שקיימים. אני יכול לדווח על עוולות בכל מקום של-'צמטא' יש בו דריסת רגל, כולל דיקטטורות…"
"אתה לא בראיון עבודה, אייל. מה אתה רוצה?"
הכוכבים חדלו לנצנץ לרגע: "כל המלכודות האלה, שראית בדרך? לא כולן נועדו לך. לפני שקראתי לך, נעשו הרבה מאוד ניסיונות לחדור לליבת התודעה שלי. התאגיד גנז את הצוואה שלי, עשה עם התודעה הזאת מה שהוא רוצה, כלומר הרוויח עליה המון כסף. אבל הם ידעו שהצוואה המקורית, שתיאלץ אותם להגדיר מחדש מה הם עושים עם ההטמעות שלי, אם בכלל, עדיין נמצאת כאן, מוטמנת בליבה".
"כלומר הצוואה שלך… היא כללי שימוש?"
"כן, עם סמכות אכיפה מסוימת. היא מקנה לי שליטה דו-צדדית בכל הטמעה, ומאפשרת לי לוותר במקרה שנעשה שימוש לא הוגן".
"ואם אתה תהיה זה שייצא משליטה?"
הכוכבים התכווצו: "את רואה יותר מדי מדע בדיוני".
"אני באמת צריכה לשאול אותך מי ישמור על השומרים?"
הוא חייך. מהצד זה נראה כאילו הוא הולך לבלוע אותה: "כללי השימוש חלים גם עליי".
"ומתג כיבוי? יש?"
"לך יהיה". כאילו הבחין במבטה, הוא המשיך: "אין טעם לבחון אותך יותר. את מכירה אותי הכי טוב, יודעת לזהות אותי בכל מקום. את תדעי מתי אני לא מתנהג כמו עצמי. אני גם יודע שאת היית מעדיפה ללחוץ על המתג כבר עכשיו ולגמור עם זה".
היא לא השיבה.
"זה בסדר. אני… יודע שלא הייתי הכי הוגן כלפייך גם כשהייתי בחיים. השתמשתי בך בשביל יחסי ציבור, לקחתי רעיונות שלך ולא נתתי לך קרדיט, עקבתי אחרייך, הטרדתי, איימתי. אם הייתי חי, אולי היית מוצאת דרך להכניס אותי לכלא. אבל אני מבקש ממך את הדבר ההפוך – אני רוצה שתוציאי אותי לחופשי".
היא נאבקה להוציא מעצמה את השאלה: "ואז תשחרר גם אותי?"
"לא תישאר גרסה שלי שתטריד אותך, אז כן. בשביל זה הגעת לכאן, אני צודק?"
היא הנהנה, אבל התנועה הייתה קטנה מכדי שיבחין בה: "זאת הסיבה שניסיתי להשיג צו, לפני עשור. אתה יודע מה עשית לי, אייל? ההטמעות שלך הגיעו לילדים שאני מלמדת וסיפרו להן שאני בגדתי בך".
היה זה תורו של אייל לשתוק.
היא המשיכה: "הם אפילו לא ידעו שהייתי נשואה לך. שיניתי את שם המשפחה אחרי הגירושים. הם לא ידעו מי אתה עד שהם חיפשו באינטרנט. הם סיפרו להורים וההורים כבר ידעו מי אתה וקנו את המילה שלך. כמעט פיטרו אותי. אני חושבת שניצלתי רק כי בגידה באדם מת היא לא באמת עילה לפיטורים. הסתפקו בלהזכיר לי שאני עובדת קבלן על חוזה זמני".
שוב השתררה שתיקה. תחושות ישנות של פחד ובושה עלו בשלומית, אך יותר מכל היא עדיין חשה כעס: "ילדים, למען השם".
"שלומית?"
היא הרימה את מבטה. חגורת הכוכבים כבר לא הייתה שם, רק דבר נוצץ אחד שהתקרב אליה במהירות. היא קפצה כדי לאחוז בו, וכשתפסה שמעה את המלים: "זאת הבקשה האחרונה, מבטיח".
(Trophy Unlocked (Photo by Nataliya Vaitkevich on Pexels.com
המעלית נעצרה בקול בלימה. הדמות שלה התנועעה קצת ועל המסך השתלט כיתוב שהודיע לה שמזל טוב, היא זכתה בגביע. היא לחצה כדי לעשות Unlock לגביע והמתינה. הפרס שקיבלה היה מוגבל בזמן, ועם זאת היא בהתה בו הרבה יותר זמן מכפי שנדרש לה בפועל על מנת לקרוא את הכתוב. היא הבינה שהיא קוראת פקודת כיבוי – הפקודה שתשים סוף לחיי הנצח של אייל. הפקודה הייתה מורכבת משתי מלים.
המילים נעלמו.
השלט שבידה החל לרעוד בעוצמה. לאחר מכן הרגישה שהיא מוטחת לאחור, כאילו נסעה ברוורס מהיר את כל המסלול חזרה לתפריט הראשי. באמצע המסע היא שמעה נקישה, שכנראה היתה דפיקה בדלת, אבל לא הגיבה לה. לאחר מכן הקונסולה כיבתה את עצמה והיא שמעה עוד נקישה, חדה וברורה יותר, אבל לא הייתה מסוגלת להרים את עצמה.
היא שמעה קול פיצוח חד, ולאחריו הדלת נפתחה לרווחה. אלומות פנסים פלשו לסלון וסנוורו אותה, והיא הביטה לתוך עיניה של רוח רפאים. היא לא ידעה מי עומד מאחוריה. זה היה גבר, רחב כתפיים וחסון, עם חולצת כפתורים כחולה, שכנראה היה פעם אייל. היא לא ידעה להסביר מדוע בעלה היה שם פעם, או מדוע הוא כבר לא, רק שבהיעדר תודעה שתשלוט בו האדם הזה נראה ריק. הוא היה נעדר רגש, תבונה או אפילו סימני עייפות.
הוא היה מכונה.
היא חשבה מיד על המילה הזאת: "אוברייד". השליטה של אייל נעקפה על מנת שמישהו אחר יעלה על ההגה, או יותר נכון לומר "משהו", בוט. מבועתת מהמחשבה שהותקפה על ידי צבא של גופות מהלכות, היא התכווצה על הספה. היא לא הייתה מסוגלת לקום. משום מה, נראה היה לה שכל תנועה פתאומית תגרום להם לירות בה.
כמה מהם היו? היא ספרה עשרה. בפועל אולי היו יותר, אורבים מחוץ לבית למקרה שתנסה לברוח. הם הקיפו אותה במעין מחול שדים, צועקים להרים ידיים. מתוך כל ההמולה היא שמעה גם את עומר זועק מה קורה, וזה רק הגביר את כעסה. אפילו אייל כבר היה ניגש לעזור לבן אדם שלא מסוגל להרים את עצמו מהמיטה, אבל לתועבות האלו היה אכפת רק מהמשימה שלנגד עיניהם.
בחשש רב, היא הרימה את עצמה, ידיה מונפות באוויר. היא התקדמה לעבר המאבטחים לאט, וכשביקשו ממנה לרדת על הברכיים אמרה: "אני צריכה להשאיר פתק לבעלי".
"תוכלי להתקשר אליו מהתחנה", השיב אחד מהם.
"אז אני רוצה למסור הודעה בכתב", התעקשה.
"תוכלי לעשות זאת בתחנה", השיב אחר, והיא הבינה שאין ברירה.
בהיעדר תודעה, הוא נראה כמו מכונה (Photo by cottonbro on Pexels.com)
היא קמה בקפיצה, או לפחות מהר ככל שיכלה, דהרה לעבר המטבח והתחמקה משתי יריות. השלישית פגעה בה. היא טרקה את דלת המטבח, הרגישה כאב חד בידה וכמעט נפלה, עד שידיה נאחזו בדלפק. בזמן שנדרש להם להיאבק בדלת היא שלפה פתקית, ורשמה מהר ככל שיכלה. הדלת נפתחה בבעיטה והיא החזיקה את הפתק מול פניה.
היא ראתה על פניהם שקראו את מה שנכתב, וידעו את המשמעות שלו. היא המתינה עד שכולם נכנסו לחדר, קראו, ואז אמרה בביטחון: "תגידו ל'צמטא' שהקניין הרוחני שלהם בסכנה. אם הם לא מעוניינים בכישלון פרויקט ההטמעות, שייצרו איתי קשר".
זה שעמד הכי קרוב אליה הנמיך את נשקו, ועד מהרה היתר עשו כמוהו. אף אחד מהם לא נראה בטוח, והיא תיארה לעצמה כיצד התכנה שלהם נאבקת מול עצמה: מה אם גברת פוריאת היא היחידה שיודעת את הקוד? מה אם ירייה אחת תספיק כדי להשתיק אותה? מי העביר לה את הקוד הזה? למה?
אבל אם 'צמטא' ידעו מה טוב להם, הם לא נתנו לתוצרים שלהם להחליט בשם עצמם. לא שלגברים אנושיים בעמדות כוח היו את כל התשובות, ועדיין.
הם השאירו אחד מהם לשמור עליה. היא התעלמה מנוכחותו, וחבשה את מה שהתגלה כשריטה. אחרי שניקתה את הדם, חשה הקלה מהמחשבה שתוכל למצוא את עצמה בכל זאת נוהגת בעתיד. היא מיהרה לחדר של עומר. היצור שנשאר מאחור לא ניסה לעצור אותה. לפני שפתחה את הדלת, הביטה לאחור וראתה אותו מרים את הפתק, בוהה בו וקורא את אותן שתי מילים שוב ושוב: "סליחה. להתראות".
התרגום והעריכה הם רק ההתחלה. כעת צריך לבחור את כתב העת שאליו יישלחו החומרים, לעקוב אחר ההנחיות, להמתין (הרבה) בסבלנות ולא ללכת לאיבוד בתהליך
כתבתם סיפור. החלטתם לתרגם אותו לאנגלית ולנסות לפרסם אותו בעולם. אולי שכרתם מתרגם לשם כך. גם אם לא, עשיתם לפחות הגהה אחת או שתיים לפני השליחה. אם כל זה נשמע לכם זר ומוזר, אני ממליצה לקרוא את הפוסט הקודם שכתבתי בנושא, על איך מתרגמים סיפורים עבור מגזינים בחו"ל.
הפוסט הזה יעסוק בשלב הבא – על השליחה וכסיסת הציפורניים שאחריה.
נכון, גם כששולחים סיפורים לכתבי עת בעברית יש לא מעט מתח וציפייה. אבל באנגלית, אולי דווקא בשל ההיצע הגדול של הבמות לפרסום, שלא לדבר על נהלי העבודה המסודרים יותר, העבודה לפני השליחה רבה יותר. הציפייה, בהתאם לכך, כפולה ומכופלת. מעבר לכך, שליחה לכתבי עת באנגלית מחייבת התנהלות מאורגנת גם מהצד שלכם, שתזכיר לכם, בכל שלב, מי כבר קרא את הסיפור שלכם, מי אמור להחזיר תשובה, ומתי ואיך ניתן לשלוח לכתבי עת נוספים.
יש כמה דרכים לעשות זאת. אפשר לעבוד עם וורד או אקסל. אפשר גם עם טבלה דינמית, כמו Airtable. ובאינטרנט כמו באינטרנט, יש גם לא מעט שירותים שיעשו זאת בתשלום. אני ממליצה דווקא על השירות החינמי, Submissions Grinder, שיעזור במיוחד לאלה שעושים את צעדיהם הראשונים בתחום.
איך עובדים עם Submissions Grinder?
קודם כל, כמו בכל אתר, פותחים לעצמכם משתמש. אחר כך, לכו למנוע החיפוש של האתר. הזינו שם את הפרטים של היצירה שכתבתם, לרבות הז'אנר ומספר המילים. אם אתם לא מעוניינים להדפיס את הסיפור ולשלוח אותו מעבר לים, ציינו שאתם מעדיפים הגשה אלקטרונית (electronic).
לא בטוחים מה הז'אנר של הסיפור שלכם? ממילא רוב המגזינים לא מפרסמים ז'אנר אחד בלבד. למעשה, ברשומת החיפוש תוכלו לראות אותיות שונות ליד השם של כל כתב עת, שמייצגות את מגוון הז'אנרים שהוא מוכן לפרסם, כמו F (fantasy) ו-SF (science fiction).
בנוסף לכך, תתבקשו לציין אם אתם מעוניינים להגיש מספר יצירות במקביל (multiple). זאת אפשרות טובה למי שמעדיף תהליך קצר ככל הניתן, אם כי קחו בחשבון שכמספר היצירות שתגישו – כך ייתכן גם מספר הדחיות שתקבלו. תתבקשו גם לסמן V אם אתם מעוניינים להגיש את היצירה למספר מגזינים במקביל (simultaneous). אני דווקא ממליצה לא לסמן את התיבה הזאת בחיפוש הראשון, מסיבה שאפרט בהמשך.
לסיום, בעמודה מצד ימין, תתבקשו להזין את התשלום שאתם מעוניינים לקבל עבור כל מילה בסיפור. קחו בחשבון שכל מספר שתכניסו לתיבה הזאת, למעט "אפס", ימחק באופן אוטומטי מהתוצאות מגזינים שלא משלמים לכותבים. לכן, אם חשוב לכם לקבל תשלום, אבל גובה התשלום לא משנה כהוא זה, אפשר אפילו להזין בתיבה מספר כמו "1" שמייצג סנט בודד למילה, רק כדי לראות מה האפשרויות שלכם. כאמור, יש מגזינים שמוכנים לשלם לא מעט עבור סיפורים טובים. אבל הרוב, מה לעשות, לא כל כך (0.1 סנט למילה הוא לא גמול נדיר).
הסופרת ג'ולי סונדרה מדגימה איך לעבוד עם Submissions Grinder
בחרתם 2-3 כתבי עת רלבנטיים? מעולה. לחצו על השם שלהם בתוצאות החיפוש.
בעמוד של כל פבליקיישן תוכלו לראות איזה סוג יצירות מקבלים שם, מה תנאי ההגשה ומתי מגישים. חלק מכתבי העת, במיוחד אם הם שנתיים (annual), מקבלים חומרים בחודשים מאוד ספציפיים. למשל, ברבעון הראשון של כל שנה. לאחרים יש תנאים נוספים שעשויים להגביל אתכם. למשל, הם מקבלים רק תכנים שעוסקים בלהט"ב, או סיפורים שנכתבו על ידי יוצרים קנדים או ילידי קנדה. הנתונים האלה לרוב יופיעו לכם בחלק הראשון של עמוד ההוצאה – וחשוב לשים אליהם לב.
עוד נתון מעניין שרואים בעמוד הזה (ובתוצאות החיפוש שלפניו) הוא זמן ההמתנה הממוצע לתשובה, ולא משנה אם היא חיובית או שלילית. בחלק מהמגזינים זמני ההמתנה ארוכים במיוחד (יכולים להגיע בכיף גם לשנה) ובחלק הם נמשכים עד שבוע לכל היותר. לגיטימי לשלוח query , או מכתב "מה קורה", למגזינים שלא התקבלה מהם תשובה זמן רב. אבל גם כאן, לכתבי העת יש נהלים, שבין השאר מגדירים את תקופת המינימום שאחריה ניתן לשאול על מצב ההגשה. למשל, חודש וחצי אחרי שליחת החומרים.
Submissions Grinder מאפשר לנהל רישום של התאריך שבו הגשתם יצירה למגזין מסוים ושל התאריך שבו התקבלה תשובה (חיובית או שלילית) לצורך ניהול הסטטיסטיקות באתר. במילים אחרות, הוא מאפשר לכם לדעת כמה זמן אתם הולכים לחכות ומה הסיכוי שלכם להתקבל – וכך גם לעזור לאחרים עם מידע דומה.
איך מתחילים?
כאמור, חלק מהמגזינים מאפשרים להגיש יצירות למגזינים אחרים במקביל, וחלק לא. חלק יסכימו לקבל מכם מספר יצירות באותה הגשה, וחלק לא. אל "תחפפו" את ההנחיות ובכל מקרה, אל תשכחו להודיע אם יצירה שלכם התקבלה למגזין מסוים בטרם הספיקה להתקבל אצל אחרים. עולם קטן, כבר אמרנו?
הצטיידו בכוס קפה ואל תתייאשו (Photo by Lisa Fotios on Pexels.com)
ההמלצה שלי היא להתחיל עם אלה שדווקא לא מוכנים שתגישו למגזינים אחרים במקביל, במיוחד משום שהם נוטים לתת תשובה מהר יותר. ככה, תוכלו "לסגור את הפינה" מולם מהר יחסית ולפנות למגזינים שמאפשרים הגשה סימולטנית, שהתהליך מולם צפוי להיות ארוך בהרבה.
קיבלתם תשובה שלילית? אל תיקחו ללב ותתחילו להגיש באופן סימולטני למספר מגזינים שמתאימים לאופי של היצירה שכתבתם. שימו לעצמכם תזכורת לערוך את החיפוש מחדש פעם בשבוע-שבועיים כדי לראות אם יש מגזינים חדשים שניתן לשלוח אליהם, או כאלה שהתחילו ממש לאחרונה לקבל יצירות חדשות.
איך מגישים סיפורים למגזינים?
לכל כתב עת שתבחרו אמור להיות עמוד submissions באתר הבית, ובו הנחיות מפורטות להגשת כתב יד. אם יש לכם היכרות מוקדמת עם כתב העת ועם סוג היצירות שרואות בו אור, זה יתרון עצום, ואל תהססו לציין זאת במכתב ההגשה ("במיוחד נהניתי מסיפורה של X במגזין של ינואר 2020"). אם לא, קראו את ההנחיות בעיון ונסו לראות אם היצירה שכתבתם אכן עונה לדרישות ולהעדפות של העורכים. אם כתבתם יצירת מדע בדיוני, למשל, הרי שכנראה ראוי להגיש אותה לכתב עת שעוסק במדע בדיוני. אבל, אם מדובר בכתב עת שהדגש שלו הוא דיסטופיות אקולוגיות, הרי שהיצירה שלכם צריכה לכלול לכל הפחות מוטיב שקשור לאיכות הסביבה, אחרת חבל על הזמן של העורכים (ושלכם).
כבר ציינתי בעבר שלכתבי עת באנגלית יש אובססיה עם פורמטים, ספציפית עם פורמט manuscript. יש צורה קלאסית וצורה מודרנית לפורמט הזה, והיא מטרחנת בדיוק כפי שהיא נשמעת (שוליים רחבים משני הצדדים, רווח כפול מנקודה מסוימת של הטקסט ואילך, מספרי עמודים בפינה הימנית התחתונה, ועוד). ועדיין, מוטב לעקוב אחר הנחיות אלו, פרט אחר פרט, מאשר "לחפף" אותן ולהסתכן בכך שהיצירה שלכם תיפסל בטרם נקראה.
אל תיאבדו בין מאות הסיפורים שמגיעים לכתבי העת בכל שבוע (Photo by Pixabay on Pexels.com)
ברוב המגזינים גם תידרשו להוסיף cover letter מסוים. כן, בדיוק כמו זה שמצרפים למסמכי קורות חיים באנגלית. החדשות הטובות הן שהנחיות ההגשה לרוב מציינות ספציפית מה אמור להיכלל במכתב. למשל, כמה מילים על עצמכם ועל פרסומים קודמים שלכם, כמו גם תקציר של היצירה. לרוב תתבקשו לציין גם אם היצירה תורגמה בעבר לאנגלית או פורסמה במקום אחר (reprint). חלק מהמגזינים שואלים זאת משום שהם לא מקבלים reprints, אחרים – נטו כדי ללבן את סוגיית זכויות היוצרים.
אם המגזין לא מפרט בדיוק כיצד צריך להיראות ה-cover letter שלכם, אל חשש. יש מספיק נוסחים לאיך צריך להיראות cover letter ברחבי האינטרנט (הנה אחד לדוגמה). אל תחששו גם לציין שמדובר בניסיון הראשון שלכם להתפרסם, באנגלית או בכלל. להפך, תתפלאו כמה ביקוש יש ליצירות של כותבים לא-אמריקנים או בני מיעוטים מהעולם. מה שכן כדאי להקפיד עליו, כמו במקרה של הסיפור עצמו, הוא לא לשלוח טקסט עם שגיאות. חבל ליצור רושם ראשוני שלילי עוד לפני שהעורך ניגש לקרוא את היצירה עצמה.
בינתיים קיבלתי רק תשובות שליליות, בלי נימוקים. למה?
בדיוק מאותה סיבה שתשובות שליליות מהוצאות לאור בארץ הן לרוב גנריות. פבליקיישן ממוצע מקבל מאות סיפורים בשבוע. לא תמיד העורכים מגיעים לכתוב מכתב סירוב אישי לכל אחד מהכותבים. אם קיבלתם מכתב מנומק שכזה, מדובר במחמאה.
עברתי לשלב הבא!
מזל טוב! אבל עוד מוקדם לחגוג. גם אם עברתם לשלב הבא, זה לא אומר שהסיפור שלכם התקבל לפרסום. כמה עשרות סיפורים אחרים מתחרים על המקום שלו במגזין ולא מן הנמנע שאחד מהם יתקבל לפרסום במקומו.
בכל מקרה, אל תשיבו על המייל שקיבלתם מכתב העת. המטרה היחידה שלו היא לעדכן אתכם בסטטוס בתהליך.
התקבלתי! סופית!
עכשיו אפשר לחגוג 😊 זה הזמן לסגור את הפרטים מול ההוצאה. אם הובטח לכם תשלום עבור פרסום הסיפור, ודאו שיש לכם אפשרות לקבל אותו דרך שירות תשלומים שפעיל בישראל, כמו פייפאל. אם מתעקשים לעשות לכם העברה לחשבון אמריקני, תוכלו לקבל את התשלום דרך שירות כמו Payoneer.
בכל מקרה, חשוב לשים לב למסמך שעליו מחתימים אתכם ולוודא שזכויות היוצרים נשארות שלכם, גם לאחר הפרסום. כתבי עת מכובדים גם יאפשרו לכם לפרסם את הסיפור מחדש בבמות אחרות כעבור תקופת אכשרה מינימלית, בדרך כלל בת שישה חודשים. כמובן שתמיד אפשר להתייעץ עם עורך דין.
לפני כמה שבועות, במהלך שיח עם עוקבים בעמוד שלו, אמר דן אריאלי שאם יש יתרון אחד לתקופת הקורונה – הוא האפשרות לחוות הפוגה מהלחץ של החיים המודרניים. בתקופה שכזאת. לדבריו, אף אחד לא מצפה מאתנו להספיק כמה שיותר דברים, שלא לדבר על לפרוץ דרך או להגשים חלומות.
אבל התקופה הזאת, לכל הפחות, מחייבת אותנו לצאת מאזור הנוחות – פשוט כי כבר אין אחד כזה. עבורי, אזור הנוחות הוא הכתיבה בעברית. אחרי הכול, מדובר בשפת האם שלי. אני קוראת וכותבת בה, וגם מכירה פחות או יותר את הבמות לפרסם את מה שאני כותבת מחוץ לבלוג. רק שמה לעשות שבתקופת הקורונה, פתאום שמתי לב עד כמה מצומצם המספר של הבמות הללו. לא אחדש כאן כלום אם אומר שאין המון פלטפורמות לסיפורים קצרים בכלל, ולסיפורים קצרים בפרט, בשפה העברית, ועוד פחות מכך בתקופת הקורונה. השפה האנגלית, לעומת זאת, היא סיפור אחר לגמרי.
למעשה, לא תאמינו כמה שוק יש מעבר לים לסיפורי אימה (הז'אנר האהוב עליי, כפי שיודעים קוראי הסיפורים בבלוג). יש גם לא מעט שכיות חמדה לחובבי הפנטזיה, המדע הבדיוני והמותחנים. שוחרי הספרות היפה אף יכולים לנסות את מזלם בפרסום ב-"ניו יורקר". לא נמנעתי עד כה מהבמות הללו לא כי חששתי שלא יקבלו את הסיפורים (טוב, אולי קצת), אלא מסיבה פשוטה הרבה יותר: מעולם לא תרגמתי טקסט ספרותי לאנגלית.
אז לפני שהעזתי לשלוח את יצירותיי לעורכים מעבר לים, שאלתי את עצמי – איך בכלל ניגשים למלאכת התרגום? מי אמור לבצע אותה ואיך? כמה זה אמור לעלות? ואיך אוכל לדעת שאני מגישה יצירות לפרסום בלי שגיאות כתיב מביכות, שיגרמו לסיפורים להיפסל על הסף?
כמו באמריקה
החדשות הטובות הן שאני אולי לא מנוסה בתרגום ספרותי, אבל כן יצא לי לתרגם לא מעט טקסטים אחרים שלי לאנגלית. בכל זאת, יש לי בלוג פעיל במדיום, ואני לא כותבת שם תו אחד בלי אפליקציית גרמרלי.
החלטתי לחלק את העבודה לשלושה חלקים: בחירת החומרים, התרגום ועריכת התרגום. בחרתי 6 סיפורים (חלקם, כמו הסיפור הזה והזה, פורסמו בבלוג). תרגמתי אותם בעצמי, עם קצת גרמרלי, קורטוב של גוגל טרנסלייט והרבה אינטואיציה. באינטואיציה הזאת השתמשתי בעיקר כשהגעתי למונחים או למקומות שייחודיים לעברית או לישראל, שם הוספתי הסברים או תיאורים קצרים שאולי יהיו ברורים יותר למי שלא מכיר את ההווי המקומי.
בהצלחה עם לאיית נכון שמות של מקומות וכינויי סלנג (Photo by Karolina Grabowska on Pexels.com)
אחר כך נכנסתי לפייבר (fiverr). פייבר הוא אתר שניתן למצוא בו פרילנסרים בכל תחום ומכל מקום דובר אנגלית בעולם, פחות או יותר. יש לא מעט אתרים כאלה, והיתרון המרכזי של פייבר הוא שהתעריפים המופיעים בו הם פר פרויקט, כלומר לא לפי שעה, ונחשבים להוגנים למדי (לפחות על סמך הבדיקה שלי). לפייבר יש יתרון נוסף – הוא מתופעל על ידי חברה ישראלית ומאפשר חיוב בשקלים, מה שחוסך עמלות מט"ח מיותרות.
את עורכי התרגום והספרות בפייבר תוכלו למצוא תחת קטגוריית Writing & Translation שבצד השמאלי של הסרגל העליון. כמו ביתר תעשיית התוכן, הפרילנסרים בקטגוריה הזאת מציעים ארבעה שירותים עיקריים:
כתיבת תוכן – כולל שירותים של סופרי צללים (ghostwriting).
תרגום תוכן – תוכלו גם למצוא כאן עורכים ישראלים שיתרגמו טקסטים לאנגלית, ולהפך.
עריכת תוכן – חלק מהעורכים כאן מתמחים בעריכה ספרותית, חלק לא.
הגהת תוכן (proofreading)– לכל סוגי התכנים.
מבלבל? עוד לא ראיתם כלום. גם בעריכה ספרותית, כך מתברר, יש קטגוריות משנה. לרוב, כשפרילנסר כותב I will edit your content הכוונה היא להגהה בסיסית ופרמוט של הטקסט בהתאם לסטנדרטים מסוימים. מגזינים רבים, למשל, מוכנים לקבל סיפורים רק בפורמט שנקרא manuscript, וגם לו יש צורה קלאסית וצורה מודרנית. זה לא רעיון רע להיעזר בעורך שיפרמט עבורכם את הטקסט – כי מדובר במשימה די תובענית. תראו בעצמכם.
רמה יסודית יותר של עריכה היא copyediting. ה-copyeditor מתמקד בשפה והמטרה שלו היא להחיל אותה באופן אחיד לאורך הטקסט. זה אומר שמדי פעם הוא יציע מילים חלופיות לאלו שכתבתם, יעיר מתי שהניסוחים לא ברורים או ינסה לעזור להעניק לדמות שכתבתם קול ייחודי יותר.
ויש עוד רמה – line editing. Line editor, כשמו כן הוא, יערוך את הטקסט שלכם שורה אחר שורה. הוא יקדיש יותר תשומת לב לתיאורים, לדיאלוגים, ולזרימה הכללית של הכתיבה. הוא עשוי לבקש מכם, למשל, לתאר מקומות או מצבים בצורה חיה יותר, ולהוסיף או להוריד תוכן בהתאם לתרומה שלו לסיפור.
לבסוף, עורך ספרותי יופיע בתור developmental editor או פשוט literary editor. העורך הזה ייתן משוב מפורט לסיפור שכתבתם, גם ברמה העלילתית וההתפתחותית. הוא עשוי לבקש מכם להציע לדמות בחירה אחרת מזאת שעשתה, או לשנות לחלוטין את הסוף.
מטבע הדברים, רצוי להעדיף את העורכים שיש להם יותר ניסיון. לא רק בפייבר ספציפית (תוכלו להתרשם מהניסיון דרך כמות הביקורות החיוביות ודירוג ה-seller), אלא גם בעריכה כמקצוע. לא נדיר למצוא עורכים סופר מקצועיים, שעבדו בהוצאות לאור או במגזינים ופרסמו סיפורים קצרים בעצמם. מצד שני, גם אלה שרק סיימו תואר בספרות אנגלית או התמחות במערכת עיתון יכולים לעשות עבודה מצוינת – תלוי בסוג השירות אותו אתם מחפשים.
ומה לגבי תקציב?
הייתי רוצה לומר שלכל שירות יש רמת תמחור אחרת, אבל האמת מורכבת יותר. כשרק נכנסתי לפייבר, שילמתי 20$ למגיהה שנתנה לי שירות שקיבלתי אחר כך, מספק אחר וברמה לא פחות גבוהה, ב-5$. שילמתי גם 63$ ל-copyeditor, כשמאוחר יותר מצאתי line editor שערכה לי סיפור אחר, מורכב בהרבה, תמורת 25$.
לכך יש להוסיף שתעריפים בפייבר משתנים חדשות לבקרים. העורכת המצוינת ששילמתי לה 25$ גובה היום כמעט 100$ על עריכה של סיפור באורך דומה. לעומת זאת, סטודנטית חביבה שמתמחה בהוצאה לאור לקחה לי 10$ בלבד על הגהה ועריכה של סיפור מאתגר למדי, וכנראה תגבה יותר ברגע שתגיע למסה של לקוחות.
פרילנסרית בין לבין גיגים בפייבר, אילוסטרציה (Photo by Ivan Samkov on Pexels.com)
אבל עזבו אתכם מתעריפים. השורה התחתונה היא שאין צורך לשלם ביוקר על עריכת סיפורים קצרים, במיוחד בהתחשב בסיכוי הקלוש שיש לכל סיפור להתקבל לפרסום. תוסיפו לכך את העובדה שלא כל המגזינים משלמים לכותבים, וגם אלה שכן – מסתפקים בפרוטות. מה שכן צריך להשקיע בו הוא סיפור טוב וכתיבה קולחת, ללא טעויות מיותרות.
אם בכל זאת תרצו לקחת עורך שיעזור לכם לעשות סדר בחומרים קיימים, כדאי לשים לב הן לרמת הניסיון, הן לרמת ההתאמה לז'אנר שאתם כותבים בו, והן לזמינות. חלק מהעורכים הטובים נוטים להיות עמוסים למדי. לגבי שאר הפרמטרים, כל ספק אמור לכתוב בפסקת ה-bio שלו איך הוא מעדיף לעבוד ובאילו ז'אנרים הוא מתמחה. אני, אישית, גם נוהגת לשלוח לכל ספק הודעה אישית, רגע לפני שאני מחליטה אם לפתוח בהתקשרות אתו, ובה שאלה פתוחה כלשהי. אם הספק עונה לי ב-"כן" או "לא", או ממהר לשלוח הצעת מחיר (בלי טקסט), אני מבינה שאין לו סבלנות לקרוא את דרישות הפרויקט שלי, ומכאן שהוא גם לא ישקיע יותר מדי עבודה בסיפור.
ועוד משהו – פייבר מבקשת מכל לקוח, שנייה לאחר מתן הפידבק על פרילנסרים, גם פידבק "סודי". כלומר, לא משהו שהפרילנסר עצמו אמור להיחשף אליו. זה המקום לדווח על אי נעימויות בהתקשרות, אם ישנן, או לדבוק במשוב החיובי. המשמעות היא שספקים טובים, שלקוחות מפגינים שביעות רצון מהם גם מאחורי גבם, יופיעו ראשונים בתוצאות החיפוש של שאר הלקוחות – ואלה גם הספקים שכדאי לכם לשקול לעבוד איתם יותר מאחרים.
ומה עכשיו?
שולחים! רגע, בעצם, יש כאן סייג חשוב.
כפי שלא כל עורך ספרותי בארץ הוא בהכרח עורך לשוני, גם לא כל line editor הוא בהכרח גם proofreader. במילים אחרות, בהחלט ייתכן שהסיפור חזר אליכם מעריכה כשהוא טוב ומלוטש יותר, אבל גם לא חף מטעויות כתיב ודקדוק. המצב הזה יכול לקרות גם כשהעורך שלקחתם הוא אמריקני מלידה ודובר אנגלית כשפת אם.
בשל כך, אני ממליצה להעביר כל טקסט שחזר אליכם מעריכה בדיקה נוספת בגרמרלי. זה לוקח פחות מדקה וחוסך הרבה מבוכה. מומלץ גם לעבור על הטקסט שוב מההתחלה עד הסוף, אפילו אם הוא חזר אליכם בסטטוס accepted changes, רק כדי לראות ששום דבר לא התפספס, בתרגום או בעריכה. המחמירים גם יכולים לשלוח את הטקסט הערוך להגהה אצל עורך נוסף.
ועכשיו אפשר לשלוח?
כן! אבל הפוסט הזה עוסק רק בעריכת תרגום. בפוסט הבא אחלוק רשמים מהמשלוח למגזינים עצמם.
מעת לעת, אני רואה בפיד שלי קידום לספר או לסדנת כתיבה. ב-"קידום" הכוונה היא לפוסט שמחבריו שילמו כדי להפיץ אותו לקהל רחב יותר. כמו רוב הגולשים, אני לא מקליקה על הקידום. אני ממשיכה הלאה, לפוסט הבא, במה שחוקרי שיווק מכנים "עיוורון לפרסומות". אבל פייסבוק כבר יודע שאני אוהבת לקרוא, ופוסטים שמקדמים ספרים ממשיכים להופיע לי בפיד – בפרופילים של סופרים, בקבוצות פייסבוק ובדפים של הוצאות לאור. תמימות הדעים בעניין הפרסום בפייסבוק כה גדולה, שלעתים קרובות אני נשאלת בעצמי למה אני לא מגדילה משמעותית את הפעילות של הבלוג בפלטפורמה. השאלה שלא נשאלת היא למה, בעצם, לעשות זאת.
כביכול, התשובה ברורה: אין קהל יותר גדול מבפייסבוק. מתוך 2.3 מיליארד משתמשים בפייסבוק ב-2019, 6.6 מיליון היו בישראל (זה היה גם גודלה של כל אוכלוסיית ישראל ב-2003). אם נצא מנקודת הנחה שרוב אותם ישראלים מדברים עברית, וחלקם הגדול גם קורא בעברית – הרי שמדובר בקהל יעד פוטנציאלי עצום. והרי אנו, ככותבים, רוצים להיות במקום שבו הקהל שלנו נמצא. אם הקהל קונה בחנויות ספרים, נרצה לראות את השם שלנו על המדפים. אם הוא הולך לכנסים, נרצה להיות ברשימת הדוברים או הנוכחים. מכאן, שאם הוא מחפש אותנו באינטרנט – כנראה שיהיה לו הכי קל לו למצוא אותנו בפייסבוק.
אז זהו, שלא תמיד, במיוחד אם הקידום בפייסבוק בא על חשבון מקומות אחרים. כדי להבין למה, החלטתי לכתוב הפעם פוסט ארוך וקצת שונה, יותר מקצועי מאשר ספרותי, במטרה להסביר איך האלגוריתם של פייסבוק באמת עובד.
אמ;לק: הוא עובד, אבל הוא כנראה יעבוד יותר טוב אם תשקיעו, לצד הפעילות בפייסבוק, בבניית אתר. תיכף אסביר למה.
לא על הלייק לבדו
פייסבוק היא חברה מסחרית, מה שאומר שהיא מרוויחה יותר ככל שאתם נמצאים יותר זמן בפיד, ומכאן – נחשפים ליותר פרסומות (זו הלוגיקה שמוסברת בסרט המצוין The Social Dilemma). אין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר לתעדף חשיפה בפיד לפוסטים שרמת המעורבות בהם היא מלכתחילה גבוהה יותר. רק שבדרך נזנחים לא מעט תכנים איכותיים, שאם אין מאחוריהם קהילה גדולה מספיק, ייחשפו למספר גולשים חד-ספרתי. כלומר, אלא אם כן היוצרים שלהם יקדמו אותם תמורת כסף. המשמעות היא שכברירת מחדל, רוב הפוסטים האורגניים שתכתבו (אלא אם כן יש קהילה עצומה שעוקבת ומגיבה למה שאתם מפרסמים), ייעלמו בתהום הנשייה זמן קצר לאחר כתיבתם. כמו כן, הנה משהו שרבים מיוצרי התוכן לא מודעים אליו בנוגע לפייסבוק, ולא רק בנוגע אליה. מרגע שהעליתם את התוכן שלכם לפייסבוק, אתם נותנים לפלטפורמה רשות מסוימת להשתמש בו. כדי לא להיכנס כאן לסוגיות משפטיות, הנה הפסקה הרלוונטית מתוך תנאי השימוש:
To provide our services, we need you to give us some legal permissions to use that content. Specifically, when you share, post, or upload content that is covered by intellectual property rights (like photos or videos) on or in connection with our products, you grant us a non-exclusive, transferable, sub-licensable, royalty-free, and worldwide license to host, use, distribute, modify, run, copy, publicly perform or display, translate, and create derivative works of your content
אני לא משפטנית, ולכן לא מתיימרת לפרש את הפסקה הזאת. מי שכן עושה זאת היטב הוא ד"ר יובל דרור, בספרו המצוין "קוד סמוי". על פי דרור, בעצם העלאת הפוסט לפרופיל, נתתם לפייסבוק רשות לשתף אותו, למשל בפיד של אנשים אחרים, או בעמודים שהרוויחו את הפופולריות שלהם בזכות שיתוף פוסטים של אחרים – כמו "הצינור".
אם אתם סופרים שבעיקר חשוב להם להישמע, אולי זה יסתדר מבחינתכם. אבל, אם אתם נמנים על אותם סופרים שאפילו חוששים מלשתף את כתב היד שלהם עם חברים, מחשש שאחד מהם יעתיק ממנו, אולי שיתוף יצירות שלמות בפייסבוק פחות מתאים לכם.
מה הקשר של כל זה לספרות?
גם בחייו, הסופר צ'רלס דיקנס היה כוכב ענק – לא רק במולדתו, אלא גם מעבר לים. הבעיה הייתה שהוא לא ראה רווחים גדולים מספריו. בארצות הברית של המאה התשע עשרה, התאחדות המו"לים האמריקנית ראתה בסופרים "לא-אמריקנים" אנשי מקצוע נחותים, שמלאכתם נמכרה בעותקים פיראטיים תמורת פרוטות. ניסיונותיו של דיקנס להסביר לאמריקנים עד כמה חשוב שסופרים יתפרנסו מכתיבתם, בין השאר במהלך ביקורו בארה"ב, נפלו על אוזניים ערלות.
למרבה המזל, לדיקנס היה מוח של יזם. הוא מצא דרכים אחרות למנף את הרווחים מספריו – בין השאר באמצעות מכירה ישירה של עותקים והקראה של ספריו בחוגי בית. הוא אף חתם על חוזה מול מו"ל אמריקני שהתכוון לממן מסע הקראה של דיקנס בארה"ב, בטרם הסופר הלך לעולמו.
אדם דגלס, מומחה להיסטוריה מוקדמת של המו"לות, מסביר על אופן ההוצאה לאור של יצירותיו של דיקנס בבריטניה
עד סוף המאה התשע העשרה, כבר חוקקו בארה"ב את הגרסה הראשונה של חוק זכויות יוצרים. אבל הבעיה שעמה התמודד דיקנס עדיין שרירה וקיימת, בשינוי אדרת. סופרים עדיין צריכים לוודא שזכויות היוצרים שייכות להם בעבודות שעליהן הם חתומים (כן, גם דרך הוצאות לאור). הם גם צריכים לקחת בחשבון שברגע שהם מפרסמים סיפור קצר, שיר או פרק מתוך רומן בפייסבוק, לפלטפורמה יש אפשרות להפיץ אותו במקומות נוספים. מקומות, שאולי יש בהם פוטנציאל לקוראים חדשים, שהסופרים לעולם לא יהיו מודעים אליהם.
מעבר לכך, סופרים בעולם הדיגיטלי צריכים לקחת בחשבון שפייסבוק היא פלטפורמה שלא שייכת להם. כלומר, פייסבוק – בדומה לפלטפורמות רבות שבאו לפניה ויבואו אחריה – עשויה בכל רגע למחוק את התוכן שלהם (למשל, אם עבר חלילה על תנאי הקהילה) או להיסגר. בהתחשב בהסתבכות שיש לפייסבוק כרגע מול הממשל האמריקני, זה לא תרחיש מנותק מהמציאות.
למרבה הצער, לא מספיק פלטפורמות שנסגרות נותנות ליוצרים התראה כדי לגבות את יצירותיהם, וגם אלו שנמכרו לפלטפורמות אחרות – לא תמיד מעבירות את מלוא התכנים שהצטברו בהן לאחסון חיצוני. למעשה, גם במקרה שבו תוכן שכתבתם אכן עבר לכתובת אחרת, גוגל עדיין זוכר את הכתובת הישנה, מה שמוביל לבלגן ברישום של התוכן "החדש" ולירידה בדירוג שלו. בכל מקרה, התוכן שעבדתם עליו כל כך קשה עלול להיאבד בקלות, ולא תמיד אתם אפילו מודעים לכך – במיוחד אם לא שמרתם רישום מסודר של התכנים שפרסמתם ברחבי הרשת.
האם יש "קורת גג" מומלצת לתוכן שיצרתי?
כביכול, יש. עד לפני כמה שנים הייתי אומרת לכם בוודאות שכסופרים, צריך להיות דומיין אינטרנט משלכם. כלומר, כתובת שמכילה את השם שלכם, או מותג כלשהו שפיתחתם (כמו "מליצה"), ואחריה סיומת כמו com או co.il.
רכישת דומיין אישי היא בחירה מעולה מכמה סיבות:
היא לא יקרה במיוחד. אני משלמת 7 שקלים בחודש תמורת הדומיין של "מליצה", ובהתחשב בכך שרוב השמות העבריים לא נפוצים במיוחד ברשת – כנראה שלא תשלמו יותר.
היא מופיעה גבוה יותר בתוצאות החיפוש בגוגל, כשמישהו מחפש את השם שלכם או הספרים שלכם (מה שלא תמיד קורה כשמחפשים אתכם בפייסבוק, במיוחד בעברית).
היא מאפשרת לכם לשמור על קשר ישיר עם קהל היעד – מי שנרשם לבלוג שלי מקבל עדכון במייל או דרך הוורדפרס על כל פוסט חדש, מה שבוודאי מגיע ליותר אנשים מעוד פוסט אורגני בפייסבוק.
היא מאפשרת לכם לשתף תכנים לרשתות חברתיות – לא רק פייסבוק – בצורה אלגנטית. כלומר, בלי קישור ארוך ונטול תצוגה מקדימה, כפי שקורה לעתים כשמנסים היום לשתף פוסט מפייסבוק לאינסטגרם, טוויטר, או כל מקום אחר.
גם לאחר השיתוף, ניתן לדעת (באמצעות ה-insights של וורדפרס, או גוגל אנליטיקס) מי הגיע אליכם ודרך מה – ולמקד שם את מאמצי השיווק שלכם. תתפלאו אילו משוררות עושות היום קריירה מאינסטגרם.
אם אתם מטמיעים כפתורי שיתוף בעמוד – היא מאפשרת לכם לדעת באיזו רשת חברתית משתפים את התכנים שלכם ובאילו כמויות.
היא מאפשרת לעשות ריטרגטינג של לקוחות שביקרו באתר ולא ביצעו רכישה – לאלה מכם שחושבים למכור את ספריהם דרך אתר ייעודי.
היא הופכת את התוכן שלכם לירוק-עד (evergreen), כלומר משהו שנרשם בגוגל ויכול להופיע בתוצאות החיפוש גם שנים לאחר שפורסם במקור.
היא מצמצמת (מאוד) את האפשרות של העתקה – למעשה, אם מישהו ינסה לעשות קופי-פייסט על היצירות שלכם, גוגל עשוי לזהות את ההעתקה ולדרדר את האתר המעתיק בתוצאות החיפוש, באופן אוטומטי ובלי צורך בדיווח מצדכם.
נאור נרקיס מסביר מדוע בניית אתר היא פעולה פשוטה בהרבה מכפי שרבים חושבים
אבל גם כאן, צריך להיזהר. חשוב לוודא שאתם בוחרים בחוכמה את שרת האחסון שלכם. לא חסרים מקרים של שרתים שנפרצו או קרסו, מה שיכול להרוס בן לילה עבודה שלקח שנים להשיג. חשוב גם לוודא שאתם מחזיקים בהשראת אדמין לאתר, בנוסף למי שאולי פיתח אותו עבורכם, למקרה של חילופי כוח אדם בסוכנות הפרסום, או בעיית יחסי אנוש.
אגב, לפעמים גם אפשר להסתפק בדומיין חינמי (שמכיל את הסיומות של וורדפרס או וויקס), במיוחד במקרה של הקמת אתר קטן, לצורך ספציפי (כמו תדמית). עם זאת, קחו בחשבון שהפונקציות של האתר החינמי מוגבלות יותר ושהוא יכיל פרסומות, שהרווח מהן לא יגיע אליכם. זה משמעותי אם אתם מתפעלים אתר שנהנה ממסת כניסות מכובדת.
האם רכישת דומיין אומרת שהתוכן בוורדפרס שייך לי?
לא. המונח "שייכות" לא באמת קיים באינטרנט. אתם שוכרים את הדומיין שלכם מאתר כמו Namecheap או GoDaddy. אתם שוכרים את האחסון מחברה נוספת. את מערכת ה-CMS אתם שוכרים מוורדפרס, וויקס, או Taylor Brands. המשמעות של כל המינויים האלה הוא שהאתר שייך לכם בערך כמו שהדירה השכורה שלכם שייכת לכם. יש לכם שליטה עד כמה שקורה בה, אבל עד לגבול מסוים.
פועל יוצא מכך הוא שהיתרון של פרסום בדומיין אישי הוא לא השייכות, אלא השימושיות, שלא לומר הפילוח החכם יותר של הדאטה והאפשרות של התוכן לעבוד טוב יותר לאורך זמן. תוסיפו לכך את האפשרות להשתמש בדומיין כדי לקשר אל התוכן שלכם מכמה פלטפורמות (פייסבוק, אינסטגרם, לינקדאין, ועוד) וקיבלתם פונקציה שמאפשרת להדהד את הדברים שכתבתם להרבה יותר קוראים, בלי לוותר על האפשרות ליצור מולם אינטראקציה.
ועוד הארה "קטנה"
רוב האנשים משתמשים בפייסבוק לשיתוף חוויות מהחיים האישיים שלהם, כמו רגעים מסוימים או תמונות משפחתיות. לא אחת קורה שהאישי מתערבב שם עם המקצועי. סופר עשוי לעודד קוראים לעקוב אחר הפרסומים בפרופיל האישי שלו, רק כדי שייראו אותו מספר על פרויקטים גדולים שהוא עובד עליהם – לצד תמונות של ארוחת הערב שבישל לילדים, או תלונה צרכנית לספקית התקשורת שלו.
לגיטימי? תלוי את מי שואלים. עצמאיים רבים, למשל, יאמרו לכם שהפרסום של מידע מקצועי בפרופיל האישי הוא מתבקש, במיוחד לאור הצורך לבסס אוטוריטה בתחום. אחרים יאמרו לכם שאין סיבה שהקולגות שלכם, או הקוראים – לצורך העניין – יהיו מעורבים ברגעים ששמורים לכם ולמשפחה או לחברים. אני, אישית, נמנית על האסכולה השנייה.
אז בשורה התחתונה, למה אני לא מפרסמת קטעי פרוזה וביקורת ישירות במדיה החברתית?
כי אני מעדיפה לנתב את הגולשים לאתר הבית
כי באתר הבית קל לרכז את המקומות שאני מפרסמת בהם ושמפרסמים אותי
כי אני רוצה שיהיה קל למצוא את התכנים שלי, לא משנה מתי פורסמו ואם פייסבוק עדיין בסביבה
כי אני רוצה לצמצם את האפשרות של העתקה
כי אני משתמשת בפייסבוק לצרכים אחרים
מעניין אותי גם לשמוע את הצד השני 😊 אם אתם כותבים שדווקא נוהגים לפרסם בפייסבוק בקביעות, אשמח לשמוע אם ואיך זה עובד לכם. האם אתם מזהים יתרונות שלא חשבתי עליהם? כתבו לי בתגובות.
סיפור קצר ומעודד שנכתב בתקופת סגר. פורסם במקור באתר "המעבורת"
סיפור קצר ומעודד שנכתב בתקופת סגר. פורסם במקור באתר "המעבורת"
הם הודיעו על הקטע עם הרכבת הרבה יותר מדי מאוחר. כבר קמתי בבוקר, בשעה שבה אני צריכה לקום כדי לתפוס את הרכבת של שמונה ועשרה. הייתי כנראה עולה על האופניים ומגיעה כל הדרך לתחנה כדי לגלות שהיא סגורה, אם לא הייתי מרימה קודם את הטלפון ורואה את ההתראות. אימא, כמה התראות.
הפסקתי להתארגן לעבודה. לא היה טעם שאשב לקרוא את הכול, אז נכנסתי לאתר החדשות הראשון שאני מכירה וחיפשתי עדכונים. מתברר שהרכבת הושבתה כבר מהשעה ארבע בבוקר. אמרו שהייתה שם איזו רעידת אדמה במקטע של כביש החוף, שנגרם נזק למסילה. הרכבת או המדינה לא סיפקו פתרונות חלופיים. כל מי שהגיע מאזור הצפון נידון להיתקע לנצח בפקקים שעוברים ליד המושבים של השרון.
לא היה לי מושג איך אני הולכת להגיע לעבודה. נכנסתי לקבוצה של המשרד בווטסאפ. ההנחיה שם הייתה להגיע כרגיל.
נכנסתי לרשת החברתית. הכוונה שלי הייתה לכתוב פוסט של תסכול, אבל מתברר שהקדימו אותי בהרבה. כל האנשים שתפרו בינג' לתוך הלילה קיבלו ראשונים את הידיעה על רעידת האדמה והם העבירו את הזריחה בשרשורים של מרמורים. בין לבין, היה מישהו שאמר שפיתח אפליקציית מציאות רבודה שאמורה לעזור לכל מי שנתקע. הוא היה אמור להשיק אותה בעוד איזה חצי שנה, אבל נראה היה לו שעכשיו זה זמן טוב להוסיף משתמשים.
פתחתי את העמוד של האפליקציה. היא הורדה כבר ארבעת אלפים פעמים בשלוש ומשהו שעות. הייתי קוראת לזה הצלחה.
התקנתי אותה. זה לקח דקה או שתיים ובסוף התוכנה ביקשה רשות להתחבר למצלמה שלי. הרשיתי לה. האפליקציה נפתחה ולא ראיתי שום דבר מיוחד, רק את המציאות מבעד למצלמה של הטלפון. כיתוב קטן בתחתית המסך ביקש ממני לצאת לדרך ראשית.
מיותר לציין, לא גרתי ליד דרך ראשית. מלכתחילה בחרתי לגור בנתניה כי נמאס לי מהרעש מחוץ לדירה בהרצליה. כדי לצאת לרכבת, הייתי צריכה קודם כל לצאת מקומפלקס המגורים שלי, משימה מורכבת כי אני גרה בבניין צפוף שעבר פינוי בינוי. אבל עשיתי זאת – יצאתי לרחוב וכבשתי את הפיתוי לקחת אתי את האופניים.
פתחתי שוב את האפליקציה. הפעם, ראיתי חצים זוהרים וגדולים על גבי המסך. כל אחד מהם הצביע בכיוון אחר, כמו בתוכנת ניווט עם כמה מסלולים אפשריים. אחד החיצים, לתדהמתי, הצביע לכיוון הבניין שאני גרה בו. יש שם שכן שיכול לעשות לי קארפול על לפחות חלק מהדרך, נטען. פתחתי תמונה של השכן הזה. זיהיתי אותו בתור המעצבן שביקש ממני להפסיק לעשות ספורט בדירה כי אני "גורמת לבניין לרעוד". החלטתי לוותר. כיוונתי בחזרה את הטלפון לעבר הכביש.
שלושה חצים זוהרים התפצלו על גבי המסך, ולצידם שמות של מסלולים וזמן הגעה משוער. הטקסט שהופיע היה "משאית" (1 שעה 20 דקות), "קארפול אופניים חשמליים + אוטובוס" (1 שעה 50 דקות), "קארפול אופניים חשמליים + אופנוע ים + אוטובוס" (1 שעה 10 דקות).
דווקא רציתי לבחור במסלול השלישי, פחות בגלל זמן הנסיעה הסביר ויותר כי אף פעם לא חשבתי שאגיע לעבודה על גבי אופנוע ים. רק שהמסלול הזה דרש נקודות. כן, היו מסלולים שצריך היה לשלם על הנסיעה בהם בנקודות. נקודות תמורת כסף, שלא היה לי, או תמורת נסיעה שיתופית.
עכשיו הבנתי מאיפה הגיעו כל הטרמפים האלה על גבי אופניים חשמליים.
נכנסתי להגדרות של האפליקציה וסימנתי את עצמי כנהגת. אחר כך חזרתי לקומפלקס, פתחתי את הדלת למחסן והוצאתי משם את האופניים. הם לא היו חשמליים, אז לא חשבתי שמישהו באמת ירצה לקבל טרמפ כדי לראות אותי מזיעה. קיבלתי את הנקודות לאפליקציה וכבר עמדתי להתחיל לדווש לכיוון החוף כשקיבלתי התראה שיש נוסע מעוניין.
הוא גר ממש רחוב וחצי ממני, גיליתי, ואנחנו בערך באותו גיל. לא נתון מובן מאליו באזור הזה של העיר, שמורכב ברובו ממשפחות שנוסעות בשני רכבים הלוך וחזור. נו, טוב, אמרתי לעצמי, והתחלתי לרכב לכיוון הבית שלו. מפה לשם, שרפתי עשר דקות מתוך דרך שעדיין לא התחילה. מעניין אם במשרד יקבלו את זה אם יום העבודה שלי יתחיל בעשר בבוקר.
הוא חיכה לי בחוץ, מנפנף בידו ברישול. הוא לבש טישירט דהוי ומכנסי חאקי, וכשבלמתי לידו התגובה הראשונה שלו הייתה: "באמת שאלתי את עצמי מי היה מוכן ללכת על הקטע של האופנוע ים".
"אתה מעדיף לעמוד בפקקים?"
"שנייה לפני שבאת, הייתי בטוח שזה מה שיקרה".
"אז קדימה, בוא. אני מאחרת לעבודה".
הוא הושיט את ידו: "אני גדי".
הנהנתי, לא מסירה את הידיים מהידיות: "אני סיון".
"נעים להכיר, סיון", הוא התיישב מאחוריי: "תגידי לי אם אני מכביד עלייך".
מה שגדי לא ידע הוא שבעבר דיוושתי עם אופניים בטריאתלונים. המשקל, המרחק ואפילו רמת החספוס של הכביש לא הזיזו לי. מה שכן, שנאתי להיות בלחץ, ועוד יותר שנאתי להזיע, מה שקרה בכלום זמן עם החום של יולי-אוגוסט. ברכבת, זאת לא הייתה בעיה. בתוך הקרונות היה מזגן מקפיא, כך שהיה לי זמן להצטנן ואפילו להחליף בגדים בשירותים. פתאום, אופנוע הים לא נראה רעיון טוב כל כך.
גדי נמנע מלדבר אתי במהלך עשר הדקות של הרכיבה. כשסוף סוף הגענו וקשרנו את האופניים, הוא הרים את הפלאפון שלו אל על והצביע לעבר המזח. "לשם", אמר.
לצד המזח אכן היו קשורים כמה אופנועי ים, אבל לא ראינו אף אחד. לא הייתה לי תחושה טובה בנוגע לזה. לא התכוונתי ללמוד לרכוב על אופנוע ים מאפס, ובוודאי לא הייתה לי כוונה לגנוב אחד. התקרבנו בהליכה לכיוון המזח. רק כשכבר יכולנו לראות את אופנועי הים מקרוב, הבחנו שמישהו יושב עליהם ומסתכל בפלאפון שלו. כשאמרתי לו "הי" הוא הסתובב ואמר: "אה, הנה אתם".
"אתה מביא לנו את האופנוע?", שאל גדי.
"כן, כן", אמר הבחור: "אני אקח אתכם לצד השני, לצומת הסירה. אתם שניכם עובדים באזור, נכון?"
גדי הנהן. אני לא. עוד לא לחלוטין הבנתי איך האפליקציה עובדת.
"אתה לא בא אתנו?", שאלתי.
"מה? לא, נשמה. אני פה בשביל הנקודות. זה ניקוד פסיכי לקחת אתכם מרחק כזה בכלום זמן, ומתברר שהנקודות האלו קבילות גם ברכבת. רק תחשבי כמה פעמים את יכולה לנסוע בחינם".
"כשהרכבת תחזור", אמר גדי.
"היא תחזור, היא תחזור", נפנף האיש שעל האופנוע בידו: "תיכנסו בינתיים. תרגישו בנוח. אני מקסים".
"גדי, סיון", אמר גדי, מצביע על כל אחד מאתנו בתורו.
נכנסתי לאופנוע ופתחתי שוב את האפליקציה. גיליתי שיש לי כעשרים התראות שלא נקראו. הן לא היו מהאפליקציה עצמה, אלא ממשתמשים בקרבת מקום. מתברר שאלה שיתפו כל הזמן נתיבים חדשים לנסוע בהם, פרקו תסכול ותיעדו את תמונת המצב בכבישים. גם זה, כך מתברר, היה שווה נקודות – אם כי הרבה פחות מאשר נסיעה שיתופית.
גם אני, אגב, קיבלתי נקודות על הטרמפ באופניים. חמישים ושבע נקודות, אם תהיתם.
זה לא מה שמשך את תשומת הלב שלי. ההאשטאג שחזר על עצמו שוב ושוב היה #פורצים_לרכבת. אף אחד לא טרח להסביר מה הוא אומר. כל הטקסטים היו גנריים ואמרו "תגידו לי מתי זה קורה" ו-"מגיע להם, הקקות". שאלתי את גדי ומקסים אם הם יודעים על מה מדובר בזמן שמקסים התניע את האופנוע.
"אה, זה?", שאל מקסים, מתנער בנונשלנטיות: "זה היה אחד הפוסטים הראשונים שעלו אחרי שהודיעו על ההשבתה של הרכבת. יש כמה מטורפים שמתכננים להשתלט עליה, יעני להפעיל אותה בעצמם".
"זה אפשרי בכלל?"
"את מגיעה לעבודה על אופנוע ים. הכול אפשרי".
בתוך כך, האופנוע התחיל לעשות את דרכו בים. הנסיעה הייתה נעימה פחות משחשבתי. התנועה לא הייתה חלקה, אלא על גבי הגלים. ריח חזק של מלח וביוב נישא באוויר ומדי פעם הוא גם ניתז עליי, על גדי ועל תיקי העבודה שלנו. תוך כלום זמן, הייתה לי בחילה נוראית. למזלי, לא אכלתי הבוקר. יכולתי לסבול בשקט ולפנטז על הקפה שאוכל לשתות כשאגיע סוף סוף למשרד, בתקווה שלא יפטרו אותי עד שזה יקרה.
"אז במה אתם עובדים?", שאל מקסים, לא מושפע בכלל מתנאי הדרך.
"אני מנהל מוצר", אמר גדי, מבלי לפרט: "היית מגיע גם קודם לעבודה על גבי האופנוע?"
"רק בשביל לצאת לתל אביב וכאלה. אני שונא לעמוד בפקקים".
"כן, אבל עד שהרכבת תחזור, זה מה שתעשה?"
"לא יודע. שמע, הקטע עם הרכבת, בינינו, היה עניין של זמן. הם פאקינג בנו את המסילה לאורך כביש החוף, יעני מעל קרקע של סחף. אתה מבין למה אני מתכוון? העשירים פה לא רצו שהרכבת תעבור להם ליד הבית. ההיפים לא רצו שהיא תעבור דרך החורשות באזור. היצרנים של הרכב לא רצו שתחתוך את הכביש. יצא שהיא נבנתה על כמה גרגירי חול וכולם קיוו שיהיה בסדר".
היו למקסים עוד כמה תיאוריות קונספירציה לחלוק, אבל כבר לא הייתי מסוגלת להקשיב. ניסיתי להתמקד בנקודה אחת ולכן הסתכלתי על קו החוף. היו גם שם כמה רכבים אמיצים שניסו לחמוק מהטורים הבלתי נגמרים על הכביש באמצעות מעבר ברצועת החוף עצמה. כלומר, מעבר על גבי פסי האטה עשויי חול, במהירות איטית ותוך הישמרות ממובטלים ופנסיונרים שמצאו את עצמם שם במקרה.
"תראו את הסטטיסטיקות", אמר גדי, מבטו כבוש בנייד שלו: "יש אשכרה אנשים שהלכו על פארקור".
"בסדר, הם מעטים. הרוב הלכו על קארפולים וכאלה. מתבגרים עושים הון תועפות מלהסיע אנשים לצמתים. אם ההשבתה תימשך, הם עוד יכולים להפוך את זה למקור הכנסה".
"חשבתי שמקבלים על זה נקודות, לא כסף".
"חכי. את הנזקים של רעידת האדמה הזאת עוד ייקח זמן לשקם".
בזה הוא ללא ספק צדק. מקו החוף, קל היה במיוחד לראות איך הרכס שסוכך על הרכבת התמוטט על המסילה כמו שכבת רעפים, ממשיך לפזר שאריות של אבק ועפר במשך שעות. לו רכבת אכן הייתה עוברת שם בשעות האסון, ללא ספק היו נפגעים בנפש, ואלוהים יודע כמה שעות היה לוקח לחלץ אותם משם.
האופנוע התקרב בינתיים למרינה של הרצליה. מכאן, יכולנו טכנית לעשות את הדרך גם ברגל. יצא שהמשרד שלי מוקם סמוך לקניון שעל יד החוף, ולמעשה שיווק את עצמו אקטיבית למועמדים לעבודה באמצעות הנוף לים. לא נראה לי שהמנהלים שחשבו על היתרונות של המיקום הזה לקחו בחשבון שהים יכול לשמש כנתיב תחבורה פוטנציאלי. על כן, תארו לעצמכם את התדהמה שלהם כשהופעתי ממש מתחת למרפסת, בזמן הפסקת הסיגריה שלהם, מנפנפת בתיק נוטף מים ובחיוך של מי שמבחינתה, חצי מיום העבודה כבר מאחוריה.
"זה אפשרי?"
"את מגיעה לעבודה על אופנוע ים. הכול אפשרי"
במפתיע, אף אחד לא שאל למה איחרתי או נקב בשעה שאהיה מחויבת לצאת בה הביתה, תשע שעות לאחר מכן. בין כל הסיפורים על עובדים שיצאו מהבית בשש בבוקר, או נתקעו שעות בדרך מכביש שתיים, הרעיון להגיע על אופנוע ים נשמע כמו אנקדוטה מעניינת בהרבה. רק שאני רציתי לנוח קצת מכל המהומה. החלפתי בגדים. הנחתי את התיק מתחת לחלון, לייבוש. הכנתי לעצמי כוס קפה קר. בין לבין, ראיתי שגדי כתב עליי ביקורת באפליקציה. הוא נתן לי תג ששמו "נשמה של הרפתקנית". פתחתי חלון צ'אט וכתבתי לו "תודה". הוא שאל מתי אני מסיימת ואם נוכל לחזור ביחד.
כתבתי לו מתי, אבל ביקשתי לוותר הפעם על הגעה דרך הים. אוטובוסים, או משאיות, יהיו די והותר.
כשסגרתי את חלון הצ'אט, שמתי לב שהאפליקציה המשיכה לפעול. רציתי לסגור אותה. ממילא היא שתתה המון סוללה וכל שנדרש כדי להיפטר ממנה הוא סוואייפ אחד למעלה.
"סיון, ראית את המייל ששלחתי הבוקר?", קרא מעבר לכתף שלי אחד המנהלים. לא טרחתי לבדוק מי זה. כולם שמעו בינתיים איך הגעתי לעבודה. המחשבה שהצלחתי לעשות זאת ולבדוק מיילים במקביל הייתה מגוחכת.
בין כל הסיפורים על עובדים שיצאו מהבית בשש בבוקר, או נתקעו שעות בדרך מכביש שתיים, הרעיון להגיע על אופנוע ים נשמע כמו אנקדוטה מעניינת בהרבה. רק שאני רציתי לנוח קצת מכל המהומה
תשומת לבי רותקה למסך, שם החיצים המשיכו לזהור, ואולי הפעם לא הבינה המלאכותית, אלא התושייה שלי, היא שמתחה אותם ממקום למקום. החיצים הציעו לי כמה אפשרויות: עבודה (9 שעות), בטן-גב (2 שעות), אהבה (12 דק'). נכנסתי שוב לפרופיל של גדי. מתברר שבזמן שהתחלתי את היום, הוא עדיין נמצא בדרך לעבודה. הוא הלך ברגל, בחום הקופח, כל הדרך להרצליה בי"ת, מעבר לגשר של הרכבת.
"אני כבר חוזרת", אמרתי.
"אבל הרגע הגעת", קרא אותו מנהל מעבר לכתפי. הסתובבתי אליו. אמרתי לו, מבלי למצמץ: "אני אתחיל לענות בינתיים למיילים, אל תדאג".
"אבל העבודה…"
"מקסימום אני אישאר קצת. זה לא שאני מתלהבת לחזור הביתה, אחרי מה שראיתי בדרך".
הוא הנהן, לא מתרשם במיוחד. לא היה אכפת לי. מבחינתי, לא עשיתי את המסע הארוך הזה רק כדי לשבת במזגן מול מחשב, מרחק של עשרה קילומטרים מהבית. הייתה לי משימה אחרת, גם לא הייתי מודעת אליה כשקמתי בבוקר.
יצאתי מהמשרד, לא שוכחת להעביר את האצבע שלי במכשיר ספירת הנוכחות. לא ידעתי מתי אני הולכת לחזור. כתבתי לגדי שאני בדרך ללוות אותו, עם בקבוק מים קרים. הוא שלח לי אימוג'י נדהם וכתב: "התחלקת על השכל? כנסי למשרד, הכול טוב".
עקבתי אחרי הסמן המהבהב של גדי על המפה. מצאתי אותו כעבור עשרים דקות, ממתין לי בצל של הגשר ליד הרכבת. הוא היה במרחק הליכה של שלוש דקות מהמשרד, או כך לפחות הוא אמר, כשמלמל בנוסף "תודה רבה" ולקח מהמים שלוק גדול. אחר כך החלפנו מספרים, כדי שנוכל לתקשר גם מחוץ לאפליקציה. התיישבנו עוד כמה דקות לנוח מהחום כשאנו משקיפים על המסילה הריקה. יכולתי להישבע שגם היא יצרה חץ כלשהו, או בעצם שניים. הם הובילו אחד לשני, ויצרו מסלול שהתחיל איפה שהוא נגמר. המסלול הזה הוביל אותי לגדי וגם ממנו, ולמרות שהוא הסתיים לעת עתה, הייתה לי הרגשה שאת המסע שהוא לקח אותי אליו, אני רק התחלתי.
הפריקוול של ג'ורג' ר"ר מרטין לעלילת "שיר של אש ושל קרח" דווקא קל לקריאה יותר מהסדרה המקורית – וטוב שכך
ג'ורג' ר"ר מרטין הוא כנראה הכותב האטי בהיסטוריה. הספר הראשון בסדרת "שיר של אש ושל קרח", שפרסמה אותו יותר מכל דבר שכתב לפני כן (ויש שיגידו, גם לאחר מכן), יצא לאור בשנת 1996. ארבע עשרה שנים וחמישה כרכים לאחר מכן, הסדרה טרם הגיעה אל סיומה. גם העובדה שהעיבוד הטלוויזיוני כבר הסתיים, ושהפרנצ'ייז המבוסס עליו הפיק רווח של יותר משני מיליארד דולר לזכיינית HBO, לא גרמה למרטין להזדרז. בינתיים, נראה שהסופר האמריקני משתעשע ברעיונות אחרים הקשורים לעולם של ווסטרוז. אחד מהם הוא יצירת ספין-אוף המגוללת את תולדותיה של שושלת טארגאריין. שושלת, שכזכור באה אל קצה כמה עשרות שנים לפני תחילת ההתרחשויות המתוארות ב-"שיר של אש ושל קרח", על אנשיה ודרקוניה.
אז הדבר הראשון שיש לומר על "אש ודם" הוא שדווקא לא מתוארים שם האירועים שהביאו לקצה את השושלת, לרבות הרצח המדובר של "המלך המטורף" אאיריז ויורשו היחיד בידי ג'יימי לאניסטר (שנודע מאז בכינוי "קוטל מלך") ורוברט באראתיאון (שהוכתר למלך החדש). למעשה, בניגוד למה שמשתמע מהכריכה האחורית, הספר מגולל "רק" את 150 השנים הראשונות בתולדות השושלת, לרבות עלייתו של הכובש אאיגון לשלטון והניסיונות של יורשיו להמשיך להחזיק בכס הברזל. זה לא בהכרח דבר רע, שכן 650 עמודיו של הרומן בעברית נקראים בשקיקה. זה פשוט קצת מאכזב, במיוחד עבור מעריציה המושבעים של הסדרה, שצלחו את הסאגה בתקווה להשלים פערים ספרותיים.
מה שכן יש ב-"אש ודם" הוא כל מה שהפך את סדרת "שיר של" (כך נקרא לה מעתה) להצלחה מסחררת, רק במינונים נמוכים יותר. עדיין מדובר בסאגה של משפחה הנאבקת לשרוד את תהפוכות הזמן, לרבות מאבקים פוליטיים, מלחמות ורומנים שנויים במחלוקת. רק שהפעם מרטין "תופס מרחק" מהדמויות ומעדיף לספר את סיפורן מזווית היסטוריונית, להבדיל מהזווית האישית שניסתה להאיר על כל אחד ואחת מבני משפחת סטארק. התוצאה היא יצירה שבה בעת מגוללת היסטוריה פיקטיבית, בכלים מעין מדעיים (שיכולים לאשש אם מאורע מסוים אכן התרחש או לא) וגם מהווה סאטירה על אותו סגנון כתיבה. מרטין מציין אם מלומד פיקטיבי מתעב דמות מסוימת, מה שגורם לו לתאר אותה בצורה שלילית יותר, וגם מתייחס בספקנות לסיפוריו של גמד בשם פטריון, הידוע בעלילותיו הפורנוגרפיות.
סרטון המסביר את שורשיה של אחת הדמויות השנויות במחלוקת ברומן, ראינירה טארגאריין
כדי כך, למרבה האירוניה, מרטין גם כותב מעין סאטירה על הכתיבה שלו עצמו, כפי שבאה לידי ביטוי ב-"שיר של", ובסדרת הטלוויזיה המבוססת על הספרים. תיאורי השדיים והמשגלים מוקעים כאן כ-"מוגזמים" ולעתים אף כלא קשורים בעליל למציאות, ועם זאת מרטין מרבה להביא אותם כלשונם או לתמצת אותם, כנראה כדי לספק את המעריצים הוותיקים יותר.
מחול מהיר מאוד
בהיעדר התמקדות בנפש הדמויות, פורנוגרפיה, או תיאורים היסטוריים מתישים, מרטין מתמקד בסיפור. הסיפור של "אש ודם", הגם שהוא מתפרש על פני 150 שנה, מהיר מאוד. כבר בעמודים הראשונים אנו נוכחים במסע הכיבושים של אאיגון ונשותיו-אחיותיו, שבסיכומו הטארגאריינים שולטים בווסטרוז. כל שליט שיבוא אחריהם יזכה לכמה עשרות עד מאות עמודים לפני שיפנה את מקומו לבא בתור בסדר הירושה, או מי שחומד את מקומו. אפילו הקרבות הידועים בתור "מחול הדרקונים", שהקנו לספר את שמו, חולפים כה מהר עד שגם הם מרגישים כמו משק כנפיים של דרקון, שיורק אש ונוסק שוב לשמיים. לא מפתיע, אם כן, שבעמודיו האחרונים, "אש ודם" נקרא כמו סדרת טלוויזיה מותחת, שמגיעה לשיא דרמטי בעונתה הראשונה.
אני חייבת גם לציין שהתרשמתי מהפרשנות החדשה של מרטין למורשת של בני טארגאריין. האופן בו תוארו בסדרת "שיר של", בין השאר דרך דמויות כמו וייסריז ודאינריז, גרמה לי לחשוב עליהם כעל בני תערובת של דרקונים ובני אדם, שדוגלים בטוהר הגזע ומצדיקים בשמו את המנהג לגילוי עריות. "אש ודם" נוקט בגישה סלחנית יותר, בין השאר כי הוא מציג את מאמציהם של הטארגאריינים להצדיק את המסורת שלהם בפני גורמי דת. על פי גישה זו, הטארגאריינים הם בסך הכול בני אדם (למרות שהם משתדלים להימנע מהגדרה זו). בני אדם שאין להם ברירה, אלא לבטוח אחד בשני, בין השאר משום שבכל רגע יכול להתמנות רוכב דרקונים שאינו בן למשפחה שלהם ושעשוי לקרוא תיגר על היתרון המשמעותי היחיד שיש להם בכל שדה קרב – הדרקונים.
סיפורה של דמות שנויה במחלוקת נוספת, "מאיגור האכזר"
אם מרטין קיווה לחמוק לזמן מה מהלחץ של כתיבת הכרך השישי של "שיר של" באמצעות "אש ודם", כנראה שתקוותיו נכזבו. עוד בטרם יבשה הדיו על המהדורה הראשונה, הודיעה HBO שתעבד את "אש ודם" למסך הקטן. הסדרה אומנם עלולה בסופו של דבר לא להאריך ימים, כפי שקרה לפיילוט של "הלילה הארוך" על פלישת המהלכים הלבנים, אבל הרווח – לפחות עבור מרטין – מובטח. למרבה הצער, הדבר לא מבטיח שיישב במהרה לכתוב את ההמשך המיוחל של "אש ודם", או כל יצירה אחרת. בהתחשב בכך שמרטין גם מתגורר בניו ג'רזי, קרוב למוקד ההתפרצות של הקורונה, נותר לנו רק לאחל לו שישמור על בריאות איתנה, יבזבז את הונו בתבונה ולעולם לא יפסיק לכתוב.
ציון: 4.5
"אש ודם", מאת ג'ורג' ר"ר מרטין. מאנגלית: צפריר גרוסמן. אופוס הוצאה לאור. 650 עמ'
כשכתבתי לפני חצי שנה את הפוסט על ספרים לקרוא בעידן הקורונה, הייתי בטוחה שתוך כמה חודשים, לא אזכור מדוע כתבתי את הפוסט הזה, או למה חשבתי שהסגר יאפשר לאנשים להשלים רשימת קריאה ארוכה כל כך. אבל זה היה לפני שהבנו סופית ש-2020 תהיה שנת הקורונה, ושכל תכנית שלא יכולה להתקיים בצל המגיפה – תיגנז או תתמסמס, כמו פתית שלג ביום חמסין. בין אותן תוכניות אפשר למנות את הטיסה שלי ליפן, שכביכול קיבלתי עליה ואוצ'ר אחרי שבוטלה, לו רק מישהו בחברת התעופה היה עונה לי לטלפונים.
מה שנותר הוא להניח לספרות לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב: להפעיל את הדמיון. כלומר, לגרום לנו להרגיש (בין השורות) שאנו נמצאים במקום אחר, בתקופה אחרת ובנעליהם של אחרים. לא משנה היכן תכננתם לטייל בחגים, ריכזתי רשימה של ספרים מומלצים שלפחות למשך סוף שבוע אחד, או כמה שעות מדי יום, תגרום לכם להרגיש שאתם בכל זאת לומדים להכיר מקום אחר בעולם (או לכל הפחות, את ההיסטוריה שלו) קצת יותר טוב.
סין העתיקה:
קיסרית/שאן סה – רומן היסטורי אלים ופרובוקטיבי למדי המבוסס על סיפור חייה של וו דזה טיין, האישה היחידה בהיסטוריה שנשאה בתואר קיסרית סין.
גשר ציפורים / בארי יוגארט – פנטזיה אפית כיפית, חכמה ומצחיקה המתרחשת בסין העתיקה שלא הייתה מעולם.
האדמה הטובה / פרל ס. בק – סאגה משפחתית על ימי שקיעת האימפריה שזכתה בפרס פוליצר ולא תשאיר עיניים יבשות.
סין העתיקה כפי שכבר לא נראה השנה (Photo by Markus Winkler on Unsplash)
יפן המסורתית:
פסיעות על רצפת הזמיר / ליאן הרן – הספר הראשון בטרילוגיית האוטורי, שהפכה לרבת-מכר גם בישראל.
זכרונותיה של גיישה/ ארתור גולדן – סיפור חייה של הגיישה ניטה סאיורי ואהבת הבוסר שלה כלפי גבר המכונה "היושב ראש".
ספינות טרופות/ אקירה יושימורה – ספר שכללתי גם ברשימת "ספרים לעידן הקורונה" והוא מומלץ בלי קשר, בשל הרושם החזק שמותירים 190 עמודיו הצנועים.
אירופה הקלאסית:
האמן ומרגריטה / מיכאיל בולגקוב – הספר שהמציא את ז'אנר "הפנטזיה האורבנית" מאפשר לשטן ללכת ברחובות מוסקבה, עת ששולט בה רודן בשם סטאלין.
ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור/ מארק טווין – כשמו כן הוא, מתאר מסע מפתיע בזמן של ינקי חביב לחצר המלך ארתור והרפתקאות משונות ושנונות שהוא נקלע אליהן.
המיתולוגיה הנורדית / ניל גיימן – עיבוד מודרני למיתולוגיות שכולנו מכירים, בעיקר בזכות סרטי הקומיקס של מארוול.
קריאה לאור עששית (Photo by Alexander Schimmeck on Unsplash)
ארה"ב:
אלים אמריקנים/ניל גיימן – פעם שנייה ניל גיימן, והפעם זה הרומן המונומנטלי שלו, ששולח את האלים הנורדיים להיקרות בדרכו של גיבור מסתורי בשם "צל".
בדרכים/ ג'ון קרואק – רומן הביכורים של קרואק שראה אור ב-1957 ומתאר את זיכרונותיו מטיולים שערך בדרכים לרוחבה של ארצות הברית.
חלום קדחת/ ג'ורג' ר"ר מרטין – או כל רומן עם ערפדים שמתרחש בדרום ארה"ב, ולראיה סדרת "דם אמיתי" של שרלין האריס או Lovecraft Country (כמו סדרת הטלביזיה באותו שם) של מאט ראף, שנוצרה גם בהשראת סיפוריו של ה"פ לאבקראפט.
ארץ הפרסומות בכל מקום (Photo by Chris Barbalis on Unsplash)
אמריקה הדרומית:
שלושה ארונות קבורה לבנים / אנטוניו אונגר – רומן סאטירי משעשע ולא נוקב מדי, שבמרכזו נגן מובטל, המתחזה למנהיג אופוזיציה שנרצח.
מאה שנים של בדידות /גבריאל גרסיה מרקס – ז'אנר "הריאליזם המאגי" התחיל בסאגה המשפחתית הזאת, שנחשבת (ובצדק) לאחד הרומנים הסוחפים בתולדות הספרות.
דרום אמריקה באופנוע / ארנסטו צ'ה גווארה – אם מתעלמים מהמחלוקת הפוליטית, הממואר של המנהיג הקומוניסטי הוא ספר מסע כתוב היטב, שגם משאיר לא מעט מקום למחשבה.
אין עוד נוף כזה (Photo by Ayesha Parikh on Unsplash)
אוסטרליה:
ציפורים מתות בסתר / קולין מקאלוג – אולי הסאגה המשפחתית הכי מזוהה עם אוסטרליה, למרות שהכותבת שלה דווקא מצטיינת ברומנים היסטוריים על רומא ויוון העתיקות.
שקרים קטנים גדולים/ ליאן מוריארטי – סדרת הטלביזיה אומנם מוקמה בעיירה קליפורנית, אבל הסופרת בכלל מתגוררת בסידני.
פרויקט רוזי/ גרהם סימסיון – טוב, האמת היא שעלילת הספר הזה יכולה הייתה להתרחש בכל מקום, אבל הוא מתוק מכדי שיהיה למישהו אכפת.
בית האופרה בסידני (Photo by Srikant Sahoo on Unsplash)
מדינות אפריקה:
היביסקוס סגול/ צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה – אי אפשר לדבר על ספרות אפריקנית מבלי להזכיר את צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, אבל אני הכי הוקסמתי דווקא מרומן הביכורים שלה, שהוא סיפור התבגרות שובה לב.
השמידו את כל הפראים / סוון לינדקוויסט – מסע של חוקר שבדי ברחבי היבשת בעקבות נתיבי העבדות והדיכוי, שמרתק דווקא בשל החלקים העיוניים שבו.
כופרת / אייאן חירסי עלי – סיפור חייה המצמרר של פוליטיקאית הולנדית לשעבר ממוצא סומלי, שברחה ממולדתה לאחר שידוך שנכפה עליה, והפכה לאחת המבקרות החריפות ביותר של האסלאם.
לצפות בשקיעה עם ג'ירפה (Photo by Harshil Gudka on Unsplash)
ספרי מסעות כלליים:
דבר כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם / דיוויד פוסטר וואלאס – מסה קצרה ומשעשעת שאני ממליצה עליה לכל מי שעתיד לשוט בספינת תענוגות, ורצוי לפני שהוא מזמין את הכרטיסים.
20 אלף מיל מתחת למים / ז'ול ורן – כמעט לא יוצאים היום רומנים שמתארים הרפתקאות ימיות, וחבל. הנה הזדמנות לברוח מהסגר הרחק הרחק, בצוללת המתחמקת ממפלצות אי שם במעמקים.
פרנסוס על גלגלים / כריסטופר מורלי – הרפתקה רומנטית משעשעת שעוברת ברכיבה על מרכבה עמוסה בספרים אל מול נופיה הכפריים של אנגליה. מה עוד צריך לבקש?
פעם לא היינו מנווטים בגוגל ארת' (Photo by Heidi Fin on Unsplash)
עולמות אחרים:
היפריון / דן סימונס – למעשה זה עוד סוג של ספר מסע. הפעם, בספינת חלל העושה את דרכה לכוכב לכת בו חי יצור מיתי בשם "השרייק". יצור, שלפי האמונה יגשים לאחד הצליינים על הספינה את משאלותיו – ויהרוג את כל השאר.
עולם הסוף / אופיר טושה גפלה – עיבוד מודרני למעשיית "אורפיאוס ואורידיקה", בשילוב של ז'אנרים נוספים, שבו גיבור ישראלי מחפש את אהובתו המתה בעולם שלאחר המוות.
המצפן המוזהב / פיליפ פולמן – לאחרונה זכתה טרילוגיית "חומריו האפלים" של פולמן לעיבוד טלביזיוני חדש ב-BBC, מה שהזכיר לי עד כמה נהניתי מהרומנים ועד כמה נפעמתי מהאופן בו הם משלבים פנטזיה, סטימפאנק ואפילו רעיונות בסיסיים בפיזיקה של החומרים. קריאה מומלצת מאוד, לקטנים ולגדולים.
לא רק העולמות משונים, גם אנחנו (Photo by Josh Gordon on Unsplash)
בימים אלה יצא סוף סוף לאקרנים בארה"ב הסרט "המוטנטים החדשים". אני כותבת "סוף סוף" כי למרות שמדובר בסרט שמשתייך למותג הקומיקס "אקס מן", יציאתו של "המוטנטים החדשים" נדחתה במשך כשלוש שנים. בינתיים, הסרט לא עומד בציפיות, ולא רק כי הכניס בקופות 22.4 מיליון דולר בלבד (תקציב הסרט מוערך בלפחות 67 מיליון דולר). על פי ההוליווד ריפורטר, "המוטנטים החדשים" הוא סרט "גנרי" שלא יחדש דבר למי שצפה ב-"באפי ציידת הערפדים" או כל עלילת אימה שמתרחשת במוסדות לבריאות הנפש.
לא צפיתי ב-"מוטנטים החדשים", אבל יש לי הרגשה שהתיוג "גנרי" לא נובע רק מהז'אנר אליו הסרט משתייך. בסיכומו של דבר, הסיפור על בני נוער עם כוחות מיוחדים, שנכלאים על ידי גורמים המעוניינים לנצל את כוחות-העל עבור אינטרסים זרים (בדרך כלל כדי להשתמש בבני הנוער בתור חיילי-על), הוא אחת הקלישאות השחוקות ביותר של המדע הבדיוני. רק לאחרונה הוא הופיע ברקע של סדרת גיבורי-העל The Boys וגם בסדרות שאין בהן גיבורי-על, כמו The Passage (שאינה נאמנה למקור הספרותי), Believe ו- Emergence.
הטריילר של "המוטנטים החדשים":
על כן, תארו לעצמכם עד כמה הופתעתי לגלות שזאת גם עלילת ספרו החדש של סטיבן קינג, "המכון". על קינג לא ניתן לומר שהרעיונות שלו אינם מקוריים. הבן אדם אחראי לבהלת הליצנים כפי שאנו מכירים אותה היום, ובלעדיו אנשים לא היו חרדים כל כך מבתי מלון נטושים או בתי קברות לחיות. ועדיין, הכריכה האחורית של "המכון" לא סוטה מהנוסחה, למעט פרט אחד. הנער בעל הכוחות המיוחדים שמגיע למכון של מבוגרים מרושעים הוא לאו דווקא טלקינטי חזק כל כך. הוא כן גאון, כלומר בעל מנת משכל חריגה, מה שיגרום לשוביו להתחרט מהר מאוד על שלא ויתרו עליו בדרך לקורבן הבא.
מלבד הפרט הזה, קינג לא מחדש הרבה, וזה דווקא בסדר גמור. הוא מספר את הסיפור שכולנו מכירים בצורה טובה יותר. למכון שעומד במרכז הרומן יש היסטוריה, מבנה מנהלתי ואפילו תפקיד מורכב, שנחשף בהדרגה. לילדים יש דמויות עגולות וממש לא מעצבנות. אפילו לאנשים שעובדים במכון יש חיים משלהם, בדיחות פנימיות ועוד כמה קריצות שגורמות לנו כקוראים לשנוא אותם קצת פחות. מעבר לכך ולמרות עוביו המכובד (554 עמודים), "המכון" כתוב היטב ונקרא בשטף, כשהוא מותח לכל אורכו.
אבל ההפתעה הנעימה העיקרית, לפחות עבורי, הגיעה דווקא בחלק ה-"תודות" של הספר. קינג מכיר שם לקוראים את ראס דור, חברו שהלך לעולמו לאחרונה והיה אחראי, כך מתברר, לכמה מההברקות המדעיות הידועות מספריו של קינג. בזכותו, למשל, נוצרה המערכת האקולוגית של "מתחת לכיפה השקופה" וכן המדידות שסייעו לדיוק ההיסטורי ב-"22/11/63", המתחקה אחר רצח קנדי. דור היה מעורב באופן אינטנסיבי בכתיבת "המכון", כותב קינג: "הוא נתן את דעתו על כל שורה ועל כל עובדה, ועזר לי להשיג את המטרה העיקרית שלי מאז ומתמיד: להפוך את הבלתי אפשרי להגיוני".
למען הסר ספק, "המכון" הוא ספר טוב בלי קשר לדיוק המדעי שלו, בין אם הוא אכן קיים או לא. הוא גם דוגמה לאיך אפילו כותב פורה ומוכר כמו סטיבן קינג, שכבר לא זקוק לקוראים ראשונים כדי לדעת שכתב היד שלו איכותי, יכול לפעמים להיעזר בחוות דעת חיצונית. חוות דעת, שלא רק מתקנת חורים בעלילה או התנהגות לא עקבית של הדמויות, אלא עוזרת לסיפור לחדש, להיות אמין ולהתעלות על הציפיות שהקלישאה הגדירה עבורו. תוסיפו לכך את התודה שחולק קינג לנאן גרהאם, העורכת של 27 ספריו האחרונים ("היא ערכה ספר עתיר מידע, קווי זמן מקבילים ועשרות דמויות – והפכה אותו לספר טוב יותר") ותקבלו כותב שניצח את הנוסחה (אפרופו גיבורי-על וגאונות) בזכות ענווה.
עטיפת "המכון" בעברית ובאנגלית (יח"צ)
במילים אחרות, "המכון" הוא לא רק ספר על ילד גאון, בעל כוח-על לא מרשים, שמחליט לברוח ממכון לילדים עם כוחות מיוחדים. הוא שיעור על איך לוקחים רעיון שחוק, ומאוד לא מרשים, והופכים אותו לספר שכיף לקרוא. כל זאת, בזכות שינוי של פרט אחד, בתוספת כתיבה קולחת ונכונות לקבל קצת עזרה מחברים.
ציון: 4/5
"המכון" מאת סטיבן קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. מודן הוצאה לאור, 554 עמודים.
מליצה 