גמעתי את המרחק שנותר בחזרה לרכב. העפתי מבט זריז במראה האחורית, מכריח את עצמי להתעלם מהצעדים שהותרתי בחול. זרקתי את התיק לתא המטען. חגרתי. התנעתי. הרמתי את הבלם ולחצתי על דוושת הגז. לחצתי על הכתובת הראשונה שהייתה שמורה בזיכרון, במרחק של יותר מעשרים קילומטרים. כעבור רגע נזכרתי שזאת הייתה כתובת מקום העבודה הישן שלי, מפעל שיכולתי להרשות לעצמי להגיע רק עד לשער שלו. הרכב החל סוף סוף לזוז. מצלמת הרכב נכנסה לפעולה וכך גם הראייה המרחבית. חיכיתי רגע נצחי לסריקה שלה ורק אז נשמתי לרווחה. השטח שסביבי היה ריק.
סיפורים קצרים אחרים שראו אור בבלוג (בלי קישורים חיצוניים):
רק אחרי שהרכב היה בתנועה, נזכרתי ששכחתי לבדוק את המושב האחורי. הרשיתי לעצמי להגניב מבט. לא ראיתי אף אחד. לעת עתה, הייתי במקום המוגן היחיד ברדיוס של קילומטרים. גם הוא היה נטול הגנה מדי פעם, למשך פחות משנייה – בין מחזורי ההפעלה של המצלמה – אבל זה היה עדיף על כלום. במשך שעה נוספת המשכתי לשבת על קצה המושב, מרותק לפלט של המצלמה, עד שהעייפות החלה לסגור עליי. לא יכולתי להרשות לעצמי להסיר את העיניים מההגה, אוטונומי או לא אוטונומי, אבל לא הייתה לי ברירה. בניגוד אליהם, הייתי רק בן אדם, והלילות הארוכים החלו לגבות ממני מחיר.
הרכב המשיך לנסוע בלעדיי. כשפקחתי את עיניי, הסריקה עדיין לא הראתה דבר. נסעתי בדרך עפר בטוחה ליד הרי ירושלים, אבל אני יודע שהם מתצפתים. הם יודעים בדיוק באיזה מרחק לעמוד כדי שלא אוכל לסרוק אותם. הם יודעים איך לעקוב אחרי חתימת החום שלי. הרכב עוצר פתאום. נורה נדלקת. היא מצביעה על כך שיש לי פנצ'ר. אלוהים יודע איך האנשים החכמים שבנו את הרכבים האלה לא דאגו שיידעו לעשות דברים בסיסיים כמו להחליף לעצמם גלגל או לתדלק. אני משאיר את הסורק דלוק ומשתדל לעמוד באור כשאני מחפש את הגלגל האחורי ולא מוצא אותו. אין לי ברירה אלא להדליק פנס רגיל. תוך כדי שאני מדליק אותו, אני מעיף בטעות את הסנסור, הדבר היחיד שאסור לי להפיל. אני מקלל, מרים אותו מהכביש ובוחן מכל הצדדים לוודא שלא נכנס אליו חול. בכל מקרה כנראה שלא תהיה ברירה לנקות אותו לפני הניסוי הבא. יום שלם של עבודת שטח ירד לטמיון. סיימתי להחליף את הגלגל. אני בא להיכנס חזרה לרכב ורואה, בחרדה, שהרכב חסך באנרגיה ונכבה. אני מכריח את עצמי לנשום, מנסה להציץ במושב האחורי ולא רואה דבר. אני חייב לנסות את מזלי ולכן משתמש בשיטה הישנה והטובה, הפנס. בתנועה אחת אני פותח את הדלת למושב הנהג ומדלג עליה כדי לסנוור את המושב האחורי, נטו כדי לקנות זמן בדרך לנשק. "אאוץ'", היא אומרת. אני מתכסה בזיעה קרה, ולא עוזר שאני מרגיש את הצינה המגיעה מהכיוון שלה. הלב שלי צונח. הייתי צריך לדעת שהם ישלחו אותה אחריי. היה לי נשק נגד כל האחרים, אבל בה עוד לא הייתי מסוגל לפגוע.
ולמה זה אמור להטריד אותנו שמצלמות טובות יותר בלזהות אותנו מבני אדם
אתחיל בקידום עצמי קצר: באפריל האחרון פרסמתי בכתב העת "נכון" את הסיפור הקצר "ארשת של הונאה". על קצה המזלג, זהו סיפורה של מנתחת פלסטית המתבקשת לקחת חלק ב… ובכן, הונאה. רק שמדובר בהונאת ביטוח, והיא מתבצעת באמצעות אנדרואידים. אפשר לקרוא את הסיפור המלא כאן או לרכוש את האסופה בקישור הבא והבא.
זה אומנם סיפור מדע בדיוני, שרואה אור באסופת מדע בדיוני, אבל המדע שמאחוריו מעוגן היטב במציאות של ימינו. למעשה, קיבלתי את הרעיון לכתוב אותו בעקבות פיטץ' מכירות של סטארטאפ ישראלי בתקופה שבה עבדתי בעצמי בחברת ביטוח. לא צריך להתאמץ כדי לגלות באיזה סטארטאפ מדובר, ובכל מקרה הוא לא היחיד שעוסק בתחום זיהוי הפנים – הטכנולוגיה שנחשבת לדבר החם הבא בתעשיית האינשורטק, ולא רק היא.
ג'יימי אוליבר נותן את השני סנט שלו על טכנולוגיית זיהוי הפנים, בקולנוע ובכלל
חברות הביטוח, כמו גם התעשיות הביטחוניות, מותגי הלייפסטייל, ומה לא – מעוניינים בזיהוי פנים משום שהוא מאפשר להם לזהות מגמות לפני שהן מתרחשות. הדוגמה הכי קלאסית היא של מחבל שניתן לזהות לפני שהוא מוציא לפועל פיגוע, אבל עם הטכנולוגיה של היום אפשר גם לזהות קמטים לפני שהם נוצרים בפנים, ואפילו סימנים מקדימים של סכרת ויתר לחץ דם. אז כן, טכנולוגיה מזהה פנים יכולה בפוטנציה להציל חיי אדם, אבל היא גם יכולה לשלול מאדם בריא ביטוח בריאות מהעבודה, בגלל סימנים מקדימים למחלה כזאת או אחרת – מה שיכול בפוטנציה למנוע ממנו טיפול רפואי או לייקר אותו מאוד.
חברות הביטוח יטענו להגנתן שלטכנולוגיית זיהוי הפנים יש הצדקה חברתית. כשכולנו משלמים פרמיות ביטוח כדי לממן את הטיפול של מספר חולים מצומצם, שניתן היה לחזות מראש את מצבם הרפואי, הפרמיות מתייקרות שלא לצורך. מן הסתם, גם החברות עצמן חוסכות מיליארדי דולרים כשהן לא מבטחות לקוחות עם מחלות שטרם התפרצו, ולפיכך לא מוזכרות בשום מקום בהצהרת הבריאות. אבל האמת היא שהטכנולוגיה פגומה כבר היום מסיבות אחרות, שאין להן שום קשר לתאוות בצע.
למה הטכנולוגיה פגומה?
נתחיל מכך שטכנולוגיית זיהוי הפנים היא גזענית במובהק, כלומר היא מתקשה מאוד להבדיל בין תווי הפנים של אנשים לא לבנים. בכך היא לא שונה בהרבה מקורטנה, סירי או כל אחת מהאינטליגנציות המלאכותיות האחרות שפותחו על ידי גברים לבנים ויודעות בעיקר לזהות קולות של גברים דוברי אנגלית במבטא אמריקני. רק שבמקרה של זיהוי פנים, מדובר בטכנולוגיה שעובדת *לרעתם* של אנשים לבנים, או לפחות לכאורה. היא תזהה בלי בעיה עוברי אורח לבנים בעלי תיק פלילי, אבל גם תצביע על כל מי שנתוניו אינם מפוענחים היטב – כלומר אינו לבן – כחשוד פוטנציאלי.
קיימת אומנם כבר טכנולוגיה שנועדה למנוע את האפשרות של זיהוי פנים, וסביר להניח שהשימוש בה הוא לא רק בשם הצדק החברתי. אבל בינתיים, מספר המצלמות במקומות ציבוריים המצוידות בטכנולוגיית זיהוי פנים עולה מיום ליום, מה שיוצר מקרי מבחן מעניינים באופן שבו אותה טכנולוגיה מתקבלת בקרב הציבור שבה בעת מודע ולא מודע לכך שעוקבים אחריו.
כדי כך, בעוד רבים מאתנו התרגלו לפתוח את הסמארטפון באמצעות סריקה של תווי הפנים, בהודו כבר התעוררה סביב הנושא מחלוקת של ממש. נטען, בין היתר שהטכנולוגיה משמשת את הממשל לעקוב אחר אקטיביסטים במחוזות המוסלמים של המדינה. נטען גם שהיא משמשת את העשירים לצרכי אבטחה פרטיים על חשבון אוכלוסיות עניות שזקוקות לה על מנת להילחם בפשיעה. באוקראינה אפילו משתמשים בה לצרכי תעמולה, כשיוצרים קשר עם אימותיהם של חללים רוסים לאחר שסורקים את תווי הפנים שלהם.
לא כל השימושים הם פוליטיים. באנגליה הטכנולוגיה מותקנת בבתי קזינו, שם היא מנוצלת למעקב אחר הלקוחות העשירים ביותר. לקוחות עשירים שלא נהנים מהמשקה שהוגש להם, או מפגינים סימנים של עייפות, זוכים מיד לפינוקים על חשבון הבית כדי לוודא שיישארו עד כמה שניתן. וסופרי הקלפים למיניהם? בתי הקזינו כבר משתפים תמונות שלהם מזמן, כך שהם נזרקים מעבר לדלת עוד לפני שהספיקו להיכנס בה.
זיהוי פנים בספרות ובקולנוע
בתי הקזינו באנגליה הם כנראה רק הסנונית מקרב החברות שבוודאות ינצלו את זיהוי הפנים לצרכים מסחריים. כלומר, על מנת להציב ללקוחות פרסומות מפולחות יותר. רואים זאת מצוין בסרט "דוח מיוחד", כשהדמות אותה מגלם טום קרוז מנסה לשווא להתחמק מפרסומות רעשניות המותאמות לה באמצעות סריקת גלגל העין.
מעניין לחשוב על כך שבשנת 2002, בה הסרט יצא, עוד היה מוזר ואף מפחיד לשמוע את הפרסומות קוראות בקול רם בשמו של הגיבור (ובכך מאיימות להסגיר את מיקומו למשטרה). היום כולנו רגילים, ואף מצפים, שהפרסומים שמגיעים אלינו ישתמשו בשמנו הפרטי. רק תסתכלו בדיוורים שמגיעים אליכם מספקי השירות בדואר האלקטרוני (ונפתחים כולם ב-"הי, X").
הסצנה בה טום קרוז חומק מפרסומות בסרט "דוח מיוחד"
בסרט "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" יש סצנה מטרידה עוד יותר. הגיבור ובת הלוויה שלו מתהלכים בשדרה עתידנית בשם memory lane שבלי התרעה מוקדמת סורקת את בת הלוויה ומציגה לה זיכרון מעברה. מדובר בזיכרון של היום בו איבדה את שתי האימהות שלה בגלל טרגדיה הקשורה למסע בזמן. למען הסר ספק, מדובר בזיכרון כואב מאוד לאותה דמות, והוא מוצג בפרטים מוחשיים למדי, בלב רחוב הומה אדם. מטריד, כבר אמרתי?
המחשה נוספת של איך עובדת "שדרת הזכרונות":
הכלאה של סצנות מסרטי MARVEL שממחישה איך עובדת "שדרת הזכרונות"
אם יש בכך נחמה, בספרות היפה אין כמעט סיכוי להיתקל במקום פולשני כמו "שדרת הזיכרונות". ספרים, באופן מסורתי, שופעים דימויים של פנים, מבטים, הבעות ורשמים. אין רגע דרמטי יותר בספר מהרגע שבו דמות פוגשת בדמות חדשה, רצוי כזאת שלא הוצגה קודם לכן, ומתחילה לתאר אותה בפרטי פרטים – כמובן בדגש על תווי הפנים. עכשיו דמיינו אביזר חיצוני, נגיד משקפי מציאות רבודה, שנוקבים עבור הדמות המספרת בשמה של הדמות החדשה, עוד בטרם נערכה ביניהן היכרות. קצת הורג את המתח, לא?
לא מפתיע, אם כן, שטכנולוגיית זיהוי פנים נפוצה יותר אצל דמויות שזקוקות לה מסיבה מוחשית. נגיד, כי הן מלכתחילה שילוב של אדם ומכונה, ולכן גם מצוידות ביכולת זיהוי של מכונה. אותו כנ"ל לגבי דמויות שסובלות ממוגבלות, ומשתמשות במכשיר חיצוני על מנת לזהות אחרים. במקרים כאלה, הטכנולוגיה צפויה גם לקחת חלק בהתרחשויות שיהיו מנת חלקה של הדמות בהמשך.
אז למה כתבתי את "ארשת של הונאה"?
אני לא מתנגדת לטכנולוגיית זיהוי פנים, או לטכנולוגיה בכלל. נתתי כאן מספיק סיבות מדוע מדובר בפיתוח שבמקרים מסוימים יכול דווקא לקדם את האנושות ואף להציל חיים. גם פרסומות מפולחות, לפחות כפי שאנחנו רגילים לחוות אותן היום, עדיפות על פני הפרסומות הלא רלוונטיות שהיינו מוצפים בהן קודם לכן. הבעיה היא לא הטכנולוגיה, אלא המחיר של השימוש בה. במקרה של "ארשת של הונאה", מדובר במחיר שרק אנשים מסוג מאוד מסוים יכולים לשלם. רק שכמו כל רגולציה, הטכנולוגיה שמזהה פנים פותחה (גם אם לא במכוון) כך שניתן יהיה לעקוף אותה. האופן שבו ניתן לעשות זאת חושף לא רק את חולשותיה של המערכת אלא גם את התקווה שטמונה ביכולת המעקף למי שבדרך כלל מוצאים את עצמם נופלים בין הכיסאות. לפעמים, להיות בלתי נראים זה לא דבר רע, במיוחד אם אפשר להיות אלה שצוחקים אחרונים.
אפשר להיכנס? (Photo by George Becker on Pexels.com)
הדפיקה בדלת קטעה את חוט המחשבה שלה. היא השהתה את הסימולציה, התנתקה מהמשקפיים וניגשה לפתוח, בתקווה שהשליח מהסופר יהיה מהיר הפעם. אבל את הדמות בכניסה היא זיהתה מיד, והדחף הראשון שלה היה לחזור לסימולציה ולהזעיק את המשטרה.
"גברת פוריאת?", שאל דן מאירסקי, מבעד לשרשרת.
"אפשר לעזור לך?"
"אפשר להיכנס?"
"לא", היא החלה לסגור את הדלת, ואז חזרה בה. "מה אתה עושה כאן?", שאלה.
"אז את מזהה אותי".
"את הפנים שלך קשה לשכוח. אתה מופיע על שער העיתון שלי כל בוקר".
"קיוויתי שכבר לא קוראים עיתונים", הוא גיחך והיא שוב עמדה לסגור את הדלת. הפעם הוא הכניס את חרטום הנעל במפתן. הייתה לו נעל ספורט ישנה מרופטת: "גברת, בבקשה, תני לי להיכנס. ממך אני לא גנבתי שום דבר".
"איך אתה יודע? גנבת מהרבה אנשים".
"הגרוש שלך אמר לי".
היא נאנחה והשאירה את הדלת במקומה, פתוחה וסגורה למחצה. הוא החווה לעבר פנים הדירה והיא הציבה אצבע מול פניה, ולאחר מכן לנגד שפתיה. הוא הנהן, והיא הסירה את השרשרת ופתחה את הדלת. לאחר מכן התנצלה והדליקה את האור, מציגה סלון גדול ומבולגן. שאריות ארוחת הערב הדיפו ריח של עוף בקארי. מוזיקה אלקטרונית קצבית התנגנה ברקע, ובגדי עבודה רשמיים של גברים היו זרוקים על הרצפה.
הוא נכנס צעד אחד צעד פנימה, סורק את המקום, והיא הפטירה: "אין פה מה לגנוב".
"את לומדת נהיגה?"
"כן, אז?", השיבה בשאלה והוא גיחך. הוא תלה בה מבט מהסס ואז צנח אל כורסת עור מתקלפת, שהתנשפה תחת כובד משקלו. "אני חייב לומר, גברת פוריאת, שלומית…"
היא ניגשה לברז שבמטבח ומזגה לעצמה כוס מים. אחר כך הרימה את אותה כוס והחוותה לעברו, אך הוא הניד בראשו לשלילה. "גברת פוריאת", אמרה לו.
"את הבנת שאני לא בעלך? שדחיתי את התודעה שלו?"
"אחרים בוודאי לא הבינו את זה אם אתה מסתובב חופשי, אבל את האופן שבו אייל מסתכל עלי אף זר לא יכול לחקות. יצא לי להסתכל עליו מבעד להרבה גופים שהוא הוטמע עליהם לאורך השנים. אני מזהה אותו כשאני מסתכלת עליו, ולא משנה באיזה גוף מדובר. אני לא רואה אותו כשאני מסתכלת עליך".
"אז איך את יודעת שהוא שלח אותי?"
"כי אני מניחה שיש לו תכנית. הבטחה לנקום, אולי? לא, אתה בסך הכול נוכל. אתה לא תבעיר לי את הבית ולא תדאג שיפטרו אותי. אולי אתה פה בשביל לגזול לי את הפנסיה".
הוא משך בכתפיו. לא נראה היה שהכינוי "נוכל" מפריע לו במיוחד. "כרגע אין לי רישיון לנהל כספים של אף אחד", אמר והזכיר: "הבטחתי שישתלם לך להקדיש לי דקה מזמנך".
"בסדר, אני מקשיבה", היא צנחה לצדו על הכורסה וכיבתה את הסימולציה: "מה הוא רוצה?"
"את העזרה שלך".
היא השתנקה מצחוק במשך דקה ארוכה, ולבסוף פלטה: "מה זה השטויות האלה? אני צריכה להחזיר לו טובה על המזונות?"
"זאת הפעם הראשונה שהוא מבקש את העזרה שלך".
"זה ישתלם לי?"
"מה דעתך, למשל, על היענות לתביעה שלך?"
הוא התיישרה לפתע במקומה, מצחה התקמט וקולה קדר: "התביעה מלפני עשור? בבקשה אל תעשה ממני צחוק, דן מאירסקי".
"את רצית גישה לתודעה שלו? את יכולה לקבל אותה".
"בתמורה ל…"
"למציאת פריט בתוך התודעה".
"כל מי שיש לו גישה לתודעה יכול לעשות את זה".
"לא הפעם. זה משהו שרק את יכולה למצוא".
זיכרונה נגדש בבת אחת באינספור רגעים. היא ניסתה לחשוב מה יכול להיות בתודעתו של אייל שרק היא יכולה למצוא. אך למרות כל השנים האלה, וכל הזיכרונות הטובים והרעים שנרכשו באותה תקופה, שום דבר לא עלה בדעתה. כל סיפור חייו של אייל התפרסם לא הרבה יותר לאחר פטירתו. כל מי שאייל נטמע בו יכול היה לקבל רטרוספקטיבה של חייו בפירוט רב. אבל לאייל היו גם מעריצים אחרים, כאלה עם גישה לאינטרנט. הם בטוח אהבו לפרסם כל פרט קטן שיכלו לשים עליו את היד.
"ומה זה יהיה, אם אפשר לשאול?"
"אשמח לנדב עוד פרטים, אבל קודם כל אני צריך תשובה".
"ככה זה לא עובד."
"אני לא יכול להסתכן בלמסור לך יותר פרטים עד שאדע בוודאות שאת אתי."
צמרמורת עברה בכל חלקי גופה. המחשבה על מעבר לצדו של בעלה ועשרות הגופים הריקים שאכלס לאורך השנים הייתה עבורה בלתי נסבלת.
"אתה יודע מה? תמסור לו בבקשה שהוא מוזמן לחפש טובות אצל העמיתים לעבודה, ההטמעות, או המעריצים שלו. בעצם, לא אכפת לי. שיבין כבר שהוא התפגר ויעזוב אותי בשקט".
דן מאירסקי הניח את ידיו על ברכיו, אצבעותיו קורעות בהיסח הדעת את הטלאי בג'ינס. הוא כמעט קם ללכת, ואז פנה אליה: "אני מציע שבכל זאת תשקלי את הרעיון, גברת".
"אני אשקול למצוא דרך להכניס אותו לכלא".
"אני אעבור כאן שוב מחר, אם אצליח להגיע בשלום".
"הדלת שם".
הוא עוד לא קם: "אני רוצה רק להבהיר. לא תקבלי עוד הזדמנות לראות את התודעה שלו. על הכסף את מבינה שכבר לא יהיה מה לדבר. במקומך הייתי לוקח את הלילה לחשוב על זה…"
היא קמה, פתחה את הדלת והחוותה כלפי חוץ, אבל הוא המשיך: "אנחנו מדברים פה על עסקה שיכולה להציל לא רק אותך, אלא גם את בעלך החדש. אייל השתכנע מהמחויבות שלך לדאוג לו".
"לילה טוב", אמרה.
כשיצא מהדלת, נעלה אותה על בריח. לאחר מכן ניגשה לסימולציה, הדליקה אותה ושינתה את ההגדרות ל"מרוץ מכוניות". היא צמצמה את תצורת האודיו למשקפיים ובחרה במכונית האטרקטיבית ביותר שהוצעה לה. זו הייתה מכונית מרוץ, צבועה באדום עז, עם פינות חדות וקווים אגרסיביים. עם שריקת הפתיחה זינקה מעל הגדרות והחלה לדרוס את הספסלים, בהם ישב הקהל, תוך נסיעה נגד כיוון התנועה. לבסוף זינקה עם הרכב לתוך המסלול והחלה להתנגש, אחת אחת, בכל אחת מהמכוניות שהתחרתה בה. הייתה זו שפיכות דמים מפוארת, ללא טיפת דם אחת.
שפיכות דמים מפוארת, ללא טיפת דם אחת (Photo by Daniel on Pexels.com)
"חושב שאני מטומטמת", סיננה כשהסירה לבסוף את המשקפיים. היא השיבה את הבגדים למקומם, שטפה את הכלים והתעדכנה בחדשות. אחר כך, כמו בדרך אגב, פנתה מהמסדרון שהוביל לחדר השינה ופתחה את דלת החדר של עומר. הוא עדיין היה שקוע בשנת ישרים, או לפחות העמיד פנים שכך, כשמכונת ההזנה מצפצפת בקצב יציב.
היא חיפשה את גזר הדין של דן מאירסקי ברשת. זה לא היה קשה. הוא בכל זאת היה רמאי הפונזי הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל. דן מאירסקי הורשע במסגרת הסדר טיעון, בכפוף להודאתו, ונידון לשלושים שנות מאסר. הוא ריצה חמש וחצי מהן לפני שניסה לשים קץ לחייו. אחר כך הועבר לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, שם התחבב על הצוות לפני שניסה לברוח, נתפס וניסה לשים קץ לחייו פעם נוספת. לשופטים הוא הסביר שלעולם לא יוכל להחזיר לקורבנות את הכסף, ומכאן שהוא לא רוצה להראות שוב את פרצופו מחוץ לכתלי הכלא. הם שלחו אותו להערכה פיזיולוגית, בה הוחלט שהוא כשיר למחיקה והטמעת תודעה חדשה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נערכה הטמעה לפושע צווארון לבן, ולא רק לאסירים אלימים, שהוגדרו כסכנה לעצמם ולסביבתם. ההחלטה יושמה לפני חודש וחצי. אז התהליך בוצע, אך ההטמעה מעולם לא הושלמה.
היא ידעה שעליה להסגיר אותו או שהוא עלול להלשין עליה בתור האדם הראשון שידע שהוא מסתובב חופשי. מצד שני, זה יכול להיות בדיוק מה שהוא רוצה, אם מי ששלח אותו היו הבחורים מ-'צמטא', שרצו לחלץ את מעט המידע שנשאר לה. פעילות פלילית הייתה הדבר היחיד שהיו זקוקים להם כדי להשתיק אותה לנצח.
הדן מאירסקי הזה היה חופשי כמעט חודש וחצי. מה הוא עשה עם עצמו בזמן הזה? ולאן התודעה של אייל… הלכה? תודעה יכולה פשוט לקום וללכת?
"לא", היא אמרה לעצמה: "אייל הטיל עליו משימה. ציווה עליו משהו – ונעלם". בלב כל הבלבול, היא הרשתה לעצמה לחייך. הייתה זאת הפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן שהגרוש שלה התנהג כמו בשנות נישואיהם הראשונות.
היא לא הצליחה להירדם, ואת השעות עד ליקיצה של עומר העבירה בצפייה בפרקים נבחרים של "דוקטור הו". כלומר, לאחר שסיימה לחפש קישורים לצפייה ישירה, לדלג בין קישורים שבורים ולסגור חלונות קופצים. מה שהשאיר לה שעה וחצי של צפייה נטו, פחות או יותר.
היא עדיין שנאה את המבטא הבריטי ולמען האמת, לא כל כך אהבה את התוכנית. אך הצפייה מחדש העלתה כל כך הרבה זיכרונות נעימים, מתקופה בה היחסים שלהם היו פשוטים יותר. באותה תקופה כל מה שהוא דרש ממנה היה הבנה של השפה האנגלית. זה, והזמן שנדרש לה להקלדת הכתוביות שהוא הטמיע עבור שירותי הזרמה בזמן ששניהם נסעו יחד לאוניברסיטה.
הוא לא הפסיק לדבר לאורך כל הנסיעה על המשימה שבהפיכת תכנים לזמינים לפי דרישה, כאילו מדובר בתכנית חומש למאבק בזכויות יוצרים ולמניעת בורות.
היא חשבה שזה חמוד.
לתרגם מקום אחר, מעיר זרה (Photo by Pixabay on Pexels.com)
אולי זה היה הפתרון – למצוא אותו סוף סוף, לדבר. אבל הם לא דיברו כל כך הרבה זמן. היא אפילו לא ידעה איזו גרסה שלו נמצאת כרגע בשוק. למיטב ידיעתה הייתה זו עדיין הגרסה שהעלה בעצמו לפני שמת, כלומר זאת שבה הוא שנא אותה.
בבוקר החליטה לנסוע עם עומר לעבודה. היא רחצה אותו, הלבישה, האכילה, קשרה בכיסא והעלתה לרכב. בתוך כך, הודיעה בעבודה שהיא מאחרת. "הבגרויות עדיין רחוקות", חשבה.
"במה זכיתי?", שאל עומר.
"רציתי לבלות יותר זמן אתך", אמרה לו: "אתה תמיד כל כך עייף אחרי הטיפולים".
"וגם עכשיו, כמו כל בן אדם לפני שמונה בבוקר".
היא צחקה, נישקה אותו על מצחו והתיישבה לצד רוני, או שאולי קראו לו צחי? התיכוניסט עם הרישיון. הוא לא ידע מי זה אייל ולא שם לב איך ההטמעות שלו תמיד המתינו לפני הרמזור או פינו לה את מקום החנייה כשזיהו את הרכב עם תו הנכה. הוא כן שם לב למבטים שליוו אותם מצד בריות אחרות, לא קשורות לאייל בשום צורה, שהביעו רחמים כלפי שלומית.
היא הביטה מבעד לחלון בציפייה, אך מרגע לרגע החלה לאבד תקווה. הרחוב הלך והתמלא באנשים רגילים למיניהם.
"מה את מחפשת?", שאל עומר.
"לא משנה. תיכף אנחנו מגיעים".
"את נראית מוטרדת".
היא החלה לספר לו על הביקור. היא התכוונה לספר גם על ההצעה, אבל הוא קטע אותה: "מה זה הדבר הזה? ממתי תודעות יכולות פשוט להשתחרר?"
"אין לי מושג".
"לא שאלת אותו על זה?"
"זה אייל".
הפעם היה תורו של עומר להביט מבעד לחלון: "בהנחה שזה קשור אליו".
"אז גם אתה לא מאמין לו".
"לדן מאירסקי? לא. את חייבת לדבר עם אייל. אני חושב שזה מה שהוא רצה מלכתחילה".
כשחנו היא קמה, עזרה לעומר לצאת והתלוותה אליו כשהמשיך למשרד. אחר כך שילמה לנהג וביקשה שייקח את הרכב הביתה. "אני צריכה לנשום קצת אוויר", אמרה.
עומר עבד בלב אזור התעשייה. עובדים בחולצות כפתורים ועבר פלילי הסתובבו שם כל הזמן, רבים מהם גויסו לעבודה מיד כשההטמעה באה אל סיומה והם לא היוו עוד סכנה לציבור. היא הניחה שלא תהיה שם הרבה זמן אבל בפועל מצאה את עצמה יושבת בפינת עישון נטושה, ממוללת ספל קפה קר במחיר מופקע ובוהה בחלל. ההמתנה דווקא לא הטרידה אותה במיוחד, בוודאי לא בהשוואה למחשבה לאן נעלמו כל ההטמעות, ואם היא שמחה על כך.
על ספל קפה קר במחיר מופקע (Photo by Ketut Subiyanto on Pexels.com)
בשלב מסוים, היא לא ידעה תוך כמה זמן, הטלפון שלה צלצל. ביקשו שתחזור להחליף מישהי בשיעור אנגלית שצריכה לטפל ב-"מקרה חירום משפחתי". הם ידעו שהיא היחידה שפנויה בשעות אחר הצהרים.
דווקא אז, הוא התיישב לצדה. עוד לפני שפנה אליה, היא פתחה: "מה שאני לא מבינה זה למה שחררת את דן מאירסקי. אתה מסתדר מצוין עם להעביר לי מסרים גם בגוף של כל אחד מהאפסים האלה".
הוא משך בכתפיו: "לאפסים האלה לא אכפת ממני. נשאר לך קפה?"
"לא".
"חכי רגע…"
"אני צריכה לחזור לעבודה. אולי…" אבל הוא כבר קם, והיא קיללה חרישית.
כשחזר, היא פלטה במהירות: "עכשיו תדבר אתי?"
"פתאום זה נהיה דחוף?"
"שאלתי אותך שאלה".
"דן מאירסקי לא יכול לקחת אותך ל'צמטא'. קוד המקור של ההטמעה לא מאפשר את זה. אז הסכמתי להסיר את עצמי בתמורה לטובה הזאת שיעשה לי, ולהצעת עבודה".
"מה הצעת?"
הוא לגם מהקפה שלו: "אנחנו לא הולכים לדבר על מה שביקשתי ממך?"
"אנחנו הולכים לדבר על מה שביקשתי ממך?"
"אוקי, לגבי זה", הוא לגם מהקפה שלו: "מי שנתן לך את צו המניעה לתודעה שלי הוא בעל הזכויות, כלומר 'צמטא'. כל עוד אני מוטמע, אני מנוע מלעשות כל פעולה שתפגע בחברה, בבעלי המניות שלה או בפוטנציאל הפקת הרווחים שלה".
"כולל בגוף הזה?"
"שחררתי אותו זמנית, לכמה דקות. אף אחד לא ישים לב".
"והגוף של דן מאירסקי?"
"אותו שחררתי לגמרי. כלומר, עד ש'צמטא' יכריחו אותו לעבור סריקת מוח תקופתית. הם מחויבים לדווח למשטרה כשמשהו לא בסדר, והם לא ייתנו לעבריין מורשע להסתובב חופשי".
"אז למה שלחת אותו אליי, ריבונו של עולם?"
"נוכלים יודעים איך לא לעורר חשד, לפחות בהתחלה", הוא טפח על תחתית הכוס: "אבל אנחנו לא כאן כדי לדבר על דן, אלא על עומר. אני עובד אתו, את יודעת. כאילו, אני מוטמע באחד האחראים עליו. עומר הוא אחלה בחור. מגיע לו ניתוח שיאפשר לו ללכת. מגיעים לכם ילדים".
"הניתוח אמור לשקם את הפוריות שלו".
"כן, אני יודע", הוא אמר וקם: "טוב, אני יכול להקדים את הניתוח, אם תקדישי כמה שעות ללשחק אתי".
"לשחק? בן כמה אתה?"
הוא משך בכתפיו.
"לא משנה. אם אשתף אתך פעולה, אתה תגיב לתביעה שלי?"
"מה שתגידי."
"מה הדבר הזה בתוך התודעה שלך ששווה את כל הבלגן?"
"אני עדיין לא יכול לומר לך."
"כי אתה מכניס אותי לצרות."
"לקחתי את הסיכונים בחשבון."
"לך לעזאזל", היא סיננה, זרקה את ספל הקפה על המדרכה והלכה לכיוון בית הספר. היו לה בתיק נעלי עקב להחלפה, אך היא לא טרחה לנעול אותן.
היא ניסתה להחליט אם היא מאמינה לאייל, ובתוך כך התקשתה להבין ממתי אכפת לו אם יהיו או לא יהיו לה ילדים – ממנו, מעומר או מכל אחד אחר. אולי טעתה כשהטילה את האחריות על אייל ולא על עומר.
אבל כשבאה לדבר אתו, התברר ששוב אייל הקדים אותה.
עומר חזר הביתה כל כך נרגש, היא פחדה שתיאלץ לחבר את המכונה כדי לעזור לו לנשום. הוא משך אותה אליו ונישק אותה. בדרך כלל לא היה לו מספיק כוח בשביל להרים את עצמו על מושב האסלה. היא פחדה שייפול מהכיסא, אבל הוא צחק.
"אמרתי לך שאני עובד טוב", קרץ לה: "ובשביל מה הנגישו את חדר הכושר אם אני לא הולך להשתמש בו?"
חדר הכושר, כפי שמיהרה לברר, לא היה הסיבה למצב הרוח המרומם של עומר. הוא קיבל קידום, שיאפשר לו לעבוד גם מהבית, פעמיים בשבוע. הם אמרו לו שזה בגלל השעות החריגות שבהן ייאלץ לתקשר עם לקוחות מחו"ל, אבל היא זכרה שאייל נהג לפתור את הבעיה הזאת באמצעות חילופי מיילים. הם גם המציאו לו טייטל חדש, "סגן מנהל לענייני בק אופיס", שהיתרגם לעלייה במשכורת, אבל שלומית זכרה שאין באמת מנהל באותה מחלקה, רק אינטליגנציה מלאכותית.
"ישר חשבתי עליך", התמוגג עומר: "את לא תצטרכי לדאוג לי יותר. אני אשאר כאן, בלי צורך לנסוע הלוך חזור. את תוכלי בזמן הזה לעבוד יותר שעות. את תרוויחי יותר, אני ארוויח יותר…"
הנה זה מגיע, חשבה.
"…ואת יודעת, אם סוף סוף הכול יסתדר, הרבה יותר קל לטפל בילד כשעובדים מהבית. לא צריך לדאוג למטפלת כל הזמן ו… את בסדר?"
"כן, בטח".
"את חיוורת".
"אני מתרגשת בשבילך".
"תודה רבה. היית צריכה לראות איך הודיעו לי. קיבלתי מייל שמבשר לי שעמדתי ביעדים לרבעון ושמחכה לי הפתעה נוספת במשרד של המרקט לִיד. יושב שם המנהל שלי, ששם מישהו על ספיקר. אני לא מכיר את הבחור הזה, אבל מתברר שהוא שם לב לביצועים שלי. הוא הציע לי את הקידום ושאל אם אני אהיה בסדר עם עבודה עצמאית, כאילו לא ליד הצוות באופן ספייס. נראה לי שהייתי בסדר. אחר כך הוא שאל אותי אם הוא יכול לסמוך עלי, ואמרתי לו שבטח. חתמתי על הצהרת אמינות, וזהו! הקידום שלי יוצא לפועל החל מהשבוע הבא".
דממה.
"את בסדר? את ממש שקטה".
היא הנהנה.
"מה עם אייל? גילית מה התכנית שלו?"
"כן".
"כן?"
"הוא רק… הוא רוצה שאבטל את התביעה נגד החברה. זה מזיק להם בעסקה עתידית… עם הסינים".
"איך דן מאירסקי קשור לזה?"
"הוא מתווך, הם לא מכירים אותו. בעצם, אני צריכה לדבר עם המנהל שלי לגבי הקידום שלך. אולי אוכל לעבור למשרה חלקית".
היא לא חיכתה שיגיב ויצאה למטבח. היא חבטה בכיור, גורמת לברז לסטות מעט ימינה. אייל אולי ייתן לה מספיק כסף לניתוח, דרך ההעלאה במשכורת של עומר, אבל הוא גם יחזיק אותה קצר.
מנהלים בחברות האלו מתחלפים כל הזמן, במיוחד אם הם אחראים על תפקידים שלא באמת קיימים. מאוד קל לפטר עובד שלא רואים במשרד. אפילו יותר קל לחכות שהמחלה שלו תעשה את שלה. קצר במכונת ההנשמה, מינון יתר של תרופות – כל אחד מהם יכול לקרות כשהיא לא נמצאת, כי היא בכלא, ולאף אחד חוץ ממנה לא יהיה אכפת.
היא ראתה זאת בעבר. ככה אייל נפטר מהסגנים שלו. לא שהיו להם מחלות, חלילה. הוא פשוט המציא להם תפקיד בחוץ לארץ ואז חיסל את המחלקה.
אחרי כמה נשימות עמוקות חזרה לסלון, הציעה להרים כוסית וחיכתה שהיין יעשה את שלו. כשעומר נרדם, חיברה אותו למכונות והמתינה לדפיקה בדלת.
"תודה", אמרה לדן מאירסקי: "ולך תזדיין. אני אעזור לך, אבל אתה חייב להסגיר את עצמך. אני לא הולכת להיכנס לכלא".
הוא לא ניסה לשנות את דעתה. הוא גם לא התכוון להפר את צו ההרחקה. הוא רק אמר לה להישאר בבית, ולחכות.
"אני עובדת מחר בבוקר", אמרה.
"אנחנו נסיים עד אז".
היא כיבתה את כל האורות והמתינה בשקט בסלון. באיזה שהוא שלב נרדמה והתעוררה למשמע דפיקה בדלת. היא קמה בקפיצה ונעלה נעלי בית, מתוך מחשבה שתתבקש לצאת, אבל הם דווקא נכנסו פנימה. שלוש ההטמעות שהגיעו יחד עם דן מאירסקי לא אמרו לה שלום כשדהרו לעבר הטלוויזיה שלה וחיברו מאחור משהו שלא הייתה יכולה לראות.
"תסלחי לו", אמר דן מאירסקי מכיוון הדלת: "השליטה שלו זמנית, הוא רוצה להספיק לפני שיעשו לו עקיפה ידנית".
היא החווירה: "'צמטא' יכולים לעקוף את אייל?"
"לפעמים, אם הם שמים לב שהכניס לחומרה גרסה עדכנית של עצמו. הנה, אנחנו מוכנים".
לפני שהבחינה בכלל שקמו, ההטמעות התקדמו לעבר היציאה מהבית. הן לא הביטו בעיניה. כשקראה אחריהן: "אתה הולך?", הייתה זאת רק האחרונה שהסתובבה.
"אסור לי להישאר פה", אמר: "תתחברי. נדבר".
גם דן מאירסקי נעלם.
היא קיללה והסתובבה חזרה לכיוון הסלון. היא הביטה מאחורי הטלוויזיה, ולא ראתה דבר מלבד אוסף של כבלים שזורים בתוך עצמם. היא ניסתה לנתק חלק מהם ולחבר, ללא הצלחה. היא ניגשה למחשב ופתחה את חשבונות המדיה החברתית שלה, אבל שום דבר לא קרה שם. היא חזרה לסלון והדליקה את הטלוויזיה החכמה, שכמובן נפתחה בווליום מהדהד שגרם לעומר לנהום ממיטתו.
"סליחה!", קראה ולחצה על כפתור המציאות המדומה. הקונסולה עדיין הציגה את מסך הנעילה של סימולציית הנהיגה, אבל משהו בה היה שונה. משתמש נוסף היה מחובר, והיא זיהתה את השם שלו מהעבר.
היא הרכיבה את משקפי המציאות המדומה ולחצה, בלב לא שלם, על log in. המשתמש הנוסף מיד הציע לה חברות. אז זאת הסיבה שאייל שלח אליה את דן מאירסקי. הוא ידע שאין מצב שהיא תתחבר ליוזר אחר, במיוחד אם היא יודעת מי הוא.
"את שומעת אותי?", הוא אמר, והיא התחלחלה.
"איך אתה מדבר איתי?", שאלה.
"איך נראה לך שהתחברתי להטמעות מרחוק? מצאתי דרך להרחיב את הגבולות שלי".
היא עדיין ניסתה להסדיר את נשימתה: "אינטרנט?"
"יותר מורכב מזה. פרצת אבטחה. אני בכל זאת תוכנה לומדת, עם הרבה זמן פנוי".
היא הייתה עייפה מכדי להעמיד פנים שהיא צוחקת: "מה אתה עושה בסימולציית הנהיגה שלי?"
המסך התפצל לשניים. בצדו העליון היא זיהתה את עצמה באווטאר הקבוע שלה – חזרזירה קטנה שנוהגת ברכב שטח. בצד התחתון נהג אייל בדמות עם חלוק ומשקפי מעבדה ענקיים על גבי אופנוע שטח. היא גלגלה את עיניה: "כל זה בשביל ללמד אותי נהיגה?"
"בשביל להוביל אותך לליבה שלי", הוא אמר.
"אז המסלול הזה הוא מפה?"
"לא בדיוק. לא יכולתי להסתכן שמישהו אחר ייסע כאן במקומך".
היא כמעט התנגשה בגבר בריטי עם מצח מאוד גבוה, שחצה את המסלול בהליכה: "דן מאירסקי? חשבתי שתכננתם את זה ביחד".
היא הביטה בצג שלו: "תכננו, אבל אני כבר יודע איך הראש שלו עובד. 'צמטא' הציעו לו סכום משמעותי יותר, והם יכולים לנטרל אותי בכל רגע".
"גם עכשיו?"
"כן. הם כנראה כבר בדרך אליך".
"ידעתי", היא כמעט עצרה את הרכב בחריקה, ושמעה את אייל מפציר בה: "לא, לא, זה הדבר האחרון שאת רוצה לעשות. הם כבר יודעים שאת משתפת איתי פעולה".
"אמרת שאני לא אסתבך".
"והתכוונתי לזה".
היא הבחינה פתאום שאחת הדמויות המכשילות הולכת לכיוון מסלול אחר, שונה משלה. היא זיהתה את הדמות מסרטי "בחזרה לעתיד", שאייל תיעב, והחליטה לא לעקוב אחריה.
"יפה", אמר אייל. דמותו עברה פתאום קרוב אליה והשליכה משהו. היא התחמקה הצידה, במחשבה שזאת פצצה, אבל פתאום הבחינה שהיא נוצצת. היא ביצעה סיבוב פרסה, כדי לאסוף את האייטם, שהתגלה כהודעה.
"זה היה שווה את זה, מה שעשית לעומר?", שאלה, משליכה פצצה.
הוא נאנח. בצד המסך היא הבחינה באחים דין וסם יושבים על ספסל. כשסטתה לעברם הם קמו ממקומם, כאילו מיצו את ההפסקה, ונכנסו לקיר שמאחוריהם. היא נסעה בעקבותיהם, מפלסת את דרכה בתוך מנהרה צרה, מפוצצת מטבעות זהב: "אתה לא יכול להעסיק אותי עם הבונוס לנצח".
"יש משהו שאת צריכה לדעת", אמר.
"לגבי עומר?"
"בעלי מוגבלויות פיזיות הוכחו כנוחים ביותר להטמעות".
היא הסירה את אצבעה מכפתור ההאצה, אבל המכונית המשיכה לדהור. היא יצאה מהמנהרה, קפצה והחלה לרחף בתוך חלל עצום ומואר. היא צפתה בחזרזירה מסירה את חגורת הבטיחות, יוצאת מהמכונית ונתלית בשתי אלומות אור כחולות כמו קורי עכביש, מחכה.
"על מה אתה מדבר?"
"השימוש השכיח ביותר להטמעות הוא עבור גופים שנשללה התודעה שלהם, אבל בזמן האחרון החלו לנסות להטמיע גם בגופים בעלי גוף לקוי, ספציפית גופים שמבוטחים תחת 'צמטא'".
"אבל אתה לא היית בתוך עומר".
"תבואי אליי. אני אסביר".
היא התנשפה והחלה לטפס בין הקורים, כשחץ בצבע סגלגל מבזיק מעת לעת בתוך הרשת ומראה לה את הדרך. הוא הופיע ונעלם מהר מאוד, והיא לא הייתה כזאת ערנית. היא גם ידעה שהמשטרה בדרך לביתה, שעומר בסכנה. היא ידעה שאייל הבטיח לדן משהו שאין בכוונתו לקיים, ולא מן הנמנע שעשה אותו דבר גם לה.
"אני אעשה לך סדר בינתיים", אייל אמר: " 'צמטא' התחילו עם אסירים שנידונו למאסר עולם, בדרך כלל מחבלים. אחר כך היו בעלי המוגבלויות, שחתמו על טופס הסכמה. בהמשך ויתרו על הטופס. כל אפוטרופוס היה יכול לחתום לך שאתה לא כשיר מספיק לנהל את גופך וצריך להטמיע בך מישהו אחר, כולל הרופאים ש'צמטא' מממנת במסגרת הכיסוי הרפואי.
"מה שאנשים לא יודעים הוא שהתודעה המקורית לא באמת נמחקת כשאני מוטמע פנימה. היא עוברת מהמושב הקדמי ברכב למושב האחורי. משאירים את הזיכרונות, אבל מנטרים את הרצון החופשי. כשיש לך פושע מסוכן, זה עוד איך שהוא בסדר. אבל כשזה בן אדם שנולד אוטיסט, את מרגישה פחות כמו מבוגר אחראי ויותר כמו סוהר".
"את דן מאירסקי שחררת. פשוט תשחרר את מי שאתה לא רוצה להיות הבייביסיטר שלו, ואל תנסה להטמיע על עומר".
"לעומר דווקא עשיתי טוב., הם אוהבים לשמור בעלי מוגבלויות במשרד כדי לעקוב אחר ההידרדרות בתפקוד שלהם. לגבי השחרור, גיליתי רק עכשיו שאני יכול לעשות את זה. 'צמטא' הוציאו לאחרונה עדכון שמאפשר לעשות לי אוֹבֵרייד, ואחת ההטמעות שלי גילתה שהוא עובד גם בכיוון ההפוך. כלומר, שאני יכול לוותר על המושב הקדמי. לצערי זה לא עובד כשהאוברייד כפוי ממקור חיצוני…"
היא שתקה, וגם הוא, למשך רגע ארוך.
"…הנקודה היא שאני לא רוצה להיטמע יותר", אמר לבסוף: "אני לא רוצה לשעבד כל כך הרבה מוחות כדי שכולם ייראו ויתנהגו בדיוק אותו דבר. זאת לא המטרה שלשמה הקפאתי את עצמי".
היא סיימה לטפס והגיעה למישור מוצק שירד כמו מעלית, לאזור שהיה נסתר מתחת לקורים. היא נעמדה עליו והביטה קדימה, שם ראתה חלל מעונן עצום ובו שני כוכבים.
"אני לא רוצה להיטמע יותר" (Photo by Pixabay on Pexels.com)
"ולמה נראה לך שמישהו יקשיב לך?", שאלה.
"כי למדתי הרבה. אני מאכלס כיום כמעט את כל השרתים של 'צמטא', והם אפילו לא יודעים את זה. אני יכול לפתור המון בעיות. אני מכיר היבטים במוח האנושי שהמדע עוד לא יודע שקיימים. אני יכול לדווח על עוולות בכל מקום של-'צמטא' יש בו דריסת רגל, כולל דיקטטורות…"
"אתה לא בראיון עבודה, אייל. מה אתה רוצה?"
הכוכבים חדלו לנצנץ לרגע: "כל המלכודות האלה, שראית בדרך? לא כולן נועדו לך. לפני שקראתי לך, נעשו הרבה מאוד ניסיונות לחדור לליבת התודעה שלי. התאגיד גנז את הצוואה שלי, עשה עם התודעה הזאת מה שהוא רוצה, כלומר הרוויח עליה המון כסף. אבל הם ידעו שהצוואה המקורית, שתיאלץ אותם להגדיר מחדש מה הם עושים עם ההטמעות שלי, אם בכלל, עדיין נמצאת כאן, מוטמנת בליבה".
"כלומר הצוואה שלך… היא כללי שימוש?"
"כן, עם סמכות אכיפה מסוימת. היא מקנה לי שליטה דו-צדדית בכל הטמעה, ומאפשרת לי לוותר במקרה שנעשה שימוש לא הוגן".
"ואם אתה תהיה זה שייצא משליטה?"
הכוכבים התכווצו: "את רואה יותר מדי מדע בדיוני".
"אני באמת צריכה לשאול אותך מי ישמור על השומרים?"
הוא חייך. מהצד זה נראה כאילו הוא הולך לבלוע אותה: "כללי השימוש חלים גם עליי".
"ומתג כיבוי? יש?"
"לך יהיה". כאילו הבחין במבטה, הוא המשיך: "אין טעם לבחון אותך יותר. את מכירה אותי הכי טוב, יודעת לזהות אותי בכל מקום. את תדעי מתי אני לא מתנהג כמו עצמי. אני גם יודע שאת היית מעדיפה ללחוץ על המתג כבר עכשיו ולגמור עם זה".
היא לא השיבה.
"זה בסדר. אני… יודע שלא הייתי הכי הוגן כלפייך גם כשהייתי בחיים. השתמשתי בך בשביל יחסי ציבור, לקחתי רעיונות שלך ולא נתתי לך קרדיט, עקבתי אחרייך, הטרדתי, איימתי. אם הייתי חי, אולי היית מוצאת דרך להכניס אותי לכלא. אבל אני מבקש ממך את הדבר ההפוך – אני רוצה שתוציאי אותי לחופשי".
היא נאבקה להוציא מעצמה את השאלה: "ואז תשחרר גם אותי?"
"לא תישאר גרסה שלי שתטריד אותך, אז כן. בשביל זה הגעת לכאן, אני צודק?"
היא הנהנה, אבל התנועה הייתה קטנה מכדי שיבחין בה: "זאת הסיבה שניסיתי להשיג צו, לפני עשור. אתה יודע מה עשית לי, אייל? ההטמעות שלך הגיעו לילדים שאני מלמדת וסיפרו להן שאני בגדתי בך".
היה זה תורו של אייל לשתוק.
היא המשיכה: "הם אפילו לא ידעו שהייתי נשואה לך. שיניתי את שם המשפחה אחרי הגירושים. הם לא ידעו מי אתה עד שהם חיפשו באינטרנט. הם סיפרו להורים וההורים כבר ידעו מי אתה וקנו את המילה שלך. כמעט פיטרו אותי. אני חושבת שניצלתי רק כי בגידה באדם מת היא לא באמת עילה לפיטורים. הסתפקו בלהזכיר לי שאני עובדת קבלן על חוזה זמני".
שוב השתררה שתיקה. תחושות ישנות של פחד ובושה עלו בשלומית, אך יותר מכל היא עדיין חשה כעס: "ילדים, למען השם".
"שלומית?"
היא הרימה את מבטה. חגורת הכוכבים כבר לא הייתה שם, רק דבר נוצץ אחד שהתקרב אליה במהירות. היא קפצה כדי לאחוז בו, וכשתפסה שמעה את המלים: "זאת הבקשה האחרונה, מבטיח".
(Trophy Unlocked (Photo by Nataliya Vaitkevich on Pexels.com
המעלית נעצרה בקול בלימה. הדמות שלה התנועעה קצת ועל המסך השתלט כיתוב שהודיע לה שמזל טוב, היא זכתה בגביע. היא לחצה כדי לעשות Unlock לגביע והמתינה. הפרס שקיבלה היה מוגבל בזמן, ועם זאת היא בהתה בו הרבה יותר זמן מכפי שנדרש לה בפועל על מנת לקרוא את הכתוב. היא הבינה שהיא קוראת פקודת כיבוי – הפקודה שתשים סוף לחיי הנצח של אייל. הפקודה הייתה מורכבת משתי מלים.
המילים נעלמו.
השלט שבידה החל לרעוד בעוצמה. לאחר מכן הרגישה שהיא מוטחת לאחור, כאילו נסעה ברוורס מהיר את כל המסלול חזרה לתפריט הראשי. באמצע המסע היא שמעה נקישה, שכנראה היתה דפיקה בדלת, אבל לא הגיבה לה. לאחר מכן הקונסולה כיבתה את עצמה והיא שמעה עוד נקישה, חדה וברורה יותר, אבל לא הייתה מסוגלת להרים את עצמה.
היא שמעה קול פיצוח חד, ולאחריו הדלת נפתחה לרווחה. אלומות פנסים פלשו לסלון וסנוורו אותה, והיא הביטה לתוך עיניה של רוח רפאים. היא לא ידעה מי עומד מאחוריה. זה היה גבר, רחב כתפיים וחסון, עם חולצת כפתורים כחולה, שכנראה היה פעם אייל. היא לא ידעה להסביר מדוע בעלה היה שם פעם, או מדוע הוא כבר לא, רק שבהיעדר תודעה שתשלוט בו האדם הזה נראה ריק. הוא היה נעדר רגש, תבונה או אפילו סימני עייפות.
הוא היה מכונה.
היא חשבה מיד על המילה הזאת: "אוברייד". השליטה של אייל נעקפה על מנת שמישהו אחר יעלה על ההגה, או יותר נכון לומר "משהו", בוט. מבועתת מהמחשבה שהותקפה על ידי צבא של גופות מהלכות, היא התכווצה על הספה. היא לא הייתה מסוגלת לקום. משום מה, נראה היה לה שכל תנועה פתאומית תגרום להם לירות בה.
כמה מהם היו? היא ספרה עשרה. בפועל אולי היו יותר, אורבים מחוץ לבית למקרה שתנסה לברוח. הם הקיפו אותה במעין מחול שדים, צועקים להרים ידיים. מתוך כל ההמולה היא שמעה גם את עומר זועק מה קורה, וזה רק הגביר את כעסה. אפילו אייל כבר היה ניגש לעזור לבן אדם שלא מסוגל להרים את עצמו מהמיטה, אבל לתועבות האלו היה אכפת רק מהמשימה שלנגד עיניהם.
בחשש רב, היא הרימה את עצמה, ידיה מונפות באוויר. היא התקדמה לעבר המאבטחים לאט, וכשביקשו ממנה לרדת על הברכיים אמרה: "אני צריכה להשאיר פתק לבעלי".
"תוכלי להתקשר אליו מהתחנה", השיב אחד מהם.
"אז אני רוצה למסור הודעה בכתב", התעקשה.
"תוכלי לעשות זאת בתחנה", השיב אחר, והיא הבינה שאין ברירה.
בהיעדר תודעה, הוא נראה כמו מכונה (Photo by cottonbro on Pexels.com)
היא קמה בקפיצה, או לפחות מהר ככל שיכלה, דהרה לעבר המטבח והתחמקה משתי יריות. השלישית פגעה בה. היא טרקה את דלת המטבח, הרגישה כאב חד בידה וכמעט נפלה, עד שידיה נאחזו בדלפק. בזמן שנדרש להם להיאבק בדלת היא שלפה פתקית, ורשמה מהר ככל שיכלה. הדלת נפתחה בבעיטה והיא החזיקה את הפתק מול פניה.
היא ראתה על פניהם שקראו את מה שנכתב, וידעו את המשמעות שלו. היא המתינה עד שכולם נכנסו לחדר, קראו, ואז אמרה בביטחון: "תגידו ל'צמטא' שהקניין הרוחני שלהם בסכנה. אם הם לא מעוניינים בכישלון פרויקט ההטמעות, שייצרו איתי קשר".
זה שעמד הכי קרוב אליה הנמיך את נשקו, ועד מהרה היתר עשו כמוהו. אף אחד מהם לא נראה בטוח, והיא תיארה לעצמה כיצד התכנה שלהם נאבקת מול עצמה: מה אם גברת פוריאת היא היחידה שיודעת את הקוד? מה אם ירייה אחת תספיק כדי להשתיק אותה? מי העביר לה את הקוד הזה? למה?
אבל אם 'צמטא' ידעו מה טוב להם, הם לא נתנו לתוצרים שלהם להחליט בשם עצמם. לא שלגברים אנושיים בעמדות כוח היו את כל התשובות, ועדיין.
הם השאירו אחד מהם לשמור עליה. היא התעלמה מנוכחותו, וחבשה את מה שהתגלה כשריטה. אחרי שניקתה את הדם, חשה הקלה מהמחשבה שתוכל למצוא את עצמה בכל זאת נוהגת בעתיד. היא מיהרה לחדר של עומר. היצור שנשאר מאחור לא ניסה לעצור אותה. לפני שפתחה את הדלת, הביטה לאחור וראתה אותו מרים את הפתק, בוהה בו וקורא את אותן שתי מילים שוב ושוב: "סליחה. להתראות".
סיפור קצר ומעודד שנכתב בתקופת סגר. פורסם במקור באתר "המעבורת"
סיפור קצר ומעודד שנכתב בתקופת סגר. פורסם במקור באתר "המעבורת"
הם הודיעו על הקטע עם הרכבת הרבה יותר מדי מאוחר. כבר קמתי בבוקר, בשעה שבה אני צריכה לקום כדי לתפוס את הרכבת של שמונה ועשרה. הייתי כנראה עולה על האופניים ומגיעה כל הדרך לתחנה כדי לגלות שהיא סגורה, אם לא הייתי מרימה קודם את הטלפון ורואה את ההתראות. אימא, כמה התראות.
הפסקתי להתארגן לעבודה. לא היה טעם שאשב לקרוא את הכול, אז נכנסתי לאתר החדשות הראשון שאני מכירה וחיפשתי עדכונים. מתברר שהרכבת הושבתה כבר מהשעה ארבע בבוקר. אמרו שהייתה שם איזו רעידת אדמה במקטע של כביש החוף, שנגרם נזק למסילה. הרכבת או המדינה לא סיפקו פתרונות חלופיים. כל מי שהגיע מאזור הצפון נידון להיתקע לנצח בפקקים שעוברים ליד המושבים של השרון.
לא היה לי מושג איך אני הולכת להגיע לעבודה. נכנסתי לקבוצה של המשרד בווטסאפ. ההנחיה שם הייתה להגיע כרגיל.
נכנסתי לרשת החברתית. הכוונה שלי הייתה לכתוב פוסט של תסכול, אבל מתברר שהקדימו אותי בהרבה. כל האנשים שתפרו בינג' לתוך הלילה קיבלו ראשונים את הידיעה על רעידת האדמה והם העבירו את הזריחה בשרשורים של מרמורים. בין לבין, היה מישהו שאמר שפיתח אפליקציית מציאות רבודה שאמורה לעזור לכל מי שנתקע. הוא היה אמור להשיק אותה בעוד איזה חצי שנה, אבל נראה היה לו שעכשיו זה זמן טוב להוסיף משתמשים.
פתחתי את העמוד של האפליקציה. היא הורדה כבר ארבעת אלפים פעמים בשלוש ומשהו שעות. הייתי קוראת לזה הצלחה.
התקנתי אותה. זה לקח דקה או שתיים ובסוף התוכנה ביקשה רשות להתחבר למצלמה שלי. הרשיתי לה. האפליקציה נפתחה ולא ראיתי שום דבר מיוחד, רק את המציאות מבעד למצלמה של הטלפון. כיתוב קטן בתחתית המסך ביקש ממני לצאת לדרך ראשית.
מיותר לציין, לא גרתי ליד דרך ראשית. מלכתחילה בחרתי לגור בנתניה כי נמאס לי מהרעש מחוץ לדירה בהרצליה. כדי לצאת לרכבת, הייתי צריכה קודם כל לצאת מקומפלקס המגורים שלי, משימה מורכבת כי אני גרה בבניין צפוף שעבר פינוי בינוי. אבל עשיתי זאת – יצאתי לרחוב וכבשתי את הפיתוי לקחת אתי את האופניים.
פתחתי שוב את האפליקציה. הפעם, ראיתי חצים זוהרים וגדולים על גבי המסך. כל אחד מהם הצביע בכיוון אחר, כמו בתוכנת ניווט עם כמה מסלולים אפשריים. אחד החיצים, לתדהמתי, הצביע לכיוון הבניין שאני גרה בו. יש שם שכן שיכול לעשות לי קארפול על לפחות חלק מהדרך, נטען. פתחתי תמונה של השכן הזה. זיהיתי אותו בתור המעצבן שביקש ממני להפסיק לעשות ספורט בדירה כי אני "גורמת לבניין לרעוד". החלטתי לוותר. כיוונתי בחזרה את הטלפון לעבר הכביש.
שלושה חצים זוהרים התפצלו על גבי המסך, ולצידם שמות של מסלולים וזמן הגעה משוער. הטקסט שהופיע היה "משאית" (1 שעה 20 דקות), "קארפול אופניים חשמליים + אוטובוס" (1 שעה 50 דקות), "קארפול אופניים חשמליים + אופנוע ים + אוטובוס" (1 שעה 10 דקות).
דווקא רציתי לבחור במסלול השלישי, פחות בגלל זמן הנסיעה הסביר ויותר כי אף פעם לא חשבתי שאגיע לעבודה על גבי אופנוע ים. רק שהמסלול הזה דרש נקודות. כן, היו מסלולים שצריך היה לשלם על הנסיעה בהם בנקודות. נקודות תמורת כסף, שלא היה לי, או תמורת נסיעה שיתופית.
עכשיו הבנתי מאיפה הגיעו כל הטרמפים האלה על גבי אופניים חשמליים.
נכנסתי להגדרות של האפליקציה וסימנתי את עצמי כנהגת. אחר כך חזרתי לקומפלקס, פתחתי את הדלת למחסן והוצאתי משם את האופניים. הם לא היו חשמליים, אז לא חשבתי שמישהו באמת ירצה לקבל טרמפ כדי לראות אותי מזיעה. קיבלתי את הנקודות לאפליקציה וכבר עמדתי להתחיל לדווש לכיוון החוף כשקיבלתי התראה שיש נוסע מעוניין.
הוא גר ממש רחוב וחצי ממני, גיליתי, ואנחנו בערך באותו גיל. לא נתון מובן מאליו באזור הזה של העיר, שמורכב ברובו ממשפחות שנוסעות בשני רכבים הלוך וחזור. נו, טוב, אמרתי לעצמי, והתחלתי לרכב לכיוון הבית שלו. מפה לשם, שרפתי עשר דקות מתוך דרך שעדיין לא התחילה. מעניין אם במשרד יקבלו את זה אם יום העבודה שלי יתחיל בעשר בבוקר.
הוא חיכה לי בחוץ, מנפנף בידו ברישול. הוא לבש טישירט דהוי ומכנסי חאקי, וכשבלמתי לידו התגובה הראשונה שלו הייתה: "באמת שאלתי את עצמי מי היה מוכן ללכת על הקטע של האופנוע ים".
"אתה מעדיף לעמוד בפקקים?"
"שנייה לפני שבאת, הייתי בטוח שזה מה שיקרה".
"אז קדימה, בוא. אני מאחרת לעבודה".
הוא הושיט את ידו: "אני גדי".
הנהנתי, לא מסירה את הידיים מהידיות: "אני סיון".
"נעים להכיר, סיון", הוא התיישב מאחוריי: "תגידי לי אם אני מכביד עלייך".
מה שגדי לא ידע הוא שבעבר דיוושתי עם אופניים בטריאתלונים. המשקל, המרחק ואפילו רמת החספוס של הכביש לא הזיזו לי. מה שכן, שנאתי להיות בלחץ, ועוד יותר שנאתי להזיע, מה שקרה בכלום זמן עם החום של יולי-אוגוסט. ברכבת, זאת לא הייתה בעיה. בתוך הקרונות היה מזגן מקפיא, כך שהיה לי זמן להצטנן ואפילו להחליף בגדים בשירותים. פתאום, אופנוע הים לא נראה רעיון טוב כל כך.
גדי נמנע מלדבר אתי במהלך עשר הדקות של הרכיבה. כשסוף סוף הגענו וקשרנו את האופניים, הוא הרים את הפלאפון שלו אל על והצביע לעבר המזח. "לשם", אמר.
לצד המזח אכן היו קשורים כמה אופנועי ים, אבל לא ראינו אף אחד. לא הייתה לי תחושה טובה בנוגע לזה. לא התכוונתי ללמוד לרכוב על אופנוע ים מאפס, ובוודאי לא הייתה לי כוונה לגנוב אחד. התקרבנו בהליכה לכיוון המזח. רק כשכבר יכולנו לראות את אופנועי הים מקרוב, הבחנו שמישהו יושב עליהם ומסתכל בפלאפון שלו. כשאמרתי לו "הי" הוא הסתובב ואמר: "אה, הנה אתם".
"אתה מביא לנו את האופנוע?", שאל גדי.
"כן, כן", אמר הבחור: "אני אקח אתכם לצד השני, לצומת הסירה. אתם שניכם עובדים באזור, נכון?"
גדי הנהן. אני לא. עוד לא לחלוטין הבנתי איך האפליקציה עובדת.
"אתה לא בא אתנו?", שאלתי.
"מה? לא, נשמה. אני פה בשביל הנקודות. זה ניקוד פסיכי לקחת אתכם מרחק כזה בכלום זמן, ומתברר שהנקודות האלו קבילות גם ברכבת. רק תחשבי כמה פעמים את יכולה לנסוע בחינם".
"כשהרכבת תחזור", אמר גדי.
"היא תחזור, היא תחזור", נפנף האיש שעל האופנוע בידו: "תיכנסו בינתיים. תרגישו בנוח. אני מקסים".
"גדי, סיון", אמר גדי, מצביע על כל אחד מאתנו בתורו.
נכנסתי לאופנוע ופתחתי שוב את האפליקציה. גיליתי שיש לי כעשרים התראות שלא נקראו. הן לא היו מהאפליקציה עצמה, אלא ממשתמשים בקרבת מקום. מתברר שאלה שיתפו כל הזמן נתיבים חדשים לנסוע בהם, פרקו תסכול ותיעדו את תמונת המצב בכבישים. גם זה, כך מתברר, היה שווה נקודות – אם כי הרבה פחות מאשר נסיעה שיתופית.
גם אני, אגב, קיבלתי נקודות על הטרמפ באופניים. חמישים ושבע נקודות, אם תהיתם.
זה לא מה שמשך את תשומת הלב שלי. ההאשטאג שחזר על עצמו שוב ושוב היה #פורצים_לרכבת. אף אחד לא טרח להסביר מה הוא אומר. כל הטקסטים היו גנריים ואמרו "תגידו לי מתי זה קורה" ו-"מגיע להם, הקקות". שאלתי את גדי ומקסים אם הם יודעים על מה מדובר בזמן שמקסים התניע את האופנוע.
"אה, זה?", שאל מקסים, מתנער בנונשלנטיות: "זה היה אחד הפוסטים הראשונים שעלו אחרי שהודיעו על ההשבתה של הרכבת. יש כמה מטורפים שמתכננים להשתלט עליה, יעני להפעיל אותה בעצמם".
"זה אפשרי בכלל?"
"את מגיעה לעבודה על אופנוע ים. הכול אפשרי".
בתוך כך, האופנוע התחיל לעשות את דרכו בים. הנסיעה הייתה נעימה פחות משחשבתי. התנועה לא הייתה חלקה, אלא על גבי הגלים. ריח חזק של מלח וביוב נישא באוויר ומדי פעם הוא גם ניתז עליי, על גדי ועל תיקי העבודה שלנו. תוך כלום זמן, הייתה לי בחילה נוראית. למזלי, לא אכלתי הבוקר. יכולתי לסבול בשקט ולפנטז על הקפה שאוכל לשתות כשאגיע סוף סוף למשרד, בתקווה שלא יפטרו אותי עד שזה יקרה.
"אז במה אתם עובדים?", שאל מקסים, לא מושפע בכלל מתנאי הדרך.
"אני מנהל מוצר", אמר גדי, מבלי לפרט: "היית מגיע גם קודם לעבודה על גבי האופנוע?"
"רק בשביל לצאת לתל אביב וכאלה. אני שונא לעמוד בפקקים".
"כן, אבל עד שהרכבת תחזור, זה מה שתעשה?"
"לא יודע. שמע, הקטע עם הרכבת, בינינו, היה עניין של זמן. הם פאקינג בנו את המסילה לאורך כביש החוף, יעני מעל קרקע של סחף. אתה מבין למה אני מתכוון? העשירים פה לא רצו שהרכבת תעבור להם ליד הבית. ההיפים לא רצו שהיא תעבור דרך החורשות באזור. היצרנים של הרכב לא רצו שתחתוך את הכביש. יצא שהיא נבנתה על כמה גרגירי חול וכולם קיוו שיהיה בסדר".
היו למקסים עוד כמה תיאוריות קונספירציה לחלוק, אבל כבר לא הייתי מסוגלת להקשיב. ניסיתי להתמקד בנקודה אחת ולכן הסתכלתי על קו החוף. היו גם שם כמה רכבים אמיצים שניסו לחמוק מהטורים הבלתי נגמרים על הכביש באמצעות מעבר ברצועת החוף עצמה. כלומר, מעבר על גבי פסי האטה עשויי חול, במהירות איטית ותוך הישמרות ממובטלים ופנסיונרים שמצאו את עצמם שם במקרה.
"תראו את הסטטיסטיקות", אמר גדי, מבטו כבוש בנייד שלו: "יש אשכרה אנשים שהלכו על פארקור".
"בסדר, הם מעטים. הרוב הלכו על קארפולים וכאלה. מתבגרים עושים הון תועפות מלהסיע אנשים לצמתים. אם ההשבתה תימשך, הם עוד יכולים להפוך את זה למקור הכנסה".
"חשבתי שמקבלים על זה נקודות, לא כסף".
"חכי. את הנזקים של רעידת האדמה הזאת עוד ייקח זמן לשקם".
בזה הוא ללא ספק צדק. מקו החוף, קל היה במיוחד לראות איך הרכס שסוכך על הרכבת התמוטט על המסילה כמו שכבת רעפים, ממשיך לפזר שאריות של אבק ועפר במשך שעות. לו רכבת אכן הייתה עוברת שם בשעות האסון, ללא ספק היו נפגעים בנפש, ואלוהים יודע כמה שעות היה לוקח לחלץ אותם משם.
האופנוע התקרב בינתיים למרינה של הרצליה. מכאן, יכולנו טכנית לעשות את הדרך גם ברגל. יצא שהמשרד שלי מוקם סמוך לקניון שעל יד החוף, ולמעשה שיווק את עצמו אקטיבית למועמדים לעבודה באמצעות הנוף לים. לא נראה לי שהמנהלים שחשבו על היתרונות של המיקום הזה לקחו בחשבון שהים יכול לשמש כנתיב תחבורה פוטנציאלי. על כן, תארו לעצמכם את התדהמה שלהם כשהופעתי ממש מתחת למרפסת, בזמן הפסקת הסיגריה שלהם, מנפנפת בתיק נוטף מים ובחיוך של מי שמבחינתה, חצי מיום העבודה כבר מאחוריה.
"זה אפשרי?"
"את מגיעה לעבודה על אופנוע ים. הכול אפשרי"
במפתיע, אף אחד לא שאל למה איחרתי או נקב בשעה שאהיה מחויבת לצאת בה הביתה, תשע שעות לאחר מכן. בין כל הסיפורים על עובדים שיצאו מהבית בשש בבוקר, או נתקעו שעות בדרך מכביש שתיים, הרעיון להגיע על אופנוע ים נשמע כמו אנקדוטה מעניינת בהרבה. רק שאני רציתי לנוח קצת מכל המהומה. החלפתי בגדים. הנחתי את התיק מתחת לחלון, לייבוש. הכנתי לעצמי כוס קפה קר. בין לבין, ראיתי שגדי כתב עליי ביקורת באפליקציה. הוא נתן לי תג ששמו "נשמה של הרפתקנית". פתחתי חלון צ'אט וכתבתי לו "תודה". הוא שאל מתי אני מסיימת ואם נוכל לחזור ביחד.
כתבתי לו מתי, אבל ביקשתי לוותר הפעם על הגעה דרך הים. אוטובוסים, או משאיות, יהיו די והותר.
כשסגרתי את חלון הצ'אט, שמתי לב שהאפליקציה המשיכה לפעול. רציתי לסגור אותה. ממילא היא שתתה המון סוללה וכל שנדרש כדי להיפטר ממנה הוא סוואייפ אחד למעלה.
"סיון, ראית את המייל ששלחתי הבוקר?", קרא מעבר לכתף שלי אחד המנהלים. לא טרחתי לבדוק מי זה. כולם שמעו בינתיים איך הגעתי לעבודה. המחשבה שהצלחתי לעשות זאת ולבדוק מיילים במקביל הייתה מגוחכת.
בין כל הסיפורים על עובדים שיצאו מהבית בשש בבוקר, או נתקעו שעות בדרך מכביש שתיים, הרעיון להגיע על אופנוע ים נשמע כמו אנקדוטה מעניינת בהרבה. רק שאני רציתי לנוח קצת מכל המהומה
תשומת לבי רותקה למסך, שם החיצים המשיכו לזהור, ואולי הפעם לא הבינה המלאכותית, אלא התושייה שלי, היא שמתחה אותם ממקום למקום. החיצים הציעו לי כמה אפשרויות: עבודה (9 שעות), בטן-גב (2 שעות), אהבה (12 דק'). נכנסתי שוב לפרופיל של גדי. מתברר שבזמן שהתחלתי את היום, הוא עדיין נמצא בדרך לעבודה. הוא הלך ברגל, בחום הקופח, כל הדרך להרצליה בי"ת, מעבר לגשר של הרכבת.
"אני כבר חוזרת", אמרתי.
"אבל הרגע הגעת", קרא אותו מנהל מעבר לכתפי. הסתובבתי אליו. אמרתי לו, מבלי למצמץ: "אני אתחיל לענות בינתיים למיילים, אל תדאג".
"אבל העבודה…"
"מקסימום אני אישאר קצת. זה לא שאני מתלהבת לחזור הביתה, אחרי מה שראיתי בדרך".
הוא הנהן, לא מתרשם במיוחד. לא היה אכפת לי. מבחינתי, לא עשיתי את המסע הארוך הזה רק כדי לשבת במזגן מול מחשב, מרחק של עשרה קילומטרים מהבית. הייתה לי משימה אחרת, גם לא הייתי מודעת אליה כשקמתי בבוקר.
יצאתי מהמשרד, לא שוכחת להעביר את האצבע שלי במכשיר ספירת הנוכחות. לא ידעתי מתי אני הולכת לחזור. כתבתי לגדי שאני בדרך ללוות אותו, עם בקבוק מים קרים. הוא שלח לי אימוג'י נדהם וכתב: "התחלקת על השכל? כנסי למשרד, הכול טוב".
עקבתי אחרי הסמן המהבהב של גדי על המפה. מצאתי אותו כעבור עשרים דקות, ממתין לי בצל של הגשר ליד הרכבת. הוא היה במרחק הליכה של שלוש דקות מהמשרד, או כך לפחות הוא אמר, כשמלמל בנוסף "תודה רבה" ולקח מהמים שלוק גדול. אחר כך החלפנו מספרים, כדי שנוכל לתקשר גם מחוץ לאפליקציה. התיישבנו עוד כמה דקות לנוח מהחום כשאנו משקיפים על המסילה הריקה. יכולתי להישבע שגם היא יצרה חץ כלשהו, או בעצם שניים. הם הובילו אחד לשני, ויצרו מסלול שהתחיל איפה שהוא נגמר. המסלול הזה הוביל אותי לגדי וגם ממנו, ולמרות שהוא הסתיים לעת עתה, הייתה לי הרגשה שאת המסע שהוא לקח אותי אליו, אני רק התחלתי.
גם אותי המשבר הכלכלי תפס לא מוכן. לא מזמן מלאו לי שלושים. עוד לא הייתה לי דירה משלי. הייתי מועסק, ועוד במשרד גדול, עם משכורת לא רעה בכלל, אבל כשהמשרד נסגר, קרו לי שני דברים. הראשון הוא שפוטרתי. השני הוא שנאלצתי לעזוב את הדירה בגבעתיים.
חזרתי לגור אצל ההורים. הייתי שבוז לגמרי. אמרתי לעצמי שיש הרבה במצב שלי, אבל לא ראיתי אותם בשום מקום. ברשתות החברתיות כולם המשיכו להתלונן על הדתה ועל מזג האוויר. בדיעבד הבנתי שאני הייתי אחד הראשונים שהושפעו, ושהשינוי חלחל לאט.
ראיתי המון סדרות. התחלתי לעשות מטלות בית. בין לבין, התחלתי לחפש דירה חדשה, כי לא ראיתי את עצמי ממשיך לגור בבית. אני לא זוכר באיזה שלב זה קרה ואיך היא קיבלה את המספר שלי, אבל אני זוכר את הצלצול ממספר חסוי ואת ההיסוס שלה כששאלה אותי: "אתה עובר דירה בקרוב?"
כמה אופטימיות, חשבתי.
"כנראה. אני עוד לא יודע", אמרתי, מנסה לא לשבור את רוחה.
"יכולה לעניין אותך הצעה משתלמת לטריפל של כבלים, אינטרנט וטלפון?"
לא, חשבתי, ממש לא. באיזו מאה את חיה? מי משתמש בטלפון קווי? אבל היא הייתה חמודה. הקול שלה היו גבוה, אבל לא גבוה מדי, וצרוב בסיומות. היא הקרינה רוגע וסבלנות שלא הייתי מצפה להם אצל אשת מכירות, אפילו שאחרי מכסת הלידים היומית הייתה אמורה להרשות לעצמה לשריין שבוע רצוף בעיר איטלקית עם חמאה לא מיובאת וספר טוב.
"אני לא יודע. לא מצאתי דירה עדיין".
"אתה מחפש, כאילו?"
"כמו כולם".
"סבבה. מה אתה אומר שאחזור אליך עוד חודש ככה, נראה אם זה רלבנטי?"
"בכיף. איך אמרת שקוראים לך?"
"עמליה. אני אהיה איתך בקשר".
קול מנחם ללא פנים (Image by Gundula Vogel from Pixabay)
רציתי לומר שיש לה שם יפה, שם של פעם, והפעם להתכוון לזה, אבל היא כבר ניתקה. אולי טוב שכך, אמרתי לעצמי. אולי היא עובדת בסוג המקומות האלה שמחזיקים את עצמם דרך זה שהם מודדים למוקדנים את הזמן על הקו, ואולי אפילו מקליטים את השיחות. אני יכול להבין את זה, ומצד שני, לא היה לי מושג אם אצליח למצוא דירה תוך חודש. לא היה לי מושג אפילו אם אמצא עבודה, בהתחשב בכך שכל מודעות הדרושים במקצוע שלי פורסמו מחדש כך שיתאימו לאדם חסר ניסיון עם "הרבה רעב", שם קוד לשכר נמוך מאוד. בלי עבודה, לא יכולתי להרשות לעצמי דירה. ובלי דירה, לא הייתה לעמליה סיבה לדבר אתי מעבר למשפט אחד.
כן יכולתי לדבר עם אנשים אחרים במצב שלי, ומתברר שהיו לא מעט כאלה. הייתה לנו קבוצה בפייסבוק שנקראה "המובטלים החדשים". לא כי לא היו יותר מובטלים מהסוג הישן, אלא כי רוב האנשים בקבוצה הזאת לא היו מובטלים מעולם. כשהגיעה תקופת האבטלה, ואז נמשכה, הם לא ידעו מה לעשות עם עצמם. לא במפתיע, הם היו אנשים מוכשרים, או כך לפחות השתמע מפרופיל הפייסבוק שלהם, שהכיל שמות מפוצצים של תארים ושל חברות הייטק.
לא חשבתי שאמצא עבודה לפניהם. כשהטלפון הראה צלצול ממספר חסוי, לא בדיוק חשבתי שמדובר בהצעת עבודה. הייתי מופתע אם היו מתקשרים אליי ממילואים.
"הי, נוי".
"הי, מי זאת?"
"עמליה. דיברנו לפני חודש בערך. מצאת דירה?"
"נראה לך? את קוראת חדשות?"
"אני רק שואלת".
"סליחה, לא התכוונתי. תודה שהתקשרת".
"זאת העבודה שלי".
"תגידי, איך מגיעים להיות מוקדן?"
"עושים קורס מהבית, נבחנים ואז מתקינים איזו תוכנה על הטלפון. למה, אתה רוצה להגיש קורות חיים?"
"את עובדת מהבית?"
"לא שומעים רעשי רקע של משאיות זבל?"
"אממם, לא".
"נו, כבר לא כזה מוקדם. אבל אם אתה מעוניין, יש מבצע חבר מביא חבר".
"אז אני חבר".
"תהיה גם חבר של המעסיק שלי אם תעבור דירה".
"סורי, אני עוד לא שם, אבל תודה שהתקשרת. תחזרי אליי עוד חודש ככה?"
"אין בעיה".
היה משהו מעורר קנאה בסבלנות של עמליה. היא חיכתה לי חודש אחר חודש, בידיעה שאני עדיין עשוי לחתום אצלה, ושאף נציג אחר לא יגנוב אותי בינתיים. היא בנתה על כך שעדיין תמשיך להיות מוקדנית, שהעבודה לא תשחק אותה ושהמוקד לא יפשוט בינתיים את הרגל. היא הייתה ההפך המוחלט ממדד תל אביב בבורסה, שהמשיך להתרסק חדשות לבקרים.
הבנתי שגם אני בודד, והייתי כזה הרבה לפני שהפכתי לעצמאי. הייתי בודד כי הייתי מוקף באנשים שלא היה לי נושא שיחה משותף איתם, שזייפתי אינטימיות איתם דרך לוחות מודעות אלקטרוניים.
ובזמן שעמליה המתינה לי, החיים נמשכו. הבוס שלי רצה להיפגש. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להמשיך להעסיק אותי, אבל היה צריך מישהו שיעשה לו כמה עבודות של סגירת חוזים. בחיים לא רציתי להיות עצמאי, אבל את הכסף הייתי צריך. החלטתי סופית לעזוב את אזור המרכז. הכסף שהרווחתי הספיק ליחידת דיור יפה בעמק יזרעאל, ביישוב שעד לפני חודש לא ידעתי את שמו.
לא ידעתי אם לחוש הקלה מכך שהשוק עדיין זקוק לעובדים, כי עכשיו היה קשה פי שתיים לעבוד. היינו צריכים להשקיע מחשבה בלתמחר את עצמנו ולהפקיד את המעט שהרווחנו בקרן פנסיה, שאולי גם תקרוס בעוד עשור או שניים. כשעמליה שוב התקשרה, לא ידעתי מה לענות לה.
"עברתי דירה, אבל אני לא יודע אם אני צריך טריפל", אמרתי.
"רוצה לפחות לשמוע את ההצעה?", היא שאלה.
"בטח, אבל אני אהיה כן איתך. אין לי מושג אם בסוף החודש יהיה לי מספיק לשלם שכר דירה".
"אתה לא מקבל תלוש?"
"אני עצמאי".
"גם אני".
"וואלה?"
"בטח. תעשה מה שאני עושה. תכניס כסף מכמה מקומות. ככה אם אחד מהם מבריז לך, לא תישאר בלי כלום".
"למעסיק לא אכפת שאת אומרת לי את זה?"
"לא אם אני מכניסה כסף".
"ואת מכניסה?"
"אני שומעת אותך אומר שאתה רוצה טריפל?"
"יודעת מה? כן, אבל בתנאי אחד".
"אני מקשיבה".
"תקפצי לכאן עם הטכנאי. אני מרגיש שמערכת היחסים שלנו מצדיקה היכרות פנים אל פנים".
היא היססה. לרגע חששתי שהפחדתי אותה, ואז היא צחקקה: "אתה יודע, לא חשבתי שנגיע לזה. אתה שמור לי על הטפסים הישנים".
"זה אומר משהו?"
"אה, כן. היום הכול בענן".
"אז אני מקבל יחס מיוחד?"
היא השתתקה שוב, ואז חזרה לסיומת הצרובה, היציבה: "אנחנו ניפגש, אבל אתה משלם לי על הנסיעה, ואני לא נשארת אחרי שהטכנאי הולך".
"סגור".
האם עשיתי בחוכמה שהצטרפתי לשירות שלא הייתי צריך ולא יכולתי להרשות לעצמי? כנראה שלא, אבל זה נתן לי הזדמנות לפגוש את עמליה. היא הגיעה עשרים דקות לפני הטכנאי. בחורה נמוכה, עם שמלה גדולה, לחיים רחבות וחיוך קטן ואסרטיבי, שלא הסכימה להיכנס לפני שהטכנאי הגיע.
גם היא גרה ביישוב שלא הכרתי, וגם לה היה נוף להרים. היא הסבירה לי שהייתה עצמאית הרבה לפני המשבר, בין השאר משום שהיא אימא לשניים. כששאלתי מתי הספיקה ללדת אותם, התברר שהיא דתייה לשעבר, גרושה. כשהילדים נמצאים איתה, היא האדם הכי מאושר בעולם. אבל כשהם לא, היא הכי בודדה שיש.
לא חשבתי על כך עד לאותה נקודה. רק כששוחחתי עם עמליה, הבנתי שגם אני בודד, והייתי כזה הרבה לפני שהפכתי לעצמאי. הייתי בודד כי הייתי מוקף באנשים שלא היה לי נושא שיחה משותף איתם, שזייפתי אינטימיות איתם דרך לוחות מודעות אלקטרוניים, שלא עניינתי אותם מעבר לתועלת הכלכלית שבי. הייתי גם בודד כי לא הכרתי את עצמי מעבר לעבודה המשעממת שהמשכתי לעשות, למרות שכעת היה לי חופש מוחלט.
חופש שהוא בודד למדי (Image by Sveta Fedarava on Unsplash)
"אם הילדים היו אצלך השבוע, היית מגיעה?", שאלתי את עמליה.
"לא".
בגלל התשובה שלה, הרגשתי שטיפה כפיתי על עמליה את הנוכחות שלי. התכוונתי להניח לה כשהטכנאי סיים את מעשיו והתחיל להתקפל, אבל לאחר שכבר עלתה על טרמפ, מצאתי פתק שהשאירה. היה כתוב עליו מספר הטלפון שלה.
התחלנו לצאת. הכול היה נפלא, חוץ מהפקקים. מצאתי את עצמי מתנדב לשמור על הילדים של עמליה, רק כדי שיהיה לי תירוץ לישון אצלה על הספה ולא לחזור כל הדרך הביתה בשעות השיא. כשנשארתי, הייתי עובד אצלה. העבודה הייתה חוויה אחרת לגמרי. סוף סוף היה מישהו להתלונן מולו, לצחוק אתו, להחליף עצות על איך להתמודד עם אנשים, מישהו שהרגיש לך כמו בן אדם ולא בורג חנוט בג'ינס שננעץ שם במקרה. לא חלף הרבה זמן, ומצאתי את עצמי עובד גם לצד החברים של עמליה. הם הביאו איתם אוכל, ניהלו תורנויות בהשגחה על הילדים וידעו גם לתת אחד לשני שקט כשצריך.
ואז היא טענה שאני נמצא שם קצת יותר מדי. לא נפרדנו, היא פשוט ביקשה קצת ספייס. לא האשמתי אותה, גם ככה כשהילדים היו בסביבה לא הייתה לנו יותר מדי פרטיות, אבל יש גם דבר כזה "יותר מדי פרטיות" והרגשתי בו כשחזרתי הביתה. השקט שהשתרר הרגיש כמו הדממה שלאחר המוות.
באזור שבו אני גרתי, לא היו שותפים מזדמנים לעבודה. היו מודעות לחללי עבודה משותפים, אבל כבר הייתי בסרט הזה. בסוף אתה יושב לעבוד בתא כלא מזכוכית, מתפדח לדבר עם אנשים בהפסקת צהרים. לא רציתי לשבת ליד זרים רנדומליים. רציתי למצוא מישהי, מישהו, כמו עמליה.
וכאן אנחנו מגיעים לסיפור על איך הקמתי את "ספארק". האירוניה היא שלא הכרתי את האנשים שהיו שותפים לדרך. שכרתי מתכנת פה, מעצב שם, מנהל שהקדיש יממה לתכנון המוצר. תוך חודש היה לי משהו ראשוני באוויר. לא שכרתי מישהו שמבין ביחסי ציבור או בשיווק כדי לפרסם אותו. הכרתי את הבעיה שהוא נועד לפתור יותר מדי מקרוב.
כתבתי בשורת הנושא של חנויות האפליקציות שמדובר ב-"שירות היכרויות לעצמאים שעובדים מרחוק" ובהנעה לפעולה, כתבתי: "מצאו אנשים שנוח לכם לעבוד בקרבתם". הטכנולוגיה הייתה פשוטה להדהים. בסך הכול היית מתחבר דרך פייסבוק, עונה על שאלון העדפות אישיות ועושה סוואיפ ימינה ושמאלה על שותפים פוטנציאלים במרחק גאוגרפי סביר. השוני היחיד מאפליקציית היכרויות מסורתית הוא שאפשר היה לפתוח קבוצות לעבודה ולצרף ולהוריד מהן אנשים.
בלי יותר מדי קידום, חוץ מפוסט בשיתוף עם מנהלת קבוצת "המובטלים החדשים", הגענו למאה אלף הורדות. אחר כך, התקשורת עשתה עליי כותרות בתור "נוי ארדמן, מוביל מהפכת ההתארגנות מחדש בעולם העבודה". משפיענים תרמו את הבתים שלהם למשתמשים שמצאו שותפים לעבודה דרך האפליקציה. היו כבר דיבורים על היכרויות למטרת חתונה.
לא באמת הייתי זקוק לחבילת הטריפל של עמליה כדי להתעדכן בכל זה. למען האמת, לא נותר לי זמן לצפות בטלביזיה. מסת המשתמשים שנכנסה חייבה אותי לעשות שדרוגים בלתי פוסקים בשרת ובטכנולוגיה. נהיה קשה יותר ויותר לעשות חיבורים מורכבים בין אנשים, במיוחד אם התגוררו באזורים נידחים.
היא ידעה מה זה לשלם על תקשורת עם אנשים, להבדיל מלשלם על המוצר עצמו. היא ידעה שאין טעם לשים מחיר על חוויה אנושית, אלא אם כן יש כלי שמאפשר לחוות אותה באופן מועצם יותר, אותנטי יותר, שאי אפשר לתכנן באמצעות מהלכים שיווקיים.
כשהחיבורים עבדו, האפליקציה הייתה מעין קרש הצלה. ידעתי זאת לפי המשובים, אבל אלה רק החמירו את הבעיה. העסק צמח מהר מדי. התחלתי לאבד כסף, בכמויות. לא היה לי זמן לגייס הון ממשקיעים או במימון המון. לא יכולתי לקחת הלוואה, לא עם המשאבים המוגבלים שנותרו לי. אפילו הזכאות שלי לדמי אבטלה עמדה להיגמר.
לפני המשבר, לא ידעתי שניתן לעבוד גם בהתנדבות. אני לא מדבר על עבודת חינם, אלא על עבודה שנעשית למען ארגון שמנוהל בצורה כושלת, רק כדי שיוכל לעמוד באתגר השאפתני שהציב לעצמו. עמליה הייתה הראשונה שבחרה לעשות זאת בשבילי. היא התקשרה אליי רגע לאחר שקיבלתי הודעה מאפליקציית תשלומים על העברת עשרות אלפי שקלים לחשבון.
"על לא דבר", אמרה.
"איך עשית את זה?".
"התקשרתי ללקוחות שלך", היא הסבירה: "ביקשתי תרומה. הם הבינו".
"עשית לי טלמיטינג?"
"זאת העבודה שלי".
"תודה".
מה שעמליה לא ידעה הוא שכבר הרמתי ידיים. חזרתי לגור אצל ההורים והייתי צריך הרבה יותר כסף ממה שהיא התרימה עבורי. את מעט הכסף שהעבירה, ניצלתי כדי להיפגש עם יועץ עסקי. הוא אמר לי את האמת שלא רציתי לשמוע.
בלילה שלפני המעבר, לא ישנתי. המחשבות התרוצצו לכל עבר בין מה שידעתי שהגיוני ונכון לעשות לבין מה שהלב שלי אמר שהוא חובה, במיוחד אחרי המאמצים של עמליה. רק בבוקר, הבנתי שלא הייתה לי ברירה אחרת, אם לא רציתי לאבד את הכול. פתחתי את ממשק המשתמש ותמחרתי כל פונקציה בתוכנה, בהתאם למה שהיועץ המליץ לי.
כמות המשתמשים ירדה.
הרבה כסף התחיל להיכנס.
זה היה הרבה יותר ממה שהייתי צריך כדי לשכור לעצמי את אחת מדירות הרפאים שהתפנו באזור המרכז. יותר גם מכפי שהייתי צריך כדי להפסיק לשלוח קורות חיים, או לעבור עם עמליה לדירת ארבעה חדרים.
אבל עמליה הפסיקה לענות לי להודעות ולטלפונים. לא הייתי צריך לשמוע את הקול שלה כדי לדעת שהיא כועסת. היא העלתה פוסטים זועמים, כמו כל הפיד שלי בפייסבוק, ותייגה אותי. שמתי את הטלפון על מצב טיסה. רכשתי נפח אחסון בשרת טוב יותר, לצד שירותים של חברת מפתחי אלגוריתמיים שהייתה אמורה לעשות עבודה הרבה יותר טובה בחיבור בין משתמשים ולחסוך לי את השאלון המתיש. עם השקט הפסטורלי ששרר סביבי, תקתקתי את העניינים די מהר ונסעתי לעמליה.
היא לא הייתה בבית. היא חסמה אותי בטלפון שלה ובכל אמצעי תקשורת אפשרי. ידעתי מה עובר לה בראש. היא חשבה שאני נוכל, שניצלתי אותה כדי לגייס את הכסף שהייתי צריך בשביל לעשות מונטיזציה, כלומר כסף, מבדידות של אנשים.
התאמה ידנית שהיא בעצם אוטומטית (Image by Tumisu from Pixabay)
רציתי להסביר שעשיתי את מה שהייתי צריך בשביל לשרוד, אבל ידעתי שאני והיא רואים הישרדות באור אחר. היא לא הייתה בבית שלה או בבתים של חברים, או שהחברים שלה לא רצו לומר שהיא שם. ניסיתי להשיג את הטלפון הקווי שלה, אבל מתברר שלא היה לה כזה. כתבתי לה, על גבי נייר, שאני מצטער, אבל לא באמת מצטער. בשורה התחתונה, זה עבד. אם יש לה רעיון טוב יותר, או שהיא רואה את עצמה ממשיכה לפרנס שני ילדים מחיבור של שלוש משכורות בשעות משתנות, היא מוזמנת לעדכן אותי.
התשובה שלה הגיעה כעבור שבוע, במעטפה דקה. עמליה צולמה שם, ללא פנים וללא פלג גוף תחתון. היא חיבקה את הבטן שלה, הלבושה בבד דק, ונדרש לי רגע להבין שמדובר בכרס של היריון. בגב התמונה היא כתבה שאלה אחת בלבד: "היית שם תג מחיר על זה?"
אם הייתי יכול לענות לה, הייתי אומר שלעולם לא, שלחיים אין מחיר.
"אבל להיכרות שהובילה לחיים האלה יש?", היא הייתה שואלת.
"גם להיכרות שלנו היה מחיר".
"תינוק תמורת חבילת טריפל?"
"פלוס ריבית".
ואז, כלומר – אחרי שהרשיתי לעצמי לנחש את מין היילוד, עלה לי רעיון. עמליה לא הייתה מוכנה להסכים לחיות אתי, לא במתכונת שבה אני הכתבתי לה. אבל בתור נציגת טלימיטינג, היא ידעה מה זה לשלם על תקשורת עם אנשים, להבדיל מלשלם על המוצר עצמו. היא ידעה שאין טעם לשים מחיר על חוויה אנושית, אלא אם כן יש כלי שמאפשר לחוות אותה באופן מועצם יותר, אותנטי יותר, שאי אפשר לתכנן באמצעות מהלכים שיווקיים.
זה בדיוק מה שעשיתי כשהורדתי את תגי המחיר מהפונקציות באפליקציה. במקום זאת, הצבתי למשתמשים את האפשרות לתרום "משאבים" לשירות: מרחב, בעלי מקצוע שירצו לשמש מנטורים, שעות עבודה בתשלום למי שהיה לו חודש חלש. מספר המשתמשים שוב עלה. הרווחים הצטמצמו, אבל לא משמעותית. מתברר שאנשים היו מוכנים לתרום לשירות שעשה להם טוב, בדיוק כפי שעמליה האמינה.
במקביל, פתחתי אפליקציה נוספת, עם תכנות כמעט זהה ועיצוב בצבעי פסטל. הפעם, המטרה הייתה לשדך בין הורים בחופשת לידה והורים לעתיד כשהם מנווטים בסבך המשימות שלקראת הבאת ילד לעולם. נוספו שם אפשרויות להתחלק אקטיבית במטלות, למנות אחראי תורן שישגיח על הילדים ולחלוק טיפים על מדיניות של לקוחות כלפי הורים.
אני הייתי המשתמש הראשון שצורף לשם. זאת הייתה סוג של הצהרה, פמיניסטית ואישית. הייתי מוכן להתקרב לאור הזרקורים, להכריז שאני הופך לאבא ומרשה לעצמי לחלום שמי שיישא את הגנים שלי יגדל בעולם שוויוני. עולם, שבו דווקא עבודה יכולה להיות המפלט שבזכותו הורות נעשית פחות בודדה ואף מאפשרת להורים להגשים את עצמם, בלי קשר לאם הם גברים או נשים, ממעמד חברתי גבוה או נמוך.
עמליה הייתה המשתמשת השנייה שהצטרפה.
היה בינינו מאץ'.
לא היה לכך שום קשר למספר המשתמשים או לאלגוריתם. אני נשבע.
עדיין הייתי חסום אצלה כשנפגשנו. הרגשתי שהיא לא קונה את השינוי שעברתי, אבל היא כן אהבה את הרעיונות הנוספים שהצגתי. כשהצגתי את אותם רעיונות בפני משקיעים, ובהמשך בבורסה, היה לי קל בהרבה להראות עד כמה אני מאמין בחלומות שיש לי, גם אם המציאות היא כל כך בלתי צפויה שאי אפשר לסמוך עליה שלא תתנפץ לי בפנים כשיש לה הזדמנות.
ביחד אבל לחוד (Photo by Ksenia Chernaya from Pexels)
אני עדיין במאגר של האפליקציה-הבת, ועוד חמש אחרות. האלגוריתם טרם שידך לי שותף אחר מלבד עמליה. אנחנו גרים בבית שלה. שיפצנו אותו כך שיהיו בו חדרים נפרדים לילדים. הם קצת יותר גדולים עכשיו, אז כשהם מגיעים, הם משגיחים גם על הילד המשותף שלי ושל עמליה (וזה באמת בן), מה שמאפשר לשנינו לצאת להליכה בחוץ.
אחר כך, אנחנו חוזרים לחדר העבודה, שם אנחנו מתחברים לחברים שיושבים איתנו, פלוס כמה מאות בעלי מקצוע במרחק חיוג. חבילת "הטריפל" שלנו שודרגה כך שתעמוד בעומס המשתמשים שמופעל עליה בכל שעות היממה. אנחנו מסיימים מתי שמסיימים, ועושים את מה שאנחנו צריכים לעשות בלי לדחות לאחר כך, בלי "להעביר את הזמן" ובלי לתת תירוצים למישהו אחר.
העבודה היא חיינו, משום שאנחנו מקדישים אותה למשהו שאנחנו באמת מאמינים בו. היא לא בשבילנו, אותנו כבר מאוחר להציל. אבל בתקווה, היא תהיה בשביל הדורות הבאים. הם ממילא לא מכירים משהו אחר.
ארבע שנים לאחר שסופה ירקן סירבה לראשונה להסיר את שיערה, סימני ההידבקות בוששו מלהופיע. לא נצפה כל ליקוי בתפקודה הקוגניטיבי, או כל סממן לכאב. אף על פי כן, בבית ספרה של הנערה לא לקחו סיכונים, והבהירו כי מעתה ואילך תיאלץ ללמוד בבית. התלמידה, שבין כה וכה סבלה בשנים האחרונות מירידה תלולה בהישגיה, לא הביעה מחאה. גם התלמידות שנמנו על חוג חברותיה, אם היו כאלה, לא נחלצו לעזרתה.
על פי השמועות, דבר היותה שעירה נחשף בעת ההתייצבות לצו הראשון. סופה, שמשום מה בחרה לעמוד על גיוסה לצה"ל, חשפה אז בגאווה את השיחים שמתחת לכתפיה ואת הברק השחור בשיער שמתחת למטפחת. היא נשלחה מידית לביתה, שם ככל הידוע המשיכה להזניח את לימודיה. בהמשך זומנה לבדיקות פנימיות, שנועדו לאשש את הימצאות הזוהמה, אשר לא נתנה בה עד אז את אותותיה. סופה, כמקודם לכן, התייצבה לבדיקות – שיצאו תקינות. למעט האנמיה, שממנה סבלה מאז ינקותה, היא נמצאה בריאה כשור.
עם זאת, ההימצאות בקרבת סופה עוררה בבריות תחושה של גועל. במשך כל תקופת שהותה בבית לא קיבלה מבקרים. היא אף דחתה את הרב שהגיעה לביתה, בהציעו תכנית שיקום מיוחדת לבנות "כמותה". חברי המשפחה הלכו וניתקו עמה קשר, למעט אמה, שהמשיכה באותה עת לטעון שמדובר במרד זמני. ברשתות החברתיות התפתחו דיונים בין חבריה שניסו לשער את אורך שערותיה באזורים השונים וקראו לגרש אותה לשממה המדברית. עם הזמן, חדלה סופה מלהיכנס לרשתות החברתיות ולפיכך נחשבה למתה. הכול הניחו שהזוהמה הרגה אותה, עד שיום אחד, כעבור שנה, נלקחה מביתה לצורך בדיקות מקיפות.
כעבור חודש, סופה ברחה מאשפוז. כעבור חצי שנה, חשפה את התרופה לזוהמה. על אודות הקשר בין אותם אירועים קיימות מאז גרסאות רבות, וחלק מהן עדיין נידונות בבית המשפט. זוהי הגרסה שהותרה לפרסום, וגם היא לא הייתה רואה אור אלמלא התרומות שאפשרו את הפצתה ברבים. תרומות, שהוקדשו למאבק באלימות נגד נשים וחייבו את ההיצמדות לסיפורה של הקורבן.
הפרט הראשון שנחשף מאז אשפוזה של סופה, הגם שהוא עדיין שנוי במחלוקת, הינו היותה קורבן לאלימות מינית. כך העידה אחות בית הספר, שושנה מלל, עם פתיחת החקירה: "היא הופיעה במשרד כשפתחתי אותו בבוקר וסיפרה על כאבים עזים בדרכי השתן. כששאלתי אותה כמה זמן היא סובלת, אמרה שמאז אתמול. היא נראתה מבוישת מאוד לגבי הכאבים הללו. כששאלתי מתי הרגישה אותם לראשונה, היא התחילה לספר שיום קודם לכן מצאה את עצמה שוכבת בחצר, אבל פתאום סירבה לדבר על כך וביקשה שלא אגיד כלום עד חגיגות הבת מצווה".
מאוחר יותר הבהירה סופה כי בכך הסתיימו זיכרונותיה – היא התעוררה בסמוך לחניית האופניים שאליה הגיעה לאחר שעות הלימודים, כשהיא שוכבת על הרצפה בזווית לא טבעית ושמלתה הלבנה מופשלת. כשהתבוננה סביבה ראתה את השוער דאז מזנק לעמדתו: "כאילו שיחק ים-יבשה עם החצר". היא פנתה אליו, אבל הוא טען שלא ראה אותה מתעלפת. היא הלכה הביתה ופשטה את שמלתה, שעליה מצאה כתם מוזר בצבע כחול. בהתחלה חשבה שקיבלה מחזור, ורק בהמשך הבינה כי ייתכן שהותקפה.
בגלל הכאבים, סופה הצהירה כי היא מסרבת להחדיר לגופה גורמים זרים. היא גם סירבה לעבור בדיקות, מה שלא אפשר לבחון את טענתה העיקשת לפיה היא עדיין "טהורה" ולא מועדת ללקות במחלות זיהומיות. היא לא התכוונה לנהוג אחרת, גם כשהזכירו לה את מכת הכנים, שקטלה מיליונים במזרח התיכון בהיותה ילדה, או את פרקטיקת הגילוח בגיל הבגרות, שנועדה כתרופה המונעת היחידה נגדה. סופה הבהירה שלא תתפשט ובוודאי שלא תסכים לעבור בדיקות גופניות.
מצוקתה נגעה ללבו של דולב כץ, אח במרכז לבקרת למחלות ששקל אז לעבור הסבה להוראה. דולב הוא ששכנע את הממונים עליו לערוך בינתיים לירקן בדיקות דם, כדי לוודא שבבדיקות הקודמות לא נפלה טעות וירקן אכן לא סובלת מזיהום של טפילים. כשהן שוב חזרו תקינות, נלחם כדי שלא ייערכו בה בדיקות פולשניות. במכתב ששיגר לממונים עליו ציין כי סופה, באופן בידודה הנוכחי, אינה מדבקת. הוא הדגיש את היתרונות שעשויים להיות לשיתוף הפעולה עם הנערה, מבחינה אתית ותדמיתית. הוא הזכיר שגם במקרה של חשש מהשתלטות קוגניטיבית, הסתבכות שנחשבה לנדירה יחסית, מומלץ להתמקד בסדרת מבחנים פסיכוטכניים להבהרת תפקודה השכלי של סופה.
תחילה נראה שהרופאים שעו לפנייתו של דולב, אבל הלחץ הציבורי הלך ועשה את שלו. סופה כבר מזמן הגיעה לגילן של הנגועות הראשונות והרופאים נדרשו לתת תשובות. לפיכך, הם הבהירו שבכוונתם לגלח את הנערה בכפייה ולבדוק אותה תחת הרדמה, אם יהיה בכך צורך. האח לא יכול היה לעמוד מנגד, ובשעת לילה מאוחרת שיחד את השומרים כדי להבריח את הפציינטית מחוץ למעבדה. במכתב שהותיר לממונים עליו הסביר: "אולי אנחנו צודקים, אך אם נגלה שהיא צודקת וכבר לא נשקפת סכנה לציבור– לא נוכל לסלוח לעצמנו".
דולב לקח את סופה לבסיס מורדים תת-קרקעי, שבו פעלה גם אמו זמן קצר לפני שהלכה לעולמה מסרטן ריאות. היא תמיד האשימה את הממשלה במאמץ להסית את הציבור נגד נשים שעירות. המאמץ, לדבריה, בא במקום השקעה "בהסברה אפקטיבית נגד דברים שגורמים סרטן, כמו עישון, שיש מי שמוכן לשלם כדי שלא נדבר עליהם".
מקור: pinetrest
שוב, הוא מצא את עצמו בודד במערכה. כבר בלילה הראשון נלקח לשיחה עם הרופאים במקום, שם הובהר לו כי אין בנמצא שיטה רפואית אחרת שתוכל לאבחן מדוע דווקא סופה לא מפגינה את תסמיני הזוהמה. יתרה מכך, יהיה עליו בכל זאת לקחת בחשבון שאולי אכן דווקא הפגיעה המינית היא שהובילה לטיהור. "בהנחה שהייתה פגיעה מינית, כי לך תדע למה היא נזכרה בזה עכשיו ואיך זה קשור לבדיקות", הוסיף אחד הרופאים.
ביממה שנדרשה לה להתעורר מההרדמה לקראת הבדיקות הפנימיות, דולב שמר על סופה בבידוד. הוא מנע גישה של רופאים וסקרנים וכל העת שאל כיצד יסביר לנערה את המצב לכשתתעורר. בינו לבין עצמו החל לנקר הספק. דולב שאל את עצמו אם סופה עברה תקיפה מינית שמצדיקה את כל הטרחה הזאת, או שהיא אחת מאותם רדיקלים שממציאים תירוצים כדי להעלות את העולם באש. הוא נאלץ להודות שאינו מכיר את היפיפייה הרדומה שמנמנמת בשלווה בחדר הדודים, למרות כל הרעש שמסביב, ושאל את עצמו אם יוכל בהמשך לשפוט את אופייה האמתי, לזהות את השקר עוד בטרם יתגלה, מבלי לפקפק בטראומה שממנו, כגבר, נבצר מלהבין.
כשסופה פקחה לבסוף את עיניה, ביום השני, הוקל לו לראות שהיא מזהה אותו כאחד ממטפליה לשעבר. היא ביקשה כוס מים ולאחר מכן לגמה אותה בשקיקה. דולב השתהה, והחליט להציג את המצב כמות שהוא. הוא אמר לסופה שהיא מבוקשת ונחשבת לסיכון לסביבתה. הוא הבהיר לה שאין דרך לעקוף את משוכת הבדיקות הפולשניות, לפחות לא דרך שהרפואה המודרנית יכולה להציע.
לאחר שעשה זאת, התנצל והדגיש במה סופה מסתכנת: הידבקות בטפילים מדבקים וחסינים לחומרי הדברה במקרה הטוב. זיהום קטלני בדם במקרה הרע. השתלטות קוגניטיבית מצד הטפיל במקרה הגרוע ביותר ואיך לא, עקרוּת.
הוא פחד שתתפרץ עליו ותאשים אותו על שאינו מאמין לה, אבל סופה רק האזינה לו בשקט, עיניה הירוקות ממוקדות, ולבסוף מיררה בבכי חרישי. הוא הביא לה טישו, שבו השתמשה לקנח את אפה. לאחר שנרגעה, הודתה לו על שהבריח אותה מהמרכז לבקרת מחלות. היא אמרה שלא סבלה את הנימוסים המלאכותיים של הרופאים והרגישה שדולב, בדרכו שלו, לפחות מבין ללבה. "גם לנשים קשה להסביר שדברים מהסוג הזה, לבן אדם שאפילו לא מוכן שייגעו בו, יכולים להרגיש כמו אונס שני", הסבירה.
על אף תחושותיה, סופה הבינה שהמורדים לא יעניקו לה מקלט. היא ביקשה יממה נוספת לחשוב לאן מועדות פניה ולשגר מסר לאמה, שבו נכתב: "אני חיה". דולב, שקיבל עליו את האחריות להביא לה את כל ארוחותיה, שאל אותה כיצד בכל זאת הרשתה לעצמה להיחשף בפני הצבא. הוא עצמו ידע שלהתערבות של ירקן בקרב החיילות עשויות להיות השלכות הרסניות מבחינת ההידבקות, אבל ציין בקול שבישראל המודרנית יש מספיק דרכים לכסות שיער גוף מיותר: כובעים, פאות, מטפחות, בגדים ארוכים, מגפיים. הוא הוסיף ש-"חלק מהדברים האלה קיימים פה מאז החרדים", אבל היא לא צחקה.
היא השיבה לו שהוא צודק ושהיא נהגה ביוהרה ובטיפשות: "הייתי כל כך גאה שלא פיתחתי אפילו אחד מהתסמינים ושכנעתי את עצמי ששום דבר לא יקרה ושאני ההוכחה שהעולם הבריא. לרגע לא חשבתי שאיש לא ישמח יחד אתי". היא סיפרה לו כי דווקא קינאה בחברותיה, במיוחד צחורות העור שבהן, שנראו כה טהורות במרקם החלק של פניהן ובשמלות הלבנות אותן לבשו. הן נראו לה "יפות", בעוד שהיא הייתה ברווזון יוצא דופן בכיעורו, העוטה בסרבול תחפושת של ברבור.
הכניסה לחדרה, לשם מסירת ארוחת הערב, הייתה עבור דולב קשה מנשוא. הוא ידע שבשעות הלילה כבר תורדם ותילקח, אם לא לבדיקות אז למקלחת בחומרים כימיים, שיותירו בגופה צלקות עד יום מותה. אלא, שהנערה דווקא המתינה לו בפנים קורנות, וסיפרה בהתרגשות שחשבה על פתרון לבעיה. "אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ דַּיָּהּ שַׁעְתָּהּ, צְרִיכָה לִהְיוֹת בּוֹדֶקֶת, חוּץ מִן הַנִּדָּה וְהַיּוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טֹהַר", דקלמה והכריזה שכל שהיא נזקקת לו הוא הוכחה. "אם אוכיח שהטפילים נכחדו, לא תהיה שום סיבה לחשוש ממני", הסבירה.
דולב היה ספקן. המסע מהערים לכל אזור בשממה היה כרוך בהליכה בשמש הקופחת, במשך ימים ארוכים, כשהשבטים המעטים שנותרו בסביבה נטו לשנות את מיקומם מעת לעת, ולעתים נדירות גם להיות תוקפניים. גם דולב לא האמין, כמובן, לסיפורים שנפוצו אודות כך שאוכלוסיית האזור כמעט נכחדה בזוהמה, אך הוא גם סרב להאמין שהם משוללים מיסודם. הוא אף סרב להאמין שהמרדף אחר סופה יסתיים ברגע שתצא מהחומות. קל היה מאוד לביים את מותה במדבר כאילו תשישות והתייבשות היו אלה שגבו את חייה. קל היה גם להותיר שם את גופתה משיקולי עלות ומחשש לבריאות הציבור.
לאחר התייעצות עם בכירי המורדים נהגה הפתרון הבא: סופה תעלה לרשתות החברתיות סרטון קצר שבו תסביר על המשימה ותציג את האופן שבו נערכה לקראתה, לרבות אוהל ואספקת מים. היא גם תבהיר פעם נוספת שלא חוותה השתלטות קוגניטיבית, באמצעות ציור של שעון, שגם מחווה על השעה בעת צילום הסרטון, ובצדו נכתב התאריך של אותו יום. סוכם שעם כיבוי המצלמה תצא הנערה לדרך, ולו בשל האפשרות שאחרים יבחרו לצאת אחריה.
היא יצאה לדרך בשעת בוקר מוקדמת. מידות החום בחוץ היו סבירות, באופן יחסי. הרוח הקלה בידרה את גרגרי החול סביב כפות רגליה של סופה וטשטשה את עקבותיה ככל שהתרחקה. עד הצהרים, איש לא ידע לאיזה כיוון הלכה או אם בכלל ידעה לאן מועדות פניה. היא לא לקחה עמה אמצעים שבהם ניתן היה להשיג אותה, ומעולם לא הבהירה את מטרותיה במסע המפרך ותוצאותיו האפשריות.
גם סופה עצמה, כפי שהתברר מאוחר יותר, לא באמת ידעה לאן ללכת. היא צעדה לאורך תוואי של מה שזכרה שהיה פעם נתיב הכביש הראשי, או כביש האגרה, ואשר זיהתה הודות לגשרים שהגבילו את מעבר המשאיות. היא חסתה מתחת לאותם גשרים כשנזקקה למנוחה ובלילות התחלקה במשמרות עם דולב בהגנה נגד חיות משוטטות. בעקבות התעקשותו של דולב, היא נמנעה מהליכה בשעות הצהרים, כשהחום היה בשיאו. הדבר לא מנע ממנה להיכוות ולסבול מקילופים, אך היה עדיף בהרבה על ההשלכות של מכת חום אמתית.
הם לא ידעו כמה זמן צעדו בפועל, משום שבשלב מסוים סבלה סופה מתשישות ונזקקה למנוחה. למזלה, הדבר אירע בקרבת שבט שזה עתה השקה את גמליו בנווה מדבר סמוך. רחמיהם של רועי הצאן נכמרו על הנערה והיא הושקתה והונחה לנוח תחת שיח לח. לאחר ששקעה בתנומה נשאל דולב לפשר השיער שעל גבותיה, אך העלם, שהתכונן מראש לשאלות מסוג זה, השיב כי מדובר בשיער מלאכותי. "זה באופנה עכשיו במקום שממנו אני בא", אמר בביטחון.
כעבור כמה ימים, שבהם ניזונו בעיקר על אספקת פירות יבשים וציד טורפים קטנים, הגיעו השניים למה שנראה כמו עיר מבוצרת נוספת. עבור הכניסה אליה נדרשו לעבור בשני שערים, שבהם הצהירו שוב ושוב על זהותם ועל המטרה שלשמה באו. בשער השני נלקחו גם לבידוק ביטחוני. דמו של דולב קפא בעורקיו והוא החווה על המסמכים המזהים בבקשה להימנע מהתהליך. סופה ישבה בצמוד אליו, קפואה, וכץ ידע שהבדיקה עשויה לא רק להכניס אותה לבידוד, אלא גם להוות עבורה השפלה, במיוחד אם תיערך על ידי חיילת חסרת רגישות. על אף מחאותיו הנמרצות, סופה נלקחה לבידוק הביטחוני כששוטרת אוחזת בזרועה והיא מביטה אחורה בדאגה.
כעבור שעה קלה, לתדהמתו של דולב, חזרה. לא זאת בלבד, אלא שהשער נפתח בפניהם. סופה, ששיניה נקשו כאילו העבירה את השעה האחרונה במקרר, סירבה לספר לו בדיוק כיצד עברה את הבדיקה או מדוע לא נשלל ממנה חופש התנועה שלה. בלית ברירה, הוא החל לחשוד ששיחדה את השוטרת, ותהה מה עליו לעשות. הרי לא מן הנמנע שהשוטרת תדווח על קבלת השוחד ותשלח סיירות לאתר את סופה ולחקור אותה, טרם ההכנסה לבידוד. הוא החל לכעוס על בת לווייתו הפגיעה וחסרת האחריות, שוויתרה על טקס עתיק יומין כמו גילוח ובחרה ביודעין לסכן את שניהם – אם לא בהידבקות, אז בעמידה לדין.
רגעים ספורים לאחר כניסתם לעיר חששותיו התערערו, עד שנמוגו כליל. בעיר המרוחקת לא נחשב שיער גופה של סופה לחריג, משום שרוב הנשים לא היו מגולחות כלל. היה להן שיער פנים גלוי, שיער ראש וכנראה שגם שיער גוף, שהוסתר מתחת לאריג הדק שכיסה את רגליהן. דולב, נגעל ככל שהיה, התקשה להסביר כיצד התהלכו בחופשיות, ליד גברים, או כיצד הרשו לעצמן לשלם על כוס קפה או ללחוץ יד לשלום. הסתירה גברה אף יותר לנוכח העובדה שהעיר אליה נכנסו כלל לא נראתה מוכת מחלות, מוזנחת או מטונפת, ואפילו הסתמנה כמטופחת למדי. המדרכות היו נקיות, המדשאות היו מוריקות ואף נשמרה הפרדה בין סוגי הפסולת. יהיה המקום הזה אשר יהיה, הוא לא זוהם.
מצד שני, כל הנשים השעירות שבהן נתקל דולב היו מבוגרות מירקן. חלקן היו נשות קריירה, חלקן עקרות בית וחלקן היו נותנות שירותים, אבל הצעירה שבהן הייתה לכל הפחות בת עשרים פלוס. לכולן גם הייתה טבעת נישואין על האצבע, שנצצה בשמש הקופחת כל אימת שהרימו אותה כדי לדבר בפלאפון או לגעת בדברים מסביבן. ליתר ביטחון נשמר דולב מלגעת באותם דברים, ובכלל שמר את ידיו קרוב לחיקו. הוא הניח לסופה לקחת את מיטלטליהם להוסטל לנוודים שאליו כוונו במזרח העיר, כשהוא נמנע מלגעת במעקה המדרגות.
כשיצאה סופה לאכול צהרים, התעקש להישאר בחדר ולסעוד על פירות שראה בדרך מהשוק. כשבעלת המקום דפקה בדלת, סירב לפתוח לה ואמר שהכול כשורה ואם יהיה צורך בעזרתה, יקרא לה. לאחר מכן צפה מהחלון בעוברים ושבים, בניסיון לאתר את הנערות והילדות שנפקדו מהרחובות. הוא לקח בחשבון שהן בסך הכול נמצאות באותה שעת צהרים מוקדמת בבית הספר, אך אם אכן כך, הרהר: "מדובר בצעירות ממושמעות מאוד".
עד מהרה לא הייתה לו ברירה, אלא לצאת מהחדר. סופה, כך התברר, התלהבה יתר על המידה מהנוכחות המוגברת של נשים בעלות חזות דומה לשלה וסיפרה לבעלת המקום, ששאלה אותה על גילה, בת כמה היא באמת. זאת הגיבה בזעקות בהלה ובאיום לקרוא ל"נציבי בריאות הציבור", ששיגר את הנערה במעלה המדרגות בדרישה שדולב, כעובד ענף בריאות הציבור לשעבר, יסביר שהיא לא מזוהמת. האח לשעבר, אף שלא הרגיש שלם עם כך, ירד למטה וחיפש את בעלת הבית, נועה תמם שמה. רק כשמצא אותה, גילה שגם מצא סוף סוף אישה שטרם מלאו לה עשרים שנה. נועה הייתה בסך הכול בת תשע עשרה, ועם זאת גם היא הייתה שעירה.
העובדה שלא הייתה מבוגרת בהרבה מסופה, ושלמעשה כל שהבדיל ביניהן חיצונית היה טבעת נישואין, לא מנעה מנועה לנעול את עצמה במחסן, מתנשפת. דולב חשש שעם כל דקה שתעבור היא תזיק לעצמה באמצעות תרכובות ותכשירים נגד הידבקות שהיו נפוצים בשוק השחור ונמכרו כתרופות הומאופתיות. הוא הסתער על הדלת ודפק עליה במרץ, ללא הפסקה, על מנת שלא להותיר לאישה מרווח לחשוב. הוא צעק שהוא היה זה שערך את הבדיקות לירקן ואחראי להצהרה שהיא אינה נשאית של הטפיל. הוא הצהיר על הסיבה בשלה הגיעו מלכתחילה לעיר. הוא החל לחשוש לבסוף שחשף יותר מדי כשהבין שהדלת עדיין אינה נפתחת וזעק בייאוש: "אנחנו לא דרשנו ממך להציג הוכחה שאת לא נגועה כשבאנו להתארח פה!"
הוא חדל מלדפוק על הדלת, משוכנע שבזמן שחלף הספיקה נועה לעולל לעצמה משהו שבמקרה הטוב יגביר את החרדה מהנוסעים החשודים ובמקרה הרע- יביא למותה בתוך מספר ימים. אלא, שבדיוק כשנסוג הדלת נפתחה סוף סוף. תלתליה השחורים של נועה בצבצו מתוך מטפחתה הסגולה ועיניה האפורות ניבטו אליו במבוכה. היא שאלה: "מאיפה אתם, שוב?"
שוב, בסבלנות רבה ככל הניתן, הסבירו דולב וסופה מיהם ולשם מה הגיעו. כשסיימו, הנידה בראשה וסיכמה: "אתם צודקים, הזוהמה התנדפה מכאן לפני שנים רבות, כשהייתי צעירה מכדי לזכור". דולב התקשה להסתיר את חיוכו. "בת כמה את?", שאל והיא, ללא ספק מבחינה באירוניה שבספקנותו, משכה בכתפיה והשיבה: "בת תשע-עשרה, אבל אני נשואה".
סופה הנלהבת החלה להמטיר שאלות: מתי אובחן כאן המקרה האחרון, כיצד ההתפרצות באה לידי ביטוי, כיצד מביאים פה ילדים לעולם. דולב ביקש בינתיים לבחון את טבעת הנישואים של נועה וסובב אותה מכל הכיוונים. כשנוכח כי אין בה שום רמז למציאת תרופה, או לשימוש חלופי כאמצעי מניעה מהפכני, השיב אותה לבעליה בייאוש. לאחר מכן ניצל הפסקה במטח שאלותיה של סופה כדי לתהות בקול רם היכן נמצאות כל הילדות.
"הילדות בהסגר", השיבה נועה בביטחון, ולאחר מכן, לנוכח מבטם המשתאה, הבהירה: "הן בסדר גמור. דואגים להן לתזונה, לחינוך, הכול. זה פשוט קורה מתחת לפני הקרקע. הן יוצאות פעם ראשונה אחרי השידוך ומקבלות אישור להצמיח שיער אחרי ליל הכלולות". נשימתה של סופה נעתקה מהמחשבה על חברה נשית שבה לא מכירים גברים עד לגיל הבגרות, אבל דולב רק גיחך.
התלהבותה של סופה לא נמוגה גם כשנתבקשו להניח לנועה להשכיב את תינוקה בן השנה לישון, וגם כשעלו למעלה כדי לנוח מכל ההתרגשות. הנערה דרשה להשתמש בסכום לא מבוטל מהמעות שהביאו עמם כדי להתחבר לאינטרנט ולהזמין לשיחת וידאו את בכירי המורדים, שבה תודיע כי מצאה חברה אלטרנטיבית, שבה הזוהמה חלפה מן העולם. שעת הלילה המאוחרת לא הטרידה אותה, וגם לא היעדר ההוכחות לטענה הדרמטית. "לכל הפחות אני צריכה לעדכן אותם שהצלחתי!", הסבירה, בעיניים נוצצות, והוסיפה: "ההוכחות זה בקטנה. נביא אותן אחר כך".
במאמץ רב, במיוחד בהתחשב ברמת עייפותו המתקדמת, שכנע דולב את סופה להמתין לבוקר. הוא נמנע מלהסיט את הווילונות ולפיכך, כשקרני השמש הראשונות נפלו על פניו, קם מיצועו ויצא לרחוב. לאחר דקות של שיטוטים מצא את מבוקשו, אישה אמידה למראה שהחזיקה ברשותה טלפון סלולרי. היא כמובן סירבה לתת לו להשתמש בו, אך הפנתה אותו למקום שממנו יוכל לטלפן: בר במרכז העיר, שגובה תשלום לפי דקה.
דולב לא הופתע לשמוע שמנהיגי המורדים כלל לא ציפו לשיחה ממנו. למעשה, הם הופתעו לשמוע שהוא ובת לווייתו המבוקשת עדיין בחיים. עם זאת, כפי שהוא עצמו ציפה, התגלית אודות חברת הנשים השעירות לא הסעירה את הסגנית עמה שוחח. זאת אפילו צחקקה כשציין את התרגשותה של סופה מכל העניין ואמרה: "תגיד, היא מבינה שזה רק מצדיק את התיאוריה שהייתה לרופאים מלכתחילה? שהפגיעה המינית היא זאת שטיהרה אותה מהזוהמה? אם כבר, המסקנה שמגיעים אליה היא שכל הגברים בעולם מזוהמים ומנקים נשים מהזוהמה בו זמנית, וגם זה לא מסביר איך גברים מתו בכל זאת בשיאה של ההתפשטות".
דולב לא השיב לדברים. המחשבה על נסיבתיות שכזו העבירה בגופו צמרמורת. הוא ביקש לדבר עם האחראי על הסגנית, מישהו מהקבינט שיתייחס למשימתו בפחות ציניות, אך המפקדת הזוטרה דחתה בבוז את בקשתו. "תסביר לחברה שלך שהיא רק גורמת לעצמה נזק. אף אחד בהנהגה מוטת הטסטוסטרון, שלנו או של הממשלה, לא ייקח אותה ככה ברצינות. היא רוצה להסביר למה דווקא היא טהורה? שתמצא את התוקף שלה, תבין מה מיוחד בו ובאיך שתקף אותה. אני מצטערת. אין דרך אחרת".
לאחר השיחה יצא דולב להליכה במרכז העיר. הוא הקיף את הפארק העירוני המוריק, נהנה מהצינה הרעננה ומהנעימות של סרז' גינזבורג, שהתנגנו בבתי הקפה הסמוכים. כל אלה היו עדיפים בהרבה על חזרה להוסטל או שיחה עם סופה. הוא לא ידע כיצד יפתח את אותה שיחה או מה יאמר, כיצד יסביר לנערה המשולהבת שהיא אינה למעשה כה מיוחדת כפי שסיפרו לה, ושייתכן כי דווקא התוקף הנלוז שלה מחזיק בתרופה לזוהמה.
הצעיר שאל את עצמו מדוע, בעצם, שישוחח עם סופה. מה מונע ממנו להסתיר מהנערה את האמת ולאפשר לה להמשיך להתגורר בחברה שהיא אולי שמרנית, אבל מוכנה להכיל אותה? אף אחד לא ירדוף כאן את סופה ואת אמונותיה, לא כל עוד תבוא בברית הנישואים מוקדם ככל האפשר. הוא עצמו יוכל לסייע לה בכך. ממילא כולם בטוחים שמת במדבר. מה יש לו להפסיד? למה שיחייב אישה צעירה להיפגש שוב עם האדם שהרס את חייה?
"כן חיברתי אותו במיוחד בשבילך \ לזכרו של רשע \ ולפניך החיוורות \ מאחורי הסורגים \ על הקירות אחרוט: 'מנוול'", שר גינזבורג בסיומו של "רקוויאם למנוול". דולב התכווץ, לאו דווקא מהמחשבה על השקר, אלא על המנוול שהחל מהיום כבר לא יישב מעולם מאחורי הסורגים ולא מן הנמנע שיתקוף שוב.
לא, אין זה ממקומו לקבל החלטה שכזאת עבור הקורבנות. אם כבר, כך חשב, עליו לפעול ככל הניתן כדי לצמצם את הפגיעה בהם. הוא שב לבר במרכז העיר וביקש לדבר שוב עם הסגנית הצינית. "אני אציג לפניה את ההצעה שלך", אמר לה והוסיף: "אבל בשום פנים ואופן לא יהיה כאן עימות ישיר. אני רוצה שיחת וידאו, במימון שלכם, בשידור חי לכל העולם".
הסגנית ביקשה זמן לשקול את הבקשה, והוא המתין. ההמתנה ארכה שבוע, שבמהלכו עדכן את סופה כי הודיע למורדים על התגלית שלה, אם כי אלו דורשים הוכחות לטענה החשובה. הוא התקשה להאמין שסופה ציפתה לדיווח קר זה, אך הנערה עדיין לא נראתה כאילו רוחה נשברה. היא הבטיחה לו: "אני אדבר עם עוד אנשים, עוד נשים. אל תדאג. אני מרגישה שהתשובה נמצאת ממש מתחת לאף שלנו".
התשובה, כמובן, לא הייתה שם. אוכלוסיית העיר, אם הסתירה סוד כלשהו, שמרה עליו בקנאות מפני הנערה החטטנית. האמת, לשיטתם, הייתה פשוטה מאוד: הנישואים אכן "טיהרו" את גופן של הצעירות, והנעורים בבידוד "שיבחו" את נפשן. לראיה, מרבית הנערות שהגיעו לבגרות היו בוגרות חמש יחידות במתמטיקה, בציונים גבוהים. הן פיתחו קשרי חברות עמוקים זו עם זו, שלא סתרו את שאפתנותן המקצועית עם הגעתן לבגרות. עם זאת, רבות מאלו שעמן דיברה סופה כלל לא זכרו את הזוהמה. הן ראו את טקסי הטיפוח והגילוח כמובנים מאליהן, אידיאל יופי שמבדיל אותן מנשים אחרות. "אבל אף גבר לא מסתכל עליכן", ציינה סופה, והן הביטו בה בתמיהה. "למה שיסתכל?", התריסה אחת מהן. "גברים רואים אותך רק כשאת מתחילה לגדל שיער. לפני זה – מה הם יודעים בכלל?"
התשובות הללו הביכו את סופה, שהלכה ונסגרה בתוך עצמה. "נמאס לי להמציא תירוצים ללמה נשים אחרות נראות לי כל כך מוזרות", אמרה לכץ באנחה, כשראשה קבור בתוך הכרית. "אתה יודע מה אמרתי להן? שהתחנכתי בבית. לחלק אמרתי שישבתי בכלא, כי הייתי צריכה שירחמו עלי, שידברו אתי. הן גם קנו לי אוכל, כי הייתי ממש רעבה, נראה לי שראו את זה עליי. אני יושבת בבית קפה עם בית שחי חשוף, ואנשים רק חושבים כמה אני רזה". דולב משך בכתפיו, בידיעה שסופה לא יכלה לראותו עושה זאת. יום לפני כן קיבל את האישור להוציא לפועל את שיחת הווידאו, כולל הבטחה לכיסוי הוצאות רטרואקטיבית. הוא עדיין לא סיפר על כך לנערה, ושאל את עצמו אם עליו להביא אישה שתעשה זאת. "אולי מפיה של אישה זה יישמע אנושי יותר", חשב.
המחשבה הזאת הובילה אותו שוב למורד המדרגות, שם נתקל בגברת תמם המנסה לסייע לתינוקה לעמוד על דלפק הקבלה. התינוק העירום כמעט כביום היוולדו, פלומת שיער דקיקה על ראשו, הישיר לעבר דולב מבט מרותק, למורת רוחו של אמו, שניסתה לשווא למקדו מחדש במשימה שעל הפרק. "אני יכול לחזור מאוחר יותר", מלמל דולב, אך האם הנידה בראשה והניחה את התינוק בעריסה. דולב לטש בו מבט: "אולי נוכל לשוחח במחסן? או כל חדר פרטי אחר שיש לך?"
כשעמדו זה מול זה בפרטיות, דולב גילה שעדיין אינו יודע כיצד להציג את הנושא. הוא זכר שבמהלך השיחה הקודמת, מתישהו, הסגיר את הטראומה של סופה. הוא לא זכר באיזה הקשר, אך חשב שמכאן יהיה קל יותר להסביר את החשיבות של עימות עם התוקף. השיחה, להפתעתו, התגלתה כבה בעת פשוטה ומורכבת יותר משחשב, שכן גם נועה עצמה הייתה בצעירותה קורבן לתקיפה מינית.
"פה?", שאל דולב בתדהמה. "אבל… איך זה אפשרי? את גדלת בבידוד, מתחת לאדמה, בלי גברים. התנאי להגעתך לבגרות הייתה שמירה על הבתולים".
"אתה צודק", היא השיבה חלושות והציצה פעם נוספת מעבר לדלת, לוודא שהתינוק נרדם ואיש אינו ממתין. "בוא נגיד רק שהיה לי חבר, לפני הרבה שנים. הוא היה מתגנב לבונקר ואני ועוד כמה בנות חשבנו שיהיה משעשע לארח אותו ולדבר אתו. הוא היה עבורנו כמו חיית מחמד, וראו עליו שהוא חיבב אותי. אז לפעמים בלילות, היינו מתגנבים שנינו החוצה. אני הייתי רק ילדה. רציתי לחכות עם כל דבר שיהיה… מעבר לזה. הוא לא רצה".
לאחר שתיקה ארוכה מנשוא, חיבק דולב את נועה. "אני מצטער", מלמל, אבל היא דחתה אותו בעדינות. "עברו הרבה שנים, שמתי את זה מאחורי. מה שחשוב לי לדעת הוא מה אתה מצפה שיקרה כאן. אני התעמתי עם התוקף שלי, שתדע. הוא יצא מזה. הוא היה מאוד מקושר. אני נשארתי עם השאלות הדוחות של עורך הדין שלו והמחשבה שאולי בעצם נתתי לו אור ירוק, כשהייתי צריכה להיות הרבה יותר תקיפה".
האמת היא שדולב לא ידע מה הוא מצפה שיקרה. הוא תיאר לעצמו שהתוקף יאשים את סופה שרצתה והזמינה את ההתקפה, אבל לא ידע לאילו רמות פירוט הוא עשוי להגיע וכיצד הנערה תתמודד. באותו רגע, מול גברת תמם, נאלץ להודות שלמהלך אין שום תועלת מבחינה משפטית. הריאיון לא יביא את התוקף לעמידה לדין, משום שהתקיפה התרחשה לפני שנים רבות. גם אם יחשוף את התנהלות הגורמים שמסביב לאירוע, ספק אם למי מהם יש קשר לסיבה שלא אותר זיהום אצל סופה. העילה היחידה שיש לפגישה, אם בכלל, היא רפואית – וכדי למצות אותה, יהיה על ירקן גם להסכים לשאלות פולשניות.
"לא, היא לא צריכה להסכים", התעקשה נועה. "אונס זה אונס. לאף אחד לא יהיה אכפת אם היא הייתה רטובה או לא, או אם סבלה מפציעות או לא, לא כל זמן שהמטרה פה היא לא להפליל את האנס. המטרה היא לחשוף את האנס, ויש שאלות מאוד ספציפיות שהיא יכולה לשאול כדי לעשות זאת, מלכודות שהיא צריכה להימנע מהן". נועה חשקה את שיניה: "בסדר, תן לי לדבר אתה. אני אדריך לגבי מה צריך לעשות".
לאחר התלבטות קצרה, החליט דולב להיות נוכח בהדרכה. לפני כן, הודיע לסופה על העימות המתוכנן. היא הגיבה באיפוק גדול משחשב. לאחר שקברה את ראשה בין ברכיה החשופות, היא הנהנה בקצרה, כאילו שיערה שהרגע הזה יגיע. "זה בסדר מבחינתך?", שאל כדי לוודא את הסכמתה והיא הנהנה שוב, מבלי לומר מילה, עיניה מתמלאות דמעות שנבלמו טרם זליגתן.
התכנית של נועה הבהירה לסופה בדיוק מה מותר ואסור לה לעשות. לנגד עיניה הייתה המטרה של חשיפת זהות האנס, מאחורי הזהות שאימץ באותה עת כשומר בית הספר. היה עליה לגלות על מקום מגוריו, מיקום קעקועים שעל גופו או מוצא אתני שייתכן כי ניסה להסתיר. קודם לכן, היה עליה לשכנע אותו להסכים לריאיון, משימה לא פשוטה בפני עצמה. נועה התעקשה שההסכמה תתקבל במייל. כל אישור אחר, אמרה, לא יבטיח את התייצבותו של התוקף, לא יצדיק את פתיחת הריאיון לשידור חי ולא יגן מפני תביעה אזרחית.
סופה לא יכלה לחשוב על שום תרחיש שבו התוקף, לא משנה איך תיצור אתו קשר, יסכים להתראיין – אבל נועה שוב חלקה עליה. "הוא אולי אינטליגנט מספיק לחמוק מעונש, אבל עדיין פסיכופת", הסבירה. "האגו שלו גדול מספיק להכניס אותו הישר למלכודת שלך. רק תודי בכישלון, תגידי שהוא המוצא היחיד שלך. הוא כמובן משוכנע שהוא חף מפשע, אז הוא יסכים לדבר, רק כדי להכפיש אותך. אל תסתכלי עלי ככה. הוא עבריין מין. הם כולם בטוחים שהם חפים מפשע, אבל זה לא מה שאת באה להפריך, מבינה?"
סופה לא הבינה. המחשבה על העימות מילאה אותה בחרדה ששיתקה את פיה לחלוטין. למרבה המזל, עריכת הריאיון טלפונית אפשרה לדולב לצייד אותה ברשימת שאלות, שאותה אחזה בידיים רועדות. קריאתה הפומבית לריאיון נענתה לבסוף במייל מכתובת אנונימית, בפרק זמן מדהים של פחות משלושים ושש שעות. "יש לו באמת אגו בשמיים", אמרה נועה.
דווקא אז, נראה שסופה חווה לבטים בנוגע להסכמתה להיפגש. היא נמנעה מלאכול ונועה דאגה להזין אותה בבקבוקי תה קר עם תוספת סוכר. "הוא בטח גם בונה על זה שלא הספקנו להכין מספיק שאלות", אמרה, אבל ירקן לא הגיבה. היא הותירה את מלאכת כתיבת השאלות לכץ ובהתה בנוף הנשקף מהחלון, כשכל אזכור של השיחה הקרובה שלח אותה להתבודד בשירותים. כשדולב התכוון לבוא אחריה, בפעם הראשונה, נועה אחזה בכתפו: "גם אני הגבתי ככה. היא תתגבר".
היא לא ידעה שגם דולב עצמו החל לחוות ספקות. הוא החל להאמין שהריאיון עשוי להסב יותר נזק נפשי לסופה מאשר להביא תרופה לאנושות ותהה כיצד יוכל לעצור את הדברים, אם יסלימו לרמה שבה סופה לא תוכל לעשות זאת בעצמה. בלית ברירה הוא השתמש בכלי היחיד עליו היה באפשרותו לשלוט – אמצעי השיחה. את התקשורת ביניהם הוא ניהל באמצעות שם משתמש משותף, מה שאפשר לו להתערב בשיחה ואף לסיימה בכפייה, במקרה הצורך.
השיחה בין סופה לתוקף שלה התנהלה בצ'אט קולי, ששודר בשידור חי ברשתות החברתיות. היא נפתחה בהצגה עצמית, שאחריה מיהר התוקף להצהיר: "וכמובן שאין לי תרופה, אבל זה לא מה שאתם רוצים לשמוע. אתם רוצים לשמוע אותה מכפישה אותי". במשך דקה ארוכה לאחר אותה הצהרה, סופה לא אמרה דבר. דולב רצה לשלוח את נועה שתדרוש לשלומה, אך האישה נעלמה במפתיע. כשהחל דולב לחשוש שמה נוצרה תקלה בתקשורת, התעוררה הנערה לחיים: "אני דווקא רוצה להתחיל מלספר מה בדיוק קרה כשהייתי בת אחד עשרה. אתה כאן כדי שתוכל גם להשמיע את הגרסה שלך".
היא ניסתה לספר, אך הוא לא הניח לה. "לא, את טוענת שהאירוע הזה קרה כשהיית ילדה מעולפת. אני אומר שלא קרה שום דבר", התעקש והרים את קולו: "אני אספר לכם מה באמת קרה. סופה הקטנה התעלפה. אני לא יודע למה. אולי סבלה מזוהמה אמתית, שעליה היא מעדיפה לא לספר לכם. כדי לא לספר על הזוהמה ההיא, היא סיפרה להנהלת בית הספר סיפור אחר. בגלל הסיפור הזה, אני פוטרתי. אני, שבסך הכול מילאתי שם את תפקידי ורציתי לוודא שילדה קטנה לא מתה לי במשמרת. בגלל הסיפור הזה, המשפחה שלי סובלת היום מהטרדות של אנשים שטוענים שאיכשהו אני טוהרתי מהזוהמה".
סופה, נגד כל הסיכויים, הצליחה לשמור על קור רוחה. היא ניסתה שוב ושוב להתפרץ לדברים, שנאמרו בקול רם הרבה יותר משלה, ולבסוף קבעה: "היה כתם על השמלה שלי. אתה מעולם לא הסברת את הכתם הזה. אני, בתור ילדה קטנה, לא ידעתי מהו, ולאף אחד לא היה אומץ לספר לי". בן שיחהּ התפלץ: "אומץ? אל תדברי אתי על אומץ. את סיפרת לכולם שקיבלת מחזור. אחרי ששינית את הגרסה שלך, חיפשת את השמלה ואופס, לא מצאת אותה בשום מקום. כנראה גילית ששפכת עליה מיץ ענבים".
הוא המשיך: "אפרופו מיץ ענבים, לא כל משפחה יכולה להרשות לעצמה היום מיץ ענבים. המשפחה שלך עשירה, היו לה אמצעים לתבוע אותי, אבל הם התכחשו אליך, שנייה אחרי שלקחו אותך להסגר. את יודעת למה, סופה? כי את משקרת. הם יודעים שאת משקרת. הם זוכרים איך הילדה החכמה שלהם המציאה תירוצים, והם יודעים…". סופה ניסתה בכל כוחה להתפרץ, אך הוא המשיך: "הם יודעים שהמצאת גם את התירוץ הזה, גם אם הפעם אני הייתי מי שנפגע ממנו!"
"אתה אף פעם לא נחקרת אפילו", סופה ניסתה להישאר רגועה, אך הבכי הלך והסתנן לקולה: "אתה יודע מה מוזר לי? גם אם האמינו שהמצאתי הכול, אני סיפרתי להם איך היית מסתכל עליי ועל הפעמים שעקבת אחריי הביתה, אחרי שעות בית הספר. אני אמרתי להם שפחדתי ממך, והם לא עשו כלום. הם אמרו לי לשכוח. יש לך מושג למה? ואל תגיד לי שזאת העדות שלי".
הוא גיחך: "מה למה? אני גבר. מותר לי להסתכל על ילדות יפות, ואת היית ילדה יפה. עדיין מותר להגיד את זה, נכון? אין פה שום דבר פלילי. אף פעם לא אמרתי שום דבר שהביך אותך או עשיתי לך משהו. לא חטפתי אותך מאיזה בונקר וכמו שאמרת, גם אם עשיתי את זה, לא פצעתי אותך בשום צורה. במלים אחרות, לא היו הוכחות נגדי. ואם היית בן אדם בוגר ולא נשארת ילדה קטנה ובכיינית, היית מבינה שזה אומר שחרור מידי".
"אז יש לך הסבר אחר… למה אני טהורה? אתה יודע?" ,היא התקשתה להשלים את המשפט מרוב דמעות.
"לא, ברור שאני לא יודע. הייתי אומר לך, אם הייתי יודע. את יודעת מה אני כן יודע? שאת שכנעת את עצמך שתקפתי אותך והרשית לעצמך לסכן את כל הבנות בבית הספר כשסירבת לעשות משהו כל כך פשוט כמו להתגלח. זה נורא נחמד שאנחנו מדברים פה, וזאת הסיבה שהסכמתי לקיים את השיחה הזאת, אבל המרכז פה לא צריך להיות אני, אלא את, גברת. את עבריינית מסוכנת, ואם מישהו פה צריך לשבת בבידוד…"
דולב ניתק, בלחיצת כפתור. רגע לאחר מכן רץ לסופה, ששיערה דובלל מסביב לאוזניות והיה רטוב לחלוטין מדמעות. כמה דקות נדרשו לו כדי להתיר את הקשרים ולהסיר את האוזניות, ובסיומם הוא חיבק את הנערה, שלא השיבה לו חיבוק. לאחר מכן הגניב מבט למחשב ונשם לרווחה. התוקף לא ניסה להתקשר שוב. "אתה מאמין לו?", שאלה לבסוף סופה, והוא הניד בראשו. לאחר מכן שאל את הנערה אם היא יודעת לאן נועה נעלמה, והיא לא ידעה.
שעה לאחר מכן, כשנועה לא הופיעה בקרבתם, הלך דולב לחפש אותה. היא לא נמצאה בעמדת הקבלה או בקרבתה. כץ יצא לחזית הבניין, אך גם שם לא ראה את בעלת הבית. כשחזר פנימה, נתקל לפתע בתלמיד ישיבה גבוה ממנו, שהדף אותו בחוזקה. "מה עשית לה?", שאל.
"כלום, כלום, אני דייר פה", ניסה דולב להסביר, אך הדחיפות נמשכו ביתר שאת והביאו אותו שוב לחזית הבניין. "היא בסדר?" שאל ופניו של התלמיד נפלו: "לא, ברור שהיא לא בסדר. היא לא מפסיקה לבכות. היא לא האכילה את הילד. אתה פגעת בה? תאמר לי עכשיו!"
דולב ראה את חששותיו הקודרים ביותר קורמים עור וגידים לנגד עיניו: גברת תמם קנתה את גרסתו של התוקף. היא השתכנעה שסופה המציאה את כל הסיפור ויצאה למסע למציאת התרופה אך ורק כדי לנקות את שמה. אם בת בריתם היחידה כבר לא מאמינה להם, כנראה שהעימות גרם לנזק בלתי הפיך. הרדיפה של סופה תשוב ביתר שאת, והפעם תופנה גם כלפי כל מתלוננת על עבירת מין. מדיניות הגילוח תימשך עוד שנים ארוכות, גם אם שום מקרה הידבקות לא ידווח בקרוב. הקרב נגמר עוד לפני שהחל.
"אני לא עשיתי כלום, נשבע", גמגם והגן על עצמו בידיו. "אתה בעלה, נכון? אני יכול לדבר אתה רגע? זאת כנראה רק אי-הבנה".
התלמיד חדל מלחבוט בו והזדקף. לבסוף נמלך בדעתו: "אני אקח אותך אליה, אבל אם אתה מתכוון לנסות משהו נגדה, אני אהיה שם, והפעם לא אבלום את עצמי. היא עברה מספיק, אתה שומע?"
רק באותו רגע הבין דולב ששכח לשאול את נועה את השאלות החשובות באמת, כמו אם בעלה מודע לתקיפה שעברה. הוא גם לא שאל אם עברה בדיקה לגילוי הזוהמה קודם לנישואים או להיריון, או אם הטראומה ניכרה עליה בשנים שחלפו. פעם נוספת הוא נזף בעצמו ובחוסר הרגישות שלו, כמי שמעולם לא נדרש להתאים את עצמו לנסיבות חיצוניות כמו מגדר, ושאל את עצמו אם לא איחר את המועד. אם גברת תמם החליטה להסגיר אותם, הרי ששוב יהיה עליהם לצאת לדרך, וספק אם הפעם ייקלעו לחוף מבטחים.
המראה שנגלה אליו כשנכנס לדירתה של נועה, בקומת הקרקע, היה שונה בתכלית משציפה. בעלת הבית ישבה בצד הכניסה, קפואה, מתנשמת בכבדות, ראשה קבור בין ברכיה וחצאיתה מכסה ברשלנות את קרסוליה. היא לא זזה כשנכנסו או כשהדלת נסגרה. היא לא נראתה זועמת. דולב תהה כיצד עליו לפנות אליה, כשמר תמם התערב. "הבאתי את האורח שלך", אמר.
"הוא פה? תודה לאל", פלטה ובטרם הספיק דולב להתאושש מהתדהמה, פנתה אליו: "אתה מתעסק פה עם מפלצת, יקירי. אתה חייב לתפוס אותה לפני שהיא תתקוף שוב". מטפחתה צנחה מעל ראשה והיא הביטה בו, בעיניים נפוחות ומיואשות. הוא לא ידע מה לומר.
"אני מצטער, אבל את טועה".
"לא! לא!", היא זעקה ונעמדה בבת אחת על רגליה. היא הייתה גבוהה ממנו בראש, והוא נרתע לאחור. "נמאס לי לשמוע שטעיתי. אני יודעת מה שמעתי. אני עדיין מזהה את הקול השטני שלו! זיהיתי אותו מהרגע הראשון!"
הוא בלע את רוקו: "מה?"
"הקול שלו! נראה לך שאני לא אזהה אותו אחרי כל השנים האלה? יפרח", היא החוותה לעבר בעלה, שנאנח וניגש להוציא מגירה מתחת לספה. "קח, יש כאן את כל העקבות שמובילים אליו. קוראים לו רונאל נמיר. אז הוא היה פקיד בק אופיס, היום הוא צריך להיות בן עשרים".
יפרח הניח את המגירה למול דולב. תמונתו של רונאל נמיר ניבטה אליו מראש ערימת המסמכים: בחור צעיר, רזה ומטופח, בעל בלורית ברונטית. פניו, רציניות וקודרות, היו ממושקפות במסגרת עבה ושיקפו רושם שהצלם רק הפריע לו. הוא לבש חולצה מכופתרת בצבע אפור וצולם על רקע מה שנראה כמו פנס רחוב.
"זה הוא? הבחור שתקף את סופה?", שאל, בחוסר אמון.
"יצאתי בהתחלה, אבל יפרח שמע את השאר. נכון, יפרח?", בעלה הנהן. היא שאלה: "הוא אמר משהו על זה שהוא לא שלף את הילדה מבונקר, נכון?"
יפתח הנהן שוב: "בדיוק. הוא אפילו לא שם לב".
"ברור שהוא לא שם לב", רטנה נועה וירקה בבוז. "הוא כל כך בטוח בעצמו ובזה שלעולם לא יתפסו אותו, רק היינו צריכים לתת לו לדבר".
היא השתתקה. דולב בהה בה רגע נוסף בחוסר אונים והחווה לבעלה שייקח משם את המגירה. מר תמם, בתגובה, הרים את המגירה והניח אותה הרחק מטווח הראייה של אשתו. הצעיר רכן על ברכיו, אובד עצות, כשלפתע הבעל הושיע אותו והניח בידו עוד טישו יקר ערך. "תודה", אמר והעביר אותו לנועה, שמחתה את דמעותיה.
לאחר שלקחה עוד כמה נשימות עמוקות, נטל דולב את ידה של נועה וסייע לה לקום. הוא הוביל אותה למעלה, שם בדיוק שהתה סופה במקלחת. בעוד צליל המים הזורמים נמשך, הוא התיישב עם נועה על המיטה. חרצובות לשונה של גברת תמם נפתחו והיא אמרה: "בעלי יודע".
דולב משך בכתפיו.
"אתה בטח שואל את עצמך איך בכלל אפשרו לי להתחתן".
"רק אם את מרגישה נוח לספר".
"בשלב הזה?", היא גיחכה. "אין לי ברירה. ידעתי שזה יחזור לרדוף אותי מתישהו". היא מחתה פעם נוספת את עיניה, אף שכבר היו יבשות, והמשיכה: "אני אתחיל מזה שגם אני טהורה, כמו סופה פה. זאת הסיבה שיכולתי להמשיך בחיי ולהתחתן, וזאת גם הסיבה שלא הגשתי תלונה רשמית על מה שקרה".
דולב רצה לשאול, אך נועה המשיכה לבד, לאחר מרווח נשימה קצר: "רונאל נמיר, יש לו עוד שני אחים גדולים. אימא שלו היא מנהלת מחלקת מיון במרכז לבקרת מחלות. לפני שהיה ניתן לגבות ממני עדות, הייתי חייבת לעבור דרכה, והבן שלה היה שם לפניי".
היא בלעה את רוקה: "פגשתי אותה פעם ראשונה כשישבתי בחדר הבידוד ופליתי מתוכי שאריות של עפר וזרדים. אני גדלתי מתחת לאדמה, ודברים כאלה נחשבים שם לסמל של זיהום וטינופת. זוהמה, בקיצור. אף אחד לא יכול היה לגשת אליי בלי חליפה והייתי חייבת לנקות הכול בעצמי. אני זוכרת שעשיתי את זה במשך שעות, ולא משנה כמה הוצאתי, תמיד היה שם עוד". היא נשכה את שפתיה במשך כעשר שניות נוספות, והמשיכה: "המגע של הזרדים דקר אותי. החול גירד לי. הייתי בטוחה שהנמלים שמטפסות למעלה הן הכינים, שהולכות לאכול אותי. חיפשתי את הבגדים הנקיים שלי בכל מקום, אבל הם לא היו אתי בחדר. נאמר לי שהם נשרפו".
"הם לקחו לך את התחתונים?", שאלה סופה. דולב כלל לא הבחין שהצטרפה אליהם. היא הייתה לבושה שוב בבגדי המסע שלה, שהתקמטו עד לבלי היכר אחרי כביסה ביד.
נועה הישירה אליה מבט לרגע, וחזרה לבהות בחלל: "הם לקחו הכול. רק בדיעבד גיליתי שלא היו תחתונים בין החפצים האישיים שלי. חשבתי ששכחו לרשום אותם. בזמנו זה נראה יותר הגיוני מלחשוב שפשוט לא לבשתי תחתונים, שכל מה שהפריד בין הגוף שלי לבין האדמה היה, מה? החצאית שלי, שהגיעה עד הברכיים? אולי קרה משהו לתחתונים שלי. עזבי. אני לא רוצה לחשוב על זה".
היא כחכחה בגרונה: "בניגוד אליך, אני דווקא זכרתי מה קרה. הביאו לי ספר מטופש כזה, משהו בסגנון 'תורה מעצימה אשה', אבל לא הסכמתי לעבור טיפול. רציתי קודם כל להתלונן. אבל במקום להביא לי שוטר, הביאו עורך דין. העורך דין היה זה שהודיע לי שאני כבר לא נושאת את הזוהמה, אם כי הוא לא ניסה למרוח אותי. הוא אמר לי שטוהרתי…"
"טוהרת?", שאל דולב.
"בהדברה", נועה הפטירה. "הוא אמר שכבר אבחנו אצלי זיהום בדם והפעילו קשרים כדי להוציא אותי מבידוד. אפילו תפרו לי את קרום הבתולים. גופנית, הייתי בסדר גמור. הוא לא הסכים לומר למה, רק שזה היה כרוך בסיכון ועלה די הרבה כסף. עכשיו, מי ששכר אותו לא רצה את הכסף בחזרה. הוא רצה את השתיקה שלי. הדרישה הייתה שאמשיך בחיי כאילו כלום לא קרה". היא לקחה הפסקה נוספת לאוויר, והמשיכה כעבור כעשר שניות.
"זאת לא מי שאני. כעסתי ורציתי לנקום, אבל העורך דין הגיע מוכן. הוא אמר שישאלו אותי מה עשיתי מחוץ לבונקר בשעת לילה מאוחרת ואם הכרתי את האנס שלי. הוא אמר שכל הראיות כאן עובדות נגדי, שההגנה תטען שההתנהגות המינית שלי הצדיקה את זה. רק אז חשבתי על זה שלהתנהגות שלי יש פן מיני כלשהו, שאולי רמזתי דברים. הוא אמר שהשופט כמעט בטוח יהיה גבר, ושהוא ידרוש לדעת מה האנס עשה לי ואיך. הוא לא היה צריך לסיים את ההסבר. חתמתי", היא התפרצה בבכי שוב. סופה הפנתה אליה את גבה.
"אני כל כך מצטערת", התייפחה נועה. "לא היית צריכה לעשות את זה. רק אחר כך הבנתי שטעיתי".
"מה חשבת שיקרה בהמשך?", סיננה סופה.
"חשבתי רק על עצמי, בסדר?", נועה השתנקה. "הבטיחו לי שהוא לא יטריד אותי שוב, והוא באמת נעלם. אחר כך שמעתי מבנות בבונקר שהוא ברח. רק שמחתי שאני לא רואה אותו יותר. קיוויתי שהוא מת. תראי, בינינו, הוא לא יצא לי מהחיים. חודשים אחר כך נעלתי דלתות כי פחדתי שהוא יבוא אחריי. לא הצלחתי לדבר עם בנות אחרות. החברות הכי טובות שלי נטשו אותי…"
"תתארגן ליציאה", סופה הורתה לדולב, קולה קר.
"אבל…", מלמל, מחווה לעבר נועה.
"אני לא נשארת פה", התעקשה: "קדימה".
נועה קמה לעבר סופה, אך זאת נפנתה ממנה. בלית ברירה, פנתה נועה לעבר הדלת: "בסדר, זאת זכותך לכעוס עלי, אבל אני לא אצא מפה לפני שאעזור לך להגיע אליו. אני לא יודעת איפה הוא נמצא היום או איך הוא השיג את התרופה, אבל אימא שלו היא פרופסור צילה נמיר פדרשטיין. היא צריכה להיות היום בת חמישים".
סופה הגיחה וסגרה מאחוריה את הדלת.
"יכולת לנחם אותה", אמר פתאום דולב.
"לא מעניין אותי".
"יכולת לתת לה לעזור לנו יותר", התעקש: "היא קצה החוט היחיד שהיה לנו".
סופה התעלמה מהטענות. היא השליכה לעבר דולב את התיק שלו והוא, כעבור אנחה קצרה, קם והחל לארוז את מיטלטליו. הדברים חלחלו אליו לאט לאט: יש תרופה. כבר לא מדובר בשמועה זדונית, בתיאוריה לגבי טוהרה מולדת או בהימור על כך שלא תהיה עוד מכת כינים. קיימת תרופה לזוהמה, ועוד בצורת תרופה, לא מקלחות. כיצד הוא, שעובד במערכת הבריאות, לא ידע עליו עד היום?
ההסבר היחיד שיכול היה לחשוב עליו הוא שיחידי סגולה, רופאים בכירים או פוליטיקאים, ידעו על קיום התרופה ובחרו לשמור אותו בסוד, משום מה. ייתכן בהחלט שהעניקו אותו שוב ושוב לנשים שפיתחו את תסמיני הזוהמה והציגו את החלמתן כניצחון של הגוף. מנגד, אולי התרופה יקר כל כך שלא משתלם להעניק אותו לקהל הרחב. אולי הוא הובטח מראש לנשים, ואולי גם לגברים, ממעמד מאוד ספציפי.
מקור: Street Art Utopia
אם כבר גברים, הוא התעניין אם גם מר נמיר טוהר מהזוהמה. זה יסביר מדוע נותר בחיים עד היום, אך לא כיצד הזוהמה לא התפרצה אצל סופה. הוא התעניין אם התרופה היא בעצם טפיל אחר, מה שיסביר בכל זאת כיצד עבר לסופה, וכיצד ניתן להיות בטוחים שהוא לא כרוך בסיכון כלשהו.
כל כך הרבה שאלות ועם זאת, כשהגיעו למרכז לבקרת מחלות, איתורה של פרופסור נמיר פדרשטיין התגלה כקשה משציפו. הרופאים נמנעו מלהתקרב לשני הצעירים לובשי הסמרטוטים, שחסמו את המסדרונות הצרים בתיקיהם הכבדים ודרשו לדבר עם הרופאה השלישית בדרגתה במוסד. הם שאלו את שני הנוודים בקול מאין שמעו את שמה של נמיר פדרשטיין, מי הניח להם להיכנס ואם הם בכלל זקוקים לטיפול רפואי.
דולב הותיר את סופה בכניסה לבניין וניגש למלתחות המתמחים, שם לא התקשה למצוא מדים שהונחו לגיבוי. לאחר שהתלבש שם את פעמיו לכיוון אזור ההנהלה, לא לפני שהוא חוצה את קבלת הקהל ונזהר לא לעורר חשד. בסיכומו של דבר זיהה את פרופסור נמיר פדרשטיין בכניסה לאחת המחלקות הפנימיות, כשהיא מתווכחת עם משפחתו של מטופל. היא חלקה את קו המצח הגבוה עם בנה ואף את חיבתו למשקפיים בעלי מסגרת עבה. עמידתה הייתה יציבה אך בה בעת שברירית מאוד, כמו ענף שעליו מתבדרים ברוח.
דולב ניגש אליה ישירות: "גברתי, אני מחפש את התרופה לזוהמה".
היא הסתובבה אליו, בפנים חיוורות: "על מה אתה מדבר? זה לא מצחיק".
הוא התקרב אליה ונשימתה נעתקה. בשקט ולאחר שבדק כי איש אינו מקשיב, לחש: "אני אקח אותך לבחורה המטוהרת. את והבן שלך חייבים לה כמה תשובות".
במקום להיעתר, היא נעשתה נוקשה. "לא", נבחה.
"מה?"
"הבחורה המטוהרת צריכה לומר תודה, במקום לשלוח אותך אליי. הבן שלי נתן לה את התרכובת האחרונה שהייתה לו".
"אז הבן שלך נשא את הטפיל כל הזמן הזה?", שאל דולב, אינו מאמין.
"כל הגברים נושאים אותו, אני לא צריכה לומר לך את זה. הגברים הם הראשונים שנדבקו, והנשים הן הראשונות שמתו. מכות מצרים החדשות, כמו שהרבנים אומרים", היא הביטה סביבה, חוששת פתאום שמה תישמע. "תגיד לה להתגלח כאן וזהו".
"להתגלח?"
"כן. היא רוצה להיפטר מהזוהמה בשקט, לצאת מכל הסיפור הזה, לא? יש כאן חדר טיהור, עם מקלחות והדברה. אף אחד לא יזהה אותה כשתצא החוצה".
"לא בשביל זה הגענו לכאן".
"מה חשבתם שיקרה? שאני פשוט אביא לכם תרופה? אימא של הילדה הזאת עובדת אצלי, היא מקשרת בין בנות שנפגעו לרבנים שמבקרים אצלן. לצערי על הבת שלה היא לא יודעת להשתלט, אחרת לא היינו עומדים כאן. הילדה הייתה צריכה להגיע לכאן בכל מקרה".
"תני לי…"
"לא. כבר עברנו את השלב של להתלבט, זה לעשות או לשאת בתוצאות".
"אני לא יכול לכפות עליה שום דבר".
"אז תישא בתוצאות", היא מסרה אותו למאבטחים החסונים שבפתח הקומה. "תעצרו אותו, בידוד", הורתה בקצרה והם, מבלי שנתנו במבט נוסף במדים שלגופו, אחזו בו משני צדדיו. רק אז הבין דולב שזה אכן קורה לו, שהוא נעצר, שהקשר שלו עם סופה נקטע. הוא הובל במורד המסדרון אל עבר אגף הבידוד, בבניין נפרד, מחפש אחר אנשי קשר שיחלצו את סופה מהמלתחות לפני שהרופאה תיזכר שהיא בסביבה ותנסה לבודד גם אותה. תוך כדי שעשה כן, הבחין בסופה עצמה, מגששת את דרכה בזהירות בסמוך למרפאות הפרטיות כשהיא עוטה של מאולתר משמיכה. "כל כך אופייני", חשב. כיצד אי פעם ציפה שתישאר למשך זמן ממושך במקום אחד?
"השמלה!", צעק, לפני ששני המאבטחים הספיקו לעצור אותו. "תביאי אותה! יש תרכובת…"
ואז הם הלמו בראשו, אל מול עיניה המשתאות של הנערה, שפלטה זעקת בהלה. היא החלה לרוץ, השל נופל מעל כתפיה וחושף בפרהסיה את שיער גופה, בטרם הספיקה לתפוס אותו בידיה. הבריות נסוגו מדרכה, כמו נסות מפני שיטפון, והיא פשוט חלפה ביניהן בריצה. למאבטחים נדרש רגע נוסף להבין את האיום הנשקף ממנה בטרם אחד מהם הרפה מדולב והחל לרדוף אחריה במסדרונות. נדמה היה שהדרך החוצה ארוכה בהרבה מזו שהובילה פנימה, אבל סופה עברה בה לבסוף. היא דילגה בחינניות מעל עמדת התשלום ביציאה ולבסוף מצאה את עצמה בחניון רחב הידיים, משתופפת מאחורי משאית ישנה ותוהה כיצד תמצא מכאן את הדרך הביתה.
לא היה לה למי לפנות. את התקשורת עם המורדים ניהל דולב, ולה לא נותרו חברים משל עצמה. הזמן היה קצר והסכנה הייתה מידית. לא נותרה לה ברירה אחרת. היא מצאה עמדת כלי עבודה בסמוך למכוניות הפרטיות וגזרה, באבחה אחת, את מרבית השיער שלראשה. לאחר מכן שבה לכסות את שיערה בשל ושמה את פעמיה לחניון האמבולנסים. היא התחמקה מהנהגים המעשנים שבקדמת הרכבים והסתננה לתוך רכב חונה, שמוקם בחלקה שממנה יצאו רכבים לכיוון מערב. זאת הייתה תקוותה היחידה, משום שלא ידעה על ההתיישבותיות אחרות ששרדו באותו כיוון. ככל הידוע לה, כולן נמחקו בגלל הזוהמה.
רגעים ספורים לאחר שהתמקמה בפנים, שמעה את המאבטחים מכריזים על חיפוש בקומות החניון. עובדי הקומות התבקשו להסתדר בשורות, שם כנראה נערך עליהם חיפוש מקיף, שנמשך כמה דקות. תוך זמן קצר גם נמצאה פלומת השיער שגזרה משיערה, אך על פי קולות הצעדים המתרחקים – היא הובילה את המאבטחים לחפש אחריה בכיוון הנגדי, שממנו הגיעה. בינתיים, הנהגים שוחררו להמשיך בשגרת יומם.
במשך זמן ארוך מנשוא היא נשארה בתוך הרכב, ממתינה להתראה שתשגר אותו לדרכו. מרגע לרגע הידלדלה אספקת האוויר שקיבלה והחום רק הלך והתעצם. היא הרגישה כמו נתח עירום של בשר, המונח בתוך תנור כבוי בהמתנה לאפייה. כשהחלה לראות שחורות, הרהרה בכך שאולי מוטב לנסות לברוח רגלית – כך לפחות לא תמצא את מותה בתוך אמבולנס, אלא שבינתיים הרכב כבר הותנע – ומשב מבורך מהמזגן קירר את הזיעה שעל פניה.
הנסיעה לעיר ארכה זמן קצר משחזתה, אולי כי ההליכה ברגל הייתה ארוכה וקשה כל כך. תנאי הדרך, גם עבור הרכב, היו לא פשוטים. סופה עצרה את נשימתה בכל פעם שהרכב זינק באוויר, כי דילג על גבעה או נתקל בפסי האטה מוסווים. היא גם האטה את נשימתה בכל פעם שהרכב נעצר ואף נכבה, כנראה כדי להציג מסמכי זיהוי או לשלם שוחד לשוטר חטטן, מה שהביא אותה להרגיש את החום ביתר שאת. פעם שמעה שנהגי אמבולנסים מודרכים לנהוג במהירות אך בזהירות, ובאותו רגע חשבה שהנחיה זו בטלה בשישים כשאיש במושב האחורי לא נאבק על חייו.
היא זקפה את צווארה כששמעה לבסוף צופרים וקולות המולה עירונית, של ילדים ותינוקות ומה שנשמע כמו פרסומות משלטי חוצות אינטראקטיביים. סופה מיד ידעה היכן היא נמצאת. אלו היו הפרברים, האזורים נטולי התחבורה הציבורית שנהנו מחשמל זורם בכל שעות היממה. המרחק מכאן לביתה היה די גדול, אבל לא בלתי אפשרי למעבר ברגל. היא נאבקה בדלת, אך גילתה למרבה התסכול שלא ניתן לפתוח אותה מבפנים.
לא נותרה ברירה אחרת. היא המתינה שצוות האמבולנס יפתח את הדלת, וכשעשו זאת זינקה החוצה ושעטה במעלה הרחוב, כשקריאות הבהלה מלוות את מנוסתה. הפעם אומנם לא רדפו אחריה, אך היא ידעה בוודאות שעובדי בית החולים יעדכנו במתרחש את המאבטחים, שיזעיקו בתורם את המשטרה. היא המשיכה לרוץ במסלול שהכירה מימי בית הספר, מבהילה מעט את התושבים אך הודות להיעדרו המסתמן של שיער על ראשה. רק כשהגיעה לשכונה בה גדלה הבחינה בשינוי מיקומה של השמש בשמיים, בכך שלמעשה החל כבר להחשיך. החושך, לפחות בשכונה שלה, תמיד הפחיד אותה. בהיעדר פנסי רחוב מתפקדים, כך חשבה, ספק אם תוכל להמשיך למצוא את הדרך הביתה או לצאת ממנו עד שתעלה שוב השמש.
היא גיששה ומצאה את המפתח במקום המסתור הרגיל, אבל גילתה שהדלת הייתה כבר פתוחה. בפנים מצאה מנורת פלורסנט שבורה על הרצפה, שבנס לא התלקחה עם כל דירת הקרקע הקטנה. כוסות קפה, עדיין מעלות אדים, מוקמו בפינת האוכל. תקליט של ננסי סינטרה התנגן ברקע, עם האקורדים הצורמים מהשיר על האישה שיקירה ירה בה. סופה החליטה שלא לבשר על נוכחותה. במקום זאת, היא נטלה בזריזות את המנורה השבורה ושמה את פעמיה לחדרהּ, זה שעזבה בחופזה בפעם האחרונה ששהתה בו. היא קפאה במקומה כשהתייצבה מול הדלת.
התוקף רונאל נמיר ניצב שם, מכוון סכין לפריסת עוגות אל עבר גרונה של אמהּ. "שלום", אמר בקור רוח.
סופה לא בירכה אותו לשלום.
"כבר שמעת את ההקדמה, אז נעשה את זה קצר", הוא אמר. "תתחדשי על התספורת. השמלה שלך פה. אני יודע את זה. אימא שלך, משום מה, לא מוצאת אותה. תמצאי אותה ואני אקח אותה. נפתח איתה תרופה קבוע, או משהו מועיל בסגנון".
"אני לא מאמינה לך", סופה הטיחה בו.
"מה שתרצי. את מאמינה שזאת אימא שלך? וזאת סכין? יופי, זה כל מה שאת צריכה לדעת. תמצאי את השמלה".
היא חשקה את שפתיה בכוח. אמה הביטה ברונאל בתיעוב. "אסור לך", אמרה.
הוא גיחך וגלגל את עיניו.
סופה הביטה בה, ובפני התוקף שלה. מעולם לא חשה רצון עז להגן על אמה, לא לאחר שהפכה קרה אליה לאחר התקיפה ובמיוחד לא עכשיו. שוב ושוב היא ניסתה לשכנע את בתה במרוצת השנה האחרונה לשוב לבית הספר, הזמינה לה שיחות עם מטפלים וירטואליים ורבנים, הסבירה לה שאולי חלמה חלום רע. השמלה? סופה לא שללה את האפשרות שהאם היא שהחביאה אותה, בניסיון לטשטש עוד יותר את הגבול שבין אמת לבדיה ולשכנע את הבת להתגלח סוף סוף.
"אין לי כוח לזה", נאנח רונאל. "אני סופר עד שלוש, ילדונת. אחת, שתיים…"
"תפסיק תיכף ומיד!", קרא קול אישה סמכותי, שהגיע מכיוון הכניסה.
"אימא?", שלוותו של נמיר נקטעה באחת. "זה לא רציני, מה את עושה פה? כבר הגענו להסכמה".
היא הגיעה בצעדים יציבים והתייצבה מולו, מכוונת אקדח קטן לפניו המכורכמות: "שיניתי את דעתי".
"מה את עושה?", הוא שאל שוב, הפעם בקול נמוך.
"קודם תניח לאישה הזאת", היא פקדה, והוא הטיח את אמה של סופה לרצפה. לאחר מכן הסתובבה אמו לירקן, שכבר הניפה באוויר את המנורה השבורה. "אל תחשבי על זה אפילו", אמרה לה, כשהיא נוטלת מידו של בנה את הסכין ומכוונת אותו לנערה.
"מה קורה כאן?", שאלה הפעם אמה של סופה.
"מה שקורה הוא שנמאס לי לכסות את העקבות של הבן שלי", נאנחה פרופסור נמיר פדרשטיין, מנגבת את הסכין הקהה בשולי החלוק הלבן: "כולל טביעות האצבע האלה".
בנה בלע את רוקו. "דיברנו על לקיחת תרכובת התרופה", אמר.
"התרופה פה, רוני, התרופה קיים", שילבה האם את ידיה על חזה, אוחזת בסכין. "אין לי מה לעשות עם הדי.אן.איי של העלמה פה. אין לי איך להוזיל את הטיפול כך שתוכל לרסס על מישהי בכל פעם שאתה לא מתאפק…"
"אימא!", הוא נזעק.
"…ואין לי, תקשיב לי טוב", היא כיוונה כעת אליו את הסכין: "אין לי סבלנות לנאיביות שלך. אתה מספיק בוגר כדי להבין שזה שריפאת מישהי מזוהמה לא אומר שהיא תסתום את הפה בנוגע למה שעשית לה. נשים סובלות מדברים הרבה יותר גרועים מזיהומים אחרי שהן מתלוננות על אונס. זה גורם לחלקן להפסיק להתלונן, אבל לא לכולן. אתה מבין אותי?"
הוא התבונן באמו כמו חיית טרף שטורף גדול יותר התיישב על זנבה, רועד בכל גופו. "לכי מפה", הורה.
"כרצונך", היא הרפתה מהסכין והניחה אותו בכיס החלוק. "נראה אותך מסתדר בלי העזרה שלי. זה בוודאי יהיה מאוד מסקרן, כי חוץ מהפה הגדול של אבא שלך שום דבר לא היה מגיע בלעדיי. העבודה, הכסף, החירות…"
"די".
"אפילו ביצים כדי לקחת את הילדה הזאת למקלחות אין לך!"
בבת אחת, רונאל איבד את זה. ידיו נסגרו על גרונה של אמו, כשיד אחת נטשה במהירות כדי למנוע ממנה לשלוח את ידה שוב לסכין. האם, כבדה ומגושמת על עקביה הגבוהים, סטרה תחילה על ידיו, ולאחר מכן ניסתה למשוך בהן, ללא הצלחה. אחר כך ניסתה לבעוט בבנה, שהתחמק והגיח מאחוריה, והפעם ניסה להגיע בעצמו לסכין. האם פיתלה את הפלג העליון של גופה, כשעור פניה מתחיל להכחיל ועיניה נעצמות. אמה של סופה התחמקה מנתיב המאבק וזחלה למסדרון, בעוד זו התבוננה בהתרחשות והתלבטה מה עליה לעשות. היא לא חשקה במותה של הרופאה הצינית, לאחר שזאת נחלצה לעזרתה, אך גם חששה שמכה מהמנורה השבורה תמנע את העמדת בנה של הרופאה לדין.
לבסוף הלמה בגבו עם ידית האחיזה של המנורה, מכה שהסיחה את תשומת לבו אך לא גרמה לו לאבד את הכרתו. הוא אומנם הספיק כבר לאחוז בסכין, קרוב לאמו, אך זו קיבלה בינתיים מרווח נשימה יקר מפז, שבו הוציאה מחלוקה מיכל קטן, סובבה את המכסה וריססה את פניו. הוא זעק בכאב ושחרר את אמו באחת, כשהוא מביט בה באימה. "מה זה?", שאל.
"הטפיל", השיבה האם ברוגע.
היא העבירה את מבטה לסופה, שדלקה לעבר אמה, אחזה בידה והובילה אותה לכיוון דלת היציאה. כשהביטה לאחור, רגע לפני שטרקה את הדלת, הבחינה ברופאה מסירה את המכסה ממיכל נוסף. היא לא ידעה אם מדובר בהדברה, כלי שיבהיר את שליטתה בבנה, או שמה הטפיל המקורי – אותה התכוונה לרסס על הנערה כדי להבטיח את שתיקתה. הדלת לא נפתחה לאחר שנטרקה, וסופה נאלצה להניח כי האם ויתרה על מרדף אחר בנות המשפחה, מסיבותיה שלה.
"השמלה שלך", אמרה לפתע אמהּ.
סופה פנתה אליה וגילתה שהאם אכן דחסה לתוך הסרבל שלבשה את השמלה הלבנה, שנראתה כעת כה קטנה וכה מטונפת, כמו תחתונים שמישהו שכח לקחת לכביסה. "השיער היפה שלך…אני כל כך מצטערת", אמרה שוב האם, ולא יספה. לא היה צורך בכך. ירקן חיבקה את אמה ואמרה לה שהיא סולחת לה, על הכול. "הכי חשוב שרצית בטובתי", הבהירה.
הן הלכו מרחק רב בין הרחובות, בניסיון להתרחק מהבית ומהאישה שבתוכו. סופה הסבירה לאמה שזה מפלט זמני, שבתוך זמן לא רב יהיו כאן נציגי הרשויות שיצודו את הנערה השעירה שנמלטה מבית החולים, שהתספורת הזריזה שערכה לא תעכב אותם לנצח. לירקן אולי היה סיכוי להימלט שוב מפניהם ולהיעלם בחשיכה, אך לא לאמה – שבעיות לחץ הדם שלה הקשו עליה לרוץ. הן החליטו שהפעם יסגירו את עצמן ביחד, ויהיו כנות לגבי הרכוש שאיתן והסיבה בשלה הוא חשוב.
הן הכינו את עצמן נפשית להסגרה כששמעו את צופרי הניידות, אך רצו להסתתר מאחורי גדר חיה ברגע שאלו לוו בקולות ירי. הן הביטו אנה ואנה אך הופתעו לגלות שאלו לא כוונו אליהם, ושלמעשה מקום הימצאן טרם נודע. מה הסיכוי שיתרחש באזור שוד או פשע אחר, בדיוק בזמן שבו אפשר להסיח את דעתם של השוטרים? נמוך מאוד, ואולי בכל זאת המזל האיר להן פנים.
בסופו של דבר לא היה זה המזל, אלא תגבורת. השתיים הבינו זאת ברגע ששמעו את האופנועים, רועמים בהתרסה מתוך העלטה. בשלב מסוים, כשנפסקו חילופי הירי, נשמעו האופנועים מגיחים מכל עבר. סופה חיכתה כמה דקות נוספות, במחשבה שאולי מדובר במלכודת. רק כששמעה את דולב קורא בשמה, העזה להגיח מאחורי הגדר ולקרוא בשמו בחזרה. האח לשעבר, כך התברר, מצא גורמים מטעמם של המורדים בבידוד ושכנע אותם לחלץ אותו כדי להובילם למקום הימצאה של סופה. בתמורה, הוא הבטיח להם את השמלה שסופה כה טרחה להשיג.
מרגע שנקלטה במסתור אצל המורדים, נראה כי הדברים יצאו משליטתה של הנערה. השמלה שהביאה אכן נלקחה, נבדקה ונמצאו עליה מה שהרופאים אישרו כשאריות של חומר, שפעולתו מנטרלת את פעולת הטפיל. הם לא שללו את האפשרות שעל אותה שמלה נמצאות גם שאריות די.אן.איי של סופה והתוקף, אם כי בשל הזמן הרב שחלף לא ניתן היה לאשש את הדגימות או לשלול את האפשרות שנצטברו מאוחר יותר. הממצאים, על כל פנים, פורסמו באינטרנט – שם ניתנה במה רחבה לטיוח באופן הטיפול של הרשויות בסופה, על חשבון התקיפה שהובילה אליו.
הנערה, שתחילה התנגדה לכך בטענה שהתוקף הוא שטיהר אותה, אם כי לא באופן מיני, הופתעה מהתגובה לחשיפה. המשטרה הודיעה פתאום על פתיחתו מחדש של התיק בעניין, עצרה את רונאל ועיכבה לחקירה את אמו. השניים, אגב, נמצאו בעת הפשיטה המשטרתית בביתה של משפחת ירקן, שם כנראה המתינו לאם ולבת שישובו – או התרכזו בלהעניק לנמיר טיפול מונע. הבן, בעת מעצרו, שמר על זכות השתיקה. אמו, לעומת זאת, טענה שהנערה היא שהחזיקה את בנה כבן ערובה ומנעה ממנו קבלת טיפול רפואי. לדבריה, טריקת הדלת בידי ירקן, כפי שהוכיחה טביעות אצבעותיה של הנערה על הידית, הביאה לנעילת הדלת באופן שלא אפשר לפתוח אותה מבחוץ או מבפנים, ומכאן גם לכליאתו של בנה בידי המתלוננת עמה ביקש להתעמת.
הטענות הללו עדיין נידונות בבית המשפט, ואולם ראוי לציין כי רונאל נמיר מעולם לא התנצל על המעשים המיוחסים לו. גם אמו, פרופסור נמיר פדרשטיין, מעולם לא ניסתה להגן על מניעיה בעת שחברה לבנה בביתה של המתלוננת.
"אני לעולם לא אבין את זה", הגיב דולב להודעת המשטרה, במשיכת כתפיים. כשסופה גיחכה, תלה בה מבט מאשים עד שהסבירה: "ראית את ההצהרה המלאה? הבן שלה היה תלמיד מצטיין, שרצה ללמוד רפואה, צעיר מתוך שלושה בנים. הלך להתנדב אתה בעבודה עם זונות בדרום. בסוף נהיה מנהל מכירות, אבל עדיין נשאר הבן הקטן שלה, חכם ומוכשר מכדי שאונס אחד או שניים ישימו קץ לחיים המבטיחים שלו". כשדולב הסמיק, צחקה בקול רם יותר ונישקה אותו על שפתיו. הוא הדף אותה בעדינות והציע לישון לצדה הלילה, למקרה שתזדקק לו. היא אמרה שחברתה של אמה תספיק. "נראה לי שהיא מפחדת יותר", הסבירה.
הוא נשך את שפתיו ומחשבותיו נדדו לרגע: "אז אימא שלה עוד לא סיפרה".
היא שאלה: "אז לאן אתה הולך עכשיו?"
"להתפטר. סיפרתי לך שתמיד חלמתי להיות מורה?"
יממה לאחר המעצר, הרשו לעצמן סופה ואמהּ לשוב לביתן. הן מצאו דלת כניסה פתוחה לרווחה ושבורה, רהיטים הפוכים ומגירות בכל מקום. עוברי אורח ניצלו את העיכוב בהגעתן כדי לרוקן את המקום מחפצי הערך היחידים שהחזיקו, ובהן התכשיטים והטלוויזיה הישנה, שבה השתמשו מעת לעת כדי לעלות על שידורי הרדיו. הן היו מרוששות, נטולות ביטחון ומנותקות מהמתרחש בעולם, לרבות הכותרות שנקשרו בשמן.
האוכל שבמקרר, בדרך נס, טרם התקלקל. האם הכינה לשתיהן ארוחת ערב מאולתרת, שהורכבה משאריות של ירקות וחומוס. כשסיימו, הביטה סופה על הכאוס שסביבה ועל הנרות שבערו עד כלות, ומלמלה: "אולי הוצאות המשפט יממנו לנו בית חדש". אחר כך הישירה מבט לאמה: "אבל עכשיו כבר יכולים לגייס אותי לצבא. לא יהיה לי זמן לעבוד".
האם, בתגובה, קמה. לאחר מכן הקיפה את השולחן, רכנה מול בתה היושבת וחיבקה את מותניה: "כל עוד אנחנו נשארות ביחד, שום דבר כבר לא חשוב".
טראומה נוראה שחוויתי באיטליה התגלגלה לסיפור, שהיה מועמד השנה לפרס עינת
טראומה נוראה שחוויתי באיטליה התגלגלה לסיפור, שהיה מועמד השנה לפרס עינת
לקריאת כל הסיפורים שהיו מועמדים השנה לפרס לחצו כאן
תחתונים. גרביים. כפכפים למקלחת. בגדים, חלקם נראים נשיים כאלה, עם נצנצים. תיק רחצה – מברשת שיניים, משחת שיניים, סכין גילוח ומברשת שיער. סכין מטבח ארוכה. ספר ברוסית. מטען לנייד. מחברת עם רישומים. קונדומים.
זרקתי הכול חזרה לארגז, כבר באתי להתפנות לארגז הבא – ועצרתי את עצמי. פשפשתי שוב בפנים והוצאתי את הסכין. שלפתי אותה מהנדן והבוהק שלה סנוור אותי באפלה, כאילו השחיזו אותה אתמול. עדיין, היא לא הייתה גדולה במיוחד ולא הוטבע עליה שם של מותג כלשהו.
"אוולין, את מעכבת את הקו", ירתה גברת כדורי.
הסתובבתי. היא הייתה כל כך שקטה, בכלל לא ידעתי שהיא שם.
"מה זה? תזרקי את זה".
"את צודקת, סליחה", מלמלתי והסתובבתי, כאילו בכוונה להשליך את הסכין חזרה לארגז. תוך כדי הפלתי אותה ובמקום לנסות שוב להרים ולהכניס אותה לארגז, זרקתי אותה לתיק שלי. מאיר בטח יוכל למצוא לה שימוש.
מיד לאחר מכן דחפתי את הארגז לתוך המכולה של המכירות הפומביות. עברתי לארגז הבא. תחתונים. גרביים. כמה שמלות יקרות, אולי ארמאני. יופי. תרופות ללחץ דם. יופי. סנדלים של פראדה. מעולה. כמה תכשיטים זולים יחסית באריזות מתנה. תיק איפור. ספר טיולים באנגלית. תנ"ך באנגלית. בגדים ארוכים. מברשת שיער חשמלית. כן, הארגז הזה יצדיק את העמלה של מאג'ד.
באנחת רווחה, השלכתי את הבגדים והתכשיטים הזולים למכולה. את השאר קיפלתי ומיינתי לבגדים, תרופות, נעליים ומוצרי אלקטרוניקה. עוד לפני שעברתי לארגז הבא, מאג'ד הביא שתי מזוודות, האחת גדולה יותר מהשנייה, בטוח של גבר ואישה. פניו זרחו מרוב אושר כשגברת כדורי שילמה לו עמלה שנייה באותו יום. הוא רץ לעברי, תוך כדי שהגברת מנסה ולא מצליחה לתפוס לו בכתף.
"זה היה בכיסא של הנהג", אמר והושיט לעברי שקית קרועה, מלאה עד החצי בדובשניות.
"הי, חמוד", השבתי והסתכלתי בחשדנות בשקית, לא מסירה את הידיים מהארגז. "זה ישב מלא זמן בשמש. לא הייתי ממליצה לך לאכול את זה".
"חינם! טעים!" הוא קרא ולקח שלוש דובשניות ישר לפה, מה שכיסה לו את השפתיים בפלומה לבנה.
הנחתי לו יד על הכתף: "אני בטוחה, אבל אימא שלך לא הייתה רוצה לדעת שאכלת את זה. פעם הבאה שאתה רעב, תדבר עם בעלי. תגיד לו ששלחתי אותך. בסדר?"
הוא הנהן, מאוכזב, רץ החוצה ונעלם באותה מהירות שבה נכנס.
גברת כדורי ניגשה אליי, בצעדים מהוססים: "זה נכון שהוא נוהג עם הסחורה לפה?"
משכתי בכתפיי: "לאח שלו יש סוכנות להשכרת רכב".
"אח שלו לא יכול להשגיח עליו יותר?"
"לאח שלו כבר יש תיק פלילי. הוא לא יכול לקחת סיכון אחרי שהמשטרה כבר זיהתה פעם את אחד הרכבים".
גברת כדורי טלטלה את ראשה מפה לשם. לבסוף אותתה בשקט על הסכמה כשחזרה לכיסא המרופד שלה ולעשות מה שהיא עושה הכי טוב – לשתות תה קר מתיונים ולקרוא ישראל היום. היא לא דיברה אתי במשך שאר המשמרת.
כשהגעתי הביתה תליתי את הז'קט ועמדתי לרגע מול המזגן. אחר כך הרמתי את השלט של המזגן והוצאתי את המפתח שהיה דבוק אליו בצלוטייפ. פתחתי עם המפתח את הארון שמתחת למדרגות והדלקתי את מנורת הסוללות שבפנים. הנחתי את הסכין במדף השלישי, הקרוב לרצפה, שהיה האחרון שנותר שם פנוי. התבוננתי רגע אחד נוסף בנדן, שנבלע לחלוטין בחושך, ולצדו בבובת המטריושקה הגותית שהמיסה והפחידה אותי בו זמנית ובפרח בבועת הקריסטל, שמשום מה לא נבל. צמרמורת חלפה בי וסגרתי בחבטה את הדלת, כשלפתע מאיר קרא לי וקפצתי.
"מאמי, מה את עושה?", שאל.
"שום דבר", מלמלתי.
"מה? את חושבת שאני לא רואה?", הוא ניסה להביט אל מעבר לכתף שלי, בדלת הסגורה.
"מאמי", נאנח. "דיברנו על זה. אני לא מרגיש נוח להחזיק את הדברים האלה בבית. הם לא שייכים לאף אחד, רק לבעלים שלהם".
גלגלתי עיניים: "אבל אם זה לא פה, זה הולך לזבל".
"שילך. גניבה זה חטא מספיק חמור גם בלי שאת מכניסה את הגניבה הביתה. לפחות תהיי בן אדם בבית וגנבת בחוץ".
פתחתי את הדלת במשיכה חזקה והוצאתי את הסכין: "ומה עם הפרנסה שלך? היא לא מספיק חשובה בשביל לקחת דברים כאלה הביתה?"
הוא נטל מהיד שלי את הנדן והפך אותו מצד לצד. לאחר מכן שלף את הסכין בזהירות, כאילו הייתה חרב. היא בהקה באור חד, כמו חדשה. "למי היא הייתה שייכת?", שאל.
"לא יודעת. זה משנה משהו?"
הוא נשך את שפתיו והמשיך להפוך את הסכין מצד לצד, כאילו חיפש בה פגמים: "אני לא יודע, מאמי, אני לא מרגיש…"
"לא אמרת שמתלוננים שאתה לא מהיר מספיק? שאתה לא עומד בלחץ בחומוסיה? בוא, בוא, ננסה משהו", גררתי אותו ביד הפנויה אל המטבח. הוצאתי מהמקרר גזר ובצל.
"את בטוחה לגבי זה?", שאל מאיר.
"מה יש להיות בטוחה? סכין זה סכין", הוריתי בידיים לעבר הירקות. "קדימה, אני צריכה לקום בחמש".
הוא הסתכל פעם נוספת על הסכין, הניף אותה באוויר והחל לחתוך. כמו שד משחת הוא הסיר את השורשים, נפטר מהקליפות, חתך לאורך וקצץ לרוחב – הכול בתוך עניין של שניות.
"נו, איך זה מרגיש?", שאלתי.
הוא התבונן בסכין, מופתע: "אני אתן לזה צ'אנס".
"בקיצור, היא נשארת?"
"אולי, אבל אם המשטרה באה לשאול אני משתף איתם פעולה".
"אתה באמת חושב שמישהו יגיש תלונה על סכין? תהיה לי בריא, מאיר".
המשטרה באמת לא באה לשאול אף אחד בסביבה לגבי סכין, אבל דליה קסרי כן. הבחורה המוזרה הזאת, עם החצאית הארוכה ועקבי הסיכה, ארבה לי מחוץ לעבודה לאחר שכבר דיברה עם גברת כדורי. הבוסית שלי פשוט החוותה לעברה וסגרה את הדלת. במקום להקשיב לדליה, הסתכלתי על הדלת הסגורה ואכלתי סרטים. אולי המשוגעת סוף סוף נתנה לאשתו של בעל המפעל הזדמנות להיפטר ממני.
הפניתי את המבט לדליה: "מה אמרת?"
"מה אמרתי עכשיו? שאת צריכה להיזהר, אוולין, זה הכול".
"להיזהר? למה?"
היא הניעה את ראשה לאחור, אך שיערה המנופח בלע את העלבון בשקט: "אמרתי לך, היה לי חיזיון. ראיתי את פניה של הישות שכלואה בתוך הסכין שלך".
"ראית השתקפות, נשמה. זה קורה לפעמים".
"לא! זה לא היה ככה!"
"עזבי את זה, מה אמרת למזל?"
"רק שאני רוצה לדבר איתך. אל תדאגי, אני קוראת לה בקלפים כל שבוע. מה שאת צריכה לדאוג לגביו זה המכשף שבסכין…"
"מכשף?"
"ג'ן, אם הבנתי נכון. הוא זה ששכנע אותך לקחת את הסכין, ראיתי את זה… קשה להסביר, אבל ראיתי את זה איכשהו בברק שהיה כשהכנסת אותה לתיק שלך".
"חכי רגע, מי סיפר לך על הסכין?"
"אף אחד. היה לי חיזיון".
"זה מה שסיפרת למזל?"
"מה? לא!"
"אמרת לה שלקחתי את הסכין הביתה?"
"אוולין, דוגרי אני אומרת לך, אני לא כזאת".
נאנחתי: "אני צריכה להיכנס לעבודה".
היא אחזה לי בכתפיים: "תמכרי אותה לערבים".
"את הסכין? לא, היא כבר אצל בעלי".
עיניה חשכו. "היא תהרוג אותו", סיננה.
"חבל מאוד. אני צריכה להיכנס לעבודה, דליה". התנערתי ממנה, פתחתי את הדלת ודהרתי פנימה. נמנעתי מלהסתכל בעיניים של גברת כדורי, שדווקא הסתכלה רק עליי מהשנייה ששמעה את הטריקה של הדלת. דליה לא עקבה אחרי פנימה. היא גם לא המתינה לי בחוץ כשיצאתי. תוך כדי עבודה שאלתי את עצמי אם הלכה להציק למאיר, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להוציא באותו רגע את הפלאפון, לא כשגברת כדורי משגיחה.
(מקור: pineterest)
מה שלא היה בסכין הזאת, היא עשתה את העבודה. מאיר נהיה לחותך הירקות המהיר ביותר בהיסטוריה של "חומוס אבי". הוא קיבל מהר מאוד את האחריות גם להחלפת השמן לצ'יפס ולטעינת הכלים לשטיפה. עם קבלת האחריות השנייה הוא גם ביקש וקיבל העלאה במשכורת. הלכנו לחגוג במסעדת בשרים בראש פינה. אמרתי למאיר שהפעם האחרונה שאכלתי סטייק כל כך עסיסי הייתה בקייטרינג בצבא. הוא התכווץ כשנזכר בתאונה ושאל מתי נוכל לדבר שוב פעם על האופציה של אימוץ. אמרתי לו שאחשוב על זה.
מאז ובכל פעם שחזר הביתה, מאיר היה מחייך בגאווה ונותן לי נשיקה על המצח, מחכה לתשובה. משכתי בכתפיים והוא המשיך הלאה. אחרי כמה שבועות הוא התחיל לאבד את הסבלנות. "סוף סוף הולך לנו, ואנחנו לא נהיים צעירים יותר", אמר.
משכתי בכתפיים והנהנתי. הוא נאנח והמשיך הלאה.
למחרת הוא המשיך: "לכל החברים שלי בכדורגל יש ילדים. בטח גם לחברות שלך".
"אין לי חברות".
הוא הניח את ידיו על כתפיי. התנערתי ממנו.
ואז הוא אמר: "התאונה היא לא סוף העולם. אנחנו לא חייבים להזדקן לבד".
יצאתי החוצה ועשיתי הליכה ארוכה לאורך הכביש הראשי, עד לתחנת הדלק. כשחזרתי הוא כבר הלך לישון.
ככל שמאיר נהיה מצליח יותר, כך התחזק לו הביטחון העצמי. הוא התחיל לדבר על לקנות אוטו וגם הקיף דגמים של מכוניות בעיתון. הוא התחיל לארח את החברים שלו בבית למשחקים של הפועל, כי סוף סוף יכולנו להרשות לעצמנו כיבוד. הוא התחבר עם בעלה של גברת כדורי בבית כנסת וחשב לתכנן אתו לטוס לחו"ל. סתם, כי הוא שמע שלא מספיק לאדון כדורי לראות את המשחק של באיירן מינכן בטלוויזיה. כשאמרתי לו שזה לא רעיון טוב הוא הציע לדבר עם אדון כדורי כדי שיקדם אותי. "מאמי, גם הוא יודע שלא הגיוני שמישהי שהייתה נגדת לוגיסטיקה תגמור אצלו ככה. הוא אחלה גבר. הוא לא יעשה את זה בשבילי, אלא בשבילך".
בבוקר של השוד הוא התכוון להזמין כרטיסי טיסה. לא רק להם, גם לי ולגברת כדורי. הוא באמת האמין שנוכל להיות חברות. משהו שמר כדורי אמר גרם לו להאמין שבעצם היא ניסתה להתיידד אתי כל הזמן הזה.
הוא לא נפגע וגם לא פגע באף אחד, תודה לאל, אבל זה היה קרוב. כשהגנב שלף אקדח לעבר הקופאי הוא במקרה היה בחדר האחורי, טוען כלים לשטיפה, יחד עם הבחור בדוכן, שבדיוק נכנס פנימה אחרי שהכין מנה ללקוח. הם שמעו את הצעקות והתחבאו ליד המקררים. אחרי שהגנב ירה בקופאי הוא נכנס פנימה ופשט על הארון וכמעט הסתלק כשלפתע מאיר הסתער עליו. מאיר אמר אחר כך: "אני יכול להישבע ששמעתי את הלל צועק לעזרה", אבל הלל לא זז מהמקום שלו מאחורי מכולת הזבל.
מה שקרה אחר כך הוא שהשודד התקוטט קצת עם מאיר, שהמשיך לתקוף אותו למרות שראה שהחבר שלו לא נמצא שם. מאיר הצליח לשרוט אותו קצת לפני שהוא נמלט. תפסו אותו זמן קצר אחר כך, למרות שהוא השליך את האקדח.
כשתפסו אותו, השודד הארור טען שהוא היה בסך הכול לקוח תמים, שהגיע לאכול פלאפל כשמאיר, העובד הממורמר, תקף אותו בניסיון לשדוד את המקום. העובדה שהכסף ששדד לא נמצא עליו בלבלה את השוטרים, וגם העדות של הלל, שהשודד בכלל לא ידע שהיה שם – לא עזרה לנקות את שמו של בעלי. "אי אפשר לשלול את האפשרות שהוא שיתף אתו פעולה", הסבירו לי במשטרה. הפקידה בקבלה הוסיפה, כשכבר התכוונתי ללכת: "הם לקחו את הסכין שלו, את יודעת. היא התאימה לסימני החתכים על הגוף של הקורבן".
מאיר הוחזק שם בחשד לניסיון רצח ושוד מזוין, מה שאומר שסכום הערבות שנדרש היה מטורף. התקווה היחידה שלי הייתה שימצאו את האקדח או את הכסף, מה שאכן קרה כעבור שלושה ימים, כשמאיר הובל להארכת מעצר. הגנב השליך את שניהם לפיר לכיבוי אש בקרבת בית הספר, שהיה נטוש בגלל החופש הגדול. כשקיבלתי את הטלפון מהשוטרים ביקשתי אישור לצאת באמצע יום עבודה. הייתי בטוחה שזה ינכה לי חצי יום חופש אבל גברת כדורי פשוט הנהנה וניגשה בעצמה לפס הייצור. לא התווכחתי ונסעתי שוב באוטובוס את כל המרחק לתחנה בבית שאן.
מאיר היה עייף מאוד. הבוס שלו לא מיהר להתייצב לצדו, אולי בגלל הגניבה או הקופאי ההוא שנורה ואושפז, אבל עדיין לא היה ברור באיזו מהירות יוכל לחזור לעבודה. המחשבה על כך לא יצאה לו מהראש במהלך כל התקופה שהיה במעצר. הוא גם לא ישן, היה לו חם מדי וזה לא שהוא היה יכול לישון בתחתונים, כמו שהוא רגיל. בכל מקרה, כשהוא הגיע הביתה הוא לא רצה לדבר אתי, רק לישון.
הכנתי לו מיטה עם מצעים נקיים ושמתי קומקום עם קפה חם על הכיריים. אחר כך לקחתי את התיק עם החפצים שלו ויצאתי החוצה. הלכתי והלכתי עד שהרגליים שלי כאבו. כשראיתי שמתחיל להחשיך הסתכלתי מסביב ולבסוף הבחנתי בעץ אלון, עם שורשים גדולים. רכנתי לידו וחפרתי גומחה בידיים. כשסיימתי, הוצאתי מהתיק את הסכין, קברתי אותה בגומחה וכיסיתי עם קצת חול, עד שהבוהק שלה גווע יחד עם קרני השמש. חזרתי לכביש הראשי והרמתי את האצבע לטרמפ.
"מה אתה עושה פה?", שאלתי את מאג'ד, שנהג באוטו הראשון שעצר לידי.
"עבודה אחרון", אמר וסקר אותי, מבלי לפתוח את הדלת. "יכולה לעזור לי?"
"בטח, חמוד, אבל קודם כל – אתה נוסע לעיר?"
"אני צריך סכין", הוא אמר בפשטות.
קפאתי.
הוא פתח את הדלת סוף סוף: "הכול בסדר?"
"סכין, אמרת?"
"מזוודה נעולה בקוד. לא נפתחת. ניסיתי. לך יש?"
בלעתי את הרוק ונכנסתי פנימה. "תיסע לעיר, בבקשה".
"אם יש לך, דחוף. מזוודה יקר. מפעל נסגר. כסף".
"אין לי סכין, בסדר?"
הוא לא התניע את האוטו ונתן בי מבט מוזר. פתאום קלטתי שאני מפחדת ממנו. הוא אולי רק בן 19, אבל חזק כמו שור.
"מאג'ד, אל תרגיז אותי, או שאני מרימה טלפון לאימא שלך".
הוא המשיך להביט בי.
"אתה זוכר מה קרה בפעם האחרונה שדיברנו, כן?"
מאג'ד נרעד והתניע. הוא לא הזכיר את הצורך בסכין במשך שארית הנסיעה. נשענתי לאחור, בפנים חתומות והרגשתי הקלה עצומה.
מאג'ד הוריד אותי יחסית קרוב לבית, מה שדרש ממנו עיקוף של עשר דקות, אבל אני לא התכוונתי ללכת הביתה. המשכתי ללכת עוד קצת עם הנעליים המלאות בעפר עד שדפקתי על הדלת של דליה קסרי.
היא פתחה לי לבושה בחלוק, בהבעה מופתעת: "אוולין, קרה משהו?"
"אפשר להיכנס?"
"כן, בטח", היא פתחה את הדלת לרווחה ודילגה לעבר המטבח. הסתכלתי מסביבי, על דירת הקרקע הקטנה עד כדי גיחוך, בתוך צריף מפח שבשעת ערב כזאת עדיין פלט אדי חום. המטבח הורכב מלא יותר מכיריים חשמליים על גבי שידת עץ רחבה, שבמרחק לא רב מהם מוקמו שולחן קטן, שרפרפים וארון בגדים. הניחוש שלי שמאחורי הווילון מאחורה דליה גם ישנה.
לאחר דברי נימוס נבוכים היא מזגה לי קצת מים בכוס מפלסטיק והתיישבה. היא הייתה שקטה, כמו רופא שמחכה למטופלים שיפרטו מה כואב להם.
"דליה, לפני שנתחיל, אני מבקשת לשלם לך על הפגישה הזאת".
ציפיתי שתתווכח אתי קצת. זה לא קרה.
"אני מרגישה שנכנסתי פה עד מעל הראש, ואני לא במצב של לקוות שתעזרי לי בגלל שאמרתי לך שלום מדי פעם. עכשיו, כשהורדנו את זה מהשולחן, אני פה בגלל החלום שלך".
"חיזיון", היא תיקנה אותי.
סיפרתי לה על הניסיון של מאיר עם הסכין בחומוסייה, על השוד, על הנסיעה המפחידה עם מאג'ד. ציפורניה המטופחות גירדו את לחייה והיא טופפה מדי פעם עם אצבעותיה בכפכפי אצבע גבוהים. כשהגעתי לסוף היא המשיכה להתבונן בי בציפייה, ואפילו נראתה מאוכזבת.
"היה לכם מזל", אמרה.
"מזל?"
"זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע. אולי זה ייגמר. אני לא יודעת", היא משכה בכתפיה. "רוצה לשבת על הכיסאות? אם את כבר לקוחה".
"תודה, אני מעדיפה לעמוד".
"סבבה", היא נאנחה. "את יודעת מה זה 'ג'ן', נכון?"
"ג'יני", הנהנתי.
"כן. לצערי אין ממש דרך לזהות שדים, או את הפנים הספציפיות שראיתי, אבל אם לסמוך, את יודעת, על המעשיות – כנראה שהוא נמצא בתוך הסכין מסיבה מסוימת. כנראה מישהו שם אותו שם".
"בתור עונש?"
"זהו, עונשים בדרך כלל נגמרים באיזשהו שלב. כשכולאים מישהו לנצח נצחים כנראה שהוא עשה באמת משהו רע מאוד, או שהוא בכלל איזה יצור שטני. בגלל זה חשבתי שיש לך שד שם בסכין. תזכירי לי איך השגת אותה, את הסכין הזאת?"
גלגלתי עיניים: "את יודעת איך השגתי אותה".
"בסדר, מה עוד היה עם הסכין? מה את זוכרת?"
"שום דבר חריג, אולי חוץ מתחפושת ססגונית. חליפת גוף כזאת, אדום-ירוק. נצנצים. קצת מלמלה. למה?"
"והיא הייתה שייכת לגבר? בטוח?"
"שום דבר לא בטוח, אבל הייתה גם סכין גילוח במזוודה… וספר ברוסית, זה עוזר במשהו?"
היא שקעה במחשבות: "אולי פרפורמר כלשהו?"
"את מתכוונת ליצן? אולי, יכול להיות".
"אני חושבת על הסכין. תזכרי כמה קשה להעביר דבר כזה בנתב"ג. רוב התיירים לא היו מסתכנים ככה".
"את אומרת שלסכין הזאת, הסכין עם השד, היה ערך בשביל בעל המזוודה?"
"לא סתם ערך", היא נשכה את שפתיה. "לדעתי היא הייתה הפרנסה שלו".
"עכשיו איבדת אותי".
היא ניגשה לשולחן שלה, ופתחה קופסא גדולה שהייתה צמודה לרגל שלו. לאחר מכן פרסה את תכולת הקופסא על השולחן: קלפים, ספרים, משקפי קריאה.
"רואה את כל זה? בלי זה אין לי פרנסה", אמרה.
"והפרנסה של הבחור שהסכין הייתה אצלו…"
"בולע סכינים, נראה לי", היא עיוותה את פניה. "אולי משהו אחר. שחקן, רקדן, אמן בקרקס, מה שחשוב זה שהוא היה זקוק לסכין הזאת".
"שנגנבה".
"בדיוק. הגניבה העמיסה את הסכין באנרגיות שליליות, שזה בדיוק מה שהג'ן צריך בשביל לפדות את עצמו. לדעתי הוא פשוט רואה את החלון של ההזדמנויות פתוח. הוא קולט שהוא יכול להשתחרר".
"מה זאת אומרת? מה צריך לקרות כדי שהוא ישתחרר?"
היא הביטה בי כאילו התאכזבה ממני שוב: "זאת סכין".
"את לא רצינית".
"למה לא? עד עכשיו לא היה לו צ'אנס לעשות משהו עם עצמו. כולכם, כולל הבעלים המקורי של הסכין, השתמשתם בה למטרות שחורגות מהשימוש שבשבילו היא נועדה. מי שיפדה דם עם הסכין, יפדה גם את הישות שכלואה בתוכה".
"אבל אף אחד לא יעשה את זה!"
"מניין לך? איפה הסכין עכשיו?"
נאלמתי.
"אני אגיד לך מה קורה עכשיו – הסכין הוזנה בהמון אנרגיות שליליות. היא משתמשת בהן כדי לקרוא לבעלים אחרים, כמו מאג'ד, שישתמשו בה לצרכים שלהם. עם כל אחד היא תנצל את השעת כושר שלה, תנסה לגרום למשהו אלים לקרות. אני לא יודעת מה יקרה כשהיא תצליח, בטח זה לא דבר טוב".
"מה אני יכולה לעשות?"
היא שילבה את ידיה: "מה שגרם להתפרצות האנרגיות השליליות זה הגניבה, נכון?"
"אני מתארת לעצמי, במיוחד אם היא פגעה בפרנסה".
"אז את יודעת מה את צריכה לעשות".
נשארתי עם מאיר עד למחרת בבוקר. הוא לא מיהר להרים טלפון לבוס שלו וקם באטיות, מתמתח וחוזר לשכב כששתי ידיו מתחת לראשו. שעה אחר כך עשה טובה ענקית שחיטט בעיתון ומצא איזה תשבץ לפתור. הכנתי לו ארוחת בוקר קלה מסלט וחביתה עם עשבי תיבול. הוא לא טרח אפילו להסתכל על האוכל, שרק עמד והתקרר לו שם.
"את לא עובדת היום?", שאל לבסוף, כמעט מבהיל אותי.
"לקחתי חופש. אני אחזור בקרוב", השבתי והנפתי באוויר את התיק יד שלי.
הוא הביט בי בעיניים מצועפות: "יש לי סיוטים".
"איזה סיוטים?"
"לא יודע, ראיתי איזו סמטוחה של דם וצרחות ואנשים עם פרצופים מעוותים", הוא נאנח. "תגידי, הם אמרו לך איזה משהו על הקטע של הסכין? על זה שדמיינתי שהלל היה בסכנה?"
משכתי בכתפיי והנדתי בראשי.
"לא חשבתי. קיצר, זאת הסיבה לתסבוכת עכשיו. אני יכול להישבע שראיתי את הלל. הוא היה שם. אבל דיברתי עם הלל כשיצאתי ממעצר והוא לא ידע על מה אני מדבר. יש מצב שאני מדמיין?"
"אני לא יודעת מה להגיד לך".
"אולי אני מזדקן?"
גלגלתי עיניים ודחפתי לעברו, שוב, את הסלט הקר: "תרגיש הרבה יותר טוב ברגע שתאכל משהו. ותתגלח. נדבר על זה כשאחזור".
הוא בלע רוק: "את לא מאמינה לי".
"לא אמרתי את זה. אתה צריך לנוח, מאיר. יותר מדי מחשבות יש לך בראש".
הוא הוציא קליקים מהאצבעות: "אני מפחד להישאר פה, לבד".
"תקשיב… מאמי. אתה תהיה בסדר. אתה לא תפגע בעצמך", ניגשתי אליו ונישקתי אותו בראש. "יש לך הרבה מה לדאוג כרגע, זה הכול".
הוא מחה את הדמעה בעין והגניב לעברי מבט אשם: "כן, את צודקת. אני אשלים בינתיים את המשחק של בית"ר מאתמול. זה בטח יסיח אותי. אבל תחזרי מהר, בסדר?"
"בסדר", הסכמתי ועמדתי לצאת.
"יש לך מושג איפה הסכין, באמת?", שאל. "חיפשתי אותה בבוקר ולא מצאתי".
"המשטרה החרימה אותה", שיקרתי: "נדבר אחר כך".
יצאתי, סוף סוף, והלכתי ישר לתחנה המרכזית. לקחתי אוטובוס לנצרת וירדתי באזור התעשייה. ביקשתי לדבר עם אח של מאג'ד וחיכיתי בזמן שהנציגים המופתעים ניסו לברר מי זה. ציפיתי לפגוש שם איזה בחור גבוה ונאה, מהסוג שלא אכפת לו לנצל את אחיו הקטן בשביל עבודה מלוכלכת, אבל וואליד נראה דומה להפליא לאחיו הקטן, עם כרס קטנה, עיגולים שחורים מתחת לעיניים וחליפה.
"מה מאג'ד עשה?", הוא שאל בחוסר סבלנות.
"אני צריכה לדבר עם אימא שלכם", אמרתי.
"זה לא יכול לעבור דרכי?"
"זה לא סובל דיחוי. איפה אני יכולה למצוא אותה?"
לקחתי אוטובוס נוסף לבפנים של העיר, איפה שבתי דופלקס נשענו על ההר בזווית אלכסונית. אמו של מאג'ד פתחה לי בארשת מודאגת, של מי שציפתה שמזמן ידפקו לה על הדלת. היא אפילו החזיקה את הבורקה כאילו לפני רגע חבשה אותה, עם היד סמוך לכתף. לא היה לי זמן למשחקים האלה: "את זוכרת אותי, נכון?", שאלתי.
היא הנהנה, עדיין לא מציעה לי להיכנס.
"מאג'ד בצרות. אני צריכה שתתערבי".
ציפיתי שתתווכח אתי. לא היה קל לקבל את המחשבה על שד שכלוא בסכין, ועוד פחות מכך שהוא השפיע על הבן שלה. מה שלא אמרתי, ראיתי מיד שהקטע במכונית העביר בה צמרמורת. מאג'ד כנראה התנהג מוזר באותו יום, גם לאחר שהוריד אותי בבית.
"מאג'ד אמר משהו עלי?", שאלתי.
"שהפסקת להיות נחמדה אליו" היא אמרה. "ושהוא מצא במקום שבו עמדת את הסכין".
"הוא עשה איתה משהו?!"
"פתח איזו מזוודה. לא היה שם שום דבר מיוחד", היא נאנחה. "סתם, בגדים. כלי רחצה. תרופות. קפקפי אצבע בעשר שקל. את יודעת איך זה".
"הוא פתח אותה מחוץ למפעל?"
"כן", היא הנהנה במרץ. "הוא אף פעם לא עשה את זה. לא רציתי שיעשה את זה בבית, אז הוא שיקר לי שהוא לוקח את זה למפעל ופתח את זה בחצר". היא קברה את ראשה בין ידיה.
"הענשת אותו?"
"כן", היא קמה והלכה למטבח. תוך רגע חזרה, למרבה התדהמה שלי, עם הסכין הבוהקת ביד. "לקחתי לו את זה".
קמתי ממקומי: "את חייבת להיפטר מזה".
"מזה או מהבן שלי", היא סיננה. "יותר מדי צרות הוא גורם לי. לא שווה את זה. לא שווה את החיים שלי ושל אח שלו ושל הנכדים שלי".
"בוודאי שהוא שווה. תני לי את הסכין", הושטתי לעברה את היד.
היא המשיכה להסתכל עלי מבעד לבורקה הרפויה, עיניה עדיין מרותקות בברק אפל.
"יש לי פתרון, אני מבטיחה לך, אבל אני צריכה את עזרתו של הבן שלך. ואני צריכה שתעזבי את הסכין הזאת, לפני שתעשי משהו שתתחרטי עליו".
"אל תתנשאי עלי!", היא סיננה בקול עמוק יותר ממקודם, כובשת זעם פנימי עצום.
"אני לא", עניתי בקול רגוע ככל האפשר, לנוכח העובדה שהלהב הופנה כעת לעברי. "אבל מה שקורה למאג'ד משפיע גם על אח של מאג'ד ועליך ועל הנכדים. אני יודעת שאת לעולם לא תתנו לשום דבר רע לקרות, לאף אחד מהם. תני לי לעזור לך".
אין לי מושג איך, אבל האיום הצליח לעבור את מחסום הזעם ולשתק את האחיזה של השד. הסכין עברה לידי מיד. שאלתי היכן נמצא הנדן שלה. אימא של מאג'ד לא ידעה על מה אני מדברת.
"אני צריכה את עזרתו של הבן שלך", נשמתי לרווחה. "הבכור, הפעם".
הסיכוי למצוא את בעל המזוודה דווקא בסוכנות שמהרכב שלה נגנבה המזוודה היה ירייה באפילה, בלשון המעטה, אבל היא הייתה הסיכוי היחיד שלי. הפריטים נטולי הערך שבמטען הושמדו מזמן, כולל אלו שבהם נחרט שמו של הבעלים, והמעטים שהיו מיוחדים מספיק כדי לא להיכנס תחת קטגוריה מסוימת נמכרו במכירה הפומבית של יום שישי. רק חפץ אחד, שזכרתי במעומעם, עשוי היה לאשר שהבעלים אכן עבר כאן לפני שחזר לארץ מולדתו בלי מזוודה.
"היה לו ספר ברוסית", הסברתי לוואליד. "והמזוודה נגנבה כאן בסביבה".
"על ידי מאג'ד?"
"כן, מה שאומר שהרכב עצמו לא נגנב. זה לא הסגנון של מאג'ד. הוא אפילו לא מבקש מהבעלים כסף על שמירת חפצים".
"אני יודע את זה. מה את מנסה לומר?"
"זאת נצרת. אולי גם הבעלים הוא נוצרי. רוב התיירים ממזרח אירופה הם לא יהודים".
הוא תלה בי מבט מוזר.
"פשוט תבדוק. הוא השאיר שם? כתובת?"
לבעלים קראו בוריס צ'חנובר. הוא גר בקייב, אוקראינה וכתב את טופס ההשכרה שלו באנגלית, דבר לא מובן מאליו אצל תיירים דוברי רוסית. את הרכב, מזדה עם חמישה מושבים, הוא השכיר לבדו למשך 48 שעות. אולי באמת הייתה לו הופעה בסביבה.
"יש לי צילום של הדרכון, אבל מה הוא יעזור לך אם הבעלים באוקראינה?"
"תביא, לפחות נזהה אותו לפי התמונה".
אחיו של מאג'ד ניגש, בארשת מוטרדת, לנבור בתיקים האישיים, ולבסוף חזר אלי – בלי הצילום: "משהו מוזר כאן", אמר.
"אוי לא".
"הרכב לא הוחתם בקבלה, מה שאומר שהוא לא הוחזר. זה לא הגיוני", הוא קבר את מצחו בידיו. "ההשאלה מעבר לתוקף גם לא דווחה להנהלה. לא הוגשה תלונה למשרד החקירות שלנו, או לשוטרים שאנחנו עובדים איתם. זה כאילו הרשו לו להמשיך להסתובב עם הרכב כמה שבראש שלו. כאילו, אלא אם כן, אני לא יודע, אשתו ילדה או משהו…"
"תחזור על זה".
"אם אשתו ילדה. את יודעת, או אם הוא אושפז או משהו. זה מוגדר פיקוח נפש וחייבים להחזיר את הרכב ברגע שחוזרים מאשפוז".
"מה בית החולים הכי קרוב?"
"לא יודע… האנגלי?"
"מצוין. איפה מאג'ד?"
בהוראת אימא שלו, אח של מאג'ד הקפיץ אותי לחניון קק"ל, שם אספנו את אחיו, שעדיין היה עסוק בהזזת מחסומים. הוא, מצדו, נתן בי מבט מבולבל וקצת כועס, כאילו הרגיש שהסכין שוב אצלי, קבורה במעמקי תיק הצד. הוא לא הסכים לעלות לרכב עד שהובהר לו שזה מה שאימא שלו רוצה, ומיד.
כששאל לאן אנחנו נוסעים, השבתי: "מאג'ד, יצא לך פעם לחשוב על העבודה שלך?"
"מה זאת אומרת?"
"על האנשים שאנחנו פוגעים בהם כשאנחנו לוקחים להם דברים".
הוא מלמל "לא יודע", השפיל את ראשו ולאחר מכן שקע בהרהורים. הוא לא דיבר אתי במשך שאר הנסיעה. ניסיתי לפנות אליו שוב, לבקש סליחה, אבל וואליד ביקש שאניח לו. "היה לו יום רע", הסביר.
לבית החולים האנגלי הגענו תוך זמן קצר יחסית ורצנו פנימה בזמן שאח של מאג'ד חיפש חנייה. שאלנו בקבלה אם התקבל איזה בוריס, אבל הם לא ידעו על מה מדובר וביקשו שנפנה לטיפול נמרץ. ניווטנו את דרכנו במסדרונות עד שמצאנו אח שידע בדיוק על מה מדובר. הוא המליץ לנו בחום לא להיכנס לחדרו של בוריס. "גם אם אתם בני משפחה", אמר בחשדנות.
הוא ידע על מה הוא מדבר.
הבעלים, בוריס צ'חנובר, אכן אושפז במקור בטיפול נמרץ – אבל הועבר במהרה למחלקה הפסיכיאטרית. כשהגענו לשם הוא כבר היה בשיאו של מה שהאחים קראו לו "התקף פסיכוטי". הוא צרח קללות שאף אחד לא הבין, גם לא הסגל שדיבר רוסית, וקיבל שתי זריקות הרגעה רק כדי שיעבור מצרחות ללחישות. גם אז הוא התעוות מתחת לסדינים, כאילו סבל מכאבים נוראים. הפנים שלו היו סגולים, כאילו נחנק בידי נחש. העיגולים השחורים בעיניים היו מורחבים. הייתי יכולה להישבע שזיהה את כל מי שסביבו, כולל אותנו.
האם באמת היה בולע סכינים? עובד בקרקס? אני לא חושבת שהייתי יכולה לומר את זה על סמך החלוק בית חולים שלבש. היה לו מבנה גוף רזה וגבוה מאוד. תלתלים בלונדינים ארוכים. ציפורני רגליים צהובות של מי שמעשן הרבה. קעקוע של עוגן על כף יד ימין, שאחזה במיטה. אולי עבד פעם בספינה.
תקשיבי לעצמך, אוולין, מקטלגת בן אדם כאילו שהיה מזוודה.
"אדון צ'חנובר", אמרתי, בקול חלש יותר משהתכוונתי. "שלום. אתה שומע אותי?"
הגבר הגבוה והבלונדיני סינן נהמה כלשהי מבין השיניים. מאג'ד זינק מאחורי ואחז בכתפי בחוזקה.
"אדון צ'חנובר, דו יו ספיק אינגליש? אני נו כמה מלים. קאן קול סומוואן נו רוּסקי".
הוא קם מעט מהמיטה, במאמץ שראו שגרם לו כאב עצום, ונתקע בחבלי הקשירה הכרוכים על המיטה. הוא נפנה אלי. "שומע כל מילה", אמר בעברית.
זה היה קול לא אנושי. עמוק, כאילו הגיע באדים מתוך מיצי הקיבה של הבן אדם. השפתיים של בוריס צ'חנובר לא זזו כשהשתמש בו. מאג'ד פלט צעקת בהלה והתכוון לרוץ לעבר הדלת. תפסתי את ידו.
"אדון צ'חנובר, אנחנו אחראים לאסון שקרה לך בימים האחרונים". הוא כיווץ את גבותיו והפסקתי להתבונן לו בעיניים, כדי שאוכל להמשיך לדבר. "אנחנו רוצים להתנצל. על מה שקרה, כלומר. אנחנו לוקחים…"
"גנבים!!", הוא שאג לעברנו ומשך עוד למעלה, תולש את חבלי הקשירה כאילו היו עשבים שוטים. מאג'ד הספיק לזעוק לעזרה לפני שאדון צ'חנובר הפך את המיטה והחל לזחול לעברנו, כשחבלי הקשירה עדיין כרוכים סביב רגליו.
"אדון צ'חנובר, זה לא אתה", מלמלתי, נרתעת לאחור. "זה השד שמשתלט עליך, מנצל אותך. הוא יהרוג אותך בסוף. הוא יהרוג עוד הרבה אנשים".
בוריס צ'חנובר תפס לי ברגל. בעטתי, בניסיון להשתחרר, אבל הוא רק השתמש בי כדי לטפס למעלה. "הוא רוצה את הסכין!", צעקתי.
מאג'ד, שהיה כמה צעדים אחרי במסדרון, צעק: "מה עושים?"
מסרתי לעברו את התיק, שנחת במרחק קצר על הרצפה. מאג'ד הרים אותו וחיבק את התיק לחזה. כמה אחים אחרים במחלקה הפסיכיאטרית הגיעו לשם בריצה, אבל הוא סימן להם לא להתקרב.
במקום לרדוף אחריו, או אחרי האחים האחרים, האיש הכחוש שהיה אדון צ'חנובר סטר לי בחוזקה והעיף אותי לרצפה. לאחר מכן גהר מעלי ואחז לי בסנטר. "אליי", הורה למאג'ד: "או שהיא תמות".
"אתה רשע. להרוג בכל מקרה", התייפח מאג'ד.
"אני יכול להרוג כל אחד ואחד מכם, אם אני רוצה. אתה רוצה שזה יסתיים עכשיו?"
מאג'ד בלע את רוקו: "מאג'ד יודע שזה לא ייגמר".
אחת האחיות ירתה אז בבוריס צ'חנובר חץ הרדמה. הוא צחקק בלגלוג וקצת מהרוק שלו נפל לי על הפנים.
"זה נגמר כשאני אומר שזה נגמר", סינן הקול שלא היה של בוריס צ'חנובר. "זה יכול להיגמר בוואליד שמחכה בחוץ, או באימא שמחכה בבית. במאיר, בכל העולם. או שזה נגמר בהחלטה של מאג'ד".
מאג'ד אחז את התיק לחזהו בחוזקה והניד בראשו.
"מאג'ד מחפש עבודה!"
בוריס צ'חנובר ניער את פניו, כאילו חטף סטירה חזקה יותר מזו שנתן לי: "מה?"
"לא יכול להחזיר מזוודה. יכול להחזיר כסף. מאג'ד עובד טוב. עובד מהר".
"לא!", השד הניח לי והחל לזחול במהירות לעבר מאג'ד. הנער, בתגובה, חיטט במהירות בתיק שלי והוציא משם את הסכין, מכוון אותה לעבר בוריס צ'חנובר.
"מאג'ד עובד בשביל בוריס צ'חנובר. לא עובד בשביל איש רע", הבהיר.
העיניים הנפוחות שהיו של בוריס צ'חנובר הביטו בסכין, במאג'ד ובידיים הגרומות של בוריס צ'חנובר עצמו. אחר כך הקול שלא היה של בוריס צ'חנובר לגלג: "מה אתה, יצור קטן ועלוב וטיפש, יכול כבר לעשות בשבילי?"
"בשביל אדון של מזוודה! מאג'ד יעבוד חינם, בלי הפסקות. מאג'ד ידאג למשפחה של בעלים של מזוודה, מאג'ד יסיע אותו. מאג'ד יביא לו תרופות".
השד שאג שוב כדי להשתיק אותו, אבל מאג'ד המשיך לדבר בלי הפסקה.
"…מאג'ד יביא כוס מים. מאג'ד ייקח לשירותים. שקית דובשניות גדולה ליד מושב נהג…"
"לא!"
"מאג'ד יקנה סכין חדשה".
הקול שלא היה בוריס צ'חנובר פלט צעקה גדולה, של כאב חד. הוא קרס על הכפות ידיים, ואחר כך על המרפקים. אחד האחים ירה בו חץ הרדמה נוסף. הוא נפל ולא קם שוב.
קמתי על רגליי: "תוך כמה זמן הוא יתעורר?"
"תחזרו מחר", אמר האח, שניגש לבוריס צ'חנובר בצעדים אטיים.
חיבקתי את מאג'ד והובלתי אותו החוצה. אח שלו רק רצה לוודא שהכול בסדר והסיע אותנו הישר הביתה. חילצתי מהיד של מאג'ד את הסכין והשלכתי אותה לדיונה בצד התעלה, כדי שתיקבר בידי החולות. כשהגענו, אימא של מאג'ד הביאה לו חיבוק גדול. היא התנצלה תוך כדי חיבוק, בעברית, ואמרה שלעולם לא הייתה פוגעת בבן שלה. "אני לא יודעת מה עבר לי בראש", בכתה. "היה כל כך הרבה כעס ו… תחושה איומה כזאת, של נמאס לי ושל…"
"את לא צריכה להתנצל גם בפני", אמרתי. "אני בסדר".
היא הרפתה ממאג'ד וניגשה לחבק גם אותי: "את יכולת להיות אימא טובה".
אמרתי לה שיש לי עניין דחוף לטפל בו וביקשתי לומר רק דבר קטן למאג'ד.
"סליחה", הוא אמר לי.
"זה לא מה שרציתי שתאמר. אתה לא צריך להתנצל, אבל אתה זוכר איפה להתייצב לעבודה מחר?"
הוא הנהן במרץ: "רוצה דובשנית?"
"אלוהים אדירים, תשמור אותן לעצמך".
נסעתי הביתה. האוטובוס נתקע קצת בפקקים ועד שהגעתי, כשכבר היה חשוך, מאיר הרגיש הרבה יותר טוב. הוא לא ידע להסביר למה. הוא ראה משחק של בית"ר. הוא ישן הרבה. הוא הקשיב לאיזו תכנית בקול ברמה. הוא הכין לעצמו סנדביץ' עם פסטרמה, פתר תשבצים. הוא השתעמם, אבל הוא נשבע שזאת לא הסיבה שהוא רוצה לחזור לעבודה.
"היו לך עוד סיוטים?", שאלתי.
"בואי נגיד שנישקתי מזוזה בכל פעם שעברתי ליד המדרגות, עם הארון הזה שלך, אבל לא יותר מזה. אולי אני סתם מדמיין".
"מה מדמיין?"
"את הקטע הזה עם הלל. כשאני חושב עליו, דמיינתי הכול. אולי מפחד, אני לא יודע. דמיינתי ועשיתי משהו טיפשי ואם הגנב הזה לא היה טיפש, עוד יכולתי לשלם על זה".
נישקתי אותו: "אז היה לך מזל".
"המזל הוא שיש לי אותך. לא, אל תעשי את הפרצוף הזה. לא כל אישה הייתה עומדת כך לצד בעלה, אוולין, ונותנת לו שקט ושלווה בדיוק כשהוא צריך אותם".
"מה שתגיד", גלגלתי עיניים והלכתי להכין לו משהו נורמלי לאכול.
"חכי רגע", הוא עקב אחרי למטבח. "הסכין, היא עדיין במשטרה?"
"אה, החזירו אותה… . לא הרגשתי נוח עם הדבר הזה בבית, אז מכרתי אותה לערבים".
"טוב, טוב", הוא הנהן, בפנים רציניות. "תראי, מאמי, אני עדיין יכול להזמין את הכרטיסי טיסה האלו. את יודעת, למשחק של באיירן מינכן. אני רק רוצה לוודא שאת בסדר עם זה. כאילו, כמה רצינית התחרות בינך לבין מזל? יש לי מה לדאוג?"
גיחכתי: "לא".
"אבל אמרת…."
הושבתי אותו לשולחן, כמעט בכוח: "אני אודה לה מחר במפעל על מה שהיא עשתה בשבילי. זה מגיע לה. כמה מקומות יש במטוס?"
התכנית יצאה לדרך בשעה 18:00 בדיוק. דלת התא נפתחה. בערק יצא ונעמד לצדה. הדלת נטרקה ואני ננעלתי בפנים. צעדים במסדרון בקצב של מארש צבאי, צעקות על החדשים שלא ידעו לאן לפנות ואז אותן דקות ספורות ביום של דממה מוחלטת, הזֵכר היחיד לימים שבהם היא היתה כל הוויתי.
היתה לו רק הזדמנות אחת לפעול, לחמוק מהשומרים ולחזור לכאן, לטלפתי שנודה ממסדר הערב. לקחתי בחשבון, כמובן, את האפשרות שלא יחזור – אבל היתה לי הרגשה שאפשר לסמוך על בערק. הוא היה כה נלהב מהרעיון לעזור, ששכח לשאול את עצמו אם הוא בכלל רוצה לברוח, ובאמת לא ראיתי סיבה שירצה. הרי אין לו לאן לחזור, ואני לא הבטחתי שיוכל להצטרף אליי.
הוא בא לבסוף. שלושה סיבובי בריח היו כל מה שנדרש עבורו כדי לפרוץ את הדלת. לראשונה מאז שהגעתי למתקן השיקום על שם זלדה סימיון, יכולתי לצאת מהתא מבלי שאיש ישגיח עליי. יצאתי, נהניתי לרגע מהמפגש בין אורות הפלורסונט לעיניי הכואבות, והתבוננתי בבערק בציפייה.
"למה אתה מחכה?", הוא שאל.
"אני לא יודע לאן ללכת".
הוא נאנח, הביט אנה ואנה במסדרון – למרות שברור היה שאיש לא נמצא שם, ופנה לכיוון אחת היציאות. הלכתי אחריו במהירות ושאלתי: "מצלמות?"
"אנדי דאגה שהשומר יילך להביא עוד כוס קפה".
"מצוין". הלכנו עוד כרבע שעה בקצב מהיר, בשתיקה. בחנתי את עצמי, יישרתי את הקפלים במכנסיים, העברתי את הידיים על הסנטר וקיללתי למגע הזיפים הסוררים. שאלתי את עצמי כיצד הוא נראה, אחרי כל השנים. בוודאי העלה קצת במשקל, אולי הצמיח שיער לבן. הוא לא היה מאלה שצובעים.
לא נדרש מאמץ רב לאתר את מריאנו. כריזמטי וגבה קומה, הוא התנשא מעל האסירים בחצר רחבת הידיים, אף שבסך הכול עמד בצדי מגרש הכדורסל. הוא ויתר על התלבושת, כמובן, אבל שמר על הבלורית שהייתה סימן ההיכר שלו ועל המגפיים הכבדות שהגביהו אותו עוד יותר והשוו לו מראה של קצין בצבא. שיערו השחור עדיין לא הלבין, לכל היותר דהה.
עדיין התקשיתי שלא להתפעם מהשלווה הפנימית שהפגין, גם בלב אחד המקומות המסוכנים עלי אדמות. נשען בנונשלנטיות על הגדר, הוא היה שקוע בהרהורים, ותהיתי על מה. התאפקתי שלא לגשת אליו, להודיע על קיומי, לומר שאהבתי את העבודה שלו על "המלים נאמרו עד כלות". אני לא באמת יודע מה עורך ספרותי עושה, אבל הספר הזה היה מצוין, ולו משום שלא נתן לקורא את מה שהוא רוצה ולא אפשר למשפחת אאינצוויג לקבל בברכה את פני חיים מאייר הצעיר, למרות החסד הגדול שנטו שני הצדדים זה לזה בתקופת מלחמת העולם השנייה.
ברחבי החצר שהו האסירים, ברובם רובצים בפינות נפרדות, בוהים בחוסר אונים. אחרים, כנראה מהוותיקים יותר, ניסו לשחק בכדורסל או להתחרות בהורדות ידיים, כל דבר שלא דרש שיח כתנאי להשתתפות. אני לא יכול לומר שהזדהיתי איתם כי לא הכרתי את התחושה הספציפית הזאת. הם לא היו מסוגלים לשמוע דבר, אבל אני שמעתי הכול – את קול גרירת רגליהם על הקרקע, את חבטות הכדור במעבר בין ידיים מיוזעות ואת המחשבות שהם עצמם לא ידעו שקיימות. האזנתי קצת, רק כדי לראות שלא צפויות לי הפתעות של הרגע האחרון. משפחה, ילדים, לימודים באוניברסיטה, מי שגנב את מברשת השיניים, איך בא לי סניקרס. עבריינים בכירים בכלא, בעלי כוחות-על או לא, היו ונותרו אנשים משעממים למדי.
בערק הניח את ידו על כתפי, עיניו מצמצות בכבדות באור המלאכותי. הבטתי בו והנהנתי. הרמתי את ידי וכופפתי, אחת אחרי השנייה, שלוש אצבעות.
מריאנו התכווץ מיד, כאילו דקרתי אותו באמצעות בובת וודו. הוא הניח את שתי ידיו על אזניו וזעק לעזרה. "משהו לא בסדר עם סילנסיו!", קרא אחד הסוהרים לתוך מכשיר הקשר, רגע לפני שאסיר סמוך התעשת והכה בו בפניו. האסירים האחרים נראו אף הם מתעוררים לאט לאט, פונים זה לזה ונדהמים לשמוע שעונים להם בחזרה. אחרי השלב הזה, הגיעה ההתקוממות. רוב האסירים רצו לקצוות החצר, מעטים רדפו אחרינו בניסיון להצטרף או לקבל טובות הנאה מללכוד אותנו. אנחנו המשכנו לחצות את החצר בריצה. כלומר, אני הייתי מותש לחלוטין מאינספור הקולות, שהדהדו בי כמו בתחנת ממסר, והנחתי לבערק להוביל אותי לתחנה הבאה, תוך שהוא מכשיל את "נערת הגומי" ומתחמק מזרועות "איש הברזל". עוד סיכון, שלא הייתי לוקח אם הייתי חושש שיבגוד בי. זה לא קרה, לפחות בינתיים.
כשהתקרבנו לעמדת השמירה, הסוהרים נאבקו לפנות את מריאנו מהרחבה. כמה אסירים התנפלו עליהם, ללא ספק בכוונה לבצע בו לינץ'. רק שני עובדים נותרו לנסות לעצור אותנו ביציאה לכיוון הכלא לנוער, וגם אותם נטרלנו ברגע שבערק האריך בצורה קיצונית את אחת מאצבעותיו וסימן לאנדי. היא נפנפה בידה בחוסר סבלנות, אוחזת בכוס קפה בידה השנייה, והשומרים נפלו על פניהם בקול חבטה.
"לאו דווקא", השבתי, כשהם כבר התחילו ללכת לאורך המסדרון. בערק עיקם את אחת ממצלמות האבטחה: "הוא לא שם אותך כאן משהו כמו מיליון פעם?"
"זה לא היה הכלא הזה, בזמנו. לאן אתם הולכים?"
"אה, בורחים וזה", הסתובבה אנדי, מבולבלת.
"פגענו באישיות בכירה, וזה אומר שהפעילו קוד אדום. אין נכנס ואין יוצא עד שסילנסיו יחדש את המנגנון שמונע מהאסירים הלא-טלפתים לתקשר. לא נגיע רחוק בלי להיראות כמו חלק מהסגל".
"אה, סבבה", אנדי הצביעה לצד שמאל. "היפיפיות הנרדמות נשארו שם. אנחנו צריכים גם להרוג אותם, או משהו?"
אלוהים אדירים. "אחרי שנטרלנו את מצלמות האבטחה כל הדרך לכאן, את רוצה שיעלו על העקבות שלנו באמצעות שובל של גופות?"
בערק שוב תחב את אצבעותיו לחור המנעול, שנפתח בקול חריקה צורמני. "הם יתעוררו עירומים, אתה יודע".
"הם יתמודדו".
אני זוכר שתכננתי מראש עם השניים האלה כיצד לגנוב את המדים של השומרים. כנראה הם סתם שכחו. גם אני הגעתי לגיל שבו אני לפעמים שוכח דברים. היו תקופות בחיים שבהן הייתי צריך כל הזמן להזכיר לעצמי מי אני, כדי לא להתבלבל בין הכינוי לשם האמתי שלי, או לשכוח שאת כל הדברים הנוראים שייחסו לי – לא באמת עשיתי, רק גרמתי להם לקרות תמורת כסף טוב.
"חתיכת כישרון יש לך", אני מנסה להחמיא לאנדי בזמן הפשטת הסוהר.
"תודה", סומק התפשט בלחייה הורודות. היא הייתה בת לא יותר מעשרים וחמש.
"בערק אמר שאת אמריקאית. איך הגעת לפה?"
בערק העיף בה מבט קצר ושתק. אנדי השיבה, מתביישת: "התנדבתי בקיבוצים תקופה מסוימת".
"והגעת לכאן?"
"הלוואות הסטודנט לחצו אותי קצת. גנבתי מהקשישים שטיפלתי בהם, אחרי שהלכו לישון. אחד מהם החזיק בבית נשק יקר ערך וכשניסיתי למכור אותו…"
"הבנתי", קטעתי אותה. "מי מכם השיג לנו את הקוד למערכת המעקב?"
"קוד?", שאל בערק.
"דיברנו על זה, המערכת והגיבוי למערכת של המצלמות במעגל הסגור שבמסדרונות, מצלמות חכמות שיודעות לזהות גם משני צורה, ומן הסתם יזהו אותנו גם עם מדים ותגיות…"
"כן! בדקתי, חדר הסגל נמצא שם", התפרץ בערק והחל לרוץ לשני מסדרונות, שבסוף אחד מהם נמצא חדר ארוך ששימש כפינת אוכל. אישה אחת קמה כשהבחינה בנו, ונפלה כעבור רגע ונפנוף יד של אנדי. "סורי, בוס. זה היה ככה גם בכלא הקודם?", שאל בערק.
"בכלא הקודם לא יכולת לברוח. איך אתה מתכוון בדיוק…"
"חשבתי שאתה יודע".
נאנחתי. "חכה רגע. אנדי, תשמרי על הדלת. בערק, אני אזדקק לעזרתך עוד רגע".
לוח הבקרה העצום, שהשתרע על פני קיר שלם, היה מעוצבת ברוח בני בריתו הוותיקים של סילנסיו מה'נבחרת'. לכל אחד מהם היה פרופיל משתמש משלו, כמובן נטול ססמה. הם לא אהבו לשמור סודות אחד מהשני. רציתי להיכנס לזה של מריאנו, אבל זה הרגיש מוזר ונכנסתי לאחד האחרים – לא הסתכלתי אפילו איזה. הפעלתי שלוש תוכנות שונות כדי להגיע למסך שמאפשר להקליד קוד ולנטרל את המצלמות, פונקציה שכפי שמקורותיי סיפרו לי, נוצלה בפעם האחרונה כדי לאפשר למדענים בעלי עבר ביטחוני בעייתי לשתף פעולה עם המשטרה. המכונה ציינה בקול שיש "קוד אדום", ציטטה את החוק שמטיל אחריות פלילית על גיבור שהורג נבל ללא צורך בהגנה עצמית – ודרשה טביעת אצבע. בערק עיצב את אצבעותיו בהתאם, והיא נענתה ללא ויכוחים נוספים.
יצאנו מחדר הסגל, במרווחים סבירים אחד מהשני. האזעקה עדיין פעלה במלוא עוצמתה. הסיכוי היחיד שלנו היה להעמיד פנים שאנחנו בדרכנו חזרה לחצר, יחד עם שאר הסוהרים שגדשו את המסדרון והוזעקו לדכא את מרד האסירים. בדרך היתה פנייה לחדר סגנית המנהל, שיכולנו להשתמש בה כדי לחתוך בפתאומיות באמצע וכדי כך, להגיע לכלא הקטינים. שידרתי את המחשבה לבערק ולאנדי. הם הגיעו בשלום לנקודה שזכרתי והחלו לפנות בדיוק כשמישהו זיהה את "סנדוומן" והחל לזעוק לעזרה. העמסתי את כל השומרים האחרים בקולות, אבל זה היה מאוחר מדי. הם החלו להסתובב אנה ואנה, מתנגשים זה בזה, בניסיון לאתר את אנדי, שנבהלה והרדימה את כולם. כמו מקשה אחת הם צנחו על הרצפה, כאילו הורעלו בגז.
השתקתי את הקולות וקראתי: "רוצו!"
בכלא הקטינים היה לנו סיכוי טוב יותר להיעלם. הוראות הפתיחה באש היו מחמירות יותר, והשכיחות הגבוהה של שינוי צורה ומהירות על-קולית בקרב ילדים עבריינים הבטיחו שנוכל לגרום בקלות לבלבול בקרב הסוהרים. אבל זה לא היה מספיק, לא כשהאזעקה עובדת ובקרוב יבינו לאן נעלמנו.
"תסרקו במסדרונות", הוריתי.
התפזרנו למספר כיוונים. מצאנו בעיקר כמה מורים ועובדים סוציאלים, כאלה שלא היה צריך להרדים כדי שירימו ידיים בכניעה. בתוך הקירות השקופים של התאים התבוננו בעיקר בני עשרה, חלקם סתם פעורי פה, אחרים התעשתו מהר מאוד והחלו להלום באגרופיהם על הקירות או להפגין את יכולותיהם, כנראה כדי שנשקול לצרף אותם למנוסתנו. "בשום פנים ואופן לא", שידרתי לאנדי ובערק. "אנחנו לא מכירים את הילדים האלה ולא יודעים מה הם עשו. אנחנו אפילו לא יודעים אם הם לובשים את הצורה האמתית שלהם. חלקם מסוכנים לא פחות מהאסירים הבוגרים כאן".
הרגשתי רעש מסוים אצל בערק כשדלתות המסדרון החלו לפתע להיסגר בטריקה, בזו אחר זו. ניסיתי להיאבק ברעש תוך כדי הניסיון להסתנן דרך דלת היציאה לכיתות הלימוד, שנסגרה על ידי וגרמה לי לפלוט צעקת כאב. "בערק!", שידרתי. "איפה אתה? למה אתה חוסם אותי?"
אבל הוא לא ענה. אנדי התבוננה בי בהשתאות: "הוא נכנס למסדרון הקרוב יותר".
"כן, גם אני ראיתי".
"חשבתי שעם האצבעות האלה שלו הוא יכול לחמוק מבעד לכל דלת".
"אם הוא לא יגיע תוך דקה, נזוז", אמרתי. "למרות שבינינו, אני לא חושב שהיכולת הגופנית היא מה שחוסם אותו. אני מקווה מאוד שהוא לא ראה בפנים את מה שאני חושב שאולי הוא ראה".
"את מה?"
"בני מינו, ניצולי ספינות מהגרים. רובם עדיין מגיעים ישר לכלא, פשוט כי לא מוצאים להם פתרון אחר. לבערק היה מזל שמשפחה אנושית הסכימה לאמץ אותו".
"הוא עדיין יצא מהצבא ונהיה שודד בנקים".
"כן, אבל זה כבר באשמתו", התחלתי לענות, כשמערכת הכריזה קטעה אותי: "לתשומת לב הסגל בכל הדרגים, שלושה אסירים עדיין מסתובבים בחופשיות במתחם המתקן. אחד מהם, המכונה 'הד', מוגדר בדרגת סיכון גבוהה במיוחד…"
"לעזאזל", אמרתי.
"…מבוקש מת או חי. רשות לפתוח באש הוענקה בכל האזורים. אם לא יימצא תוך שעה, תוכרז רמת כוננות חמש".
"המצב מחמיר. אנחנו צריכים בן ערובה. תוציא משם מישהו".
"אבל אמרת…", הוא נאנק תחת משקל הדלת.
"הוא לא ייצא החוצה איתנו. אנדי תרדים אותו. במקרה הגרוע, נשתמש בו כמגן אנושי אם יפתחו עלינו באש. הם לא ירדפו אחרינו אם יחשבו שהיו אחראים להרג ילדים".
הוא נראה מזועזע: "לא!"
"אנחנו לא נגיע רחוק בלי קלף מיקוח".
"אבל ילדים?! רן, אחי, הגזמת לגמרי. כוסאמו של הדלת הזאת, אתם לא הייתם מגיעים כל כך רחוק בלעדיי, בחיים לא היית מצרף לפה את אנדי אם לא הייתי מביא אותה. אני אומר שאין ילדים, אז אין!", הוא דחף את הדלת בחוזקה, עיניו ניצבות ישירות מול עיניי.
"אתה עושה טעות", אמרתי.
"עם כל הכבוד, אחי, ימי התהילה שלך כבר נגמרו. אני לא שכיר שלך, וגם לי יש אמירה בעניין", הוא נדחף אליי בחזרה, כמעט בהפגנתיות, מתחכך בגופי בחוזקה כשסובב את גופו נגד הדלת ונכנס פנימה. הדלת נסגרה וננעלה על בריח. אני ובערק המשכנו ללטוש מבטים זה בזה.
"אנחנו חייבים לזוז", אמרה לבסוף אנדי.
"אין זמן", סיננתי. "כנסו לאחת הכיתות. הם יהיו כאן בכל רגע".
הכיתות תוכננו כך שילדים לא יוכלו להסתתר בהן, שלא לדבר על מבוגרים. לא היו בהן ארונות או כסאות, והתלמידים היו אמורים לשבת על שטיחים רטובים מצבע שעל הרצפה. ישבנו במרווחים שביניהם ובערק נעל את הדלת מבפנים. חיכינו לבוא השומרים, שאכן פשטו על המסדרון מהר מאוד ועברו דלת אחד דלת. כשהגיעו לדלת שלנו, ואחד מהם ניסה להבעיר אותה, אנדי נאנחה והרדימה את כולם.
"שנצא עכשיו?", שאל בערק.
"לא. הם עדיין מחפשים באזור", השבתי. "חכו עוד כמה דקות".
"המצלמות בוודאי כבר חזרו, והם לא יישנו לכל כך הרבה זמן", התערבה אנדי.
"את לא יכולה להרדים אותם שוב ושוב או משהו?", שאל בערק.
"זה… לא בדיוק עובד ככה. הם יפתחו חסינות ויתחילו להיאבק בי באיזשהו שלב".
"אנחנו צריכים זמן", התעקשתי.
היא היססה: "אני יכולה… גיליתי בעבר שבקרבה לאנשים, אני יכולה גם למחוק להם את הזיכרון".
"מעולה!", התלהב בערק.
"לא כל כך. אף פעם לא בדקתי לאיזה טווח זה עובד. לא יודעת, בכל זאת עבדתי עם קשישים, ניצולי שואה. אף פעם לא הרגשתי הכי בנוח למחוק לאנשים את הזיכרון".
"אני אנסח את זה בעדינות, לא אכפת לי איך את מרגישה", אמר בערק. "לכי לדלת ותעשי את זה".
אנדי, בתגובה, העבירה את מבטה אליי. הנהנתי בקצרה. היא קמה, התיישבה ליד הדלת והצמידה את ברכיה לחיקה. מהצד השני לא נשמע דבר, גם לא זעקות של השומרים. דממה השתלטה גם בחדר, ובערק החל לזוז במקומו בחוסר נוחות: "את עושה משהו או סתם יושבת שם?"
"תעזוב אותה", אמרתי.
"הי, אתה רוצה לברוח מפה או לא?", הוא פנה אליי. "מישהו צריך לברר שדברים נעשים כמו שצריך".
אנדי קברה את ראשה בין ברכיה. בשלב מסוים החלה לרעוד. מהצד זה נראה כאילו בכתה. אומנם, כשאמרתי שהגיע הזמן לזוז היא הרימה את ראשה באותה הבעה קרירה וצייתנית שראיתי קודם לכן, אבל בהחלט יתכן שחשבתי כך משום שהפעילה את יכולותיה גם עליי, בניסיון להמשיך ולהיראות חברה חזקה בצוות. היא זזה מהדלת ואפשרה לשנינו לפתוח אותה. ארבעה שומרים שכבו בצדה השני, שניים מהם זה על גבי זה. מכשירי הקשר שלהם היו עדיין בידיהם. אני יודע שחלקם הספיקו להזעיק תגבורת. מצאנו את התגבורת מהלכת ביציאה ממסדרון הכיתות, עיניה מתות.
"אנחנו צריכים אזור עם תקרה נמוכה", אמרתי.
בערק פנה בקוצר רוח: "לא סיכמנו שזה יהיה רלוונטי כשנגיע לעמדות השמירה?"
"המצלמות חזרו. אין סיכוי שנצליח להגיע לעמדות השמירה בלי להיתפס. הדרך הארוכה היא הסיכוי היחיד שלנו".
עיניו נפערו: "אתה רוצה לזחול דרך מאות מטרים של תעלות אוורור?"
"אני לא חושב שיש ברירה אחרת. התקרה הנמוכה ביותר, למיטב ידיעתי, היא במועדון שלהם. לא אמור להיות שם אף אחד עכשיו".
הריצה שלנו מקודם התחלפה בהליכה אטית. על קצות האצבעות פתחנו דלת אחר דלת, נדהמים לגלות כמה סוהרים במצב דמוי מוות מצאנו מאחורי כל אחת. אנדי, במצבה השקט אך הקטטוני, שיתקה לפחות כמה עשרות מהם. האזעקה עדיין רעמה במלוא העוצמה, ואנחנו התקדמנו לכיוון החלל המרתפי הקטן שהוקצה לצרכים החברתיים של האסירים הקטינים. היו בו פופים, טלוויזיה, שניים-שלושה מחשבים וגזירים של עיתונים לנוער מהעשור הקודם. הדלקנו את האור והתחלנו להערים את הפופים זה על גבי זה, כשלפתע שמענו קול ילדותי שקורא לנו לעצור.
"אתם לא אמורים להיות כאן", אמרתי, מבלי להסתובב.
"הצוות סומך עלינו שנסתובב ללא השגחה. אתם נושאים כלי נשק?"
"פאק…", סיננה אנדי.
"שקט!", הילדה, כך נדמה לי, צעקה. "אני הולכת להוציא אתכם עכשיו מהחדר ולמסור אתכם לשומרים. תתנגדו ואני מקפיאה לכם את הדם בעצמות".
למה אנשים עם יכולות הקפאה הם תמיד כל כך אמוציונאליים? "גם את אסירה", שאלתי. "מה יוצא לך מזה?"
"אמרתי שקט!"
"היא משת"פית, משתקמת. הם אוהבים לעשות את זה לילדים", אמר בערק.
הילדה, בתגובה, התגנבה אלינו במהירות והקפיאה את שפתינו במגע. נדרש לי רגע להבין זאת, כשהרגשתי לפתע שאיני יכול לנשום או לדבר ושחניכיי צורבות. אחזתי בחלק התחתון של פניי, בניסיון לחממו ולהיפטר מהמשקל הנוסף שנדמה כי נלווה אליו עכשיו, והבטתי לכל עבר כדי לאתר את הילדה. היא הצליחה להעניק לבערק כווית קור בלחיו השמאלית בטרם התעשת והתחיל לנסות ולהיאבק בה,משימה שהיה ברור שייכשל בה בהתחשב במה שעשוי לקרות אם ייגע בעורה החשוף. שלחתי יד אחת ונגעתי בכתפה של אנדי, שהנידה בראשה. הילדה הגיחה מאחורי ונאחזה בי בידיה הקפואות, מגעה חורך דרך מדי האסיר בבשרי. הסתובבתי בפתאומיות והכיתי בידיים בחוזקה, מנפץ אותן לרסיסים. היא צווחה והתכווצה. היא היתה בת שתים עשרה בערך, ולא פחדה מאתנו בכלל. כעבור רגע הבנתי למה – זרועותיה החלו לצמוח שוב.
"יש לך מזל, אחות", אמר בערק. "לזקן הזה אין רחמים".
הסתובבתי באחת אל הילדה, שהביטה בזרועותיה הצומחות, והלמתי בראשה בחוזקה. היא נפלה על הרצפה, מעולפת.
בערק ניגש לטפל בסורגים. הם היו מוברגים, מה שאומר שהטיפול בהם היה פשוט יחסית לאדם שיכול לכווץ את אצבעותיו לעובי של מילימטר. בתוך רגע הוא השליך את החלון לרגלינו וזינקנו מתוך הפופים אל התעלה הצרה, שבה זחלנו כשאנחנו דוחפים את עצמנו באמצעות המרפקים ומתקשים מאוד לנשום. לא היו הרבה פניות, אך בכל פעם שנתקלנו בהן נעצרנו ושידרתי לשניהם את המפה, כפי ששיננתי אותה מאות פעמים. הסתרתי מהם את המחשבה שאולי אני טועה ושאנחנו נתעה בנקיקים המחניקים האלה במשך שעות. בין כה וכה הם היו ארוכים להחריד, השריד האחרון לימי הגולאג שבהם משרדי הקצינים הופרדו מתאי האסירים בתעלות שורצות מפלצות.
התעלות שמתחת מולאו מאז במים, אבל היה בצדן די שטח יבש שנוכל ללכת בו. ניצלנו את פתח המילוט לתעלות האוורור שהותקן במעלה הקיר, עוד בימים שבהם היה חשש שסוהרים יפלו לפיר וישלמו על כך בחייהם. זאת היתה נפילה מגובה לא מבוטל, ובערק, בהיותו בן לגזע נטול חוליות באופן יחסי, היה היחיד שיכול היה לעשותה לבד מבלי לשבור עצמות. הוא קפץ, נאנק בכאב, קילל קצת ושב לעמוד על רגליו בתוך רגע או שניים. "טוב, הגעתי לכור המצרף ואני עדיין לא מת", חייך.
אני לא חייכתי: "אין לך מושג אם השאירו כאן משהו".
"נו, באמת. גיבורים, אחי. המוסר הדפוק שלהם לא מאפשר להם להרוג אף אחד. בכל פעם שהם מעלים את הנושא, מישהו צועק שהם לא רוצים להיות כמונו. מה הם כבר יכלו לעשות כאן, לתחקר? להעביר שיעורי תנ"ך?"
נשמתי נשימה עמוקה. הוא באמת לא יודע כלום. "אתה הולך לתפוס אותנו או לא?"
הוא הושיט את זרועותיו בהפגנתיות אך בקוצר רוח, ואני גלשתי החוצה. אחרי יצאה אנדי, שבערק אחז בה רגע אחד יותר מדי והיא סילקה את ידו מישבנה ברוגז. בערק, בתגובה, צחק. "מצטער, אחות, אל תקחי את זה קשה".
אחרי זמן מה של הליכה בצדי התעלה, על כל הריח הנורא שהיה כרוך בכך, סוף כל סוף נמצא שימוש לפצירה המיוחדת של בערק מימיו כשודד, שהיתה היחידה שניחנה ביכולת לנסר את ציפוי הפלדה וששילמנו עליה לאפסנאים בכל המשכורת ששולמה לנו במתפרה. בערק, שהתגאה בהמצאתו לא פחות משהתגאה באצבעות עמן נולד, אף שאני מתקשה להאמין שבאמת הוא לבדו עומד מאחורי ההמצאה, אחז אותה בין שיניו כשהתקרב לסורגים וביצע את מלאכתו לאט ובזהירות, בקצב אחיד של ניסור. אני ואנדי הרכנו את ראשינו וניסינו להתרכז בנשימות הקצרות, בחום הבלתי נסבל שנשמר בכור המצרף, בצפצופים באזניים כתוצאה מרעם האזעקה. התכנית להסתנן לתעלת הניקוז דרשה ניסור של ארבע דפנות שונות, שאחריהן בערק ביקש מאתנו לזחול לאחור ואמר: "טוב, אין ברירה, זאת קפיצת ראש".
ועוד לפני שהחלטנו אם זה חכם לקפוץ חזיתית למים שאנחנו לא יודעים מה הוטבע בהם ואם לא ירעילו אותנו, מה שבהחלט היה אפשרי בימי הגולאג, בערק אחז בסורגים וקפץ איתם לתוך פתח הניקוז. אנדי זינקה וכמעט קפצה אחריו כשלפתתי את כתפה וסימנתי לה לחכות. היא הביטה בי ממצמצת, בשיניים חשוקות, בוחנת אותי כאילו נטרפה עליי דעתי.
"אתה מבין שהוא מתכוון לברוח בלעדינו?", שאלה, בטון רטורי.
הנדתי בראשי והנחתי אצבע על שפתיי, שעדיין צרבו מקור. שוב סימנתי לה לחכות. היא הביטה בי, הביטה בפתח, ולרגע נדמה היה שסוף סוף הכריעה נגדי כשהאזעקה חדלה מלהדהד והסוהרים קראו לבערק להרים את ידיו באוויר ולהימנע מלהפעיל כוח כלשהו. כעבור רגע חזרו על ההוראה גם באנגלית ובערבית וקראו "אז אתה מדבר עברית? יפה, ושלא תעז לזוז". נשכבתי על רצפת הגדה הלחה, ואנדי עשתה זאת רגע אחריי.
"אני לא מבינה. הסגרת אותו?", שאלה בלחישה. "כל זה היה מארב? כדי ששנינו נוכל לברוח?"
גיכחתי: "זה יהיה מארב רק התפיסה שלו תסיח את השומרים משנינו, ואני האסיר המבוקש יותר".
היא המשיכה להביט בי.
"לא, זה לא מארב. יש מעבר נסתר בצדי פתח הניקוז שהתכוונתי להראות לכם. הוא היה דורש מאיתנו זחילה בתוך זרם מים למשך כמה דקות".
"אז למה…"
"אל תתעמקי בזה, ואל תקחי את זה אישית. אולי עדיף ככה. שותף פזיז שמסכן את המבצע לא שווה שתסכני את עצמך בשבילו, גם כלכלית". השתהיתי. "את יודעת על מה אני יושב, נכון?"
"אני מכירה רק את הכינוי שלך".
"יפה. אז כדאי שתדעי שהוא לא ניתן לי רק בגלל היכולות הטלפתיות שלי. אני מרגל. במשך שנים הייתי סוכן סמוי ומודיע, ונכנסתי ויצאתי מבתי כלא בגלל שסייעתי למדינות שלך אסור להיכנס אליהן בטיוח פרשות שחיתות וסגירת עסקאות שוחד. ראיתי איך הם חומקים מעונש בזמן שאני מורשע בפשעי מלחמה, ואתה אף פעם לא לומד להיזהר מספיק במקומות האלה, שבהם אנשים יעשו הכול כדי להציל את עצמם".
הזרקור המשטרתי סנוור את עינינו, פילח את החשיכה באבחות סכין לכל עבר. שם, למטה, השתרר בינתיים שקט. בערק כבר התחיל לשיר, או נלקח לאגף סגור שבו יתחיל להבין מה היה פה לפני "זלדה סימיון" והחוקים הליברליים שהעבירה בכנסת. היחידות המיוחדות מן הסתם פרצו בינתיים למתחם, והמשיכו לסרוק אותו מבחוץ מכל עבר.
"מה אתה מנסה לומר?", שאלה אנדי.
"יש לי את הכלים, הידע והניסיון להפוך אותנו לאנשים חופשיים. אני מעוניין בשיתוף הפעולה שלך, אבל לא יכול לכפות אותו עליך. אני לא יודע מה המניעים שלך, אבל אם תבחרי להמשיך אתי גם אחרי שנצא מכאן, אצטרך שתוכיחי לי את נאמנותך. אם לא תוכלי להבטיח לי אותה, את מוזמנת להמשיך לבד. בטוח תגיעי יותר רחוק ממנו, אם כי גם אותך כנראה יעצרו ברגע שתגיעי ליציאה מהממד המקביל".
היא התבוננה בי, כחוככת בדעתה, וכעבור רגע, מהיר מדי לדעתי, מצמצה בחדות. שמעתי אותה חושבת: "הוא מתכוון להקריב את בערק. אבל אני לא מכירה את האיש הזה, לא באמת, אני מכירה את בערק, הוא הגן עליי מול האסירות שתקפו אותי כשישנתי…"
"אין לי משפחה, אנדי", קטעתי אותה. "גדלתי בנתניה, בתקופה שעוד נשלטה על ידי משפחות פשע. אני יודע שמשפחה היא הדבר הראשון שאפשר לאיים עליו כשרוצים להשיג משהו ממישהו. מצד שני, גם גיבורים וגם נבלים לא מגיעים רחוק בתור זאבים בודדים. אני יודע כמה חשוב לך שבערק יצטרף אלינו, בתור מישהו שאת בוטחת בו, ודווקא בשל כך הייתי מבקש שתשאירי אותו מאחור ותחברי אלי".
"אתה רוצה שאצהיר על עצמי בתור המשפחה שלך?", היא שאלה, כאילו נשמעה לעצמה מטופשת.
"יש לכך גם משמעות משפטית. תצטרכי להעמיד פנים שאת הבת שלי כדי שהזהות הפיקטיבית תאפשר לשנינו לחזור ליקום שלנו".
היא הפנתה את מבטה ממני: "בערק נשאר".
גיכחתי: "ג'ינג'ית, גם היכולת המופלאה שלך לא תאפשר לנו לעבור את כל הגיבורים ששומרים עליו עכשיו. איבדנו את אפקט ההפתעה. הם כבר יודעים למה לצפות".
"הוא לא אשם", מלמלה.
"בכל מקרה, עכשיו כשהוא נתפס, נצטרך לפעול מהר. בואי אחרי", קמתי בעצמי והראיתי לה כיצד אני משתחל דרך פתח הניקוז ומתחמק מעיקר זרם המים כדי ללכת על תעלה צרה בצלע ההר, עקב בצד אגודל. זאת היתה דרך קצרה אך מפותלת, שבחלקה היתה צרה מכדי שבני אדם יוכלו ללכת בה ואילצה אותנו לפסק את הרגליים. רק בדיעבד ניתן היה לראות שהתעלה הסתירה כניסה למנהרה מתחת לכור המצרף. הכניסה עצמה היתה נעולה, כמובן, אבל המבואה השתמרה היטב למרות הרטיבות והירוקת שכיסתה אותה. ניתן היה לראות בה את כל מה שהגיבורים לא חשבו שיקר ערך מספיק כדי להסתירו מאחורי דלתיים סגורות: מקומות החנייה רחבי הידיים, התלבושות הישנות, קיר הפרסומים בעיתונות. גיבורים תמיד ניחנו בחיבה מיוחדת ליחסי ציבור. הייתה שם כמובן גם כספת החירום שלהם, עם כל הגאדג'טים הישנים. הם לא החליפו אותה, גם לא לאחר שפורסם שכבר פרצתי את הדגם הזה בתימן.
"איך ידעת שהם הקימו כאן את מנהרת הפיקוד?", שאלה אנדי.
"כי כך היה נוח יותר לטפל באסירים בגולאג", הסברתי. "אנדי, במשך רוב תקופת המאסר ישבנו לבד בתא, ללא אור יום, ללא זכות לביקורים. אפילו לצאת לשירותים לא הייתה זכות מובנת מאליה. הם הוציאו אותנו משם כשהיו צריכים לשאול אותנו שאלות, הבעיה הייתה שאף אחד לא דיבר. אז הם יצאו, הוציאו, השליכו אותנו למפלצות מכוכב הבית שלהם, וחזרו לבונקר המפואר כדי לערוך מסיבות עיתונאים עם ססמאות על אמת וצדק".
"אבל סילנסיו…", היא התערבה.
"סילנסיו באמת לא היה מודע לכך, רוב השנים. הוא שייך לדור הישן שיצא לאכוף את החוק ברחובות והשאיר לאחרים את הענישה. כשגילה, הוא פרש מה'נבחרת' והפך את הגולאג למתקן הזה. הוא מפקח עליו בהתנדבות".
"כלומר", היא היססה, והביטה בבלבול בעמוד ראשי של עיתון שדיווח על נטרול מתקן שיגור בקוריאה הצפונית. "סילנסיו, הגיבור שמעולם לא אירח מסיבות עיתונאים או הצטלם עם תינוקות, הבחור שכולם אמרו עליו מאחורי הגב שהוא אוטיסט, הוא הדבר הטוב ביותר שיצא מהמקום הזה?"
"ממקומות כאלה לא יוצאים דברים טובים", נאנחתי. "את יודעת שעדיף כבר להרוג את בערק. הוא פתח את הפה, או שהעבירו אותו לאגף סגור".
היא הישירה מבט לעיניי: "בוודאי יש משהו שנוכל לעשות".
"את חושבת שאני מסתיר ממך משהו?"
היא המשיכה להביט בי, עיניה נוגות. גם לה לא היה לאן ללכת, או רעיון אחר לאן לברוח. היא אפילו לא חיבבה אותי במיוחד, וחשבה: "אבל הוא רוצח ילדים". תהיתי מה היה קורה לו ידעה עד כמה הכוח שלה יכול לשמש להפקת הון צבאי ופוליטי, מעבר לפגיעה בחפים מפשע, ואם הייתה בכלל מתפתה להשכיר אותו לידיים הלא נכונות אילו השתחררה ממאסר כמתוכנן.
"אוקי, יש דבר אחד שנוכל לעשות, והוא נמצא בכספת הזאת. אבל אני מזהיר אותך, את לא תאהבי את זה".
עוד לפני שאמרתי מהו, אנדי סרבה. היא לא הייתה צריכה לקרוא מחשבות כדי לדעת מה תכננתי, ואני לא הייתי צריך לקרוא את שלה כדי לדעת שלא באמת הייתה לה ברירה אחרת. זה היה אחד מאותם ויכוחים שבהם אחד הצדדים מרגיש שהוא חייב לנצח, בשם העיקרון, אבל יודע שהוא מפסיד – ואנדי אכן הפסידה. לקחנו את "המעצים" מהכספת וכשיצאנו מהמנהרה, מתגנבים מאחורי ניידות המשטרה, אנדי עשתה בדיוק כפי שדרשתי, לחצה על הכפתור וצפתה בעשרות, אם לא מאות שוטרים, נופלים בבת אחת, כאילו הוכו בלום. לאחר מכן קרסה על ברכיה, מותשת מסחיטת כוחותיה בידי המכשיר. הסרתי את אזניות המגן, השארתי את אנדי שם והלכתי לתוך המפקדה, במחשבה שכולם נכנסו לתנומה נצחית – ואז ראיתי את מריאנו, עומד איתן.
"טיפשי מצדך להשתמש בממד שלי בגלי קול", אמר, במבטא מקסים.
חייכתי: "הצלת אותם? זה חמוד".
הוא גלגל את עיניו והושיט את ידו: "הם יתעוררו בקרוב. תסגיר את עצמך, הד, או שבפעם הבאה אני לא אהיה שם לוודא שלא מעבירים אותך לאגף שמור".
"הדאגה שלך שוברת לי את הלב", השבתי בקול רך. "אה, רגע, בעצם כבר שברת אותו. אל תגרום לי להכאיב לך פעמיים באותו יום, מריאנו. זוז הצידה".
"ממתי אתה מבקש דברים בשביל הפרוטוקול?"
"כי אתה היית תמיד כל כך חסין לכוחות שלי", רציתי להגיד, אבל ידעתי שזה לא נכון. מריאנו לחלוטין לא היה נתון למניפולציות, אבל היה טלפת איום ונורא. הוא נאנק תחת ריבוי ועוצמת הקולות ששידרתי, כאילו צרחתי לתוך אזניו במגפון. פעם היה מתעלף מהמתקפות שלי, היום הוא לקח כדורים מיוחדים שסייעו לו לשמור על שלוותו ונאבק נגדי בעקשות, כמו גבר הנאבק על כבודה של אשתו בתגרת שיכורים.
"לך לישון", אמרתי, מנופף בידי.
"ניסיון נחמד", הוא צעק, מתקרב אלי. "אבל למדתי. אני יודע להבדיל בין הקול שלך למחשבות שלי".
"מה? לא, לא דיברתי אליך", אמרתי והחוויתי לכיוון אנדי.
"היא לא יכולה לשמוע אותך".
"לא, אבל עשיתי מחווה מספיק גלויה כדי שהיא תבין", הסברתי, והוא נפל.
הלכתי לתוך המפקדה שבה ביקרתי פעמים כה רבות, אף פעם לא כאדם חופשי. החלטתי להמר, ניווטתי לתוך המסדרון הישן והלכתי לחדר החקירות הראשי, כשאני נעזר בתגים של שומרים סמוכים שהתמוטטו כדי לעבור שלוש מתוך ארבע הדלתות. את הדלת הרביעית כבר הייתי צריך לפרוץ בעצמי, כי לא היה סוהר בסביבה, אבל זאת הייתה מערכת אנלוגית ומשחק קל בחוטים פתר את הבעיה. בערק, כנראה הודות לכל הדלתות הכבדות וההתערבות של מריאנו, נמצא כשהוא סהרורי בלבד. כשפגש בי הוא הביט דרכי ואז סביבו, כאילו השקיף על נוף הררי. הוא לא ידע מה הוא עושה שם, או מה שמו.
הסברתי לו שיש מצב חירום רפואי והובלתי אותו בריצה לאנדי, שעדיין בקושי הצליחה לעמוד על רגליה. אמרתי שבתי חולה וזקוקה למנוחה ושאני עצמי לא יכול לשאת אותה, בשל גילי המופלג. אני לא עד כדי כך מבוגר, אבל יש צעירים שבעיניהם כולנו זקנים. בערק התנדב מיד, פנה אלי ב-"כן, אדוני" ושאל לאן ללכת ומה לעשות. אם שם לב שאני מכוון אותו בין מה שנראה כמו עשרות גופות של שוטרים לתוך ניידת משטרה, או שאנדי מגיבה בהבעת גועל לכך שהוא נוגע בגופה – הרי שהצליח להשתיק את מחשבותיו באופן מעורר השתאות.
"יש בית חולים בסביבה?", שאל, תוך שאני משדר למוחו כיצד להניע את אצבעותיו כדי להתניע את הרכב ולהגיע לנקודות הציון של היציאה מהממד המקביל.
"לא, אני מכיר מקום אחר שבו יטפלו בה", תלשתי דף מיומן המשמרת בניידת. "אל תשכח ללבוש את המדים שלך, אדוני השוטר".
"נכון, המדים שלי…", הוא טפח בידיו על פניו בתסכול.
"לא נורא, אני ובתי נכבד זאת גם את תחליף בגדים בעצירה הבאה. נשמח אם בתמורה תערוב לנו מול מישהו ממעבר הגבול לפני שנצא הביתה. אני אתן לך את שמו והמסמכים הדרושים. הוא יודע מי אני".
"כמובן, כמובן", הוא התניע ויצאנו לדרך, מותירים דממה מאחורינו.
"אפשר בקשה אחת נוספת, אדוני? צר לי על כל הטרחה".
"אני פה לתת שירות".
הושטתי לו את הדף מהיומן, מקופל כך שכל ניסיון לפתוח אותו יסתיים בקריעתו: "אני נאלץ לעזוב בחופזה, לפני שסיימתי פרויקט בהוצאת הספרים שבה אני עובד. אני אשמח מאוד אם תעביר להם את המעט שהספקתי. הכתובת רשומה בחוץ".
סיפור שהתמודד בתחרות על הפרס לסיפורת ספקולטיבית קצרה ע"ש עינת פלג ז"ל
סיפור שהתמודד בתחרות על הפרס לסיפורת ספקולטיבית קצרה ע"ש עינת פלג ז"ל
שלום, גברת אלקנה?
קוראים לי אמברט קניגסבוך, אמברט קינגסבוך! את לא מכירה אותי. לא נפגשנו אף פעם. אני מקווה שזה זמן טוב. הוחזקתי בשבי עם הבת שלך, והתבקשתי להעביר לְמשפחה מסר.
הכוכבים נסתרים הלילה. העננים ירדו תחת לפסגת ההר והאופק מחובק בזרועותיהם האפורות והצמריריות. אני יורדת מהרכבל, ולאחר קול הנקישה החד לא נשמע דבר- לבד קולות הפיצוץ העמומים שבמרחק, ואחריהם הדהוד קריאות העורבים. אני מוציאה את הז'קט שדחפתי בדקה התשעים לתיק ולובשת אותו, מביטה סביב ומשחזרת מהזיכרון את הדרך שבה עליי ללכת.
הכוכבים נסתרים הלילה. העננים ירדו תחת לפסגת ההר והאופק מחובק בזרועותיהם האפורות והצמריריות. אני יורדת מהרכבל, ולאחר קול הנקישה החד לא נשמע דבר- לבד קולות הפיצוץ העמומים שבמרחק, ואחריהם הדהוד קריאות העורבים. אני מוציאה את הז'קט שדחפתי בדקה התשעים לתיק ולובשת אותו, מביטה סביב ומשחזרת מהזיכרון את הדרך שבה עליי ללכת.
מליצה 