ישראלים עובדים יותר שעות מבכל מדינות ה-OECD, ובהייטק – עם הפגישות שנדרשות לפעמים בשעון ארה"ב ובימי שישי – הם עובדים אפילו יותר. למרות זאת, אין כמעט ספרים שעוסקים בחוויית העבודה של ישראלים, בהייטק או בכלל. לפעמים, ממבט שטחי על הבמות בחנויות הספרים, אפשר להתרשם שכל הישראלים הם עובדי צווארון כחול, עובדים במשרות זמניות או בכלל לאחר פרישה, וזאת הסיבה שמרענן כל כך להיתקל בכתיבה של תהילה חכימי.
חכימי, מהנדסת מכונות בהכשרתה, ידועה בעיקר בזכות השירים שהיא כותבת על החוויה של עובדי הצווארון הלבן בישראל. דווקא בתור מהנדסת, אירוני שהיא מרבה להצביע על הדברים שלא עובדים באותה חוויה, ועל המרכיבים שהופכים את הסביבה היצרנית לריקה כל כך ונטולת אנושיות. היא גם מצטיינת בהומור שחור בריא, שמעלה חיוך על השפתיים למרות התובנות המייאשות שעולות מהשירים שלה, וגם בהברקות שיודעות לקחת את חווית "המכונה" למקומות בלתי צפויים – כמו גוף האישה.
בשל כך, שמחתי מאוד להגיע סוף סוף לרומן הראשון של חכימי, "יריתי באמריקה", שהוא לאו דווקא ספר הפרוזה הראשון שלה – אבל הראשון בעל ציר עלילה מרכזי. גם הספר הזה עוסק בחוויה שמוכרת לעובדי הייטק רבים, רילוקיישן לארצות הברית, אבל הסיפור שהוא מגולל רחוק מלתאר התגשמות של החלום האמריקני או היזמי, כפי שמצופה מהספרים האלה בדרך כלל.
במקום זאת, חכימי נצמדת לחוויה של ישראלית נטולת שם ולא צעירה, שמנסה נואשות להשתלב בחברה הגברית ברובה שבה היא עובדת דרך יציאה למספר דו-ספרתי של מסעות ציד. היא יוצאת לכמעט כל המסעות האלה עם גבר נשוי בשם דיוויד, שמהר מאוד מערכת היחסים אתו נעשית תלותית ומאוד לא הולמת ביחסי עבודה. הדבר מעלה שאלות נוקבות – לא רק על מקומן של נשים במסגרת ארגונית שכזאת, אלא על המקומות המסוכנים שאליהם ניתן להגיע במהלך הניסיון הנואש להשתלב בתרבות של מדינה זרה, לשרוד את "מרוץ העכברים" (ולא משנה איזה דימוי יוקרתי יש לו), לשאת חן בעיני אנשים שאולי עדיף לשמור מהם מרחק, ועוד.
"יריתי באמריקה" גם לא נופל למלכודת של להפוך לרומן חניכה, על אישה המגלה את נפלאות הציד בטבע, והוא גם לרגע לא מוליך שולל בתור רומן רומנטי, או ארוטי (ותודה לאל שכך). האנשים שמופיעים במרכזו מאוד לא גאים בבחירות שהם עושים, ובמוקדם או במאוחר מתגלה שיש להם מניעים מאוד זרים להיות קרובים זה לזה, כמו אובדן בטרם עת או חשש מצמית מפיטורים. אני מודה שהיו מקומות שבהם אותם מניעים גרמו לי להרגיש סלידה של ממש כלפי הדמויות, אבל אולי זאת הייתה כוונתה של חכימי.
אין מוצא
דווקא משום שסיקרתי כאן בבלוג ספרים אחרים שניסו להיכנס לעובי הקורה של עובדי הייטק, ללא הצלחה מיוחדת, ספרה של חכימי הזכיר לי ניסיון מוצלח אחר לספר כזה שקראתי לאחרונה. מדובר בספר "חדר בריחה" של מייגן גולדין, ורגע לפני שתפסיקו לקרוא כי השם גורם לו להישמע כמו מותחן אימה סוג זי"ן על כמה עובדי צווארון לבן שנלכדים בחדר בריחה קטלני – אל. גם "חדר בריחה" מודע לקלישאות שהוא עשוי ליפול אליהן ועושה הכול כדי להיחלץ מהן, כבר מהעמוד הראשון.
גם "חדר בריחה" מגולל סיפור מכמיר לב על אישה בסביבה תאגידית, במקרה הזה של שוק ההון, שמתייחסת אליה כמו לסחורה ברת החלפה. רק שהפעם, הסיפור נגלה ברטרוספקטיבה וכפתרון לתעלומה, שמסבירה מה הקולגות של הגיבורה עושות בחדר בריחה מלכתחילה. זה גם סיפור שמסופר בצורה אמינה מאוד, של מחברת שללא ספק הייתה נוכחת בחוויות כמו הטרדה מינית, התעמרות, שחיתות ופיטורים שלא כדין, מה שמטשטש בשלב מוקדם מאוד ברומן את הגבולות בין "טובים" ל-"רעים" ואף גורם לנו לחוות את מה שקורה לדמויות כסוג של פנטזיית נקמה. כתוצאה מכך, הוא גם מותח מאוד לכל אורכו.
משרד, על מה ולמה
בנימה קצת אחרת, קשה לי שלא לחשוב איך קרה שאנחנו מוצאים את עצמנו ב-2024 עדיין מדברים בספרות על סוגיות של עבודה במשרדים, יחסי מרות ושילוב אוכלוסיות בהייטק. הייתם מצפים שלאחר עידן הקורונה, שבו כולנו העתקנו את המשרד לבית, והחלפנו את הפנים שלנו בפרצופים כהים אחידים בשיחות זום, לא תהיה שום משמעות לדברים הללו. אבל ייתכן שדווקא החזרה למשרדים, לאחר עידן הקורונה, נתפשה – לפחות עבור עובדי הייטק – כמגמה מבורכת יותר מאשר "האיזון בין הבית לעבודה" שלכאורה נהנו ממנו בתקופה שבה נחסכו מהם הנסיעות לעבודה. קחו את הסדרה Severance כדוגמה:
בסדרה, שהופקה – למרבה האירוניה – עבור שירות הסטרימינג של אפל, מתאגידי ההייטק הגדולים בעולם, ההבחנה בין "בית" ל-"עבודה" נשמרת בצורה קיצונית. כשאני אומרת "קיצונית" הכוונה היא לניתוח מוח (!) שמתבצע בעובדים רגע לפני קבלתם לעבודה, שלמעשה מפצל את האישיות שלהם לשניים ולא מאפשר לפרסונה שלהם בבית לזכור מה הם עושים בעבודה, ולהפך. לעובדי המשרד הפיקטיבי בסדרה יש כביכול סיבות מצוינות להסכים להליך פולשני שכזה. הם מתאמצים להיות הורים נוכחים עבור ילדיהם, למשל, או להחלים מטראומה שעברו.
עם זאת, וכצפוי, בשלב מסוים הם מואסים בהיעדר היכולת להבין מה הם עושים בעבודה, או לשם מה הם עושים אותו, ומורדים נגד המעסיקים המשונים שלהם. הם גם עושים זאת מבלי לקחת את העבודה "הביתה", כפי שנעשה בעידן הקורונה, אלא פשוט דרך התעסקות עם המנגנונים שמאפשרים את השליטה בהם מלכתחילה.
אולי זה הכיוון החדש שאליו אנחנו הולכים בדיבור על עבודה – הפיכת פירמידת השליטה, להבדיל מהצבת גבולות. זה כיוון חשוב במיוחד בהקשר של נשים במקומות עבודה, שהגמישות והעבודה מרחוק מאפשרות להן יותר אפשרויות קידום מאי פעם. עכשיו, כשדור ה-Z נכנס לשוק, ודורש לעבוד בצורה יותר חלקית ומאוזנת בהשוואה לדור המילניום שקדם לו, ייתכן שעוד כמה שנים נראה את הפירמידה מתהפכת לחלוטין. ובעידן של משבר כלכלי שמסרב להיגמר, אולי טוב שכך.
"יריתי באמריקה" (2023), מאת תהילה חכימי. הוצאת אחוזת בית וידיעות ספרים. 160 עמ'
"חדר בריחה" (2021), מאת מייגן גולדין. תרגמה מאנגלית: אסנת הדר. הוצאת ידיעות ספרים. 360 עמודים
מליצה 