מחשבות על חיים בשממה אפוקליפטית ב-Fallout, בימינו אנו ובכלל
את סדרת הטלוויזיה Fallout, המבוססת על סדרת משחקי המחשב הפופולרית באותו שם, כמעט סיימתי לראות במוצאי השבת האחרונים. לקראת סיום פרק שש קיבלנו התראה על המתקפה המתקרבת מאיראן, מה שגרם לנו לכבות את הטלוויזיה מיד בהמתנה לבאות. אי אפשר היה אז לצפות בסדרת מדע בדיוני אפוקליפטית במחשבה שהסוף הולך וקרב, כשם שאי אפשר היה לדעת אם נסיים אי פעם את הסדרה, או אם נישאר בחיים כדי לצפות בה בהמשך השבוע.
טריילר הסדרה (משודרת דרך אמזון פריים)
אנחנו חיים בתקופה מפחידה, כזאת שגם יוצרי הסדרה לא היו יכולים להעלות בדעתם, ועם זאת Fallout נשמעת כמו אחרית הדבר של מציאות שאנחנו כבר מכירים. שם הסדרה, "נשורת" בעברית, מעיד על עולם שנוצר בעקבות נפילה של פצצת אטום, במקרה הזה בעקבות מערכה במלחמה כלל עולמית בין ארצות הברית וסין, שמחזיקות בנשק גרעיני בדומה (כך אומרות השמועות) לאיראן. גם התוצרים של אותה נפילה – שממה מדברית, קריסת הכלכלה לרמה שבה פקקים של בקבוקים הם המטבע החדש ואכיפת החוק מצד מיליציה עצמאית, ללא שום זיקה לזכויות אזרח – הם דברים שנשמעים כאילו הם יכולים לקרות כתוצאה ממלחמה, על אחת כמה וכמה בישראל.
ואם לא שיחקתם במשחקים (כמוני), הנה סרטון שיעשה לכם קצת סדר במיתולוגיה של Fallout
חיים מתחת לסלע
Fallout, גם בסדרה וגם במשחקים שעליהם היא מבוססת, מתחילה תמיד בנקודת מבט של אדם שיוצא מכספת. זאת לכאורה לא נקודת מבט מקורית במיוחד, גם לא בהשוואה לדרמות אפוקליפטיות. הרי גם בספרים "עיר הגחלת" ו-"144 מדרגות" (שעליו מבוססת הסדרה המצליחה Silo בשירות הסטרימינג של אפל) הגיבורים מתגוננים מסוף העולם באמצעות התכנסות בבונקר רחב ממדים, שממנו הם מוזהרים לא לצאת אם אין ברצונם להיות נתונים לרחמי השממה ולמוות בייסורים.
כמו כן ובדומה לאותן דרמות – הבונקרים, או "הכספות" במקרה זה, לא באמת מספקים הגנה נטולת תנאים כפי שהם נראים, ולמעשה מונעים ממניעים נסתרים שאותם הגיבורים נאבקים לחשוף. מאבק, שאומנם חושף בסיכומו של דבר קנוניות הנגועות בשחיתות, אבל כרוך במחיר של יציאה או סילוק מהבונקר. זה בדרך כלל השלב שבו העלילה נעצרת. Fallout, לצורך העניין, מבהיר מהר מאוד שגם ב-"כספות" שלו מסתתר סוד אפל – שלא צריך חקירה מעמיקה במיוחד כדי לגלות אותו – ועם זאת היציאה מהן היא תחילת הסיפור, ולא סופו.
"לב" הסיפור של Fallout הוא דווקא השממה, "העולם הפתוח" כפי שמכנים אותו במשחק, שהוא הרבה יותר מכאוס מוחלט מלא באנשים רעים, כפי שאופייני לדרמות אפוקליפטיות כמו "האחרונים מבינינו" או "המתים המהלכים". בעולם של Fallout, למרות כל פורעי החוק הנקרים בדרך, אין באמת טובים או רעים, רק דמויות שנדרשות לקבל החלטות בסיטואציות לא פשוטות. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא אולי השדים (ghouls), הגרסה של Fallout לזומבים. מדובר בבני אדם שהפכו לבני אלמוות כתוצאה מהקרינה הרדיואקטיבית, אבל תלויים בחסדי סרום המופק מגופם של אנשים בריאים על מנת לשמור על אנושיותם. משום שהסרום לא בדיוק זמין בשפע, עליהם לנקוט כל מיני פעולות כדי להבטיח שלא יהפכו לסתם מפלצות אוכלות בשר אדם, מה שמעמיד בסימן שאלה את צלם האנוש שלהם, גם כשהם עדיין מסוגלים לחשוב בבהירות.
להלן, דיון פילוסופי מעמיק יותר בשאלת האתיקה של ghouls
אטום בומב בייבי
ב-Fallout יש מרכיב נוסף שלרוב נעדר מיצירות אחרות בז'אנר, הומור. גם הקרבות הכי מבעיתים בסדרה ובמשחקים נערכים על רקע מוזיקת רטרו עליזה, והדמויות מנהלות דיאלוג ציני ומושחז, שמבהיר שהן לא לוקחות את עצמן או את המציאות שבה הן חיות יותר מדי ברצינות. אף על פי כן, המסרים של Fallout רציניים מאוד ונוקבים מאוד. הוא מציג קפיטליזם דורסני במיוחד (ויש שיאמרו, פשיסטי) שמוכן לקבור טכנולוגיות מהפכניות כדי להרוויח מסוף העולם, ולמנף בלי בושה את הדת, את תרבות הסלבריטאים ואפילו את המדע ההתנהגותי כדי להפיק מהם כמה שיותר רווח בדרך לתרחיש שהוא, למרבה האירוניה, קריסה כלכלית מוחלטת.
אולי זאת הסיבה ש-Fallout הולם כל כך את רוח התקופה, בלי קשר למתקפה האיראנית. הוא מתאר עולם שבו דברים בלתי נתפשים, כמו מתקפת מחץ של מדינת אויב, מתקבלים ככורח המציאות. לעומת זאת, באותו עולם מדע ואמנות (עיין ערך תעמולה), אותם הדברים שהיו אמורים לשמור עלינו מכל משמר באותם תרחישים, מתגלים כמשרתים מטרות אחרות וזרות לחלוטין. זאת המציאות של מדינת ישראל, ולא רק שלה, מאז השביעי באוקטובר – והעולם של Fallout הולם אותה למרות שלכאורה דבר לא השתנה בו מאז שנות החמישים של המאה הקודמת. טוב, אולי למעט רובוטים שעוזרים בעבודות הבית. דווקא אותם לא נראה לי שמישהו יתנגד לאמץ, כל זמן שלא יתנו להם לנהל כספות.
המטאוורס הוא בסופו של דבר מיקרוקוסמוס של המציאות הכלכלית של היום. הנה רטרוספטיבה לספרים שנתנו השראה למארק צוקרברג
לא מזמן סיימתי לעבוד על רומן הביכורים שלי ושלחתי אותו להוצאות, מה שפינה לי זמן לחזור לרומן הבא שהתחלתי לכתוב ושעוסק בשימוש במציאות רבודה עבור פיגועי טרור. מאז שהתחלתי לכתוב את הספר וזנחתי אותו, פייסבוק שינתה את שמה למטא. היא השיקה פרויקט שנועד לשנות את חוקי המשחק בשם "המטאוורס" ולאחרונה גם פרסמה סנאפשוט, שנוי במחלוקת, של האווטאר שיש למייסד מארק צוקרברג בתוך הפלטפורמה.
מטאוורס כשלעצמו, הוא המצאה ספרותית. הוא הופיע לראשונה בספרו של ניל סטיבנסון, "סנואו קראש" שהיה, למרבה האירוניה, משל ביקורתי על הקפיטליזם. "המטאוורס" של מטא, לעומת זאת, רואה את האוריינטציה הצרכנית של הפלטפורמה כדבר חיובי. זה המקום שבו אנשים יכולים לצאת לעולם, לחזק קשרים ולעסוק בפעילויות לא שגרתיות – אז מה אם מטא ממשיכה לאסוף עליהם מידע בכל צעד ושעל? ואז מה אם לאורך הדרך הם (כנראה) יתבקשו להיפרד מכסף אמיתי?
כמו פייסבוק, אינסטגרם וכל מקום שבו אנו משאירים טביעת רגל דיגיטלית, גם מטאוורס הוא מקום שבו חברות כמו מטא יכולות להגיע אלינו ולהטות את תפישת המציאות שלנו באופן שעוזר להן להשיג את היעדים שלהן. הדוגמה הכי מובהקת היא הסתה ופייק ניוז, כפי שמומחש בסרט The Social Dillema וגם ברומן המדע הבדיוני Fire Upon The Deep. חברות יכולות לעצב את המציאות שסביבנו ואת האנשים שאנו פוגשים בה כפי שהן מוצאות לנכון, בין השאר כדי לעודד מעורבות (engagement) כשהדרך הכי טובה לעשות זאת היא פנייה לרגשות קיצוניים.
טריילר לסרט The Social Dillema (בעברית: "מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית") בנטפליקס
רק שחברות הטכנולוגיה פיתחו רגישות לעניין ההטיה הפוליטית מאז פרשת קיימברידג' אנליטיקה, והיום הן כנראה יעדיפו לעסוק במודע במניפולציות עדינות יותר, כמו למשוך אותנו בכיוונם של עולמות או אווטארים מסוימים שיתגלו כאנשי מכירות ממולחים. הן יכולות גם לבצע ישירות מניפולציות באווטאר עצמו, שהרי ככלות הכול הוא שייך להן – ולא לנו. האווטאר יכול להתגלות יום אחד כנושא לוגו של חברה מסוימת, כרוקד לצלילי סרטון ויראלי בטיקטוק, כפרסומת מהלכת. ככה זה כשמקבלים נכס דיגיטלי בחינם.
מסע של אלפי צעדים והזדמנויות קנייה
בין לבין, חברות הטכנולוגיה יעקבו אחר טביעות הרגל הדיגיטליות שלנו. פוקימון גו המחיש עד כמה קל להן להתוות עבורנו מסלול הליכה וגם להציע קופונים לסטארבקס לאורך הדרך. הצעד הבא הוא להשתמש ברשת החברתית כמעקב לשם המעקב. אי אפשר להאשים את ענקיות הטכנולוגיה כשהן מוסרות את נתוני המעקב הללו למשטרה, למשל כשיש חשש לפעילות פלילית או חבלנית. בפועל, הן עשויות לעקוב אחרינו נטו כדי לאסוף מידע, להציג פרסומות בצורה מפולחת יותר, וגם למסור אותו לצדדים נוספים. בואו נאמר שכבר עכשיו, כדאי לבחור בקפידה את הדפדפן שבו אתם גולשים ברשתות החברתיות. לכו תדעו איפה נתוני הגלישה שלו נשמרים, במיוחד אם לא מדובר במחשב האישי שלכם.
הצעד הבא והמתבקש הוא שימוש באווטאר גם לאחר שהאדם המחזיק בו כבר אינו בין החיים, מה שבמדע הבדיוני מכנים "טרנס הומניזם". בגרסה המינימלית שלו מדובר בסרטון, או ייצוג חזותי מרגע כלשהו, של האדם כפי שהיה בעודו בחיים – קצת כמו המיצגים האימרסיביים שהוריו של סופרמן משאירים לו במבצר הבדידות.
סצנת גילוי מבצר הבדידות מתוך "סופרמן: הסרט" (1978)
היום כבר מקובל לדבר על שחזור מדויק של התודעה כפי שגובתה ברגע מסוים. זה העולם שהדמויות חיות בו בפרק "סן ג'וניפרו" של הסדרה "מראה שחורה" וגם הרקע לסדרה הקומית Upload. בשני המקרים, זה עולם שכרטיס הכניסה אליו, כמו גם דמי השכירות שלו, אינם זולים, וזאת עוד בהנחה שהתודעה המשומרת לא תרצה להיטען לגוף חדש – כפי שקורה, למשל, ב-"פחמן משודרג". תחשבו על העול הכלכלי שיוצרים עשרים או שלושים שנות פנסיה של הגיל השלישי על החוסכים הצעירים יותר, תכפילו במקדם העשרוני של חיי נצח, ועכשיו בכמה דורות שהדור הצעיר נאלץ לממן בכל פעם על מנת לשמר. זה יוצר נטל כלכלי ורגשי בלתי סביר, במיוחד אם לוקחים בחשבון את רמת החיים שאליה כל דור לומד להתרגל.
טריילר הסדרה Upload בו המתים עוסקים באינטרקציה וירטואלית עם החיים
אז כן, המטאוורס צופן גם הזדמנויות לא פחות משהוא מציב אתגרים. היקום הצבעוני של "שחקן מספר אחת" מראה איך הוא יכול להביא השכלה איכותית גם למחוזות שאין בהם גישה לבתי ספר או לילדים שסובלים ממוגבלות. הוא גם מקל בגישה למקומות עבודה עבור מי שלא יכולים להרשות לעצמם מחייה במקומות כמו עמק הסיליקון והוא כר פורה מאוד לצבירת חוויות בעלות נמוכה יחסית. אין מה להשוות בין העלות של ביקור בעולם וירטואלי בהשראת אולפני דיסני לביקור בדיסנילנד אורלנדו.
עם זאת, האוכלוסייה של משתמשי "אואזיס", המציאות הווירטואלית שבמרכז הרומן, מורכבת כמעט כולה מגיקים כבדים – מה שמעלה את השאלה לאן נעלמו יתר, ואולי רוב, גולשי האינטרנט. אתם יודעים, אלה שמשתמשים בו בשביל לצפות בפורנו ובסרטוני חתולים ולדון בציוצים האחרונים של דונלד טראמפ. בין השורות, מסתמן כאן פער חינוכי-דורי בין מי שיכולים להתמצא בטכנולוגיה, דהיינו גיקים צעירים, וכל השאר. לא בכדי, אין כמעט מבוגרים בעולם של "שחקן מספר אחת", אולי למעט מפתחי ה-"אואזיס", ואני מדברת גם על העולם שמעבר למציאות הווירטואלית. אין להם מקום בהתרחשויות, ולפיכך הם עדיין סובלים מבעיות הנגישות המאפיינות את המציאות של "פעם".
הטריילר לסרט "שחקן מספר אחת" בבימויו של סטיבן שפילברג
בעל המאה
על מה שהמטאוורס חסר באנשים, הוא מתכוון להשלים בידע. The Unincorporated Man מציג חזון מעניין במיוחד שבו המומחיות שהמשתמשים מביאים איתם היא מטבע העובר לסוחר (equity). תחשבו שבמקום לבקש לדעת קונג פו, אתם מוצאים משתמש אחר בפלטפורמה שיש לו את הידע הזה, ומשלמים כדי לשכור או לרכוש ממנו את אותו ידע. ככה, בהעברת קובץ ובלי צורך בקורס יודמי של עשרים עד ארבעים שעות, כשהידע שרכשתם מגיע אתכם אחר כך למקום העבודה ולכל זירה אחרת שבה הוא יכול להתגלות כשימושי.
תודו שמדובר בעסקה לא רעה בכלל. כלומר, בהנחה ששילמתם עבורה מחיר הוגן. אם אין לכם כסף, כנראה שתצטרכו לשלם משהו אחר בתמורה, בתקווה שהוא פחות שימושי מהכישור שרכשתם. אי אפשר לדעת עד לאחר שהההעברה בוצעה.
כמו בפוסט שכתבתי לא מזמן על טכנולוגיית זיהוי פנים, גם כאן אין לי מסקנה חד-משמעית. אני מניחה שבסיכומו של דבר המטאוורס יהפוך לטכנולוגיה שכולם משתמשים בה, כפי שמשתמשים בסמארטפון, ונותר רק לקוות שעד שזה יקרה, היתרונות יעלו על החסרונות. מה שבטוח הוא שהמטאוורס יצמצם מרחקים, יקרב בין אנשים לתחומי עניין ולמשאבים, ויהיה המקום הבלעדי שבו חוויות רבות יכולות לקרות וסיפורים יכולים להתחיל. אולי הסיפור שנספר לילדינו על ראשיתו של המטאוורס יהיה דווקא משל עם מוסר השכל חיובי, ככלות הכול.
ולמה זה אמור להטריד אותנו שמצלמות טובות יותר בלזהות אותנו מבני אדם
אתחיל בקידום עצמי קצר: באפריל האחרון פרסמתי בכתב העת "נכון" את הסיפור הקצר "ארשת של הונאה". על קצה המזלג, זהו סיפורה של מנתחת פלסטית המתבקשת לקחת חלק ב… ובכן, הונאה. רק שמדובר בהונאת ביטוח, והיא מתבצעת באמצעות אנדרואידים. אפשר לקרוא את הסיפור המלא כאן או לרכוש את האסופה בקישור הבא והבא.
זה אומנם סיפור מדע בדיוני, שרואה אור באסופת מדע בדיוני, אבל המדע שמאחוריו מעוגן היטב במציאות של ימינו. למעשה, קיבלתי את הרעיון לכתוב אותו בעקבות פיטץ' מכירות של סטארטאפ ישראלי בתקופה שבה עבדתי בעצמי בחברת ביטוח. לא צריך להתאמץ כדי לגלות באיזה סטארטאפ מדובר, ובכל מקרה הוא לא היחיד שעוסק בתחום זיהוי הפנים – הטכנולוגיה שנחשבת לדבר החם הבא בתעשיית האינשורטק, ולא רק היא.
ג'יימי אוליבר נותן את השני סנט שלו על טכנולוגיית זיהוי הפנים, בקולנוע ובכלל
חברות הביטוח, כמו גם התעשיות הביטחוניות, מותגי הלייפסטייל, ומה לא – מעוניינים בזיהוי פנים משום שהוא מאפשר להם לזהות מגמות לפני שהן מתרחשות. הדוגמה הכי קלאסית היא של מחבל שניתן לזהות לפני שהוא מוציא לפועל פיגוע, אבל עם הטכנולוגיה של היום אפשר גם לזהות קמטים לפני שהם נוצרים בפנים, ואפילו סימנים מקדימים של סכרת ויתר לחץ דם. אז כן, טכנולוגיה מזהה פנים יכולה בפוטנציה להציל חיי אדם, אבל היא גם יכולה לשלול מאדם בריא ביטוח בריאות מהעבודה, בגלל סימנים מקדימים למחלה כזאת או אחרת – מה שיכול בפוטנציה למנוע ממנו טיפול רפואי או לייקר אותו מאוד.
חברות הביטוח יטענו להגנתן שלטכנולוגיית זיהוי הפנים יש הצדקה חברתית. כשכולנו משלמים פרמיות ביטוח כדי לממן את הטיפול של מספר חולים מצומצם, שניתן היה לחזות מראש את מצבם הרפואי, הפרמיות מתייקרות שלא לצורך. מן הסתם, גם החברות עצמן חוסכות מיליארדי דולרים כשהן לא מבטחות לקוחות עם מחלות שטרם התפרצו, ולפיכך לא מוזכרות בשום מקום בהצהרת הבריאות. אבל האמת היא שהטכנולוגיה פגומה כבר היום מסיבות אחרות, שאין להן שום קשר לתאוות בצע.
למה הטכנולוגיה פגומה?
נתחיל מכך שטכנולוגיית זיהוי הפנים היא גזענית במובהק, כלומר היא מתקשה מאוד להבדיל בין תווי הפנים של אנשים לא לבנים. בכך היא לא שונה בהרבה מקורטנה, סירי או כל אחת מהאינטליגנציות המלאכותיות האחרות שפותחו על ידי גברים לבנים ויודעות בעיקר לזהות קולות של גברים דוברי אנגלית במבטא אמריקני. רק שבמקרה של זיהוי פנים, מדובר בטכנולוגיה שעובדת *לרעתם* של אנשים לבנים, או לפחות לכאורה. היא תזהה בלי בעיה עוברי אורח לבנים בעלי תיק פלילי, אבל גם תצביע על כל מי שנתוניו אינם מפוענחים היטב – כלומר אינו לבן – כחשוד פוטנציאלי.
קיימת אומנם כבר טכנולוגיה שנועדה למנוע את האפשרות של זיהוי פנים, וסביר להניח שהשימוש בה הוא לא רק בשם הצדק החברתי. אבל בינתיים, מספר המצלמות במקומות ציבוריים המצוידות בטכנולוגיית זיהוי פנים עולה מיום ליום, מה שיוצר מקרי מבחן מעניינים באופן שבו אותה טכנולוגיה מתקבלת בקרב הציבור שבה בעת מודע ולא מודע לכך שעוקבים אחריו.
כדי כך, בעוד רבים מאתנו התרגלו לפתוח את הסמארטפון באמצעות סריקה של תווי הפנים, בהודו כבר התעוררה סביב הנושא מחלוקת של ממש. נטען, בין היתר שהטכנולוגיה משמשת את הממשל לעקוב אחר אקטיביסטים במחוזות המוסלמים של המדינה. נטען גם שהיא משמשת את העשירים לצרכי אבטחה פרטיים על חשבון אוכלוסיות עניות שזקוקות לה על מנת להילחם בפשיעה. באוקראינה אפילו משתמשים בה לצרכי תעמולה, כשיוצרים קשר עם אימותיהם של חללים רוסים לאחר שסורקים את תווי הפנים שלהם.
לא כל השימושים הם פוליטיים. באנגליה הטכנולוגיה מותקנת בבתי קזינו, שם היא מנוצלת למעקב אחר הלקוחות העשירים ביותר. לקוחות עשירים שלא נהנים מהמשקה שהוגש להם, או מפגינים סימנים של עייפות, זוכים מיד לפינוקים על חשבון הבית כדי לוודא שיישארו עד כמה שניתן. וסופרי הקלפים למיניהם? בתי הקזינו כבר משתפים תמונות שלהם מזמן, כך שהם נזרקים מעבר לדלת עוד לפני שהספיקו להיכנס בה.
זיהוי פנים בספרות ובקולנוע
בתי הקזינו באנגליה הם כנראה רק הסנונית מקרב החברות שבוודאות ינצלו את זיהוי הפנים לצרכים מסחריים. כלומר, על מנת להציב ללקוחות פרסומות מפולחות יותר. רואים זאת מצוין בסרט "דוח מיוחד", כשהדמות אותה מגלם טום קרוז מנסה לשווא להתחמק מפרסומות רעשניות המותאמות לה באמצעות סריקת גלגל העין.
מעניין לחשוב על כך שבשנת 2002, בה הסרט יצא, עוד היה מוזר ואף מפחיד לשמוע את הפרסומות קוראות בקול רם בשמו של הגיבור (ובכך מאיימות להסגיר את מיקומו למשטרה). היום כולנו רגילים, ואף מצפים, שהפרסומים שמגיעים אלינו ישתמשו בשמנו הפרטי. רק תסתכלו בדיוורים שמגיעים אליכם מספקי השירות בדואר האלקטרוני (ונפתחים כולם ב-"הי, X").
הסצנה בה טום קרוז חומק מפרסומות בסרט "דוח מיוחד"
בסרט "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" יש סצנה מטרידה עוד יותר. הגיבור ובת הלוויה שלו מתהלכים בשדרה עתידנית בשם memory lane שבלי התרעה מוקדמת סורקת את בת הלוויה ומציגה לה זיכרון מעברה. מדובר בזיכרון של היום בו איבדה את שתי האימהות שלה בגלל טרגדיה הקשורה למסע בזמן. למען הסר ספק, מדובר בזיכרון כואב מאוד לאותה דמות, והוא מוצג בפרטים מוחשיים למדי, בלב רחוב הומה אדם. מטריד, כבר אמרתי?
המחשה נוספת של איך עובדת "שדרת הזכרונות":
הכלאה של סצנות מסרטי MARVEL שממחישה איך עובדת "שדרת הזכרונות"
אם יש בכך נחמה, בספרות היפה אין כמעט סיכוי להיתקל במקום פולשני כמו "שדרת הזיכרונות". ספרים, באופן מסורתי, שופעים דימויים של פנים, מבטים, הבעות ורשמים. אין רגע דרמטי יותר בספר מהרגע שבו דמות פוגשת בדמות חדשה, רצוי כזאת שלא הוצגה קודם לכן, ומתחילה לתאר אותה בפרטי פרטים – כמובן בדגש על תווי הפנים. עכשיו דמיינו אביזר חיצוני, נגיד משקפי מציאות רבודה, שנוקבים עבור הדמות המספרת בשמה של הדמות החדשה, עוד בטרם נערכה ביניהן היכרות. קצת הורג את המתח, לא?
לא מפתיע, אם כן, שטכנולוגיית זיהוי פנים נפוצה יותר אצל דמויות שזקוקות לה מסיבה מוחשית. נגיד, כי הן מלכתחילה שילוב של אדם ומכונה, ולכן גם מצוידות ביכולת זיהוי של מכונה. אותו כנ"ל לגבי דמויות שסובלות ממוגבלות, ומשתמשות במכשיר חיצוני על מנת לזהות אחרים. במקרים כאלה, הטכנולוגיה צפויה גם לקחת חלק בהתרחשויות שיהיו מנת חלקה של הדמות בהמשך.
אז למה כתבתי את "ארשת של הונאה"?
אני לא מתנגדת לטכנולוגיית זיהוי פנים, או לטכנולוגיה בכלל. נתתי כאן מספיק סיבות מדוע מדובר בפיתוח שבמקרים מסוימים יכול דווקא לקדם את האנושות ואף להציל חיים. גם פרסומות מפולחות, לפחות כפי שאנחנו רגילים לחוות אותן היום, עדיפות על פני הפרסומות הלא רלוונטיות שהיינו מוצפים בהן קודם לכן. הבעיה היא לא הטכנולוגיה, אלא המחיר של השימוש בה. במקרה של "ארשת של הונאה", מדובר במחיר שרק אנשים מסוג מאוד מסוים יכולים לשלם. רק שכמו כל רגולציה, הטכנולוגיה שמזהה פנים פותחה (גם אם לא במכוון) כך שניתן יהיה לעקוף אותה. האופן שבו ניתן לעשות זאת חושף לא רק את חולשותיה של המערכת אלא גם את התקווה שטמונה ביכולת המעקף למי שבדרך כלל מוצאים את עצמם נופלים בין הכיסאות. לפעמים, להיות בלתי נראים זה לא דבר רע, במיוחד אם אפשר להיות אלה שצוחקים אחרונים.
על היעדרה של הקריסה הכלכלית בספרות האפוקליפטית הישראלית ובכלל
אחד הסרטים הפופולריים בנטפליקס בשנה האחרונה הוא קומדיה צרפתית שהשם שנבחר לה בתרגום לעברית הוא "כפית של כסף". הסרט מספר על אב שמאס בסגנון החיים הנהנתני של שלושת ילדיו הבוגרים ומחליט ללמד אותם שיעור בצניעות. הוא מספר להם שהמשפחה ירדה לפתע מנכסיה ומאלץ אותם להתחיל מחדש חיים בכפר, כשהם חסרי כל ונאלצים לכלכל את עצמם וגרוע מכך, לבצע עבודות בית.
הטריילר של "כפית של כסף", שנקרא באנגלית Spoiled Brats
צחוקים בצד, תרחיש כמו של "כפית של כסף" הוא עדיין נחלתן הלא בדיונית של לא מעט משפחות, לרבות אלו ששרדו בהצלחה את משבר הסאב פריים ב-2008 ואת התפרצות מגפת הקורונה. אלו מוצאות את עצמן ללא תזרים מזומנים, ומכאן שגם ללא ביטחון כלכלי, וללא אורח החיים הנוח (או לפחות הנוח באופן יחסי) שהתרגלו אליו. לעתים קרובות, קרובות מדי, הן לעולם לא מוצאות את הדרך חזרה לשפע שבעבר לקחו כמובן מאליו. השוק יתאושש, אבל הן יישארו מאחור.
טריילר לסדרה "מרוששות" המתארת את המאבק של שתי מלצריות לצאת לעצמאות כלכלית
אבל בעוד שכולנו יכולים לדמיין תרחיש של משבר כלכלי, בין השאר כי רבים מאתנו מצאו את עצמם מתישהו מפוטרים או מקוצצים מחברה שנסגרה, או פשוט צופים בדמי השכירות נוסקים לגבהים בלתי סבירים, קריסה כלכלית נתפשת כתרחיש בדיוני. גם בספרות האפוקליפטית היא מופיעה לרוב כתוצר לוואי, משהו שקורה אחרי שהכלכלה מפסיקה לתפקד בעקבות פלישת מפלצות, מגפה כלל עולמית (שאינה קורונה, או לפחות לא הייתה כזאת עד לאחרונה) ותנאי מזג אוויר קיצוניים. כלומר, נסיבות שאחריהן אי אפשר לצפות שהבורסה תיפתח כרגיל ביום שלמחרת.
גם כרגע, יש שיטענו שכל נבואות הזעם על מיתון מתקרב הן מוגזמות. אולי נתעורר בעוד חודש או חודשיים ונגלה ששוב אגרנו לשווא נייר טואלט וביצים, וגם מאות עובדי ההייטק שפוטרו לאחרונה מצאו עבודה בכלום זמן. אולי. ואולי, רק אולי, מדובר ברעמים חלשים המבשרים על בוא הסערה.
למה, אם כן, התרסקות כלכלית פחות נוכחת בספרות האפוקליפטית?
אולי משבר כלכלי פשוט נתפש כמאורע ספרותי משעמם.
אין ספק שאינפלציה, ייקור תשומות הבנייה ומלחמות בקצה השני של העולם מעניינות אותנו פחות מקרבות שניתן לצפות בהם במו עינינו ממש ליד הבית. ואכן, ברוב הספרות הישראלית האפוקליפטית יש תרחיש כלשהו של מלחמה בין צדדים שמוכרים לנו: חילוניים ודתיים ("הזקן השתגע"), ימנים ושמאלנים ("אצבעות של פסנתרן"), פוליטיקאים מול מדינת תל אביב ("לזארטו"), ואיך לא – יהודים וערבים ("ויהי בוקר"). בכל הספרים הללו גם יש תיאור כלשהו של קריסה כלכלית, פשוט קשה להבין את הממדים שלה כשהדמויות ממשיכות לפקוד את בתי הקפה כרגיל או מפסיקות להגיע לעבודה, כאילו אין לכך שום השלכות.
אולי משבר כלכלי גם מחייב הבנה, או לכל הפחות התעסקות בעולם תוכן, שסופרים רבים מעדיפים להימנע ממנו.
לא בכדי כמעט אין ספרים בדיוניים על מטבעות קריפטו או על בלוקצ'יין, טכנולוגיות שגם האנשים שעוסקים בהן למחייתם מתקשים להסביר איך הן עובדות, ואל תגרמו לי להתחיל לדבר על NFT. נכון, יש יוצאי דופן כמו ניל סטיבנסון וקורי דוקטורוב, אבל הסופרים הללו מפורסמים בעיקר בשל היכולות שלהם "לרכוב" על טרנדיים כלכליים וטכנולוגיים.
כל השאר יעדיפו לא להתעמק בשערי המטבע או באקוסיסטם הכלכלי שמאפיין את העולמות שהם בנו. היחידה שעשתה זאת בהצלחה, למיטב זכרוני, היא אן מק'קאפרי מסדרת הדרקונים של פרן, וגם היא לא קושרת את המשבר שמוביל אותה לצאת למסע ל-"מרקים", מטבעות העץ שמשמשים לסחר חליפין. אפילו מרים, גיבורת "חוט של כסף" של נעמי נוביק המתפרנסת מגביית חובות (היא יהודייה, כבר ציינתי?), זונחת את ההתעסקות במטבעות ברגע שכוח על טבעי נכנס לתמונה. כי מי צריך להתעסק באינפלציות כשאפשר פשוט להמציא זהב לבקשת מלך החורף?
אולי ספרות אפוקליפטית נוטה לדלג על קריסות כלכליות בהתהוות
לספרות אפוקליפטית יש נטייה להתחיל את הסיפור הרבה אחרי שהמאורע המחולל כבר התרחש: 28 ימים, כמה שנים טובות, אפילו מאה שנה. בשלב הזה העולם הסיפורי מצטמצם לממדיה של ארצות הברית והשממה האפוקליפטית, שנקראת כך שלא על דרך הקלישאה, מתאפיינת בריבוי של עוני, פשע, כתות וכלי נשק שאינם פרופורציונאליים ביחס לגודל האוכלוסייה. ברור שבין לבין התרחשה קריסה כלכלית, אחרת המקום לא היה נראה מוזנח כל כך, אבל נדיר שיטרחו להסביר מה הלך שם או איך דבר הוליך לדבר.
אולי קריסה כלכלית היא רק תירוץ לקרב בין מעמדות חברתיים
כשיצירות מדע בדיוני ופנטזיה מדברות על כלכלה, הן פעמים רבות עושות זאת תוך שימוש מוקצן במעמדות חברתיים – עשירים מאוד מול עניים מאוד. ב-"שחקן מספר אחת" הגיבור מתגורר ב-stacks, שהן מעין גרסת קרוואנים לפבלות, וב-"משחקי הרעב" יש הפרדה מאוד ברורה בין המחוזות העשירים יותר לאלה שתושביהן חיים מיום ליום. מה שמעניין בספרים מהסוג הזה הוא הניידות החברתית, שמאפשרת לגיבורים לעבור מהצד העני לעשיר ולהפך, כל זמן שהדבר מאפשר להם להמשיך להעביר ביקורת על היעדר השוויון ועל גינוניהם המגוחכים של העשירים, שתופשים עניים כסוג של "אטרקציה". זה כבר שיפור לעומת המדע הבדיוני מ-"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי, שבו הדרך היחידה לנצח את אי השוויון הייתה דרך הגנטיקה.
Leviathan Wakes (הראשון בסדרת The Expanse) הוא דוגמה מורכבת יותר, משום שהדמויות שלו חיות בכוכבים שונים שהמרקם הכלכלי שלהם תלוי אחד בשני. עם זאת, המציאות המורכבת יוצרת מתיחות יותר מאשר סכנה לקריסה, ועובדה שהמלחמה המממשת לבוא ברומן נוצרת כתוצאה מפעולה מלחמתית גרידא, לא הסכמי סחר או משהו בסגנון.
היכן קריסה כלכלית היא כן מאורע מחולל?
מרגרט אטווד, סופרת שידועה בחיבתה לספרות אפוקליפטית נטולת מפלצות וחייזרים ("סיפורה של שפחה", "בז וניאלה", "שנת המבול"), הוציאה לפני כמה שנים ספר מפתיע בריאליסטיות שלו. "והלב הולך אחרון" הוא סיפורם של בני זוג המתפתים למעין ניסוי חברתי שבו הם מחלקים את זמנם בין חיים במדינה שקרסה כלכלית לבין בית כלא, שבו הם חיים כאסירים – מבלי שביצעו פשע כלשהו המצדיק זאת.
כדי להמחיש לנו שמדובר בהחלטה ברת היגיון מסוים, אטווד משקיעה חלקים נרחבים מהפתיחה של הרומן כדי לתאר לנו את הקריסה הכלכלית שחוו בני הזוג. מדובר בזוג צעיר שנאבק תחילה לשלם את שכר הדירה, תוך כדי שמחירי השכירות רק הלכו ועלו, רק כדי לגלות ששווי ההון שברשותם צנח לאפס. הם נאלצים לעזוב את הדירה, מחשש להשתלטות כנופיות, ועוברים לגור במכונית תוך שהם מתפרנסים מעבודות מזדמנות בשכר נמוך מהמינימום. אז כן, מגורים בבית כלא דווקא נשמעים כמו עסקה לא רעה, במיוחד אם יש לאסירים אפשרות ללון בין ארבעה קירות ומישהו אחר דואג לשים להם אוכל על השולחן.
מרגרט אטווד משתפת מהתובנות שמאחורי "והלב הולך אחרון"
לא צריך לדעת מה התרחש ב-ניסוי הכלא של סטנפורד כדי לדעת שגם הניסוי הזה הולך להשתבש. ועם זאת, אי אפשר לשפוט את גיבורי "והלב הולך אחרון" על בחירתם והגורל הבלתי נמנע שבה בעקבותיה. הם עשו את מה שהיו יכולים לאור נסיבות שלא הייתה להם שליטה עליהן, והרי מי כבר היה יכול לחזות את קריסת "ליהמן ברדרס" וההשפעה שתהיה לה על החיים של כולנו? אף אחד.
⭐⭐⭐
דירוג: 3 מתוך 5.
והלב הולך אחרון (2018), מאת מרגרט אטווד. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת זמורה דביר, 368 עמודים
על "ספרי אוטוריטה", קלישאות של עידן הפוליטי קורקט, וההשלכות המסוכנות שלהם עבור קוראים שמאבדים סבלנות
זה קרה לי יותר מדי פעמים בזמן האחרון. חמישים עמודים לתוך הספר, לפעמים אפילו עשרה עמודים, נתקפתי בתחושה חזקה של דז'ה וו. הבנתי שאני קוראת את אותו הטיעון, שוב ושוב, בניסוחים שונים, עם מקרי מבחן שונים ועם מודלים גרפיים מתוחכמים למראה, ועדיין – מדובר היה באותו הטיעון. טיעון, שהיה עד כדי כך לא מורכב, שהוא הופיע במלואו על הכריכה האחורית של הספר.
באיזה שהוא מקום הרגשתי כאילו רומיתי. הרי אני יכולה לקרוא מספר מוגבל ביותר של ספרים בשנה. אין לי זמן להשחית על כותרים שאת תכלית כתיבתם אפשר לסכם בפסקה, או אפילו במשפט. ועם זאת, בשנים האחרונות יוצאים יותר ויותר ספרים שכאלה.
בז'אנר העיון זאת כבר תופעה ידועה. "ספרי האוטוריטה", כפי שנוהגים לקרוא להם הציניקנים, נכתבו לשם המטרה היחידה של לבסס את הכותב.ת שלהם כ… ובכן, אוטוריטה. במילים אחרות, הם נכתבו כדי שניתן יהיה להוסיף את התואר "סופר.ת" לשורת הביוגרפיה של הכותב או הכותבת בלינקדאין, או לפסקת הביוגרפיה בכנס הקרוב שבו יתארחו. הם נועדו לבסס את הכותבים כמומחים בתחומם, כדוברים בשם של רעיון או תנועה, ומטבע הדברים, כמי שיכולים לבקש שכר גבוה יותר על מלאכתם.
אתם יודעים כנראה באילו ספרים מדובר. הפודקאסט המומלץ "אסור להשוות" דן לפני כשנתיים בספרה של אנג'לה דקוורת', Grit, כמקרה מבחן לטיעון שאפשר לתמצת אותו בחמש דקות, והאמת היא שאפשר להסיק מסקנות דומות לגבי הספרים של סיימון סינק וסטיבן פינקר.
גם הסופרים עצמם לא מתביישים באופי הפשטני של הספרים שהם כותבים. לא חסרים סרטונים באינטרנט (כולל הרצאות טד) שבהם הם מסכמים את הספרים של עצמם בדקות ספורות, או שאחרים מתמצתים את ספרים אלה עבורם. וזה עוד מבלי לציין מיזמים כמו בלינקיסט, שעשו הון מלסכם ספרים רבי השפעה עבור סטודנטים ואנשי קריירה קצרים בזמן.
המחברת אנג'לה דקוורת' מסבירה את Grit בפחות מ-7 דקות
הייתי מרפה מ-"ספרי האוטוריטה" למיניהם אילו הייתה זו תופעה ייחודית לספרי עיון, שהבלוג הזה פחות מתיימר לעסוק בהם. אבל בשנים האחרונות, לפחות לתחושתי, מדובר בתופעה שזולגת גם לתחום הפרוזה. אם יצא לכם לקרוא ספר ולהרגיש שהוא "הולך במעגלים", שאחרי עמוד מסוים לא קורה בו שום דבר, ושכל מטרתו להתהדר במסר חתרני שגורם למחבר.ת הספר "להיראות טוב" ושהיה אפשר להעביר גם בסיפור קצר, אולי מדובר ב-"ספר אוטוריטה" מהסוג הזה.
איך מזהים "ספרי אוטוריטה" בז'אנר הסיפורת?
בראש ובראשונה, "ספרי אוטוריטה" נקראים כאילו נכתבו לפי נוסחה של ספרי רב מכר, אבל אפשר להשמיע את הטענה הזאת כלפי ספרים רבים. "ספרי אוטוריטה" דווקא מנסים לשבור את הנוסחה, לבלוט ביוצאות הדופן שלהם, אבל מגיעים לתוצאה מהר מדי, ובכך עושים יותר רעש מאשר ספרות טובה. הם קצת כמו גלידה טובה שנופחה באוויר עד שנותרו בה יותר בועות משמנת.
תוכלו לזהות אותם כאשר קורה אחד או יותר מהבאים:
הדובר.ת לא חוסך.ת את שבטו/ה מהחברה/ התרבות/ העולם שבו הספר מתרחש, עוד לפני שקרה משהו שמצדיק את הביקורת או שהדמות עשתה משהו בעניין.
הדמות המרכזית שונה מהדמויות האחרונות באופן שבמובהק מקדים את זמנה או נחשב ללא הולם בתוך העולם שלה, ואף מחצינה את שונותה באופן שכמובן גורר תגובות מהבריות.
תפישת העולם של הדובר.ת או הדמות נחשבת לליברלית או חופפת במידה רבה את התפישות הנהוגות בעולם של היום. ועם זאת, אין בתפישה זו שום דבר מרגיז או משונה במונחים מודרניים.
הדמות "נענשת" על התפישה שלה, לכל הפחות באמצעות אלימות מילולית.
הדמות למדה שהצדק עימה, בעת ריצוי "העונש" או בחלוף השנים.
הדמות חווה מעין גאולה – משתחררת מהכלא, מהגרת לעולם או ארץ אחרת, מובילה מאבק חברתי, מוצאת אהבה, מלמדת את הסובבים אותה על קבלת השונה (מחקו את המיותר).
בונוס – המילים "פורץ גבולות", "מבריק", "מרענן" – מצוטטות מפי ביקורות בכתבי עת אמריקניים על הכריכה האחורית.
בונוס נוסף – יש בספר מוטיב פנטסטי שכבר נשחק לעייפה בספרים אחרים.
בונוס אולטימטיבי – אתם יכולים להישבע שקראתם את הספר הזה בעבר, ואפילו יכולים לחזות את הסוף מקילומטרים.
אם הגעתם עד לכאן, בטח יש ספר אחד או יותר שקראתם לאחרונה ונשמעים יותר מדי כמו הקלישאות שציינתי. לי אישית זה קרה לאחרונה עם "עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי" ולפניו עם "בלדה לנחשים ולציפורי שיר" (כן, הפריקוול לסדרת "משחקי הרעב"), כשלא חסרות דוגמאות נוספות, חלקן מספרים ישראלים.
מה בעצם מדאיג ב-"ספרי אוטוריטה" שכאלה?
אז נכון, חלק מהספרים שציינתי דווקא מנסים לצאת מגבולות שיח הפוליטיקלי קורקט, כפי שאכן עשה "בלדה לנחשים", אבל בהצלחה חלקית בלבד. בסיכומו של דבר, מדובר בהטפה ליברלית, וזה לא משנה אם אתם חולקים את השקפת העולם שלה או לא.
"סופרי אוטוריטה" כותבים ספרים כמו "עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי" כדי למכור, אבל בעיקר כדי להיראות טוב על המדף. וזה אולי עובד בגזרת השיווק, אבל פחות כשרוצים לכתוב ספרות זכירה. "ספרי אוטוריטה" ישכנעו בעיקר את המשוכנעים, אלה שמלכתחילה שואפים לגיוון (diversity), למאבק באלימות, למצפון נקי. הם נעדרי מורכבות, כי מה לעשות שמסרים מורכבים דורשים מאות עמודים, וזה קצת יותר מדי להרצאה בטד, או להמלצה בפה אחד עבור "סל התרבות" של משרד החינוך.
אני פה רק כדי להזכיר שאפשר גם אחרת. תחשבו על האהבה כפי שהיא מצטיירת מתוך "גאווה ודעה קדומה", על התבגרות נשית כפי שהיא עולה מתוך "נשים קטנות", ואפילו על מערכת יחסים בין-גזעית כפי שהיא עולה מתוך "אל תיגע בזמיר". בכולן יש דמויות חריגות לעולם שאליו הן שייכות, שעושות מעשים קטנים כדי לשנות אותו, וגם זאת לא תמיד בהצלחה מרובה. הרי העולם לא תמיד מחכה לאנשים יוצאי דופן שישנו אותו, וגם כשאלה מגיעים – הרי שהם לא בהכרח מתגאים בבחירות שלהם, לא כל שכן עושים היסטוריה.
ספרות נועדה שיעמיקו בה, אפילו אם היא משתרעת על פני עמודים בודדים. אבל אם היא נמתחת שלא לצורך, רק על מנת להמחיש טענה, היא נהפכת למאוסה, כמו סרט אומנותי שהופך לפתע לפרסומת. בכך, היא עלולה לעשות דבר מסוכן בהרבה, ולגזול מהזמן או המוטיבציה לקרוא ספרים אחרים, תובעניים יותר, שיש להם דברים מעניינים יותר לומר.
תאגיד השידור על כל הספרים שאנחנו לעולם לא מספיקים לקרוא
מעת לעת, אני רואה בפיד שלי קידום לספר או לסדנת כתיבה. ב-"קידום" הכוונה היא לפוסט שמחבריו שילמו כדי להפיץ אותו לקהל רחב יותר. כמו רוב הגולשים, אני לא מקליקה על הקידום. אני ממשיכה הלאה, לפוסט הבא, במה שחוקרי שיווק מכנים "עיוורון לפרסומות". אבל פייסבוק כבר יודע שאני אוהבת לקרוא, ופוסטים שמקדמים ספרים ממשיכים להופיע לי בפיד – בפרופילים של סופרים, בקבוצות פייסבוק ובדפים של הוצאות לאור. תמימות הדעים בעניין הפרסום בפייסבוק כה גדולה, שלעתים קרובות אני נשאלת בעצמי למה אני לא מגדילה משמעותית את הפעילות של הבלוג בפלטפורמה. השאלה שלא נשאלת היא למה, בעצם, לעשות זאת.
כביכול, התשובה ברורה: אין קהל יותר גדול מבפייסבוק. מתוך 2.3 מיליארד משתמשים בפייסבוק ב-2019, 6.6 מיליון היו בישראל (זה היה גם גודלה של כל אוכלוסיית ישראל ב-2003). אם נצא מנקודת הנחה שרוב אותם ישראלים מדברים עברית, וחלקם הגדול גם קורא בעברית – הרי שמדובר בקהל יעד פוטנציאלי עצום. והרי אנו, ככותבים, רוצים להיות במקום שבו הקהל שלנו נמצא. אם הקהל קונה בחנויות ספרים, נרצה לראות את השם שלנו על המדפים. אם הוא הולך לכנסים, נרצה להיות ברשימת הדוברים או הנוכחים. מכאן, שאם הוא מחפש אותנו באינטרנט – כנראה שיהיה לו הכי קל לו למצוא אותנו בפייסבוק.
אז זהו, שלא תמיד, במיוחד אם הקידום בפייסבוק בא על חשבון מקומות אחרים. כדי להבין למה, החלטתי לכתוב הפעם פוסט ארוך וקצת שונה, יותר מקצועי מאשר ספרותי, במטרה להסביר איך האלגוריתם של פייסבוק באמת עובד.
אמ;לק: הוא עובד, אבל הוא כנראה יעבוד יותר טוב אם תשקיעו, לצד הפעילות בפייסבוק, בבניית אתר. תיכף אסביר למה.
לא על הלייק לבדו
פייסבוק היא חברה מסחרית, מה שאומר שהיא מרוויחה יותר ככל שאתם נמצאים יותר זמן בפיד, ומכאן – נחשפים ליותר פרסומות (זו הלוגיקה שמוסברת בסרט המצוין The Social Dilemma). אין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר לתעדף חשיפה בפיד לפוסטים שרמת המעורבות בהם היא מלכתחילה גבוהה יותר. רק שבדרך נזנחים לא מעט תכנים איכותיים, שאם אין מאחוריהם קהילה גדולה מספיק, ייחשפו למספר גולשים חד-ספרתי. כלומר, אלא אם כן היוצרים שלהם יקדמו אותם תמורת כסף. המשמעות היא שכברירת מחדל, רוב הפוסטים האורגניים שתכתבו (אלא אם כן יש קהילה עצומה שעוקבת ומגיבה למה שאתם מפרסמים), ייעלמו בתהום הנשייה זמן קצר לאחר כתיבתם. כמו כן, הנה משהו שרבים מיוצרי התוכן לא מודעים אליו בנוגע לפייסבוק, ולא רק בנוגע אליה. מרגע שהעליתם את התוכן שלכם לפייסבוק, אתם נותנים לפלטפורמה רשות מסוימת להשתמש בו. כדי לא להיכנס כאן לסוגיות משפטיות, הנה הפסקה הרלוונטית מתוך תנאי השימוש:
To provide our services, we need you to give us some legal permissions to use that content. Specifically, when you share, post, or upload content that is covered by intellectual property rights (like photos or videos) on or in connection with our products, you grant us a non-exclusive, transferable, sub-licensable, royalty-free, and worldwide license to host, use, distribute, modify, run, copy, publicly perform or display, translate, and create derivative works of your content
אני לא משפטנית, ולכן לא מתיימרת לפרש את הפסקה הזאת. מי שכן עושה זאת היטב הוא ד"ר יובל דרור, בספרו המצוין "קוד סמוי". על פי דרור, בעצם העלאת הפוסט לפרופיל, נתתם לפייסבוק רשות לשתף אותו, למשל בפיד של אנשים אחרים, או בעמודים שהרוויחו את הפופולריות שלהם בזכות שיתוף פוסטים של אחרים – כמו "הצינור".
אם אתם סופרים שבעיקר חשוב להם להישמע, אולי זה יסתדר מבחינתכם. אבל, אם אתם נמנים על אותם סופרים שאפילו חוששים מלשתף את כתב היד שלהם עם חברים, מחשש שאחד מהם יעתיק ממנו, אולי שיתוף יצירות שלמות בפייסבוק פחות מתאים לכם.
מה הקשר של כל זה לספרות?
גם בחייו, הסופר צ'רלס דיקנס היה כוכב ענק – לא רק במולדתו, אלא גם מעבר לים. הבעיה הייתה שהוא לא ראה רווחים גדולים מספריו. בארצות הברית של המאה התשע עשרה, התאחדות המו"לים האמריקנית ראתה בסופרים "לא-אמריקנים" אנשי מקצוע נחותים, שמלאכתם נמכרה בעותקים פיראטיים תמורת פרוטות. ניסיונותיו של דיקנס להסביר לאמריקנים עד כמה חשוב שסופרים יתפרנסו מכתיבתם, בין השאר במהלך ביקורו בארה"ב, נפלו על אוזניים ערלות.
למרבה המזל, לדיקנס היה מוח של יזם. הוא מצא דרכים אחרות למנף את הרווחים מספריו – בין השאר באמצעות מכירה ישירה של עותקים והקראה של ספריו בחוגי בית. הוא אף חתם על חוזה מול מו"ל אמריקני שהתכוון לממן מסע הקראה של דיקנס בארה"ב, בטרם הסופר הלך לעולמו.
אדם דגלס, מומחה להיסטוריה מוקדמת של המו"לות, מסביר על אופן ההוצאה לאור של יצירותיו של דיקנס בבריטניה
עד סוף המאה התשע העשרה, כבר חוקקו בארה"ב את הגרסה הראשונה של חוק זכויות יוצרים. אבל הבעיה שעמה התמודד דיקנס עדיין שרירה וקיימת, בשינוי אדרת. סופרים עדיין צריכים לוודא שזכויות היוצרים שייכות להם בעבודות שעליהן הם חתומים (כן, גם דרך הוצאות לאור). הם גם צריכים לקחת בחשבון שברגע שהם מפרסמים סיפור קצר, שיר או פרק מתוך רומן בפייסבוק, לפלטפורמה יש אפשרות להפיץ אותו במקומות נוספים. מקומות, שאולי יש בהם פוטנציאל לקוראים חדשים, שהסופרים לעולם לא יהיו מודעים אליהם.
מעבר לכך, סופרים בעולם הדיגיטלי צריכים לקחת בחשבון שפייסבוק היא פלטפורמה שלא שייכת להם. כלומר, פייסבוק – בדומה לפלטפורמות רבות שבאו לפניה ויבואו אחריה – עשויה בכל רגע למחוק את התוכן שלהם (למשל, אם עבר חלילה על תנאי הקהילה) או להיסגר. בהתחשב בהסתבכות שיש לפייסבוק כרגע מול הממשל האמריקני, זה לא תרחיש מנותק מהמציאות.
למרבה הצער, לא מספיק פלטפורמות שנסגרות נותנות ליוצרים התראה כדי לגבות את יצירותיהם, וגם אלו שנמכרו לפלטפורמות אחרות – לא תמיד מעבירות את מלוא התכנים שהצטברו בהן לאחסון חיצוני. למעשה, גם במקרה שבו תוכן שכתבתם אכן עבר לכתובת אחרת, גוגל עדיין זוכר את הכתובת הישנה, מה שמוביל לבלגן ברישום של התוכן "החדש" ולירידה בדירוג שלו. בכל מקרה, התוכן שעבדתם עליו כל כך קשה עלול להיאבד בקלות, ולא תמיד אתם אפילו מודעים לכך – במיוחד אם לא שמרתם רישום מסודר של התכנים שפרסמתם ברחבי הרשת.
האם יש "קורת גג" מומלצת לתוכן שיצרתי?
כביכול, יש. עד לפני כמה שנים הייתי אומרת לכם בוודאות שכסופרים, צריך להיות דומיין אינטרנט משלכם. כלומר, כתובת שמכילה את השם שלכם, או מותג כלשהו שפיתחתם (כמו "מליצה"), ואחריה סיומת כמו com או co.il.
רכישת דומיין אישי היא בחירה מעולה מכמה סיבות:
היא לא יקרה במיוחד. אני משלמת 7 שקלים בחודש תמורת הדומיין של "מליצה", ובהתחשב בכך שרוב השמות העבריים לא נפוצים במיוחד ברשת – כנראה שלא תשלמו יותר.
היא מופיעה גבוה יותר בתוצאות החיפוש בגוגל, כשמישהו מחפש את השם שלכם או הספרים שלכם (מה שלא תמיד קורה כשמחפשים אתכם בפייסבוק, במיוחד בעברית).
היא מאפשרת לכם לשמור על קשר ישיר עם קהל היעד – מי שנרשם לבלוג שלי מקבל עדכון במייל או דרך הוורדפרס על כל פוסט חדש, מה שבוודאי מגיע ליותר אנשים מעוד פוסט אורגני בפייסבוק.
היא מאפשרת לכם לשתף תכנים לרשתות חברתיות – לא רק פייסבוק – בצורה אלגנטית. כלומר, בלי קישור ארוך ונטול תצוגה מקדימה, כפי שקורה לעתים כשמנסים היום לשתף פוסט מפייסבוק לאינסטגרם, טוויטר, או כל מקום אחר.
גם לאחר השיתוף, ניתן לדעת (באמצעות ה-insights של וורדפרס, או גוגל אנליטיקס) מי הגיע אליכם ודרך מה – ולמקד שם את מאמצי השיווק שלכם. תתפלאו אילו משוררות עושות היום קריירה מאינסטגרם.
אם אתם מטמיעים כפתורי שיתוף בעמוד – היא מאפשרת לכם לדעת באיזו רשת חברתית משתפים את התכנים שלכם ובאילו כמויות.
היא מאפשרת לעשות ריטרגטינג של לקוחות שביקרו באתר ולא ביצעו רכישה – לאלה מכם שחושבים למכור את ספריהם דרך אתר ייעודי.
היא הופכת את התוכן שלכם לירוק-עד (evergreen), כלומר משהו שנרשם בגוגל ויכול להופיע בתוצאות החיפוש גם שנים לאחר שפורסם במקור.
היא מצמצמת (מאוד) את האפשרות של העתקה – למעשה, אם מישהו ינסה לעשות קופי-פייסט על היצירות שלכם, גוגל עשוי לזהות את ההעתקה ולדרדר את האתר המעתיק בתוצאות החיפוש, באופן אוטומטי ובלי צורך בדיווח מצדכם.
נאור נרקיס מסביר מדוע בניית אתר היא פעולה פשוטה בהרבה מכפי שרבים חושבים
אבל גם כאן, צריך להיזהר. חשוב לוודא שאתם בוחרים בחוכמה את שרת האחסון שלכם. לא חסרים מקרים של שרתים שנפרצו או קרסו, מה שיכול להרוס בן לילה עבודה שלקח שנים להשיג. חשוב גם לוודא שאתם מחזיקים בהשראת אדמין לאתר, בנוסף למי שאולי פיתח אותו עבורכם, למקרה של חילופי כוח אדם בסוכנות הפרסום, או בעיית יחסי אנוש.
אגב, לפעמים גם אפשר להסתפק בדומיין חינמי (שמכיל את הסיומות של וורדפרס או וויקס), במיוחד במקרה של הקמת אתר קטן, לצורך ספציפי (כמו תדמית). עם זאת, קחו בחשבון שהפונקציות של האתר החינמי מוגבלות יותר ושהוא יכיל פרסומות, שהרווח מהן לא יגיע אליכם. זה משמעותי אם אתם מתפעלים אתר שנהנה ממסת כניסות מכובדת.
האם רכישת דומיין אומרת שהתוכן בוורדפרס שייך לי?
לא. המונח "שייכות" לא באמת קיים באינטרנט. אתם שוכרים את הדומיין שלכם מאתר כמו Namecheap או GoDaddy. אתם שוכרים את האחסון מחברה נוספת. את מערכת ה-CMS אתם שוכרים מוורדפרס, וויקס, או Taylor Brands. המשמעות של כל המינויים האלה הוא שהאתר שייך לכם בערך כמו שהדירה השכורה שלכם שייכת לכם. יש לכם שליטה עד כמה שקורה בה, אבל עד לגבול מסוים.
פועל יוצא מכך הוא שהיתרון של פרסום בדומיין אישי הוא לא השייכות, אלא השימושיות, שלא לומר הפילוח החכם יותר של הדאטה והאפשרות של התוכן לעבוד טוב יותר לאורך זמן. תוסיפו לכך את האפשרות להשתמש בדומיין כדי לקשר אל התוכן שלכם מכמה פלטפורמות (פייסבוק, אינסטגרם, לינקדאין, ועוד) וקיבלתם פונקציה שמאפשרת להדהד את הדברים שכתבתם להרבה יותר קוראים, בלי לוותר על האפשרות ליצור מולם אינטראקציה.
ועוד הארה "קטנה"
רוב האנשים משתמשים בפייסבוק לשיתוף חוויות מהחיים האישיים שלהם, כמו רגעים מסוימים או תמונות משפחתיות. לא אחת קורה שהאישי מתערבב שם עם המקצועי. סופר עשוי לעודד קוראים לעקוב אחר הפרסומים בפרופיל האישי שלו, רק כדי שייראו אותו מספר על פרויקטים גדולים שהוא עובד עליהם – לצד תמונות של ארוחת הערב שבישל לילדים, או תלונה צרכנית לספקית התקשורת שלו.
לגיטימי? תלוי את מי שואלים. עצמאיים רבים, למשל, יאמרו לכם שהפרסום של מידע מקצועי בפרופיל האישי הוא מתבקש, במיוחד לאור הצורך לבסס אוטוריטה בתחום. אחרים יאמרו לכם שאין סיבה שהקולגות שלכם, או הקוראים – לצורך העניין – יהיו מעורבים ברגעים ששמורים לכם ולמשפחה או לחברים. אני, אישית, נמנית על האסכולה השנייה.
אז בשורה התחתונה, למה אני לא מפרסמת קטעי פרוזה וביקורת ישירות במדיה החברתית?
כי אני מעדיפה לנתב את הגולשים לאתר הבית
כי באתר הבית קל לרכז את המקומות שאני מפרסמת בהם ושמפרסמים אותי
כי אני רוצה שיהיה קל למצוא את התכנים שלי, לא משנה מתי פורסמו ואם פייסבוק עדיין בסביבה
כי אני רוצה לצמצם את האפשרות של העתקה
כי אני משתמשת בפייסבוק לצרכים אחרים
מעניין אותי גם לשמוע את הצד השני 😊 אם אתם כותבים שדווקא נוהגים לפרסם בפייסבוק בקביעות, אשמח לשמוע אם ואיך זה עובד לכם. האם אתם מזהים יתרונות שלא חשבתי עליהם? כתבו לי בתגובות.
הסאגה "הכול אודות ליהמן" בוחרת בדרך מקורית, מאתגרת ושנונה לספר מחדש את סיפורו של הבנק האמריקני שקרס ב-2008. ביקורת
הסאגה "הכול אודות ליהמן" בוחרת בדרך מקורית, מאתגרת ושנונה לספר מחדש את סיפורו של הבנק האמריקני שקרס ב-2008. ביקורת
אף שהיום כולם מזהים אותה עם התמונות מעוררות החמלה, של העובדים שפוטרו בגלל פשיטת הרגל, הייתה תקופה ש-"ליהמן ברדרס" הייתה עדות חיה להתגשמות של החלום האמריקני. חברת השירותים הפיננסיים, שהוקמה על ידי מהגרים יהודים מבוואריה, הייתה קיימת במשך 158 שנה. בשיאה היא הייתה בנק ההשקעות הרביעי בגודלו בארצות הברית ובני המשפחה אפילו התחרו על מושבים בבית הכנסת מול בנקאים יהודים מצליחים אחרים ממשפחות כמו גולדמן זאקס.
עוד ביקורות על ספרים מרתקים שמבוססים על סיפורי חיים אמיתיים:
החברה כבר שרדה עד לקריסתה את המיתון הכלכלי של שנות השלושים, בין השאר משום שבני המשפחה המשיכו להחזיק באמונה שהיא too big to fail. היא השקיעה בעסקים קטנים עוד לפני שקראו להם "סטארט אפים" וחזתה בהצלחה את עלייתם של רבים מהם. אלא, שמנוע ההכנסה העיקרי של "ליהמן ברדרס" היה ונותר ההלוואות שנתנה לכל מי שהיה חפץ בהן, מה שהותיר אותה חסרת כל הגנה למצב שבו השוק האמריקני לא היה מסוגל להחזיר את ההלוואות שלו במשבר הסאבפריים.
אין זה מקרה, אם כן, שהכותב שהתחקה אחר קורותיה של משפחת ליהמן הוא בכלל לא אמריקני, אלא איטלקי. סטפאנו מאסיני רואה את "ליהמן ברדרס" קודם כל כמשפחה, ולאחר מכן כעסק. קודם כל כבני אדם שמנסים לעשות סדר במציאות דרך מספרים, ורק לאחר מכן כבנקאים.
ובעצם, מהו העושר
אם לא נוסחה מתמטית?
ארתור הגדיר אותה כך:
עושר הוא תוצאה התלויה
בגידול בו-זמני של סיכון (x)
שאפתנות (A) ופריון (Pr)
כפול משתנה מכריע מוגדר CF
כלומר תנאים נוחים:
(R- CF * f (X, A, Pr)
במקרה זה, התנאים הנוחים
מצויים בפוליטיקה:
מה יכול בנק לדרוש עוד
מממשל כה נדיב?
גם הכתיבה של מאסיני היא לא בדיוק מה שהיינו מצפים מסאגה משפחתית. כשהתחלתי לקרוא את הרומן בקינדל, חששתי שהקובץ הגיע אליי פגום: השורות הקטועות, הערבוב בין הטון האירוני של המספר לדבריהן היבשים של הדמויות, כל אלה הותירו את הרושם שאני קוראת בכלל ספר שירה. ואכן, "הכול אודות ליהמן" נכתב במקור כמחזה שהועלה בכלל כתסכית לרדיו ובהמשך, כהצגה בשלוש מערכות בתאטרון הבריטי. אבל גם כרומן, הוא נקרא בשטף ובעיקר בקצב, למרות המבנה הקטוע שלו ולמרות שהוא משלב בתוכו גם ז'אנרים נוספים, כמו קומיקס. אפשר לומר אפילו שערבוב הקולות יוצר בתוכו מעין סימפוניה שיש בה שילוב אמפתיה והומור, למרות האירועים הטרגיים שבהם היא עוסקת. כך, לדוגמה, מתאר שם מאסיני את האווירה שלאחר מלחמת האזרחים (הרווחים במקור):
אני שואל אתכם:
בשלושים השנים האחרונות
מה נאמר בחדרים האלה?
באיזו שפה דיברתם כולכם?
בשנה הראשונה שעשיתי כאן
שלוש מילים היו בפי כולם:
21,546 פעמים אמרתם רווחים.
19,765 פעמים אמרתם תשואה.
17,983 פעמים אמרתם הכנסות.
בשנים האחרונות אף לא אחת מן המילים האלה
הופיעה בראש הרשימה שלי.
[…] שמתי לב שפעם היית אומר המתחרה
היום אתה אומר האויב.
אמרת כלים, עכשיו אתה אומר כלי נשק.
אני שואל את עצמי
אם אתה לא נמצא כבר מזמן במלחמה
אף שכעת אתה מבקש את רשותי להיכנס אליה.
האם אלה אינן עובדות?
או שמא זהו ויסקי מהול במים?
מאסיני לא חוסך ביקורת ממשפחת ליהמן בשל היוהרה שהביאה אותה לנסות לא רק לעמוד בראש המדדים הפיננסיים, אלא לשלוט בתרבות ובתקשורת. הסיפורים המובאים ב-"הכול אודות ליהמן" על ניסיונות השליטה הללו כוללים גם את התסריט של "קינג קונג" והקומיקס המקורי על "סופרמן". סיפורים אמיתיים, כפי שגיליתי להפתעתי הרבה. יש שיטענו שהאופן בו מאסיני כותב אותם עלול לעודד אנטישמיות, אבל לדעתי הם מאפיינים בימים אלה לא מעט בעלי כוח, שמפיצים סיפורים דומים כדי לחזק את מעמדם, בלי קשר לרקע שממנו צמחו. רק שהיום הם לא צריכים לשלם על הפקה יקרה כדי שמסרים אלה ייצאו לעולם, מה שהופך את הביקורת החברתית של מאסיני לרלבנטית מתמיד.
זה לא נעים לראות בנק סגור (Photo by Marco Bianchetti on Unsplash)
כמו שלא קל לכתוב יצירה שמבטאת מאווים אנושיים לצד מושגים בכלכלה, כך גם לא פשוט לתרגם אותה לעברית. "הכול אודות ליהמן" מאופיין בזליגה של מושגים בין שני העולמות, ספציפית באמצעות המלים up ו-down שמשמשים לתיאור שערי המניות, או שיעור הקומה של פרחים, או מבוכה של אדם ששכח את הסיגר שלו בבית. המתרגם ארנו בר מצליח לתזז בהצלחה בין עברית, אנגלית ואיטלקית כשהוא לא מהסס להשאיר חלק מהמילים בשפת המקור, בעוד אחרות הוא מתרגם בצורה שלא מזניחה את כפל המשמעות שלהן. הקטע עם הפרחים שציינתי קודם, למשל, מתחיל בכלל ממשחק מילים שמשלב מספרים – ובסיומו מחליט הגיבור של אותו קטע, זיגמונד, לערוך שביתת נשק עם פיתגורס. המתמטיקאי, כמובן.
"הכול אודות ליהמן" לא דומה לשום דבר שקראתי אף פעם. הוא עוקב אחר משפחה של אנשים שמצהירים על עצמם כנטולי רגש לאורך שלושה דורות, ועדיין הוא מצליח להיות קצבי ומהיר, כמו גם אמפתי, אינטליגנטי ומעורר מחשבה. הלהטוטנות המילולית המבריקה שלו גרמה לי גם לרצות להאזין לו בפורמט תסכית. לצערי אין עדיין גרסת אודיו (באנגלית או באיטלקית), אבל כאמור יש מחזה, וגם בו – כמו בספר – יש אקרובט! זה הטריילר:
הכול אודות ליהמן (2019). מאיטלקית: ארנו בר. ספריית פועלים, 785 עמודים
חוסר אונים, תמימות ובעיקר שכחה – ספרה של העיתונאית האוסטרלית אנה פאנדר מצייר דיוקן רגיש ואנושי של מזרח גרמניה תחת יד הברזל של המשטר הקומוניסטי ולאחר נפילת החומה. זאת, תוך התעלמות עיקשת מההיסטוריה הנאצית של אותו אזור ומהקשר שהיה לה לכל הנוגע בדבר, מהמרואיינים עצמם ועד לחברות הגרמניות שמימנו את הוצאת הספר לאור
חוסר אונים, תמימות ובעיקר שכחה – ספרה של העיתונאית האוסטרלית אנה פאנדר מצייר דיוקן רגיש ואנושי של מזרח גרמניה תחת יד הברזל של המשטר הקומוניסטי ולאחר נפילת החומה. זאת, תוך התעלמות עיקשת מההיסטוריה הנאצית של אותו אזור ומהקשר שהיה לה לכל הנוגע בדבר, מהמרואיינים עצמם ועד לחברות הגרמניות שמימנו את הוצאת הספר לאור
ברומן הדיסטופי הנפלא "שנות השפע" מאת צ'אן קון צ'ונג הציבור הסיני אכן חי בשפע, אך אינו זוכר מדוע. השנים הנוראות, שקדמו לשנות השגשוג, אבדו לבלי שוב בנבכי הזיכרון האישי והקולקטיבי, בנסיבות שאיש אינו זוכר כדי להסביר.
עבור גרמניה המודרנית, אלו הן שנותיו של המשטר הנאצי, לכודות בין הוואקום של רפובליקת ויימאר והשלטון הקומוניסטי ונוראות מכדי להשקיע בהן מחשבה. זאת, לעומת שנות השפע במערב גרמניה, שמסתגלת מחדש למציאות הקפיטליסטית של סוף המאה העשרים תוך ניתוק מוחלט ממקבילתה המזרחית, שחברה לברית המועצות והזמן בה כמו עמד מלכת.
"שטאזילנד; סיפורים מהצד השני של חומת ברלין" מאת אנה פאנדר, על אף שמו, אינו אסופה של סיפורים קצרים מההווי של גרמניה המזרחית ואינו עדות אישית על אותה תקופה. הוא מסע של עיתונאית נוכרייה (ממוצא אוסטרלי, לכאורה המדינה הרחוקה ביותר האפשרית מהמזרח או המערב) למציאות ששרידיה עדיין מפוזרים לאורך הארץ המתעוררת לעידן הקפיטליסטי, הגם שהתושבים עצמם כבר לא יודעים להבדיל מה נותר מאותה תקופה ומה נשמר רק לכאורה, עבור התיירים.
קריקטורה מפורסמת שהופצה על ידי שלטונות מזרח גרמניה כדי להסית נגד המערב
פעם אחת ביקרתי בברלין, ובהיעדר תואר בהיסטוריה או קרובי משפחה ששרדו במזרח אירופה די זמן כדי להעיד על המתרחש, בוודאי איני מתיימרת להתווכח עם הממצאים של פאנדר. למרות זאת, אם הייתי מסתמכת רק על המסמך הכתוב היטב שהוציאה לאור, הייתי כנראה מרגישה כמו הכותבת שמתהלכת ברחובותיה רצופי החצץ של לייפציג, כשהיא חולפת על פני זקן שיכור המצהיר על געגועיו לקומוניסטים "שדאגו לאזרחים, שהרחיקו את הגנבים ולא העלו מסים".
הייתי כנראה גם מתמלאת חמלה כלפי כל אותם אנשים שנשללו מהם חירותם, בני משפחתם, הקריירה שלהם והאפשרות לחיות בביטחון – בשל היעדר האפשרות לנהל חיים נורמליים בצל משטר שניהל מעקב מדוקדק אחר כל אחד ואחד מאזרחי הרפובליקה הדמוקרטית. לא הייתי שופטת אותם אם היו בוחרים, כמו כל "האנשים הרגילים" שסביבם, לעבוד למען השלטון כמודיעים, כפקידים או כסוכנים. בוודאי שלא הייתי מנסה להאשים אותם אישית בכל קורותיהם.
אלא שכמי שזו ההתעמקות הראשונה שלה בנושא, התקשיתי לעשות זאת. התקשיתי להתעלם מהחסרונות של בחירתה של פאנדר להתמקד באפיזודות אנושיות, של האזרחים הקטנים ושל סוכני השטאזי כאחד, ולא בסיפור הלאומי אודות המדינה שהחליפה אידיאולוגיה קיצונית אחת באחרת, מבלי להרהר בשקעים האישיים והמשפחתיים שהותירו בה מלחמות העולם ורדיפת האזרחים. שקעים, שמהם אני, וכנראה עוד קוראים בעברית, בוודאי אינם מוכנים להתעלם.
קריקטורה בריטית מתקופת מלחמת העולם השנייה (מקור: Punch Magazine)
לאורך כל הקריאה הרגשתי שפאנדר לא רק מנסה, אלא ממש מתאמצת, לחמוק מאזכור עברה הנאצי של גרמניה. בראיון עם אחת הדמויות, הר קוך, ניכר הקושי הרב שלה להתעלם מהנושא כשהמרואיין מציין (כמעט) במפורש שאביו נלחם לצד היטלר.
בעימות שהוא מתאר עם בכיר המפלגה הנקה, מול נשותיהם של אנשי צבא, מטיח באביו הקומוניסט הידוע לשמצה "האם אתן חושבות שזה בסדר שהגברים שלכן, ששירתו שלוש וחמש ושבע שנים בצבא, נמצאים בכלא, בזמן שרס"ר קוך, שיושב כאן לידי, ששירת בצבא האימפריאליסטי-הפשיסטי שש עשרה שנים, ייצא פטור מעונש?" הר קוך, בקול חנוק מיגון, מתאר אז כיצד הוחלט לשלוח את אביו לשבע שנים במחנה שבויים (עמוד 185).
פאנדר, ילידת אוסטרליה הנאורה לכאורה, נשמעת אז מזועזעת עד עמקי נשמתה. אם לא חמקה ממנה האירוניה בכך שפושע מלחמה, ששירת שש עשרה שנה בצבא הנאצי, מתבקש לתת את הדין על מעשיו – הרי אין לכך שום ביטוי בספרה.
יתכן שפאנדר אכן הרהרה בדבר, ולא מצאה מקום לכלול בספרה את מה שהיא מכנה ברפרוף "הרֵשע האמתי" של הנאציזם. הכללתו כנראה היתה גורעת מהתמימות, היעדר האונים וההומור הציני בסיפוריהם של קורבנות המשטר שראיינה, ואולי גורם למודיעי השטאזי שדיברו בפניה, ושאכן נלחמו בנאצים,להיראות קצת פחות נפוחים מחשיבות עצמית ומגוחכים.
בין השורות, קשה גם להתעלם מכך שהתייחסות להיסטוריה הנאצית היתה יוצרת חיכוך מסוים מול החברות שהשקיעו במימון הפרויקט של פאנדר, ובהן השלוחות האוסטרליות של חברות הרכב הגרמניות ב.מ.וו ומרצדס בנץ (ספקיות רכב ומנועים ידועות לשמצה של המשטר הנאצי) וכמובן דויטשה בנק, תאגיד השירותים הפיננסים הבינלאומי שהיה מעורב באריזציה של עסקים יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה ובשנת 1999 נתבע בגין חלקו לכאורה בהקמת מחנה ההשמדה אושוויץ.
כריכת "שטאזילנד; סיפורים מהצד השני של חומת ברלין" (מקור: הוצאת דביר)
דווקא בהקשר זה, מעניין להשוות את "שטאזילנד" לספר דומה אך שונה מאוד, שכתבה הסופרת הישראלית-רוסייה אליס ביאלסקי. "ראינו לילה", רומן העוסק בחייה של צעירה יהודיה ברוסיה של שנות ה-80, בוחר לעסוק בתרבות הנגד של אותה תקופה, תרבות הפאנק, תחת בהשלכות הישירות של השלטון הסובייטי על חיי האזרחים.
"ראינו לילה" גם בוחר להראות את הצדדים הפטריארכליים והמסוכנים של אותה תרבות, תחת להיגרר להאדרה ולרומנטיזציה בלתי מוצדקת. כתוצאה מכך, הגם שהוא עוסק יתר על המידה במערכת יחסים עם בן זוג מתעלל ואונס, "ראינו לילה" הוא יצירה יוצאת דופן, מרהיבה ובה בעת ביקורתית, פרסונלית ובה בעת מורכבת מכפי שהיא נראית במבט ראשון.
"שטאזילנד", לעומת זאת, הוא בדיוק כפי שהכותבת שלו מציגה אותו – סיור מודרך במזרח גרמניה, כפי שהיו המזרח גרמנים מעדיפים לזכור אותה, או אולי לשכוח. זה אותו נרטיב רגיש אך נאיבי ש"אנשים רגילים" מעוניינים לראות כשהם מתבוננים בבבואתם המזדקנת – הפנים האנושיות עם תחושת ההחמצה, ומשיכת הכתפיים אובדת העצות, כאילו מעולם לא יכלו הדברים להתנהל אחרת.
שטאזילנד: סיפורים מהצד השני של חומת ברלין, אנה פאנדר. מאנגלית: נעמי כרמל. הוצאת דביר 315 עמודים
רשימה שנועדה לסקר את המפגש השלישי בנושא "ספרים ומספרים" שנערך ברמלה ונכתבה באיחור לאור ענייני השעה. האם אמני ישראל אכן "מכתתים רגליהם שנים לפריפריה" כדברי גילה אלמגור, או מכחישים את הצורך ב-"צדק ותיקון חברתי" הנדרש שם, כדברי רגב? פוסט על גאווה, דעה קדומה והקשר הלאו דווקא בלתי נמנע בין תרבות ופוליטיקה
רשימה שנועדה לסקר את המפגש השלישי בנושא "ספרים ומספרים" שנערך ברמלה ונכתבה באיחור לאור ענייני השעה. האם אמני ישראל אכן "מכתתים רגליהם שנים לפריפריה" כדברי גילה אלמגור, או מכחישים את הצורך ב-"צדק ותיקון חברתי" הנדרש שם, כדברי רגב? פוסט על גאווה, דעה קדומה והקשר הלאו דווקא בלתי נמנע בין תרבות ופוליטיקה
מה אפשר כבר לומר על "סערת התרבות" שלא נאמר עד כה? בכל פעם שנראה כי ההתכתשות בין הצדדים הגיעה לקיצה, מגיעה עוד התבטאות בעייתית מבית היוצר של שרת התרבות רגב או אחד מבכירי אמני ישראל – ומכה גלים, בעיקר ברשתות החברתיות.
אולי דווקא בגלל התחושה שכל ניסיון של רגב או של גרבוז / קוטלר / סובול / אלמגור להסביר מה בדיוק חורה לו אצל הצד השני מסתיים בהאשמות בהתנשאות ובפעולה ממניעים אידיאולוגיים, מסתמן כי הסערה הגדולה השיגה בדיוק את ההפך. במקום דיון על גבולות חופש הביטוי, נוצר מצב בו אמנים חוששים להביע את עצמם. במקום הפניית אור הזרקורים לפריפריה או למוסדות של בני עדות המזרח, מחפשים בציציות של רפטואר מוסדות התרבות, כדי לאתר את שמותיהם של האמנים שמסרבים להופיע בבקעת הירדן.
"אמרו לי שכדאי לא להתראיין ולא לעשות אירועים", הודה מנכ"ל מפעל הפיס, עוזי דיין, בפתח כנס "הארץ" השלישי בנושא "ספרים ומספרים", שנערך הפעם, בעיתוי מעניין, ברמלה. דבריו האירו על אלו של הבאים אחריו בכנס, שהדגישו כי "דרך ארץ קדמה לתורה" וניסו להסביר כי בניגוד למשתמע מטענותיה של רגב, המרכז הוא שמתקרב לאחרונה לפריפריה- ולא להפך.
"חל שינוי עצום ביכולת ההכלה של האחר", טען לדוגמה ארז ביטון, אולי המשורר היחיד בן עדות המזרח שחדר לתכנית לימוד הספרות לבגרות של משרד החינוך, והוסיף "אני קובע אם יש לי הכוח להזיז עצמי מהפריפריה למרכז ההויה שלי. עם פרס ישראל מישהו הזיז אותי בכח למרכז".
'אמרו לי שכדאי לא להתראיין ולא לעשות אירועים', הודה מנכ"ל מפעל הפיס, עוזי דיין
בעוד שקשה להתווכח עם חשיבותו של משורר כביטון, יש בכל זאת להימנע מלחטוא לאמת ולהזכיר את הסערה הגדולה, בסיומה אכן הוחלט להעניק לו את הפרס. כל שופטי פרס ישראל לספרות התפטרו אז, לאחר שראש הממשלה וכמה מבכירי הליכוד, בהם רגב, האשימו את אנשי האקדמיה בתרומה למסע הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם. פרופסור אבנר הולצמן אף הואשם ספציפית, ושלא בצדק (כפי שהסברתי בפוסט הנ"ל), "בהתבטאויות נגד מזרחים". התבטאויות, שבטלו בשישים מרגע שהולצמן ושותפיו שבו לתפקידם והחליטו להעניק לביטון את הפרס.
אם האירוניה לא חמקה מעיניו של ביטון, הרי שהוא לא טרח להסגיר זאת במהלך הכנס. לחילופין, הוא הזכיר את שמותיהם של שמעון אדף, סמי ברדוגו ומאור זגורי כדוגמאות ליוצרים בולטים אשר "הציבו מול פנינו שכבות שבורות שנעשו חרסים", לא רק בשל הייצוג את בני עדות המזרח והפריפריה – אלא גם יצירת ספרות שונה "ואחרת" במובהק.
מנחת האירוע, שהרה בלאו, ציינה לקראת סופו כי לתחושתה חל "דיסוננס" בין הלך הרוח שהציג ביטון וזה שבפועל עדיין שורר בספרות העברית. מי כמוה חווה זאת ביום יום, כסופרת דתייה וילידת בני ברק, עוד עיר שלמרות קרבתה למרכז נחשבת לפריפריה לכל דבר. המשתתפים האחרים באירוע, הגם שמדי פעם הפגינו הזדהות עם תחושותיה של בלאו, דווקא נשמעו נוטים להסכים עם ביטון.
בישראל הוא נחשב לפחות פופולרי (מקור: cartoonstock.com)
אליס ביאלסקי, ישראלית שבחרה להוציא לאור את ספרה הראשון ברוסית, סיפרה כי הגדירה את יצירתה מלכתחילה בתור "פריפריה בתרבות הישראלית", בין היתר בשל העיסוק במוסיקת פאנק וחיי יהודים במוסקבה של שנות השמונים. "כשאמרתי שאני רוצה להוציא את זה לאור בארץ אמרו לי שלאף אחד לא אכפת מהנושאים האלו" הודתה, ובה בעת הביעה תקווה שהוצאת הספר בעברית (בהוצאת "אפיק") תסייע ליצור את המפגש המיוחל בין יוצאי ברית המועצות והמרכז האשכנזי-חילוני.
דרור משעני ציין כי בעבר ספרים מסוג זה כלל לא נחשבו לספרות, אלא לדוקומנטים "מימי המעברה" או מחייהם של עולים אחרים. הרחבת גבולות הספרות העברית מחייבת אפוא לנסות להגדיר מחדש מהי בעצם פריפריה, ומדוע על מפעל הפיס לדרוש תקציבים גדולים יותר לפיתוחה.
משעני, שעלילת סדרת הבלשים שכתב מתרחשת דווקא בחולון (מרחק נסיעה מתל אביב שתושבי השרון, כמוני, יכולים רק לקנא בו), נכללת לדבריו בקטגוריה זו בשל עיסוק בנושאים שאינם שכיחים באופן יחסי, בז'אנרים בלתי שכיחים כמו השירה ובדמויות בלתי שכיחות, כמו הבלש.
לפי הגדרה זו, גם אירועי השירה של קבוצת "ערס פואטיקה" הנערכים בתל אביב ומושכים אליהם מאות אנשים (על פי משעני עצמו) – נחשבים לפריפריה. גם ספרות מדע בדיוני, ספרות גרפית, ספרות אירוטית, ספרות מורשת וספרות הכתובה ביידיש היא פריפריה לכל דבר ועניין, ועוד לא דיברנו על הספרות הערבית, שלא יכולה להיחשב "ספרות עברית" מסיבות אחרות. האם על המדינה לתקצב את כל אלו? האם על דיין להגדירן בגדר ספרות "שאינה זוכה לייצוג הולם" ולהעניק להן "העדפה מתקנת" בתקצוב ובמכירות?
ומה לגבי סופרים המתגוררים בחו"ל, כמו ראובן נמדר, זוכה פרס ספיר אשתקד? האם בניגוד לדברי דיין, לפיהם "סופרי ארצך קודמים", יש להגדירם כסופרים הכותבים אודות נושא בלתי שכיח, כמו חיי ישראלים בחו"ל, ולקדם את יצירתם בהתאם?
ואולי כולם מקנאים בפריפריה? (מקור: jsegarra.wordpress.com)
פריפריה, לשיטת ראש העיר רמלה, יואל לביא, היא בראש ובראשונה עניין חברתי. ההליכה שערכתי הלוך וחזור לספריית "בלפר" מתחנת הרכבת סייעה להבהיר היטב את כוונתו. הלכתי ברחובות צרים מאוד, נטולי מדרכה, כמעט נטולי תאורה, שוממים ברובם מאדם. הבתים שהקיפו אותי היו ברובם נמוכי קומה, ואת מספר בתי העסק שלא היו ממוקמים ברחוב הראשי ניתן היה למנות על אצבעות יד אחת. מול כל אלו בלטה הספרייה בה נערך כנס "הארץ", בגודלה ובניקיונה, ואפילו בחצר המטופחת ששימשה לה כמבואה. לא בכדי חששתי לחזור ממנה לבד בלילה.
בין הלאומיות המולדת והאידיאולוגיה, חופש הביטוי וחובת הרגישות, ובעיקר האגו מול הכבוד לזולת, אולי מוטב לבחון בעין נטולת פניות את המלים האלו: "אין ספק שהגיע הזמן לשנות את חלוקת המשאבים באופן שיוויוני עם דגש על חלוקה גאוגרפית וחברתית צודקת יותר – פריפריה, פיתוח התרבות היהודית, פיתוח התרבות הערבית וחיזוק הציונות והמורשת". את המלים האלו, רק אזכיר, כתבה בעמוד הפייסבוק שלה מירי רגב.
אפשר וראוי לנהל את הויכוח העקרוני בשאלת תקצובה של התרבות. כדאי גם לקחת בחשבון שבמציאות של תרבות מתוקצבת, תוכל המדינה להרשות לעצמה לסגת מסבסוד של יצירות או מוסדות מסוימים, ולו משום שהם עשויים להיות פוגעניים לחלק מהציבור או להטיל דופי ברעיון קיומה של המדינה.
איני בהכרח חושבת ששיקול דעתה של רגב נכון בכל המקרים שנדונו בתקשורת, שהרי חלק מהמוסדות שנפגעו ממנו נמצאים בפריפריה, ואולם אלו הן השלכותיו המידיות של "המודל הסובייטי" עליו מסתמכים האמנים, גם כשבכוונתם להציג יצירות העוסקות בדמות רוצח ראש ממשלה או מחבל.
יתכן שחבר הכנסת אחמד טיבי (הרשימה המשותפת) הבריק כשהציע להקים קרן לאומית למימון פעילות תאטרון "אלמידאן" בחיפה. זו הצעה שאם אכן תצא אל הפועל, אולי תוכל לאפשר המשך קיום של אלטרנטיבה בתרבות הישראלית, ללא תלות במימון המדינה או באישורם של פוליטיקאים. האם כדאי גם לבחון חלופות אחרות? בוודאי, אבל אין להישאר במצב שבו אמנים בכירים מבהירים לרגב השכם וערב שאינה רצויה במשרד בו היא מכהנת, תוך השמעת האשמות הגובלות בגזענות ובמיזוגניה.
"אנו דוגלים בערכים ליברלים גם כלפי אלו שאינם בני עמנו וגם כלפי אלו שהם מתנשאים ויהירים", גרס ראש עיריית רמלה ולפתע חתר תחת דבריו: "מי שחושב שלאומיות היא פשע, מי שמבדיל עצמו ביוהרה של התנשאות ואליטיזם – זוכה ממני לרחמים ולחמלה". האם "רחמים וחמלה" הם ערכים ליברליים? לאו דווקא. לטעמי, אלו הם הערכים שמאפשרים לנו מלכתחילה להתנהל ביוהרה ובהתנשאות כלפי האחר. אם המרכז אכן מתקרב לפריפריה, ולא להפך- מוטב שהדבר ייעשה מתוך הכרה וכבוד. גם מקומה של האפליה המתקנת אינו נפקד, אך ספק אם תשיג את מטרתה אם תופעל משיקולים פוליטיים.
שערי הפארק המרהיב בעולם נפתחו מחדש, אחרי 22 שנה – אז למה שלא תיכנסו? • מחשבות על נבואת הזעם של המקור הספרותי, המחדל השערורייתי העולה מהסיפור עצמו והשיח שמדבר על גן חיות לדינוזאורים בתור "חזון"
שערי הפארק המרהיב בעולם נפתחו מחדש, אחרי 22 שנה – אז למה שלא תיכנסו? • מחשבות על נבואת הזעם של המקור הספרותי, המחדל השערורייתי העולה מהסיפור עצמו והשיח שמדבר על גן חיות לדינוזאורים בתור "חזון"
בעוד פחות מחודש זה שוב יקרה. עוד סרט שבמרכזו גן חיות, עם דינוזאורים במקום אריות והיפופוטמים, יגיע בקיץ לאקרנים. כרגיל הוא יהיה עתיר תקציב, עטור בשמות כוכבים ("סטאר לורד"!) וקשור באופן רופף למדי לאחד משני הרומנים בסדרת "פארק היורה" של מייקל קריצ'טון.
מצפייה ארעית בקדימון ל"עולם היורה" נראה ששוב מקימי הפארק הידוע לשמצה לא ראו את הנולד, והשקיעו הון עתק בהנדסה גנטית של טורפים אינטיליגנטיים ובהבאת מבקרים לאי המבודד, שכמובן ייהפך עד מהרה לזירת טבח. אולי הסרט עצמו יציע תפנית מפתיעה, אך בינתיים מסתמן שזהו אותו חלום ישן נושן, שרוקם כצפוי עור וגידים של סיוט.
אין ספק שהביוטכנולוגיה עתידה להיות המהפכה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית… (אך) חלק גדול מהניסוי נערך ללא מחשבה תחילה… מסחור הביולוגיה המולקלורית הוא המאורע המדהים ביותר בתולדות האתיקה של המדע… המדענים התקוממו נגד כל סודיות במחקר, ואפילו סלדו מהוצאת פטנטים על תגליותיהם… מעטים מספור הם המדענים המולקולרים ומעטים מספור הם מוסדות המחקר שאין להם זיקות עסקיות… (המחקר הגנטי) מתנהל בחשאי, ובחיפזון, ולמען בצע כסף
פארק היורה (הקדמת המחבר), עמודים 9-11
"פארק היורה" הוא מסוג הרעיונות הנדירים שמתרחבים הרבה מעבר לתחומי הכריכה של הרומן שהגה אותם. זוהי הלכה למעשה תופעה תרבותית, כותרת אמביוולנטית לחלום האנושי אודות הקדמה המדעית, שמאפשרת לנו להחיות את המתים ולהעניק קווי מתאר לחזיונות גדולים מהחיים. זוהי גם הכותרת לנבואת הזעם אודות תאוות הבצע שמביאה את האדם לקחת על עצמו את תפקיד אלוהים ולנסות להשיג שליטה בטבע, הבלתי ניתן לשליטה מתוקף הגדרתו, למטרות רווח ובידור.
למרות כל אלו, האופן בו קמים הדינוזאורים על מגדליהם האנושיים מוצג בספרים ובסרטים כאחד כתאונה נוראה, שאיש אינו ערוך אליה ובוודאי שבוודאי אינו מסוגל להציל את עצמו, בהיעדר הציוד הנדרש להתגוננות מפני טי-רקס אימתני. זו טרגדיה, משום ההשקעה היורדת לטמיון והמוות הקשה מנשוא של רבים מהמעורבים בהקמת הפארק, אבל גם מחדל שערורייתי.
הקדימון ל-"עולם היורה", שעתיד לצאת לאקרנים ביוני:
בכל מדינה מתוקנת היתה קמה ועדת חקירה לבחון מדוע המייסדים לא השקיעה את מירב המאמצים בהבטחת שלומם של מבקרי הפארק ובטיפול מהיר במשבר, ומן הסתם גורמים לראש או שניים לעוף בתהליך. אלא שהוליווד, כידוע, אינה מדינה מתוקנת. בסדרת הסרטים המשבר בפארק מעולם לא טופל עד תום ואף כעבור זמן מה הפארק נפתח בשנית. זאת, כאשר האשמה באסון מוטלת על כתפיו המגושמות של דניס נדרי הבוגדני, או התנהלותו התמימה של המיליארדר ג'ון האמונד.
הסופר מייקל קריצ'טון, לו היה עדיין בין החיים, בוודאי לא היה מקים מחדש את הפארק- כשם שלא שיתף בסופו של דבר פעולה עם הפקת הסרט השלישי בסדרה. קריצ'טון, בוגר לימודי רפואה בהרווארד ומתנגד ידוע לתיאוריית ההתחממות הגלובאלית, תיאר את ג'ון האמונד כקשיש חסר מצפון תאב בצע, ואת יתר המדענים ברומן (לרבות אלו המבקרים באי) כילדים פעורי עיניים וחסרי אחריות, אחוזי אמוק מהאפשרות הממשית לשבט דינוזאורים וחסרי כל מודעות להשלכות של אותה פעולה על מיקומם של בני האדם בשרשרת המזון.
פוסטר הסרט "עולם היורה" (מתוך io9, יח"צ)
התאונה שמובילה לשחרורם של הדינוזאורים ב"פארק היורה" אינה אפוא פועל יוצא של הגורם האנושי, אלא כורח בלתי נמנע של… הכאוס. תורת הכאוס, כפי שמציגה אותה דמות המתמטיקאי איאן מלקולם, מכירה בהיעדר האפשרות לחזות באופן אפקטיבי את השלכות פעולותיהן של מערכות, גם אם הן פועלות באופן דטרמיניסטי. חיזוי שכזה אפשרי למעשה אך ורק בהתקיים דיוק אינסופי בידיעת התנאים ההתחלתיים שבהן פועלות אותן מערכות.
במלים פשוטות יותר, התורה חושפת שגם בתוך המערכת הסגורה ביותר ניתן לערוך שינויים במצבים, בעלי השפעות מרחיקות לכת. שינויים, שאם יבואו לידי ביטוי בתנאי ההתחלה של מערכת דינאמית ולא לינארית עשויים לגרום לשינויים גדולים בהתנהגות המערכת בטווח הארוך – בתרחיש המוכר בשם "אפקט הפרפר". כך מסביר זאת מלקולם בסרט משנת 1993:
Dr. Ian Malcolm: There. Look at this. See? See? I'm right again. Nobody could've predicted that Dr. Grant would suddenly, suddenly jump out of a moving vehicle.
Dr. Ian Malcolm: See, here I'm now sitting by myself, uh, er, talking to myself. That's, that's chaos theory.
קריצ'טון למעשה טוען שגם במנגנון המתוכנן בקפידה של תפעול פארק היורה, יש לקחת בחשבון את התרחיש שבו הכול יוצא משליטה, ובמילותיו של מלקולם life finds a way. יתרה מכך, על פי קריצ'טון אותו תרחיש לא נלקח מלכתחילה בחשבון משום שהמחקר פורץ הדרך בתחום התנהל כאמור "בחשאי, בחיפזון ולמען בצע כסף". כלומר, התנהלותו הפגומה לכאורה של המפעל המדעי יצרה את התנאים ההתחלתיים לכישלון התגלית הגדולה שהעלה תחת ידיו.
במאמר שעסק בספר משנת 2006 טען Saten Brier שקריצ'טון מפליא מכול להשתמש בטכניקה הספרותית Ficta- ביסוס רומן בדיוני על בעיה מדעית אקטואלית. את הטכניקה הזו ניתן לייחס, בדיעבד, למגוון רומנים קאנוניים של המדע הבדיוני, מ"פרנקנשטיין" של מרי שלי, דרך "האי של ד"ר מורו" מאת ה"ג וולס ועד "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי. המשותף לכולם הוא ביקורת על התנהלות המפעל המדעי והופעת דימויים מטילי אימה של תוצרי מלאכתו.
אמרו "מיתוס", לא "פארק" (מתוך cnet.com)
בתרבות הפופולרית, לעומת זאת, לא תמצאו ביקורת על הקדמה המדעית ואפילו לא הטפות נוצריות על "הניסיונות לשחק אותה אלוהים". תחת זאת, תמצאו חלומות. כאשר התקשורת סיקרה את כישלון המחקר שניסה לשחזר שאריות DNA של הציפור הפרה-היסטורית Moa (וגילה, מאידך, של-DNA יש אורך חיים חציוני של 521 שנים "בלבד") הכותרות תמצתו זאת כך:
Spielberg's Jurassic lark is just for the movies (The Sydney Morning Herald)
The end for dreams of a real life Jurassic Park? Researchers find DNA has a half life of 521 years (Daily Mail Online(
New DNA Study Crushes The Hope Of A Real Life Jurassic Park (Business Insider(
חוקרים: חזון "פארק היורה" בלתי אפשרי (NRG)
דינוזאורים אוכלי אדם, מישהו? מתי הפסקנו לפחד מהלטאות הפרה-היסטוריות שנכחדו בכוח עליון לפני מיליוני שנים והתחלנו לדבר על "פארק היורה" בתור "תקווה" או "חזון"? האם פעולת ההקמה לתחייה של המפלצות הענקיות היא שמלהיבה אותנו כל כך, או עצם האפשרות לעשות זאת ולהציג את התוצר לראווה במסגרת פדגוגית וספקטקולרית המתאימה לכל המשפחה, כמו זו שמוצגת בתחילת "עולם היורה"?
מבוקש מספר אחת (מתוך tvtropes.org)
קריצ'טון, מיותר לציין, מעולם לא ראה שיבוט דינוזאורים בתור "חלום" – אבל סטיבן ספילברג כן. התסריט לסרט שובר הקופות שביים ב-1993 עיקר את המותחן של קריצ'טון מתוכנו הביקורתי והפך אותו לבידור קליל שמדגיש את ערכי המשפחה האמריקנית. ספילברג, בניגוד לקריצ'טון, חשב בראש ובראשונה על הקהל- וידע שהוא אינו חולם על דינוזאורים, אלא על הקולנוע. החוויה הקולנועית היא שמאפשרת לצופה לדמיין את הדינוזאורים חיים ומשתוללים בקרבתו- והיא גם זו שנשארת בחלומותיו זמן רב לאחר הצפייה.
למען הסר ספק ארגיע- "חלום" פארק היורה, יהיה אשר יהיה, אינו צפוי לקרום עור וגידים בעתיד הנראה לעין. סדרת הסרטים, לעומת זאת, תימשך גם בהיעדר הביסוס על המקור הספרותי של קריצ'טון, וכנראה גם בהיעדר המסרים שהפכו את הרעיונות העולים ממנו למונומנטליים כל כך. בסיכומו של דבר היא לא נועדה, אלא לספק את צרכם של ההמונים בחוויה הקולנועית של צפייה בדינוזאורים ממוחשבים – וברגע הבלתי נמנע שבו הם קמים גם עלינו. רגע כיפי בצורה לא נורמאלית, יש לציין.
פוסט זה מבוסס בחלקו על עבודת גמר שהוגשה בקורס "תקשורת ומדע" באוניברסיטת תל אביב, 2013. כל הזכויות שמורות (C)
פארק היורה (1992). מייקל קריצ'טון. מאנגלית: עמנואל לוטם. ירושלים: מפעלי דפוס כתר
על ההיעדר הכמעט מוחלט של מצע בנושאי תרבות בבחירות 2015, ולמה לאנשי תרבות צריך להיות אכפת • וגם: הזמנה להרצאה בכנס ״עולמות״ שייערך באפריל
על ההיעדר הכמעט מוחלט של מצע בנושאי תרבות בבחירות 2015, ולמה לאנשי רוח צריך להיות אכפת • וגם: הזמנה להרצאה בכנס ״עולמות״ שייערך באפריל
פחות מחודש נותר עד לבחירות 2015, זמן להחליט למי מצביעים. החלטה לא פשוטה, בהתחשב בכך שמצעי בחירות פורסמו רק באופן חלקי על ידי המפלגות השונות, שמעדיפות להתמקד בינתיים בסרטוני בחירות הומוריסטיים ולהימנע מעימותים טלוויזיוניים.
למי יצביעו אנשי הרוח? אם תשאלו אנשים שמכירים אותם רק בגוף שלישי, התשובה ככל הנראה תהיה "רק לא ביבי". אביב גפן קרא "להעיף אותו קיבינימט", עמוס עוז לעג לו באומרו "שאולי בעטתי לו בראש חזק מדי" וחיים באר כינה אותו, את ליברמן ואת בנט "אפסים".
לנתניהו יש כמובן גם לא מעט ידידים ואוהדים בקרב אנשי הרוח, כשם שיש לו בקרב הציבור הרחב. המשותף להם ולמתנגדי נתניהו הוא, על כל פנים, ההתבססות על עמדה פוליטית. תתעלמו מהעובדה שמדובר באנשי רוח, ולא תבינו מדוע העמדה שלהם זוכה ליותר חשיפה בתקשורת מעמדתו של כל אזרח מהשורה, גם אם הוא רהוט הרבה פחות מהזמר או הסופר או המשורר המצוי.
מאפיין נוסף שמשותף לאנשי הרוח הוא העובדה שאף אחד מהם לא דורש מהמועמדים השונים בבחירות מחויבות כלשהי בנושאים הנוגעים לתחום עיסוקם. הם כל כך מאושרים מההזדמנות לומר את אשר על לבם, שלפתע נשכחת מאותו לב המועקה על כך שפרס שרת התרבות ניתן עבור "יצירה ציונית", שפרס לנדאו כמעט הוענק ליצחק לאור וששני שופטים הודחו מוועדת פרס ישראל לספרות.
אפשר להבין אותם. דמיינו לעצמכם כיצד בוודאי ייראה מצע הבחירות של מפלגות כמו "הליכוד", "המחנה הציוני" ו-"יש עתיד"', בהנחה שעוד יטרחו להכין מצע שכזה עד לבחירות. ההשערה שלי היא שמילות המפתח תהיינה "יצירה ציונית" ו-"לייצג את ישראל", תוך הדרה ברורה של יצירות שלא נוצרו על ידי יהודים פטריוטים ושאינן מהוות תעמולה במישרין. מצד שני, כן ברור שיובטח שם, לפחות באופן מופשט, תקצוב נאות אליו משוועים מוסדות תרבות ופקולטות למדעי הרוח, כמו גם הקמת במות וקרנות להפצת היצירות של יוצרים ישראלים בארץ ובעולם.
גל קולות בדרך (מקור: Dave Granlund)
למצע בחירות עם אג'נדה תרבותית, מיותר לציין, יש גם אפקט מרתיע. מטבע הדברים משתמעת ממנו איזו כניסה לטריטוריה אסורה, התערבות בתרבות של חופש ביטוי וחופש יצירה. התערבות, שהיא טאבו בכל מדינה דמוקרטית ועל אחת כמה וכמה במדינה בעלת תרבות שיח כה נפיצה.
מצד שני, אלו הם בדיוק הדברים שאנשי רוח מבקשים לגונן עליהם, בכל פעם שהם מתייצבים מול הממסד. הם מנסים לגונן על חופש הביטוי שלהם להשתמש גם בביטויים שנויים במחלוקת, להוקיר באופן אובייקטיבי את אלו מתוכם הראויים לשבח ולהערכה ובה בעת להדיר מתוכם את אלו שאינם ראויים לדעתם להוקרה שכזאת, בשל חשש לפגיעה בכבוד האדם.
בבחירות 2015 ישנה רק מפלגה אחת שסעיף שלם ומפורט במצע שלה נוגע לתחום התרבות. שלא במפתיע, זאת מרצ, אותה מפלגה שבכנסת ה-18 קידמה באינטנסיביות את "חוק הספרים". הסעיף המוקדש בתרבות במצע המפלגה ארוך (ארוך יותר מזה הנוגע לספורט, לדוגמה) ושופע הצעות מעשיות ויישומיות חשובות, כמו חקיקת חוק זכויות יוצרים חדש שיגן על זכויות העובדים בתחום התרבות והאמנות, כמו גם תמיכה מוגדלת בספריות הציבוריות.
כל זה טוב ויפה, ובכל זאת – מרצ אינה מייצגת את כל האמנים באשר הם. לא מובן מדוע לא קיימת לה אלטרנטיבה עבור מצביעים שלאו דווקא מזדהים עם יתר עמדותיה של המפלגה, ועוד יותר לא מובן כיצד אלו שמגיעים מתוך תחום הרוח אינם דורשים אלטרנטיבה שכזאת מהמפלגות האחרות.
השפעה? אולי
״לא נראה שלאנשי רוח יש איזושהי השפעה, וגם אם כן זו לא השפעה גדולה, הרבה פחות מההשפעה שהייתה להם פעם״, כך אמר לי הסופר ניב קפלן בראיון שערכתי איתו לפני כשנתיים ואשר נגע ליחסי ספרות ופוליטיקה. קפלן, שמרבה להתבטא נגד ראש הממשלה בעמוד הפייסבוק שלו, עורך הפרדה בין דעותיו כסופר וכאזרח. הפרדה, שניתן למתוח עליה ביקורת לאור שאיפתו של קפלן ש"יקום מנהיג, שטובת המדינה עומדת לפני טובתו האישית".
ספרות היא לאו דווקא תחום פוליטי, ואין סיבה שתיצבע בגוונים פוליטיים, רק משום שברקע יש תקופת בחירות. זאת גם לא סיבה להימנע מהשמעת דרישות לנבחרי הציבור הנוגעות לאינטרסים חשובים של אנשי הרוח, כשם שדרישות אלו עולות מדי מערכת בחירות מטעם אנשי תחומים כמו מדע וספורט.
בדיוק בזמן לבחירות (מקור: politicalcartoons.com)
אפרופו בחירות, חג החירות הולך ומתקרב ואתו גם כנס ״עולמות״ למדע בדיוני ופנטסיה, שהשנה יעסוק בנושא… עולמות. אני אעביר שם הרצאה בנושא ״העולם שאחרי אפוקליפסת הזומבים״, ביום ג׳ 7.4.15 בשעה 10 בבוקר. לינק לתקציר ולתוכניה המלאה יועלו לעמוד הפייסבוק של הבלוג בהמשך.
זוהי השאלה המרכזית העולה מתוך קמפיין קידום המכירות של ג'יימס פטרסון לספרו החדש. האם אכן מדובר בהברקה, כפי שטוענים בתעשיית יחסי הציבור, או בגימיק?
זוהי השאלה המרכזית העולה מתוך קמפיין קידום המכירות של ג'יימס פטרסון לספרו החדש. האם אכן מדובר בהברקה מרעננת שעשויה לשנות לנצח את הרגלי הקריאה, או בתעלול רהבתני המסכן חיי אדם?
השבוע פורסם בתקשורת ניסוי שונה, יש שיגדירו אותו גם כמהפכני, בהיסטוריה של המו"לות האמריקנית. במשך חמישה ימים ניתנה לאלף מקוראיו המסורים של סופר המתח ג'יימס פטרסון ההזדמנות לקרוא את ספרו החדש, Private Vegas, בעותק דיגיטלי חינמי. זאת, תמורת הורדת קוד לאפליקציה מיוחדת המאפשר לראות כמה אנשים קוראים את הספר ברגע נתון, עד כמה התקדמו בקריאתו ואפילו מה קצב פעימות הלב שלהם ברגעי השיא (Cliff Hangers) בהם מתמחה פטרסון בכתיבתו.
עוד לפני כן, השיק פטרסון באתר האישי שלו קמפיין יוצא דופן, במסגרתו הובטחה חבילה אישית, הפעם בשווי 294,035 אלף דולר, לקורא שיהיה מעוניין לקרוא עותק פיסי של הספר במקום מבודד, ולזכות גם בארוחת ערב במסעדה יוקרתית עם פטרסון עצמו.
בשני המקרים התבקשו קוראיו של הספר לסיים אותו ב-24 שעות. בתום אותו פרק זמן, היה אמור העותק של הספר להשמיד את עצמו באופן "קולנועי ומפואר", ולא להותיר מעצמו כל זכר. בעוד שעבור קוראי העותק הדיגיטלי מדובר בסך הכול בהורדת קובץ גדול מעט מהרגיל, הרי שהפקת העותק הפיסי הצריכה גם את שכירתה של יחידת חבלנים מיוחדת. יחידה, שתתלווה למיליונר אשר יבחר לקרוא את העותק המיוחד במיקום האקסקלוסיבי שנבחר עבורו, ואשר יוכל לצפות בטיפול בהשמדת הספר (באמצעות פיצוץ עצמי של הספר, או באמצעות יחידת החבלנים? לא ברור) דרך משקפת שתונפק אף היא בעבורו, כשהיא מצופה זהב.
"חוויה"- כך הסבירו בסוכנות יחסי הציבור הניו-יורקית Mother את הקמפיין היקר, תוך מתן רמיזה עבה לקהל היעד אליו הוא פונה. Private Vegas, כשמו כן הוא, מניח ככל הנראה שקוראיו האמידים של פטרסון ניחנים בעודף זמן פנוי ולפחות חלקם גם בתשוקה לעשות דבר מה קיצוני עם מיליון שקלים שברשותם. ייאמר לטובת פטרסון כי זאת הנחה שבחלקה היא די מבוססת, בהתחשב בכך שחלק מהקוראים שאולי ירצו להשתתף, כפי שאמר בעצמו, "הם חברים שלי".
אל לנו לחלוק על היכרותו האישית עם פטרסון עם קהל הקוראים, ובכל זאת הניסיון המלאכותי שלו לחלק את חוויית הקריאה למחלקת תיירים ועסקים, בדומה לטיסה במטוס או לשימוש בכרטיס אשראי, מדיפה ניחוח מעט יומרני. הרי אפילו באתר המקדם את הקמפיין מציין פטרסון שקוראים אשר לא מספיקים לקרוא את הספר בזמן שהוקצב, יכולים להמשיך מהיכן שהפסיקו בעותקים "הרגילים". גם קוראים שאינם מעוניינים לשלם עבור המשך הקריאה, יוכלו מן הסתם לעשות זאת באמצעות הורדות בלתי חוקיות באינטרנט. מה שמעלה אוטומטית את השאלה – האם השמדת הספר היא גימיק, או המצאה לא-נטולת-פגמים, העשויה לשנות לעד את האופן שבו משווקים לנו ספרים?
הקוראים לא ממהרים
קריאת רומן לא דומה לשימוש באפליקציית "סנאפצ'ט". לא תמצאו בספרו החדש של ג'יימס פטרסון תמונות עירום של שחקניות הוליוודיות, מידע מסווג של סוכנויות הביון או רכילויות על חבריו של פטרסון בעמק הסיליקון. יש שיגידו כי האירוניה הגדולה בהשמדת הספר היא שממילא תוכנו מסתמך על מתח גבוה "במשקל נוצה"- ושאף אחד לא שב אליו לאחר תום הקריאה. אלא, שבתעשיית הפרסום אכן סחים על הקמפיין של פטרסון בתור "מהפכה" ולו משום שהוא "מנער את השיטה המנומנמת", לדבריהם, שבה נוהגים על פי רב להשיק ספרים- באמצעות ערבי שירה יגעים, נדידות של המחברים בין חנויות הספרים ושליחת עותקים על פני המים למבקרי ספרות ובלוגרים למיניהם.
את ההוכחה לטעות הגדולה בטענה שלהם אפשר למצוא בכך שגם אחרי נבירה קפדנית מאוד בגוגל, קשה לדלות ביקורות מנומקות על ספרו החדש של פטרסון. נכון, הקמפיין הפומפוזי הושק לפני ימים ספורים בלבד, ואולם בהתחשב בזמן שהוקצב למעריצים לסיים את הספר – הציפייה הייתה שהביקורות יועלו לרשת עוד במהלך השבוע, אם לא בתוך שעות ספורות.
גם אם לא כך הדבר, הצפייה הייתה שלכל הפחות הטכנולוגיה שבה הופק הספר תגדיר מחדש את האופן שבו אנו קוראים ספרים, או שנגלה כי במבט לאחור היינו זקוקים לחוויה שבקריאת ספר המתפוצץ בקול תרועה, ולו כדי להתגבר על אובדן הספר כאובייקט פיסי וחד-פעמי, כפי שהיה לפני המצאת הקינדל. לכל הפחות היינו מצפים שארגוני ביון כלשהם (אהמ, אהמ) יפרסמו אזהרה לגורמים הרלוונטים נגד נטילת חלק בקמפיין, מחשש לפיגוע טרור.
שנת 2015 הוכרזה על ידי מייסד פייסבוק, מארק צוקרברג, בתור "שנת הספר". בעמוד הפייסבוק שייסד, הנקרא בפשטות "שנה של ספרים", מעלה צוקרברג בכל פעם את פרטיו של ספר אחר ומבקש ליצור דיון אודותיו. בלוגרים אחרים הכותבים על ספרים אומנם לא נהנים מ-70 אלף עוקבים או מהאפשרות של צוקרברג להקפיץ כל ספר לרשימת רבי המכר, ואולם גם הם בדרכם מבקשים בכל פעם לדון בספרים – ואם הם אוהבים אותם, גם לקדם את המכירות שלהם.
אנשי ספר מכירים גם הם לא מעט שיטות קידום מכירות לחנויות ספרים, כלל לא "מנומנמות" כמו אלה שהוצגו כאן קודם לכן. ישנן חנויות המושכות אליהן קהל באמצעות קונספט מסוים, כמו דגש על ספרי פנטסיה, בירה או הקמת מועדון קוראים. ישנם משווקים המשקיעים בהפצת המילה על הספר באתרי קמעונאות כמו אמזון וישנם כאלה שדואגים לטיפוח הקשר של הסופר, על אחת כמה וכמה אם הוא כותב לדור הצעיר, עם קהל הקוראים בפייסבוק ובטוויטר.
תמונת תקריב של הפצצה (מקור: techtimes)
לגיטימי להמשיך להתייחס לספרים כאל צורת בידור אנכרוניסטית, הנקראת בעיקר על ידי הדור המבוגר והאמיד, או על ידי הדור הצעיר והנרקסיסטי. אולי בעת כתיבת שורות אלו כבר נמצא המיליארדר שנאות לשלם רבע מיליון דולר על הזכות להתבצר יממה שלמה בחדר מבודד ולהיפגש לארוחת ערב אחת עם ידידו הוותיק פטרסון. אולי הרשת נשברה מעומס הביקורות שהעלו גולשים אודות המותחן החדש ומורט העצבים שכתב.
אלא, שספק אם בעקבות קמפיינים שכאלו תתתרחש מהפיכה בשיטת השיווק של ספרים פיסיים, או שאלו יימכרו פתאום בהמוניהם, על אף הירידה במכירות מאז כניסתו לתוקף של "חוק הספרים". זהו ניסיון למכור באופן יצירתי ולא מאוד מוצלח חוויית קריאה, שלפחות בחלקה כבר עברה מן העולם. לעת עתה, הוא יוצר בעיקר רושם של התחכמות, שלא לומר סיכון מיותר במוות מידי פצצה. היזהרו מאוד כשאתם מניחים את הספר מהיד, חברים.
"בישראל אין חנויות ספרים", "הדור הצעיר לא קורא", "המו"לים לא עמדו על המשמר" ועוד מגוון טענות נשמעו מפי מו"לים, סופרים ופוליטיקאים שניסו לעמוד על ההבדל בין התרבות התל אביבית לפריזאית, ובעיקר להסביר מדוע החוק החדש טרם הביא לשיפור המכירות בענף. אולי עוד כמה חודשים ישובו הלקוחות ולא יהיה עוד צורך במעשים. בין כה וכה אין בכוונתו של מי מהצדדים להתייחס ברצינות למהפיכת הספרים הדיגיטליים
"בישראל אין חנויות ספרים", "הדור הצעיר לא קורא", "המו"לים לא עמדו על המשמר" ועוד מגוון טענות נשמעו מפי מו"לים, סופרים ופוליטיקאים שניסו לעמוד על ההבדל בין התרבות התל אביבית לפריזאית, ובעיקר להסביר מדוע החוק החדש טרם הביא לשיפור המכירות בענף. אולי עוד כמה חודשים ישובו הלקוחות מעצמם, הרי בין כה וכה איש לא הולך לתווך להם את מהפיכת הספרים הדיגיטליים
לפני כחודשיים ובשיאו של מבצע צבאי, שכנראה לא תרם כל כך למכירות הספרים בישראל, מצאתי את עצמי מסתודדת דווקא בינות לחנויות הספרים של ברלין. "מחאת המילקי" טרם פרצה ודעכה אז, אבל ההבדלים לעומת תל אביב היו בולטים. מבין קרוב לעשר החנויות שבהן ביקרתי, רק שלוש היו שייכות לרשת גדולה, וגם היא התמחתה בעיקר במכירת מגזינים. בכל החנויות, ובמיוחד בשתי חנויות הקומיקס שבשרלטונבורג ובמיטה, המחירים הנקובים על גבי הספרים היו נמוכים יותר. החנויות היו גדולות, השירות דיבר אנגלית שוטפת והמגוון, אפילו של ספרי מדע בדיוני ופנטסיה, היה עצום.
ובכל זאת, את מספר הספרים שרכשתי ניתן למנות על אצבעות יד אחת. למעשה, אני חושבת שבקינדל הקטן שלי רכשתי הרבה יותר ספרים משרכשתי בברלין וגם בארץ בשנה האחרונה. זה היה סוג של דחף, כמו זה שמרגישים כשעוברים ליד חלון ראווה ופשוט חייבים לנסות את החצאית שבמבצע. קל מאוד לבקר אותי או את הדור שלי על האימפולסיביות ועל חוסר היכולת לדחות סיפוקים, אבל תהליך הקנייה ב"חנות הספרים הניידת" של אמזון או של מנדלי, אינדיבוק ובוקסילה הוא מבחינתי חוויה מנצחת: קיבלתי המלצה על ספר טוב, קיבלתי הצעת מחיר אטרקטיבית, ובמאמץ של שני קליקים – הספר זמין לקריאה.
למה לעבור לדיגיטל כשאפשר לחלום על חנויות ענק?
אני מספרת את כל זה בגלל שתי סיבות. סיבה ראשונה היא שמסתבר כי אחד הדברים שבהם תולים תקווה עבור שיקום מכירות הספרים בישראל הוא הקמת חנויות ספרים עצמאיות מאותו סוג שבו נתקלתי בברלין – כלומר ענקיות ומגוונות הן בספרים והן במוצרים אחרים. למעשה, "החוק הצרפתי", זה שממנו שאול נוסח "חוק הספרים" שנכנס לאחרונה לתוקפו, נועד לסייע לצרפתים בדיוק בהקמת חנויות ספרים שכאלה, מתוך תקווה שהן יסייעו "לשקם" את מעמד הספר בתרבות הפריזאית.
עוד נחזור לטענות שמובלעות בפסקה הקודמת, אבל סיבה נוספת לכך שהלאיתי אתכם בהרגלי הקריאה שלי הוא שהמעבר לקריאה דיגיטלית לא העסיק כמעט כלל את באי כנס "הארץ" שנערך ביום רביעי השבוע תחת הכותרת "בין ספרים למספרים", ואשר עסק כאמור בחוק הספרים. כמעט, משום שלאחת הנוכחות בקהל כן הוצע להוציא לאור את 12 ספריה בפורמט דיגיטלי, משזו טענה כי היא לא מצליחה למצוא מו"ל שיעשה זאת בדפוס – ומבלי לדרוש ממנה תשלום גבוה.
התפישה הזאת של מו"לות דיגיטלית כ"ברירת מחדל" עבור סופרי ביכורים קצת מקוממת, על אחת כמה וכמה כשמדובר בהתייחסות היחידה לאותה מו"לות בכנס שעוסק בעתיד ענף הספרים. היא מקוממת קצת יותר לנוכח עשרות ההצהרות שנשמעו באותו כנס מפי מו"לים, סופרים וח"כ ניצן הורוביץ (מרצ) על חשיבות עידוד הקריאה אצל "הדור הצעיר", שאמור ככל הנראה "להציל" את הענף, לאחר שהסתמן כי דור המבוגרים לא יעשה זאת. "דור צעיר" שגם תואר על ידי הורוביץ כמי שהקריאה היא הדבר האחרון שמעסיק אותו, ומעדיף תחת זאת לשקוע בהנעת האצבעות על גבי מסכי הסמארטפונים.
"הדור הצעיר" על יתרונות הספרים המודפסים (מקור: cartoonstock)
נניח רגע לכך שלהורוביץ כנראה אין מושג מה בדיוק "הדור הצעיר" עושה עם הסמארטפונים שברשותו, והוא אינו מודע לכך שיש באפשרות אותו "דור" לגלוש באמצעותם גם לבלוגים, אתרי חדשות או האפליקציה של קינדל. אני לא מתיימרת לבקר אותו בתור נציגת "הדור הצעיר", ובעצמי לא עבדתי מעולם בתור מו"לית או הוצאתי ספר לאור. כן עבדתי שלוש שנים בתור מוכרת באחד הסניפים של רשתות הספרים הגדולות, ומתוך אותו ותק אני יכולה רק לטעון שהבעיה או הפיתרון לבעיה אינם טמונים בחנויות הספרים.
אני לא מנסה להגן על מנגנון קידום המכירות שהיה נהוג עד לא מזמן ברשתות הספרים הגדולות, בעיקר כי לא הייתי שלמה איתו בעצמי, ובכל זאת די נמאס לשמוע את הדמגוגיה של פרופסור מנחם פרי, שטוען כי "אין חנויות ספרים בארץ", משמיץ את המוכרים "סוכנים של ההוצאות הגדולות" וזועק לשווא כי בסניפים של הרשתות "לא ניתן לאתר את ספרי יהושע קנז!". מצד שני, צורם גם לשמוע את מנכ"ל הוצאת כתר, יפתח דקל, טוען כי על אנשי הענף "להתפלל כל יום להצלחת הרשתות" כי "בלעדיהן אין קהל" ולהבין ששוק הספרים "הוא תעשייה מסורתית" וכי "נייר הוא נייר".
לא מזמן נשמעו ברשתות החברתיות בצרפת קולות להתפטרותה של שרת התרבות הצרפתייה, פלור פלרין, לאחר שזו לא יכלה לנקוב בשמות ספריו של זוכה פרס הנובל פטריק מודיאנו. הדבר רק ממחיש את כוונתה של הנספחת לענייני ספרות ומו"לים במכון הצרפתי, רוזלין דרעי, כשאמרה בכנס כי "הספרות היא המפעל התרבותי הראשון בחשיבותו בצרפת". מפעל, שמעבר לכך שפועל לשקם את שוק הספרים ואת חנויות הספרים, מבקש למצב מחדש את מעמדו של הספר כמתנה יקרת ערך שאנשים מעניקים זה לזה.
עוד פנטסיה לגבי חזות חנויות הספרים (מקור: cartoonstock)
מבלי להיכנס לניתוח של ההוויה התרבותית הישראלית, ניתן לומר שמקרה דומה ככל הנראה לא היה מתרחש פה, וכי ישראל אינה צרפת. ניתן רק לשבח את הח"כים הורוביץ, אורלב, יחימוביץ' ואפילו לבנת על האופן בו נלחמו לקדם את החוק שהם האמינו בכל תוקף כי יסייע "להגנת הספרים והספרות", לא בדיוק הסוגיה המדוברת ביותר במציאות הישראלית, על אף לחץ לוביסטי עצום וחרף התנגדויות של חברי כנסת אחרים מהקואליציה. אבל הדרך "להצלת" הספרות עוברת בסיכומו של דבר בשוק, שתמונת המצב שלו מצביעה על כך שעם ישראל לא נוהר לקנות ספרים.
למה? מנכ"ל הוצאת עם עובד, ירון סדן, טען שזהו כורח הנסיבות: הספין של המבצעים הגדולים טרם כניסת החוק לתוקף, קריסת סטימצקי ומבצע "צוק איתן". המשורר דורי מנור טען, לעומת זאת, כי המו"לים הם שהפקירו את הסופרים, המשוררים והמתרגמים לגורלם, כשהותירו להם את מלאכת החיזור על פתחי הקרנות, העמותות והמוסדות המעוניינים לקדם הוצאת ספרים לאור. ח"כ הורוביץ הצביע על שינוי מהותי שהוכנס בנוסח החוק, טרם כניסתו לתוקף, שכביכול כפר בכל מהותו. הוא גם הצביע שוב על כך שספרות היא הענף התרבותי היחיד שאינו נתמך כלכלית על ידי המדינה.
אבל מה זה משנה?
כנראה כולם צודקים, ויתכן שצודקים גם אלו הטוענים כי בעוד כמה חודשים יתאזן סוף סוף השוק – ויביא לתמורה התרבותית שהכול מייחלים לה. אולי צודקים גם אלו שמסרבים לשתף פעולה עם המעבר לדיגיטל בגלל חשש "מהפרת זכויות יוצרים". לפני שנתיים פרסמתי טור דעה שבו טענתי כי שורש הבעיה הוא דווקא מעמד הסופרים – וגם אותה טענה לא נראית לי היום כתלושה מהמציאות. אבל האשמות וחששות הם הרקע שעליו צמח "החוק להגנת הספרים והספרות", והשאלה הבוערת הרבה יותר היא כיצד אכן מגנים על הענף, לנוכח המשבר העובר עליו כיום.
ענף הספרים נוטה באופן מסורתי להבדיל את עצמו ממדיה אחרים, אלא שלמעשה הוא סובל מאותו אנכרוניזם שהביא את הכלח על "תעשיות מסורתיות" אחרות, כמו חברות התקליטים. תחת להתאים את עצמו למציאות החדשה, להתגבר על התפישה של מו"לות דיגיטלית כ"ברירת מחדל" ועל "איום" הפיראטיות, מעדיפים אנשי הענף להיאחז בתקווה האוטופית של הקמת מגה-חנויות ספרים, כמו גם להאשים את הקהל באי הנחלת אהבת הקריאה "לדור הצעיר".
"הדור הצעיר", מצדו, יצביע ברגליים על רכישת ספרים מומלצים, מיד עם צאתם לאור ובחנות שאינה גובה תוספת תשלום על משלוחים לישראל. רק אל תספרו לו ש"אמאזון" הוא תאגיד שמנצל עובדים בגילו.
"המושגים בהם משתמשים הבדלנים הסקוטים מזכירים התנהגות של 'אוכלי מוות'", טענה מחברת סדרת ספרי "הארי פוטר", בהצהרה שצורפה לתרומה נדיבה ושזכתה לסיקור נרחב בממלכה הבריטית המשוסעת. עד כמה האלוזיה לדמויות הספרותיות ולמשטר הנאצי אכן רלוונטית כאן, ומדוע מדובר בהתבטאות חמורה יותר מזו של הסופר עמוס עוז?
"המושגים בהם משתמשים הבדלנים הסקוטים מזכירים התנהגות של 'אוכלי מוות'", טענה מחברת סדרת ספרי "הארי פוטר", בהצהרה שצורפה לתרומה נדיבה ושזכתה לסיקור נרחב בממלכה הבריטית המשוסעת. עד כמה האלוזיה לדמויות הספרותיות ולמשטר הנאצי אכן רלוונטית כאן, ומדוע מדובר בהתבטאות חמורה יותר מזו של הסופר עמוס עוז?
הניסיון של הסקוטים להכריז על משאל עם ולהתניע מהלך דומה לזה של שכניהם האירים, שהכריזו על עצמאותם לפני קצת פחות ממאה שנה, לא עורר עד כה באזז משמעותי, בלשון המעטה. הד תקשורתי קלוש מלווה את המחלוקת במדינה הבריטית הקטנה, בשעה שהבדלנים בשכנתה האוקראינית ממזרח כבר מזמן ויתרו על הפתרון הדיפלומטי, והחלו לנסות ולהשתלט על ארצם באמצעות מסע כיבושים עקוב מדם.
ובכן, מסתבר שבממלכת הנימוסים אפשר להשיג לא מעט מהאפקטיביות של מסע כיבושים שכזה באמצעות מספר מלים חסרות טאקט. את אותן מלים בדיוק סיפקה הסופרת הסקוטית המצליחה ואחת הנשים המשפיעות בעולם, ג'יי. קיי רולינג, שתרמה השבוע כמיליון לירות שטרלינג לקמפיין המתנגד לבדלנות הסקוטית Better Together, ועל הדרך גם סיפקה אלוזיה מסוימת לאידיאולוגיה הנאצית.
ג'יי.קיי. רולינג על השורשים הסקוטיים של סדרת ספרי "הארי פוטר":
בהצהרה שפרסמה באתר האינטרנט שלה נימקה רולינג את התרומה בחשש שהתפצלות מהממלכה האם "תקשה על סקוטלנד להתמודד מול האתגרים הכלכליים שבפתח המאה ה-21" וכן "להגן על עצמה מאותם איומים". בין השאר התייחסה רולינג גם לרומנטיקה הסקוטית, שלדבריה מניעה את הפעילות הבדלנית במדינה, וטענה "כשאנשים מדברים במושגים של 'טוהר' או 'אחווה', ההתנהגות שלהם מתחילה יותר מדי להזכיר 'אוכלי מוות' (במקור: death eaterish) לטעמי".
הטענה הכה בוטה, מפי מחברת שעל הדמויות בספריה נאסר אף לומר את שמו של הנבל "וולדמורט", זעזעה לא רק את קהל המעריצים של רולינג. "השימוש במילת ה-א' הוא פחות או יותר רצפת התחתית של ספרות המעריצים של 'הארי פוטר'" טען אף הבלוגר ג'ון גריינג'ר והוסיף כי "רולינג התכוונה לקבוצה שלכל הפחות יש לה מהות גזענית. מדובר בהתבטאות יוצאת דופן, דווקא מצד סופרת שמנסה לחדור שוב ללב הקהל, שטוען שהיא לא באמת סקוטית ולא צריכה להתערב בוויכוח הזה".
הלאומן אדם מקנרו בתגובה להצהרה של רולינג (צילום מסך: טוויטר)
התבטאויותיה של רולינג עוררו זעם רב ברשת, ולא רק בשל הרמיזה שהבדלנים הסקוטים הם פשיסטיים רצחניים (כמו חברי ארגון "אוכלי המוות" כאמור, מסדרת "הארי פוטר"). הסופרת, ילידת סקוטלנד שגדלה באנגליה, סיפרה בראיונות לא אחת על ההשראה שסיפקה מולדתה לנופים המתוארים בסדרת הספרים, והתגאתה בהלך הרוח המקומי כמקור האמתי לאווירת "הקסם" הנוכחת בהם.
מעבר להגדרתה אפוא כ"בוגדת" באותו הלך רוח בדיוק, היו גולשים ופוליטיקאים רבים שרמזו כי היא מנצלת לרעה את ההצלחה הרבה שנפלה בחיקה. לחילופין, היו גם כאלו שכינו אותה "טרול", או שפשוט השתמשו בקלישאות שוביניסטיות, כמו הכינוי "כלבה".
תגובות למאמרה של רולינג (צילום מסך: פייסבוק)
על רקע הלינצ'טרנט שנוצר, קשה שלא להיזכר בהתבטאות אומללה ודומה שעוררה סערה בישראל, לפני כחודש. הסופר עמוס עוז התייחס אז לפעולות "תג המחיר" שפשטו בכל רחבי הארץ ובשני צדי הסכסוך. בגינוי ספציפי לחברי הארגון הקיצוני "נוער הגבעות", הוא טען שמדובר בכנופיית "ניאו-נאציים עבריים".
הביקורת הרבה שחטף עוז נגעה לשימוש הדמגוגי בזוועות השואה ולאופן חסר הזהירות שבו ברר את מילותיו שלו, על אף היותו איש ספר ו"בן-אדם של מילים". על פניו ואף על פי שהשואה אינה נושא רגיש בסקוטלנד כפי שהיא בישראל, רולינג ראויה לאותה ביקורת בדיוק. אלא, שיש דבר מה מסוכן בהרבה במילותיה.
רולינג, אולי אחד הסופרים היחידים שמלים שהמציאו נכנסו כמושגים מן המניין במילון האקדמי "אוקספורד", אינה נחשבת אך ורק לאחת מסופרי הילדים האהובים והנמכרים בעולם – אלא גם לאחת המשפיעים שבהם. רובנו (לפחות בדור שלי) קרא את סדרת הספרים לפני אי אלו שנים – דאג לדמותו של הארי היתום, העריץ את דמותה של הרמיוני החכמה ולמד באמצעותם מושגים של חברות, אהבה ומרד. ספרי הסדרה הומלצו במצעד הספרים של משרד החינוך, חולקו בחופשיות בספריות בתי הספר וכל אחד מאחיי הקטנים כתב עליהם בתורו דו"ח קריאה.
דור הקוראים של הסדרה התבגר עם השנים, ודיאלוג נוצר סביב המוסר הכפול של הספרים. נשאלה השאלה כיצד רולינג יכולה לתאר מצד אחד דמות כמו בלסטריקס לסטריינג' כהתגלמות מוחלטת של רשע וטירוף ומנגד – לתאר את בני האנוש נטולי יכולות הקסם, "המוגלגים", כהתגלמות אבסורדית של מגושמות וטמטום. במובן מסוים נראה שהיא הצדיקה את האידאולוגיה השטנית נגדה חתרה בספרים, והציגה את הארי וחבריו כחבורת אידאליסטים שאינם מחוברים למציאות.
מתהדר בצלקת לא לו (מתוך עיתון ההרלד סקוטלנד)
אי לכך, כאשר רולינג רומזת שהתנהגותם של הבדלנים בסקוטלנד מזכירה לה "אוכלי מוות" – למה כוונתה? האם היא טוענת שהמגלומניה הלאומית של סקוטלנד נגועה בגרעין פשיסטי? או שמה היא מנסה להרתיע את הסקוטים מריחוק מקרוביהם, חובבי הנסיך וויליאם והדוכסית קייט, בטענה מתנשאת לפיה "נכון שאין להם תרבות נשגבת כשלנו, אך בוודאי נרצה שהם יהיו שם, אם וכאשר נזקק להם"?
יתרה מכך, אמרתה של רולינג מבטלת את הזיקה המרומזת שבין עולם הקסמים שבדתה לעולם הפוליטיקה הבריטי, והופכת את מערכת היחסים ביניהם להקבלה ישירה. זאת פעולה בעייתית ביותר, בהתחשב בהבחנה הדיכוטומית למדי שמתקיימת בספרים בין 'כוחות הטוב' ל'כוחות האופל' ובין 'צבא דמבלדור' ל'אוכלי המוות'. הבחנה, שבכל מדינה בטלה בשישים לעומת ריבוי הצבעים והדעות המאפיין את המציאות, כמו גם לעומת אופיים הבה בעת 'טוב' ו'אפל' של בני האדם עצמם.
זוהי זכותה הלגיטימית של רולינג להביע את דעתה בנושא משאל העם המתקיים במדינתה, גם אם דעה זו נובעת במידה רבה מגישה שמרנית, שאינה נוטלת סיכונים ואינה מהססת לקטול באופן חסר רחמים את דעותיהם של אחרים. כאן ראוי להסתייג ולציין כי במרבית ההצהרה שפרסמה, רולינג אכן משמיעה עמדה ראויה ומנומקת היטב,שעם הטענות המוצגות בה מוטב שיתעמתו מומחים בקיאים יותר ברזי הפוליטיקה הסקוטית.
חבל רק שהסופרת אינה מתחשבת במעמדה הסלבריטאי ונוקטת במשנה זהירות. לנוכח אוצר המלים הכה קיצוני בו בחרה בפועל להשתמש, מסתמן שרולינג מנצלת את אהבת הקהל ליצירה הבדיונית שכתבה ומשתמשת באופן ציני ביכולתה להשפיע עליו באמצעות בדיה ומלים. הביטוי "אוכלי מוות" לא זאת בלבד שפוגע בשמם הטוב של בני אדם קיימים, שסביר להניח כי הפשיזם הוא מהם והלאה, אלא גם צובע את המציאות בגוונים לא מדויקים של שחור ולבן – וברעל מסוכן של אלימות.
ספרה של מרגרט אטווד נחווה כמו סדרה של הרצאות במיזם TED, אך בה בעת נמנע מהגיגי העידן החדש האופייניים לדוברים בנושא כלכלה ועסקים. ברצף קולח שנמנע ממספרים ומעדיף לעסוק בספרות, מתכתבת הסופרת הקנדית עם מושגים כמו "גמול" ו"ריבית". זאת, תוך שהיא חושפת את הצביעות החברתית החותרת תחתם, ובד בבד מהללת את הסולידריות שבין אדם לזולתו
העיתונות הכלכלית רחשה בשבוע שעבר סביב "הון במאה ה-21" של פרופ' תומס פיקטי, אותו רב-מכר מהולל של אוניברסיטת הרווארד, והניתוחים הפסימיים שהוא מציע הן לגבי מקורו של העושר והן לגבי היקף האוכלוסייה שאליה הוא צפוי להצטמצם במאה השנים הקרובות. רשת של טענות ומקרים היסטוריים מגבה את התזה של פיקטי, שבסיכומו של דבר מצטמצמת למשוואה פשוטה למדי. התשואה, על פי פיקטי, תמיד תהיה גדולה יותר מהצמיחה (R>G). משמעות הדבר, היא שכמות ההון תהיה גדולה יותר מהשימוש בו על ידי אזרחי המדינה, ולפיכך גם שכמות ההון תרוכז בידי מעטים.
התזה הזו אולי מדיפה ניחוח משונה של קונספירציה, אבל הספר של פיקטי קסם להמונים בזכות האיבה הגלויה שלו למורכבות מתמטית (ולאובססיה של כלכלנים עם אותה מורכבות) והאזכור התכוף של מצבים מחיי היום וקלסיקות ספרותיות. "מתי בפעם האחרונה קראתם על כלכלן שמצטט את ג'יין אוסטין?" שאל אחד ממבקרי הספר, במה שאמור היה ככל הנראה להעיד על השכלתו, או נאורותו, או עושרו האינטלקטואלי של פיקטי עצמו.
נכון הדבר שספרי כלכלה לא נוטים על פי רב להתייחס אל הרומנים שבבמות למרגלותיהם בחנות הספרים. למעשה, סביר יותר להניח שאם תיקחו ספר כלכלה או ניהול אקראי ליד ("חשוב והתעשר", "מיתוג רגשי"), הכותרת שלו תתכתב אסוציאטיבית עם ספרי הפסיכולוגיה והעידן החדש שבמדפים הסמוכים. אבל האם זה אומר בהכרח שכלכלה וספרות הם עולמות תוכן שונים, שכל כך קשה לגשר ביניהם, עד שהדבר נחשב לסוג של אמנות? האם מבקריו של פרופסור פיקטי לא שמעו מעולם על שר האוצר שלנו?
מרגרט אטווד אינה כלכלנית. לאורך סדרת ההרצאות שלה בנושא "החוב" (במקור- payback) היא אינה משתמשת ולו בסדרת מספרים אחת, ולא נראה שחברות פרטיות אלה ואחרות מעניינות אותה במיוחד. המסע של אטווד למושג "החוב", מושג שרבים מאיתנו מכירים בעיקר דרך אוצר המלים השנוי במחלוקת של מנכ"לית בנק לאומי, אינו מתחיל דווקא בכלכלה אלא בחוקי חמורבי ובספרות הבריטית משייקספיר ואילך.
בעצמה מודה אטווד כי נהגה להאמין שהספרות הקנונית האהובה עליה מבוססת על אהבה. אלא, שמבט נוסף בה הבהיר כי היא מבוססת על חוקי הכלכלה המודרנית. מג'יין אוסטין שכבר הוזכרה כאן, דרך ג'ורג' אליוט וגתה ועד לדמותו הדיקנסיאנית של אבנעזר סקרוג', הסופרים הבריטים המוכרים לנו ביותר נחבטים ללא הרף בסוגיות של חוב ומעמד, רווח וגם נקמה. שוב ושוב הם עומדים מאחורי תפישת גמול בסיסית של "עין תחת עין", אבל גם מבהירים שמשהו "רקוב" באותה תפישה, ושהיא אינה בהכרח מובילה ל"חלחול" התיאורטי של העושר, מהעשירון העליון של החברה כלפי מטה. זאת, משום שישנם מתי מעט שלא צריכים להתאמץ יותר מדי מלכתחילה ואלא אם כן יקרה משהו מיוחד, יעדיפו לשמור את כפית הזהב אתה נולדו לעצמם.
הכסף- לא תמיד המטבע
אטווד מבחינה אפוא היטב בין הגלוריפיקציה שנערכת על פי רב לדמות העני התם, הנאנק תחת עול המשכנתא או עסקיו הכושלים, לבין העשיר העצל, הנהנתן והאדיש לסבל הזולת. היא גם משרטטת מתווה יפה ומשכנע לתמורות שעבר "שער החליפין" אותו משלמות הדמויות בעבור חובותיהן השונים. זאת, בין אם מדובר כאמור בכסף, בגוף, בנשמה או בסכום כולו פלוס ריבית, גמול כפוי שאותו נהוג לכנות בספרות "נקמה".
באותה נקודה, אטווד גם מסירה את כיסוי העיניים המפורסם מעיניה של אלת הצדק ומראה עד כמה מפלות ורוויות שנאה התפישות שלנו בנוגע לפירעון חוב. היא מראה, לדוגמה, עד כמה אנו פתטיים כשאנחנו אומרים על אסיר שהוא "שילם את חובו לחברה", כאשר אנו היינו אלו שלמעשה מימנו את השהות במקום שסיפק לו לינה ואוכל, או עד כמה צדקני אותו נאום של פורציה במחזה "הסוחר בוונציה". נאום, שכביכול נועד להרביץ רחמים במלווה בריבית שיילוק, חדור רוח הנקמה והצמא לדם, ובפועל משפיל אותו בעיני הבריות ומלבה את האנטישמיות היוקדת כלפיו ממילא.
הנחת המוצא המשותפת לכל אלו היא אמונה במעין מנגנון, שהוא כביכול הסיבה והמסובב ביחסים בין הבריות. אותו מנגנון נשען על איזון מצד אחד, ועל תאוות בצע מצד שני. הדרמה המחוללת בעלילה תלויה אפוא בגורם האנושי שיפר את האיזון ויגרום למהומה. במובן זה, טענותיה של אטווד משלימות את אלו של פיקטי. כמוהו, היא מאמינה בצמיחה שמבוססת על עבודה קשה ועל חלוקה נבונה על העושר, אך בה בעת לעולם אינה משתווה לגחמה של בני האדם לנטול את אותו עושר לעצמם. שניהם צודקים, כמובן, ויעידו זאת טבלאות השכר חסרות הפרופורציה של בכירי המשק או מדיניות המחירים המופרזת בכל סופרמרקט מצוי.
הרוח שבמכונה
הנקודה שבה בכל זאת נוצר חיכוך מסוים בין הכלכלה לספרות, "היעדר חפיפה" אם תרצו, הוא בדיוק אותה תפישה מכאניסטית של נפש האדם. מבחינת הכלכלה, כל אדם הוא אוסף של כישורים, עם שאיפה מובנית לעבוד מעט ולהרוויח הרבה. מבחינת הספרות, כל אדם הוא אוסף של תכונות ורצונות, עם שאיפה מובנית לאהוב ולהיות חופשי. את התפישה הזאת לא ניתן לכמת לתוך מנגנון כלכלי, ולכן היא גם אינה נענית תמיד לתחזיות מנגנון הרווח של השוק החופשי.
זאת ועוד, לאדם יש גם נטייה למנוע מעצמו לפעמים את אקט הלקיחה, או לתת מעצמו בלי שום תמורה. בעוד שלנטייה הראשונה ישנו לפחות הסבר הישרדותי (הימנעות מסיכונים), הנטייה השנייה נשמעת מופרכת לפעמים. מדוע לתת לאדם שכן יכול להרשות לעצמו, ועוד לסכם מראש שהחוב לא יוחזר לעולם? מדוע לתרום כסף שהרווחנו בעמל רב לאנשים שאף פעם לא פגשנו? מאותה סיבה שאפילו ביהדות, דת שתפישת הגמול רווחת אצלה גם בעולם הבא, נהוגה שנת שמיטה. שנה, בה נזנחים ספרי החשבונות והאדמה אינה מעובדת, והסביבה כולה חווה התחדשות שנובעת מהרצון הטוב והנקי מאינטרסים של כל המעורבים בקהילה.
בפרק האחרון בספרה, יוצאת אטווד להראות לאבנעזר סקרוג' את ההשלכות של ניצול יתר של משאבי הטבע, לעומת חיים בעולם שבו בני האדם מעדיפים את האופניים על פני כלי הרכב ואת השימוש בטכנולוגיה על פני ניצול כוח אדם בעולם השלישי. אתם יכולים לתאר לעצמכם באיזה עולם נעים, נקי וטוב יותר לחיות (אם בכל זאת יש לכם ספקות, לשם כך בדיוק כתבה אטווד גם את הרומן "שנת המבול").
שכנועו המיוחל של סקרוג' נועד אפוא להבהיר גם לנו שאם יש תקווה במנגנון, הרי שהיא אינה נובעת משמירה על האיזון או מיכולת דחיית סיפוקים, אלא בהכרה שכל אותו מנגנון הוא מלכתחילה המצאה אנושית, ותו לא. מה שהופך אותנו לבני אדם הוא, אם כן, לא היכולת שלנו לקחת, אלא היכולת לבחור מה לקחת וכיצד, תוך שאנו בוררים היטב את ההשלכות של כל אחת מהאפשרויות.
כל אותם דברים יפים כאמור לספרות בריטית מהתקופה שעד תחילת המאה הקודמת, ולעידן שבו "הטייקון" הכי גדול בסביבה היה לכל היותר בעלים של כמה בתי חרושת. אבל, גם כעת, כשכולנו נאלצים לקחת הלוואות, או לגהץ ללא הרף את כרטיס האשראי השחוק, עדיין יש לנו את הסולידריות אחד כלפי האחר, ואת המודעות החברתית כלפי יחסי ההון והשלטון. נטל החוב אומנם הולך וגדל, אך בזכות החופש להביע ביקורת ציבורית והאכיפה הנחושה של החוק על כל גילוי של הונאה או שחיתות, אנו מסוגלים להבהיר כי החוב אמור להיות נגזרת של טעויות שאנו עשינו בלבד—ולא לשמש כ"תספורת" של מישהו אחר.
נ.ב.
בשלב מאוחר למדי (בעת כתיבת הפוסט הזה, אם לדייק). גיליתי שישנו גם סרט דוקומנטרי, המבוסס באופן זה או אחר על ספרה של אטווד, ואף מעוטר בכמה ענפים מפוקסלים מפסטיבל סאנדנס האחרון. את פערי הצפייה נשלים בקרוב, אך בינתיים הנה הטריילר:
חוב- צלו האפל של העושר. מרגרט אטווד. מאנגלית: ברוריה בן-ברוך. הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011
מליצה 